מתני' מבוי. מלשון מבוא העיר והוא חלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי הוא הנקרא מבוי שאינו מפולש או שאינו רחב ט"ז חמה והוא הנקרא מבוי קצר ומדאורייתא רה"י גמורה היא אלא שחששו חכמים כיון שראשו אחד פתוח לרה"ר או לכרמלית דלמא אתי למיטעי ולמשרא רה"ר גמורה לטלטל בו א"נ דלמא אתי לטלטולי מרה"ר לתוכו כיון שנפרץ במילואו לרה"ר לפיכך הצריכו לעשות היכרא בלחי או להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הם:

שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. דקים להו לרבנן דעד כ' אמה שלטא ביה עינא לפיכך אם מקרקע המבוי עד הקורה כ' אמה כשר ואם יש לחלל כ' אמה ומשהו צריך למעט גבהו ולהעמידו עד כ' דאז שלטא ביה עינא:

אינו צריך. למעט דס"ל לאו לשום היכרא בעלמא הותקנה קורה אלא לשם מחיצה דאמרי' פי תקרה יורד וסותם וכיון דהכי הוא מה לי תוך כ' מה לי למעלה מכ':

הרחב מעשר אמות ימעט. דזהו שיעור רוחב סתם פתחים וטפי מהכי לא מיקרי פתח אלא פירצה ולא יועיל היכרא דאנן פתח בעינן אח"כ יש לו צורת הפתח לחי מכאן ולחי מכאן וקנה על גביהן ור"י פליג נמי בסיפא:

גמ' ר' יוסה א"ל. להך שמעתתא דבסמוך במאי פליגי ר"י ורבנן:

סתם. ולא אמרה בשם רב:

רבי אחא. אמרה משמיה דרב:

רבנן ילפין לה. לגובה הסוכה והמבוי:

מפתחו של היכל. דתנן פתחו של היכל גבהו כ' אמה וכתיב פתח אהל מועד דהיינו היכל ש"מ דגובה עשרים אמה איקרי פתח:

ור"י יליף לה מפתחו של אולם. שהי' ארבעים אמה דכתיב ) אל פתח אולם ופתח הבית:

ופריך אם מפתח האולם. יליף ר"י:

דיו. דניליף מיניה גובה ארבעים אמה כגבהה של פתח האולם כדתנן תמן בפ"ד דמדות:

תני ר"ת וכו'. ור"ח תני אפי' ארבעים או חמשים אמה מכשיר ר"י וקשה הא מנ"ל וכן קשה לבר קפרא דמכשיר עד ק' אמה מנ"ל הא:

ומשני א"ר אבין. ר"י ורבנן לשיטתייהו ולא ילפו מהיכל ואולם:

דתנינן תמן. לקמן סוף פ"ט:

וכן גשרים המפולשין. שיש להם מחיצות מלמטה מב' הצדדים:

מטלטלין תחתיהם בשבת. דאמרינן פי תקרה שמכאן ומכאן יורד וסותם:

היך מה וכו'. כמו שאתה אומר התם אתה רואה את המלתירה כאלו יורדת וסותמה ומשויא לה למחיצה אף כאן בקורה א"ר יהודה כן:

המלתירה. היא המפתן העליונה הארוכה ותחובה בכותל:

היא דעתיה דר"י וכו'. היינו טעמא דר"י בסוכה ובמבוי וכן דעת רבנן דשניהם שוים מאי דכשר בסוכה כשר במבוי וכל שבמבוי פסול בסוכה נמי פסול ולר"י מגו דהוה קורה לענין מבוי הוה נמי סכך כשר בסוכה:

ופריך ולא דמיא וכו'. והא לא דמיא להדדי שהרי מצינו בכמה דברים דלא שווין להדדי סוכה ומבוי וכדמסיק:

דוקרנין. קנים מפוצלים:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא דדוקרנין כשרין לסכך עליהן:

ופסולין במבוי. אם הניח הקורה על דוקרנין למעלה מכותלי המבוי פסולין:

ומשני הדא דתימר וכו'. הא דאמרינן דהקנים פסולין במבוי היינו בשהקנים גבוהין למעלה מכותלי המבוי שלשה וה"ה בסוכה אם גבוהין מן הארץ ג' פסולה כדתנן בפ"ק דסוכה:

בשאין בהן וכו'. כלומר ותו הא דאמרן דדוקרנין פסולין במבוי דוקא בשאינן רחבין ד' אבל ברחבין ד' ואפילו גבוהין הרבה כשרין ובסוכה נמי ברחבין ד' איירי שרוב הסוכה בהכשר דאל"כ ודאי פסולין דהא מחיצות בעינן בסוכה:

ופריך דפנות כשרות בסוכה. כלומר שתי דפנות ושלישית אפי' כופת דכשרות בסוכה וכדמסיק ובמבוי פסולין דבעינן ד' מחיצות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ר"ח בשם ר"י שתים וכו'. להחזיק קושייתו מייתי להא דר"ח דבסוכה אפילו אין שתי דפנות שלימות אלא בכל אחת ד' טפחים כשרה:

ובמבוי. בעינן שתהא מסוגרת מד' רוחותיה:

ופריך רחב מי' אמות וכו'. הרי דלא דמיא סוכה למבוי דסוכה רחבה מעשר אמות כשרה ובמבוי תנן במתני' והרחב מעשר אמות ימעט:

הדלה עליה וכו'. ותו קשיא דלא דמיא סוכה למבוי דהדלה עליה את הגפן וכו' בסוכה פסול כדתנן בפ"ק דסוכה ובמבוי כשרה כדתני בתוספתא בפרקין מבוי המקורה מרוח אחת והדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם מרוח אחרת אינו צריך כלום:

ומשני הדא דתימר. התם דמטלטלין תחתיו בשבת כשהוא בית סאתיים אבל אם המבוי יתר מבית סאתיים אפי' הדלה מתחלה לדירה אין משתמשין בו אלא בד' אמות דאינו אלא לאויר ולא מיקרי מחיצה וכיון דלאו לכל מילי מיקרי מחיצה במבוי ה"ל כאלו דמיא סוכה למבוי. ל"א מפרש למחיצות מחוברות עד היכן מתירין במבוי ושמעי' מיהא דעד בית סאתים כשרה ש"מ דיש חילוק בין סוכה למבוי:

חמתה וכו'. ותו איכא בין סוכה למבוי חמתה מרובה מצילתה בסוכה פסולה כדתנן בפרק קמא דסוכה ובמבוי כשרה:

סוכה מקורה. בקורות פסולה דבעינן סכך ולא תקרה כדתנן סיככה בנסרים שיש בהן ד' פסולה ובמבוי שהוא מקורה אינו צריך שום תיקון:

לא סוף דבר. לאו דוקא מבוי מקורה ממש אלא אפילו נתן אמלתירא ע"ג כותלי המבוי סגי דאמלתירא כשהיא רחבה ד' וארוכה חזו להו אינשי אפילו גבוהים מכ' אמה:

ה"ג בשם כהנא אין הלכה כר"י. וכ"ה לקמן בסוגיין ולקמן בפרק הדר:

ופריך דלא כן. אם לא דאמר כהנא אין הלכה כר"י ה"א דהלכה כר"י בתמיה:

ר"י וחכמים. ולמה תהא הלכה כר"י:

ומשני אלא בגין וכו'. לכך הוצרך לומר דאין הלכה כר"י דה"א דהלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין:

לא כן ארנב"י וכו'. כלומר היינו הך דהא ריב"ן נמי לקולא קאמר והא תו ל"ל לרנב"י דהלכה כריב"ן:

ה"ג ומתרצינן עלה סברין מימר וכו'. וה"פ הא דהלכה כדברי המיקל בעירוב דוקא יחיד נגד יחיד אבל יחיד נגד רבים לא הלכך איצטריך לאשמועינן דהלכה כדברי ריב"ן אע"ג דרבים פליגי עליה:

ה"ג אתא רנב"י בשם ריב"ל הלכה כריב"ן:

וכא תהא וכו'. כלומר והדרא קושיא לדוכתא ואיך סלקא אדעתין לומר דכאן תהא הלכה כר"י אע"ג דחכמים פליגי עליה דנימא דאיצטרך הא דכהנא:

כגון ההוא דתנינן תמן. לקמן ס"פ כל גגות:

ה"ג א"ל לא עירובין אמרתי ולא מחיצות. וה"פ א"ל לא אין הלכה כר"י בהא כי לא אמרתי הלכה כדברי המיקל אלא בקניית העירוב אבל לא במחיצות:

סבר כהנא. כהא דשמואל דהלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד נגד רבים אלא דלא קאמר הכי אלא בעירוב ולא במחיצות:

לפום כן. לפיכך צריך כהנא למימר דהכא אין הלכה כר"י דלא אמר שמואל במחיצות הלכה כדברי המיקל:

לא אמר. במתני' אלא מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים הוא דימעט:

הא בסוף עשרים. אם הניח הקורה בסוף כ' אמה שחלל המבוי כ' אמה אין צריך למעט:

ותייא כרב. ואתייא מתני' כרב:

סוף שיעורין להקל. דהיינו עד ועד בכלל להקל וסוף כ' כלמטה מכ' וכשר:

נותן קורה בתוך כ' וכו'. וקס"ד דכשמתחיל הקורה בתוך כ' סגי לר"י:

והוא שיהא. כל כך מן הקורה בתוך כ' שאם ינטל חלק זה שלמעלה מכ' יהיה כשיעור הכשר קורה במה שממנו תוך כ':

ואפי' כרב אתיא. הא דאר"י דבעינן שיהא הקורה תוך כ':

שחיטה מחצה על מחצה. מהסימנים כשרה מדאורייתא דמחצה על מחצה הרי הוא כרוב:

ולמה. אמרו חכמים בפ"ב דחולין דבעינן רובא:

מפני מראית העין. שהרואה יאמר שלא שחט רובא:

ה"ג שאם תימר שיתן בסוף עשרים. כלומר ה"נ במבוי מודה דפסול מדרבנן הנותן בסוף כ' מפני מראית העין שיאמרו למעלה מכ' הוא:

כיצד ימעט. הגובה מעשרים:

איסטבא. בנין אבנים וטיט:

כמה יהא. ברחבה של איסטבא:

כל שהוא. סגי שהרי אין כאן עוד כ' אמה בחלל המבוי נגד כל רוחב הקורה שהוא טפח:

לא היה. המבוי גבוה י"ט:

צריך לחוק. בתוכה כדי שיהא גבוה י"ט:

כמה יחוק. תוך אורך המבוי:

כדי מבוי. דס"ל שיעור מבוי בד' אמות:

כדי מקום. דד' טפחים מקום חשוב הוא:

עושה חריץ וכו' עמוק י' ורחב ד'. דהוה ליה כמחיצה:

בין מבפנים וכו'. בין שהחריץ מבפנים בתוך כותלי המבוי בין מבחוץ לכותלי המבוי מתיר המבוי:

והוא שיהא החריץ בתוך ג"ט לכותלי המבוי. דאמרינן לבוד אבל ברחוק יותר מג' מכותלי מבוי נידון כרשות לעצמו:

ואפי' כמ"ד תמן ד'. רשב"ג סובר דבפחות מד' אמרינן לבוד:

מודי הכא. בחריץ שיהא בתוך ג' דוקא. תמן חוץ למבוי. התם בקורה היוצאת מכותל זה ואינה נוגעת בכותל אחר דפליגי בה רשב"ג ורבנן הוא חוץ למבוי שהקורה בעינן שתהא דוקא חוץ למבוי הלכך אפי' בד' אמר רשב"ג לבוד:

ברם הכא. אבל כאן דאפילו בתוך המבוי כשר כל שהוא יותר מג' לא אמרינן לבוד ויותר היה נ"ל לגרוס תמן מלמעלה ברם הכא מלמטה וכ"ה בבבלי בפרקין דף י"ד ע"ב:

ה"ג היה שם תל אם מתלקט עשרה מתוך ג' וכו'. וה"פ תל ברה"ר שהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה עשרה טפחים מתוך ג' אמות הרי הוא כרה"ר דניחא תשמישתיה להילוך וצריך קורה:

ואם לאו. אלא שמתלקט י"ט בפחות ממשך ג' אמות הרי הוא כאלו זקוף כולו והוי כמחיצה לפני המבוי וא"צ קורה ואע"פ שמשפע והולך:

מתוך ד'. תל המתלקט י' מתוך ד' צריך קורה דסובר דאף מתוך דניחא תשמישתיה להילוך:

היה מונדרן. היה מדרון באמצע המבוי מתיר לכל המבוי וא"צ לחי והוא שיהא מתלקט עשרה מתוך ג' לרבנן ומתוך ד' לר"מ:

נותן מלתרה. בפתח המבוי למעט רחבה מעשר:

לרוחב איתאמרת. הא דמהני אמלתרה במבוי שרחבה יתר מעשר כשהיא נתונה בפתח ברוחב וכדפרישית:

אפי' בגבוה. אם נתן אמלתרה בגובה הפתח מהני למבוי שרחבה מעשר:

ופריך ולא כפרוץ למלואו הוא. המבוי שרחבה יתר מעשר ומאי מהני אמלתרא שהיא בגובה:

ומשני נעשית כאכסדרה. שהיא פרוצה מד' רוחותיה ועומד הקירוי על ד' יתדות ונותנין ד' קורות מיתד ליתד ועליהן מסדרין הנסרין ואותן הקורות קרי פי תקרה ויורד וסותם וה"ל כסתום מד' רוחות:

בבית שריי. אכסדרה שהיתה בבית אדם א' ששמו שריי:

כמה עמודין היו בה. דמסתמא לא היתה פרוצה לגמרי אלא שהיו עמודים מלמטה א"נ לקולא קאמר דעמודי הזויות לא היו רחבים כל כך והיו צריכין הרבה עמודים והכי משמע לקמן:

ר"י בר אחא אמר. דר"ח ור' יוסה חד מנייהו אמר ששה בכל צד:

לא מחשב אילין תרין ברייא. לא קחשיב הני תרי עמודים שבחוץ דהיינו אותן שבקרן שהקורות נתונים עליהן נשארו ששה:

לא סוף דבר ששה וכו'. לאו דוקא ששה או שמנה עמודים:

אלא אם היו רבים. נכנסין ויוצאין באכסדרה אפי' אין בה אלא שנים עמודין ובני אדם נכנסין ויוצאין בשני פתחים המפולשין זו כנגד זו אסורה:

מה דהוה עובדא וכו'. כלומר התם גבי רבי מעשה שהיה כך היה בו' או בח' אבל לאו עיכובא הוא:

אכסדרא שנפרצה למלואה לרה"ר. כגון אכסדרא בבקעה:

מטלטלי' בכולה. דאמרינן פי תקרה יורד וסותם:

אין מטלטלין בה אלא בד"א. דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם כיון שהיא פרוצה מארבע רוחותיה:

שהוא כשר. דאמרי' פי תקרה יורד וסותם ולמה אוסר באכסדרה לא יהא פי תקרה אלא כקורה:

והוא שיהא כל הכשר הקורה בתוך עשרים. ואפי' במקורה לא יהיה למעלה מכ':

מבוי נעשה לתשמיש בתים. ובתים יש להן ארבעה מחיצות לכך אמרי' במבוי פי תקרה יורד וסותם:

אלא לתשמיש דבר. בתוכו וכיון שנפרצה לרשות הרבים הרי היא כרה"ר:

אילו מבוי וכו'. כלומר ותדע שיש לחלק בין מבוי לאכסדרה דאלו מבוי שאינו מקורה הוא ניתר בקורה הניתן בתוך כ' לכ"ע ואכסדרה שאינה מקורה אין הקורה מתיר אותה לכ"ע:

היה רוחב. המבוי ט"ו אמה כיצד ממעט:

מרחיקו מן הכותל שתי אמות. ומתחיל לעשות שם פס ועושהו מג' אמות וכל שהוא לסתום הפתח ונמצאו חמש אמות אלו סתומות שפרצות שתי אמות ניתרות בעומד מרובה עליהן:

וכל שהוא. היתר מג' אמות ללחי לרוחב המבוי:

ופריך ויעשה פס ד"ט. באמצע וסגי בהכי:

ולא כן תני. במבוי שנפרצה במלואה דסגי בפס ד':

כדי להתיר שניהן. שני החללים שבשני צידי הפס בלא קורה דפס זה של ג' וכל שהוא כלחי וקורה חשוב וכדפרישית:

אית תניי תני. היכי דמי צורת הפתח שמעמיד קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן:

דוקרן. הוא קנה העשוי כעין יתד:

עושה פס של ד"ט. במקום צורת הפתח:

מבוי שיש לו שני פתחים מצד אחד. נותן קורה באחד מן הפתחים ומתיר כל המבוי גם החלק שכנגד הפתח השני:

אין הלכה כרשב"ג. דבעינן קורה על כל המבוי וליכא:

והוא שהעמיד קורה ודוקרן. לצורת הפתח בעינן שיתן קורה על כל המבוי:

והוא שנתן. הקורה על הפתח האמצעי אז מותרין כולן דהקורה עושה פתח זו כאלו היא סתומה הרי שיש כאן סתימה ביתר מעשר שהרי יש עוד סתימה בינה ובין הפתח השני והפתח שבינה ובין הכותל אינה אלא עשר נמצא שהפתח הלזו שהקורה עליה היא כעומד המרובה על הפרוץ ופתח שבצדה כסתומה הרי שסתום שבכאן יתר מעשרים וה"ל כעומד מרובה נגד שני הפתחים הנשארים ודוקא ד' פתחים אבל ה' פתחים לא מהני הקורה שעל האמצעי לשאר הפתחים שבכל צד איכא כ' אמה והפרוץ מרובה:

אבל אם נתן על הפתח החיצון. הניחא שהעומד שבפתח עצמה מתיר הקורה אבל מי מתיר מהפתח ולהלן כלומר שאר הפתחים מי מתירן שמעינן שהקורה שבפתח זו מתרת לשאר הפתחים וע"כ לומר דאיירי בפס ד' וכדר' בא:

תיפתר. דהך ברייתא כרבן שמעון בן גמליאל אתיא ולכך מתיר כל הפתחים אבל לרבנן ליכא למשמע מינה כלום ואפי' פס ד' אינו מתיר:

מבוי עקום ומפולש. ששני פתחיו לרשות הרבים כזה ועקמימות זה שני המבואות שוין בה שהרי לשניהן היא בשוה למבואתן:

נותן לחי וקורה מכאן. בראשו הא':

וצורת הפתח מכאן. בראשו השני דדינו כמבוי המפולש ביושר ומותרין להשתמש בכל המבוי:

נותן לחי או קורה ומתיר. להשתמש עד מקום העקמימות:

על דעתיה דר"ל. לדברי ר"ל שבקשו לעשות תקנה לעקמומית בצ"ה מכאן ולא הועילו כלום:

אילו משתמשין וכו'. כלומר היכי ליעבד יהיו אלו שבמזרח משתמשים עד כותל דרומית ואלו דרומיית ישתמשו עד כותל מזרחית:

ולא נמצאו וכו'. בתמיה איך שתי רשויות משתמשות בעקמומית זה שהיא רשות אחת לשניהם:

אלא אילו משתמשות וכו'. כלומר שישתמשו שניהם בשתי המבואות נמצאו שהן רשות אחת:

ולא נמצאו שתי רשויות. והן שני בני המבוי משתמשות ברשות האסורה להן שהרי מבוי זו אסורה לזו הלכך אינו עושה אלא או לחי או קורה להתיר עד מקום העקמומית:

ה"ג האסורה להן רב ושמואל רב כר"י וכו':

בשקקה דר' יצחק. ברחובו של ר"י והיא היתה מבוי עקום:

טילטל כדעתיה. דהיינו בהיתר לחי טלטל עד מקום העקמומית כדפרישית דעד העקמומית ה"ל לר"ל כמבוי סתום:

ולא טילטל. דסובר דמבוי עקום כמבוי מפולש דמי וצריכה צ"ה מכאן ולחי וקורה מכאן:

הניחו לבני מבוי. לכך לא אסר להן:

מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. כי ידע שלא ישמעו לו כי יש להם לתלות באילן גדול בר"ל דעביד עובדא לטלטל כשמעתתיה:

מה טלטל לא טלטל. ממ"נ איך עבד ר"י אם טלטל או לא טלטל לא שפיר עביד:

א"ת טילטל. קשיא ר"י אהדדי דהא איהו דקאמר לעיל דבעינן צ"ה מכאן ולחי וקורה מכאן:

ויאסר בחלקו לבני מבוי. שהרי חלקו אוסר להם:

ר"י ביטל רשותו. אע"ג דהוא אוסר לטלטל מ"מ כדי שלא להכשילם יותר ביטל להם רשותו:

כף ר"ל לר"י. כפה אותו בתשובות עד שטלטל גם הוא בהיתר לחי או קורה לחוד:

ויאות. שפיר קאמרת דהא דטלטל ר"י במבוי היינו משום שכפה אותו ר"ל דליכא למימר משום שביטלו בני המבוי רשותן לר"י דזהו לא מהני:

מ"ט דר"מ. דאומר לקמן פ' הדר מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר וא"כ אף דנימא שהיו כאן שוגגין מ"מ אוסרין:

מ"ט דרבנן. ואפילו לרבנן דאמרו התם דוקא במזיד אוסר מ"מ גם כאן אסור:

מכיון שחשודין הן לטלטל. ה"ל כמזידין ממש אלא ודאי מה שטלטל ר"י משום דהודה לר"ל:

אמרין ליה אין כיני. דהנך מזידין נינהו למאי ביטל ר"י מעיקרא רשותו:

יעשו שונאין של ר"י. מפני כבודו של ר"י כינה הדבר כלפי שונאיו:

כצדוקי. הדר עם ישראל במבוי שאוסר אפילו ביטל רשותו ה"נ יאסר ר"י עליהם:

צדוקי חשוד לטלטל. אפי' ביטל רשותו לכך הישראל אסור:

וכא מה אית לך. והכא גבי ר"י מי אית לך למימר שר"י יוציא אחר שביטל רשותו בתמיה ואם הם יוציאו אין בכך כלום שהרי ביטל להם רשותו:

מה נפיק מביניהון. פי' היכן מצינו שר"ל מחמיר:

היה עשוי כמין כי. שהמבוי עשוי כמין כף יונית דהיינו סתומה מג' רוחותיה כזה:

עושה לחי מכאן וצ"ה מכאן. ומתיר כל השלשה מבואות יחד:

אפי' כמה קורות אינן מתירין. להן שאותן שבדרום אין להן דרך כי אם על אותן שבמזרח ושבמערב ואוסרין עליהן הלכך צריכין גם לעקמומי' מכל צד צורת הפתח:

מכנגדו. פי' מראשו שהיה מבוי רחב ך' אמה וסתמו עשר אמות כדתנן והרחב מעשר ימעט ונפרצה פירצה באותה סתימה מן הצד בכותל ארכו ולא אצל ראשו אלא שיש ד' עומד מן הפתח עד הפרצה:

חברייא. רב הונא אמר משמיה דרב:

לא שנייא. ל"ש מכנגדן ול"ש מן הצד בארבעה:

הוון בעין מימר. סברוהו בני הישיבה למימר דלא פליגי:

כשיש שם. מן הפתח עד הפרצה ד' וכדפרישית לכך מותר בעשרה:

ופריך ולא כן סברנון מימר דרב כר"י. דמבוי עקום תורתו כמפולש והתם יש שם ד' מן העקמימות עד הפתח ואפ"ה ה"ל כמפולש ולא כפתח ובעשר איירי דביותר מעשר ודאי לא פליג ר"ל ש"מ דפליגי:

כדי לעשות כל הרשויות כאחת. הלכך מצריך התם צ"ה כיון שגם רשות בני המבוי שניי' שולטת בה וה"ל כרבים בוקעים בה אבל בעלמא מן הצד ויש שם ד' דוקא ביתר מעשר הוא דפסול:

שנפרץ מצידו. אחד מן הכתלים שבצד ארכו:

כלפי ראשו. סמוך לכותל שברחבו והיינו קורה שלפנים הימנו:

אם יש שם עומד ד'. מן הכותל סמוך לקורה:

צריך קורה. אחרת להתיר הפרצה:

ואי לא. שאין שם עומד ד' הרי הפרצה נכללת בפתח וא"צ קורה בפני עצמה:

ופריך מה בינו. בין פרצה זו ופתח המבוי לבין שני פתחים במבוי אחת דאמרינן שדי לשניהם בקורה אחת כדאמרינן לעיל:

אין דרך בני אדם ליכנס בפתח הזה. ולסבב לבא סביב בפתח אחר כיון ששניהם לרה"ר אחד:

ברם הכא. אבל כאן שהפתח מצד אחר והפרצה מצד אחר דרך בני אדם לילך דרך מבוי מצד זה לצד אחר וה"ל מפולש:

מהו שתתיר שני מבואות. הסמוכים זה לזה:

ר"י אמר. פליגי בה ר"ז ורבי אבהו:

מ"ד אסור וכו'. כלומר ולא פליגי מ"ד אסור בשנתן הקורה למעלה מג' מן הכותל האמצעית שבין שני המבואות ומונחת על שני כותלים הארוכים שבשני צידי המבואות הלכך אסור דבעינן קורה על שני כותלי המבוי וליכא דלכל מבוי אינה מונחת אלא על כותל א' מהם:

חצר. שנפרצה לרה"ר ונשתייר בה מצד אחד במה ניתרת:

בפס אחד. ובשאין בפירצה יותר מעשר עסקינן דאי ביותר מעשר לא מהני ליה מחיצה להאי חצר:

ה"ג ואני אומר בפס אחד ובלבד פס של ד' טפחים ואין כאן אלא ג' טפחים מיכן וג' טפחים מיכן. וה"פ ר' יוסה סובר דבפס ד' סגי ומעמידו באמצע נמצא שלא נשתיירו אלא ג"ט מכאן וג"ט מכאן:

הוי דו וכו'. הרי הוא דאמר משמיה דר"י דסגי בשני פסין של משהו ולא בפסים של ד"ט מכל צד דא"כ הוי מיקל מדר"י בכל צד ומדבריו משמע שהוא מחמיר בחד צד מדר"י:

אלא בפסין כחצר. בשני פסים מכאן ומכאן והן של משהו או בפס ד' ומצד א':

ולעתה בתרי'. וטרח לשנות דין זה ארבעים זימני דלא לשתכח מיני':

אגיב. השיב לו רב וא"ל אפי' כל שהוא ארכו יתר על רחבו סגיא:

דאת מיבעי רב. כלומר לכך טרח לשנותה כל כך שאם ישכח הימנו אולי לא ימצא רב ואין אדם אחר שיגיד לו:

תמן תנינן. לקמן בפ' הדר:

אין להן פחות משנים. אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו שתי חצירות פתוחות לתוכו וגם שני בתים פתוחות לתוכו:

ר"י בר אחא בשם רבי יוחנן אפילו חצר אחת מיכן וכו'. אפי' אין שם בית כלל:

אפילו חצר מיכן ובית מכאן או בית מכאן וחנות מכאן. סגי וא"צ חצר כלל:

חצר אינה פחותה משני בתים. שיהו נפתחים לחצר נמצא ד' מחלוקת בדבר:

ה"ג הכין דרייא דארעא דישראל מרבען וכ"ה לקמן בפרק הדר. וה"פ ואל תתמה אם במשהו סגי א"כ לא מצינו שיהו שוים ולמה נ"מ אמרו שאם ארכו כרחבו הרי הוא כחצר דמי יצמצם ארכו כרחבו שכן דירות שבא"י הן מרובעין ממש ארכן כרחבן לכך איצטריך לאשמועינן שאם הם שוין בצמצום הרי הוא כחצר:

חמשה מבואות פתוחין למבוי. ואותה מבוי פתוחה לרה"ר בין שהיו פתחי מבואות גדולות כל כך שיהא פרוץ מרובה על העומד או עומד מרובה על הפרוץ:

אינו צריך קורה. לכל אחת אלא למבוי החיצונה הפתוחה לרה"ר:

אם יש ביניהן ד' אמות. שאין המבואות פתוחות ממש למבוי הגדולה:

הופלג. הרי הן כמופלגין זה מזה וצריכין לחי וקורה לכל אחת ואחת:

פתחים. פתחי מבוי:

נפתחים. פי' נפרצו בשבת:

כמפולשין לבקעה. וצריך צ"ה מכאן ולחי או קורה מכאן:

וההן שקקה דרבי חנן. והך רחבה דרבי חנן היה דר בה שהיה מפולש לים והיה לה צ"ה שהוא כמתלקט י"ט מתוך ג' דאמרינן לעיל דה"ל כמחיצה וא"צ שום תיקון:

תקנה תקנו בו. והא דהיה לו צ"ה כדי להתיר הבתים שהיו למטה מן התל המתלקט:

מיתנא לחייא בריה דרב. אע"פ שהוא רחב מעשר א"צ למעט:

אפיק רב. הוציא רב ראשו מן החלון:

א"ל לית כן. לא תיתני הכי אלא צריך למעט אע"פ שיש לו צורת הפתח:

א"ל. חנניא לרב ולא תנינן כן במתניתי' דא"צ למעט:

א"ל דתניתי'. אם תלמד אז תדע שאינו כן:

וגמייא. הוא גמי דהיינו פסולת הגדל באגם:

ציר. הוא דבר חד שבדלת שנותנין אותו בחור ובו סובבת הדלת:

וכן הציר. דהיינו מקום מוכן שיהא בהן חור שהדלת סובב בו ואע"פ שאינה צריכה דלת מ"מ בעינן דחזיא לדלת ושלא יהא חסר אלא הדלת עצמה:

וכן. מלשון את הכיור ואת כנו:

רה"ר. מבוי המפולשת לרה"ר שהוא רחב ט"ז אמה ומצויין בו ששים רבוא ודומה לדגלי מדבר:

לחי או קורה מכאן. בראשו האחד וכן בראש השני:

וחכ"א לחי או קורה. בצד הא' וצ"ה בראש השני:

ציר וכן ציר. צריך שיהא בצ"ה:

ומה בידך. מה קבלת מרבותיך אם סגי בגמי על גביהן או צריך ציר וכן ציר:

רבנן דהכא. רבנן שבא"י רשב"ל ור' ירמיה לשיטתייהו:

רבנן דבבל. רב ואבא בר הונא ור"ז לשיטתייהו:

ואינון אמרין לית כן. דבצ"ה כזה אין להתיר ביתר מעשר לכך מגיהים משנתינו ותנו בה צריך למעט:

ואינון אמרין דאית כן. דבצ"ה שיש בו ציר וכן ציר ואינו מחוסר אלא דלת יש להתיר אפי' ביתר מעשר:

ב"ש אומרים. הבא להתיר רה"ר צריך שיעשה דלת מכאן:

וכשמכניס מוציא ונועל. הדלת כל היום חוץ כשיוצא לחוץ לרה"ר:

ופריך ולא דא היא קדמייתא. הא אף צ"ה כשיש לה ציר וכן ציר הרי היא כדלת ומאי איכא בין ב"ש לבית הלל ובין דלת מכאן לצ"ה שמכאן:

ע"י דלת הוא ננעול. לפעמים ונעשה רה"י גמור משא"כ בצ"ה:

בההן דעביד צורת הפתח האי מאן דעביד צורת הפתח. צריך להכניסו לפנים מכותל המבוי בד' אמות:

הורי כההן. פסק כר' אחא:

יתדות היוצאות מכותלי המבוי. נעוצים בכותל בעוביו של צד רה"ר ונמצא קורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכתלים וחודה הפנימי סמוך (ודבוק) לכותל כזה:

והן שיהו וכו'. והוא שיהו היתדות בתוך ג' לכותלי המבוי שלא יהיו רחוקים ולא גבוהים מכותלי המבוי ג' שכל שהקורה משוכה ג' מכותלי המבוי פסולה דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא אבל בפחות משלש אמרינן לבוד:

והן שיהו בריאות וכו'. והוא שיהו היתדות בריאות וחזקות כדי לקבל הקורה ואריחיה כדין קורה כדתנן במתניתין:

תחת הקורה אסור. להשתמש דהא מונח חוץ למבוי:

ומתיר את המבוי. בתמיה איך תהא הקורה הזה מתרת המבוי הא איכא למיחש שמא ישמש תתת הקורה:

ה"ג ולמה לא ולא אשכחנן וכו'. וה"פ הלא מצינו כן לשמואל בכל הקורות שאסור לשמש תחתיהן והן מתירין המבוי:

תחת הקורה אסור. דקורה משום מחיצה וסובר דחודו הפנימי יורד וסותם נמצא תחת הקורה מן המחיצה ולחוץ אסור:

בין הלחיים. מבוי שהכשירו בלחי נידון כאסקופה והאי דנקט בין הלחיים אמבואות טובא קאי:

כהיידא אסקופה. כאיזו אסקופה דשני מיני אסקופה הן וכמ"ש בפ"ק דשבת דף ג':

עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל מיבעיא לי כאיזו אסקופה אמר שמואל וכשעליתי בא"י שמעתי מר"י דכאסקופה מותרת הן:

ואין רחבה ד'. הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באנפי נפשא הוא ובטיל להכא ולהכא והוי מקום פטור:

ובלבד שלא יחליף. דלא לימרו דקא מעייל מרה"ר לרה"י ואתי למשרי הוצאה בשבת ובין הלחיים נמי אפי' חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי:

חמי מה אמר. ראה מה הוא אומר דוקא כשאין בין הלחיים ד' אבל בשיש בהן ד' ה"ל מקום בפני עצמו ואסור:

א"ל והדא היא אמלתרה. כשיש בהן ד' היינו אמלתרא דלכ"ע מטלטלין תחתיה הלכך אמר סתמא בין הלחיים שרי דביש שם ד' פשיטא דשרי:

ר"ז אמר. פליגי בה שמואל ור"י:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מבוי העשוי לחיים לחיים. כגון שצרפו במשך המבוי מראשו לצד סופו בב' וג' אמות אם יש בין זו לזו ד"ט דלכ"ע לא אמרינן בכה"ג לבוד:

מטלטלין. עד הלחי החיצון דבו משתרי המבוי ומותר להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של לחי החיצון דכנגד החצון לבד הוי בין לחיים:

ואם לאו. שאין ביניהם ארבע דאמרינן לבוד והוי כולהו כחד לחי אין משתמש במבוי אלא עד חודו הפנימי של לחי הפנימי שמעינן מיהא דבין הלחיים אסור:

בשאין. לחי החיצון עודף ברחבו על הפנימי אז כשאין בו ארבע אין מטלטלין אלא עד הפנימי:

אבל אם היה החיצון עודף. ברחבו אע"ג דאמרינן לבוד מ"מ כיון שהוא ניכר לעצמו הוא ניהו המתיר והשאר נחשבים כמבוי ומותר להשתמש נגדם:

מתני' הכשר מבוי. שיש לו ג' מחיצות והרביעית מפולשת לרה"ר:

בש"א לחי וקורה. דס"ל לב"ש דאסור לטלטל בלא ד' מחיצות שלמות מן התורה ואתאי הל"מ ואוקמתיה לרביעית ללחי וקורה. וב"ה ס"ל דמן התורה סגי בג' מחיצות ואתי הלכתא להוסיף ברביעית או בלחי או בהיכר מחיצה. ור"א נמי ס"ל כב"ש ובעי לחי מכאן ולחי מכאן וצריך שיהיו הלחיים לר"א והלחי לב"ה סמוך לכותל המבוי בפחו' מג"ט דאמרי' לבוד וה"ל כמחובר:

משום ר"י אמר תלמיד אחד. והוא ר"מ:

על מבוי שהוא פחות מד"א. ברחבו דסגי בלחי או בקורה אפי' לב"ש דקורה נמי משום מחיצה היא וכיון שאינו רחב כל כך סגי בקורה אבל ברחב יותר לא מינכרא מחיצתה עד שיסייעוהו הלחי לסתום וב"ה סברי כיון דאיכא ג' מחיצות דאורייתא בחד מינייהו סגי:

אר"ע על זה וכו'. ואיכא בין ר"ע לת"ק מבוי שהוא פחות מד"ט דלת"ק א"צ לחי או קורה ולר"ע צריך ל"א לר"ע א"צ לר"ז צריך:

גמ' מה לחיים. דקאר"א לחיים וקורה כב"ש או לחיים ולא קורה כב"ה:

ג' כר"י. ותו קמבעיא ליה אם בעי ר"א שיהו הלחיים רחבן ג' כר"י לקמן בפירקין א"ד בכל שהוא סגי כרבנן דפליגי אר"י:

לאובלין. מקום:

וכי מה ראיה רשות לשבת לבוא לכאן. שאין היכר רה"י לשבת בלחי אחד דאף בחול עושין כן ואין כאן היכר מחיצה:

כל שהוא סותם. בתמיה וכי כ"ש סותם אלא ברחבן ג' איירי ושני לחיין של ג' ג' ודאי דכסתומה היא שהרי נסתם רוב מעשרה טפחים:

והלכה כדברי התלמיד. דהיינו ר' יוסף [בן] פרידה דא"צ אלא לחי אחד:

ופריך דל כן וכו'. ל"ל למימר הלכה כדברי התלמיד כיון דלב"ה לא נפקא מידי דלכ"ע סגי לדידיה בלחי או בקורה ועכ"ל דקמ"ל אפי' לב"ש בפחות מד' סגי בלחי או בקורה וקשיא וכי איצטריך לאשמועינן דהלכה כב"ה ל"א כיון דב"ה ס"ל או לחי או קורה מאי איצטריך תו לאשמועינן דהלכה כתלמיד:

ר"ה בשם רב. תני בדרשב"ג מבוי שהוא פחות מד' אמות א"צ כלום לא לחי ולא קורה וסד"א הלכה כחכמים אליבא דרשב"ג קמ"ל הלכה כדברי התלמיד דלכולי עלמא בעינן בפחות מארבע אמות לחי או קורה:

מתני' רחבה כדי לקבל אריח. שתהא דומה לקביעות לבנות עליה בניין:

והאריח חצי לבינה של ג' טפחים. נמצא אריח טפח ומחצה רוחב:

דיה לקורה ברוחב. טפח כדי לקבל אריח זה ברחבו:

גמ' דימוס של ארחין. שורה של אריחים לארכו:

ברויות ביניהן. קורות בריאות וחזקות איכא בינייהו:

ע"ד דרבנן. דאמרי לארכו במבוי שהוא עשר אמות שהן ששים טפחים כיון שהן מונחים לארכן דהיינו אורך האריח לרוחב הקורה ורוחב האריח לאורך הקורה הרי מ' אריחין שכל אריח רחבו טפח ומחצה וצריך שתהא הקורה חזקה כדי לקבל מ' אריחין:

ע"ד דרשב"ג. דאמר כדי לקבל לרחבו ומניח האריח ארכו לאורך הקורה ואורך האריח שלשה טפחים נמצא שעשרים אריחים מחזיקים ששים טפחים וא"צ קורה בריאה כל כך:

כמה יהא. חלל בין שתי הקורות דליצטרפו:

מה בין וכו'. כלומר דלכך קאמר חצי טפח שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד שמכאן ומכאן:

טפח. אם יש חלל בין שתי הקורות טפח מצטרפין ויותר מטפח אין מצטרפין:

ביניהן פחות משליש. נמצא שבהצטרפות החלל הרי הוא טפח שלם:

ייבא כיי דמר ר"י. אתייא כי הא דאמר ר"י:

העומד והחלל מצטרפין בד'. כגון שיש שני מחיצות ואין ביניהן ד' אבל בהצטרפות הכותלים הן רחבות ד' מצטרפין:

והוא שיהא העומד. עובי הכתלים צריך שיהא יותר מן החלל שביניהם וה"נ העומד רבה על החלל ומצטרפין:

ואינה נוגעת בכותל זה. כגון שסמכה בעמודים או ביתידות:

אית תניי תני ד'. אם יש בין זו לזו ד"ט צריך קורה. פחות מכאן א"צ קורה:

כדי עבירת אדם. שיכול אדם לעבור בתוך החלל דכשאדם דוחק עצמו יכול לעבור בפלגא אמתא:

כדי מקום. דד' טפחים ה"ל מקום חשוב:

למעלה מך' אמה. מן הקרקע דאין שם הכשר קורה:

רואין שאלו. יקוץ העקמומית שנוטה למעלה מעשרים:

בתוך ג"ט. וסמוך לכותל ולמבוי:

זו למעלה מזו. ובין שתיהן כדי לקבל אריח זו אצל זו אלא שאחת מעמודין גבוהה משל חברתה:

רואין את התחתונה וכו'. עד שיהא זו אצל זו בשוה:

בשיטת אביו. שהוא אמר רואין כדאמר במתני' רואין אותה כאלו היה של מתכת:

אפי' למעלה מכמה. כדלעיל בריש מכילתן רי"א אינו צריך למעט אפי' גבוה מכ':

בתוך ג"ט לתחתונה. אבל ג' כיון דלית בה טפח לא אמרינן חבוט רמי:

מתני' ובריאה כדי לקבל אריח. כלומר אריחים הרבה לרבנן כדאית להו ולרשב"ג כדאית ליה כדאמרינן לעיל בגמרא ובעינן בריאה שידעו בני רה"ר שלקביעות הושמה שם דבשאינה בריאה סוברים דלפי שעה נתנה שם:

רחבה אע"פ שאינה בריאה. דאזל לטעמיה דקורה משום מחיצה:

גמ' בריאה אע"פ שאינה רחבה. נמי סגי ושלש מחלוקת בדבר:

הלכה כר"מ. היינו ת"ק דמתני' דסתם מתני' ר"מ:

מכיון. דאיתמר הלכה כמר והלכה כמר מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד ולא מהדרינן עובדא:

א"ר מנא וכו'. פליג אר"ש בר כרסנא:

שבקין ליחיד ועבדין כרבנן. והיינו כר"מ ששנאו רבי סתם והו"ל כאלו שנאו בלשון חכמים:

רב אזל. במקום אחד וראה מבוי שהתירוהו בלתי שהיה דק:

יהב לה בחוטרא. הכה עליה במקלו והפילה:

דיקלא קאים. אצל פתח המבוי ויכולין לסמוך עליו משום לחי:

עינוי דר"ה גבה. יכולין לראות הדקל ועיניו של רב אינן יכולין לראות הדקל בתמיה אף אני רואה הדקל ואיני רוצה לסמוך עליה:

גבה. כלומר אצל הדקל ל"א גבוהים שיכולי' לראות והראשון נ"ל:

משום קורה. שהיה מונח מקדם על הלחי:

ואית בעי מימר. ואיכא דאמרי לכך אסר להן שלא יהיו סוברים כר"י רחבה אע"פ שאינה בריאה וזו לא היתה בריאה שהרי הפילה בחוטריה:

לא אמר כן. שרב הפיל הקורה אלא שסמכו על הדקל:

דתנינן תמן. בפ"ד דביצה:

איזהו קרפף. ומותר להביא ממנו עצים בי"ט:

ה"ג דברי ר"י מחלפא שיטתיה דר"י תמן אר"י אפילו אין בה אלא שיח ומערה מטלטלין בתוכה והכא הוא אומר הכין. וכ"ה לקמן בפ"ב וה"פ אפילו אין בה בקרפף אלא בור וכו' מטלטלין בתוכה אע"פ שאינה סמוכה לעיר ובביצה הוא אומר דבעינן דוקא שתהא סמוכה לעיר וקשיא דר"י אדר"י:

כבית דירה עביד לה. ר"י:

כל שיש בה בור או שיח וכו'. ובשיש בה בית דירה ליכא מאן דפליג דשרי להביא עצים ובביצה איירי בשאין בה אחד מכל אלו וה"נ ה"א דהאי קורה והאי דקל לישויה כבית דירה קמ"ל דלא כר"י:

מתני' היתה של קש וכו'. ר"י קאמר לה ובא להוסיף שאפילו אינה ממין שבריאה לקבל בניין כזה אפ"ה כשר:

עקומה. שאין אריח יכול לעמוד עליה:

עגולה. ואין אריח יכול לעמוד עליה אבל עבה היא שאם תחלק יהא רחבה טפח:

רואין אותה כאלו היא מרובעת. וחלוקה. ואיזו היא מדת עגולה להכשיר כל שיש בהיקיפה ג"ט. שצריכה חוט ארוך ג"ט להקיפה סביב בידוע שיש בה רוחב טפח אם תחלק:

גמ' למי נצרכה. סיפא דהיתה של קש וכו' לר"י וכדפרישית במתני' ד"ה היא. וקמ"ל אם היא בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי דלא חיישינן דלמא אתי לאמשוכי בתרה:

ה"ג כל שאלו יגוד ויש בין זו לזו ג"ט וכ"ה לעיל בפירקין. וה"פ דבפחות מג' אמרינן לבוד ולא מעכב מידי:

עוד היא. אף סיפא זו כר' יהודה אתיא:

מן הים למדו. דכל שיש בהיקיפו ג"ט יש ברחבו טפח:

ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגול סביב וחמש באמה קומתו יקו שלשים באמה יסוב אותו סביב. וכיון דמשפתו עד שפתו דהיינו חללו לבד מעובי דופנותיו יו"ד אמות וכתיב וקו שלשים באמה יסוב אותו מבפנים אלמא לכל אמה רוחב בעיגולא איכא ג' אמות היקף:

איפשר לומר עגול. אי אפשר לומר שהיה כולו עגול:

שכבר נאמר מרובע. דכתיב ופקעים מתחת לשפתו סביב סובבים אותו עשר באמה מקיפים את הים שפירושו עשר באמה לכל רוח משמע שהיה מרובע:

ה"ג אין תימר מרובע נמצאת אומר קס"ו ושתי ידות טהרה הוא מחזיק אין תימר עגול קכ"ה ידות טהרה הוא מחזיק. וה"פ אם היה מרובע עשר על עשר הרי ק' אמות וחמש אמות היה גבוה הרי ת"ק אמות ושיעור מקוה טהרה אמה על אמה ברום ג' אמות נמצא ת"ן אמות הם ק"ן מקואות וחמשים אמות הם ט"ז מקואות ושתי שלישי מקוה הרי קס"ו ושתי ידות מקואות טהרה:

ואין תימר עגול. צריכין לחסר מן הת"ק אמות רביעית שהמרובע יתר על העיגול והם שע"ה אמות שהן קכ"ה מקואות ואנן בעינן שיהא מחזיק ק"ן מקואות וכדמסיק:

נמצאת חומר מאה וחמשים ידות טהרה היה מחזיק. דג' אמות תחתונות שהם מרובעות הם שלש מאות אמה הרי מאה מקואות ושתי אמות עגולות שלמעלה אלו היו מרובעים היו מחזיקין ר' אמה עכשיו שהן עגולות אין מחזיקין רק ק"ן אמה שהן חמשים מקואות הרי ק"ן מקואות:

אלפיים בת יכיל ובת היא ג' סאין הרי שהוא מחזיק ששת אלפים סאה וק"ן פעמים ארבעים סאה הן ששת אלפים סאה:

אלפיים בלח. כשאתה מודד דבר לח אין בו גודש לפיכך אינו מחזיק אלא אלפיים בת:

שהן שלשת אלפים ביבש. דבדבר יבש יש בו גודש וגודשה כחצי הנמדד כשהוא מחוק:

שהן כוריים ביבש. שהכור שלשים סאה הרי מן ארבעים נעשים ששים:

מתני' לחיים שאמרו. שנחלקו ר"א ורבנן כמה שיעורן:

גבהן עשרה טפחים. כשיעור גובה המבוי שבפחות ממנו לא מיקרי מחיצה:

רי"א ג'. דבעי דבר חשוב במחיצה שאפי' יפליגנו מן הכותל בג' דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וליבטליה:

גמ' מתני' במשוכין. הלחיים מן הכותל הוא דפליג ר"י ומצריך שיהו רחבין ג"ט:

אבל אם היו. הלחיים סמוכות לכותל אף ר"י מודה דסגי ברחב כל שהוא:

ותני כן. ותניא נמי הכי בתוספתא דפרקין:

שלשה והוא שיהא וכו'. אם הוא רחוק שלשה צריך שיהא הלחי רחב שיהא העומד רבה על החלל שבין הלחי לכותל:

היוצאות מן הבניין. זו למעלה מזו:

קרן זוית. זו יצאה מכותל זה וקרן זוית מכותל שכנגדה:

נידון כלחיים. וא"צ לחי אחר להתירו:

כותל הנכנס. שנכנס הבניין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנו כמין עמוד שקורין פיי"ליר:

ונראה כפס מבפנים ושוה מבחוץ. ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפגימה מבפנים כזה :

או שנראה כפס מבחוץ ושוה מבפנים. כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מבפנים אלא לבני רה"ר כזה :

היה משוך. הלחי משוך עם דופני המבוי לחוץ שנראה כמאריך את דופן המבוי שמעמיד חודו כנגד עובי הדופן דמיכסי חודו בעוביו של דופן דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכסה כל עובי הדופן שרחב ממנו כזה :

רואין אותו כאלו הוא כנוס. ונידון משום לחי:

ויעשו כותלי גדולה כלחיים אצל קטנה. ואף על גב דבקטנה אינן נראין אלא כל העומד בתוכה רואה כל כתלי ארכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפיאותיה כלום והוי מלואה מ"מ הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורין אותו עודף שהגדולה עודפת על הקטנה מכאן ומכאן דהא גדולה בהו משתריא משום דלדידה נראה מבפנים ולדבריך תיהני גם לקטנה שנראין אצלה מבחוץ:

במשוכין יותר מעשר. שנכנסין מחיצות הקטנה לאורך הגדולה יותר מעשר כזה והלכך לא חשבינן כלחיי':

בגדול' י"א ובקטנה י'. שאין גדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת הרי ג"ט לכאן וג"ט לכאן ועובי כניסת הכתלים ממעטין את השלם מכל צד ונימא לבוד אלא ודאי כיון דאינו נראה מבפנים לא הוה לחי וקשיא לרבי אבא:

איתבעיא מתנית'. בדקו היכן ברייתא זו שנויה שאין הגדולה עודפת על הקטנה אלא אמה אחת ולא מצאו בשום מקום:

א"ל רב אחא הכי ארשב"ל כל ברייתא שלא נכנסה לחבורה. דהיינו דלא מיתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא שהן שנו הברייתות בחבורה:

אין סומכין עליה. ולא מותבי' מינה תיובתא:

אתייא כמ"ד וכו'. ואפי' תימא מתרצתא היא הך ברייתא דהגדולה אינה עודפת על הקטנה אלא אמה ל"ק לאבא בר רב הונא די"ל דאתייא כרבי דבעי ב' פסין של ד"ט לחצר של עשר הנפרצת במלואה הלכך הקטנה אסורה:

ואפילו תימר כן אתיא כמ"ד וכו'. נמי קשיא דא"כ גדולה במאי משתריא דהא ליכא מכל צד כי אם ג' טפחים מלבד מה שכותלי הקטנה ממעטין:

לגדולה הן נידונית וכו'. ודאי כרבי אתיא הך ברייתא דחצר אינה ניתרת אלא בשני פסין ורבי סובר כרבי יוסי דפסין צריכין שיהו רחבין ג' ולא איירי במשוכין אלא במכוונת ונשתיירו ג"ט מכאן וג"ט מכאן ומשום הכי יהיב התנא שיעורא לעודפת של הגדולה שתהא יתרה על הקטנה אמה כי היכי דניהוי לה לגדולה ג"ט מכאן וג"ט מכאן משום דרבי שני פסין בעי ורחבי' שלשה ומשום היתר גדולה נקט לה אבל הקטנה אינה ניתרת בפסין אלו כיון דלאו לקטנה עשויין ל"א רבנן דתמן פליגי וסוברים נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי לכך לא מהני פסין אל לקטנה:

כותל שצידו אחד יוצא וכו'. כגון שצד אחד של מבוי ארוך ונמשך כותלו לרשות הרבים יותר מכותל ארוך שבצד השני:

נותן את הקורה באלכסון כזה ומשתמש כאן כנגד ארוכה וכאן עד כנגד קצרה:

ובלבד שלא תהא הקורה משוכה יותר מי'. אמו' שהמבוי קצר שאין ברחבו ובאלכסון הנמשך יותר מעשר אמות דא"כ פתחו יותר מעשר שהרי כל תחת הקורה הוה פתח:

רב אבדימי. דמן נחית':

ובלבד שלא יהא הכותל משוך יותר מד' אמות. שאם היה הארוך עודף על הקצר ד"א ה"ל כמבוי בפני עצמו וצריך מחיצה כנגדו או מניח הקורה כנגד הקצר:

אשכחת אמר. נמצאת אומר מאי דפשיטא להאי שלא תהא הקורה יותר מעשר מיבעיא להאי מדלא קאמר אלא שלא תהא משוכה ד' אמות משמע דביתר מעשר מספקא ליה וכן בהיפך מ"ד שלא תהא משוכה יותר מעשר מספקא ליה במשוכה ד' אמות:

מג' ועד ד' היא מתני'. הא דאמרינן בכותל אחד ארוך שנותן הקורה באלכסון במשוך מג' ועד ד' אמות:

פחות מג' אפילו. האלכסון הוא יותר מעשר מותר דכיון דהאלכסון הוא דבר מועט:

ארבעה. אמות משוך:

אפי' פחות מעשר אסור. דה"ל מבוי בפני עצמו:

אלא. כי עסקינן במשוך מג' ועד ד' אמות:

מתני' אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. כגון אדם או בהמה שמתוחה בחבלים למעלה שאינה יכולה לברוח ולא לרבוץ שתהיה פחותה מי' טפחים:

ור"מ אוסר. דחייש שמא תמות והיא מתכווצת ומתמעטא בפחות מי"ט ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה:

ומטמא משום גולל. אם עשאו גולל לקבר כמו מצבה מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דכתיב כל אשר יגע ע"פ השדה לרבות גולל ודופק:

ר"מ מטהר. דמוקי להאי קרא לרבות עובר שבמעי אשה:

ור"י הגלילי פוסל. טעמא מפרש בגמ' עושין אותו דופן. לסוכה:

גמ' חד תנא הוא. כלומר דופן סוכה ולחי שוים דחד טעמא לשניהם וליתא לברייתא:

תרין תנאין אינון. וברייתא מתרצתא היא:

שאלו ישמט אינו מרגיש. בתמיה הלא מיד רואה הוא שנשמט לכך עושין אותו דופן לסוכה:

שאלו ישמט הוא מרגיש. בתמיה וכי עיניו בלחי תמיד הלכך אין עושין אותו לחי:

ה"ג קם ר' יושוע דרומיא עם תלמידוי דר' יוסה:

אמרין דבתריה. תיקשי סיפא דברייתא דפליגי אדברי רבכם דמ"ט דחכמים דהשתא דכשר ללחי מכ"ש דנכשיר לדופן:

ה"ג הוי תרין תניין אינון על דר' יוסה היכמא דתימר תמן תרין תניין אינון על דר' אחא כן את אמר אוף הכא תרין תניין אינון על דר"י. וה"פ הרי דאף לר' יוסה תרי תנאים הן כמו דאומר ר' יוסה:

ור"מ מטהר. דכיון דאינו קבוע לעמוד שם לעולם ויש לחוש שמא תברח הלכך אינו מטמא משום גולל:

ור"י דאהלות. דתנן בפ"ח דאהלו':

הבית שבספינה. אפי' האהיל על המתו על הכלים שבספינה אינו מביא את הטומאה דלא חשיב אהל דלא קביע:

והפריחתה. ועקרה לסוכה:

היכן סוכתך. ואפי' לא נעקרה יש לפסלה דהא אפשר שתעקר ה"ל כאלו אינה קבועה ולאו שמה דירה:

ספר. וכתב לה ספר כריתות וספר משמע קלף כדכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי לה מגילה כדכתיב אחרי שרף את המגילה:

אף כל דבר שהוא תלוש. לאפוקי מחובר לקרקע ואפילו רוצה ליתן לה גם הקרקע:

ידות אוכלין כאוכלין. ואסור לכתוב עלייהו או לאו כאוכלין הן:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

על קרן צבי. שחוט או מת:

וגדדו. פי' חתכו:

מפני שגדדו. טעמא שחתכו תחילה קודם החתימה ולא כתב במחובר לצבי אלא התורף:

הא אם חתמו ואח"כ חתכו לא. מ"ט הא לאו חי הוא אלא משום שהקרן מחובר לאוכלין ש"מ דסובר ר"י הגלילי ידות אוכלין כאוכלין הן:

והוא. דפוסל ר"י הגלילי בכותב על קרן הצבי:

שכתב. הגט על זכרותו של קרן שהוא מחובר בגוף הבהמה:

אבל אם כתב על נרתקו. שהעצם מחובר בגוף והוא השופר שחלל כשפופרת מפני העצם שבו:

כפרוש הוא. מן הבהמה וכשר הגט:

אף לענין הכשר זרעים כן. או לא:

היך עבידא. היכי דמי:

אוף הכא כן. דנימא דוקא זרע דהוא אוכל אבל לא על הבהמה:

או שנייא היא. או שאני התם:

בשל כלי יטמא. בכל ריבויי' הוא אפילו בעלי חיים:

ופריך מעתה אפי' חישב שירדו. הגשמים לבורות שיחין ומערות נמי נימא דמכשירין מבכל דריבויי' הוא:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דכתיב כלי דמשמע מיעוטא ממעטין בורות שיחין ומערות דלא דמיין כלל לכלי שאינן תלושים:

מתני' והקיפוה. מע"ש בכלי בהמה כגון אוכפין ומרדעות והיא מחיצה שהרבה ממנה פרוץ כגון החלל שבין אוכף לאוכף מ"מ מותר לטלטל בכולה וה"ל כמחיצה שהוקפה לדירה:

ולא יהא פרצות יתרות על הבניין. ואפי' הן פרצות קטנות פחותות מעשר:

יתר מכאן. אם יש שם פרצה יותר מעשר אפילו כנגד העומד אסור:

גמ' למי נצרכה. למיתני שיירא במתני' לר"י ברבי יהודה דלרבנן אין חילוק בין שיירא לעולם נותנין לו כל צרכו:

ומודה הוא. ר"י ברבי יהודה הכא בשיירא:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

עבוטין. כר שתחת אוכף הגמל בכר הגמל מתרגמינן בעביטא דגמלא:

אפי' גמלים. סובר כר"י דעושין מחיצה בבעלי חיים:

ופרוץ כנגד פרוץ. דה"ל פירצה מפולשת לא מיקרי מחיצה כיון דבלא"ה פרוץ כעומד הוא:

מג' ועד ד'. ולא ד' בכלל:

אם העומד רבה על הפרוץ. לאו דוקא העומד רבה אלא אפי' בשוין שהעומד כפרוץ נמי מותר:

ואם הפרוץ רבה על העומד אסור. לזרוע דלא אלים עומד בפחות מד' למישרי כנגדו היכא דפרוץ רבה עליו:

ועד עשר. ועשר בכלל אבל יותר מעשר כגון עומד י"ב או ט"ו לא מצי למיתני שיעור פרצותו במלואו דאפילו בציר ממלואו דאיכא פירצה ביתר מעשר מיתס' כולו כדקתני סיפא:

לית כאן מג' ועד ד'. סמי מכאן מג' ועד ד' דאפילו העומד מרובה על הפרוץ נמי אסור:

יש כאן פרצה ג'. דלא אמרינן גבה לבוד:

אין כאן מקום ד'. במקום אחד שהוא מקום חשוב להתיר כנגדו:

וקנה יש לו מקום. ד' בתמיה הא סתם קנים אינן רחבים טפח:

לא תותיביני. לא תשיב לי מקנים דמתניתי' דאיירי בשהקנים סמוכים זה לזה בפחות מג' וה"ל כסתום לגמרי מה שאין כן בפירצה שהיא יותר מג' במקום אחד בעינן נמי שיהיה העומד מקום חשוב דליהוי כמחיצה:

מ"מ. בין שהפירצות פחות מג' בין שהפירצות מג' ועד ד' לעולם אם העומד מרובה על הפרוץ שרי אפי' כנגד הפרוץ:

מתני' מקיפין ג' חבלים. אשיירא שחנתה בבקעה קאי דשרינן להו להקיף בקעה גדולה במחיצה גרוע כזו אע"פ שמגיע לכל אחד מבני השיירא יותר מסאתים או ביחיד איירי ובלבד שלא יקיף יותר מבית סאתיים דכל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה להתיר ליחיד יותר מבית סאתיים:

זו למעלה מזו. כלומר נועצין שני פסין לכל רוח ורוח אחד בראש הדופן וא' בסוף וקושרין החבלים בפסין מן התחתון לקרקע פחות משלשה והוי כולו עומד דכלבוד דמי וממנו לאמצעי פחות מג' הרי ששה עומד פחות ב' משהויין בשני האוירין ומאמצעי לעליון פחות מג' הרי בג' אוירין תשעה עומד פחות שלשה משהויין:

שיעור. עובי החבלים יותר על טפח שלשה משהויין כדי שיהו הכל עשרה טפחים:

גמ' לא אמרו אלא בעשר וביתר מעשר. יהיו החבלים והעומד:

הא פחות מיכן לא. אם החבל העליון אינו גבוה עשר מן הארץ אסור:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אין את כו'. כלומר כי קמיבעיא לן הא קמיבעיא לן:

ה"ג הביא דופן של ו"ט וכל שהוא והגביהו מן הארץ ארבעה טפחים חסר כל שהוא. מהו:

ייבא כיי דמר. אתיא כי הא דאר"י:

העומד והחלל מצטרפין. למקום ד' ה"ה ה"נ כיון שהעומד מרובה על הפרוץ שהרי ששה וכל שהו הוא העומד ומצטרפין גם החלל להיות מחיצה עשרה:

וקשר גמי מלמעלן. מקנה זה לזה כעין צורת הפתח:

מציל משום פיאה. שאם היו גפנים בתוך חלל הקנים מותר לזרוע סמוך להן חוץ למחיצה כדתנן היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן:

פיאה. כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה קרי ליה פיאה דדמיא לפיאה שהשדה כולה מקורחת ומגולה אלא שנשתייר בה מעט והיא נקראת פיאה כ"פ הערוך:

כמחיצת שבת. כך הדין לכלאים וכיון דלשבת לא הוי מחיצה ואסור לטלטל בתוכו ה"ה לענין כלאי' לא הוה מחיצה:

אעים. עצים נטל וסתם הפרצות כדי שלא יהיה יותר מעשר ויהא מותר לזרוע חוצה לה:

דוקרנים. קנים משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע:

אמר. ריב"ן:

כזו. אם הפרצה פחות מעשר מתיר נמי לטלטל בתוכה בשבת:

מודה רשב"ל. אע"ג דמתיר לעיל פיאה מודה מיהו דלענין שבת לא מהני פיאה ביתר מעשר:

מתני' אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא:

אם אומר את וכו'. ואס"ד דפיאה מתרת לשבת אפי' ביותר מעשר ל"ל ג' חבלים הא בחבל א' שלמעלה סגי דהוא כפיאה אלא דלא מהני לשבת ביתר מעשר:

ודאי הדא פיאה. דמהני לרשב"ל משום מחיצה:

אמה איתאמרת. באיזה ענין עשאה:

מלמעלן. שקשר מלמעלן של הקנים העומדים או מן הצד שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן:

א"ת מלמעלן. כלומר דאיכא בינייהו א"ת מלמעלן מהני אע"ג דלא הוי אלא כצורת הפתח אפ"ה מהני כ"ש מן הצד דדמיא למחיצה דמהני:

הא מלמעלן לא. דכיון דלא הוי מחיצה בשום צד לא מהני צורת הפתח:

יאות א"ר חגיי. דשמעינן ממתני' דלא מהני פיאה בשבת. כדדייק מחבלים:

לא א"ר חגיי כלום. דהתם החבלים ניתנין מלמעלה ודין הוא דלא מהני בפחות משלשה חבלים:

ופריך ממה נפשך. דייק ר' חגיי שפיר דהא במתני' איכא ג' חבלים אחד מלמעלה ואחד באמצעיתו ואחד מלמטה וקשיא אי מן הצד מהני מלמעלה ומלמטה ל"ל ואי מלמעלה מהני באמצע ומלמטה ל"ל:

תיפתר. תפרש הא דמהני פיאה בכלאים בשעשויים כמין דקרים שמשפעין לשני הצדדים ורחבים וה"ל כמחיצה משא"כ בחבלים:

לגובה. בגובה הפיאה מן הארץ אפי' בגובה ק' אמה. שהדוקרנין גבוהין ק' אמה מן הארץ והגמי קשור עליו שם מהני כמו מחיצה:

הדא דתימר. הא דאמרת דאפי' גבוה הרבה מהני בפיאה דוקא לענין כלאים:

לא תהא פיאה גבוה מן הקורה. השתא קורה שהיא גבוה מן ך' אמה פסולה כ"ש פיאה:

היא כלאים היא שבת. דאף בשבת מהני פיאה אפי' גבוה ק' אמה:

מה בין קורה. דלא מהני למעלה מך' ופיאה אפי' גבוה ק' כשר:

ומשני קורה מצלת מרוח אחת. מהני אפילו מרוח אחת לכך בעינן למטה מך':

פיאה. אבל פיאה אינה מצלת אא"כ היא מסוגרת מד' רוחותיה שיהו כולם נחשבים כמחיצות לכך אפילו היא גבוה כשרה כדין מחיצות ממש:

ותייא כיי דמר ר"ז. האי שינוייא דמשנינן דפיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת אתיא כי האי דאר"ז:

ה"ג טיטרפליות שבכרכים כ"ה בסוכה פ"ק. ונראה דה"פ שהם כעין קורות היוצאים מן הבניינים הגדולים ומונחים על ד' עמודים העומדים לפני הבית:

אסור לטלטל תחתיהן בשבת. שאלו תורות היוצאים אינן עשויים להיות מחיצות לחוץ אלא שהן סוף תקרת הבית ואינן כמחיצה ואפי' כפיאה לא חשיב:

ארבע פצטליות. הם גוילים שכתב עליהן איגרת והם גדולות ואינן עשויים לחזק ומיבעיא ליה אי מהני או לא דאפילו כגמי אינן חשובים ובסוכה הגירסא פסטליות:

ה"ג ר' בון ורבנן בעון וכו' פיאה מהו שתציל בסוכה. דליהוי מחיצה להכשיר הסוכה:

סוף סכך. שמונח ע"ג עמודים שהסכך נשען עליו מהו שיציל על הסוכה דליהוי כמחיצה מי אמרינן דלא גרע מגמי וה"ל כפיאה דהא מונח על ד' עמודים או לא:

אין סוף סכך מציל. והיינו כדא"ר בא בר ממל בסמוך דאין סוף תקרה מציל:

ה"ג זה נעשה לכך וזה אין נעשה לכך. וה"פ פיאה נעשית לכך דליהוי מחיצה במקום שהיא עומדת אבל סוף סכך לא נעשה לשם מחיצה למטה אלא לסכך למעלה הלכך אינו מציל:

כל אילן מילייא. כל הדברים האלה שאמרנו בפיאה אינו אלא למשא ומתן לפלפול:

הא להורות. אבל להלכה אסור להתיר פיאה בשבת:

להורות. מנ"ל דאסור:

ומשני מה אם סוכה קלה. שאינה אלא מצות עשה:

את אמר אסור. לא התירו צורת הפתח אלא מרוח אחת ובעינן שתי מחיצות שלמות:

שבת החמורה. דענוש כרת לא כ"ש דבעינן מחיצות שלמות:

ופריך מאן תנא וכו'. מכדי מאן תנא דמתיר פיאה בכלאים ריב"ן ואיהו דאמר לעיל בברייתא דפיאה אף לשבת מהני ואמאי קאמרת דלענין שבת אינו מתיר ולכלאים מתיר:

ה"ג א"ל הדא תנא. וכ"ה בסוכה וה"פ לאו ריב"ן הוא אלא הך תנא דברייתא דלעיל בפרוץ מרובה על העומד דמחמיר בשבת מבכלאים:

מתני' מקיפין בקנים. נעוצים ועומדים זו היא מחיצה של שתי אבל של חבלים הויא מחיצה של ערב:

בשיירא דברו. הקילו אצלן שאינן צריכין אלא או שתי או ערב שתי כגון קנים ערב כגון חבלים אבל ליחיד לא התירו להקיף יותר מבית סאתים אפי' צריך לו עד שיהא בה שתי וערב:

כל מחיצה שאינה וכו'. רבי יוסי פליג אאבוה דאמר במתני' בשיירא דברו וקאמר איהו דאפילו בשיירא בעינן שתי וערב:

אחד משני דברים. או שתי או ערב:

במחנה. היוצאת למלחמה:

מביאין עצים. ואין חוששין לגזל לפי שאי אפשר למחנה להיות בלא עצים לאפות תבשילם ופתם:

ומרחיצת ידים. לאכילה ולתפלה ודי להם בנקיות ידיהם בעפר:

ומדמאי. ע"ה שמביאין להם לחם ויין לקנות אין צריכין החברים שבמחנה לעשר מהם דמאי דאזלינן בתר רובא דרוב ע"ה מעשרין הן:

ומלערב. עירובי חצרות אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אין צריכין לערב:

גמ' ה"ג הא רבי יהודה משנייא בין יחיד לשיירא. וה"פ רבי יהודה מחלק בפי' בין שיירא ליחיד ורבנן דפליגי עליה דר"י מי פליגי בכולא או דלמא אף רבנן ס"ל לחלק בין יחיד לשיירא:

בתל שהוא גבוה עשרה. שהרי הוא כרה"י ממש:

ה"ג מטלטלין בכולה ובלבד שלא ישיירו בית סאתים פנוי. וכ"ה בתוספתא דמכילתין פ"ב. וה"פ שלא יהיה פנוי שאין צריכין להשתמש בו:

אפי' אוכפות אפי' עביטין. מונחים שם במקום ההוא לא מיקרי פנוי:

ובלבד אדם. שיהא המקום נצרך לתשמיש אדם אבל בהמה וכן כלים לא מהני:

אין העכו"ם משלי' בשיירא. וכל שכן בהמה וכל שכן כלים:

הכי גרסינן קטן אין משלים בשיירא משתחשך מהו שמהני בשיירא היך עבידא וכו' כבר נכנסה שבת באיסור היו ג' וכו' כבר נכנסה שבת בהיתר. וה"פ היכי דמי היו שנים ועירבו בית סאתים כדינו ובא העכו"ם בשבת להוסיף והביא עוד ישראל אחר והוסיף גם במחיצה אינן מותרים לטלטל יותר מבית סאתים דשבת גורמת וכשנכנסה שבת לא הותר להן כי אם סאתיים היו ג' ועירבו בית ששת סאין ובא העכו"ם ונטל אחד מהם מותרים שכבר נכנסה שבת בהיתר:

ג' ראשי תורין שיהא [זה] נכנס לתוך של זה. כזה:

ה"ג בשיטת אביו ביחיד פחות מבית סאתים וחלוק על אביו בשיירא יותר מבית סאתיים. וה"פ בהא דקאר"י דאין יחיד ניתר אפי' בפחות מבית סאתים אא"כ עשה מחיצה של שתי ושל ערב וחלוק עליו דר"י מתיר בשיירא אפי' ביתר מבית סאתים מחיצה של שתי או של ערב:

ה"ג והן אשכחן דר"י אמר ביחיד פחות מבית סאתיים צריך שתי וערב. וה"פ והיכן מצאנו דר"י מצריך ליחיד אפילו פחות מב"ס מחיצה של שתי ושל ערב דלמא לא פליג על החכמים אלא ביתר מבית סאתיים:

כשם שחולקין חכמים ור"י כאן לענין שבת. דלרבנן במחיצה של שתי או של ערב סגי ולר"י בעינן שתי וערב כן פליגי לעניין כלאים:

וכלאים לא אפילו היא בית רובע. סגי להרחקת כלאים ועכ"ל דפליגי בגדר שהוא בתוך בית רובע א"כ ה"ה בשבת פליגי בפחות מבית סאתיים:

כמה היא מחנה. דתנן ד' דברים פטרו במחנה דדוקא במחנה התירו אבל יחידים בעלמא לא אע"ג דנפקי למלחמה ומיבעיא ליה כמה יהיו ויקראו מחנה:

בקצה המחנה. ומפרש לקרא הכי ויבא גדעון בקצה המקום עם המחנה דהיינו אנשיו אשר היו עמו וי"מ פי' דמהיקשא יליף דמקיש מאה איש למחנה:

יאות. שפיר הוה ילפינן מיניה דמאה מחנה הן דמחנה היינו דורשין אף על אנשיו דסיפא דקרא אבל השתא בקצה הפסיק העניין וי"מ פי' דה"מ למידרש היקישא מדסמיך אנשים למחנה:

נעשו מחנה. ורמזו לנבל השתא שמותר למחנה לגזול כ"ש שהם בדין באו ליטול:

וכמה מחנה אלקים עשרה. דעשרה שבאין להתפלל שכינה מקדמא ואתייא ואכל בי עשרה שכינתא שריא ואפילו אינן עושין כלום:

כמחנה ישראל. שהלכו להלחם במדין שהיו שנים עשר אלף:

למלחמת רשות. סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא מלחמת מצוה:

לחים. שלא היה דעת בעליהן עליהן:

אם היו. העצים עשויים חבילה שהזמינו אדם לצרכו יש בהן משום גזל ואסורים אפילו במלחמת מצוה:

עד כדון. עד כאן לא התירו העצים אלא בשאינן סמוכין ליער אבל בסמוכין ליער לא או דלמא אפי' בסמוכין ליער נמי מותרין:

עד כדון בשאינן סמוכין למעיין. ותו קמיבעיא ליה הא דפוטרין אותן מרחיצת ידים בשאינן סמוכין למעיין אבל בסמוכים למעיין חייבין ברחיצת ידים או דלמא אפילו בסמוכין למעיין פטורים:

נכנסו עמהן לעיר. פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין מדמאי שכבר נפטרו מתחלה כשבאו לידן:

יצאו עמהן מעיר. מתחלה כשיצאו למלחמה חייבין בדמאי שהיה להן לתקנם בהיותן בביתם:

דמיי תקן לא תקן. כלומר למה נקרא שמו דמאי דא מאי שיש לספק בו אם מתוקן הוא או לא:

הדא דאתאמר. כמו לא אמרן:

ופריך ויש עירובי חצרות במחנה. בתמיה וע"כ בעירובי תחומין איירי:

ומשני לסתור אוהלים שבמחנה. שיהא מותר לטלטל מאהל לאהל שבמחנה צריכין עירוב וזהו נקרא עירובי חצירות ויותר נ"ל לגרוס להתיר אהלים שבמחנה:

ה"ג כהדא דתני אהלים שבמחנה אינן צריכין עירוב ואהלים שבשיירא צריכין עירוב. וכ"ה בתוספתא פ"ב:

שלא תאמר יעשו כהרוגי פלמוסיו'. שלא יעשו כמו שעושין אנשי חיל גומא גדולה וזורקין כל המתים לתוכה אלא כל אחד קונה מקומו:

אסור לפנותן. להרוגי מלחמה:

במכונסין. שמונחין הרבה יחד שמתוך שצריך לפנותן לעשות לכל א' כראוי לו מותר נמי לפנותן לכל מקום שירצה:

במפוזרין. קונה מקומו ואסור לפנותן:

כך בחזירתן פטורין. שעדיין הן בסכנה מפני האויבים האורבים בדרך:

ולמה הן חוזרים בצפירה. הא חזרו ולא עשו מלחמה אלא מפני השונאים האורבים ש"מ דאף בחזרה איכא חששא דשונאים הלכך אף בחזירתן פטורים א"נ ה"פ למה חזרו בשחר סמוך לאור היום שודאי יבטלו על ידי כך זמן קריאת שמע ותפלה אלא ודאי שאף בחזירתן פטורין כנ"ל:

ויצפור. לשון בקר דמתרגמינן צפרא א"נ לשון סיבוב כדתנן בקופה משיעשו שתי צפירו':

הדרן עלך מבוי