מתני' לא יבשל בתחלה. להיות תחלת בישולו ועיקרו לשום שבת אלא לשום י"ט יהא תחלת בישולו ומה שמותיר יהא לשבת:

ועושה תבשיל מעי"ט. לשם עירובי תבשילין:

אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל בערב שבת קודם שבישל צרכי שבת:

סומך עליו. לבשל בשבילו לצורך שבת:

גמ' את אשר תאפו אפו. ה"ל למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר כולה קרא מיותר. ל"א דהא כבר א"ל מצות שבת והזהיר על המלאכה למה ליה למיהדר ולהזהיר' על האפייה והבישול ופירוש זה נראה עיקר בסוגיין כדמוכח בסמוך:

על האפוי. בחמישי בשבת:

אופין. פת:

ומבשלין. תבשיל:

מ"ט דר"י וכו' ואת אשר תבשלו בשלו. וא"ו מוסיף על עניין הראשון לומר דאף מבשלין על האפייה וכן אופין על הבישול:

אתיא. הא דר' ליעזר כמאן דאמר במרה ניתנה שבת לכך אייתר ליה הך קרא דאשר תאפו וגו' הנאמר באלוש:

ברם. אלא למאן דאמר באלוש ניתנה שבת והך קרא נמי נאמר באלוש איכא למימר דזהו אזהרה ראשונה שהזהיר על איסור אפיי' ובישול בשבת והא דהזהיר על אפיי' והבישול ולא אשאר מלאכות י"ל לפי שאלו מלאכות הנצרכין ביותר לבני אדם לכך הוצרך לפרטם:

עומדין באלוש ומזהירין באלוש. בניחותא וכדפרישית:

ופריך איתא חמי. בוא וראה מן התור' אסור לבשל מי"ט לשבת ורבנן התירו ע"י עירוב תבשילין:

בדין היה. מדאורייתא שיהו אופין ומבשלין מי"ט לשבת וקרא אסמכתא בעלמא אלא שחכמים אסרו שאם יתירו לבשל מי"ט לשבת אף הוא יבשל מי"ט לחול וזה אסור מדאורייתא דכתיב והכינו את אשר יביאו:

ופריך איתא חמי. בוא וראה חכמים התירו להיות מציעין המטות מיום טוב לשבת ולא חשו שיבואו להציע מיום טוב לחול ולענין אפיי' ובישול חששו:

שכן מציעין מלילי שבת לשבת. ולא יבואו לזלזולי בכבוד יום טוב:

ויאפו וכו'. ואיך יתירו לאפות או לבשל לכתחלה מיום טוב לשבת שהרי אין אופין מלילי שבת לשבת שהרי אפיי' אחת מאב מלאכות היא:

ובלבד שלא יערים. אמתני' קאי דתנן אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת וקאמר רב ובלבד שלא יערים לאחר שבישל לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה אחת אפי' לחול שרי:

ה"ג מתני' דלא כרשב"א. וה"פ דתני אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ולא תני אפיי' ש"מ דסבר דאפיי' אסורה אלא כדי צורך י"ט ולא יותר:

ה"ג יש כאן טעות הדפוס דתיבות אלו כולה קרא מיותר שייך אח"כ אחר תיבת ל"א. אין עושין מי"ט למוצאי י"ט אבל ממלאה וכו'. וכ"ה בתוספתא בפרקין:

ממלאה היא אשה וכו'. דבחד טרחא סגי וכן בקומקום לגבי מילוי:

אבל פת. כל ככר וככר צריך אפיי' ורדיי' לעצמו:

בזמן שהתנור מלא. בשעה שהתנור מלא שתנוריהם היו קטנים ומדביקים פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפה יפה:

לטיבראי. לאנשי טברי':

היה דורש להם. שהלכה כרשב"א ואם עשה אין אוסרין הפת וגם אין מורין כן והם סברו דעבדינן עובדא כרשב"א:

אית וכו'. איכא דאמרי למעשה דרש תחלה חזרו ושאלו ליה ודריש להו להלכה כרשב"א ולא למעשה וחזר ודרש להו סתם הלכה כרשב"א ולא ידעינן אם למעשה או להלכה דרש:

צריך לומר. כשהוא מערב עירוב תבשילין בהדין יהא שרי לאפויי וכו' עלי וכל מי שלא עירב שיהא יוצא בעירוב זה:

במזכה להן משלו. שהוא נותן קמחו לאחרים במתנה:

די לא כן. דאל"כ הרי הוא כשלו ואסור בו:

רב הונא אמר. אף מחמם לו חמין:

שהדיר את בנו לת"ת. אב הדיר את בנו שלא יהנה ממלאכתו ומשימושו כדי שיהא פנוי לת"ת:

והתיר למלאות מים וכו'. דדברים אלו אינן בכלל מלאכה א"כ ה"נ גבי עירובי תבשילין מותרין אלו מלאכות דלא אסרוהו חכמים:

אנשינן מערבה. שכחנו לערב עירוב תבשילין:

אמר. להו איכא הכא מאכל עדשים שנשתיירו מעי"ט מותר לסמוך עלייהו משום עירוב תבשילין:

ופריך הדא אמרה. שמעינן מכאן דאפי' תבשיל אחד סגי וזהו דלא כרשב"א דבסמוך:

ומשני אית הוה. בעדשים תרדין והן שני תבשילין:

ופריך הדא אמרה אע"פ שאין בהן כזית. דסתמא קאמר אית הכא טלופחין דמשמע דבכל דהו סגי:

ומשני אית הוה. בהן כשיעור כזית וה"ק אם נשתיירו עדשים כשיעור:

ופריך הדא אמרה אינו צריך להתנות. על עירוב תבשילי' מעי"ט אלא כל שיש לו תבשיל שנתבשל מעי"ט סומך עליו דהא ר"ח סמך על העדשים שנשתיירו בקדרה אע"פ שלא התנו עליהן מעי"ט שיהיו לעירוב תבשילין:

תנאי היה לו לר"ח הגדול. מעי"ט על כל מה שימצא בביתו מבושל מעיו"ט שהוא יהי' לעירוב תבשילין א"נ שידע בודאי שימצא בביתו דבר מה שנתבשל מעי"ט:

שהן שני תבשילין. כלומר שצריך שני תבשילין:

על מה נחלקו על הדג וביצה שעליו שבש"א שהן כתבשיל אחד. הואיל ומחובר בו:

שאם פרפר ביצה. מבושל ונתן לתוכו דלחודיה קאי שהן שני תבשילין:

קפלוט. כרתי:

והלכה כדברי התלמיד. כדברי תנא דמתניתין וכב"ה ונראה דרבי תלמידו דרשב"א הוה:

ופריך לית הדא. וכי אין שמעתתא דרב פליגי על רבי יוחנן דאמר לעיל שאומר על עירוב תבשילין שעושה שיהיה עלי ועל מי שלא עירב ואס"ד דבעינן כזית א"כ בעינן כזית לכל א' ואיך אפשר שיערב כל כך דלמא איכא רבים שלא עירבו ולא מהני לשום א' מהן:

ה"ג דרבי יוחנן אמר וכו' :

מתניתא. ברייתא דבסמוך מסייעא לרבי יוחנן. דלא בעי כזית:

עירוב. תבשילין בין בתחלה בין בסוף שנאבד מקצתו א"צ שיעור משא"כ עירובי חצירות בתחלתו בעי שיעור כדתנן בעירובין פרק חלון:

לא בחצירות. לטלטל מחר דנראה כמתקן:

דבר שהוא מותר לו. בו ביום דאין איסור טלטול חצירות בי"ט ואין כח בידך לאסור לו לתקן דבר כזה על יום המחרת:

דבר שהוא אסור לו. שאף בי"ט אסור לצאת חוץ לתחום:

אית תניי. איכא תנאי דמחליפין דחכמים אוסרין אפילו בעירובי חצירות:

הואיל. ואיכא תנאים דמחליפין צריכין אנו לחוש לדבריהם ולאסור אף עירובי חצירות:

מאן דעביד טבאות. מי שהוא רוצה לעשות הטוב והישר מערב אף עירובי תצירות מערב י"ט:

הדא דאת אמר. שאסור לעשות עירובי חצירות בי"ט בשלא עשה עירוב תבשילין מערב י"ט אבל אם עשה ע"ת מעי"ט מותר לסמוך עליו ולעשות עירובי חצירות בי"ט:

בעי. פריך אהא דרבי יודן וכי עירוב תבשילין הן כמחיצות דנסמוך עליו להתיר חצירות בשבת:

מתני' מטבילין את הכל. שחייב אדם לטהר עצמו ברגל וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת:

כלים מלפני השבת. דכיון שהן ראויין לאחר טבילה לדברים שלא היו ראויין קודם טבילה אי מטביל להו בשבת ובי"ט ה"ל מתקן מנא ואסור ושבת דנקט להודיעך כחן דב"ה דאפי' בשבת מתירין להטביל אדם וטעמו מפ' בגמ' בכלים גדולים. שניכר לכל שהוא מורידן לטבילה:

גמ' אבל בכלים קטנים. מורידן לבור לשאוב בהן מים ומטבילן בהורדה זו דלא נראה כמתקן כלי:

מערים עליהן. שיגיעו המים בכל הצדדים שיעלה להן טבילה זו לטהרן:

תרין. אמוראין פליגי באיזו טומאה נטמאו הכלים דאסרו ב"ש וב"ה מלהטבילן בי"ט והתירו להערים:

וחורנא. ואידך:

אפי'. הטובלו בחול צריך הכלי הערב שמש א"כ למה התירו להערים להטביל ביו"ט הא אינו אלא לצורך מוצאי יום טוב:

ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה. ולא בעי הערב שמש:

כל חייבי טבילות. כגון נדה ויולדת טובלין כדרכן בט"ב וביה"כ אע"ג דשאר בני אדם אסורין הנך דלצורך מצוה טובלין ולא לשם תענוג מותרין:

כדאי הוא ביתו של אלהינו. להתאבל על חרבנו ושלא לטבול בט"ב:

ה"ג שיאבדו עליו טבילה אחת בשנה. וכ"ה בבבלי פ"ק דתענית:

שכן אדם טובל לקירויו בשבת. משום דנראה כמיקר א"כ אף לרגל מותר לטבול:

מתני' ושוין שמשיקין את המים. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנן במקוה מים מלוחי' עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועי' ומחוברים למי המקו' ובטלו אגבייהו וטהרו ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למי' בלבד ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:

אבל לא מטבילן. שאין נותנין אותן בכלי עץ ומטבילן כדמפרש בגמ' ומטבילן מגב לגב וכו'. מפרש בגמ'

גמ' אין מטבילין כלי. הצריך טבילה על גב השקת מימיו לטהרן בשבת ומתניתין בשבת איירי דעלה קאמר ושוין וכו' וקשיא השקה:

ה"ג וחכ"א וכו' ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת :

לא אמרו. חכמים שמשיקין בשבת אלא בכלי אבן אבל בכלי עץ לא אפילו טהור שהרי מיטמא הוא עכשיו ע"י המים טמאים ואע"ג דאינה אלא טומאה דרבנן מ"מ אסור לטמאותו כדי להטבילו היום ביום טוב:

רצה לעשות עיסתו ע"ג גיתו. שהיו כליו טמאין והטבילן על דעת לעשות בהן עיסתו של חולין בטהרה ונמלך לדרוך בהן ענביו של תרומה שצריך להטבילן שנית לשם תרומה:

מטביל את כליו. בי"ט שאין כאן תיקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:

היה. מטביל כליו לאכול עם חבורה זו חולין ונמלך להימנות עם חבורה אחרת מעשר שני ובא להטביל כליו פעם שנייה אותה טבילה מותר ביום טוב:

מתני' מביאין שלמים בי"ט. שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:

ואין סומכים עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכים עליהם מעי"ט דלא בעינן תיכף לשחיטה סמיכה:

אבל לא עולות. חוץ מתמידים ומוספים שהם קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קריבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:

ובה"א מביאין. שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':

גמ' כל עמא מודיי. הכל מודים. באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל אהל מועד לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:

שלמי נדבה וכו' יצא. דלא כתיב בהו והביא וסמך:

מה פליגין. כי פליגי:

ב"ש. מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:

ב"ה. מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:

הן דאת אמר. הא דאמרת דלכ"ע דאם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום השמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:

ומה אם בשעה שאני אוסר להדיוט. לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכת גבוה להקריב תמידין ומוספין:

בשעה שהוא מותר להדיוט. בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:

אינו דין שנתיר לגבוה. כל צרכי אכילת מזבח ואפי' עולת ראייה:

נדרים ונדבות יוכיחו. שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:

חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'. א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:

אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ולא עולות:

לכם אינו נעשה וכו'. בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשי' לכם לצרכיכם בעינן שיהא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפי' מה שאינו נאכל כלל עושין:

אבא שאול אומרו. לק"ו דב"ה בעניין אחר. כירה יש לה בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה סתומה:

שכירתך סתומה. בשבת:

ה"ג אינו בדין שיהא שולחנך וכו' :

הוה עבר. לפני בית המדרש ושמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':

מאן דמפסק לה. בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:

כב"ש. סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:

מאן דקרי כולה. דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות ביום טוב אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפי' ב"ש מודין שמקריבין שלמים בי"ט אלא כדר"י בר' בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:

שהביא עולתו לעזרה. ביום טוב וסמך עליה:

וחברו עליו תלמידי שמאי. דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:

מכשכש בזנבו. כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:

והפליגן. והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:

פעם אחת. בי"ט:

ומצא אותה שוממת. שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:

מצאן קדר. שהן מעולים וחשובים וראוין להקרבה:

ה"ג הדא כסא בשירות' וכו'. וכ"ה בחגיגה פ"ב וה"פ כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:

מיניה וביה. משל אחר מן העץ עצמו:

כל. גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שנצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:

מה זו סמיכה. שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי בית שמאי:

מה זה שתיקה. טובה היתה לך השתיקה:

שיתקו בנזיפה. בגערה:

והלך לו. ונקבעה הלכה כב"ה:

מתני' לאיחם אדם חמין. לרחוץ רגליו דאוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:

גמ' פתר וכו'. מפרש למתני' בשני פירושים כדמסיק:

ע"ד דב"ש. לאו בראויין לשתייה לחוד סגי אלא בעינן נמי שישתה ממנו ולב"ה בעינן נמי שיהיו ראויין לשתייה:

ועושה מדורה ומתחמם כנגדה. אתיא ככ"ע דאפי' לב"ש שרי דהנאת כל גופו הוא:

והוא שיהא הקומקם כנגד המדורה. שיהא בה צורך אוכל נפש:

פתר לה. פירוש אחר בסיפא דמתני' דלב"ש בעינן שיהא קומקום כנגד המדורה ולב"ה לא בעינן קומקום כיון דלצורך כל גופו הוא א"נ מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך מתירין ב"ה וה"ה בריש' לא בעינן שיהא ראוי לשתיי':

מרחיץ כל גופו איברים איברים. כלומר כל גופו מותר לרחוץ אבל לא בבת אחת אלא איברים איברי':

הוי רב. הוא דאמר איברים:

אבלט וכו'. כלומר וכן אבלט שאל ללוי סריסא:

לוי סריסא. כך שמו:

מותר לשתות. חמין שהוחמו בי"ט ולמה אסורין לרחוץ בהן:

ה"ג א"ל ומכי הוא לה כלום. וכי משפיל הוא אשתך בעיניך הלא אף אם יזנה עמה לא לו יהיה הזרע ל"א בסריס שאין לו זכרות כלל מיהו היינו טומטום לכן פירוש הראשון עיקר:

א"ל שלא. תרגיל עצמה בפריצות:

א"ל והכא לגבי רחיצה נמי חששו חכמים. שירגילו עצמם לחמם אף שלא לצורך כלל אבל לשתייה לא חששו דדבר מועט הוא וגם הוא לצורך מזונו מה שאין כן ברחיצה:

אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ורחיצה אינה שוה לכל נפש אלא למפונקים והא דשרי לפניו ידיו ורגליו דזהו שוה לכל נפש:

מתני' אין טומנין את החמין. טעמא מפרש בגמ' אין זוקפין. מנורה של מתכת שנפלה דב"ש סברי יש בנין בכלים:

גריצין. ככרות עבות:

רקיקין. ככרות דקות:

וחרי. מפר' בגמ' הדא דתימר. הא דפליגי בית שמאי ובית הלל בהטמנת חמין בשלא עשה ע"ת וסברי ב"ה דכדי חייו שרו ליה רבנן:

גמ' מה בין תבשיל לחמין. דמשמע דבתבשיל אף ב"ש מתירין להטמין ובחמין אוסרין:

ומשני תבשיל דרכו לאכול. ממנו בע"ש וה"ל כעושה לי"ט ולא מוכחא מילתא דלשבת קעביד:

במנור' של פרקי'. דב"ש סברי יש בנין בכלים:

לא בדא. אינו כן אלא אף ב"ש מודו דמותר לזקפה:

כהדא. כלומר מצינו שאף האמוראים החמירו על עצמן כהא דר"ג:

הוון. יושבין ונפלה מנורה של פרקים לפניהן והיה כל א' וא' משמיט עצמו וברח משם שלא רצו להורות לא איסור ולא היתר:

מתוך שאתה מייגעו. לאפות פת דק שיש בו טורח בעריסת כל א' לעצמו לא יאפה מי"ט לחול אלא כדי צרכו:

שמע לה מן הדא. דחרי הוא פת גדול כמו חרי אף הגדול שמעי' דבדבר הצריך אש הרבה כתיב חרי:

ג' סלי חורי. והיינו חררות גדולות הראויות למלך:

מתני' מכבדין בין המטות. שאוכלין שם שהיו רגילים להסב ולאכול על המטות ומפני שהוא מקום מועט לא חשו שמא ישוה גומות:

מוגמר. לבונה ע"ג גחלים להריח בה:

גדי מקולס. מפרש בגמ' וחכמים אוסרין. בשלשתן בכיבוד משום אשוויי גומות ומוגמר דלאו צורך לכל נפש אלא למפונקים ומעונגים וגדי מקולס מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ:

גמ' היו קופלין אותן. ונמצא החדר מתכבד מאליו:

א"כ. לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן:

פרדיסקי'. כלים נבובים ומנוקבין והיו פוקקין נקביו לשמר העשן והריח שלא יצא ובי"ט היו פותחין אותן:

מקולס. ראשו וכרעיו תולין חוצה לו כגבור זה שכלי זיינו עמו וכובע נחושת מתרגמי' וקולסא דנחשא:

כולו צלי. ואין חסר ממנו כלום:

אילולי שאת תודוס. כלו' אדם חשוב:

לא היינו מנדין אותך. בתמי':

מהו תודס. מהו חשיבותיה:

דהוה משלח פרנסתהון דרבנן. שהיה מסייע לחכמים בפרנסתן שהיה נותן סחורה לת"ח להשתכר בהן:

מתני' ברצועה שבין קרניה. דאמרו חכמים דמשאוי הוא ואינו תכשיט לה:

מקרדין ומקרצפין. מפרש בגמ':

**ברחים שלהן.**קטנות העשויות לכך:

גמ' להמשיך בה. ברצועה שבין קרניה אסורה לצאת:

אם היתה. קרן הפרה חקוקה שתהא הרצועה קבועה בה שרי לצאת באפסר אבל בקשירה בעלמא לא:

לא תנינן. במתניתין דשבת אלא הנקה יוצאת בחטם אבל שאר כל הבהמות אין יוצאין במה שהוא להם לנטירה יתיר' אפי' חקוק בגופה דומי' דחטם שבנאק':

יוצא בפרומביא. דלאו נטירותא יתירה היא ולא חשיב משאוי:

בסוגר שלו. קולא"ר של חבל כדמתרגמי' ויתנהו בסוגר בקולרין:

אם להכות בו. כדי להכות הכלב בסוגר שלו אסור דהא משוי הוא:

שלא לאכול אפסרו. שהאפסר הכרוך על צוארו נכנס לתוכו ואוכל את בשרו נמצא שהסוגר הוא לצורך נטירת הכלב ומותר:

הלכה היה מלמד ר"א ובא. אבל לא הורה כן וכ"ש דלא עשה מעשה כשמעתתי':

אם הלכה היה מלמד ובא וכו'. ואיך אפשר לומר שלא עבד עובדא אלא הלכה היה מלמד מה הא דתנן שלא ברצון חכמי' וכי מה רצון שייך בזה הל"ל דחכמים פליגי עליו:

א"ל. חכמי' לראב"ע:

או עמוד מבינותינו. שיהא מנודה כמו שעשו לר"א בן הורקנוס או שיעבור הרצועה מעל פרתו:

שהיה מתריס כנגדן. מהכא שמעי' שהיה עומד בדעתו לחלוק על החכמים ל"א בלשון בתמי' קאמר וכי כ"כ היה ראב"ע מתריס כנגד החכמים עד שהוצרכו לומר לו או עמוד וכו' והרי אר"ח פעם אחת וכו' ופי' זה עיקר:

פעם אחת יצאה. וצם על המכשול שיצא מתחת ידו:

אשתו הוות. פרה של אשת ראב"ע היתה הפרה דא"א לומר דשלו היתה שהרי הרבה פרות היו לו:

ומניין וכו'. פי' א"כ דשל אשתו היתה למה קאמר פרתו של ראב"ע לכך קאמר כיון דגם אשתו נקראת עגלתו כינו לפרת אשתו בשם פרתו:

תמן. בבבל אמרו של שכינתו של ראב"ע היתה הפרה:

ופריך וכי יש אדם שהוא נענש על עוונות שכינתו דכיון דקרי לה על שמו משמע שהעון תלוי בראשו:

קלקלתו תלויה בו. כאילו הוא עשה העון בעצמו לכך נקראת על שמו:

אלו הקטנים. כעין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה וכיון שעושין חבורה אוסר ר' יהודה אע"ג שאינו מתכוין דסובר ר"י דבר שאינו מתכוין אסור:

אלו הגדולים. מגירה של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה:

שלא יבואו לידי תלישה. שתולש הצמר או השערות בקרצוף:

אינגירין. מיא דסילקא והם מי שלקות:

אל תחוש. לפלפלין שבתוכן שהן שחוקין מעי"ט:

ופריך ויעשה ר"צ כשאוכל אצל ר"ג כשוגג כדי שלא לבייש ר"ג ובשוגג לכ"ע שרי:

אלא. לכבודו דר"ג לא אכל שלא יאמרו ע"י ר"ג הותרה מלאכה בי"ט:

מתני' משום שלשה כלים. שאם פירש א' מהן אינן שברי כלים אלא כל א' מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא אע"פ שבעודן ברחיים הם מחוברים ונראין ככלי א' ובגמ' מפרש לה:

גמ' התחתון. שמקבל אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר:

משום כלי קיבול. שכלי עץ שיש לו בית קיבול הוא:

והעליון. שמכתשין ושוחקין בו הפלפלין טמא משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמויי דפשוטיהן טהורין אלא משום ציפוי התחתון שהוא עיקר והעץ בטל אצלו:

והאמצעית. שהיא מקפת את המכבר משום כלי עץ לא מטמא דאין קיבולה קיבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום אריג ואפי' אין המכבר משל מתכות מטמאה משום כלי כברה. ל"א משום כלי כברה דכברה של סלתות יש עליה תורת כלי שמקבל' הסובין שאינן יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר משום כלי כברה ולא קאמר משום בית קיבול ה"ק משום תורת קיבול כלי כברה דחשיב קבול שלה:

מתני' עגלה של קטן. העשוייה לו לשחוק ומיוחדת לו לישב עליה:

טמאה מדרס. אם היה הקטן זב נעשית העגלה אב הטומאה:

ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה:

ואינה נגררת. בשבת:

אלא ע"ג כלים. ע"ג בגדים שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש:

מפני שהיא כובשת. חריץ הנראה בהילוכה לא ע"י חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדושה תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו זז עפר ממקומו:

גמ' קתדרא. מין ספסל:

ור"ש מתיר. כיון שאינו מתכוין לעשות חריץ ודבר שאינו מתכוין שרי:

משוקעות בטיט שמותר לטלטל. שהגומא שבטיט עומדת ואינו מזיז העפר שבצד הגומא ואינו סותם הגומא ודכוותה מותר להחזירו שאינו כמו חופר גומא שהרי עומדת היא:

אף אנן תנינן. במתני' דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולי' אינו חושש לא משום שביעית וכו' וניטלין בשבת משמע אפילו לרבנן דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור הכא שרי והיכי דמי שיהיו ניטלין בשבת אפילו לרבנן אלא במשוקעות בטיט איירי דשרי אפילו לרבנן וכרבי אילא:

דר"ש היא. מתני' דכלאים דמתרת בשבת כר"ש אתיא ולא כרבנן וליכא לסייעיה לרבי אילא:

מפני שכובשת. הרי שלא הוציא ר"י במתני' אלא עגלה של קטן מפני שכובשת אבל בור ממש אסור ור"י דמתניתין היינו רבנן דרבי שמעון:

הדרן עלך פרק יום טוב