מתני' נערה שנתפתתה. והצער בתפוסה. באנוסה הצער נמי לאביה ולישנא דקרא נקיט ותפסה ושכב עמה:

מת האב. משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה הרי הן של אחין דכיון דעמד בדין זכה בהן האב:

לא הספיקה לעמוד בב"ד וכו'. כיון דלא עמד האב בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו:

מתני' מת האב. משעמדה בדין בימי נערות בין בגרה קודם מיתת האב בין לא בגרה הרי הן של האחין דכיון דעמד בדין זכה בהן האב:

גמ' מאן תנא נערה. במתני' דמשמע דוקא נערה אבל קטנה אין לה כל הכי דתנן במתני:

ר"מ. דאמר קטנה אין לה קנס:

באנוסה. בתפוסה היינו אנוסה וכדפרישית במתני' פוטר את האונס מן הצער. כדאמרינן לעיל פ' אלו נערות (די"ג) דדומה לחותך יבלת חבירו ועתיד לחתכה:

עד כדון. עד כאן שמעינן ממתני' דדברים הבאים מחמת הביאה הן לאב מיהת עדיין מיבעיא לן חבל בה אדם בקטנה או בנערה או סימא את עינה או קטע את ידה או שיבר את רגלה:

למי הוא משלם. החמשה דברים לה או לאביה מי אמרינן כיון דאקניי' רחמנא לאביה שבח נעוריה תשלומי חבלה נמי דידיה הוא דהא אפחתה מכספה או דלמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי מוסר לה למוכה שחין אבל חבלה דלא מצי לחבל לה דאין אדם רשאי לחבל בבתו דהא ישראלית היא וכתיב לא יוסיף פן יוסיף תשלומי חבלה נמי לאו דידיה הוא אלא לדידה:

נותן לאביה. כל דמי הפחת הוא לאב הואיל ונעשית הפחיתה קודם שתבגור:

ה"ג דמעשה ידיה שלו עד שתבגור. וה"פ שלא זכתה לו תורה אלא שבח נעורים אבל מה שמשלם עבור הפחת שנפחתה ע"י חבלה זו אחר שכלו ימי הנעורים הוא לעצמה:

רי"א. אף הפחת שהוא משלם מבוגרת ואילך הוא של האב אם אירע הפחת בימי נערותה:

עד שעת בוגרת פליגין. דרשב"ל סובר דלא זכתה ליה רחמנא אלא קידושין ממש או למעשה ידיה אבל במה שנפחתה לקידושין אין לאב כלום ור"י סובר אפי' הפחת קידושין דאב הוי:

כל עמא מודיי. הכל מודים שהוא שלה:

מתני' מסייעא לדין וכו'. תניא כוותיה דר"י ות"כ דרשב"ל:

של בנו יתן מיד. דבבנו לא זכי רחמנא לאב מידי:

יעשו בהן סגולה. יקחו בהן דקל ואוכל האב פירות עד שתבגור והיינו כר' יוחנן אליבא דר' אבין:

אית מתני. איכא ברייתא דרישא וסיפא אתיא כרשב"ל:

ופטור מן הבושת והפגם. דודאי דידיה הוא:

והשאר. שבת:

יעשה בהן סגולה. דמודה רשב"ל בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הויא:

מה חמית מימר כן. אמתני' פריך מה ראית לומר כן דאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה:

ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. דכתיב באונס. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וה"ל למכתב והאיש השוכב עמה חמשים כסף יתן לאבי הנערה כדכתיב במוציא שם רע דסמוך נתינה גבי האב אלא ודאי ה"ק קרא ונתן האיש השוכב חמשים כסף מכל מקום והיינו ונתן לנערה ואם יש שם אב והיא נערה ונתנו לאבי הנערה:

הא כיצד. איך מקיימין שני המקראות:

מנן אילין מילייא. מנא לן שאם לא הספיקה לעמוד בב"ד שהן של עצמה דלמא של האחין:

והתנחלתם אותם וגו'. בעבדים כנענים כתיב:

בקנס. דאונס הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה של הבת לאחין דהא מיתזנא מינייהו:

ולא בחבליה. כגון שפצעה בפניה דאפתתא מכספא שאלו היה האב חי היה שלו אם מת אין לאחין כלום דכיון דאין כסף הקידושין שלהם אין להם בחבלה כלום:

משעה הראשונה. משעת מעשה והוא ממון גמור להורישו לבניו:

בסוף. לאחר שעמד בדין:

והא תנינן עמדה בדין וכו'. מסיפא פריך דתנן לא הספיקה לעמוד בדין הרי הן לעצמה ואס"ד משעה ראשונה הרי הוא כאלו כבר גבה האב ויהיה של האחין:

א"ל מטינתה. הגעת להא דארשב"י ונתן לנערה וכו' כלומר שאני הכא דמקרא ילפינן דהן לעצמה:

ובוגרת יש לה קנס. בתמיה אלא ודאי דמשעה הראשונה משעת נערות כבר נתחייב:

א"ל מטינתה. הגעת אל הא דתני ר"ת ושאני הכא דמקרא מרבינן דאם היתה נערה ובגרה דיש לה קנס:

ואתיא אילין וכו'. פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי אתיין כפלוגתא דר' חגיי ור' יוסי:

דתנינן תמן. ב"ק פ"ז:

ואח"כ מת. אביו משלם תשלומי ד' וה' לכל האחין:

ה"ג מתיב ר' חגיי לר' יוסי:

ע"ד. דאת אומר קנס מתחייב בסוף דהיינו משעה שעמד בדין ניתני גנב וכו'. דבסיפא תנן גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' וקשיא לר' יוסי לפלוג ולתני בדידיה שמכר וטבח קודם שמת האב ואפ"ה אינו משלם תשלומי ד' וה' כשלא עמד בדין בחיי האב אלא ש"מ דמשעה הראשונה הוא זוכה ואפי' לא עמד בדין:

ומשני והן אמר ד' וה'. והיכן אמרתי דזוכה בסוף בד' וה' בתמיה דודאי בד' וה' מודינא לך דמשעה הראשונה זוכה בו ואפי' לא עמד בדין שהרי גוף הבהמה הוא מוריש לבניו הלכך גם תשלומי ד' וה' דקאתיין מינה מוריש לבניו:

ה"ג ברם הכא כ"ע מודיי שהיא של עצמה. וה"פ אבל הכא הכל מודים שאינו מוריש בתו לבניו דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם הלכך גם הקנס הבא ממנה אינו מוריש לבניו:

לא צורכה. לא צריכא פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי אלא על הקנס שנעשה המעשה בחיי האב של מי הן לאחין או לעצמה:

רבי שמעון אומר. אע"פ שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה ובגמרא יליף טעמא:

מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה:

אע"פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה:

ומציאתה. בגמרא מפרש:

מת האב הרי הן של אחים. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוה דהא אי מודה מיפטר:

גמ' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה. ולא כתיב והאיש השוכב עמה חמשים כסף יתן לאבי הנערה כדכתיב במוציא שם רע דסמיך נתינה גבי האב אלא ללמד שאין האב זוכה אלא משעת נתינה:

עבד לה כמעשה ב"ד. שאינו זוכה בהן אלא משעת נתינה:

כמלוה. כבעל חוב ומשעמד בדין בעל חוב הוא וגובין האחין:

גובה מעידית. ככל מעשה ב"ד כניזקין ודדמיא להו:

גובה בבינונית. כדתנן הניזקין בעידית וב"ח בבינונית:

אין השביעית משמטתה. דכל מעשה ב"ד כגבוי דמיא ואין השביעית משמטן:

הבכור נוטל פי שנים. דה"ל כמוחזק דכל מעשה ב"ד כמוחזק הוא. מעשה ידי הבת. הניזונת מן האחין:

של מי. מי אמרינן במקום האב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין או דלמא לא דמי לאב התם מיתזנא מנכסיה הכא לאו מדידהו מיתזנא אלא מתנאי כתובת אמן:

שמואל. על שום דהלכתא כוותיה בדינא ושוקד על דבריו לאמרן כהלכה:

בשם ר' אמרוה. ולא בשם שמואל:

ומדרש אמרוה. ולאו מסברא אמרה אלא שיש לו דרש מקרא:

במעשה ידי הבת הכתוב מדבר. שאינו מוריש לבנו:

מתניתא אמרה כן. מתני' נמי דייקא שמעשה ידי הבת לעצמה:

מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה וכו'. וקשיא מציאתה ממאן גביא:

מעשה שעשתה בחיי האב. כלומר אלא לאו ה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה דהא לא תיקנו מציאתה לאב אלא משום איבה אבל אחין על כרחייהו מיתזנה מנכסי' אף מעשה ידיה היינו מה שעשתה בחיי האב לאב אבל עשתה לאחר מיתת האב הכל מודים שהן של עצמה:

מתני' כתובתה שלו. של האב מה שהיא גובה משני אירוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר:

שלה. הכתובה שלה דמשהשיאה פקע רשותו ובתר גוביינא אזלינן וגבייתא בתר הכי הוא ולא אמרינן הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב:

הראשונה של אב. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' כדי שיהא האדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. לכך תקנו שתחזיר לו כתובה הראשונה:

ה"ג ממוציא שם רע למד ר"מ. וה"פ אמרו לו היינו ר"מ ולמד ממוציא שם רע דמשהשיאה אין לאביה רשות בה:

והתני ר"ח. כלומר דתני ר"ח:

משבגרה. כנסה והוציא עליה שם רע שזינתה כשהיתה בבית אביה:

הוא אינו לוקה. אם כיחש:

ואינו נותן מאה סלע. דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גרמה לו ליענש ועקימת שפתיו בבגרות הוא דהוי:

אלא או היא. אם אמת היה:

או זוממיה. עדים שהעידו על זנותה ונמצאו זוממין:

מקדימין לבית הסקילה. כלו' ישכימו בבקר לשם כי אין להם נס והמלטה מן המיתה הזאת קתני מיהת אינו נותן מאה סלע אע"ג דקאמר שהזנות נעשה בנערותה ש"מ דבתר גוביינא אזלינן והשתא בוגרת היא א"כ גבי כתובה נמי אע"ג דנכתבה כתובה הראשונה בבית אביה השתא שהשיאה אין לאביה כלום:

הגע עצמך. אמור לנפשך אם הוציא עליה שם רע בעודה נערה ובגרה קודם שעמדה בדין דהקנס לעצמה ולענין כתובה תנן במתני' אירסה ונתארמלה כתובתה שלו משמע אע"פ שבגרה:

א"ל שמענו שנותן לאביה. מאה סלע אם הוציא עליה שם רע בנערותה אפי' בגרה קודם הנתינה וה"ה בכתובה הדין כן:

ותמיה אני. איך מדמין רבנן כתובה לקנם דכתובה משעת כתיבה זכה בה האב משא"כ קנס אינו זוכה אלא לבסוף משעת נתינה הלכך אם בגרה קודם נישואין אין לה כלום:

ואת אמר הכי. לדמותן להדדי:

א"ל ומי יאמר לך. שהדין כך שאני אומר אף קנס מתחייב בו משעה הראשונה ודמיא לכתובה:

ה"ג ואתיא דר' מנא כר' ירמיה ודרבי יוסי כרבי זעירא. והכי פירושא דר' מנא דאמר הגע עצמך כרבי ירמיה דאמר קנס מתחייב לבסוף ודר"י שהשיב שמענו שנותן לאביה. כר"ז דאמר קנס מתחייב משעה הראשונה:

מתני' הגיורת שנתגייר'. עם בתה הקטנה הפחותה מג' שנים ולפי שאין בה דעת תנא שנתגיירה עם אמה:

וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:

ה"ז בחנק. אע"ג דבחזקת בתולה היא שהרי נתגיירה פחותה מבת ג' שנים. אפ"ה היא בחנק דכי כתיב בנערה המאורסה סקילה בבת ישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:

ואין לה לא פתח בית אב. אין צריך להוציאה למיתה אל פתח בית אביה:

ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן אעפ"כ אין לה מאה סלע דכולא פרשה בישראל כתיבא:

ה"ז בסקילה. בגמרא יליף לה מקרא:

יש לה אב. בישראלית איירי:

ואין לה פתח בית אב. כגון שאין בית לאביה:

גמ' יצתה זו. גיורת שאינה מישראל:

כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. הוה מצי למכתב בת ישראל דכולה פרשתא בבתולה איירי אלא ללמד כל שנעשית בתולה בישראל סגי והיינו שנולדה בקדושה:

ופריך ורבה אותה לקנס. נמי דהא האי קרא בקנס כתיב ובמתני' תנן אין לה מאה סלע:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לומר כן מדתני חזקיה:

ממשמע שנאמר וסקלוה דכתיב. וסקלוה כל אנשי עירה באבנים ומתה והאי ומתה קרא יתירה הוא דפשיטא שתמות מסקילה:

ה"ג שהיא בסקילה והוא פטור. וה"פ אם שקר ענה בה פטור מקנס:

עד שיכנוס ויבעול. כדכתיב כי יקח ובא אליה:

ולמטן. בהך פרשתא דמוציא שם רע:

מה עלילות דברים למטן זנות. דכתיב והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים. אף כאן. נאמר דוקא שבא עליה בעלה כדרכה מניין שאפי' בא עליה בעלה שלא כדרכה ואומר שזינתה ונמצא שקר שחייב קנס:

פרט לייעודין. שהיתה לו אמה עבריה ויעדה לעצמו או לבנו והוציא עליה שם רע דפטור:

לקחתי ואקרב אליה. שתחילת הלקיחה היתה לשם כך לבא אליה יצאה זו שתחילת הלקיחה היתה לשם עבדות:

לקחתי פרט לשומרת יבם. ארוסה דלאו איהו לקחה אלא משמים הקנוהו לו:

פרט לארוסה. אם בא עליה בעודה ארוסה והוציא עליה שם רע פטור מקנס:

אפי' כמ"ד משעה ראשונה ניתן כסף. מקנתה של האמה העבריה לשם ייעוד אפ"ה לא קרינן בה לקחתי שכבר היתה לקוחה לו לעבדות ופלוגתא דתנאי היא בקידושין אי משעה הראשונה לקידושי ניתנו או לא:

לא סוף דבר. לאו דוקא למשנה הראשונה דתנן במס' בכורות שמצות יבום קודמת למצות חליצה שהיו מתכונין לשם מצוה הוא דלא קרינן בה לקחתי שמיד היא נשואה לו:

אלא אפי' כמשנה אחרונה. לא קרינן בה לקחתי דהשתא כשנשאה מיהת מן השמים הקנוה לו:

לקחתי פרט לארוסה ל"ג:

ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא מצא בתולים ומחמת מיעוטן נאבדו ולמה נוציא זו לסקילה או שיהא נאמן להוציאה בלא כתובה אם לא נמצאו הבתולים על השמלה:

ומשני שהביא הבעל עדים שזינתה בבית אביה. וה"פ דקרא לא מצאתי לה כשרי בתולים עדים שיכחישו או יזימו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה:

כתיב ואלה בתולי בתי. ופריך וניחוש שמא שם האב דם צפור על השמלה דהא איכא עדים שזינתה בבית אביה:

ומשני שהביא האב עדים להזים עדי הבעל. וה"ק אלה כשרי בתולי בתי:

הבעל אומר הרי עדים שזינתה בבית אביה. דהא דאמר לא מצאתי לבתך בתולים היינו שהביא עדים שזינתה:

והביא האב עדים וכו'. כדכתיב ואלה בתולי בתי היינו שהביא עדים והזימו עידי הבעל:

והביא הבעל עדים וכו'. דכתיב ואם אמת היה הדבר היינו שהביא הבעל עדים להזים עידי האב והן נקראים זוממי זוממין:

ה"ג אית תניי תני אם אמת הדבר הזה בשלא מצא האב עדים להזים עידי בעל. וה"פ איכא דתני שאין כאן זוממי זוממין אלא אם אמת היה הדבר היינו שלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל:

הכל משל. דלאו שמלה ממש קאמר אלא שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין הדבר כשמלה חדשה:

על בוריו על בריאותו דסלקא דעתך אמינא דכל שיכול להלוך אע"פ שאינו בכוחו אפילו הכי ונקה המכה קמ"ל קרא דבעינן שילך על בוריו כבראשונה אם מת אח"כ הוא דפטור אבל אם לא הלך על בריאתו אמרינן דמחמת מכה הראשונה מת:

שהוא שלום ממנו. שהוא יודע אפי' עומד כנגדו להציל ממונו אינו הורגו כגון אב על הבן אם הרגו חייב:

אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה. ע"י עדים:

ה"ג אמר רב אסי לעולם וכו':

ה"ג ולא אמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר פטור. וה"פ אין הבעל לוקה ואינו נותן מאה סלע:

נאמר כאן שימה. ושם לה עלילות דברים:

ונאמר להלן שימה. לא תשימון עליו נשך:

לא אמר לעדים. המעידים על זנותה:

הא אם אמר אפי' לא שכרן כמי ששכרן. וקשיא לרב אסי דאמר אם לא שכרן אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע ולא משני מידי ובבבלי מפורש דפליגי בה ר' יהודה ורב:

אחת אומרת וכו'. הבעל שכרן להעיד עדות שקר ונמצאו שניהם זוממין:

ה"ג ולא ע"י אלו וע"י אלו לוקה ונותן ק' סלע וכו'. וה"פ והלא הבעל אינו לוקה ואינו נותן ק' סלע אלא ע"י עדות שתי כיתות המזימין א"כ איך ישלמו קנס הכת שאמרו הבעל שכרן אלא לוקין לבד ולא משום כאשר זמם אלא משום לאו דלא תענה:

הוזמו עידי האב. הזמתן בפני כמה דיינים מקבלין בפני שלשה או בפני כ"ג שעידי האב באו לחייב עידי הבעל סקילה שהרי עידי הבעל באו לחייב את הנערה סקילה והוזמו ע"י עידי האב ועתה שהוזמו עידי האב אף הן חייבין סקילה וראוי שידונו בפני ב"ד של כ"ג וגם באו עידי האב לחייב הבעל מלקות ומאה סלע וזה די בשלשה דיינים ומיבעיא ליה אם קבלו הזמתן בפני שלשה מי הויא קבלה לחייבן מיהת מלקות ומאה סלע או דלמא בעינן שיעידו דוקא הזמתן בפני ב"ד של כ"ג כיון דאית ביה נמי עדות נפשות:

לא נמצא הבעל לוקה וכו' בשלשה. שהרי אחר שהוזמו עידי הבעל בב"ד של כ"ג האב תובע הבעל בב"ד של שלשה שילקה ויתן קנס ה"ה אם העידו הזמתן של עידי האב בב"ד של ג' צריכין לשלם לבעל מאה סלעים ולוקין:

שני דינין הן. מה שהבעל לוקה ומשלם קנס ושהיא או העדים נסקלין דין אחר הוא הלכך אמר ר' זעירא שחייבין לשלם לבעל אם הוזמו בבית דין של שלשה:

כולו דין אחד הוא. כיון דאית ביה דיני נפשות צריך שיזומו בפני ב"ד של שלשה ועשרים:

זה בית דין של שלשה השערה וכו'. ש"מ דשני דינין הן ובשני בתי דינין דנין אותן:

ומשני פתר לה כר' מאיר. הך ברייתא תפרש כר' מאיר דקסבר בכל מקום דאיכא מלקות ותשלומין לוקה ומשלם ואפשר לומר דשני דינין הן אבל אם נאמר בכל עבירה דאינו לוקה ומשלם מלבד בעידי זוממין א"כ צריך שיהא ב"ד של כ"ג לעדותן של אלו שהרי מחמת הזמתן משלמין:

תמן תנינן. ריש פ"ק דסנהדרין:

האונס והמפתה. נערה בתולה שנותן חמשים כסף:

והמוציא שם רע. שאמר לא מצאתי לבתך בתולים:

בשלשה. דיינין מומחין סגי:

בנערה מאורסה פליגין. שמוציא שם רע פתח פתוח מצאתי והוא בא להפסידה כתובתה קסבר ר"מ דסגי בשלשה אבל אם הביא הבעל עדים או שחזר והביא האב עדים להזימם אף ר"מ מודה דאפי' בא לדון על הכתובה או על קנס דבעל בעינן כ"ג:

מקום שנסקלת. כלומר באותו בית דין דהיינו ב"ד של שלשה ועשרים ששם נסקלת שם מפסדת כתובתה דחיישינן שמא יצא הקול ויבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו ותיבעי כ"ג דשמא יבא לידי נפשות ויש לעז לשלשה הראשונים שיאמרו לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן:

אבל במוציא שם רע. שכבר הביא הבעל עדים שזינתה ועתה מביא האב עדים להזימה לכ"ע בעינן עשרים ושלשה שהרי ודאי יש כאן דיני נפשות שהרי העדים הראשונים באו לחייבה מיתה הלכך אף קנס דבעל אין מוציאין אלא בב"ד של כ"ג. אין דלא תניתה פליגא. בתמיה בדבר שאינו שנוי במתני' איך נאמר דפליגי בה דסתם מוציא שם רע הוא קנס של ק' סלעים ולא להפסיד כתובה:

ה"ג אבל נערה המאורסה כ"ע מודו דבשלשה סגי. דגי' שלפנינו קשיא השתא במוציא שם רע דאיכא עדים ויש בו דיני נפשות אר"מ דבשלשה סגי כ"ש בנערה המאורסה דסגי בשלשה:

ה"ג ואתיא דר' מנא כר' אבהו ודר' יוסי כר' זעירא. וה"פ ר' מנא סובר הכל דין א' כר' אבהו הלכך לכולי עלמא מוציא שם רע בעשרים ושלשה ור' יוסי סובר כר' זעירא דשני דינין הן הלכך סגי לר"מ בשלשה ורבנן דמצריכו כ"ג איירי כשתבע נפשות תחלה:

קנס. של מוציא שם רע מאימת הוא מתחייב:

בסוף. משנתחייבו העדים סקילה:

משעה הראשונה. משעת הוצאת שם רע:

על דעתך. דאת אומר בסוף קשיא הא תניא בברייתא לוקה ונותן מאה סלע בשלשה וכו' ש"מ דמתחייב הבעל אפי' קודם גמר דין דעדים:

ה"ג אפי' על ר' יונה לא מקשייא דכי אתיא כמ"ד וכו'. וה"פ דאיכא לאוקמי הך ברייתא כמ"ד עדים זוממין צריכין התראה ואם לא התרו בהן אלא למלקות וממון בשלשה ואם התרו בהן אף למיתה בעינן כ"ג א"נ קסבר עדים זוממים צריכין התראה למיתה ואין צריכין התראה לממון ומלקות:

א"ר אבא מרי. מי אמר שהוא כן דרישא בהתרו בהן לממון ומלקות וסיפא בשהתרו למיתה וללישנא בתרא קשיא מנ"ל דאיכא מ"ד דעדים זוממין צריכין התראה למיתה ולא למלקות וממון:

ה"ג אריב"ח המוציא שם רע על היתומה פטור. שנאמר ונתן לאבי הנערה וכבר מת:

מחלוקת. הא דריב"ח דביתומה פטור לא אתיא כד"ה אלא כר"י הגלילי דאמר לעיל פ' אלו נערות נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס כיון שכבר יצאה מרשות אביה ודריש אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס ה"ה יתומה אין לה קנס דדרשינן ונתן לאבי הנערה הא אין לה אב אין לה קנס:

ברם כרבי עקיבא. אבל לרבי עקיבא דפליג אר"י הגלילי וקסבר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה ה"ה יתומה יש לה קנס וקנסה לעצמה:

מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא דאיכא מ"ד דיתומה יש לה קנס:

ולא כיתומה היא. זו שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ולמה ליה לאשמעינן בכגון זו תיפוק ליה אפי' ישראלית מעלייתא והיא יתומה אין לה קנס אלא ש"מ מתני' כר"ע ויתומה ישראלית יש לה קנס:

ויאות. ושפיר קאמר:

שמא כלום היא. בתמיה וכי נסקלת ואז אין בעלה חייב קנס כדאמרינן לעיל בשמעתין לעולם אין הבעל לוקה וכו' עד שיסקלו העדים הלכך אף לקטנה אין לה קנס דהא קטנה אפי' התרו בה אין התראתה כלום והרי היא כגדולה שלא התרו בה:

עד שתהא נערה בשעת הוצאה. לסקילה אבל אם כבר בגרה אינה בסקילה:

ומשבגרה הוציא עליה שם רע וכו' מקדימין לבית הסקילה. והיינו דלא כרב אדא בר אהבה ולא משני מידי:

מתניתא. דפ' בן סורר ומורה נמי קשיא לרב אדא בר אהבה:

ה"ג אם משנגמר דינו ברח וכו'. קאי אהא דתנן התם מאימת נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן תחתון ואם משנגמר דינו ברח אף על פי שהקיף אחר כך זקן התחתון חייב דגברא קטילא הוא משעת גמר דין ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו וה"נ אם בגרה אח"כ אין זה מצילה מסקילה:

ומשני תמן. במוציא שם רע כתיב והוציאו את הנערה בעינן שתהיה נערה אף בשעת הוצאה אבל הכא בבן סורר ומורה מי כתיב והוציאו את הבן והוציאו אותו כתיב אפי' ראוי להיות אב בשעת הוצאה דנין אותו ובבבלי בסנהדרין משני נגמר דינו שאני דגברא בר קטילא הוא:

על פתח בית אביה. אם באו עדים משניסת:

במקום שעבד. אפי' נדון בעיר אחרת:

מלמד שב"ד מבפנים ובית הסקילה מבחוץ. ואיך קאמר בעיר של עכו"ם סוקלין אותו על פתח ב"ד:

שנייא היא. שאני הכא דארבעה קראי כתיבי במוציא שם רע כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה והוא השער שקלקל בו ובע"ז כתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך משמע בשער שנמצא בו ובנערה המאורסה כתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא והיינו השער שנידון בו ובמקלל כתיב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה והוא השער שנסקל בו א"כ כיון דכתיב ד' קראי כל שער שירצה או שאפשר לקיים בו שעריך סוקלין אותו שם:

ה"ג נבלה זו של כל ישראל לזנות וכו':

יתנבלו בהן וכו'. כלומר יתבזו בהן הן וגידוליהן לכך סוקלין אותה על פתח בית אביה:

מתני' האב זכאי בבתו. בקטנותה ובנערותה:

בקידושיה בכסף. שכסף קידושיה שלו:

בשטר. שאם קיבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת:

ובביאה. רשאי למוסרה לביאה לשם קידושין:

במציאתה. משום איבה:

ובמעשה ידיה. דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה:

ובהפרת נדריה. דכתיב בנעוריה בית אביה:

ומקבל את גיטה. דכתיב ויצאה והיתה אתקוש יציאה להויה כשם שהאב מקבל קידושיה כשהיא קטנה ונערה כך מקבל גיטה ודוקא אם נתגרשה מן האירוסין וקודם שבגרה אבל אם בגרה או ניסת שוב אין לאביה רשות בה:

ואינו אוכל פירות בחייה. אם נפלו לה קרקעות מבית אבי אמה אין אביה אוכל פירותיהן בחייה אלא עושין לה סגולה:

בחייה. אא"כ מתה והוא יורשה:

יותר עליו הבעל. שהוא זוכה בכל השנוי' למעלה שהאב זכאי בבתו ואוכל פירות הנכסים שנפלו לה בירושה משנישאת לו:

ובפרקונה. אם נשבית חייב לפדותה מתנאי ב"ד כדתנן לקמן:

בקבורתה. שחכמים תקנו קבורתה תחת ירושתה שהוא יורשה אם מתה:

משני חלילים. להספד:

גמ' ופריך ניחא בכסף ובשטר. שייך לשון האב זכאי שמקבל הכסף לעצמו ואף בשטר שייך זכייה לצור על פי צלוחיתו אלא בביאה מה זכות הוא לאב:

ומשני תיפתר שאמר לו. הבעל לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה נמצא שזכאי בכסף ע"י קנייתו בביאה:

מישאל שאל. איבעיא לי':

מציאה שנפלה לה מחמת שדה. כגון שהיתה לה שדה מירושת אבי אמה ובאה מציאה לתוכה וזכתה לה השדה:

מה את עבד לה. למאי מדמינן הך מציאה:

ה"ג כמציאה או כאכילת פירות אין תעבדינה כאכילת פירות שלה. וה"פ אי דינה כשאר מציאת בתו הרי היא שלו ואי כאכילת פירות כיון דמשדה אתיא הרי היא שלה שהרי אין לאב פירות:

תקנה תיקנו. לכך אוכל הבעל פירות כדי שיפקח וישגיח על נכסיה:

ופריך ונאמר אף באב כן. שיאכל פירות כדי שיפקח על נכסי בתו:

ומשני בלא כך. אף שאינו אוכל פירות מפקח האב על נכסי בתו באהבתו אותה א"נ שיקבל כסף קידושין הרבה אם יש לה נכסים רבות:

ואוכל ל"ג הכא:

אי אפשי. איני רוצה לאכול ולא לפקח על נכסיה אין שומעין לו:

אני אוכל ומפקח. ואם לא יאכל לא יפקח שומעין לו ואוכל ומפקח:

ה"ג שומעין לו ואוכל:

הא אחר אינו גובה. מהבעל מה שהוציא על קבורת אשתו:

ה"ג ותייאן אילין פלוגתא כהלין פלוגתא. וה"פ ואתיין הך פלוגתא דהכא כהא דפליגי ר' חגיי ור' יוסי לקמן:

ה"ג דתנינן תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי א"ר חגיי לא אמרו אלא אחר וכו'. וה"פ אר"ח דוקא אחר הוא דהניח מעותיו על קרן צבי אבל אם הלך למדינת הים והוציא האב למזונות בתו חייב הבעל לשלם לו:

ה"ג ובמזונות בין אב בין אחר אינו גובה תני וכו'. וכ"ה בר"ן וכ"ה לקמן פ' שני דייני גזלות לעולם היא ברשות האב. אם בת ישראל מאורסת לכהן היא אינה אוכלת בתרומה וזכאי בה בכל זכות האב בבתו:

מתני' עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין. כלומר שתיכנס לחופה לשם נישואין שתהא מסורה לרשות הבעל:

מסרו שלוחי האב. שהיה האב משלחה לו ע"י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם:

גמ' לא סוף דבר. לאו דוקא שנכנסה לחופה אלא אפילו נכנסה לבית שיש בו חופה לצורך חופה יצאה מרשות האב לרשות הבעל:

בעיא. קמיבעיא להו:

דא אמנותא. בית ששמו אמנותא ויש בו טרקלין והוא חדר גדול ובו קיטון והוא חדר קטן ובו החופה ומקיטון יכולים ליכנס לטרקלין ונכנסה לטרקלין מהו שיהא כאלו נכנסה לבית שיש בו חופה או דלמא כיון דקיטון מפסיק בין חופה לטרקלין אינו ככניסה לחופה:

ה"ג להדא מילא. וה"פ אמתני' קאי לאיזה דבר הרי היא כאשתו משמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל:

ליורשה. הוא דמהני מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה דאף על גב דקיי"ל אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל האב מהשתא מחמת קירוב נישואין אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ועדיין ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה לחופה:

להפר נדריה. אף לענין הפרת נדרים כבר יצאה מרשות האב משמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ולא קרינן בה ואם בית אביה נדרה אלא ואם בית אישה נדרה:

מודה. שאין הבעל מיפר נדרים אלו עד שתיכנס לחופה:

אלא בחנק. ש"מ דלא קרינן בה בית אביה משמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל:

מתני' האב אינו חייב במזונות בתו. בחייו ובגמרא מפרש למה נקט בתו:

זה מדרש דרש ראב"ע. ביום שמינוהו נשיא:

בכרם ביבנה. על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם וכתיב כרם חמד ענו לה:

הבנים ירשו והבנות יזונו. מתנאי כתובה שהבנים זכרים ירשו כתובת אמן והבנות יזונו מנכסיו:

אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהן. דהא ירתון תנן:

אינן ניזונות. מנכסי אביהן מכח תנאי כתובה אלא לאחר מיתת אביהן:

גמ' לת"ת. כדי שיעסקו בתורה:

שלא יצאו לתרבות רעה. לזנות בית אביהן:

נמנו באושא. כשישבו סנהדרי גזית באושא שם היתה אחת מעשרה גליות שגלו סנהדרין:

את בניו קטנים. עד שיביאו ב' שערות:

יודעין אנו מי היה במניין. כלומר לא הי' אותו מנין כדאי לסמוך עליו דנימא שכופין את האדם לזון את בניו הקטנים אלא גוערין בו:

א"ל מנן מרי. מנא לך אדוני דין זה שחייב אדם לזון בניו:

מתניתא אמרה כן. מתני' נמי דייקא דכופין לזון את בניו הקטנים:

דתנינן תמן. לקמן פ' אע"פ:

ומוסיפין לה. לאשתו שהשרה על ידי שליש בשביל בנה שמניקו ש"מ דחייב לזון בניו הקטנים:

הוא ואשתו ניזונין מהן. ואפי' כתב מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים הוא:

בניו קטנים מה הן. מיבעיא לי' אם גם הם ניזונים מנכסים אלו או לא:

אלמנתו מהו. אם מת האב ואלמנותו תובעת מזונותיה ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה מנכסי' אלו או לא:

איתתבת ולא אפרשת. כלומר איבעי' ולא אפשיטא:

איתתבת ואיפרשת. דאלמנתו ניזונת מהן:

אם היתה אוכלת. מהן בחיי בעלה אוכלת מהן גם לאחר מיתתו:

לא אמרינן תקנת אושא:

אלא כותב. נכסיו במתנה הא מוכר נכסיו אפי' לבניו אין חייבין לזון אביהם ואשתו מהן:

כתב לבניו. מקצת נכסיו ואח"כ מכר לאחרים שאר נכסיו מהו שיהא ניזון מנכסי בניו או לא:

ה"ג מסתברא איתא. וה"פ מסתברא אפי' מכר לאחרים שאר נכסיו ניזון מנכסי בניו:

אנא. לא יהיבנא ליה אם מכר:

אתא ר' מנא. ואמר לא מסתברא אלא שכופין את הבנים שישכרו לו עבד ויקחו לו אשה כמו שהיה רגיל בשימושו כשהיו לו נכסים אלו:

בני בנים מה הן. אהא דאמר לעיל באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו הקטנים מיבעיא ליה אם מחייבין אותו לזון גם בני בניו הקטנים או לא:

ה"ג ר' מנא אמר בני בנים הרי הן כבנים ר' יוסי אמר בני בנים אינן כבנים ר' שמואל בריה דר' יוסי בר' בון יר' מתניה הוון יתבין סברין מימר הוא בני בנים שכאן הוא בני בנים של הלן א"ל ר"י בר' בון בני בנים קפצה עליהן ירושה של תורה וכ"ה בגיטין פ"ה. וה"פ ר' שמואל ור' מתניה היו סוברין שכשם שבני בנים אינן חייבין במזונות הבנות כך אין הזקן חייב לזון אותן א"נ הואיל ובני בנים יורשים את הזקן ה"נ חייב הזקן במזונותם וא"ל ר' יוסי דהתם הטעם כיון דבני בנים יורשים מן התורה אבל מזון בניו הקטנים אינו אלא מדרבנן ואפשר לומר שהזקן פטור:

במקפיד את הזקן. וציער והקניט כלומר ת"ח שנקרא זקן זה שקנה חכמה:

ינתן לו בושתו משלם. כל מה שמגיע לו דהיינו ליטרא דדהבא וכן מפורש פ"ח דב"ק:

אמרין ריב"ח היה. הזקן שציערו א' והוצרך ליתן לו מי שציערו ליטרא דדהבא וכ"מ שם בב"ק:

למצות. לצדקה:

עד איכן. כנגד מה אמרו שיתן חומש דאיכא נפקא מיניה כדמסיק:

ה"ג כדי מעשר ראשון ומעשר שני. וה"פ חומש לאו דוקא אלא תשעה עשר ממאה דמעשר ראשון עשרה ומעשר שני תשעה:

כמראשית כל תבואתך. דאף כנגד התרומה צריך ליתן דהוה ליה עשרים ואחד ממאה דתרומה גדולה תרי ממאה ולפי זה ג"כ חומש לאו דוקא:

מה חומש בכל שנה. ושנה בתמיה הרי לחמשה שנים הוא מפסיד כולה:

ה"ג גר"ש בהלכתא קדמייתא דפיאה. פי' גמר ורשום שם בפ"ק דפאה כלומר התירוץ על קושית ר' מנא ושארי הדברים הנאמרים בהלכה זו תמצא שם בפ"ק דפאה עד ולא מות אלא שלא ימות לעתיד לבא וקיצרו בעלי הש"ס או המעתיקים מלכתוב שנית כאן ההלכות האמורים שם וכן הוא בכמה מקומות בש"ס זה:

ה"ג ראב"ע עבד לה כתובה מדרש. דרש לשון הכתוב בשטר כתובה לפסוק הדין אחריו:

דב"ה עבדין כתובה מדרש. לאחר שהודו לב"ש דתנן ביבמות פט"ו האשה שבאה ואמרה מת בעלי בש"א תינשא ותיטול כתובתה ובה"א תינשא ולא תטול כתובה א"ל ב"ש והלא מספר כתובה נילמוד שהוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליך חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ויותר נראה דגרסינן הלל עביד כתובה מדרש וכ"ה ביבמות:

לשון הדיוט. שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים אפ"ה היה דורש לשון ההוא לפסוק הדין אחריו:

ה"ג לשון הדיוט שהיו כותבין באלכסנדריאה מעשה שהי' אחד וכו':

וחבירו חוטפה מן השוק. ונשאה והולידו בני' ובקשו חכמי' לעשות הבנים מהם ממזרים:

הוציאו כתובות אימותיכן. שהיו כותבין בשעת אירוסין:

לכשתכנסי לביתי וכו'. והכשירום שלא חלו הקידושין אלא בשעת כניסתה לביתו והרי חטפה השני קודם לכן:

ב"ש וכו'. היינו הך דאמר לעיל ב"ה עבדי כתובה מדרש אחר שהודו לב"ש:

ר"מ עביד כתובה מדרש. לשון שהורגלו ההדיוטות לכתוב היה דורש ואפי' לא נכתב כאלו נכתב דאי דוקא כשכתב למה לי' למדרש פשיטא שצריך לקיים כמה שהתנה בשטר דהא לאו אסמכתא היא:

המקבל שדה מחבירו. למחצה לשליש ולרביע מכל אשר תוציא השדה:

אם אוביר. אניחנה בורה:

ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראוייה לעשות בשדה כזו אשלם במיטיב כפי אשר ראוי לעשות:

ע"י אשתו. בשביל אשתו:

כל קרבן שהיא חייבת. כגון קרבן זיבתה ואשמה וחטאתה שעליה אבל נדרים ונדבות שלה אינו חייב לשלם:

פטרה. גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בשובר שכותבת על קבלת כתובתה:

ואחרן וכו'. התקבלתי כתובתי וכל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה:

לעשות כתובה מלוה. שכל מה שכתוב בשטר כתובה ודין נדוניא דהנעלת לי' מבי נשא לבית בעלה וכו'. נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכתוב בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבלית עלאי. גובה את הכל. הבעל גובה מחמיו כל מה שכתוב בה:

לכפול. מקום שנהגו לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד וכותבין גם בכתובה כפליים וכשהיא יוצאה אינה נפרעת אלא החצי:

אינו גובה. החתן מחמיו אלא המחצה שכתוב בכתובה:

אין אדם רשאי וכו'. מספר כתובה דרש הכי שכך כותב הוי לי לאנתו ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ליכי וכו' מדמתחיל בתנאי זה ש"מ דאי לאו דאית לי' למפרנסה אסור לישא אותה וה"ה חיה ועוף אסור ליקח אא"כ התקין להן מזונות:

ה"ג לא ימשכנו יותר על חובו וכ"ה ביבמות. וה"פ לא ימשכן ע"י שליח ב"ד במשכון שהוא יתר על חובו:

שכן הוא כותב לו תשלמת' וכו'. אם משיב לו העבוט לזמן מרובה שמין את המשכון וכותב לו בשטר זה יהי' לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי המשכון הזה מנכסים שיבואו לידי ונכסים דאקנה מהיום ואם יפרע יותר מחובו נמצא שהוא גובה שלא כדין:

נכסי' שיש להן אחריות. מקרקעי:

ושאין להן אחריות. מטלטלי:

נפרעים מהן. מן היתומים:

הבנים מוציאין מן הבנים. קטנים מן הגדולים לחלוק בשוה:

והבנות מן הבנות. קטנות מן הגדולות אם אין שם אלא בנות והחזיקו גדולות בנכסים מוציאין מידם וחולקות בשוה והכא ליכא מזוני שאין הבנות נזונות מן הבנות לפי שכולן שוות בירושה:

והבנות מן הבנים. למזונות ולפרנסה:

ואין הבנות מוציאין מן הבנים. שאינן ניזונות מן המטלטלים:

אמרין חזר בו רב הונא. והורה כשמואל:

אמרין יאות. שפיר עביד דהדר ביה:

כתובה מדבר תורה. דקסבר כתובת אשה דאורייתא ואפ"ה אינה נגבית ממטלטלין דמטלטלי דיתמי לא משעבדי לבעל חוב כ"ש מזון הבנות שאינו אלא מדרבנן שאינן ניזונין ממטלטלי:

ופריך ודבריהן עוקרין ד"ת. בתמיה וכי יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולמה לא תגבה האשה כתובה ממטלטלי:

אלא בכסף כתובת אמן פליגין. היינו כתובת בנין דכרין בה פליגי רב הונא ושמואל דקסבר שמואל אף הבנים אינן גובין כתובת בנין דכרין ממטלטלין ושתי תקנות הללו שתקנו חכמים בתנאי כתובה למדות זו מזו וכדדרש ראב"ע ורב הונא סובר דכתובת בנין דכרין נגבית ממטלטלין:

ופריך ואפי' תימר. דפליגי בכתובת בנין דכרין נמי קשיא לרב הונא דהא תנן לקמן פרק מי שהיה נשוי דכתובת בנין דכרין אינה נגבית ממטלטלין אלא ממקרקעי אלא מחוורתא במזונות פליגי והדר ביה רב הונא. ותלש. פירות שנה זו:

הרי זה זריז. מהיר לזכות בשלו טרם יפסיד שכל הפירות התלושים מן הקרקע הן שלו ביציאה כדתנן לקמן פ"ח ונשכר בזריזתו:

אילו הן. כנכסי שבויין שאין מוציאין אותן מידו:

נכסי נטושים. שהנכסים נטושים:

הן שבויים הן נטושים. כלומר הנטושים כשבויים שאין מוציאין אותן מידו:

רטושים. שהנכסים רטושים נעזבין מבעליהן:

שבוי זה שיצא שלא לדעת. אלא בע"כ נשבה פתאום לפיכך אין מוציאין מידו דאמרי' אלו יצא לדעת היה מצוה לקרוב שירד לנכסיו וכן נטוש הוא היוצא בע"כ כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה:

ה"ג רטוש זה שיצא לדעת וכ"ה בבבלי פ"ג דב"מ כדכתיב אם על בנים רוטשה. ושמואל דברי רשב"ג אתי לפרושי:

ה"ג שעילה היה רוצה. כלומר עלילה היה רוצה להבריח קרובו מנכסיו שאלו היה רוצה שירד קרובו לנכסיו היה לו לצוות כן קודם יציאתו אלא ודאי לא ניחא ליה לפיכך מוציאין אותו מידו:

המטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין. ואין מוציאין אותן מיד הקרוב כיון שצריך להחזירם בעיניהו:

ה"ג רבי יעקב בר אחא בשם רב יהודה קמה עומדת לקצור וגפנים עומדות לבצור כמטלטלין הן רב ששת שאל אילין דקליא וכו' וכן הוא ביבמות פרק ט"ו. וה"פ קמה עומדת לקצור וכו' הן כמטלטלין ואין בהן משום נכסי רטושין:

אילין דקליא דבבל. אותן דקלים שבבבל שאינן צריכין להרכבה שיש דקלים זכרים ונקבות וצריך להרכיבן זכר בנקבה שיעשו פירות ויש דקלים שאינן צריכין להרכבה ומיבעיא ליה. מי לא מסתברא לעשותן כקמה עומדת לקצור וכו' כיון דהדרא בעיניה וממילא קא רבו ואינן עלולים להפסד או דלמא כיון שצריכין קצת השגחה מה שהן צריכין מוציאין אותן מיד הקרוב כשהן נכסי רטושין:

מתני' ולא כתב לה כל נכסים וכו' חייב. להיות כל נכסיו אחראין לה והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן ולא יכול למימר אין ליך אלא שדה הכתובה ליך בכתובתיך:

גמ' מתני'. מני רבי מאיר דמפרש למתני' אפי' מחלה גובה כתובה שלימה ואינה יכולה למחול בעודה תחתיו:

דר"מ אמר. לקמן ר"פ אע"פ כל הפוחת וכו' ה"ז בעילת זנות ואי ר' יהודה האמר התם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה וכו' הרי דמהני תנאי:

למי נצרכה. סיפא דמתני' דתנן כתב לה שדה וכו' חייב לר"מ איצטרך דקסבר אחריות לאו טעות סופר אפ"ה חייב דלר' יהודה פשיטא דהא קסבר אחריות טעות סופר:

מודה הוא הכא. גבי כתובה שהיא גובה הכל ממשועבדין משום חינא ובבבלי משני מאי חייב דתני בסיפא מן המשוחררין:

מתני' ובכהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית שאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה כותב לה אפרקינך ואהדרינך למדינתך וחייב לתת לה כתובה אע"פ שבע"כ צריך לגרשה:

הכי גרסינן תפדה את עצמה אילו רשאי לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. וה"פ אם אמר תפדה את עצמה אינו רשאי שכבר נתחייב בפרקונה משנשבית ואם לקתה חייב לרפאותה שהרפואה כמזונות ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי שאין אדם חייב לזון גרושתו:

גמ' ה"ג לא סוף דבר שנשבית לאחר מיתת הבעל אלא אפי' נשבית בחיי הבעל אין היורשין חייבין לפדותה. וכ"ה בבבלי ובסמוך מסיק טעמא דרב:

אין כאן אנתתו. שהרי כבר מת:

מה למדינתך ממש ליישוב. מיבעיא ליה אם מחוייב להחזירה לעירה ממש או דלמא מדינתך לאו דוקא אלא חייב. להחזירה ליישוב ולא אפשיטא:

כל מכה שיש לה קצבה. כמה יהיו דמי רפואתה מתרפאת מכתובתה דלא דמי למזונות שאין להן קצבה:

מתרפאת מן הנכסין. שהניח בעלה כמו שיש לה מזונות:

כהדא. כהא:

הדא איתתא. הך אשה חולה שבאה לגבי ר"י לתבוע מהיורשין דמי רפואתה:

א"ל קצץ הוא אביד. אם יש קצבה כמה דמי רפואתה אבדת שאתה צריך להוציא מכתובתך כרשב"ג:

א"ל לא. אינו קצץ:

כעורכי הדיינין. שעורכין הדין לפני הדיינים לזכותו ומטעים זכיותיו וע"י כן יבא לטעון אח"כ שקר:

ומשני יודע היה. רבי יוחנן בהאשה ההיא שהיא כשרה שלא תטעון שקר:

מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון. אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתי אתרי מותי כשיבואו לחלוק בנכסי עם בנים שיהיו לי מאשה אחרת ונפקא מיניה כגון שכתובה של זו מרובה משל אחרת או שבני האשה האחרת מרובים מבניה של זאת וטוב לאלו שיטלו כתובת אמן ואפי' הכתובות שוות:

גמ' הדא דאר"א. היינו טעמא דתקינו רבנן כתובת בנין דכרין כדי שיתן אדם לבתו נדוניא בעין יפה שלא יאמר הואיל והבעל יורש את אשתו מה לי ליתן לה נדוניא אבל עכשיו שבני בתו חוזרין ויורשין אותה לא יקפיד על כך:

תמן תנינן. בב"ב פרק יש נוחלין:

אם אמר וכו'. רישא דמתני' האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת או בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שמתנה על מה שכתוב בתורה וקאמר עלה ריב"ב אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות להאב להנחיל לכל מי שירצה:

ה"ג אלא על בן בין הבנים ובת בין הבנות בת בין האחין אח בין הבנות לא וכ"ה בב"ב. וה"פ קס"ד הא דאמר ריב"ב מי שהוא ראוי ליורשו היינו שהוא ראוי לנחול אותו בשום פעם אע"ג שעכשיו אינו ראוי ליורשו כגון בת בין הבנים קמ"ל ר"י דבעינן שיהא עכשיו מקרוביו שהם ראוים ליורשו אפי' בלא צוואתו ואז יכול להנחיל לו כל ירושתו אבל הבת במקום שיש לה אחים אין הבת ראוי ליורשו עכשיו:

ה"ג ר' זעירא בשם ר"י ר' שאל את נתן הבבלי מ"ט דריב"ב ר' בא ור' חייא בשם ר"י ר' שאל את נתן הבבלי מה ראו חכמים לומר הלכה כריב"ב א"ל לא את שניתה לנו כן אינון ירתון וכ"ה בב"ב. וה"פ ר' זעירא ור' בא פליגי איך שאל ר' לנתן הבבלי ולר' בא א"ל נתן הבבלי הלא תנינן במתניתין בנין דכרין אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון וכו' הרי שביד האב להוסיף על ירושת אחד מבניו בין שאר הבנים כריב"ב אבל לר' זעירא צריכין לומר שהשיב לו מדכתיב והיה ביום וכו' כדפרישית:

ה"ג א"ל יטלון תנית אתא לגבי אביו א"ל קפחת וכו'. וה"פ א"ל ר' יטלון תנן דהוה לשון מתנה אבל ירושה לא ובא ר' לגבי רשב"ג אביו וא"ל שלא השיב על נכון לנתן הבבלי דלא תנן יטלון אלא ירתון:

אכין אמר ליה. הכי א"ל רשב"ג לר' טעיתי כששניתי לכם יטלון אלא צריך להיות ירתון:

קל הוא בתנאי כתובה. אע"ג דתנן ירתון אתיא מתני' ככ"ע דהקילו חכמים בתנאי כתובה דאפילו לשון שאינו מועיל במקום אחר מהני בתנאי כתובה:

לפי שבכל מקום וכו'. כלומר והא ראיה שהקילו בתנאי כתובה שהרי בכל מקום אין אדם מזכה דבר לאחר אלא בכתיבה בשטר:

וכאן אפילו בדברים. דהא תנן לא כתב לה וכו' חייב:

וכאן למי שאינו בעולם. שהרי הבנים שירשו כתובת בנין דכרין עדיין אינן בעולם:

ותמיה אני איך רבנן מדמין וכו'. על מי ששנה ירתון קא מתמה דודאי לא שייך לשון ירושה בכתובה שהיא מדרבנן א"נ ה"ק בשלמא בכתובה מהני לשון ירושה כיון שהיא מדרבנן והם אמרו דאף לשון ירושה מהני:

ותימר אכן. ואת אמר כן דדמיין:

אפי' תימר וכו'. כלומר ואפי' למ"ד כתובה דאורייתא מ"מ תנאי כתובה לכ"ע מדרבנן הן וכתובת בנין דכרין מתנאי כתובה היא:

מתני' ומתזנן מנכסי. אחר מותי:

עד דתינסבון. שיתארסו:

חייב. אפי' לא כתב לה ועל לא כתב דלעיל קאי:

גמ' איבדו מזונות. שכך כותב לה עד דתבגרן או עד דתינסבון לגוברין:

פרנסתן. עישור נכסים:

ולא איבדו פרנסתן. ופליג אדרב חסדא:

ה"ג ומורין להך כהדא. וה"פ אם יש הכחשה בין הבת ובין היורשין שהיורשין אומרים נתקבלה פרנסתה והיא אומרת לא התקבלתי מורין כאן כמו שמורין בהכחשה בין האלמנה והיורשין אם עד שלא ניסת על היורשין להביא ראיה אם ניסת על הבת להביא ראיה:

ופריך והא תנינן. לקמן פ' מציאת האשה:

הא גדולה. כגון נערה:

ויתרה. מחלה על השאר אלמא נישאו איבדו פרנסתן אפי' בימי נערות:

ומשני תיפתר. תפרש טעמא דמתני' דבגדולה ויתרה הואיל ונטלה מקצת פרנסה אבל לא נטלה כלום אפי' גדולה לא אבדה פרנסתה:

לא כן וכו'. מייתי סייעתא דשאני לן בין נטלה מקצת או לא נטלה כלום דא"ר אבינא בשם ר"א בכור שחלק כפשוט במקצת נכסים:

חזקה וויתר. חלק בכורתו בכל הנכסים:

עוד היא. אף כאן כשנטלה מקצת פרנסה כשהיתה גדולה מחלה על השאר:

לא נטל זה מבכורתו כלום. כלומר לא דמיא בכור שחלק כפשוט שויתר הכל לנערה שנטלה מקצת דבשלמא בכור לא נטל מבכורתו כלום אמרינן שמחל ליטול כפשוט אבל זו שנטלה מקצת פרנסתה איכא למימר שלא מחלה השאר ל"א סתמא דש"ס פריך לא כן וכו' ואע"ג דלא לקח הבכור כלום מבכורתו אמרינן וויתר ומשני עוד היא אף זו כנוטל מקצת שחלק פשיטות שנטל מקצת הוא ואר"י בר' בון שאין זה מקצת שהרי לא נטל מבכורתו כלום וקשיא לר"ח:

אתא עובדא וכו'. בא מעשה לפני ר' מנא ביתומה שניסת ולא קבלה פרנסתה מהיורשין:

ובעא מיעבד. להורות כרב חסדא שאבדה פרנסתה:

אנא אמרי שמועה. כלומר הא דרב חסדא מימרא והא דר' חייא ברייתא ודחינן מימרא מקמי ברייתא ויש לה פרנסה:

מתני' מיגד ארמלותיך. משך אלמנותיך וימשכו ויעלו את יוסף מתורגם ונגידו:

גמ' מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה. אפילו אם מת קודם שהכניסה לביתו יש לה כל תנאי כתובה כיון שכבר בא עליה או דלמא לא תקנו רבנן תנאי כתובה אלא בנישואין ממש:

זכות בניה לא איבדה. ויש להן כל תנאי כתובה או דלמא כיון דמחלה על העיקר כתובה ממילא נתבטלו כל תנאי כתובה:

לא היה שם בית. ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו לחייב היורשין לשכור לה בית או לא:

מיכן והילך. אם יש שם בית והיא אומרת בבית בעלי אני רוצה לדור והיורשים אומרים נשכור לך בית ונדור בבתינו:

הדין עם היתומים. שיכולין לשכור לה בית והם ידורו בבית אביהם לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא לדירה בעלמא:

כהדא. כהא אשה אחת שהיתה כתובתה עשרים דינר והיה שם בית אחד ששוה עשרה דינרים ולא היה שם נכסים אחרים:

ה"ג והוה תמן חד בית דטב עשרה דינר:

אמר. כיון שהיא רוצה ליקח קרקע זו בכל כתובתה או יתנו לה הבית או יתנו לה עשרים דינר כפי כתובתה:

ה"ג א"ר מנא מכיון דלית ביתא טב מעשרה דינרין וכו' וכן גי' הרא"ש. וה"פ כיון שאין הבית שוה יותר מעשרה דינרין לא תטול הקרקע אלא יתנו לה דמיה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא יש לה על הבית ה"נ כיון שאין לה בגוף הבית כלום אלא שיעבוד יכולים לסלקה ולשכור לה בית אחר:

מתני' כך היו אנשי ירושלים כותבין. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' חסו על כבודן. שלא תתזלזל אלמנתן:

קיסרין. המנהג כיהודה ושאר כל הארצות מנהגן כירושלים:

חד בר נש. אדם אחד כשמת אמר תנו לאשתי כתובתה מיד לאחר מותו וממילא לית לה מזונות דלאחר שגבתה כתובתה אפי' בירושלים אין לה מזונות:

אתא. הך עובדא לפני ר' מנא שהיא לא רצתה לקבל כתובה כדי שתיזון מנכסיו:

אמר ר' מנא יתקיימון דברי המת. וינתן לה כתובה מיד ופטורים היורשים ממזונותיה:

ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה. בתמיה וכי בכחו לבטל זכותה בדבור בעלמא:

א"ל אנת אמרת. אתה אומר כן אבל מנא לך הא שהיה תנאו כאנשי גליל:

א"ל ולא בגליל אנן קיימין. שהמקום ההוא היה מגליל א"נ אף שאר ארצות סתם מנהגן כגליל כדאמרינן בסמוך:

וסברנון מימר. וכך אמרנו שאנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן וכל הנושא אדעתא דמנהגא הוא נושא לפיכך אינו יכול לבטל התנאי כתובה ל"א ר' מנא א"ל לר"ח שאין הדין כך שהרי אמרנו שטעמן של אנשי הגליל שחסו על כבודן ולא על ממונן וכיון שזה אינו חפץ ביקרה ודאי לית לה מזונות:

הדרן עלך פרק נערה שנתפתתה