מתני' מי שהוציאוהו עכו"ם. שאנסוהו לצאת חוץ לתחום:

או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואח"כ נשתפה והרי הוא חוץ לתחום:

אין לו אלא ד"א. אע"פ שיצא באונס:

החזירוהו. לתוך התחום:

כאילו לא יצא. הרי הוא כבני עירו וכל העיר לו כד"א כבתחילה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח:

הוליכוהו לעיר אחרת. והרי היא מוקפת מחיצות:

או שנתנוהו בדיר או בסהר. שהן מוקפין והיקיפן גדול:

מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד' אמות:

מפרנדין. שם מקום והיו עומדין ע"ש בנמל מקום שהספינה גוששת והיה בדעתן לצאת מן הספינה וליכנס בעיר ובא רוח גדולה וחזק ודחה את הספינה:

והפליגה. כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסה לאמצעו קרי ליה הפלגה:

הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה דאע"פ שהספינה הולכת בשבת ויצאו חוץ לתחום הוה כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר שהספינות מחיצות לה ויותר עדיפא ספינה מדיר וסהר ששבת באויר מחיצות מבעוד יום וכדמפרש בגמרא:

גמ' ופריך ולכן וכו'. ולא כן אילולא תני במתני' שאין לו אלא ד"א מה אנן אומרים כלומר פשיטא שאין לו אלא ד"א ומאי קמ"ל:

ומשני ויעשה כמי שיצא ברשות. סד"א שמי שהוציאוהו עכו"ם יהיה כמי שיצא ברשות דתנן לקמן בפרקין שיש לו אלפים אמה לכל רוח:

לפום כן מימר. לפיכך איצטריך לאשמועינן במתני' דאפי' מי שהוציאוהו עכו"ם אין לו אלא ד"א:

ומנין לד' אמות. שמותר האדם לטלטל בד"א ברשות הרבים ושד"א הן מקומו:

ומשני שבו איש תחתיו. מיניה ילפינן ד"א וכדמסיק:

ופריך או חלף. משבו איש תחתיו נדרוש אלפים אמה ומאל יצא ד' אמות:

ומשני אר"א. דתנינן:

מקום מקום. יליף בגז"ש:

נאמר כאן מקום. אל יצא איש ממקומו:

מה מקום שנאמ' להלן אלפים אמה. שאף תחומה של עיר מקלט קולטת כדתנן במכות דכתיב וישב בה לדור אבל לא בתחומה שמעינן דלקלוט קולטת אפי' תחומה ותחום מגרש ערי הלוים אלפים אמה דכתיב ומדותם מקיר העיר וחוצה אלפים אמה וילפינן אף תחום שבת מיניה שהוא אלפים אמה:

ה"ג רי"א גופו ג' אמות ואמה כדי וכו'. ואיכא בין ר"י לר"מ מצומצמות דלר"י ד"א מצומצמות ולר"מ גדולות דפישט ידים ורגלים יותר מאמה הוא:

נפנה מן הצד. בקרן זוית של ד' אמותיו:

מתפלל לוכסן. שיהא רחוק מן הצואה ד' אמות שבאלכסון הן ה' אמות וג' חומשין ולענין שבת נותנין לו ד"א הן ואלכסונן:

תחום הן. שעד כאן הוא תחומו:

או אינן תחום. אלא שהתירו לו לצורך תשמישו:

אין נותנין לו ד"א משני מקומות. כגון שיברור לו ב' אמות לצורך תשמישו במקום זה וירחיק עצמו איזה אמות ויברור לו ב' אמות במקום אחר דכיון דתחום הוא ואין הדבר תלוי בו צריך שיהא ד"א במקום א' ל"א א"ת תחום הן אין נותנין לו ד"א משני מקומות ה"פ דלכל אדם יש לו ח' אמות מותר לטלטל בכולן אך בבת אחת לא ישתמש ביותר מד"א ואי אמרינן דתחום הן אסור שתחומו אינו אלא ד"א:

והתנינן. בניחותא ומתני' היא לקמן בפרקין:

ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לשל חבירו. ש"מ שאינו יכול לברור לו מקום אחר. חוץ ממקום שבירר לעצמו בראשונה:

הא אם חזר הוא. מעצמו אסור ואין לו אלא ד"א:

דר' נחמיה היא. מתני' ה"ג פירות שיצאו חוץ לתחום שוגג יאכלו מזיד לא יאכלו ר' נחמיה אומר לא יאכלו עד שיחזרו למקומן שוגג. וכ"ה בבבלי וה"פ בשוגג יאכלו במקום שהן שם אם יש אדם שעירב לאותו צד או שהיו בני עיר אחרת סמוכים להן:

עד שיחזרו למקומן שוגג. אבל שלא במקומן כל זמן שהן חוץ לתחום לא יאכלו אפי' יצאו בשוגג וה"ה במקומן אסורים אם חזרו מזיד דכיון דאין להן אלא ד"א גזרינן שמא יוציאן חוץ לד"א:

שוגג יאכל. דלא קנסינן שוגג אטו מזיד:

והקיפוה מחיצה. בשבת לדור בתוכה דאי לאו הכי ביותר מבית סאתיים לא משתרייא לטלטולי בה אלא בד' אמות:

ומטלטל בארבע. אמות כאלו לא היתה שם מחיצה וטפי מד' לא אפילו בזריקה דלא שני ליה בין טלטול כי אורחיה לטלטול ע"י זריקה:

ומטלטל באלפים. כי אורחיה וחוץ לאלפים אפילו בזריקה אסור:

בד' אלפים. ע"י זריקה אלפיים מטלטל כי אורחיה ואלפיים ע"י זריקה:

הווין וכו'. סברוה למימר כי פליגי אליבא דר"י ור"ע אבל לר"ג ולראב"ע הכל מודים דמטלטל בכולו כי אורחיה:

ואפי' כר"ג. חזרו לומר דאפי' לר"ג ולראב"ע פליגי דלא דמי לר"ג ולראב"ע:

קל הוא מי שקנה לו שביתה. שיש לו אלפיים אמה לכל רוח הלכך החמירו עליו שלא יהא לו כל ההיקף כד"א אבל מי שלא קנה שביתה כגון זה שהוציאוהו עכו"ם שאין לו אלא ד"א הקילו עליו שיהא לו כל ההיקף כד' אמות:

נתנו וכו'. מי שהוציאוהו עכו"ם ונתנו על פתח הדיר מבחוץ:

אוף הוא מטלטל בכל הדיר כולו. שיסבור כיון שהתירו לו לטלטל בו ויש בו מחיצות יטלטל בכל הדיר כאלו נתנוהו לדיר הלכך יברור כל ד' אמותיו חוץ לדיר:

מן אולפן. כך שמע ולמד מרבו דפליגי אף בזה:

מן דיעה. אמר כן מעצמו מסברתו:

מחלוקת. פליגי ר"ג עם ר"י דלר"ג שרי לטלטל בכולה ולר"י בחציו ולא גזר דלמא אתי לטלטולי בכולה:

זאת אומרת שהלכה כר"ג ור"י בספינה. שהרי אף ר"י ור"ע לא זזו מד"א אלא מחומרא שהחמירו על עצמן ולא מדינא:

כל היום. שהיו בספינה:

אחי אבא. ר' יהושע:

מפני שמחיצותיה עולות עמה. שלעולם הוא באויר מחיצות ששבת מבע"י משא"כ בדיר וסהר אינו במחיצות ששבת בהן מבע"י:

מכיון שעוקרין אותה מד' אמות אלו וכו'. כלומר כשעוקר רגליו קודם שיניחנה הוא יוצא מד"א שלו שהספינה מוציאתו ונכנס בתוך ד"א אחרות על כרחו ואפי' לא תתיר לו אלא ד"א על פני הספינה אותן ד"א הם מאה בים שהים מוליכו בע"כ ואין חילוק בין מאה לאלף הלכך הכל מותר דה"ל כמי שהוציאוהו עכו"ם מתוך ד"א ונתנוהו לד"א אחרות שנותנין לו ד"א:

מה נפיק וכו'. כלו' מאי בינייהו:

אם היתה. הספינה עשוייה כאכסדרה פרוצה ואין לה מחיצות:

ה"ג ע"ד דחברייא אסור ע"ד דר"ז מותר. וה"פ לחברייא אסור שהרי אין לה מחיצות ולר"ז מותר דהא כל ד"א שלו הן יתירין מק' וכדפרישית:

אם היה הים גלני. שהגלים שבים הולכים וסוערים על דופני הספינה ואין המחיצות ניכרין:

אמר רבי זעירא מתניתין וכו'. עד אינן תחום ל"ג ליה דלא שייך הכא מידי גם בר"פ אמר רבי זעירא בהיפך:

מתני' לנמל. פורט"ו בלעז ששם הספינות יוצאות מן הים לשפתו:

מה אנו לירד. מן הספינה לתוך העיר כלומר באנו מחוץ לתחום משחשיכה:

גמ' מצודות היו לו לר"ג. במקום ההוא והיה משער בו כמה הוא בדרך הישר ממקום שהיו בתחלת בין השמשות עד הנמל משא"כ הספינה הלכה בדרך עקלתון והוסיפה בהליכתה:

ופריך ולמה לי. שהיו בתוך התחום קודם חשיכה הא אם אפילו באו משחשיכה נמי מותרים לר"ג דלא יהא אלא דיר או סהר דמתיר ר"ג להלוך את כולה:

תיפתר שהיה בנמל יותר מב"ס. ולא התיר ר"ג בדיר וסהר אלא כשאין בו יותר מב"ס:

ה"ג ולא יהיו יותר מב"ס ולא יהיו מחיצות נמוכות מעשרה ולא יהיו פרצות וכו'. וה"פ כל אלו הדברים צריך שלא יהא בדיר וסהר ואז מותר לטלטל בכולה:

מתני' מי שיצא ברשות. כגון לעדות החדש או להציל מן הגייס ומן הנהר או חכמה הבאה לילד:

כבר נעשה המעשה. ואינך צריך לילך:

יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו:

גמ' ופריך דל כן וכו'. דלא כן אילו לא תני במתני' פשיטא שהיינו אומרים שיהיה לו אלפיים כיון שיצא ברשות ומתני' ל"ל:

ומשני יעשה וכו'. סד"א דליהוי כמי שיצא באונס דתנן לעיל בר"פ דאין לו אלא ד"א:

לפום כן. לפיכך איצטריך התנא לאשמועינן דמי שיצא ברשות יש לו אלפיים אמה:

והן. הא דתני במתני' אם הי' בתוך התחום כאילו לא יצא והוא שיהיו ד' אמות אלו של תחומו מובלעין בתוך תחום עירו כגון שיצא מטברי' למגדלה ומגדלה ד' אלפים פחות ד' אמות מטבריא צריך שיהיו ד' אמותיו שתים בתוך תחום טברי' ושתים בתוך תחום מגדלה אבל אם הם חוץ לתחום עירו אע"פ שהן מובלעין בתוך אלפיים אמה שנתנו לו חכמים ליוצא ברשות אין לו אלא אלפים:

ואפילו יצא למגדלה. עצמו וחזר משם אותן אלפיים שנתנו לו חכמים נמצא שהוא בתוך אלפיים של תחום עירו הרי הוא כאילו לא יצא:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן ממתני' אלא ביצא בשוגג שיש לו אלפיים כדתנן מי שיצא וכו':

ואפילו יצא במזיד. נמי דינא הכי או לא:

מתניתין אמרה כן. דאפילו במזיד נמי. דקתני שכל היוצאין להציל וכו'. וכל אתי לרבויי אפילו היוצא במזיד נמי:

חוזרין אפי' בזיינן. ולא אמרי' כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזירתן:

לספר. עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול עכו"ם:

יוצאין עליהם. שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבוש לפניהם:

המובלעות. שהן בתוך התחום:

היו מוליכין את הזיין. בחזירתן בבית החיצון שמוצאין חוץ לחומ':

היו מדחקין. הנכנסין ליטול כלי זיינן והבית צר ודחקו זה את זה:

התקינו שיהא כל אחד נוטל. את הזיין לביתו:

מתני' מי שישב בדרך. לנוח שהיה עייף ולא היה יודע בתחום העיר וחשכה לו שם ואמר שביתתי במקומי וכשעמד בבקר ראה שהוא סמוך לעיר:

לא יכנס. לעיר להיות כאנשי העיר אלא ממקום שחשיכה לו מודד אלפיים פסיעות בינונית כמהלך בינוני ולא רץ ועד מקום שכלו יכנס:

יכנס. דשביתתו בטעות היתה והרי הוא כבני עירו לגמרי ואין העיר עולה לו לחשבון ויש לו אלפיים אמה לכל רוח:

בלא מתכוין. שלא היה יודע כשחשיכה לו שהוא בתוך תחום עיר ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו:

גמ' אמרו. לו חכמים לר' יודה שאין מרבי טרפון ראיה:

בתוך אלפיים אמה. ממקום ששבת שם:

או שמא הקנה. רבי טרפון עצמו להיות כבני עירו מבעוד יום והיה יודע שהוא בתוך אלפיים למקום שיבתתו:

א"ל. לרבי טרפון:

הרי העיר לפניך הכנס בה. ש"מ שלא היה יודע מבעוד יום שהוא סמוך לעיר:

מתני' אין לו אלא ארבע אמות. הואיל וישן היה לא נתכוון לקנות שביתה:

הוא באמצען. של ד"א כלומר יש לו שני אמות לכל צידיו:

לאיזה רוח שירצה. יטול ארבע אמות:

ואחר שבירר לו. לצד זה והחזיק ללכת בהן אמה אחת אין יכול לחזור ולברור לצד אחר אפילו שלש אמות:

גמ' הכי גרסינן מאחר שאילו היה ער היה קונה שביתה ישן נמי קנה לו שביתה ויש לו אלפיים אמה לכל רוח. וה"פ אילו היה ער היה קונה שביתה אף על פי שלא אמר דבר ה"ה ישן נמי:

אתיא דר"י כרבי יוחנן בן נורי. והיינו כדפרישית דהא דקאמר אילו היה ער היה קונה שביתה היינו אפי' לא אמר שביתתי במקומי:

אין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח. דאילו היה ער והיה מכיר אילן או גדר היה אפשר שיהיו לו ארבע אלפיים אמה ויותר נ"ל לגרום ויש לו אלפיים אמה לכל רוח:

ופריך מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה. א"כ מאי קמיבעיא ליה הא גבי גר נמי אילו טבל מאתמול היה קונה שביתה ויש לו אלפיים אמה לכל רוח:

ומשני מה אמר. הא דקמיבעיא ליה:

כאומר ריב"ן. אם הלכה כריב"ן או לא:

הלכה כריב"ן. א"כ גר זה יש לו אלפיים אמה לכל רוח:

ה"ג משחשיכה אינו חוזר משחשיכה:

בירר לו. ד' אמות מבע"י:

וקדש עליו היום. וחשכה לו מהו שיכול לחזו' בו:

לא יכנוס דר"מ. וקס"ד דאהא דתנן לקמן בפרקין קאי דתנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס וטעמא דר"מ דלא יכנס כיון שזה מהלך ורוצה לילך נראה כבורר אל עבר פניו ובירור זה כבר נעשה מבע"י קודם שיצא חוץ לתחום ואפ"ה הוה ברירה ואסו' לו לחזור לאחוריו ולר"י דאמר יכנס לא הוה ברירה. ואפי' בירר מבערב מ"מ הואיל וקודם שבא לשם בירר מהני ה"ה ה"נ הוה בירור:

ופריך לא על הדא אמרה. הך פלוגתא דר"מ ור"י לאו אמי שיצא חוץ לתחום איתאמרת אלא אהא דריש פירקא דמתיר ר"י לכנוס:

א"ר בון מודה ר"י וכו'. נראה שלא היה בגירסתו במשנה ומודה ר"י אלא ומודה סתם:

מתני' היו שני'. עומדין זה מזה רחוק שש אמות דמובלעות ב' אמות של כל אחד בתוך של חבירו:

מביאין ואוכלין. בתוך אותן שני אמות:

ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו שהרי דין חפציו כרגליו דכל ד' אמות דכל חד שוינהו רבנן לגבי' כרה"י ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן:

והאמצעי מובלע ביניהם. ב' אמותיו בתוך של זה וב' אמותיו בתוך של זה:

מותר. עם כל אחד פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:

אר"ש. ה"ז דומה לשלשה חצירות וכו' דאתם פליגי עלי וכי היכא דאתם מודים כאן שהחיצונים מותרים בגבול האמצעי כך נאמר בשלשה חצירות:

לג' חצרות. זו אצל זו:

ופתוחות לרה"ר. דכל אחת רשות לעצמה ואין להן דריסת רגל זו על זו דאי הוו להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש וחכמים סברי דשאני הכא ששלשתן אנשים אין לחוש שיזוזו משם וכל אחד ואחד רואה את חבירו ומזכירו ושומר חפציו אבל בשלשה בתים שאין עומדין שם בעליהן בקביעות ויש מרחק רב ביניהם וחפצים רבים יש לגזור דלא מחלפי מינייהו:

גמ' ה"ג אע"פ דרחב"א פליג על רבנין בעיבורי עיירות מודה הוא הכא באמות. וה"פ דרחב"א פליג לקמן בפרקין ואמר דאלפיי' אמה דתחום שבת עגולות ולא מרובעות מודה הוא הכא בד"א שהן מרובעות וצריך שיעבר ה' אמות וג' חומשין:

מתני' והיה ירא שמא תחשך. לו קודם שיגיע לביתו כי עיף הוא מיהו אי לאו דהוא עיף אילו ירוץ היה מגיע לאילן קודם שתחשך וביתו בתוך ארבע אלפים אמה ממקום עמידתו:

והיה מכיר אילן או גדר. והוא בסוף אלפיים ממקום רגליו ומהאילן לביתו אלפיים:

ואמר שביתתי תחתיו. ומשם יהיו לי אלפיים ואף אחר דקדיש יומא מצי למיזל עד התם דהוא מקום שביתתו ומש"ה יש לו אלפיים לכאן ואלפיים לכאן:

לא אמר כלום. כיון שלא סיים מקום ד"א שישבות שם ואיירי בשיש תחת האילן שמונה אמות או יותר דלא ידעינן איה מקום שביתתו:

אמר שביתתי בעיקרו. ויודע הוא שמעיקרו ועד ביתו אין יותר מאלפיים קנה לו שביתה בעיקרו הואיל וסיים מקומו אותו שביתה קונה לו אלפיים לצד רגליו ואלפיים לצד ביתו:

גדר. חומת אבנים:

ואם אינו מכיר. אילן או גדר:

או אינו בקי בהלכה. שאינו יודע שיועיל לו ולא אמר כן אלא אמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו:

עגולות. אותן אלפיים אמה יהבינן ליה עגולו' דבערי מקלט כתיב וזה יהיה לכם פאת נגב לזה אתה נותן פיאות דהיינו זויות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת ורבנן דבעי מרובעות דרשי זה לריבוי כזה יהיו כל שובתי שבת:

כטבלא מרובעת. לפי שא"א לעשות מרובע מצומצם בכיוון תנא כטבלה מרובעת כלומר כדרך שבני אדם רגילים לרבע אף ע"פ שאינו מרובע בצימצום:

נשכר את הזויות. ארבע הפאות שבאלכסונו של מרובע העודפת על העגול שבתוכו:

גמ' וזה שאינו מכיר מהלך עם זה שמכיר. וזה שאינו מכיר מוסר לו שביתתו לזה שמכיר וזה שמכיר אומר תהא שביתתי במקום פלוני:

מתני' זהו שאמרו. כגון זה שהוא בא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא לו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת וטעמו מפרש בגמרא:

וא' עשיר. היושב בביתו ורוצה לילך ולהחשיך על התחום ולקנות שביתה מותר:

להקל על העשיר. שיוכל לשגר ע"י שליח ולא יטרח הוא עצמו. עיקר עירוב בככר. שכיון שמביא פת עמו גילה דעתו שישבות שם ולא במקום אחר אבל כשמערב ברגליו לא ניכר לכל שהולך שם בשביל העירוב:

גמ' להקל על העני. וגבי בא בדרך ואין עמו פת הוא דאקילו רבנן לומר שביתתי במקומי או אם היה מכיר אילן או גדר הקילו לומר שביתתי במקום פלוני דלעני דמיא:

עיקר עירוב ברגל. שיאמר במקום העומד שם שביתתי במקומי כיון שטורח הוא בעצמו ניכר יותר מכששולח שלוחו עם פת ובא בדרך ומכיר אילן או גדר התירו כיון שא"א לו לערב שם ברגל התירו לו לומר שביתתי במקום פלוני:

אל יצא לו חוץ לתחום. לאו דוקא אלא בסוף התחום ואי דוקא הוא ה"ק בתוך ד' אמות שבו שביתתו:

מרומה. שם מקום:

בגרוגרות. תאנים יבשים:

והיו עניי כפר שיחין. שהיו סמוכין לרומה בתוך ד' אלפים:

וכל מה שהן עושין וכו'. דלא תימא דלמא באמת שלא כדין עשו לכך קאמר שע"פ חכמים היו עושין:

מתני' מי שיצא. מעירו לילך בעיר אחרת שמערבין בה שסמוכה לעירו בתוך ד' אלפים וכל בני עירו עשו אותו שליח לערב עבורם:

והחזירו חבירו. קודם שהגיע לתחום ולא עירב:

הוא מותר לילך. כיון שהחזיק בדרך לקנות שביתה ה"ל עני וקונה שביתה אפי' ברחוק ממקום התחום:

וכל ב"ע אסורין. כיון שלא נגמר עירובם שהרי חזר שלוחם:

ה"ז. השליח:

חמר גמל. מאחר שהיה לו לערב ולא עירב וגם לא אמר שביתתי במקום פלוני הרי הוא כבני עירו ואין לו אלא אלפים אמה שמביתו לעירובו דמספקא לן אי הוה דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או בביתו הלכך אלפים שמעבר ביתו לצד השני הפסיד דשמא בסוף התחום קנה ומסוף התחום נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה כאן כי אם בביתו:

גמ' פתר לה תרין פתרין. מפרש להא דתנן הוא מותר לילך וכל בני עירו אסורין בב' פירושים:

אנא מערב וכו'. מי שיצא לערב על עצמו ועל בני עירו והחזירו חבירו לומר אני מערב לכולכם ועירב על בני העיר ולא עירב על השליח לפיכך אסור השליח לילך לחוץ לתחום שהרי סמך על חבירו וחבירו לא עירב עבורו והרי הוא כאלו לא עירב כלל וה"ז כאלו אמר בפ' שאינו רוצה לילך לצד זה ויש לו אלפים אמה לכל רוחות העיר ובני עירו מותרין לילך חוץ לתחום בצד עירובן שעירב חבירו של השליח ואסורין בשאר צדדין כדין מי שעירב:

פתר לה פתר חורן. מפרש אותה פירוש אחר:

הוא מותר לילך. בצד עירובו ד' אלפים אמה דהא עני הוא והחזיק בדרך וחבירו כבר עקר שליחותו מכל וכל:

והן אסורין. דהא חבירו עקר שליחותו והשליח לא עירב עבורם והן עשירים והרי הם כבני עיר שלא עירבו ויש להן אלפיים אמה לכל רוח:

מתני' מי שיצא חוץ לתחום. במזיד ומדעת שלא לשם מצוה:

שתים יכנס. משום הבלעת תחומין ור"א לטעמיה דאמר והוא באמצען:

מי שהחשיך. שהוא בא בדרך וחשכה לו חוץ לתחום:

המשוחות. מודדי התחומין לעיירות ועושין סימן לסוף התחום:

אינן ממצין את המדות. להציב הסימן בסוף אלפיים אמה אלא כונסין אותן לתוך אלפיים:

מפני הטועין. היינו טועי המדה והן המשוחות הקובעין התחומין ואמרינן לקמן בפ' כיצד מעברין אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה מ' חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שיעור ב' אחיזות שזה תופס מכאן וזה מכאן והאחיזה טפח וחצי אצבע של גודל הרי פ' טפחים ומ' אצבעות וד' אצבעות הם טפח הרי תשעים טפחים שהן ט"ו אמות:

גמ' ה"ג לא מר אלא שתים הא שתים וכל שהוא לא יכנוס. וה"פ לא אר"א אלא שתים יכנס הא יותר משתים אפי' כל שהוא לא יכנוס:

דהוא דר' לעזר. שכן יש לדייק מדברי ר' לעזר דאמר שתים יכנס ולא יותר:

אמרין דבתרא. כלומר אדדייק מרישא לחומרא דייק מסיפא לקולא דקתני שלש לא יכנס משמע הא שלש פחות כל שהוא יכנס אלא מהא ליכא למשמע מינה:

הוון וכו'. סברוהו למימר הא דאר"א שתים יכנס דוקא ביוצא חוץ לתחום אבל במחשיך חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס דכיון דמעול' לא הי' בתוך התחום לא אמרינן הבלעת תחומין מילתא היא משא"כ ביוצא חוץ לתחום שהי' מעיקרו בתוך התחום אמרינן הבלעת תחומין מילתא היא:

אשכח. ברייתא דתני בה:

היא אדא היא אדא. כלומר דא ודא אחת היא:

מה דמר ר"ש. שאפי' ט"ו אמה יכנס דוקא במחשיך דאנוס הוא אבל ביוצא חוץ לתחום שיצא. במזיד לא יכנס:

אשכח. ברייתא דתני' בה דדא ודא אחת היא ואפי' ביוצא מתיר ר"ש בט"ו אמה:

הדרן עלך פ' מי שהוציאוהו