מתני' בתוך עשרה. שיהא קצת הימנו ואפי' משהו בתוך עשרה לקרקע:

מערבין שנים. שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורין זו עם זו:

ואם רצו מערבין אחד. עירוב אחד שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו כאחד:

פחות מד'. לאו פתח הוי למעלה מי' נמי לא חזי לתשמיש ואלו כל הכותל אינו גבוה יותר הוי מחיצה מעלייתא הלכך כשאין כלום מן החלל תוך עשרה לאו פתח הוא ואין מערבין א' ואסורו' זו עם זו דרך ראש הכותל ודרך אותו. חלון ודרך חורין וסדקים:

גמ' הסריגים ממעטים בה. בחלון לענין שבת דאם יש בה ד' ויש בתוכה סריגין ממעטין מד' ואין מערבין אלא שנים:

סריגים. הם מקלות דקים מורכבין זה על זה שתי וערב גנטי"ר בלע"ז:

אבל לענין חזקות אין ממעטין בה. כלומר הא דתנן בפרק חזקת חלון הצורית שיכול להכניס בו ראשו של אדם יש לו חזקה אפילו יש בו סריגים אינם ממעטין:

קש ותבן אין ממעטין. אם הם מונחים בחלון דלא עבידו דבטלו להו:

היך מה דאת אמר. כמו שאתה אומר בחלון שבין שתי חצירות מי אמרינן כמו כן בחלון שבין שני בתים שיש בו ד' על ד' והוא למעלה מי' שאין מערבין אחד או דלמא בית כמאן דמליא דמיא ואפילו למעלה מי' מערבין אחד:

א"ל אין. בית וחצר שוין ולא אמרי' בית כמאן דמליא דמי:

ודכוותה וכו'. מי אמרינן דחלון שבין שני גגות נמי שוה לחלון שבין שתי חצרות:

לול. הוא ארובה בקרקעית העלייה והעלייה גבוה מקרקע הבית מי אמרינן גוד אחית מחיצה וה"ל כאילו יורדים מחיצות הארובה ומערבין אחד או דלמא לא אמרינן גוד אחית מחיצה בכהאי גוונא דליהוו כרשות אחד ויערבו א':

ה"ג רשות אחת וחכ"א כל אחד רשות לעצמו רב אמר אין מטלטלין אלא בארבע אמות ושמואל אמר מטלטלין בכולו. וה"פ רב אמר אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחבירו אלא בארבע אמות דכיון דכל אחד רשות לעצמו והן פרוצין זה לזה ה"ל רשות הפרוץ במלואו למקום האסור לו דאסור ושמואל סובר שמחיצת הדיורי' שמבדילות למטה אמרינן בהו גוד אסיק למעלה ומפרידים ביניהן וה"ה כאן לרב אין מערבין ולשמואל מערבין דכי היכי דאמרינן גוד אסיק ה"נ אמרינן גוד אחית כנ"ל וכן הוא בבבלי פרק כל גגות:

לא סוף דבר. לאו דוקא שצריך שיהא כל החלון בתוך עשרה:

מקצת. אפילו משהו:

צ"ו טפחים. שכן ההיקף ממרובע של ארבע אמות עולה שכל צד מחזיק כ"ד טפחים הרי לכל צד כ"ד טפחים שכל אמה ששה טפחים:

ה"ג היתה עגולה והיה בו היקף יותר מצ"ו מהו למעט בכלים. וה"פ אם מיעט העיגול מצ"ו אם סגי בכל שהו בתוך עשרה:

מהו למעט בכלים. אם נתן כלים למטה ומיעטו מי' טפחים מי מהני המיעוט הואיל וניטל בשבת או לא הוי מיעוט:

ה"ג הורי ר"י בר מרייה למכבוש עליו כוף. פי' ליתן קערה למטה כדי למעטו דס"ל כמ"ד ממעטין בכלים:

והוא שקבעה. לסולם במסמרות:

ה"ג רבי בא בשם ר"י אפילו לא קבעה:

ופריך והא תני בברייתא והוא שקבעה וקשיא לרבי בא:

ומשני רבי בא מפרש לברייתא והוא שקבעה שייחד סולם זו להיות שם לעולם לעלות בה להשתמש בחלון:

הורי רבי לא כהדין תנייא. רבי לא פסק כהאי ברייתא דבעינן דוקא קבעה במסמרות:

פחות מג'. טפחים:

שליבה. הן העצים הנתונים ברוחב הסולם והעמודי' הן העצים הנתונים באורך הסולם:

כופת שהדריגות. פי' הוא שליבה עבה שעושין בסולמות למטה ולמעלה:

מ"מ. אפילו עבה ורחבה הרבה ממעט:

אין העמודים משלימין לעשרה. שהעמודין גבוהין הרבה למעלה מהשליבות כעין סולמות שלנו אין מצטרפין לעשרה:

נעשית כשליבה עבה. כלומר שאני כופת הדריגות שהיא נעשית כשליבה עבה משא"כ בעמודין:

כדי מקום. שיהא מקום לעלות עליה שאין סולם זקוף נוח לעלו' עליה:

אותה שליבה שהיא ממעט את העשרה וכו'. פירוש לא בעינן שתהא כל הסולם רחוקה מן הכותל ארבעה טפחים אלא אותה שליבה שהיא בתוך עשרה לחלון צריכה שתהא רחוק ארבעה שיהא נוח לעמוד עלי' ולהשתמש בחלון:

הכי גרסינן הביא סולם של שבעה טפחים ומשהו והגביהו מן הארץ פחות משלשה מהו. סי' דליהוי כמחיצה עשרה א"נ דלימעט מכותל דליהוי בתוך עשרה:

ומשני תמן וכו'. כי היכי דאמרי' גבי סוכה כל פחות מג' כסתום ה"נ הכא:

ה"ג וכא את אמר כל הפחות מג' כסתום. וכ"ה בפ' קמא:

אין את וכו'. אלא אי קשיא הכי קשיא כלומר הכי קמיבעיא:

הכי גרסינן הביא סולם של ד' טפחים וכל שהוא והגביהו מן הארץ ג' טפחים חסר משהו מהו. וה"פ דליכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וקמבטל ליה דהא העומד מרוב' על האויר דתותי מיניה:

ייבא כיי דמר ר' יוחנן. אתיא כי הא דאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין. אף על גב דהעומד מצד אחד הוא רחב בחלל ומצד השני הוא משהו אפ"ה לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיזא ודהאי גיסא ומבטל ליה ה"כ מצטרפין:

מתני' ורוחב ארבעה. מפרש בגמרא ובלבד שלא יורידו למטה. לדיורין בבתים אבל בחצר שרי:

יותר מכאן. הוי פירצה והוו להו כולהו כחצר אחד ואם עירבה כל אחת לעצמה הוי כאלו חולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו:

גמ' ופריך ל"ל רוחב ארבעה. הא אפילו אינו רוחב ד' ה"ל מחיצה ומפסקת:

ומשני בגין מתניתין הדא דבתרה. משום סיפא דמתני' דבעי למתני אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה דחשיב רשותא באנפי נפשיה ולא מיבטיל לא גבי האי ולא לגבי האי תני ברישא רוחב ד':

לא היה. הכותל רחב ד' מהו:

אסור לכאן ולכאן. כיון דלא חשיב למיהוי רשותא בטיל לגבי תרווייהו ורשות שתי החצירות שולטות בו ואוסרין זה על זה ואפילו על ראשה אסורין לטלטל:

מותר לכאן ולכאן. דמקום פטור הוא ובטיל לכאן ולכאן להקל:

ופריך מחלפא שיטתיה דרבי בא. כלומר קשיא דרבי בא אדרבי בא:

זרקה. כלי מרשות הרבים ונחה על ראשי המחיצה של רשות היחיד חייב שמע מינה דראשי מחיצה אינן בטילין להכא ולהכא דאל"כ נימא נמי דבטילין לרה"ר:

וכא אמר הכין. והכא אמר ר' בא דאסור לכאן ולכאן ודבטיל לגבי שניהם:

ומשני תמן. התם גבי מחיצות דרשות היחיד אמרינן דראשי המחיצות לרשות היחיד דמיין דרואין את רשות היחיד כולו כאלו הוא מלא עפר וצרורות וא"כ אף ראשי מחיצות רשות היחיד הן:

והכא מה אית לך. מי מצית למימר דה"ל כמאן דמליא א"כ אין כאן מקום מחלק דהא תרווייהו רשות היחיד הן:

תדע לך. דשפיר משני דרואין כאלו הוא מלא עפר:

ה"ג שהן גבוהין עשרה ואינן רחבין ארבעה. וכ"ה בבבלי וכ"ה לעיל בפ"ק וה"פ כיון דאינו רוחב ארבעה ה"ל מקום פטור ומותר לכאן ולכאן לכתף עליו משאוי שלהן:

ובלבד שלא יחליף. דרבנן הוא דאלו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות זו והנחה לרשות זו והכא עקירה מרשות היחיד גמורה והנחה למקום פטור ועקירה ממקום פטור והנחה לרשות הרבים גמורה ואף רב ושמואל סברי להא דר' יוחנן ומאי טעמא מחייב שמואל בראשי המחיצות אלא ודאי דשאני ראשי מחיצות דרואין כאלו הוא מלא עפר:

היך מה דאת אמר וכו'. סיומא דקושיית ר"י היא:

אף הכא. גבי כותל שבין שני חצירות כן נאמר דרואין כאלו שניהם מלאי' עפר וצרורות ואפי' בד' נאמר שיהו שניהם מותרין:

ומשני שמענו מחיצות ברשות היחיד וכו'. אף ששמענו מחיצות ברשות היחיד שאינן כמאן דמליין כיון ששניהן רשות היחיד הן:

שמענו מחיצות ברשות הרבים. בתמי' ל"א סיומא דקושי' היא דשמענו מחיצות ברשות היחיד אף על פי שכותל זו ברשות היחיד נאמר בה דרואין כולו כאלו הוא מלא עפר ושניהן מותרים כמו ששמענו מחיצות ברשות הרבים דאם זרק ונחה על ראשי מחיצות שחייב:

סולמות מכאן ומכאן. בחצר זו וכן בזו ובהן עולין ויורדין מזו לזו:

ה"ג מכיון שלא כיוונו לא נעשו כפתחים. וה"פ לכך אין מערבין אחד כיון שאינן מכוונים זו כנגד זו והן רחוקין זו מזו יותר משלשה טפחים ולאו פתח הוא אבל אם היו מכוונין הרי הן כפתח ומערבין שנים ואם רצו מערבין אחד:

עלה אמה וכנס שלש. כלומר לגובה אמה הי' שיפוע של ג':

ה"ג חוץ מכיבושו של מזבח שהוא כמתלקט ו"ט מתוך ג' ומחצה ואצבע ושליש אצבע שהמזבח ט' אמות וכיבושו ל"ב אמות. וה"פ חוץ מכבש גדולה של מזבח שעולין בו במשא עם איברים כבדים והוא חלק צריך שיהיה משופע ביותר ונוח לעלות לכך האריכוהו ל"ב שיפוע לט' אמות הרי לכל אמה ג' אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע כשתתן לכל אמה שלשה אמות ומחצה הרי ל"א וחצי אמות תן עוד ט' אצבעות וט' שלישי אצבע הרי י"ב אצבעות שהן שלשה טפחים והן חצי אמה:

עשרה מסתווה ע"פ הכותל. עשה איצטבא גבוה עשרה לפני הכותל ויש בו רוחב ד"ט והוא עשוי כעין מדריגות של אבנים:

ארבע אמות. אם היה הסטיו רתב ד' אמות:

מערבין אחד. דה"ל כפרצה:

הדא דאת אמר. אמתני' קאי דתנן נפרצה עד עשר אמות וכו' לא אמרן דבעינן עשר אמות אלא בכותל רחבה הרבה:

אבל בקטנה. שאין בכותל עשרים אמות וכדמפרש בסמוך:

ברובה. אם נפרצה רוב הכותל הרי הוא כפתח:

הדא דאת אמר. ולא אמרן דבעינן פרצה עשר אמות אלא כשהיא באמצע הכותל:

אבל מן הצד. שהפרצה היא מן הצד:

לא בדא. אינו כן ואין צריך עשר דפתח בקרן זוית לא עבדי אינשי:

והי דינו צד. ואיזהו מן הצד ואיזהו מן האמצע:

ומשני נימר אם יש שם עומד בצד הכותל ד'. ומשם ואילך הפרצה ה"ל מן האמצע וצריכה שתהא הפרצה בעשר:

מתני' חריץ. ארוך הוא ומפסיד על פני החצר כלה:

ורחב ד'. טפחים דפחות מכאן נח לפסעו משפתו אל שפתו:

ואפילו מלא תבן או קש. ולאו סתימא היא דלא מבטיל ליה התם דסופו ליטלו:

גמ' ה"ג הא תבן וביטלו לא ביטל. וה"פ אמתני' קשיא ליה מדתני סתמא אפילו מלא תבן משמע אפילו ביטל בפי' לא בטל ואין החריץ כסתום:

דר"י אמר תבן ובטלו מבוטל. גבי אהילות תנן דטומאת מת שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת למעלה מן הגג אבל טומאה רצוצה שאין לה חלל טפח כל שכנגדה עד לרקיע טמא דטומאה בוקעת ועולה דהכי גמירא לה הלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוהו תבן או צרורות הויא רצוצה ובוקעת ועולה אבל לא ביטלו הוה כמאן דפנימה ויש לה חלל ובמתני' תנן אפילו בטלו אינו מבוטל:

ד"ה היא. לעולם אפילו כר"י אתיא מתני' בשבללו בעפר. שבלל התבן עם העפר הלכך מהני הביטול ומתני' איירי בשלא בללו בעפר:

יש תבן שהוא כעפר. סתמא דש"ס קאמר דאין צריכין לפר' דברי ר' יוסי דאיירי בשבללו אלא דאיירי בתבן שאין עתיד לפנותו ומתני' איירי בתבן שעתיד לפנותו. ל"א הש"ס מקשה אדר"ח דקאמר דר"י איירי בשבללו עם עפר הא ר"י קאמר יש תבן וכו' ושמעינן מיניה דאף בסתם תבן ואפילו לא ביטלו בפי' סובר ר"י דבטיל וקשיא מתני' וכ"ה בבבלי בפירקן ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו וכו':

תבן שאין עתיד לפנותו. שמלאוהו תבן וידוע שאינו צריך לו ומיהו לא ביטלו בפי':

הרי הוא כסתם עפר. שאין אנו יודעין אם דעתו לפנותו או לא דסתמיה בטיל:

ועפר. ויודעין אנו שיפנהו דלא סתמא הוא:

הרי הוא. כסתם תבן שאין אנו יודעים אם יפנהו אם לאו דסתמא לא בטיל:

חיפהו מחצלת. על התבן ביטלו שמסתמא אין דעתו לפנותו:

איתא חמי. הש"ס מקשה על דברי ר' ינאי בוא וראה אם מילא כל הבית במחצלת לא ביטל המחצלת ושכיסה המחצל' על התבן נאמר דביטל המחצלת והתבן:

מילאוהו חריות. אם מילא הבית או החריץ בחריות של דקל:

צריכה. מיבעיא לן אם הוה כסתום או לא:

חריות. הם הענפים היבשים של דקל:

ואפילו רוק. אפילו אם מילאוהו ברוק הוה סתימה לשעתו:

מתני' נתן עליו נסר. משפתו לשפתו כעין גשר הוי כפתח:

ב' כצוצריות. כמין תקרה בולטת מרה"י על רה"ר ונתן נסר רחב ד' מזו לזו הוי נמי כפתח:

פחות מכאן. שאין הנסר רחב ד' אדם ירא לעבור עליו ולא ניחא תשמישתיה:

גמ' אית תני וכו'. איכא תנאי דתנו בסיפא דמתני' פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד וכדתנן במתנ' ואיכא תנאי דתנו פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים:

מ"ד וכו'. כלומ' ולא פליגי מ"ד מערבין שנים וכו' מפרש לפחות מכאן דתני במתני' שהנסר הוא פחות מד' וכדפרישית במתני' פחות מכאן בחלל. פי' שהחלל שבחריץ או שבין שתי גזוזטראות הוא פחות מד' טפחים הלכך מערבין אחד דוקא:

מתני' מתבן. גדיש של תבן ומפסיק על פני רוחב כל החצירות:

מאכילין. מן התבן לבהמתן ולא חיישינן דלא מימעט התבן מעשרה דה"ל חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומטלטלי בחצר להא לא חיישינן דהא אפילו אימעיט אי לא הוי מיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי דהא עד י' פיתחא הוי ואין בהמה ממעטה כל כך באכילתה בשבת אחד:

נתמעט התבן. על כל החצר או במשך י' אמות ועוד:

מערבין אחד. אם נתמעט בחול:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתניתין:

אלו ממלאין קופתן. כלומר לאו דוקא מאכילין דמשמע שמוליכין הבהמה לשם אלא אפילו כל אחד נותן לתוך קופתו ומאכיל לבהמתו ולא חיישינן דלמא שקיל טובא וממעיט ליה מעשרה וקא מיטלטל בחצר האוסרת ולא אמרינן דמוקצ' הוא מאתמול למחיצה זו:

שלא תאמר אינו כסותר אוהלים. דס"ל דמאכילין דמתני' דוקא הוא אבל לתוך קופה אסור וקאמר דלא תימא כיון שאינו כסותר אוהל דהיינו המחיצה דהא צריך ליה לאכילת בהמתו ואין בזה איסור סתירה דהא שובר אדם את החבית ולר"מ פוחת הוא הבית לכתחלה אלא לכך אסור משום דהוי כסומך אוהלים שבנטילת התבן לפעמים עושה המחיצה:

שאם היה וכו'. כלומר כיצד סומך המחיצה אם היה התבן מפוזר על הארץ בחצר סומכו בצידי הקופה שיהא מדובק ומונח בחוזק בגובה:

עשאו. למחיצה מע"ש בסדין:

וסמכו ע"י כסא מהו. מי חיישינן דלמא יטול הכסא וקא מיטלטל בחצר האוסרת או דלמא כי היכא דשרי בתבן ה"ה בסדין וכסא:

נאמר כאן לשעה. בשלמא הכסא אינו נתן שם אלא לשעה מועטת הלכך אסור אבל תבן לשהות לזמן מרובה הוא וה"ל מחיצה:

מתבן שבין שתי חצירות. היינו גדיש של תבן העומד בין שתי חצירות ושני בתים ושני חצירות פתוחים לו:

הוא אסור. להוציא מאותו מתבן לחצר שלו שהרי לא ביטל רשותו וכל המתבן לחצר אחרת היא:

חריץ שבין שתי חצירות ל"ג אלא ה"ג וכן בית שבין שתי חצירות:

הדא אמרה. שמע מינה שאין מבטלים מחצר לחצר מדתני אם רצה אחד מהם לסתום את פתחו ולבטל רשותו דוקא תרתי ביטול רשות ונעילה אבל ביטול לחוד לא מהני. ל"א ה"ג הדא אמרה מבטלין מחצר לחצר וה"פ דמפרש לברייתא או נועל את ביתו או מבטל את רשותו וש"מ דמבטלין מחצר לחצר:

הדא אמרה אפילו לא עירבו. שתי החצירות יחד אפ"ה אין מבטלין דה"א דוקא כשעירבו יחד ושכח אחד מהן ולא עירב הוא דאין מבטלין מחצר לחצר אבל כשלא עירב מבטלין קמ"ל דאין מבטלין וללישנא בתרא ה"פ דאפילו לא עירבו מבטלין:

ה"ג הדא אמרה ואפילו לא כיונו. וכ"ה לעיל בפרק הדר וה"פ אפילו לא כיונו מתחלה לערב אפ"ה אין מבטלין מחצר לחצר ולל"ב ה"פ אע"פ שלא כיוונו לבטל מע"ש מבטלין בשבת:

שאין שתי רשויות משתמשו' ברשות אחת. מדבעינן שתהא דוקא מחיצה ביניהם אבל אם אין מחיצה ביניהם אע"ג דיש לכל בית פתח להמתבן אפ"ה אסורים להשתמש בו כיון שיש לשתי חצירות רשות באותו בית:

לזה בפתח. כלומר אפילו לזה בפתח ולזה בפתח שניהם אסורין להשתמש בו אם אין שם מחיצה המפסקת:

וכן הבית שבין שתי חצירות. תני בברייתא דמהני נעילת הפתח:

ודלא כר"מ. אתיא דלא כר"מ:

דאמר בית. שבין שתי חצירות אפילו נעול מצד אחד לא מהני והא דתני בברייתא אם רצה אחד מהם לסתום את פתחו אין לפרש סתימה ממש דהא בשבת איירי וע"כ האי לסתום לנעול הוא א"כ שמעינן דאתיא דלא כר"מ:

מתני' מניח את החבית. משלו אם ירצה ואז צריך לזכות דאלו משלהם א"צ לזכות:

ומזכה להם ע"י בנו ובתו. ואומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי:

שידן כידו. ולאו זכייה היא:

גמ' אין מזכה להן בחבית. שיש לו במרתף:

שמא ישכח וישתנה. שישכח שזיכה להן וישתנה החבית לצרכו ולא הוה שיתוף דבמחשבה שחישב עליו לחוד סגי להוציאו ממחשבה הראשונה:

מה אנן קיימין. הא דתנן במתני' ע"י עבדו ושפחתו העברים האי שפחה היכי דמי:

זכה בסימנין. כבר יצאה מרשות רבה בשתי שערות כדתנן בפ"ק דקידושין וקונה את עצמה בסימנין:

הקטן זכה. בתמיה וכי קטן זוכה בשביל אחרים:

תיפתר. תפרש למתני' דאתיא כמאן דאמר הקטן תורם דיש לו שליחות ה"ה דנמי זוכה לאחרים ופלוגתא דתנאי היא בתרומות בפ"ק דתרומות:

ואפילו כמאן דאמר וכו'. כלומר מתניתין ככ"ע:

הקטן זוכה. יכול לזכות דמדרבנן יש לו יד:

על דעתיה דרבנן דתמן. דסבירא להו קטן יש לו יד וכדמסיק ניחא בלאו הכי:

תמן. בבבל:

כמוצא לאשפה דמי. שהרי אין בו דעת כלל:

מפני דרכי שלום. שקצת דעת יש בו:

ומביאו לאחר זמן. כשתובעו ממנו:

אבל לא לאחרים. אם זיכה אדם לחבירו דבר על ידי אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זה לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור יחזור:

כשם. שקטן שמצניע האגוז והצרור זוכה לעצמו:

כך זוכה לאחרים. מדרבנן א"כ אליבא דרב הונא איירי מתניתי' בשפחה עברית שמצניעה האגוז והצרור:

שאין מתנתו מתנה. דמשום כדי חייו תקנו לו חכמים קנין ודוקא זביני אבל לא מתנה ל"א סובר רב הונא דקטן המצניע אגוז אפילו מן התורה זוכה ומודה במתנה וכן עיקר:

דברי חכמים ל"ג. א"נ ה"פ אפילו רבנן דפליגי בפ' קמא דתרומות וסברי דקטן תורם מודים דאין מתנתו מתנה דבר תורה עד שיביא שתי שערות:

לעולם אין גזילו. של קטן:

מחוור. בבוררת שהיא גזלה גמורה:

הדא דאת אמר. הא דפליג רבי יוסי בגיטין פרק הניזקין ואמר דגזלת קטן גזל גמור לא אמרן אלא להוציא ממנו מן הגזלן בדין:

אבל לקרבן ולשבועה. שיהא חייב על תביעת קטן שבועה או אם נשבע לו לשקר והודה אחר כך אינו חייב קרבן שבועה:

כל עמא מודיי. הכל מודים:

ברם כרבנן דהכא. היינו ר' יוחנן דסובר דאין לשום קטן זכייה קשיא שפחה דמתני'. וצריכין לומר דאתיא מתניתין כמ"ד הקטן תורם:

ר"י בעי מעתה וכו'. ר"י פריך אף לרב הונא קשיא כיון דהכל מודים דאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש ולא קטן:

אף לעצמו לא יזכה. הקטן מדאורייתא דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו:

עד שיהא כרעהו. דהיינו גדול אבל לא קטן:

ירדו לה בשיט' הפעוטו' דתנן. פ"ה דגיטין:

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר. והיינו מדרבנן ואף רב הונא לא קאמר אלא מדרבנן זכה לעצמו ולאחרים וסובר כחכמים דהתם וכיון דעירוב מדרבנן זוכה לאחרים:

פיוטות. הן קטנים החריפים בני שש עד עשר שנים:

אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים. והא קאמרת רישא דקטן זוכה בעירוב לאחרי':

כאן. רישא דמתני' בשיש דעת לתינוק דהיינו אגוז וצרור ומצניעו לאחר זמן:

כאן. סיפא דמתני' בשאין דעת לתינוק הלכך אינו זוכה לאחרים:

תמן תנינן. בב"מ פ' השואל:

לית הדא אמרה. וכי אין מוכח ממתני' דהעבד מזכה לאחר ומסיפא דמתני' פריך דתנן א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסין בדרך והרי לא יצאה מרשות משאיל דיד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא כאלו הוליכה הוא:

תיפתר. תפרש למתני' בעבד עברי דלא קני לי' גופיה לענין זה ויכול לזכות לאחרים:

פתח לה ובאה מאיליה. דשעבד נפשיה מכי נפק מחצירו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

הנהיגה. השואל להפרה או שהמשיכה או שקרא לה ובאת נתחייב השואל לשלם והיינו כרבי יוחנן דבאומר פתח לה ובאה מאיליה דחייב:

ה"ג ר"ז שמע לה מהכא אבל וכו'. לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שאין העבד כנעני זוכה מיד רבו לאחר:

תיפתר. מתני' כר"מ:

ופריך והא תני ברישא דמתני' דמזכה ע"י אשתו ואס"ד מתני' כר"מ והא איהו סובר דיד אשה כיד בעלה ואינה זוכה מיד בעלה לאחרים דהא אשה ועבד דמיין להדדי:

תיפתר כהן תנייא. תפרש למתני' כהאי תנא כלומר כרשב"א:

אשתו פודה לו מעשר שני. ש"מ דס"ל דלא עביד ר"מ יד אשה כיד בעלה ואפילו הכא עביד יד עבד כיד רבו:

מתני' נתמעט האוכל. משיעורו המפורש לקמן במתני' מוסיף ומזכה. אם בא להוסיף משלו אפי' ממין אחר שאינו ממין השתוף הראשון מוסיף ומזכה וא"צ להודיען כיון שנשאר קצת ממין הראשון אינו נראה כמערב בתחלה אבל אם נותן ממין השתוף הראשון אפי' כלה לגמרי מביא מאותו המין ומזכה וא"צ להודיע:

וצריך להודיע. לדיורין שנתוספו אם דעתן בעירוב וכגון שמערב משלהן ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו הוא מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב:

גמ' מהו מודיע. דסובר דמתני' איירי בשעירב משלהן א"נ בשאין למבוי אלא פתח א' איירי מתני' דכופין אותו לשתף ועוד דזכין לאדם שלא בפניו הלכך קשיא ליה מהו מודיע הא אינו צריך להודיע:

ומשני הלכה. מודיע להן שכך הלכה שכופין אותו שא"צ לדעתו ל"א ה"פ הלכה כך קבלו חכמים שאפי' אין בחצר אלא פתח א' שצריך להודיע מיהת לדיורין הנוספים:

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא:

שאינו מזכה להם בגופו של אוכל. דקס"ד שהמזכה לקחו ואכלו ואי מגופו של אוכל מזכה להן איך לקח ממנו:

תיפתר. תפרש שנתמעט ע"י שגררוהו העכברים אבל הוא זוכה להם בגופו של אוכל ואסור ליקח ממנו שלא ברשות כולם:

מתני' מרובין ומועטין. מפרש בגמרא:

להוצאת שבת. שיעור של הוצאת שבת כי המוציא אוכלים בשבת אינו חייב בפחות מכגרוגרת:

גמ' ה"ג כל שאילו יחלוקו ויש בו כגרוגרת לכל או"א מועטין ואם לאו הן מרובין. וה"פ כל שאין מנינם רב כמנין גרוגרות של ב' סעודות לא בעינן ב' סעודות אלא כגרוגרת לכ"א וכל שיש בהן בתים יותר ממנין הגרוגרות שבב' סעודות מרובין הן ובמזון ב' סעודות סגי:

הוון בעי מימר סברוהו בני הישיבה לומר דלא פליגי רב ור"י:

מה דאמר רב. די"ז בני אדם הן מרובין:

כר"מ. דמוקי למתני' כר"מ דלקמן בפ' כ"מ דמזון ב' סעודות הן ח' ביצים וביצה היא שתי גרוגרות נמצא דלי"ז בני אדם לא יגיע לכל אחד גרוגרת הלכך נקראים מרובין אבל ט"ז הן מועטין:

ר"י כר"י ב"ב. דס"ל ו' ביצים הן מזון ב' סעודות הלכך קאמר דאפי' פחות מט"ז הן מרובין:

אוף הכא כן. אף כאן בעירוב אם כבר יצא בו שבת אחת אחר כך ה"ל שירי עירוב:

מתני' בשירי עירוב. שנתמעט משיעורו:

כל שהוא. וא"צ להוסיף:

לערב בחצירות. אחר שנשתתפו במבוי:

אלא שלא לשכח. תורת עירובי חצירו' מתינוקו' שאינן יודעין שנשתתפו במבוי הלכך מקילינן ביה:

גמ' מפני מה מערבין בחצירו'. אחר שנשתתפו במבוי:

מפני דרכי שלום. כדי שיבואו לדבר זה עם זה גם שע"י עירו' כלם נחשבים כאיש אחד:

דבובה. שנואה ונראה שסיפרו עליה לשון הרע לחבירתה:

נסתיה. לקחתו:

וגפפתיה. וחבקו:

אתא. הנער ואמר כן לפני אמו שחברתה נשקו:

אמרה. הכי חבירתי אוהבת אותי ואנכי לא ידעתי:

דרכיה. של תורה ומצות דרכי נועם ונתיבותיה שלום:

מתני' ככר. שלם:

מאפה סאה. בככר אחד ונטל ממנו מעט ושוייה פרוסה:

אין מערבין בה. מפני איבה שבאים בני החצר לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה והוא נותן פרוסה:

ככר. קטן כמדת איסר והוא שלם מערבין בו. ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד וא':

נותן אדם מעה לחנוני. שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי:

או לנחתום. מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חביריו אם יבואו בני המבוי לקנות ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף שיהיה לי חלק בו:

לא זכו לו מעותיו. שאין מעות קונות עד שימשוך ואפילו עירב החנוני הזה לכל האחרים וזכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוה דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו:

ומודים בשאר כל אדם. בעל הבית שאמר לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בע"ה רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנווני נמי אם אמר לו ערב לי קני:

שאין מערבין לאדם. כשמערבין לו משלו:

אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי א"ל זכה לי לא נתכוין אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא מדעתו:

עירובי תחומין. חוב הוא שמפסיד לצד האחר ושמא אין נוח לו:

גמ' ה"ג רבי אבהו בשם ר"י זאת אומרת שהמעות קונות דבר תורה. וה"ת מדקתני בסיפא ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו ש"מ שמעות קונות:

מעתה אפי' בא לו אצל החנוני. כיון דמעות קונות ד"ת למה פליגי חכמים ברישא ואמרו דלא זכו לו מעותיו:

ומשני שנייא היא שאני חנוני דחיישינן שמא ישכח ויוציאנו דהחנוני טרוד ויוציא מטות אלו ולא יערב עליו:

אבא. רבי חיננא אביו א"נ רב ששמו אבא:

לא אמר כן. ופליג אדר"י:

ה"ג זאת אומרת שאין המעות קונות ד"ת. וה"פ מדקאמרו תכמים לא זכו לו מעותיו ש"מ דס"ל דאין המעות קונות ד"ת וכמו שפירשתי במתניתין:

ומודים בשאר וכו'. כלומר והא דמודים חכמים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו:

שכן. החנוני עצמו אם זיכה להן ע"י אחר מהני כ"ש אם נתן מעות לאחר דמהני:

דר"מ אמר ע"י עירוב וע"י שיתוף. שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב הלכך אין משתתפין לו אלא מדעתו כי היכא דאין מערבין אלא מדעתו א"נ ה"פ דבמתני' משמע דאע"ג דכבר עירב לא ישתתף שלא מדעתו והיינו כר' מאיר דבעינן עירוב ושיתוף:

בעירובין. דבעינן עירוב ובעינן שיתוף:

ובתענית ציבור. דאף במנחה ובנעילה יש בהן נשיאת כפים:

אף במגילת אסתר נהגו הכל כרבי מאיר. דאמר צריך לקרותה כולה:

מערבין לאדם בע"כ. אם היה רגיל להשתתף עמהן והוא אוסר עליהן:

לעשות להם לחי וקורה. כדי להתירו בשבת א"כ ה"ה דכופין אותו לעשות שיתוף:

ה"ג והתני הרי שאמרו לערב והוא אינו ממאן מערבין עליו שלא מדעתו היה ממאן אין כופין אותו. וה"פ דקשיא ליה דמבריי' שמעינן דאין מערבין לאדם בע"כ ל"א אפשר לקיים הגירסא היה ממאן כופין אותו וקשיא ליה ארבי יהודה דאמר עירובי חצירות מערבין אפי' שלא מדעתו:

מתניתא. דאמרה דבעינן דעתו אתיא כר"מ דבעי עירוב ושיתוף אבל לרבנן כיון שכבר עירב אין כופין על השיתוף:

תיפתר כד"ה תפרש הברייתא דאתיא כד"ה ולכך אם היה ממאן אין כופין אותו כיון שהוא צדוקי אף ע"י כפייה לא יבטל רשותו ולל"ב שהגירסא אם היה ממאן כופין אותו ה"פ דאיירי בצדוקי דודאי אין מערבין עליו אלא מדעתו לכ"ע שהרי אינו זכות הוא לו שהוא מוציא אפי' בלא עירוב הלכך כופין אותו:

מזיד למה אוסר. יערבו עליו שלא מדעתו דהא מערבין לאדם שלא מדעתו:

אלא משום קנס. הואיל ולא עירב במזיד אסורין משום קנס:

ופריך מעתה. משום קנס יהא אסור דעביד אסורא במזיד אבל למה אוסר גם על חביריו:

ומשני כיון שיכולים לערב. שהיו חביריו יכולין לערב גם עליו שלא מדעתו ולא עירבו קונסין אותן וגם הם אסורים:

ופריך ולית ליה לר"מ זכין לאדם שלא בפניו. בתמיה ולמה לא יהא מערבין שלא מדעתו:

ומשני סבר ר"מ לית הדא זכו. אין עירוב או שיתוף זכות לו:

לא בעי בר נש. יש לך אדם שאינו רוצה שיכנס אחר לביתו שלא מדעתו הלכך רוצה הוא שיהא אוסר עליהן:

שעירבה לחמותה. עירובי חצירות:

הדרן עלך פרק חלון