מתני' בתולה נישאת ביום הרביעי. תקנת חכמי' היא שתינשא ברביעי בשבת ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שמא יהי' טרוד בנישואין ולא מצי בעיל:

ואלמנה ליום החמישי. בגמרא מפרש טעמא:

שפעמיים בשבת. אבתול' קאי:

ביום השני וביום החמישי. אחד מעשר' תקנות שתקן עזרא במגילה פ"ד (דף ט"ו) ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם הי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד בעוד כעסו עליו ואם יש שהות בנתיים יש לחוש שמא יתפייס ויתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לב"ד ויצא הקול שזינתה מיהת אפשר שיתברר הדבר ע"י עדים דתחתיו זינתה:

גמ' מפני שכתוב בם. ביום רביעי וחמישי ברכה במעש' בראשי' דקשי' לי' תינח אשת כהן [או] שנתארס' פחותה מבת ג' שני' שייך טעמ' דמתני' כדי שלא יתקרר דעתו דכיון דליכא אלא חד ספיק' מצי לאסרה אלא אשת ישראל שנתארס' יתירה על בת ג' שני' מה [זה] שתינשא דוקא בד' הא ס"ס הוא כדמסיק הש"ס בסמוך ס' אנוסה ס' מפותה ואת"ל מפותה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ולית לי' לבר קפרא שהקול יוצא לאנוס' לכך קאמ' דבלאו טעמא דמתני' איכא נמי טעמא דברכה:

ופריך והלא אין כתי' ברכ' אלא בה' ובששי. ובמתני' תנן שנישאת בד' ובה':

בעופות ובדגים. פרו ורבו ומלאו את המי' בימים והעוף ירב בארץ:

בששי באדם וחוה. פרו ורבו ומלאו את הארץ:

רביעי אור ה'. שניסת בד' סמוך לערב ונבעלת בליל ה' ואור אורתא הוא נמצא שתחלת כניסתה לרשותו ביום שנאמ' בו ברכה:

ה' אור ו'. אלמנה הנישאת בה' נבעלת תחלה בליל ו':

ופריך והלא כתיב ברכה בשביעי. דכתי' ויברך אלקי' את יום השביעי א"כ בתולת אשת ישראל שנתארסה יתירה על ג' שנים תנשא בששי ותיבעל בשבת:

ומשני אין כתיב ברכה בבריות אלא ביום. ברכה דכתי' גבי שבת לא כתיב אבריות שיפרו וירבו אלא על היום השבת שהוא מבורך:

ופריך מפני שאין וכו'. סתמא דש"ס פריך אדברי המתרץ טעמא דלא כתי' ברכה בשבת אבריות הוא דאינה ניסת בתולה בשבת הא אפי' אי הוה כתיב ברכה אבריות נמי אין ראוי ליבעול תחל' בשבת מפני שהוא עושה חבורה שהדופן מתפרד מחבירו וע"י כך הדם יוצא:

ומשני אלא כאחרים וכו'. הא דצריך לשנויי מפני שאין כתוב בו ברכה לבריות היינו לאחרי' שמתירין לבעול תחלה בשבת דקסברי דם מיפקד פקיד כמו פקדון כנוס ועומד דם בתולים ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו ע"י חבורה אלא שהפתח נעולה בפניו ופותחין לו ויצא:

ופריך כלום אחרים מתירין לבעול בתחלה בשבת אלא בשכנס. לרשותו ונתייחד עמה אבל בשלא כנס לרשותו ונתייחד עמה אסור לבעול בתחלה בשבת אף לאחרי' דה"ל כקונה קנין בשבת דע"י יחוד או ביאה זו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ובר קפרא קאמר דעיקר התקנ' דלהוי תחילת כניסתה לרשותו ביום שנאמר בו ברכה:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אילין דכנסין ארמלין. הכונס את האלמנה:

צריך לכנסה מבע"י. להתייחד עמה יחוד דביאה או לבא עליה בע"ש לפי שאלמנה אין לה חופה וביחוד או בביאה קונה אותה קנין גמור ואם יכנסנה בשבת ה"ל כקונה קנין גמור:

ר"ל מייתי לה טעם דמתני'. בכולהון אפי' בגדולה בת ישראל שנתארסה שניסת בד' משום טענת בתולים:

מתניתא. ברייתא דמייתי בסמוך מסייע' לי' לר"ל:

מן הסכנה והילך. שגזרו בתולה הניסת ברביעי תיבעל להגמון תחילה ואיכא צנועו' דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה:

בשני. אם רצה לכנוס בשני בשביל אותה סכנה אין שומעין לו:

מפני הכשפים. להעלים יום הנישואין מפני המכשפים שדרכם לעשות כישוף בעת הנישואין:

מה בין שני לשלישי. ודייק הש"ס ע"כ הך ברייתא כר"ל אתיא דלבר קפרא קשיא מה בין שני לשלישי כיון דמפני הסכנה נעקר יום הרביעי מאי איכא בין שני לשלישי תינשא אף בשני אלא ודאי דאתיא כר"ל והטעם דלא דומה וכו' כדמסיק:

לא דומה וכו'. כיון דניסת בד' משום טענת בתולי' אינו דומה אם שוהא שני ימים בין הבעילה ליום הקבוע לישיבת הב"ד לשוהא יום אחד בנתיים:

שלא יערב עליו המקח. שמא תקרר דעתו ויאהב ארוסתו ולא יקפיד עליה אף שמצא פתחה פתוח:

ופריך ויערב עליו המקח. דקס"ד שאינו נאמן אלא להפסידה כתובתה וקשיא אם הוא מתרצה בכך אנן מאי איכפת לן:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לו לישא אותה אם מצא פתחה פתוח דאסורה לך:

משום ספק סוטה. שמא זינתה משנתארס' ואסורה לו דכתיב בסוטה ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל:

ופריך וחש לומר וניחוש שמא אנוסה היא. ואנוס' בישראל מישרי שריא ומספיקא אין להוציא אשה מבעלה:

ומשני קול יוצא לאנוסה. והשתא דלא יצא קול ה"ל רצון רובא ואונס מיעוט' ולא הוי בכלל ספק:

ופריך ואפי' תחוש וכו'. כלומר למה לי' טעמא משום קול יוצא לאנוסה הא אפי' חוששין לאנוסה לא הוי אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון וספק א' בדבר שהוא איסור דאוריית' הוא להחמיר:

ומשני אר"י. אלו לא הי' הקול יוצא לאנוסה והיינו חוששי' לספק אנוסה ראוי להתירו דספק ספיקא הוא ספק באונס ספק מפות' ספק תחתיו ספק אינה תחתיו:

שתי ספיקו'. אפי' בדבר שהוא אסור מדאורייתא ספיקא לקולא:

קידשה בחופה. בשעה שנכנסה לחופ' אז קידשה ולא הי' לה אירוסין מקודם לכן:

לית ליה באילין קנסייא. אינה נאסרת על בעלה כשמצא פ"פ ויכול לישא בכל יום דודאי אף אם זינתה לא תחתיו זינת' אלא כשהיא פנוי' ומותרת לו אם הוא רוצה בה:

אמרין. אמרו שר' מתני' עשה כן לבתו שלא הניח לקדשה כי אם בשעת כניסתה לחופה כדי שתוכל להנשא בה' או בו':

ופריך ע"ד דר"ל. דאמר הטעם שבתולה ניסת בד' משום טענת בתולי' שישכי' לב"ד א"כ במקו' שב"ד יושבין בכל יום ניסת בכל יום ובמקום שאין ב"ד אינה ניסת כל עיקר ובמתני' משמע בתולה דומי' דאלמנ' מה אלמנה בכל מקום ובכל זמן ניסת בה' כדי שישמח עמה ג' ימי' כדלקמן אף בתולה כן:

ה"ג ובמקום שאין ב"ד יושבין לא תינשא כל עיקר. ומשני שלא לעקור זמנו של רביעי אף ר' לעזר מודה במקו' שב"ד יושבי' בכל יום או במקו' שאין ב"ד לא תינש' אלא ברביעי:

ופריך ויעקור זמנו של רביעי. ומה בכך שהרי נתבטל הטעם שבשבילו קבעו יום הרביעי:

ומשני אף. ר"ל אית לי' טעמא דב"ק שיש לקבוע ברביעי משום ברכה אלא דלב"ק אף בחמישי מותר משום ברכה או בששי כשנושא ובועל מבע"י ור"ל אוסר בחמישי במקום שיש ב"ד א"נ סובר ר"ל דמשו' ברכה לחוד לא הוו תקינו רבנן:

ופריך ותינשא בראשון. לר"ל דאית לי' הטעם משום טענ' בתולים תינשא בראשון שהרי יכול להשכים לב"ד בשני:

אית דבעי מימר שלא לעקור זמנו של רביעי. דשקדו חכמי' על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים:

שוין. בין משום סכנה בין משום אונס אינה נישאת וכו':

מפני כבוד שבת. שאם יעשה הנישואין בע"ש גם הסעודה תהי' בע"ש נמצא לא יאכל סעודת שבת לתיאבון:

מפני הטורח. שידאג ויהרהר בשבת איך לעשות הסעודה במוצ"ש וממעט עונג שבת ל"א כדתנן פ"ד דתענית שאנשי מעמד לא היו מתענין באחד בשבת שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו ה"נ אין לו להרבות טורח הנישואין במוצאי שבת ל"א לפי שלא יטרח כלל בצורך סעודת הנישואין ופי' זה נראה עיקר:

מפני כבוד שבת. שלא יאכל כל שבעו בשבת וירעב עצמו לסעודת הנישואין שבלילה א"נ שמא מחמת טרד' ישכח שהוא שבת וישחט בן עוף לצורך הסעוד':

כדי שיהא אדם מתקן צרכיו. לצורך הסעודה ג' ימים מאחד בשבת הרי דחשו חכמים שיטריח עצמו בסעודה ומקודם שבת אי אפשר לתקן שמתקלקל:

ג' ימים. אחד ושני ושלישי בשבת:

ה"ג אסור לארס אשה בע"ש. וכ"ה בביצה ובתעני':

לעשות סעודת אירוסין. בע"ש הוא דאסור אבל לארוס בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:

מחלפא שיטתא דשמואל. קשי' דשמואל אדשמואל:

תמן הוא אמר. שמואל דקרא אלקי' מושיב יחידי' וגו' קאי אזיווג מושיב יחידי' ביתה. בעוד היות האדם ביחידות מושיבו עם ביתו זו אשתו שארבעי' יום קודם יציר' הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני:

במאזני' לעלו' המה מהבל יחד. דרשו בויקרא רבה עד שהן עשויין מהבל במעי אמן הם יחד שכבר נזדווגו ע"פ ה':

ה"ג וכא הוא אמר אכין. וה"פ והכא הוא אומר שיארס אפי' בט"ב שלא יקדמנו אחר ויקחנה:

אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזרה:

ואעפ"כ לא קיימה. אם זכה בה ע"י תפילה לא קיימה לו וימות הוא או היא או יגרשנה:

ופריך והא מתני'. דפ"ד דסנהדרין פליגא אהא דר' אבהו:

לפיכך וכו'. רישא דמתני' דיני ממונו' גומרין בו ביום בין לזכו' בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט והיינו מטעם שאין דנין בשבת ובי"ט ואולי לא ימצא לו זכות בדיני נפשות בע"ש ובעי"ט ויהיו מוכרחים לגמור הדין בשבת ועי"ט דאין מענין את דינו ודייק הש"ס דיני נפשות הוא דאין דנין בע"ש אבל דיני ממונות דנין וקשיא לר"א:

ותני ר"ח כן. בברייתא דר"ח מפורש כן דדנין דיני ממונות בע"ש:

ומשני כאן להלכה. הא דאר"ח דדנין היינו להלכה שאם דנו דיניהם דין:

כאן לדבר תורה. הא דא"ר אבהו שאין דנין היינו שאין מורין כן לכתחלה לדון דיני ממונות בע"ש לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאמנועי מצורכי שבת וי"ט:

בוגרת כחבית פתוחה. אין רחמה צר כבתחלה ודומה לו כאלו פתחה פתוח לישנא אחרינא לענין דמים קאמר משום דסתם חבית סתומ' לעולם יש בה יין שאין דרך לסתום חבית ריקנית אבל חבית פתוחה פעמים יש בה יין פעמי' אין בה יין כך בוגרות פעמים יש לה דמים פעמי' אין לה דמים ומשום הכי לא מצי למטען בבוגרת טענת בתולי':

הדא דאת אמר. לא אמרת אלא שלא להפסידה כתובתה אם אומר שמצא פ"פ אינו נאמן דאמרינן כיון דפתחה פתוח במקצת אינו יודע להבחין:

אבל לקיימה אינו רשאי. אם הוא אומר שיודע בודאי שפתחה פתוח מחמת בעילה אסורה דהא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' והרי היא עליו כספק סוט' שאסורה לבעלה אחר שקינא לה ונסתרה משום ספיקא דידי' א"נ לאיסור' אינה נאמנת במאי שנותנת אמתלא לדבריה שנאבדו באונס או שהיא מוכת עץ:

ואתייא כי האי. דאמרינן שאינו נאמן להפסיד כתובת' אבל נאמן לאסרה הא דאר"ח כלומ' הא דאר"ח איירי כי האי דאמרי' שאינו נאמן להפסיד כתובתה:

מעלותיו של בית אבא. המעלות שעלו עליהן לבית אביה היו גבוהות ורחוקות זה מזה וע"י פיסוק הרגלי' נאבדו בתוליה:

ונשרו. ונפלו:

ואתיא כי האי דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ה"ג בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנישואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים. ואיירי בדאיכא עדים שנכנסה לחופ' עם הראשון ולא נבעל':

אבל לקיימ' אינו רשאי. דהא איכא עדי' דאינה נבעלת לאחר החופה ואף שהיא טוענת שנבעלה קודם החופה אינה מוציאה מאיסור':

ואתיא כי האי דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

מפני שהוא מתייחד עמה. מיד לאחר האירוסין קודם החופה ויכולה לומר שנבעל' אז:

ואתיא כי האי דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

והיה מקחי מקח טעות. ר"ג ור"א אומרים נאמנת:

דתנינן תמן. לתמן בפרקין:

אלא דרוסת איש את. רבן גמליאל ור"א אומרי' נאמנת:

וכולהן. וכל זה שמעינן מהא דא"ר הילא וכו' מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה אע"ג שהיא נותנת אתמלא לדבריה דבמודית פשיטא:

ופריך ע"ד דר"ל. דסובר דבתול' ניסת בד' משום טענת בתולי' בוגרת דלית לה טענת בתולי' אימתי היא ניסת ברביעי דוקא כיון שכתובת' מאתי' או בכל יום כיון דלית לה ט"ב:

בתולה מן הנישואין. דאין לה טענת בתולי' כדתנן לקמן בפרקין אימתי היא ניסת בכל יום או דוקא בד':

ומוכת עץ כר"מ אימתי היא ניסת. דתנן לקמן בפרקין רמ"א מוכת עץ כתובתה מאתי':

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' לקמן ריש פ"ב:

אם יש עדי' שיצאת בהינומא. כתובתה מאתים שודאי בתולה ניסת:

ולא אדכר רביעי. שיש סימן שכתובתה מאתים הואיל וניסת ברביעי ש"מ שיש נשים שאינן נישאות ברביעי ואפ"ה כתובתן מאתים:

הדא אמרה. זאת אומרת שאין רביעי ראי' לכתובה מאתים:

שאם אומר את לו. שישא את האלמנה באחד משאר ימי השבוע לא ישמח עמה רק יום אחד ולמחר משכים ויוצא למלאכתו שאין משתה לאלמן שנשא אלמנה כי אם יום אחד ולר"א הוא דקאמר הכי דלבר קפרא הטעם משום ברכה:

ה"ג באחד מכל ימות השבוע:

חמישי. יום חופה:

ששי. חיבת ביאה:

משה התקין. כלומ' מדאורייתא אית לן שיהו שבעת ימי המשתה וז' ימי אבל דכתיב ביעקב מלא שבוע זאת וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים:

אע"ג דאת אומר שלא התקין לאלמנה כלום. היינו שלא יהא לה ימי משתה אבל ברכה בעיא אפי' אלמנה דילפינן מבועז:

דכתיב ויקח בועז עשרה אנשים. ולמאי קבץ עשרה א"ו לברכה שאין ברכת חתנים פחות' מעשרה:

מכאן. מדכתיב ויאמר בועז שבו פה וישבו ש"מ קודם שאמר להו לא היו רשאים לישב דבועז גדול הוה דאבצן זה בועז:

מכאן לבית הזה. לבית דוד דקאתי מבועז:

שממנין זקנים וכו'. שאכילתם תמיד עם זקנים:

מכאן לברכת חתני' בעשרה. מדלקח בועז עשרה אנשים:

ורות היתה אלמנה. לאו אלמנה ממש דלא נתגיירה אלא לאחר שמת בעלה הראשון אלא כיון דבעולה היתה אלמנה קריא לה:

וכתיב ותהום וכו'. מייתי סייעתא דבועז אלמון הוה:

ואפשר כן. בתמי' וכי כל העיר מתבהלת על דבר זה לצאת לקראת נעמי לראותה בקלקלתה דכתיב ותהום כל העיר:

מתה באותו היום. שבאו נעמי ורות לבית לחם:

עד כל עמא וכו'. בעוד שכל העם היו הולכים לקבור אשת בועז נכנסה רות עם נעמי וראו אותן כל המלוין את המת ותמהו על נעמי ואמרו הזאת נעמי:

מפקין כלתא. מוציאין הכלה לחופה כל שבעת ימי המשתה להיות שמחין עמה ולכך מברכין ברכת חתנים:

מפקין מיתא כל שבעה. בתמיה אלא מברכין אע"ג שאין מוציאין באותה שעה דכל שבעה כמתו מוטל לפניו דמיא ה"נ בברכת חתנים כל שבעה כיום הנישואין דמיא:

מאי כדון. מאי פרכת ליה מאבל לחתן:

ומשני מה כאן. באבל הברכה כדי לנחם עם האבל ה"ה בחתן הברכה כדי לשמוח עמו:

מה כאן מזכירין. שם שמים על הנחמה:

אף כאן. בחתן מזכירין השם על השמחה. ל"א מה כאן מזכירין האבל ומשום הזכרה זו מברכין אף כאן מזכירין השמחה ומשום הכי מברכין ואין צריכין להוציא הכלה וכ"פ הר"ן וכן עיקר:

אלא בשעת נישואין. ולא משעת אירוסין:

מפשפשין במקום החתן ובמקום הכלה. משמשו במעשיהן באותה הלילה שלא יקלקלו במעשיהן זה את זה בתרמית שלא יהא זה רואה דם בתולים ויאבד' ולא תהא זו מביאה מפה שיש עליה כמה טיפות דם ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאלו במקום שנהגו לייחד מאי משמוש בעי הרי אין כאן טענת בתולים:

וכל שלא נהג וכו'. בגמרא מפרש:

תמן תנינן. נדה סוף פרק ט':

ה"ג ר' יהודה אומר כל גפן יש בו יין. כלומר כל הבתולות יש להן דם בתולים:

טרוקטי. אין להן לא דם נדות ולא דם בתולים:

מעתה אין טענת בתולים כר"י. שהרי יכולה לומר ממשפחת טרוקטי אני:

כל גרמא. כל עצמו שהחמיר בטענת בתולים הוא ר' יהודה כדתניא אר"י וכו' ואיך נאמר דלדידי' ליכא טענת בתולים:

מאי כדון. מעכשיו איך נתרץ דברי ר"י:

ומשני עליה להביא ראי'. שהיא ממשפחת דורקטי ואם אין לה ראי' הוא נאמן דמיעוט' דמיעוטא נינהו ולא מספקינן בהו:

ר"י סבר מימר. הא דתני לעיל בברייתא כל שלא נהג וכו' היינו שלא נהג מנהג יהוד' ולא פשפש בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולי':

עדות תורה היא. בתמי' וכי מדאוריית' הוא לפשפש דנאמר אם לא פשפש אינו נאמן ל"א וכי מנהג יהודה בגליל עדות ברורה הוא דנאמר דאז יהא נאמן וכיון דע"כ לומר דטעמא אחרינא אית ביה דנאמן א"כ אף שלא נהג מנהג יהוד' נאמן ופי' זה נראה עיקר:

אלא. שלא נהג מנהג יהודה ביהודה שלא פשפש ונמצא דם אינו נאמן לומר דם ציפור הוא כיון דעבר אמנהגא איהו דאפסיד אנפשי' ואמרי' שראה דם ואיבדו:

ומנהג גליל בגליל. לא נהג אלא נהג כמנהג יהוד' שנתייחד עמה לאחר האירוסין קודם החופה אינו יכול לטעון טענת בתולים:

ופריך מכיון. דאת אומר שאין בפשפוש עדות גמור:

לא יעמוד. כלומר למה לי להעמיד השושביני' לפשפש:

ומשני אלא. שלא יהו בנות ישראל פרוצות בזימה ויהיו מתייראים מהעדים שמעמידים:

ופריך אם וכו' אפי' מעמיד לא יהא נאמן להפסידה כתובתה כיון דאין לו עדים ברורים וכ"ש דקשי' לי' שלא יהא נאמן בגליל:

להוציא יציאותיו. צרכי סעודה ומפסידה בחנם דאם הי' שונאה הי' מגרשה קודם הנישואין:

ופריך אם משום וכו' אפי' אינו מעמיד יהא נאמן. ביהוד' כיון דאיכא חזקה דמסייעי'. ובברייתא תני' כל שלא נהג וכו' אינו יכול לטעון טענת בתולים:

מפני חשד אחד. חיישי' דקאמר הכי מפני חשד אחד ששמע אח"כ או מפני פרוץ אחד שראה בה פריצות קל או שדיבר עמה פרוץ אחד הוא טוען כן ולא שיודע דבר ברור לכך אינו נאמן:

מה אנן קיימין. הא דתני בברייתא כל שלא נהג וכו' במאי עסקינן:

אם בשפשפש. הוא לבדו ומצא דם פשיטא שאינו יכול לטעון שהרי מצא:

ה"ג אם בשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה. וכ"ה בריטב"א וה"פ כיון שהיא לא פשפשה פשיטא שאינו נאמן דאמרינן שהאביד בידי' את הדם:

אלא. הכא במאי עסקינן בשלא פשפש ומצא דם אלא שמחולקי' מאין הדם בא:

הורע כחו. במה שלא פשפש כיון שנוהגי' לפשפש הלכך אינו נאמן:

הדא דתימא. כל שלא נהג כמנהג הזה שאינו נאמן חלא שלא להפסיד כתובתה:

אבל לקיימה אינו רשאי. דכיון דקאמר דם צפור הוה וקים לי' במילתא הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא:

ותיי' כיי וכו'. כבר פירשתי לעיל:

כל שהן. אפי' לא מצא אלא כל שהו אינו יכול לטעון:

מקל לה. ר' ישמעאל הי' מקלל אותה וכוונתו כמותה לא ירבו בישראל שאין אלו בתוליה שהן פחותין וי"מ פי' שחברי' בסמוך מפרשי' דברי ר"י ומה שפירשתי נראה עיקר:

ה"ג כאינשי דצווחין לסמייה סגי נהורא. כמו שקורין לסומא סגי נהור שהוא ההיפך כך מה שאמר ר"י כמותך ירבו בישראל רצונו לומר לא ירבו כמותה בישראל שזינתה:

מקנתר לה. ודאי שבתולי' הן אלא שמקנתר לה שאל ירבה כמותה בישראל לפי שכל אשה שדמיה מועטין בניה מועטין:

מקלס לה. משבח לה שע"י שדמיה מועטין לא תטמא הטהרות ותוכל לטהר לבעלה בימים מועטים:

מתני' בתולה אלמנה גרושה. כלומר בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונישאת כתובתה מן השני מאתים שהרי בחזקת בתולה נישאת לו:

ויש להן טענת בתולים. אם לא מצא השני בתולים אבדה כתובתה דמקח טעות הוא לו:

פחותות מבנות ג'. דאפי' נבעלו בתוליהן חוזרין:

גמ' בשקל הקדש. מאתים של בתולה הן כסף טהור כמו של דאורייתא והן חמשים סלעי' שהן מאתים דינרי כסף:

מטבע יוצא. נותן לה מאתים דינרי' כפי מטבע היוצאת באותו מקום יהיו כסף או נחושת:

מתניתא. דתנן בבכורות פ' יש בכור:

וחמש סלעי' של בן. של פדיון בנו הבכור הוא במנה צורי הן בדינרי' היוצאין בצור שהסלע הוא ד' זוזים:

שלשים של עבד. וכן חמשים של אונס וכו':

כולן בשקל הקדש. דהוי עשרין מעין שבמעות מנה צורי שהמטבע ההיא כסף טהור:

ולא תנא כתובת אשה עמהן. ש"מ דכתובת אשה במנה מדינה היא ולא בשקל הקדש:

ה"ג כלום למדנו כתובת אשה לא מאונס וממפתה וכו'. וה"פ דכתובת אשה מאתים משום דכתיב באונס כסף ישקול כמוהר הבתולו' ואונס ילפינן ממפתה דכתיב חמשי' שקלים ושקל של תורה ד' דינרים א"כ מוהר הבתולות שהיא הכתובה מאתים דינרין וכיון דתנן במתני' אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי כאלו תנן כסף כתובה דילפינן מינייהו במנה צורי:

עד כדון. עד כאן לא שמענו אלא כתובת בתולה שהיא בשקל הקדש דילפינן מאונס ומפתה כתובת אלמנה מאי בשקל הקדש או בשל מדינה ולשמואל מיבעיא ליה:

דייה. גריעותא לאלמנה שתטול חציה ראוי שתטול עכ"פ מנה בשקל הקדש:

אפי' ניתני כתובת אשה עמהן. במשנה דבכורות בפירוש שהיא בשקל הקדש לית הלכתא כהא מתני' דהא כל הני אמוראי פליגי עלה וקסברי דכתובת אשה במטבע היוצא דהיינו זוזי מדינה:

סבירוניות. סוריא כ"פ תוס' בבכורות. מהגינות וירושלמי'. שם מקומות וקאר"י דאף דאמרי הני תלתא רבנן דבסמוך דכתובה משתלמת ממטבע היוצא היינו לפי שהיו משלשה מקומות אלו ששם היה הסלע משקל הקדש:

אילין אמרין אכין וכו'. סתמא דש"ס קאמר מדמפרש ר' יוחנן דברי רבנן שאלו אמרי הכי ואלו אמרו הכי ש"מ דאף הוא סובר כוותייהו:

ולית כל מילייא אכן. וכי אין כל הדברים כן כשמפרש האמורא דברי חבירו אי דברי התנא ש"מ שאף הוא סובר כן:

אתי עובדא קומי דר"ח. בא מעשה לפני ר"ח:

פחותה ממאתים זוז. בשקל הקדש אבל היו מאתים זוז מדינה:

ואמר תטול מה שכתב לה. ולא יותר דקסבר כתובת אשה בזוזי מדינה:

שב יחתום. שלא תטול יותר ממה שכתוב לה:

אשוי שיטתך. ע"י שרטוט ול"נ אשוי שיטתך אתה לשיטתך דקסבר' כתובת אשה בזוזי מדינה חתום שלא תטול יותר ממה שכתב לה אבל אני סובר דמאתים צורי היא כתובה דאורייתא ואיני יכול לחתום א"נ שיטתך דקסברת כר"י דר"פ אע"פ דמותר לפחות לבתולה ממאתים:

ה"ג לא אמר ר' חונה בשם שמואל דכתובת אשה בשקל הקדש. ה"ל פוחת ממאתי' זוז ותנאו בטל דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה:

ויתר מעונה. שם חכם:

תטמין כתובתה כדי שתיטול בשקל הקדש. דקסבר אף דכתובה דרבנן נוטל' בשקל הקדש וכ"כ תוס' והרא"ש הלכך אי מטמנת כתובתה היא גובה בשקל הקדש:

אמר. אבודמא דציפורי בשם ר"ח:

אבל במקום שכותבין כתובה. לא מהני הטמנתה שהרי בלא כתובה אינה גובה כלום:

מה דו מפקה. מה שהוא מוציאה כתובה היא גובה:

אר"י ותני כן. הא שמעתת' דבסמוך אר"י ותניא נמי הכי בברייתא:

אין לה עליו מזונות ולא כתוב'. דאע"ג דתקינו רבנן נשואין לחרש לא תקנו לה מזונות וכתובה:

נזוק לה נכסיה. פי' להחזיק לו בנכסי' וכ"ה בתוספת':

ופריך וחרשת יש לה קניין ויש לה כתובה. בתמי' הא אין לה דעת לקנות ואיך יתחייב במזונותיה וכתובתה:

תיפתר. כשכנסה פיקחת ואח"כ נתחרשה דכיון שהיתה פקחת בשעת נישואין יש לה קנין וכתובה:

ריב"א בשם ר"ל. פריך אם כשכנסה פקחת ונתחרשה איירי הך ברייתא פשיטא שיש לה כתוב' גם למה לא יזכה הבעל בנכסי':

מ"מ לא פיקחת כנסה. בתמי' וכיון שכנסה פיקחת הרי היא ככל הנשים אף שנתחרש' אח"כ:

ה"ג תיפתר שהית' חרשת ונתפקחה ונתחרש' שלא תאמר וכו'. וה"פ אלא א"ר יעקב וכו' ברייתא איירי כשנתפקחה לאחר נישואין ואח"כ נתחרש' וזכתה בכולן בשעה שהית' פקחת ואיצטרך לאשמועינן זה דסד"א הואיל והית' חרשת בשעת נישואין אין לה כתובה:

לפום כן. לפיכך איצטרך למימר דיש לה כתובה:

לא אמר כן. ופליג אר' יוחנן ואהך ברייתא וקסבר אע"ג שהיא חרשת משעת נישואין ועד שעת מיתת בעלה יש לה כתובה:

ה"ג שמא אין לה קנס. וה"פ הבא על נערה חרשת שמא אין לה קנס בתמי' ודאי יש לה קנס וכיון שיש לה קנס אית לה נמי כתובה דהא כתובה מאונס ומפת' קיליף כדאמרינן לעיל בשמעתין:

הרי בוגרת אין לה קנס. דנערה כתיב בפרשה ואפילו הכי יש לה כתוב' מאתים ואס"ד דכתובה מקנס ילפינן כל שיש לה קנס יש לה כתובה אם כן בוגרת לא יהי' לה כתובה:

ותו הרי בתולה וכו' אין לה כתוב'. דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי:

והוא. הא דתני שיש לה כתובה מנה משקיימ' דוקא שבא עליה משנתפקח' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

ה"ג לעוכר את העין וכו'. וה"פ לעוכר מעיין של מים וחוזרת לאחר זמן וצוללת א"נ עין ממש קאמר שהמים שבתוך העין חוזר וצולל:

מתניתא. דנדה פרק יוצא דופן אומרת כן כר"ח:

ונמלכין בית דין לעברו. לעבר השנה הבתולים חוזרין כגון תינוקת שנולדה סוף אדר הבתולין חוזרין עד סוף אדר שני וכן אם עיברו בית דין החדש הבתולים חוזרי':

ואם לאו. שלא עיברו השנה או החדש אין בתוליה חוזרין:

מתני' שבא על הקטנה. פחותה מבת ג' שנים ויום אחד שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין:

וקטן. פחות מבן ט' שנים ויום אחד שאין ביאתו ביאה ובא על הגדולה:

ומוכת עץ. שנתקע לה עץ באותו מקום:

כתובתן מאתים. אם נשאו סתם ולא פירש לה כלום:

גמ' ופריך הניחא גדול שבא על הקטנה. כתובתה מאתים שהרי בתולי' חוזרין אלא קטן שבא על הגדולה למה יהי' לה כתובה מאתים דהא מיהת אין בתולי' חוזרין ותהי' כמוכת עץ ולמה לא פליגי חכמי':

תיפתר. תפרש שבא עליה הקטן שלא כדרכה ועדיין בתוליה קיימין:

אבל אין בו כח. להסיר בתוליה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מעשה שעיברה. גדולה מביאה קטן ועדיין היו בתוליה קיימין:

מותבין לר"מ. הקשו חכמים לר"מ למה מוכת עץ כתובתה מאתים הלא אין כאן בתולים:

א"ל ר"מ וכי בבתולי' הדבר תלוי שהרי בוגרת וכו'. אלא כל שאינה בעולה בתולה מיקרית וכתובת' מאתים:

מאי כדון. היא גופא קשיא מ"ש בתולה מן הנישואין מבוגרת:

ומשני בוגרת לא בטלה חינה. שעדיין לא היתה לאיש אחר משא"כ בתולה מן הנישואין נתבטל חינה:

מה פליגין. כי פליגי ל"א במאי פליגי:

ה"ג ורבנן אמרין בטל חינה בתולה וכו'. בתולה הנבעלת מן הקטן שהוא פסול לכהונה:

וממי שאינו איש. היינו בהמה:

כשרה לכהונה. אם לא הי' שם עדים והתראה כשנבעלת לבהמה או שנבעלה באונס:

ה"ג ר' יוסי ור' אמי וכו'. כן מוכח לקמן בשמעתין:

שמא אינה פסולה לכהונה גדולה בתמי' דודאי פסולה לכה"ג שהרי אין בתוליה קיימין א"כ ה"ה לנבעלת מבהמה:

תיפתר שבא. הבהמ' עליה שלא כדרכה שעדיין בתוליה קיימין ואלו בא עליה אדם שלא כדרכה פסולה לכה"ג כדמסיק בסמוך:

בעא ר' חגיי מיהדר. אח"כ רצה ר"ח לחזור מתירוצו שתירץ שבא עליה שלא כדרכה:

ופריך ולמה. רצה ר"ח לחזור בו:

ומשני מן הדין. מדרשא דהאי קרא:

עד שתהא בתולה משני צדדיה. מכדרכה ומשלא כדרכה מיתורא דבי"ת קדריש שתהא בתולה מן ב' צדדים:

ודכוותה. דרשינן מקרא דבתולה ואיש לא ידעה דכתיב גבי רבקה:

אפי' בירי. שום בריה בעולם לא תבע בה לישאנה או לתשמיש ופליג אדר"ח דמפרש ואיש לא ידעה שלא ידע בה שום אדם:

כי לא ינוח וכו'. אפי' מחשבת הרשע לא תהי' על גורל הצדיקים:

ופריך מה עבד לה ר"ח. ביתורא דבי"ת דבבתוליה קודם שחזר בו והי' סובר דבעולה שלא כדרכה כשרה לכהן גדול:

ומשני פתר לה בהערייה. לרבות שאם הערה בה אחר פסולה לכה"ג:

ה"ג ולמה לית ר' יוסי פתר לה בהערייה. ולמה הקשה לעיל מה בינה לנבעלת באצבע:

דהוא צריכה לי'. דקמיבעי' לי' לרבי יוסי אי המערה בזכור ובבהמ' חייב הלכך מיבעי' לי' נמי במערה באשה אם היא פסולה לכה"ג:

לא על הדא הוה ר' אמי מקשה. מה בינה לבין הנבעלת באצבע דודאי איכא לאוקמי בבא עליה שלא כדרכה וקרא בבתוליה איצטרך להעריי' שאוסרתה לכה"ג משום בעולה:

מתני' בתולה. שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנשואין בגמ' מפרש לה אם חזרה ונשאת סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימת משנכנסה לחופה:

וחלוצה. איידי דמתני' קמא נקט דמכ"ש דאלמנה מן הנישואין דאין לה אלא מנה שמעינן לה הכא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה:

ואין להן טענת בתולים. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות:

גמ' איזו היא. בתולה מן הנישואין. דהא מסתמא כשניסת אמרי' שנבעלה:

הדא אמרה. זאת אומרת נשא אשה וכו' אין זה מקח טעות דהא ודאי בחזקת בתולה נשאה דסמך אעדים וקאמר אין יכול להפסיד כתובתה מנה הראויה לאלמנה מן הנישואין:

ונמצאת שזינתה וכו'. דונמצאת בעולה אפשר לפרש באונס:

ה"ג הבא על שפחה משוחררת מנ"ל. שיש לה כתובה:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

יהא חייב. קנס באונס ומפתה:

את שיש לו הויה בה. שקידושין תופסין בה:

ה"ג יצא שפחה שאין לו הויה בה. וה"פ יצא שפחה שאין הקידושין תופסין בה כדתנן בקידושין פ' האומר:

מפני שאין לו הויה בה. כלומר טעמא שפחה ארמית שאין לו בה הויה הוא דאין לה קנס הא שפחה משוחררת דיש לו הויה בה יש לה קנס וכיון שיש לה קנס יש לה כתובה דילפינן כתובה מאונס ומפתה כדאמרינן לעיל בפרקין:

הרי בוגרת אין לה קנס. דנערה כתיב בפרשה ואפ"ה כתובתה מאתים ש"מ דלא ילפינן כתובתה מקנס. ותו הרי בתולה וכו':

תיפתר. הא דשאל ר"א שפחה משוחררת מנ"ל אפחותה מבת ג' שנים ויום אחד הוא דשאל ופשיט מקנס מדאית לה קנס ש"מ דבתולה דקרא בה נמי איירי:

אם וכו' כישראל הן. ולזה לא צריך שום ראיה:

אני אומר מצא. בתולי' ואיבד בידים והיא לא ראתה:

יכולה היא לתופשו. שלא יאבד שלא תניח השמלה ותראנה להשושבינים:

מה עבד לה ר"מ. כלומר מ"ט דר"מ דהא שפיר קאמרו רבנן:

ומשני יכול הוא. לאבד הבתולי' ברוק שבפיו שלא יהו ניכרין אם הם מועטין כדאמרינן לעיל בתולים כל שהן:

טענת בתולי'. להפסיד' כתובתה:

(שהן) עד שלשים יום. יכול לטעון לא בעלתי עד עתה:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אי בשבעל מיד. בלילה הראשונה מי איכא למ"ד שאם לא טען מיד כשמצא בב"ד שיהא נאמן דאין אדם רואה ושותק:

ה"ג אם בשלא בעל אפילו לאחר כמה. ימים יותר משלשים כל שידעינן בודאי שלא בעל עד היום נאמן:

אלא. הכא במאי עסקינן בסתם שנסתר' מיד ולא ידעינן אימתי בעל והוא אומר שהיום בעל תחלה ולא מצא בתולים וקסבר ר"מ עד שלשי' יום לאחר הנישואין נאמן דאדם יכול לעמוד על עצמו עד ל' יום מלבעול:

ה"ג ורבנן אמרי אפי' יום אחד אין אדם מעמיד את עצמו. וכל שלא טען מיד לאחר הנישואין אינו נאמן:

על דר"מ. לדברי ר"מ:

כדי לעשות הולד שתוקי. ביבם איירי שאמר תוך שלשים יום לא בעלתי את היבמה ואח"כ הלך ממנה וידעינן בודאי שלא בעל והרי היא מעוברת מי אמרינן שהיבם נאמן והולד שתוקי כאלו נולד מיבמה לשוק או לא ומיהו ממזר לא הוי דהכל מודים ביבמה לשוק שאין הולד ממזר א"נ אפי' בשאר נשים מיבעי' לי' אם הבעל כהן נאמן לשתק בנה מדין כהונה:

נישמעינה מן הדא. ת"ש ממתני' דיבמות ס"פ ב"ש:

לא נבעלתי. ליבם אע"פ שכבר נתן לה גט כופין אותו לחלוץ לה דהיא נאמנת שלא בעלה דעד ל' יום מוקי איניש אנפשי':

מבקשים ממנו שיחלוץ לה. דאיהו נאמן שאומר שנבעל' והיא לא משתריא בלא חליצה דהא שויא אנפש' חתיכה דאיסורא ובעי' חליצה:

דר"מ היא. מתני' אתיא כר"מ ולא כחכמים דלדידהו אין הדבר תלוי בשלשים יום אלא בסתיר':

לא שנו. דכופין ומבקשין וצריכה חליצה:

אלא אצלה. לגבי יבמה עצמה:

הא אצל צרתה לא. אם אמרה היבמה לאחר שכנסה לא נבעלתי אין צרתה נאסרת בשביל דיבורה של זו דכל כנוסה בחזקת בעילה לאלתר ואיהי דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא:

לא הכל ממנה. אין כל הנאמנות שלה לאסור צרתה:

ה"ג וכא וכו' לחוב לבנה. והכא נמי לא הכל נאמנות שלו לאסור בנה:

מתני' האוכל אצל חמיו ביהודה. כשהיו עושים סעודת אירוסין בבית אבי הכלה ביהודה היו נוהגים שהארוס מתייחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה לפיכך כשנישאת אח"כ אין לו טענת בתולין:

אלמנת כהנים. אלמנת בת כהן:

היו גובין לבתול'. בת כהן שנשאת לכהן:

גמ' שכן מסורת. לאומות:

איסטרטייס. הגמון:

עוד היא נגררת. לעולם היא נגררת אחר בעלה שאין אשה מוצאת קורת רוח אלא מבעלה הראשון:

ופריך מ"מ. היא נבעלת מההגמון ומאי מהני שנגררת אחר בעלה מ"מ נאסרה לבעלה בבעילת ההגמון:

ומשני אנוסה היא. כיון שנגררת אחר בעלה בעילת ההגמון באונס היא ואנוסה לישראל שריא:

ופריך כהנות מה היו עושות. שהרי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה:

ומשני מטמינות היו. הכהנות שלא ירגישו בהן שנשואות הן:

ופריך ויטמינו אף בנות ישראל. כלומר אשת ישראל שלא יבעלו להגמון דאע"ג דאנוס' לישראל שריא איסורין מיהא איכא אם אפשר להשמט דדמיא לרצון:

ומשני קול יוצא. אם יטמינו כולן מתפרסם הדבר שמטמינות וישמע המלך וכהנות וישראלות יהיו נבעלין להגמון לפיכך תפסו במועט שלא לאסור הכהנות:

מה סימן היה להן. שיש כאן שמחה אחרי שהיו מטמינות:

קול מגרוס בעיר. של רחיים של גרוסות ידעו שמשת' נישואין שם:

אור הנר. ביום או בלילה נרות הרבה:

בברור חיל. שם מקום:

ה"ג שבוע הבן. ברית מילה וקרי שבוע בן על שם שהוא לסוף שבוע:

המנהג לא בטל. ועדיין מייחדין החתן עם הכלה קודם החופה ומדליקין נרות לשבוע הבן. נכנסה. לחופה כשהיתה מעוברת. מהחתן שנתייחד עמה בבית חמיו:

תני ולאלמנה. בת כהן כתבו מאתיים:

כסדר הזה. שיש לה מאתים:

מסתברא. הא דתנן במתני' ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ד' מאות זוז:

ששבטה גובה. שמפני כבוד שבטה שהן כהנים ראוי שתגבה ד' מאות זוז:

לא מסתיי'. לא סגי דעלתה לכהונה ואיך תאמר שתגבה יותר מאלו נשאת לישראל:

לא מסתבר'. אלא בהיפך:

דסליקא לכהונת'. ועולת עמו:

ובת כהן. לישראל לא תגב' דנחיתא מן כהונתא ואין לה חלק בכהונה עוד:

אחת זו ואחת זו. בין בת כהן לישראל בין בת ישראל לכהן לא תגבה יותר ממאתים שקנס קנסו בהן חכמים שיהא כל אחד מדבק בשבטו ובמשפחתו:

מתני' ונסתחפ' שדך מטר סוחף בא על שדך והפסידה כלומר מזלך גרם ותן לי כתובתי:

והי' מקחי מקח טעות. ואין לך כתובה ממני:

גמ' ר' ירמיה. פריך מעתה לר"ג ולר"א דהיא נאמנת א"כ לדידהו אין לטעון טענת בתולים ואיך יהיו כל המשניות שבפרקין דלא כוותייהו:

וחזר. ר"י ואמר לעולם אף לר"ג ולר"א יש לטעון טענת בתולים בששותקת ואינ' מכחישתו שנבעלה לאחר:

ואפי' תימר במדברת. כלומר אי נמי אפי' במכחישתו אפי' לר"ג ור"א הוא נאמן כגון שמכחישתו ואומרת שמצא בתולי' ואיבד אבל באומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני היא נאמנת ובסמוך מפרש טעמא:

ופריך ותהא נאמנת. במדברת דהא אית לה חזק' דגופא דבתולה נולדה וגם יש לה חזקת כשרות:

ומשני לית יכיל. א"א לו' כן דתיהני לה חזקה זו דהא מיהת ס' סוטה היא וכדא"ר אילא בשם ר"ל:

ופריך הכא. במתני' את אומר שנאמנת והכא בשותקת או במדברת שמצא ואיבד את אומר שאינה נאמנת מ"ש הכא ומ"ש הכא:

ומשני תמן. במתני' דהכא שניהם מודים שפ"פ מצא ואין כאן הכחשה ומה שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה הו"ל ברי ושמא ברי עדיף לכך נאמנת אבל בשותקת או מכחישתו דטענתו ברי אינה נאמנת:

תמן תנינן. לקמן פ' המדיר:

ועודה בבית אביה. והארוס אינו רוצה לכנסה:

האב. אם בא לתבוע כתובה מן האירוסי' מזה שממאן לקחתה צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין אלו ונסתחפ' שדהו:

ה"ג מתני' דר' יהושע ודלא כר"ג ור"א. וכ"ה בבבלי פ' המדיר. וה"פ טעמא דמייתי האב ראיה איהו מהימן הא לא מייתי האב ראיה הבעל מהימן כר"י דמתני' דאמר לא מפיה אנו חיין ולא אמרי' הואיל וספק הוא בידינו העמד הגוף על חזקתו ובתולה נולדה ה"ה הכא לא מוקמינן הגוף על חזקתו שנולדה בלא מומין ודלא כר"ג ור"א דאמרי היא נאמנת ומעמידין הגוף על חזקתו:

שנייא היא מומין. שאני מומין שדרך המומין לבוא באדם בכל שעה וכיון דשכיחי לבוא לא שייך בהו חזקה דגופה אבל בתולים אין דרכה להבעל לאחר חזקת גופה חזקה גדולה היא:

אר"י. מרבני קדמאי ראינו שהן מדמין מומין לבתולין וילפי מומין ובתולין זה מזה וקשיא לר"י דאמר דלא דמיין:

שאם בא עליה. הארוס או איניש אחרינא באונס:

האב צריך להביא ראיה. שבא עליה הארוס או משנתארסה נאנסה כי היכי דבמומין עודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה:

ספק משכנסה וכו'. ועכשיו היא ברשות הבעל אע"פ שספק הוא שמא נולדו המומין ברשות האב אפ"ה על הבעל להביא ראיה דאמרינן כאן נמצא המום כאן היה ולא קודם לכן עד שיביא הבעל ראיה לדבריו:

מן. הנך בתולין ילפינן שהרי היא אומרת שנאבדו בתולי' בבית אביה משנתארסה אפ"ה הואיל ונכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה:

ה"ג וכא על הבעל להביא ראיה. וה"פ גבי מומין נמי על הבעל להביא ראיה:

מתני' דרוסת איש. בעולת איש קודם שאירסתיך:

נאמנת. ולא הפסידה כתובתה:

גמ' דר"מ היא. מתני' אתיא כר"מ דאמר לעיל דמוכת עץ כתובתה מאתים וטענתייהו במאתי' ולא כלום דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר דרוסת איש את ואין לך כלום וקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקחו מקח טעות ואין לה כלום:

והוינן סברין מימר. אי לאו דר"ל היינו סבורין לומר כי פליגי ר"מ ורבנן לעיל דוקא בשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום:

הדא אמרה וכו'. ש"מ אפי' כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ נמי פליגי ר"מ ורבנן דאל"כ אלא אף ר"מ מודה דאין לה כלום מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה במתני' הא לתרווייהו אין לה כלום. ומתני' ליכא לאוקמי בשכנסה בחזקת מוכת עץ כדאמרינן לקמן בסמוך:

לא אמר כן. אלא מתני' כרבנן אתיא ופלוגתא דר"מ ורבנן בשהכיר בה שהיא מוכת עץ וטענתייהו לאו במאתים ולא כלום אלא במנה ולא כלום כדמסיק בסמוך:

ופריך מה אנן קיימין במאי עסקינן במתני' אף ר"מ מודה. דאין לה כלום:

ניכר הוא בפ"פ בין בעץ בין באדם. בתמיה וכי ניכר הוא הפ"פ אם היא פתוחה מעץ או מאדם דהא פתיחת שניהם שוים ומאי מועיל טענתיה בדבר שאין להבחין:

לא אמר כן. כדאר"י בשם ר"ז אלא ודאי טענתייהו במנה ולא כלום ובזה הם מחולקין שהיא אומרת הכרת בי שאני מוכת עץ שכך התניתי עמך והוא מכחישה שלא התנית כלום ודרוסת איש את דאי מוכת עץ את היה לך להתנות כן:

מתני' ראוה מדברת. בפנויה ומשום חששא דפסולין לנתין ולממזר וכיון שנבעלה לפסול פסלה מן הכהונה:

וכהן הוא. מיוחס:

נאמנת. וכשרה לכהונה ולא מספקינן לה שנבעלה לפסול לה:

גמ' לשון נקי ר' אומר. במתני' כדכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און אלמא דנקיט תשמיש בלשון אכילה:

ה"ג ר' אומר ול"ג נקי:

משום שנים שרבו על אחד. כלומר לעולם הלכתא כרבים נגד היחיד ור' יהושע יחיד לגבי ר"ג ור"א:

בעי. פריך אם הלכה שקיבל מרבו דהלכה כר"ג ור"א למה ליה למימר בה טעמא מפני שהם רבים:

ואם שנים. מטעם שהם רבים הוא סובר דהלכתא כוותייהו:

למה הלכה. מנא ליה דהלכתא כוותייהו:

מעתה אין יסבור רבי יוחנן כר' יהושע אין הלכה כר"ג ור"א אלא כר"י. אם נאמר דמודה רבי יהושע בנאנסה א"כ הא דתנן בסיפ' א"ר יוסי מעשה בתינוק' וכו' אר"י וכו' דניסת לכהונ' אתיא כר' יהושע דלרבנן מאי אירי' נאנסה אפי' לא נאנסה נמי נאמנת ואיך קאמרת דהלכ' כר"ג ור"א מפני שהם רבי' הא הכא נמי תרי ר' יהושע ורבי יוסי:

מאי כדון. מ"ט דר"ג ור"א שהיא נאמנת א"נ מ"ט הלכתא כר"ג ור"א:

משום עדות שהאש' כשרה. לה דעל היוחסין אף הנשי' נאמנות הלכך אף היא עצמה נאמנת:

הוון בעיי מימר. סברוהו לומר:

מה פליגין. כי פליגי ר"י ור"ג ור"א במקום שרוב פסולין וקסברי ר"ג ור"א העמד אשה על חזקתה ור"י סבר כיון דאיכא רוב נגד חזקה אינה נאמנת:

אפי' במקום שרוב כשרים. נמי פליגי דקסבר ר"י הפסולים רצים אחר הזנות:

מתניתא. ברייתא פליג על ר' יוחנן ואומרת דבזנות תלינן בכשרים כמו בפסולים:

אין ממנין אותו אפטרופוס על העריות. דחיישינן לזנות:

מתני' היתה מעוברת וכו'. איצטרך להודיעך כחו דרשב"ג דמכשיר אפי' בבתה:

גמ' הכל מודין שהולד שתוקי. ופסול לכהונה דאיהי אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

בד"א. דנאמנת לר"ג:

בעדות אשה גופה כלומר להכשיר את עצמה לכהונה ולא מחזקינן לה בנבעלה לפסול:

שתוקי סתם. תניא בברייתא ואין הכוונה שיהא הוולד פסול לכהונה שהרי מצינו שתוקי שהוא כהן הגדול אלא שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו אפי' אם תפס נכסי האיש שאמרה אמו שממנו מעוברת לאחר שמת מוציאין מידו:

היך עבידא. היכי דמי שיהא שתוקי וראוי לכה"ג:

סיעה. חבורה של כהנים שהיו עוברין בדרך ופירש אחד מהן ובעל אשה ולא ידעינן אבוה מני אפ"ה כשר הולד לכהונה דהא ודאי אביו כהן הוא:

הרי אלמנת עיסה. משפחה שנטמע בה ספק חלל ובאה אשה אחת ונשאת לאחד מאותה המשפחה ומת הרי היא ספק אשת ספק חלל:

עיסה. לשון דבר המעורבב:

הרי היא כשרה. דה"ל חזקת כשרות ובתה פסולה דלא ה"ל חזקת כשרות:

א"ל כדברי המכשיר בה. באלמנת עיסה מכשיר נמי בבת' דחזקתה דאמר מהני נמי לבתה:

לא אר"י אלא כדברי מי שמכשיר וכו'. מכלל דאיכא אחרינא דפליג וסובר דאלמנת עיסה כשרה ובתה פסולה:

ומשני מני מכשיר. בבת אלמנת עיסה ר"מ וכו':

איזהו עיסה. שהעידו ר"י וריב"ב בעדיות פ"ח על אלמנת עיסה שהיא כשרה וקאמר איזו עיסה שהיא כשרה:

ה"ג כל שאין בה לא ממזר ולא נתין ולא עבדי מלכים וכן הוא גירס' תו' בבבלי דף י"ד. וה"פ כל שאין בעירובי ספיקותיה אחד מאלו ספיקות אלא ספק חלל. ועבדי מלכים שהיו עשירים ובעלי זרוע ונשאו להם בנות ישראל:

כל שאין בה אחת מכל אלו. ספיקות רק ספק חלל אף בתה כשרה לכהונה:

אבל משפחה שנשתקע בה פסול. ודאי:

בודק עד ד' אמהות. שהן שמנה וכדתנן במתני' פרק ד' דקידושין ואחר כך מותר להשיאה:

בודק לעולם. אפי' לא יצא על המשפחה שום שמץ פסול אי נמי לעולם הוא בודק עד לאותן שהיו בזמן שנשתקע הפסול במשפחתן והראשון נראה:

לא אמר כן. דר"ל השיב על דברי ר"י אלא ר"ל שאל לר"י:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר ר"א סובר סתם שתוקי פסול וכיון דתניא בד"א בעדות אשה גופה אבל בוולד הכל מודין שהוא שתוקי והיינו שתוקי ופסול דלית ליה לולד חזקת כשרות א"כ אף בת אלמנת עיסה פסולה שלא העידו ר"י וריב"ב אלא על האלמנה שהיה לה חזקת כשרות אבל לא על הבת לכך שאל לר"י בתה מהו:

ע"ד דר"י אית ליה שתוקי כשר. א"כ הך בריית' לא פליגא אדר"מ דמכשיר בבתה דשתוקי דתני היינו שתוקי וכשר:

אף ר"י וכו'. כלו' חזרו ואמרו דיש לומר דאף ר"י סבר שתוקי פסול והא דהשיב דאף בתה כשרה כדברי המכשיר היינו לפי שיטתו דר"א דרוצה להביא ראיה מהך ברייתא השיבו דאיכא למימר דשתוקי וכשר קאמר התנא:

היך עבידא. היכי דמי:

מילתא דר"ז אמר. מדברי ר"ז דבסמוך מוכח דקסבר שתוקי דברייתא כשר:

אף לענין משפחה כן. אם בא כשר לישא אשה נאמנת לומר שהיא כשרה לכהונה:

תמן תנינן. בקידושין פ"ד הנושא אשה כהנת צריך לבדוק ד' אמהות ש"מ דאינה נאמנת:

ברם הכא. אבל כאן דאמרינן דנאמנת לומר מאיש פלוני וכהן היינו להאכיל את בנה בקדשי גבול דהיינו תרומות ומעשרות ש"מ דשתוקי דתני שתוקי וכשר דאי פסול איך יהא מותר בקדשי גבול:

מילתא דרשב"י. מדברי רשב"י שמעינן דקסבר סתם שתוקי פסול:

בעא. פריך מעתה לר"ג ור"א דקסברי דהיא נאמנת אין וולד שתוקי לעולם וכל מקום דתנן שתוקי במתני' וברייתות היינו לר' יהושע:

חזר. רשבר"י ושני לעצמו דודאי אף לר"ג ור"א יש וולד שהוא שתוקי ופסול כגון שהאם שותקת כשאמרו לה שמא לפסול נבעלה:

מתני' מן העין. מן המעיין:

אם רוב העיר. כשרין להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה שאין רוב בני העיר פוסלין אשה לכהונה בביאתן אף זו תינשא לכהונה:

גמ' ר"י בשם רב כהנא ובבבלי הגירסא אר"י אמר רב בקרונה של ציפורין הוה עובדא. וה"פ ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באות לציפורי היה המעשה שנאנסה התינוקת ואותה סיעה היו רובן כשרים דה"ל תרי רובא רוב אנשי העיר ורוב סיעה אבל בחד רובא לא מכשרינן לכהונה לכתחלה אפי' לר"ג:

מודה ר' יהושע. לר"ג ור"א דנאמנת:

היך עבדין עובדא. איך עבדינן הלכה למעשה:

תוכה שבציפורין בעל. בתוך העיר בעל ואע"ג דקאזלה איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה הוא אפ"ה כשרה כיון דבתוך העיר הוא לא חשיב קבוע א"נ בדקאזלה איהי לגבייהו מודה ר' אילא דה"ל קבוע אלא דקאזלי אינהו לגבה איירי וקסבר דלא גזרינן אטו דקאזלה איהי לגבייהו:

ראו אותו פירש מציפורין. אע"ג דבעלמא אמרינן כל דפריש מרובא פריש הכא בזנות לא קאמרי' הכי אלא חזקה שפסול שבתוכה פירש ובעל כדאמרינן לעיל הזנות רצה אחר הפסולים:

פלטיא מהו. אם נבעלת ברחבה שבציפורין ולא בתוך הבית מהו:

ה"ג ר' ירמיה בר ווה אומר ברוב ר' יוסי אומר עד שיוכיח. וה"פ ר' ירמיה סובר כיון דבציפורי רוב העיר כשרים אמרינן מאן דפריש לפלטי' מרובא פריש וכשרה לכהונה ור' יוסי סבר עד שיהא הוכח' שעבר פסול באותה פלטי' באותו היום ואז לא מהני רוב העיר אבל אי ליכא הוכחה כשרה:

חייליה. כחו וראייתו דר"י מהא דאר"ח וכו':

ונפל בתוכו מפולת. על אדם ואין ידוע אם עכו"ם אם ישראל:

מפקחין עליו. בשבת:

בשביל ישראל ששם. דחיישינן שמא נפלה על הישראל ואע"ג דליכא אלא ישראל אחד כיון דקבוע שם ה"ל כמחצה על מחצה וקסבר מחצה על מחצה הרי הוא כרוב לענין פקוח נפש:

ובפלטי' הולכין אחר רוב. ממש דכיון דפירש לפלטי' אמרינן כל דפריש מרובא פריש:

ומהו. והא דא"ר בא וכו' ראו אותו פורש חזקה פסול ששם בעל ולא אמרינן דמרובא פריש:

ומשני ע"ד דר' ירמיה והן. והוא שראו אותו פורש מן הבתים דה"ל פירש מן הקביעו' וכמחצה על מחצה דמי ואינו כרוב א"נ כיון שפירש בפנינו לא אמרינן מרובא פריש:

ע"ד דר"י אפי' בפלטי'. אם פירש לשם פסול באותו יום פסול דה"ל כאלו היתה ציפורין נטולה דלא ניחוש לרובא דעלמא א"נ ה"ג היתה צפורין נעולה ר' ירמיה אומר עד שיוכיח. וה"פ אם היתה נעולה אף ר' ירמיה מודה דאי איכא הוכחה אמרינן פסול בעל:

ה"ג רי"א עד שיוכיח חייליה דר"י מן הדא דאר"ז וכו':

ה"ג נתחלפה קופתו אצל הטוחן. וה"פ נתחלף להמעשר פירותיו אצל הטוחן:

חושש. שמא אלו פירותיו של ע"ה הן וצריך לעשרן דמאי:

ואם לאו. שלא טחן הע"ה באותו יום אע"ג דדרכו לטחון שם ביום אחר אינו חושש ואמרינן של חבר אחר הן:

ופריך מה בינה ולסירקי. וכי מה בין זה לסירקי דחיישינן וכדמסיק:

לא כן תני סירקי'. שוק של סוחרי ישמעאל:

שהיא מסתפקת. כלומר שהיא מוכרת איסור אסור ליקח ממנה לעולם שמאותו יום יש הוכחה לכל הימים שדרכה למכור איסור אם כן הכא נמי כיון שדרכו של עם הארץ לטחון שם ניחוש לעולם אף על גב דלא הוחזק לטחון היום:

ומשני סירקית אפשר לה שלא להסתפק. כלל מהאיסור וכיון דאסתפקה מאיסורא איתרע חזקתה וחיישינן לעולם שמא איסור' הוא:

וכא. והכא אני אומר כיון שלא הוחזק עם הארץ לטחון שם אותו היום למה ניחוש לי':

וחושש. בתמי':

ה"ג וכא אני אומר לא ירד הפסול למלאות וכו'. והכא נמי אני אומר לא ירד הפסול למלאות מים מן העין באותו היום והיא כשרה דאזלי' בתר רובא אבל אם יש שם הוכחה ה"ל כקבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופסולה:

והא ר' אילא וכו'. כמו גופא א"ר אילא:

ה"ג חזקה פסול ששם בעל:

מן קושיי. מדוחק מדמין רבנן דינא דר' ינאי ומסייעין ליה משרצים דשמעינן מינה דבפירש לא אזלינן בתר רובא ואי נמי מוקמינן לדר' ינאי בשראוהו פורש מן הבתים דה"ל קבוע נמי מסייעין מהך ברייתא דשרצים וכדמסיק:

תשע צפרדעים. מתים:

ושרץ אחד. כגון צב שדומה לצפרדע ביניהם ונגע באחד מהן ספיקו טמא ולא אזלינן בתר רובא דטהורים נינהו ש"מ דקבוע כמחצה על מחצה דמי וספיקא הוא לכך ברה"י טמא:

חזר לרה"י. אותו שפירש חזר לרה"י ונגע בו ברה"י טמא מספק דלא אמרינן ברה"י כל דפריש מרובא פריש:

ובנמצא. אחד מהן ואינו יודע אם צפרדע אם שרץ אזלינן בתר רובא דמשתכחי שם:

ה"ג אר"ח ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם עד דאת וכו'. וה"פ אר"ת לא מצאו וכו' לתרץ למה מדמין זו שנבעלת מאחד שפירש מציפורין לרה"י תדמוני' לרה"ר ותהא כשרה:

דתני. רישא דהך דלעיל:

ה"ג ולנמצא הלך אחר הרוב א"ר אימי ברוך וכו':

קרונה של ציפורין לאו רה"ר היא. וכדמסיק וכיון דבקרונ' הוה עובדא מדמינן לה לרה"י וקבוע פסולה ופירש וחזר נמי פסולה כמו רה"י:

אר"י. לפרש דברי ר' אימי בא דלכך ה"ל רה"י כיון שיכולין להתייחד שם שאין אדם רואהו:

ואפי'. נאמר במדבר' ומשיבה איכא למצוא שתוקי שהוא פסול כגון שמשיבה שאינה יודעת מי היה הבועל אם כשר אם פסול ומדקשי' ליה משתוקי לר"ג ולר"א ש"מ דקסבר סתם שתוקי פסול:

מעשה. בקטנה שראו אותה מושלכת לאשפה בציפורין ולא ידעו אם מישראל היא או לא:

תיטפל לעיסה. תהא נטפלת למשפחה שיש בה ספק:

ר"י סבר. למימר שתהא נטפלת לעיסה כשרה קאמר ריבר"י דאל"כ יהא פליג על אביו דתנן במתני' דכשרה לכהונה אפילו דאזלינן בתר רובא:

ואפי' תימר. לעולם לעיסה פסולה אמר ריבר"י ואפ"ה אינו חולק על אביו דמודה ר' יוסי דמתני' בתינוק המושלך דפסול:

למה. כלומר מ"ט דמודה בתינוקות:

ומשני כשרים מזנין. אף כשרים מזנין הלכך במתני' אזלינן בתר רובא:

ופסולין משליכין. מי שמשליך התינוק לאשפה ודאי פסול הוא לכך מודה ר' יוסי שתטפל לעיסה פסולה התינוקת הנמצאת:

הדרן עלך בתולה נישאת