מתני' האשה נקנית. לבעלה להצריכה גט ולפי שאין אשה מתקדשת אלא מדעתה או ע"י אביה תנא האשה נקנית ולא תני האיש קונה ואיידי דתנא רישא האשה נקנית תנא סיפא היבמה נקנית ליבם דנקנית משמע בין מדעתה בין שלא מדעתה:

בשלש דרכים. כדמפרש ואזיל ומשום דתנן דרכים לשון נקבה תני נמי שלש לשון נקבה ולא תני שלשה לשון זכר:

וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר:

בכסף ובשטר. בגמרא מפרש:

בפרוט'. של נחשת ששויה כמשקל חצי שעורה כסף שהוא אחת משמנה באיסר האיטלקי:

היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר:

בביאה. אבל כסף ושטר לא מהני בה מדאורייתא אלא רבנן תקנו דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין אבל לא לפטרה מן החליצה ולא ליורשה ולהטמא לה:

גמ' כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' שהאשה נקנית באחד משלשה דרכים או בכסף וכו':

ותני ר"ח כן. ותני' נמי הכי מפורש בבריית' דר"ח:

לא סוף דבר. לאו דוקא בשלשה דרכים יחד נקנית אלא אפי' באחד משלשתן נקנית:

כי יקח איש אשה ובעל'. מגיד שניקנית בכסף שאין קיחה אלא בכסף שנא' נתתי כסף השדה קח ממני:

הייתי אומר. דוקא ע"י כסף וביאה יחד נקנית לו כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה אבל באחד מהן כסף או ביאה מנ"ל שנקנית:

שוכב עם אשה בעולת בעל. ומתו גם שניהם בחנק והיינו כנשואה:

הגע עצמך. אמור לנפשך הלא לא כתיב בהאי קרא אלא שנעשה לה בעל ע"י בעילה ואפ"ה הבא עליה בחנק כדין הבא על אשת איש:

ה"ג הבא אחריו בחנק כהדא דתני בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אביה והיא ארוסה והבא אחריו בחנק ולא סוף וכו' וכן הגירסא בכתובות פ"ג. וה"פ להביא את שבא עליה הארוס בבית אביה שעדיין ארוסה היא לענין מציאתה ומעשה ידיה שהן של אביה אפ"ה בזה דינה כבעולה שהבא עליה אח"כ נידון בחנק כדין הבא על אשת איש ואינו בסקילה כדין הבא על הארוסה ולאו דוקא בבא עליה הארוס כדרכה אלא אפי' בא עליה שלא כדרכה והבא אחריו בחנק:

לא צריכא. לא איצטריך קרא אלא לבא עליה הארוס שלא כדרכ':

אין תימר. אם תאמר דקרא אתי לבא עליה הארוס תחלה כדרכה דוקא:

למה לי בעלה. שבא עליה הארוס בבית חמיו אז הבא אחריו בחנק. אפי' אחר שבא על נערה המאורסה כדרכה הבא אחריו אינו בסקילה אלא בחנק ולכתוב בעולת איש מאי בעולת בעל אלא ללמד אם בא עליה הארוס שלא כדרכה הבא אחריו בחנק שהבעל עושה בעולה שלא כדרכה:

כיי. כי האי דתנינן תמן בסנהד' פ"ז:

באו עליה. על נערה המאורס':

והשני בחנק. דבעולה היא וכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורש' לאיש וגו' בתולה ולא בעולה:

ופריך הא למדנו ביאה בלא כסף. דקונה מדכתיב בעולת בעל אלא דנקנית בכסף לחוד בלא ביאה מנ"ל:

ויצאה חנם אין כסף. כתיב באמה העבריה וכתיב לעיל מיניה ואם אחרת יקח לו דהיינו שיקח לו אשה אחרת שאינה אמה דמקשינן אחרת לאמה מה אמה נקנית בכסף לבד אף אשה נמי נקנית בכסף לבד בלא ביאה:

בשטר. מנ"ל דכתי' וכתב לה וכו':

א"ר אבין. וכן תני חזקי' וכו' ופליג אר"י:

ודין הוא. שתהא נקנית בכסף מק"ו ול"ל קרא:

ה"ג מה אמה העבריי' וכו' שאינה נקני' בביאה. אם מסרה לה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך:

נקנית בכסף. כדכתיב ויצאה חנם אין כסף:

זו שנקנית בביאה. כדיליף לקמן מובעלה:

יבמה אינה נקנית בכסף. ליבם להיות כאשתו להוציא' בגט בלא חליצה. ה"ג אע"פ שהיא נקנית בביאה לא תקנה בכסף:

ה"ג לא תקנה בביאה תלמוד לומר ובעלה מגיד שהיא נקנית בביא':

בשטר. מנ"ל:

שהוא מוציא להקדש ידי פדיונו. כלומר שפודין בו הקדשות והוא יוצא לחולין וכיון שמוציא דין הוא שיכניס:

תאמר בשטר. שאם כתב לגזבר שטר חוב על פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו:

נשבר ק"ו. כלומר מופרך הק"ו וצריכין למילף מקרא:

לפום כן. לפיכך צריך לומר היקיש' דויצאה והיתה להקיש הוי' ליציאה:

שאינה נקנית בביאה. כדיליף לקמן מוהתנחלתם וגו':

ק"ו לבת חורין. כלומר לבת ישראל פנויה שתהא נקני' בחזקה:

ת"ל והתנתלתם וכו' לרשת אחוזה דומי' דאחוזה שנקנית בכסף ובשטר ובחזקה:

עד כדון בישראל. עד כאן לא שמענו אלא דהאשה נקנית לישראל בג' דרכים אבל בגוים לא שמעינן במה נקנית:

והיא בעולת בעל. הל"ל והיא אשת איש אלא ללמד דבבעיל' היא נקנית:

ה"ג על הנשואו' הן חייבין. וכ"ה בבראשית רבה:

מלתי' דר"א אמרה. מדברי ר"א שמעינן דבעינן שיתכוין בבעילתו לקנותה לאשה אבל אם בעלה לשם זנות אין חבירו חייב עליה והיינו מדקאמר על הנשואות הן חייבין ולא קאמר על הבעולות ש"מ דקסבר דתרתי בעינן שתהא נשואה לו ובבעילה לאפוקי נכנס' לחופה ולא נבעלה או שנבעלה בעילת זנות דאין חבירו חייב עליה ותרווייהו מחד קרא נפקי מדלא כתיב אשת איש ממעטינן נכנס' לחופה ולא נבעלה ומדלא כתיב בעולת איש ממעטין בעיל' זנות:

מלתי' דשמואל אמרה. מדברי שמואל שמעינן שאפי' לא נתכוין לקנותה אלא שבעלה לשם זנות כיון שנבעלה הרי היא כאשת איש לכל דבריה:

זונה. העומדת בחלון. במקום שדרך הזונות לעמוד ועדיין היא בתולה או אלמנה או גרושה:

באו עליה שנים. לשם זנות:

והשני נהרג. ע"י הראשון:

וכי נתכוין הראשון לקנותה. בתמי' אלא ודאי קסבר שמואל אפי' לא נתכוין לקנותה נעשית כאשת איש לכל דבריה והך דרשא מדכתיב בעולת בעל ולא בעולת איש לית לי' לשמואל:

מה ת"ל איש איש. אל כל שאר בשרו וגו':

שבאו על העריות האומות. שהאומות נזהרין עליהם:

שידונו בדיני האומות. בסייף ואין צריך עדה ועדים והתראה ואם באו על עריות ישראל אם בא על בת ישראל שהיא מן העריות שאין בני נח מוזהרין עליה:

שידונו אותם בדיני ישראל. לחייבו מיתה:

מכולם. מכל העריות שבתורה אין לנו שיהו ישראל חייבין עליה ואין האומות מוזהרין עליה אלא נערה המאורסה דלדידהו לית להו כדדריש לעיל והיא בעולת בעל על הנשואות חייבין ולא על הארוסות לפיכך אם בא על ישראלית נערה מאורסה לישראל נהרג עליה:

במה הוא מתחייב. עכו"ם שבא על ארוסת ישראל במה הוא נידון בדיניהם או בדיני ישראל:

אין תימר. כלומר ונפקא מיניה דאם נידון בדיני ישראל בעינן שיהא שני עדים וכ"ג דיינים והתראה ונסקל עליה ואם בדיני אומות הוא נידון אינו צריך אלא עד אחד ודיין אחד ושלא בהתראה ובסייף שכל מיתת בני נח אינה אלא בסייף:

ר"י בן פזי מוסיף. אם נידון בדיני אומות נידון בחנק ומפי עצמו דקסבר כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא בחנק ומפי עצמו שאין צריך אפי' עד אחד:

ה"ג מוסיף בחנק ומפי עצמו מ"ט דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך. וה"פ מנ"ל דמיתת בני נח בחנק ומפי עצמו ודריש ליה מדכתיב שופך דם האדם באדם וגו' שדי לי' האי באדם אסיפא דקרא ודריש ביה הכי באדם דמו ישפך שבתוך האדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק שאין דמו יוצא לחוץ ודריש בי' נמי באדם אפי' ע"פ האדם עצמו דמו ישפך א"נ מדכתיב ומיד האדם דריש דאפי' מפי עצמו נהרג:

אין תימר בדיני ישראל. כלומר ונפקא מיניה עוד דאם נדון בדיני ישראל אם נתגייר אחר שבא על נערה המאורסה אפ"ה חייב וא"ת בדיניהם דיינינן ליה אם נתגייר פטור:

מפני שנשתנה דינו. שבן נח שקילל את השם בסייף וישראל בסקילה וה"נ אי בדיניהם דיינינן ליה כשהיה עכו"ם מיתתו בסייף וכשנתגייר בסקילה:

ה"ג מניין שבני נח מוזהרין על העריות כישראל:

ה"ג ודבק באשתו ולא באשת חבירו ולא בזכור ולא בבהמה וכ"ה בב"ר. והאי קרא מסיפא לרישא קדריש מדכתיב באשתו ממעטים אשת חבירו ומאשה ממעטים זכור ובהמה:

ממקום ששניהם עושים בשר א'. כלומר ממקום שמולידין ומקיימין זרע:

הערייה בזכור. המערה בזכור או בבהמה מהו שיהא חייב ומה הוא הערייה. פליגי בה אמוראי בר"פ הבע"י איכא מאן דאמר זו נשיקת אבר ואיכא מ"ד זו הכנסת העטר':

ופשיט וכל העריות. דקי"ל דהעראה כגמר ביאה לא מן הנדה למדו דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן שאר עריות ממנה בהיקישא דרבי יונה דכתיב את כל אשר יעשה מכל התועבות האלו הוקשו כולן זה לזה אף זכור ובהמה ילפינן מינה דהיינו מנדה:

עד כדון. עד כאן שמענו מנדה דישראל חייב על העראה דזכור ובהמה כגמר ביאה בגוי מנין דחייב על העראת דזכור ובהמה שהרי אינן מוזהרים על הנדה:

לא מינה. מקרא ששמענו איסוריה שמענו כמו כן דחייב על העראה דכי היכי דאמרינן שאם הערה באשת חבירו דחייב דודבק באשתו ולא באשת חברו משמע כל שהוא נדבק באשת חבירו חייב ה"ה בזכור ובבהמה חייב:

או שאין להן גירושין. בכתב אלא באמירה בעלמא סגיא:

או ששניהן מגרשין זה את זה. שאם ירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין:

ה"ג אשר שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל:

בכל הפרשה וכו'. בא לפרושי דברי ר"י האיך יליף מהאי קרא מיעוטא לעכו"ם משום דבכל הפרשה וכו':

שלא ויתר הקב"ה שמו בגירושין וכו'. כלומר שהזיווגים מה' כדכתיב אלקים מושיב יחידים ביתה אין ראוי שלא יקוים לעולם אך. בישראל ויתר שמו וכבודו:

מילתיה דר"ח רבה. מדברי ר"ח הגדול דמייתי בסמוך שמעינן דאין להם גירושין כלומר שאינן בתורת גירושין:

ואח"כ נתגיירו שניהן. היא ובעלה הראשון:

ה"ג איני קורא וכו' וכ"ה בב"ר. וה"פ מותר בה ואיני קורא בה לא יוכל וגו' ולא גזרינן דלמא אתי לאחלופי כיון דאין להם גירושין בכתב כישראל ליכא למיחש למידי:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מעשה בא לפני רבי. בגר וגיורת שהיתה נשואה לו בגיותו וגירשה ונישאת לאחר קודם שנתגיירה והכשיר רבי להנשא לו כדאמר ר"ח דאין להם גירושין:

הדא דתימר. הא דתנן במתניתין שנקנית בשטר אפי' בשטר שאין בו שוה פרוטה דבשטר שהוא שוה פרוטה לא איצטריך למתני דהיינו כסף:

ותני ר"ח כן. ותניא נמי בברייתא דר"ח כן:

לא סוף דבר. לאו דוקא בשטר שיש בו שוה פרוטה דאין צריך התנא לאשמועינן דהלא היא מתקדשת בכל דבר שיש בו שוה פרוטה דכסף לאו דוקא אלא שוה כסף ככסף ומ"ש דתני שטר אלא לאשמועינן אפי' כתבו על החרס או על הנייר שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי ונתנו לה ה"ז מקודשת:

כתבו. לגט על דבר שהוא איסורי הנאה:

מעשה בא לפני ר'. בגט שהיה כתוב על איסורי הנאה:

הויין רבנן פליגין. היו רבנן דבני ישיבה פליגי בה אם פלוגתייהו דרבי ור"א גם בקידושין אם כתב בשטר שהוא מאיסורי הנאה הרי את מקודשת או לא פליגי בקידושין:

חברייא אמרין לחומרין. ולא פליגין במקודשת:

מהו לחומרין. דמודו ר' ור"א בקידושין שהיא מקודשת וכי קאמר ר"א אינה מגורשת לחומרא או דלמא תרווייהו סברי דאינה מקודשת וכי קאמר רבי מגורשת לחומרא:

ופשיט אינה מקודשת ומגורשת היינו לחומרין. בתמיה תרווייהו קולי נינהו אף על גב דלענין זה הוא חומרא שאסורה לכהן מכל מקום קולא היא דמשתריא אשת איש לעלמא:

אלו אינה מגורשת מקודשת. אבל אם אמרינן דאדר"א קאי דקסבר אינה מגורשת ומקודשת תרווייהו חומרי נינהו שאסורה לעלמא:

מאי כדון. הלכתא מאי לענין קידושין:

ה"ג מ"ד מקודשת הא באיסורי הנאה מדבריהן. וה"פ רבנן דקסרין אמרו דלא פליגי חברייא מ"ד מקודשת היינו בשקידש בשטר שאסור בהנאה מדרבנן ומ"ד אינה מקודשת במקדש בשטר שאסור בהנאה מדאורייתא:

ופריך אין תימר כן. כלומר אם נאמר דבאיסורי הנאה מדבריהם מקודשת לפי שמדאורייתא תפסי בה הנך קידושין לא אתי אסורא דרבנן ועוקרין להו א"כ פליג עליה דרב:

דברי ר"מ. אפילו לר"מ דאמר חמץ משש שעות ולמעלה מדבריהן אפ"ה אם קידש בו אין קידושיו קידושין:

ה"ג א"ר הונא ויאות אלו חטים קורטבניות במדבר דלמא טבן אינון במועדא כלום וחמץ משש שעות וכו'. וכ"ה בפסחים דף ג'. וה"פ ר"ה אמר שפיר קאמר רב שהרי אם קידש בחטי קורטבניות בפסח שאינן אלא חמץ נוקשה אפ"ה אין קידושיו קידושין לכ"ע משום דאתי חמץ דרבנן ומפקיע הקידושין ה"ה המקדש בחמץ גמור בשעות דרבנן אין קידושיו קידושין וא"ת היאך אתי דרבנן ומפקע קידושי דאורייתא ושרי אשת איש לעלמא י"ל הא קיי"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו מ"מ קשיא מהכא אדברי רב:

ה"ג תמן בגופו קידש ברם הכא בהנאה שבו קידש. וה"פ התם בדמי שויו של החמץ קידש ואינו שוה כלום שהרי אסור מדרבנן והם הפקירו ממונו אבל הכא בשטר לא קידש אלא בהנאה של השטר קידש כיון שאין איסור הנאה שלו אינו אלא מדרבנן קידושיו קידושין:

ופריך מעתה וכו' מה בינה לשטר שאינו יפה ש"פ. דעיקר קידושין הויא הכתיבה א"כ ה"נ אע"ג שהשטר אסור בהנאה תהא מקודשת בכתיבה שבו:

ומשני תמן. באיסורי הנאה דאורייתא אינו ראוי להשלים עליו שהוא בעצמו אינו ראוי לשום דבר בעולם:

ברם הכא. אבל הכא במקדש בשטר שאין בו שוה פרוטה ראוי לאצטרופי לנייר אחר עד שיהא בו שוה פרוטה דהא מיהת מותר ליהנות ממנו:

תמן תנינן. פ"ו דשבועות:

שבועת הדיינין. השבועה שהדיינין משביעין ע"י הודאה במקצת הטענה. צריך שלא תהא הטענה פחותה משתי כסף וההודאה שמחייבת לישבע לא תהא פחותה משוה פרוטה:

הטענה בש"א וכו'. במתניתין תנן סתמא ובברייתא תניא פלוגתייהו דב"ש וב"ה:

ופריך מחלפא וכו'. קשיא ב"ש אב"ש וב"ה אב"ה דאשה ניקנית בכסף ילפינן מדכתיב כי יקח וכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וגבי שבועה כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף וגו' וקאמרי ב"ש גבי קידושין דהכסף הוא דינר וב"ה קאמרי דהוא פרוטה ואלו גבי שבועה קאמרי ב"ש דהכסף הוא מעה וב"ה קאמרי דהוא שתי מעין:

מה תחלת מכירתה בדינר. כדדייק בסמוך:

ב"ה למידין מסוף גירועיה. לקמן מפרש לה:

וכי אין אנו יודעין שאין כסף. שהרי כבר כתיב ויצאה חנם:

מכאן שנמכרה בכסף יותר מכסף. דהא קרא איירי בשיוצאת בסימני נערות שכבר עבדה לו והיא מגרע' פדיונה ואס"ד שנמכרת תחלה בכסף דהיינו מעה כדמסיק א"כ כשעבדה קצת כבר נגרע פדיונה מכסף וכשיוצאת בלא סימני נערות נמי אין שם כסף ומאי קמ"ל קרא בזו שיוצאת בלא כסף אלא ודאי שנמכרה תחלה ביותר מכסף דהיינו דינר שאף לאחר הגירעון נשתייר שם כסף לפדיונה וקמ"ל קרא כשיוצאת בסימני נערות אין כסף:

ופריך או. נאמר אין כסף היינו פרוטה ונמכרה תחלה בשתי פרוטות:

ומשני סוף מטבע כסף מעה. אי אתה מוצא מטבע כסף בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין:

ופריך ותהא מעה. תחילת קנין של העבריה וקרא ויצאה חנם אין כסף איירי שבאו לה סימני נערות מיד אחר הקנין:

שאם בקשה וכו'. לכך אמרינן שתחלת קניינה בדינר כדי שתגרע' בכל שנה מעה אחת שהרי שש שנים עובדת והדינר שש מעה:

ופריך ותגרע בפרוטה. כלומר לעולם אימא לך תחלת קניינה במעה ואי משום גרעון הרי מעה שמנה פרוטות ויכולה לגרע כל שנה פרוטה:

הגע עצמך. אמור לנפשך אם באתה לצאת מתחלת השנה הששית ולגרע פדיונה נותנת פרוטה ובסוף השנה נמי צריכה ליתן פרוטה שהרי קנינו היא ואינה יכולה לצאת עד תשלום זמנה אע"פ שאינה שוה פרוטה אבל כשנקנית בדינר בכל שנה מגרעת מעה נמצא שיש לה לגרע שמנה פרוטות:

ה"ג מתחלת השנה הששית גירועיה בפרוטה וכו':

ה"ג וסוף גירועיה בפרוטה ומה טעמא דבית הלל ממה שסוף גירועיה בפרוטה אתה יודע שקידושיה בפרוטה הגע עצמך שאם נשתייר שם שוה פרוטה שמא אינה מגרעתו ויוצא' כשם שסוף גירועיה בפרוטה כך קידושיה בפרוטה מחלפה וכו' וכ"ה בשבועות. וה"פ בית הכל ילפי מסוף גירועיה שאם יש לו בה עדיין פרוטה מייעדה באותה פרוטה מינה ילפי בית הלל שקידושיה בפרוטה:

ופריך מחלפה שיטתהון דב"ה. כלומר עדיין קשיא דבית הלל אדבית הלל דהכא סברי דכסף סתמא הוא פרוטה והתם בשבועות סברי דטענה שתי כסף והן שתי מעין:

ומשני כתיב כי יתן איש וכו'. דכסף מיותר הוא דלכתוב כי יתן איש אל רעהו דבר לשמור:

אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה. להשביעו עליו:

לאשמה בה. בסוף פרשת ויקרא כתיב מכל אשר יעשה לאשמה בה ודריש בת"כ פרט לפחות משוה פרוטה:

ה"ג מה תלמוד לומר כסף מכאן שיש כאן יותר מכסף. ריבה הכתוב כסף יותר מסתם כסף והיינו שתי מעה:

ופריך או. נאמר כסף היינו פרוטה וכשריבה הכתוב כסף היינו שתי פרוטות:

ומשני סוף מטבע כסף מעה. סתם מטבע כסף שבתורה אין פחות ממעה והכא בקידושין שאני דילפינן מסוף גירועיה דאמה:

ופריך ותהא מעה. ותו לא קשיא מלאשמה בה דהיינו פרוטה ואיצטריך כסף לאשמועינן דבעינן מעה:

ומשני כתיב או כלים. ודרשינן כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים והיינו שתי מעין כסתם כסף. ה"ג לרבות כלי חרס וכ"ה בשבועות. וה"פ כלים אפילו אינן שוין מעה אחת נשבעין עליהן:

כדי שיהא הטענה שוה פרוטה. דהא כתיב לאשמה בה דאין משביעין על פחות משוה פרוטה:

ואתיא כבית שמאי. הא דאמר שמואל ור"ח אתיא כבית שמאי:

ודכוותה. הכי נמי יש להקיש כלים לכסף שיהו שוים שתי מעים:

אף על פי שנחלקו בית שמאי וב"ה בצרות. שב"ש אומרים צרת ערוה מתיבמת וב"ה אוסרים ליבם אלא תינשא לשוק בלא חליצה בפ"ק דיבמות:

ובאחיות. ריש פ"ד אחין ארבעה אחין שני' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו רא"א בש"א יקיימו ובה"א יוציאו:

ובגט ישן. המגרש את אשתו בגט שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה דפליגי ב"ש וב"ה בגיטין פ' מי שאחזו:

ובספק אשת איש. ביבמות פ' ב"ש תנן בש"א אין ממאנין אלא ארוסות וכו' וקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנה ונפקא:

ובמקדש בשוה פרוטה. דתנן במתני' בש"א. בדינר ובה"א בפרוטה:

והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי. בגיטין פרק הזורק:

והאשה מתקדשת וכו' ל"ג דהיינו המקדש בפרוטה:

ופריך ממזרות בנתיים. בין ב"ש וב"ה איכא אותן שמותרים לאלו בניהם ממזרים לאלו:

ואת אמר הכין. שלא נמנעו מלישא נשים זה מזה בתמיה:

היך עבידא. היכי דמי פסול ממזרות אליבא דב"ש לב"ה דהא ב"ש מחמירין ואיך קאמרת דיש פסול ממזרות ביניהם:

ע"ד דב"ש. אם ניסת לראשון הולד ממנו ממזר שהרי קידושי השני תפסו בה ולא קידושי הראשון ולב"ה איפכא קידושי הראשון תפסו בה והולד ממזר מהשני:

ה"ג מודים ב"ש לב"ה לחומרין וכ"ה ביבמות. וה"פ ב"ש היו מחמירין על עצמן לעשות כדעתן לקדש בדינר מ"מ אם קידשה אחד בפרוטה והשני בדינר היו אוסרין אותה על שניהן עד שיגרשנה הראשון:

ה"ג מעתה ב"ה ישאו נשים מב"ש דאינון וכו' וב"ש לא ישאו נשים מב"ה דלית וכו'. וה"פ כיון דלב"ה אם קידשה הראשון בפרוטה והשני בדינר אין קידושי השני כלום ולב"ש קידושי השני תופסין בה והולד ממזר מהראשון:

אלו ואלו כהלכה היו עושין. למעשה היו אלו ואלו מחמירין על עצמן לעשות כחביריהם ולא פליגי אלא לדינא:

ה"ג אם כהלכה היו עושין בדא תנינן וכו' וכ"ה ביבמות. וה"פ דפריך איך מצית למימר כהלכה היו עושין לצאת ידי שניהן הא תנינן במקוואות פ"ד מעשה בשוקת והיא שהיה אבן חלול תחת הצנור המקלח מים מן ההר שהיתה נקובה למקוה כשפופרת הנוד דבהכי סגי לב"ה אבל ב"ש אומרים דבעינן שתפחת רובה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשין על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה עד רובה ש"מ שלא היו ב"ה עושין כב"ש במקום שב"ש מחמירין ולמעשה נמי פליגי:

עד שלא בא מעשה וכו'. כלומר אף למעשה פליגי אלא כשבא מעשה לפני אחד מהם במקום שחביריהם מחמירין והן מקילין היו מודיעין לחביריהם ולא היו חביריהם נוגעין בו אבל כל זמן שלא היו חביריהם מודיעין להן וידעו שמעצמו נעשה הדבר ההוא היו הן עושין כדעתן לחומרא והך שוקת לא נעשה ע"פ ב"ה לכך שלחו ב"ש ופחתוהו גם לא היה ניכר בזה שום מחלוקת שהרואה אומר לאפושי מיא במקוה הוא דעביד:

ויאות. ושפיר קאמר מי תנינן וטמאו טהרות למפרע לא תנן אלא מכאן ולהבא תקנוה וש"מ שמשעשו היו מודיעין זה לזה לכך לא טמאו כל טהרות למפרע לפי שב"ה היו מקילין לעצמן:

איתפלגון. פליגי בה רב ושמואל:

ממזרות בינתים וכו'. למ"ד שהיה כל א' עושה כהלכתו פריך איך תני לעיל שלא נמנעו לישא נשים זה מזה:

ומשני המקום משמר ולא אירע מעשה מעולם. שיורה אחד מהן לקולא במקום שאלו מחמירין:

כהדא דתני. ותניא כוותיה דמ"ד אלו כהלכתן ואלו כהלכתן דלמ"ד אלו ואלו כהלכה היו עושין קשיא דה"ל כסיל בחשך הולך:

הדא דתימר. הא דאמרת מי שרוצה לעשות כב"ש עושה לא אמרן אלא קודם שיצא הבת קול אבל משיצא הבת קול הכל צריכין לעשות כב"ה:

חייב מיתה. שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:

פונדיון ואיסר ומזומז וקרדיונטס. מיני מטבעות הם קטנות זו מזו:

ה"ג שני פונדיון מעה שני איסרין פונדיון:

ה"ג סלקין אחד מל"ב למעה. וה"פ לפי חשבון זה עולה המעה לל"ב פרוטות:

ה"ג אר"ז בימי ר' סימא שיערו ורבותינו עשו אותם אחד מכ"ד למעה. וה"פ ר' סימאי שיער שצריכין הקידושין שוין אחד משמנה באיסר ורבותינו והיינו רשב"ג דבסמוך קסבר דפרוטה אחד מששה באיסר:

ה"ג שני שמין בוצה שני פרוטות שמין:

דרוסה בוצה שמין. מיני מטבעות הם קטנות זו מזו:

ר"ח ורבי מנא. פליגי:

נחשא. נחשת דהיינו הפרוטה שהן מנחשת לעולם בשויו קיים אלא הכסף לפעמים בזול ופעמים ביוקר לכך פעמים ל"ב פרוטות במעה ופעמים כ"ד פרוטות במעה שהיא מטבע של כסף:

כספא באתריה קיים. כלומר בשויו והנחשת הוא דיוקר וזול:

ה"ג על דעתיה דר' מנא לעולם ח' נשים מתקדשות באיסר ע"ד דר"ח פעמים שש פעמים ח'. וה"פ ואיכא בינייהו לר"מ דאמר כספא באתריה קיים א"כ לעולם יש באיסר ח' פרוטות של תורה ואע"ג דהשתא אין באיסר ח' פרוטות מ"מ כיון דבשעת מ"ת היו מתקדשות ח' נשים באיסר השתא נמי שמנה נשים מתקדשות בו ולר"ח כספא הוא דיוקר וזול הלכך אינן מתקדשות בו אלא כפי שויו בפרוטות בשעת הקידושין ולא סמכינן אשיוויו בימי משה דהא כספא הוא דיוקר וזול:

חילפיי. שם חכם ובבבלי נקרא אילפא:

אמר. אשב על שפת הנהר אם לא אוציא כל הדינים השנויים בברייתות דרבי חייא הגדול ממתניתין יטילוני לנהר:

א"ל אף אנן תנן. במתניתין בב"מ פרק הזהב:

כמה תהא הסלע חסירה. מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ולא תהא אונאה אם הוציאה בסלע:

ארבע איסרות לסלע. שהן איסר לדינר ש"מ שהסלע ארבע דינרין:

א"ל אוף אנא תנינתה. בב"מ פרק הזהב:

האונאה ד'. מעות כסף:

מכ"ד כסף לסלע. אם היה המקח סלע שיש בו כ"ד מעה כסף דהשתא הויא האונאה ד'. כסף שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ד' כסף וכיון דסלע כ"ד מעה ש"מ דדינר ששה מעה שכבר תנן שהסלע ד' דינרין:

א"ל אוף אנן תנינתה. בערכין פרק אין מקדישין המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף דהיינו חמשים סלעים למ"ט שני היובל הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה שכשתחלק מ"ט סלעים למ"ט שנה הרי סלע לכל שנה נשאר עוד סלע אחד שהוא מ"ח פונדיון הרי עוד פונדיון לכל שנה ומה שנותן פונדיון יותר הוא לקלבון:

המניח איסר וכו'. פ"ד דמעשר שני תנן המניח איסר לחלל עליו מעשר שני ואכל עליו חציו ונמצא חציו אחר עדיין חולין והלך למקום אחר והרי יוצא אותו איסר בפונדיון שהאיסרים יקרים שם נמצא החצי שלא אכל עדיין שוה איסר אוכל עליו עוד איסר ש"מ שהפונדיון שני איסרים שהרי חשבינן חציו באיסר:

דכתיב וכתב לה ספר כריתות. והלכה והיתה לאיש אחר:

דכתיב או כי ימות האיש האחרון. וכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הא לאחר שרי:

ופריך עד כדון. עד כאן לא שמעינן מקרא אלא דמיתת האחרון מתירה אבל שמיתתו של הראשון מתירה מנ"ל:

ה"ג מה אם כו'. וה"פ משני דק"ו הוא מה אם האחרון שאין היתירו היתר מרובה אפילו אם גירשה אסורה לראשון שהרי כתיב לא יוכל וגו' אפ"ה מיתתו מתירתה ראשון שמתירה בגט לכל אדם אינו דין שמיתתו מתירתה:

ובן אין לו. לא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר הא אם יש לו בן מותרת לאיש זר:

מנן וכו'. מנא לן לאשכוחי אלמנה דמותרת לכה"ג דאיצטריך קרא לאשמועינן שכה"ג אסור באלמנה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' לא יקח אלא ודאי דאלמנה לכ"ע שריא:

תיפתר ביבמה. אלמנה לכה"ג אסורה אפילו כשהוא יבם הא לכ"ע שריא ליבמין אבל שלא במקום יבום לאחר מיתת הבעל לכ"ע נמי אסורה:

ולקחה לו לאשה זו המאמר. שמקדשה בכסף כדמסיק והיינו לשון ליקוחין דכי יקח איירי בכסף כדאמרינן בריש מכילתין:

כך יהא המאמר גומר בה. שתהא כאשתו לכל דבריה וירד בנחלת אחיו:

ת"ל ויבמה. ולקחה לו לאשה ויבמה אע"ג שלקחה לאשה בקידושי כסף צריך שייבמנה בביאה:

עירה. כמו עירב:

א"כ. שאחר המאמר צריך לייבמה בביאה מה הועיל בה מאמר ול"ל ולקחה לו לאשה דאי לעשותה ארוסה פשיטא דהא לא גרעה מאחרת:

לאוסרה על האחין. אם עשה בה אחד מן האחין מאמר אסורה על שאר האחין:

המאמר או קונה או לא קונה. כלומר מספקא ליה אי מאמר קונה קנין גמור או לא קונה כלל:

ולמה. לית אנן אמרין במתניתין שהיבמה קונה נמי את עצמה בחליצת חברתה כגון מי שהיו לו שתי נשים ומת חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה:

חזר ואמר. וכי תנן במתני' והיבמה קונה את עצמה בחליצתה דהוה משמע בחליצתה ולא בחליצת חברתה הרי תנינן וקונה את עצמה בחליצה ואף בחליצת חברתה משמע:

ופריך והא תנן. והיבמה נקנית בביאה וכי אפשר לומר שבביאת חברתה היא נקנית הא אדרבה בביאת חברתה היא נפטרה:

מתניתין. כלומר אלא מתניתין ביבמה אחת איירי:

מה צריכא ליה. א"כ מאי קמיבעיא ליה ליתני בחליצת חברתה היינו בשתי יבמין ולא איירי מתניתין בהו ל"א מה קא קשיא ליה ליתני בשני יבמין נפטרה בחליצת חברתה:

שפחה חרופה. היא שפחה שחציה עבד וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי כדמסיק לקמן:

במה היא קונה את עצמה. שתהא פטורה מן המלקות אם בא עליה אחר והבא עליה יפטור מן האשם שהבא עליה בעודה שפחה חרופה מביא אשם והיא חייבת מלקות:

פשיטא. אם נתן לה גט שאינה קונה את עצמה:

אין חוששין לקידושין. דהא לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה וכיון דלא חזיא לכוליה לא הוי קידושין:

ודכוותה. והכא נמי אם גירש עבד עברי חצי שפחה וחצי בת חורין שייחדה לו רבו אין גירושיו גירושין דאין הגירושין תופסין בכולה:

ה"ג פשיטא שאינה יוצאה בגט דא"ר יוסי וכו':

עקילס הגר. הוא תרגום אונקלס הגר:

בכתושה לפני איש. כלומר שכבר נבעלת לאיש אבל אם היא בתולה פטור הבא עליה:

הריפות. דבר שנשתנה מברייתו ע"י כתישה ה"נ שנשתנית ע"י אבר שמש שדש בה ש"מ שקידושין לחוד אינן מועילין בה לחייב הבא עליה ה"ה גירושין אינן מועילין שתצא בהן:

מהו שתקנה עצמה במיתת רבה וכו'. כי קמיבעיא ליה לרבי שמואל בר' יצחק מהו שתקנה עצמה במיתת האדון ובשש כדין אמה העבריה:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה לר"ע דקסבר שפחה חרופה דקרא היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי:

ה"ג ברם כר"י לא צריכה ליה. וה"פ אבל לר"י לא קמיבעיא ליה דקסבר שפחה חרופה היינו שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי ואף על גב דאין קידושין תופסין בה גזירת הכתוב היא בזו שנשואיה מן התורה כדכתוב ואם אדוניו יתן לו אשה שחייב הבא עליה אם כן ודאי שאינה יוצאת במיתת האדון כדין כנענית דכתיב בהו והתנחלתם:

לא צורכה דלא. לא קמיבעיא ליה לר' ישמעאל אלא למ"ד לקמן בפרקין שאף העבד עברי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וקמיבעיא ליה כיון שהעבד עברי יוצא במיתת האדון ובשש ואז היא אסורה לו מהו שתחזור היא להיתירה הראשון כדין פנויה או לא:

מתני' נקנה בכסף ובשטר. בגמרא יליף לה:

בשנים. לסוף שש שנים יוצא לחפשי:

וביובל. אם פגע בו יובל בתוך שש שנים יוצא לחפשי:

ובגרעון כסף. פודה את עצמו ומגרע לו רבו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה:

יתירה עליו אמה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות:

ובמיתת האדון. ואינו עובד את יורשיו אבל עבד עברי הנמכר בתחלתו לשש שנים ומת האדון תוך שש משלים ליורשין:

מתני' וקונה את עצמו. מיד רבו:

גמ' מה עברייה נקנית בכסף ובשטר. כדמסיק בסמוך:

ניחא. ופריך הניחא שעברייה נקנית בכסף שמעינן מדכתיב ויצאה חנם אין כסף ש"מ דקנייתה היתה ע"י כסף אלא שהיא נקנית בשטר מנ"ל:

ומשני עברייה למידה מבת חורין. כלומר מאשה שנקנית בשטר ועבד עברי נלמד מעברייה:

ופריך נמצא למד מלמד. עברי מעברייה ועברייה מאשה הניחא לר"ע דקסבר דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש אלא לר"י דקסבר דבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד בהיקש מנ"ל דעברי נקנה בשטר:

ה"ג אשכח תנו ר"י להא מילתא חפשי מחופשה. וה"פ מצא ברייתא דתני בה דר"י יליף עברי נקנה בשטר מכנענית בגזרה שוה דכתיב גבי עברי יצא לחפשי חנם וכתיב גבי שפחה חרופה וחפשה לא ניתן לה ובכנענית איירי דר' ישמעאל אמר בשפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר כדאמרי' לעיל בפרקין וחפשה היינו שטר חירות לא ניתן לה וילפינן ע"ע מכנענית מה היא נקנית בשטר אף ע"ע נקנה בשטר וילפינן עברייה מעברי:

ופריך בכל אתר. בכל מקום לית ליה לר"י דילפינן למד מן הלמד והכא בעברייה למד מן הלמד הוא:

ומשני תני לה בשם חכם. כלומר חכם אחד תני הך ברייתא ולא נודע לנו מי הוא:

מנן תיתי לר"י. מהיכן יליף ר"י דע"ע נקנה בשטר:

שילוח שילוח. יליף בגז"ש נאמר באשה ושלחה מביתו ונאמר בעבד עברי תשלחנו חפשי מעמך מה שילוח שנאמר להלן באשה הוא ע"י שטר אף שילוח הנאמר בעבד הוא ע"י שטר וה"ה שנקנה בשטר:

ופריך ולא דמיא. שטר הנאמר בשילוח האשה הוא שתקנה את עצמה ע"י שטר:

ברם הכא. אבל כאן בע"ע בעינן למילף שיהא נקנה לאחרים בשטר:

מכירה מכירה. יליף כתיב לא ימכרו ממכרת עבד לא תרדה בו בפרך וכתיב בעברי כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה מה עבד כנעני נקנה בשטר אף עברי ועברייה נקנין בשטר:

ופריך אי מה להלן. עבד כנעני נקנה בחזקה אף העברי נקנה בחזקה:

הוא עברי הוא עברייה. כלומר כבר הוקש עברי לעברייה ובעברייה כתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת לגלות על גז"ש דמכירה מכנעני שבאה ללמד על קנין השטר ולא על החזקה אבל עיקר שטרא לאו מקידושין יליף דתימא אדון כותבו אלא משטר עבד כנעני יליף דמוכר כותבו וה"נ אפילו אב כותבו כדמסיק לקמן:

והיה כסף ממכרו. בע"ע הנמכר לעכו"ם כתיב:

ה"ג בכסף הוא נקנה ואינו נקנה לא בתבואה ולא בכלים. וכ"ה בבבלי בפרקין:

ופריך בכל. מקום אתה אומר שוה כסף ככסף כגון קידושי אשה ופדיון הבן ונזיקין ודומיהן והכא גבי עבד אמרינן ששוה כסף אינו ככסף:

שנייא היא. שאני הכא דכתיב שני פעמים כסף שנאמר והיה כסף ממכרו וכתיב מכסף מקנתו:

ה"ג ששינה עליו הכתוב כסף מכסף. אוף ר"ח בר אדא יודה וכו'. נראה דקים ליה לש"ס דר"ח בר אדא הוא דאמר דאינו נקנה בתבואה וכלים וקאמר דאף ר"ח בר אדא מודה כשמגרע פדיונו ויוצא יכול ליתן להאדון תבואה וכלים בפדיונו דכתיב ישיב גאולתו וישיב קרא יתירא הוא דהמ"ל לפיהן גאולתו אלא לרבות שוה כסף ככסף לענין פדיון ל"א אוף ר"ח בר אדא דאמר לעיל הוא עברי הוא עברייה ולית ליה היקישא דאם אחרת מודה הוא דנגאל בשוה כסף:

הדא דתימר. לא אמרן שאינו נקנה בתבואה וכלים אלא בשלא עשאן דמים דלא קיצי דמייהו כמה הם שוים אבל אם קיצי דמיהן ושומתן ידועה הרי הן ככסף:

בשטר של כסף. שכותב בשטר בכך וכך מעות אני מכור לך:

הא בשטר של מתנה. אם כתב בשטר הריני נתון לך במתנה לעבד אינו כלום דחיישינן שמא יחזור בו העבד במתנתו וכיון דיכול לחזור בו לא הוה קנין למפרע:

ופריך מעתה אפילו בשטר של כסף. לא יקנה שהרי העבד יכול לחזור בו דהא בדלא יהיב ליה כסף איירי דא"כ נקנה בכסף וכיון שכן גם הכסף הכתוב בשטר מתנה הוא ויכול לחזור בו:

שמא תבא שנת רעבון ויחזור בו רבו. שיאמר אי אפשי במתנה זו אבל אם קנאו אינו יכול לחזור בו:

ה"ג סדר קידושין כך הוא אני פלוני קדשתי בתו שלפלוני:

ה"ג החליף ואמר וכו'. אני פלוני קדשתי בתי לפלוני מהו:

א"ל ומה בכך. תרווייהו מהני:

אבל אם החליף לשון מכירה בלשון קידושין. כגון שבא לקדש את בתו לאחר וכתב בתי מכורה לך או איפכא במכירה כתב בתי מקודשת לך לא עשה כלום:

שביעית של מכירה. דהיינו שיעבוד שש שנים מיום ליום.:

ולא שביעית של עולם. דסד"א שביעית דקרא היינו שנת השמיטה:

הרי שש שנים. שלמות אמורות:

ופריך אימא חליף. כשהוא אומר ובשביעית יצא הרי שביעית אמור ומה אני מקיים שש שנים יעבוד בשנמכר בתחלת שש א"נ ה"ה בכל השנה הראשונה שבשמיטה כיון שהגיע ר"ה של שנה שנייה שבשמיטה כבר עלתה לו שנה:

ובשביעית כתיב. דוי"ו מוספת על ענין הראשון לומר דקאי נמי ובשביעית ארישא דקרא וה"פ שש שנים יעבוד ובשביעית דהיינו בשנת שביעית שהיא שנת השמיטה נמי יעבוד לפעמים כגון שלא נמכר בתחלת השמיטה ובשביעית מיום ליום יצא:

א"כ מה היובל בא ומוציא. דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך ובשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואס"ד דבשביעית של עולם יוצא הרי כבר הוציאו השמיטה שלפני היובל דבשביעית ודאי אינו נמכר דהא נמכר כבר יוצא אינו דין שאינו נמכר:

אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני שבוע. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דר"י סובר שנת יובל עולה למנין שני שבוע הבאה ומונה עוד חמש שנים לשמיטה הראשונה ורבנן סברי דאין שנת יובל עולה למנין שבוע הבאה אלא מונה שש שנים לאחר היובל ובשנה השביעית שלאחריה היא שנת השמיטה דלרבנן ניחא תירוצו של ר' חונה אבל לר"י איכא למימר דאיצטריך קרא שהיובל מוציאו ללמוד מיניה שאינו נמכר ביובל דסד"א כיון דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית יצא בכל השמיטות איירי ואפילו בשמיטה הראשונה שלאחר היובל וממילא נאמר שעובד ביובל דאל"כ פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע שהרי אינן אלא חמש שנים לכך איצטריך לאשמועינן דבשאר שני שבוע איירי קרא דשש שנים יעבוד לעולם ובשביעית היינו שנת השמיטה:

ה"ג אפילו כמ"ד אין היובל עולה ממנין שני שבוע לית אנן מפקין לה מן הכא שביעית מוציאה וכו'. וה"פ אפילו למ"ד אין היובל וכו' אין להוכיח מהאי קרא דשביעית שלו קאמר דמאי קאמרת מה בא היובל ומוציא איכא למימר שמיטה מוציאה עבדים והיובל הנרצעים:

מנין אפי' חלה. בתוך שש שיוצא בשביעית ואינו חייב להשלים מה שלא עבד בימי חליו:

ת"ל ובשביעית יצא. כל שהוא שנה שביעית מיום שנמכר יצא אע"פ שלא עבד כל שש:

יכול אפילו ברח. מרבו תוך שש שאינו חייב להשלים כל הימים שברח מרבו:

ומשני אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את. החולה שהוא ברשותו של האדון ומסתבר למעט את הבורח שאינו ברשותו של אדון כל ימי בריחתו ל"א מרבה אני את הבורח שמשלים שברשותו היה לעבוד ובזדון לבו לא עבד לכך דין הוא שישלים וממעט אני את החולה שלא היה בכוחו ורשותו לשרת את רבו:

ה"ג ניחא חלה ואח"כ ברח שאינו משלים ברח ואח"כ חלה. וה"פ פשיטא בחלה ואח"כ ברח והיה חולה כל הימים אשר ברח שאינו משלים שהרי כבר חלה כשהיה ברשותו ולא היה לו שום הפסד בבריחתו אלא ברח ואח"כ חלה מאי מי מצי א"ל אלו היית בביתי לא חלית או דלמא מצי העבד למימר מה לי הכא מה לי התם ואף אם הייתי בביתך לא שוינא לך מידי:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

המורדת על בעלה. מתשמיש:

כותבין לו איגרת מרד על כתובתה. כלומר לפחות לה מכתובתה כל שבוע שבעה דינרין הכי תנן במתני' פ' אע"פ:

ה"ג ותני ר"ח וכו'. נדה וחולה וכו'. שמרדו על בעליהן כותבין עליהן איגרת מרד:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם. בשהתחילה למרוד בו בימי נדתה למה תדון כמורדת הרי התורה אסרתה עליו ואף שאומרת שאלו לא היתה נדה היתה מורדת בו אין בדברים אלו קנס לדונ' כמורדת אלא הכא במאי עסקינן בשמרד' עליו עד שלא היתה נדה ואח"כ פירסה נדה כותבין עליה איגרת מרד ופוחתין מכתובתה אף בימי נדתה אע"ג דהשתא לאו במרידתה תליא מלתא דהא מדאורייתא אסורה מ"מ אמרינן מזלא דידה גרם שאינה יכולה לשוב לבעלה ה"נ גבי עבד ברח ואח"כ חלה חייב להשלים דהוא מצי למימר ליה אלו היית גבאי לא חלית:

אפי' על קדמיתא. אף על הראשונה דפשיטא ליה לר' אושעי' דהיינו בחלה ואח"כ ברח שאינו משלים אתייא היא ברייתא זו למפשטה דלא כוותיה דכי היכי דאמרינן בברח ואח"כ חלה דמצי למימר מזלך גרם ה"נ מצי האדון לומר אלו היית אצלי היית מתרפא במהרה:

אינו נמכר בפחות משש. דקרא סתמא כתיב שש שנים יעבוד:

ה"ג ולא יותר על שש:

טעמא דהדין תניי'. טעמו דהך תנא דקסבר דנמכר בפחות משש. שהרי לפעמים נמכר שתים או ג' שנים לפני היובל והוא יוצא ביובל בע"כ ש"מ דנמכר בפחות משש:

דכתיב אם עוד רבות בשנים. לפיהן ישיב גאולתו ואם מעט נשאר בשנים כפי שניו ישיב גאולתו:

וכי אין אנו יודעין וכו'. כלומר לכתוב רחמנא כפי שניו ישיב גאולתו וממילא ידעינן אם רבות הן צריך ליתן הרבה ואם מעט הן ממעט בתשלומין:

פעמים שהשנים מרובות על השכר. כגון שהשביח וכדמסיק:

נמכר ממנה מנה. אם נמכר בששה מנים שמגיע לכל שנה מנה אחת והשביח העבד והרי הוא שוה למלאכתו בכל שנה במאתים:

מנין. כשבא לפדות עצמו שאינו חושב שכר שנים הנותרות כי אם במנה לשנה:

ת"ל כפי שניו ישיב גאולתו. וה"ק אם מעט נשאר בשנים אם תחשוב מה שכבר עבד נשאר מדמי מכירתו מעט כגון שנמכר בשש שנים ובא לפדות עצמו בשנה החמישית נמצא שלא נשאר מדמי מכירתו רק שני מנים לא אמרינן אחרי שהשביח עתה ועמד במאתים לשנה ישלם ד' מנים אלא כפי שניו שעברו ישיב גאולתו דהיינו שני מנים:

למדנו בנמכר לעכו"ם. הואיל ונגאל בקרובים ידו של העבד על העליונה כשהוא נגאל:

שכיר שכיר לגז"ש. דכתיב בנמכר לעכו"ם כשכיר שנה בשנה וכתיב בנמכר לישראל כתושב וכשכיר יהיה עמך:

מה ת"ל יגאלנו יגאלנו ג' פעמים. בנמכר לנכרי כתיב אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו:

לרבות כל הגאולות. נמכר לעכו"ם ומוכר עצמו לישראל או שמכרוהו ב"ד יהו נגאלין כסדר הזה כנמכר לעכו"ם:

ואם לא יגאל באלה. בנמכר לנכרי כתיב באלה בקרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו וגו':

באלה לשחרור. וגאלוהו קרובים אינו משתעבד להם ר"י הגלילי דריש הכי:

ואם לא יגאל באלה. ויצא בשנת היובל ה"ק ואם לא יגאל באלה בקרובים אלא אחרים פדאוהו מן הנכרי משעבד להם ויצא בשנת היובל:

ה"ג ר"ע דריש ואם לא יגאל אלא באלה משלים ויוצא. וה"פ בקרובים הוא נגאל משלים עבודתו ויוצא ביובל אבל אם נגאל ע"י אחרים יוצא לחירות:

דברי חכמים. ודעת חכמים אר"י בשם ר"י שהם סוברים בין שגאלוהו קרובים בין שגאלוהו אחרים לעולם יוצא לחירות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ה"ג מה השגת יד של עצמו לעצמו אף השגת ידי אחרים לעצמו. וה"פ מה כשהוא גואל את עצמו יוצא לשחרורו הרי הוא לעצמו אף בנגאל ע"י אחרים הרי הוא לעצמו:

כדברי מי שהוא אומר לשיעבוד. אם פדאוהו לשם שיעבוד משלים השיעבוד דהיינו שש שנים ואח"כ יוצא:

ה"ג אם משגאלו הרי כנכרי ומשעבד ויוצא. וה"פ הישראל שגאלו מיד הנכרי משעבד בו כל הזמן שהיה חייב לשעבד לעכו"ם ומדברי ר"י משמע שאינו משעבד בו אלא שש שנים כדין הנמכר לישראל שאינו נמכר ליתר משש כדתניא לעיל בברייתא:

לית כאן משעבד ויוצא. ל"ג בברייתא משעבד ויוצא אלא ה"ג משלים ויוצא:

רצו קרוביו של ראשון וכו'. אעבד עברי שנשבה קאי אם רצו קרוביו של רבו הראשון לגאול גואלין להן לעצמן לשעבד בו:

רצו קרוביו של שני לגאול. כלומר קרוביו של העבד אם רצו לגאול אין גואלין לעצמן אלא יוצא לחירות אחר הגאולה:

אתייא. הך ברייתא כמ"ד באלה בקרובים שבאו לגאול גואלים לשחרור ובשאר כל אדם שגואלין ע"ע הנמכר לעכו"ם גואלין לשעבוד והאי ע"ע שנשבה דינו כע"ע שנמכר לעכו"ם:

הכא. בע"ע שנמכר לעכו"ם כתיב וחשב עם קונהו:

והכא. במקדיש שדה אחוזה כתיב וחשב לו הכהן:

והכא את מחשב וכו'. בע"ע מחשבין חדשים כמה חדשים נשארו וכמה שנים נשארו כגון שנשארו שנה וששה חדשים נותן כפי המגיע לשנה ומחצה:

והכא לית את וכו'. והכא גבי שדה אחוזה אין מחשבין החדשים דאין מחשבין חדשים להקדש כדתנן בערכין פ"ז דכתיב וחשב הכהן ע"פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב להקדש ולא חדשים:

א"ל שנייא היא. שאני הכא גבי עבד דכתיב וחשב עם קונהו וגו' כימי שכיר יהיה עמו מה שכיר דמחשב עמו חדשים כדרך כל השכירות אף העבד כן:

ויצאה חנם. כתיב באמה העבריה ולא פירש מתי תצא:

אלו ימי הבגרות. שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת:

אין כסף. אלא דבר אחר מוציאה אלו סימני נערות:

ופריך ויאמר באחת מהם. לכתוב רחמנא שיוצאת בימי נערות והייתי אומר השתא בסימני נערות יוצאת כ"ש בימי בגרות:

ומשני אלו כן. דלא נכתב אלא חד קרא הייתי אומר דקרא ימי בגרות אתי לרבויי דיוצאת בהן אבל לא בסימני נערות:

והדין נותן. לרבויי טפי בוגרת:

ה"ג מה מרשות האב אינה יוצאה אלא בבגר אף מרשות האדון לא תצא אלא בבגר. וה"פ מרשות האב אינה יוצאה אלא בבגר דאף בימי נערות אביה מקדשה וכסף קידושיה ומעשה ידיה של האב:

לפום כן. לפיכך איצטרך תרווייהו ויצאה חנם אין כסף:

או חליף. ויצאה חנם אלו סימני נערות אין כסף אלו ימי בגר אין כסף. דרשי' הכי אין כסף לאדון אבל יש כסף לאב והיינו כסף קידושין הלכך מוקמינן אין כסף לסימנין דאלו בבגרות אין האב זכאי בקידושיה דמשבגרה אין לאביה רשות בה:

אשר לא יעדה והפדה. ואין יעידה אלא במקום פדייה שאם בא ליעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה:

ובמע"י. כלומר או במע"י או בגירועיה צריך שיהא שו"פ:

עד דמדומי חמה. עד שקיעת החמה של סוף שנה הששית דסברי חכמים מעו' ראשונו' לקידושין ניתנו הלכך אין צריך שישייר שו"פ באחרונה לקידושין וכדמסיק:

הכל מודים בע"ע. שאם לא נשתייר שו"פ שאינו יכול לגרע:

ופריך יאות. שפיר קאריב"י ומ"ט דרבנן שהרי עם דמדומי חמה אין לאדון בה לא כסף מקנתו ולא במע"י שו"פ א"כ במה הוא מייעדה:

מייעדה בדברים. שאומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי:

בסוף וכו'. הכסף שנשתייר לו בה בסוף קודם שמייעדה בו הוא מייעדה:

משעה ראשונה. כשנתן לאביה כסף מקנתה בו הוא מייעדה וקידושין אלו ע"י אביה הם:

מה נפקא מביניהון. מאי בינייהו:

מעשה ידיה של אביה. מה שעשתה מיום הקנייה עד שעת נישואין הרי הוא של אביה למפרע דה"ל כארוסה מיום ההוא והלאה וארוסה מעשה ידיה לאביה:

אפילו כמ"ד וכו'. סתמא דש"ס קאמר דלכ"ע מעשה ידיה של האדון דכיון דקנאה נמי לאמה יעשה כאומר וכו':

היה נשוי את אחותה. בשעה שקנאה ואח"כ מתה אשתו איכא בינייהו:

ה"ג מאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר ומ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר. וה"פ לריב"י כיון דבכסף שנשתייר לו עליה הוא מקדשה א"כ א"צ כסף אחר ליעודים שהרי בשעה שניתן לה כסף יעודיה דהיינו בשעה שקנאה אז לא היתה ראויה לו שהיתה אחות אשתו לפיכך צריכה כסף אחר בשעת היעוד:

ה"ג אפי' כמ"ד בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר. סתמא דש"ס קאמר דאף לריב"י בכה"ג צריך כסף אחר דלכך מהני שאומר הרי את מיועדת לי על כסף הקנייה אע"ג דקטנה אין לה יד לקדש עצמה משום דנעשה כאלו אמר לה אב בשעה שמכרה צאי וקבלי קידושיך וכיון דכ"ע מודים שאין תופסין בעריות א"כ בשעת מכירה לא היתה ראויה לו הלכך צריכה כסף אחר ל"א אפי' לריב"י צריכה כסף אחר דבשעת היעוד אמרי' דאיגלאי מלתא למפרע דמעות הראשונות לקידושין ניתנו והכא כיון דכ"ע מודים דאין קידושין תופסין בעריות אמרי' אגלאי מלתא דלשם מתנה ניתנו כדאמרי' במקדש אחותו ופי' זה עיקר:

מיסבור וכו'. קסבר ריב"י דהנך יעודין דיניהון כדיני קידושין וכל מאי דלא מהני בקידושין דעלמא ביעוד נמי לא מהני ואלו המקדש אחות אשתו מעות מתנה הן הכא נמי:

דתני. האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך:

אפילו לא נשתייר וכו' מקודשת. בהאי הנאה דמחיל לה גבה:

ה"ג מלוה כפקדון:

כן ריב"י עביד ייעודים כמלוה. דבעינן שישייר בו שוה פרוטה:

ואינו מיעדה. האדון אינו יכול ליעד האמה העבריה לאחד מאחיו שיאמר לה הרי את מיועדת לאחי כדרך שהוא אומר כשמיעדה לבנו:

לייבום. דכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהן ובן אין וגו' אבל הבן אינו מייבם את אמו:

שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. המקדיש שדה אחוזתו פודה בית כור זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם לא פדאה ומכרה הגזבר לאחר אין יכול לפדותה עוד וכשיוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים אבל אם לקחה בנו של המקדיש אינה יוצאה הימנו ביובל להתחלק לכהנים דכתיב ואם לא יגאל את השדה דהיינו בעלים ואם מכר את השדה דהיינו הגזבר לאיש אחר לא יגאל עוד ודרשינן לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש הרי האח אמור הא מה אני מקיים לאחר ולא לבן:

ה"ג ת"ל ואם לבנו ייעדנה לבנו הוא מייעדה ולא לבן בנו. וכ"ה ביבמות:

בפרשת נחלות. לענין ירושה בן הבן עד סוף כל הדורות הרי הם כבן וקודמין לשאר קרובים והכא דרשינן בנו דוקא ולא בן בנו:

מ"ד לי. תירוץ אקושיא זו אשקנו יין קונדיטין והוא יין שיש בו דבש ופלפלין:

התיב ר' תנחום. לתרץ קושית ר' זעירא:

פ' נחלות הרי עשית את כבן וכו'. וכיון דמצינו דלא קפיד קרא אבן דוקא אמרינן נמי דבן הבן כבן אבל כאן אף דנאמר דאח כבן מק"ו מ"מ שאר כל הקרובים דליכא ק"ו ודאי דאינו מייעד להן הלכך אמרינן נמי דבן הבן אינו כבן:

הרי פרשת טומאת הכהן שהאח כבן וכן שאר כל הקרובין אביו ואמו ואשתו ואחותו כדכתיב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו ואפ"ה אינו מטמא לבן הבן דלא מנו חכמים אלא ז' מתים א"כ גם ביעוד א"צ קרא למעט בן הבן וגם גבי נחלות לית לן לרבויי בן הבן אמרין אזיל קונדיטון. שהיה לר"ז להשקות לר' תנחום שלא תירץ מידי אקושית ר' שמואל בר אבא:

לית כאן לדעת. כלומר ליתא להך ברייתא אלא אפילו שלא לדעת בנו יכול לייעדה לו:

אית כאן. לעולם הך ברייתא לאו משבשתא היא והא דתני לדעת היינו לדעתה וכריב"י דאמר מעות הראשונות שקבל האב לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחלה ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין:

אפילו תימא אית כאן וכריב"י. מ"מ לשון הבריית' דתני ואם לבנו ייעדנה לדעת משמע דבעי' דעת בנו והא ודאי ליתא דהא מייעדה אפילו לבנו הקטן וכדאר"י בסמוך וקטן לית בו דעת ל"א ה"פ ע"כ צ"ל לדעת אדעתה דאי לדעת בנו קשיא הא אפי' לבנו קטן מייעדה:

אינו מייעדה אלא לבנו הגדול ובלבד לדעת. מה טעם קאמר מ"ט אין יעוד אלא בגדול לפי שאין יעוד אלא מדעת וקטן אין בו דעת ל"א ובלבד לדעת דידה וכריב"י:

ה"ג בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וכו'. וה"פ בן ט' שנים ולא בא עליה משהגדיל ומת הרי היא אלמנה ואסורה לכה"ג ואם נתן לה גט או שחלץ לה או שמת וחלץ לה אחד מן האחין אסורה לכהן:

ה"ג ע"ד דר"י דהוא פתר ליה בייעודין ניחא ייעודין שיש לו קנין בה עושה אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ע"ד דרשב"ל דהוא פתר לה בנישואין תהא פטורה מן החליצה ומן היבום והתנינן נשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום וכ"ה ביבמות. וה"פ בשלמא לר"י דאמר שמייעדה לבנו קטן א"כ מצינו אישות לקטן וקנין דיעוד קנין גמור מדאוריית' הוא מצינו לפרושי הך ברייתא דבן ט' שנים שנשא אשה היינו ע"י ייעוד והלכך בעיא חליצה ויבום ומיפסלא לכהונה אלא לרשב"ל דאמר אין ייעוד אלא בגדול ע"כ לומר דהך ברייתא בנישואין דקטן איירי א"כ תהא פטורה מן החליצה ומן היבום דהא תנינן ביבמות פרק האשה שהלך בן ט' שנים ויום אחד שנשא אשה פטורה מן החליצה ומן היבום דאע"ג דביאתו ביאה אין קנינו כלום:

אתיא דרשב"ל כריב"י. רשב"ל מוקי להך בריית' כריב"י דאמר אם עמדו הסימנין מט' שנים ויום אחד עד שיהיה בן י"ב שנים ויום אחד הרי הוא גדול למפרע מיום שנראו בו סימנין הללו וכדמסיק ובכה"ג איירי הך ברייתא:

שומא. ורוא"ה בלע"ז ודרכה ליגדל בה שער:

והן. והוא שסימנין אלו שנראו בו מט' שנים ואילך עמדו בו אף לאחר שהגדיל אבל אם נשרו בינתיים איגלאי מלתא למפרע דשומא הן ואף לריב"י לא הוו סימנין:

עמדו בו בשעת סימנין. דהיינו משנעשה בן י"ב שנים ויום אחד לריב"י למפרע משעה שנראו בו סימנים אלו הוא נעשה איש או דלמא מכאן ולהבא פליגי דלת"ק כיון שנראו בו סימנים הללו קודם שהגדיל אף שעמדו בו לאחר שהגדיל לאו כלום הן וריב"י סובר דה"ל סימנין מכאן ולהבא אבל למפרע לכ"ע לא הוה גדול:

ה"ג א"נ ר' אבון פשיטא וכו':

דו פתר וכו'. דהוא מפרש הא דרשב"ל דמוקי להך ברייתא דתני בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וכו' כריב"י וכדפרישית ש"מ דסובר דלריב"י למפרע הוא נעשה איש:

ופריך ולמה לית ר"י וכו'. כלומר כיון דלרשב"ל צריכין לפרש כן דברי ריב"י א"כ מאי קמיבעיא ליה לרבי יוסי:

דהוא צריכא ליה. אף אי מוקמינן הך ברייתא כריב"י לא מיתרצא יפה לרשב"ל דקשי' ליה גרושה וכדמסיק הלכך שפיר קמיבעיא לי' לר"י ל"א ה"ג אר"מ דהוא צריכא לי' לר' יוחנן אליבא דריב"י עמדו בו וכו' וה"פ דקמבעיא לי' לר' יוסי היינו אליבא דר' יוחנן אבל לרשב"ל לא קמיבעיא לי':

ניחא אלמנה. אהט דתני בברייתא בן ט' שנים ויום אחד עושה אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט קשיא ליה הניחא אלמנה עושה לר"י ע"י ייעוד ולרשב"ל בשעמדו בו סימנין אלא גרושה מי הוה גיטו גט הא קטן הוא:

ומשני תיפתר לה. תפרש לה שבא עליה כשהוא קטן ומשהגדיל נתן לה גט וגירושיו גירושין גמורין הן אם היה תחלת קנינו קנין גמור וכה"ג תנן התם ביבמות:

ופריך חלוצה. הא דתני שעושה חלוצה קס"ד שחלץ ליבמתו והרי היא חלוצה וקשיא לר' יוחנן דקטן אין חליצתו כלום ואי משהגדיל פשיטא:

ומשני תיפתר. תפרש לאו בשחלץ הוא ליבמתו איירי אלא בשבא על ייעודתו דה"ל קנין גמור וזקוקה היא ליבם ואם חלץ לה אחד מן האחין נעשית ע"י חלוצה:

מעתה. דמוקמת לה בייעוד אפילו בפחות מבן ט' נמי קנינו קנין גמור הוא ולמה תני בברייתא בן ט':

וכיני. וכן הוא דה"מ למתני בהני אפי' פחות מבן ט' אלא משום דתני התם שאר מילי דלא שייכי אלא בבן ט' כגון שבא על עריות חייבין על ידו תני נמי אלו בבן ט':

מאחז למד ריב"י. דבן ט' יכול להוליד:

אחז הוליד בן ט'. דבן עשרים היה כשמלך וט"ו שנה מלך הרי שכל שנותיו היו ל"ה וחזקיהו בנו היה בן כ"ה שנים כשמת אביו הרי שנולד חזקיהו כשהיה אחז בן עשר שנים וכד מדלית ט' חדשים דימי עבור הרי שבן ט' היה אחז כשנתעברה אשתו עם חזקיהו בנו:

והרן בן שש. שאברהם היה גדול מנחור שנה אחת ונחור היה גדול מהרן שנה אחת נמצא שהרן קטן מאברהם שתי שנים ואברהם קשיש משרה עשר שנים כדכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד תן שנה לעיבורה של מלכה ושנה לעיבורה של יסכה שהיא שרה הרי שהוליד כשהיה בן שש שנים מיהו כיון דאפשר לומר ששנים מקוטעות הן ובן שבע הוליד לכך לא יליף מהרן:

וכלב בן עשר. שבן ארבעים שנה היה כשהלך לרגל את הארץ ואז היה בצלאל בן בנו בן י"ד שנה שכשהוקם המשכן היה בצלאל בן י"ג שנה דכתיב איש איש ממלאכתו ואין איש פחות מי"ג שנה דל י"ד דבצלאל פש להו כ"ו שנים דל תרתי שני דתלתא עיבורא אשתכח דכל חד וחד בר תמני אוליד והא דקאמר כלב בן עשר כלומר לא יותר מעשר דא"כ צ"ל דאורי וחור הולידו כשהיו בני שש או פחות:

וכמ"ד הוא כלב וכו'. דכתיב במרגלים כלב בן יפונה וכתיב בד"ה ויקח לו כלב בן חצרון את אפרת ותלד לו את חור וכתיב בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה א"כ כשכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון שמעינן דבצלאל בן בנו היה והחשבון מכוון:

שיחק האב באדון. ומקודשת לשני:

נעשה כאומר וכו'. לריב"י קאמר דלכך סובר שיחק האב באדון לפי דקסבר נמי דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו הלכך נעשה כאומר האדון מתחילה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום:

ה"ג ובא אחר וקידשה. תוך ל' יום שמא אינה מקודשת לשני בתמיה והכי תנן סתמא לקמן ר"פ האומר דמקודשת לשני ה"נ גבי ייעוד אע"ג דלא אמר בפירוש לאחר ל' יום מ"מ כיון דאין הקידושין חלין מעכשיו נעשה כאומר לאחר ל' יום:

מעכשיו וכו'. כלומר טעמייהו דרבנן דקסברי מעות הראשונות לקידושין ניתנו הלכך נעשה כאומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום:

שמא אינה מקודשת לשניהן. בתמיה דודאי אסורה לשניהן אא"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט כדתנן לקמן ר"פ האומר א"כ ה"נ גבי ייעוד אסורה לשניהן:

מכבר לכשירצה. אם התנה מתחלה האב שיהיו המעות לשם ייעוד לכשירצה:

הכל מודים. אפילו רבנן מודים ששיחק האב באדון ומקודשת לשני:

ה"ג לאמה לאמה בלבד. וה"פ כתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה האי לאמה מיותר אלא ללמד פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד והיינו כשמתנה עמו על מנת שלא לייעדה:

ופריך ולית ליה לר"מ כל המתנה וכו' תנאו בטל. בתמיה הא תנן סתמא בבבא מציעא סוף פרק השוכר את הפועלים דתנאו בטל וסתם מתניתין ר' מאיר:

ומשני אית ליה. ודאי דקסבר דתנאו בטל בתנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו כגון שנושא אשה ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם אבל בתנאי שאפשר לקיימו בסופו שלא יעבור על דברי תורה תנאו קיים וה"נ אפשר לקיימו שלא ייעדנה:

ופריך ולית להו לרבנן תנאי שאפשר לקיימו בסופו. שתנאו קיים:

ומשני אית להו. אלא מיהו דוקא בתנאי שבממון אבל בתנאי הגוף כמי שאי אפשר לקיימו הוא:

וזה. ייעוד כתנאי הגוף הוא:

ניחא שאר וכסות. דתנאי ממון הם אלא עונה תנאי הגוף הוא ולמה תנאו קיים:

ומשני תיפתר. תפרש ברייתא זו שאומר כן לקטנה שאין מניעת העונה לה צער הגוף ובשהתנה כן שאין לה עליו עונה כל ימי היותה קטנה:

מה מקיים וכו'. כלומר ורבנן האי לאמה מאי עבדי ביה:

ומשני מוכרה אלמנה לכה"ג וכו'. מיבעיא ליה שמוכרה כשהיא אלמנה לכה"ג אע"פ שאינה ראויה לו לייעדה שהרי אסורה לו ואינה נמכרת לו אלא לשפחות וה"ה לשאר פסולין כגון לממזרת ולנתינה:

ופריך מה מקיים הדין תנייא לאמה. תנא דהך ברייתא שמוכרה אלמנה לכה"ג איך אפשר ללמוד כן מלאמה שהרי אחר שנשאת אין לאביה רשות בה וזו שנעשית אלמנה איך ימכרנה אח"כ. תיפתר. תפרש באלמנה מן האירוסין שעדיין לא יצאה מרשות אביה וכן גרושה וחלוצה נמי מן האירוסין איירי:

ופריך והא תני מוכר הוא אדם את בתו לאישות ושונה. קיבל בה קידושין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושין שלו אם לא בגרה:

לשפחות ושונה. מכרה ויצאה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומוכרה:

לאישות אחר אישות. מוכרה בקבלת קידושין אחרי שמכרה לשפחות ויצתה וחזרה אליו. אבל לא לשפחות אחר אישות. קיבל קידושין וחזרה אליו וכגון שנתארמלה מן האירוסין אין חוזרה ומוכרה לשפחות ש"מ שאפילו אחר אירוסין אינו יכול למכרה:

תניי אינון תנאי נינהו:

אית ליה. נמי שיכול למכרה אחר שנתארמל' מן האירוסין לשפחות:

מה מקיים וכו'. האי תנא דקסבר דאין למכרה לשפחות אחר אישות לאמה למה לי:

תיפתר. תפרש דאיצטריך קרא כשמוכרה לחתנו שנשא אחותה שאינה ראויה אלא לאמה בלבד וה"ה דהמ"ל דסובר כר"מ דאיצטריך קרא דיכול להתנות שלא יהא עליה ייעודין אלא דניחא ליה למוקמי ככ"ע:

בבגדו בה דכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה ומפרש לקרא הכי לעם נכרי דהיינו לשפחות לא ימשול למכרה כיון שבגד בה פעם אחת ומכרה לשפחות ולשפחות אחר אישות קסבר ר"ש דכ"ש הוא שהרי יפה כחה באישות דמשניסת איי לאביה רשות בה וגם האירוסין מוציאין מיד האדון כדאמרינן לעיל מכרה לזה וקידשה לזה שיחק האב באדון:

מה מקיימין רבנן וכו'. כלומר ורבנן דסברי דשפחות אחר שפחות מוכר האי בבגדו בה מה קעבדי ביה:

ומשני בבגדו בה. הוא מלשון בגד וה"ק כיון שפירש האדון טליתו עליה לשם ייעוד אם גירשה בגט וחזרה אצל אביה לעם נכרי לא ימשול למכרה עוד לשפחות והיינו לשפחות אחר אישות אבל שפחות אחר שפחות שרי:

יוצאה בנישואים. אם השיאה האב בתוך ימי עבדות יוצאת מהאדון מק"ו:

שאינן מוציאין מרשות האב. שהרי כל שבח נעורים לאביה:

הרי הן מוציאין אותה מרשות האדון. כדתנן במתני' א"ל אני אין לי אלא של משנה. אותן השנויים במשנתינו שיוצאת בהן והיינו סימנין כדתנן יתירה עליו וכו' אבל לא בנישואין:

במיתת רבה. היינו במיתת האדון אע"ג שלא הוזכר במשנתינו ופליג ארבי יוחנן:

וכתיב. ברישא והיה לך עבד עולם וכתיב בתריה ואף לאמתך תעשה כן:

מה נרצע יוצא במיתת רבו. דכתיב ועבדו לו ולא לבן:

ה"ג אמה העברייה אינה עובדת את הבת ואינה עובדת את הבן:

ה"ג אינן עובדין לא את הבן ולא את הבת:

מה מקיים הדין. תנא דקסבר דאף העבד אינו עובד את הבן דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורש אפי' לבן א"כ ל"ל קרא אף לאמתך תעשה כן למעט האמה שאינה עובדת את היורש תיפוק ליה דהוקש עבריה לעברי:

ומשני פתר לה. מפרש לקרא להעניק את האמה כשהיא יוצאת בסימנים דתחלה כתיב הענקה והדר כתיב רציעה וכתיב בתריה ואף לאמתך תעשה כן ואהענקה קאי:

הא כיצד. שתהיה ההגשה לאלהים ולדלת:

זה שהוא נמכר בב"ד. והגישו אדוניו אל האלהים למקום שנמכר לו:

ב"ד כותבין שטרו. כבשאר מכירות שהמוכר כותב השטר אלא מוכר עצמו מי כותב השטר מי אמרי' האדון כותבו דומי' דשטר אשה שכותב הבעל הרי את מקודשת לי שקנין עבד בשטר ילפינן מעבריה ועבריה מאחרת דכתיב ואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת בשטר אף זו בשטר או דלמא כיון דהוא עצמו המוכר כותב בשטר אני מכור לך כמו שאר שטרי מכירה:

ופריך כתיב לא ירדנו בפרך לעיניך. הרי שמצווה שלא לעבוד בו עבודת פרך ואת אמרת הכי שיעבוד ביום ובלילה אין לך עבודת פרך גדולה מזו:

ונמצא עובד בין ביום בין בלילה. שכשיוצא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

הגע עצמך שהוא קונה. עבד שהוא כהן איך ימסור לו שפחה כנענית הרי זונה היא וכהן אסור בה:

א"ל וישראל לאו היתר מכלל איסור הוא. כלומר הרי גם ישראל אסור בשפחה כנענית אלא חידוש הוא שהתירה התורה בע"ע א"כ ל"ש ישראל ול"ש כהן:

כר"ש. ר' בא בר ממל קאמר ליה אימור דאמרי' דישראל אסור בשפחה מדאורייתא היינו לר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין והבא על השפחה גורם את הבן לסור מאחרי ה' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל אבל לרבנן דפליגי אר"ש דסברי דכי יסיר בשבעה אומות הוא דכתיב ליכא איסורא מן התורה בישראל והא דכתיב ואם אדוניו יתן לו אשה לאשמועינן דרבו יכול ליתן לו שפחה בעל כרחו ושפיר מיבעיא ליה בעבד כהן אם מותר בשפחה:

ר' בא בר ממל מכאן. כלומר מברייתא דמייתי בסמוך חזר בי' מאיבעיא דידיה ופשיט ליה דע"ע כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית:

דרש ר"י וכו'. ברייתא היא שנוייה במכלתא:

ה"ג דרש ר"י בריבי מן המילת הוא נרצע רמ"א יהא כהן ויפסל. וה"פ מן המילת הוא אלי' של אזן משם הוא נרצע דאס"ד בתנוך שמא יהא העבד כהן ונפסל כדתנן בבכורות נפגמה אזנו מן הסחוס ה"ז מום אבל לא מן העור:

מן הסחוס. הוא חלק העליון שבאזן שם הוא נרצע:

שמא ייעשה בעל מום. דשמא ינקוב בו ככרשינה וכדמסיק:

ופריך וירצע הסחוס פחות מכרשינה. ולא יהא מום:

ומשני שמא יבא לידי כרשינה. ויפסול:

ופריך ויבוא לידי כרשינה. ומה בכך ה"ל טרוד בדבר מצוה ופטור כדתנן בלולב אם הוציאו לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות:

ה"ג ושב אל משפחתו בעינו. וה"פ צריך שישוב אל משפחתו כעין שהיה מקדם וזה נפסל מכהונתו:

כלום היה נרצע. כלומר מעתה תפשוט בעיא דר' בא דמדברי שניהם שמעי' דעבד כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית דאל"כ פשיטא שאינו נרצע דהא בעינן שיאמר הנרצע אהבתי את אשתי ואת בני ואשתו היינו השפחה שמסר לו רבו:

בסול. חתיכת עץ חדודה:

ת"ל ורצע. דהל"ל ונתן את המרצע באזנו כדכתיב במשנה תורה ולקחת את המרצע ונתת באזנו אלא ורצע מ"מ בכל דבר וא"ת מרצע למה לי כבר שניא לה בבבלי דאתי למעט שלא יתן סם על אזנו וינקבנו:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דדריש לשונות כפולים שבתורה אייתר לן ורצע אלא לר"י דלא דריש לשונות כפולים אלא קסבר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר:

ומשני תני ר"י. ופליג וקסבר דלאו מורצע יליף אלא הלכה למשה מסיני הוא שהוא בכל דבר:

התורה עוקפת למקרא. כלומר הלכה למשה מסיני מקפחת ועוקרת משמעות הפסוק:

ובמקום אחד. הלכה למשה מסיני עוקרת דבר שהוא בא ממדרש חכמים דהיינו דבר דילפינן מאחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן והוא כלל ופרט וכלל:

התורה אמרה בספר. וכתב לה ספר כריתות דמשמע גויל:

והלכה אמרה בכל דבר. שהוא תלוש כגון עלה של זית או לוח כותבין גט עליו:

התורה אמרה בעפר. בכיסוי הדם כתיב וכסהו בעפר:

בכל דבר שהוא מגדל צמחים. כגון הגיר הזרניך והסיד וחרסית ולבנה שכתשה. שהוא מקום כינוס שער ונראה. לאפוקי שער שבזרוע ובשוק שאין שם קיבוץ שער ולאפוקי שער של בית השחי שאינו נראה:

ה"ג והלכה אמרה יגלחנו כדלעת. וה"פ שיהא גופו חלק כדלעת ע"י גילוחו. זה מקדח גדול. מה"א דהמרצע קדריש שבחשובה ובמיוחדת שבמרצעין איירי והיינו מקדח הגדול:

זה הפסילה. כלי ברזל רחב כמין מעצד שמפסלין בו את העץ:

מה המזוזה עומדת. דבלא"ה לא מיקריא מזוזה:

גנאי לו וגנאי למשפחתו. לכך הוא נרצע בדלת במקום פרהסיא שיהא לו לגנאי ולמשפחתו שלא גאלו אותו:

שע"י דלת יצאו מעבדות לחירות. במצרים שפסח ה' על הפתח ולא נתן להמשחית לבא לנגוף אותם:

מה אזנו שנאמר להלן. במצורע ימנית דכתיב על תנוך אזנו הימנית:

עד שהוא בעבודתו. שנאמר ואם אמר העבד:

ואחת בתחלת שבע. שנאמר לא אצא חפשי משמע דבדידיה תליא מילתא אם חפץ לצאת יוצא והיינו בתחלת שנה השביעית שלו. עד שיהא לו אשה ובנים. שפחה כנענית שמסרה לו רבו וילדה לו בנים:

ולרבו אשה ובנים. שנאמר אהבך ואת ביתך:

עד שיהא אוהב את רבו. שנאמר אהבך:

ורבו אוהבו. שנאמר כי טוב לו עמך:

כל ימי עולמו של אדון. שנאמר והיה לך ולא לבן:

בכסף ע"י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהא זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבל מהם ואפי' ע"מ שאין לרבו רשות בו דאין קנין לעבד בלא רבו:

וחכ"א בכסף ע"י עצמו. דסברי יש קנין לעבד בלא רבו הלכך קונה את עצמו בכסף אפי' ע"י עצמו וכ"ש ע"י אחרים:

ובשטר ע"י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך שיתנו לו אחרים ע"מ שאין לרבו רשות בו:

גמ' מה אחוזה נקנית וכו'. כדמסיק:

אף עבד כנעני. וכל האומות משנמכר מהם לעבד כך דינו אלא שכל העבדים נקראים על שם כנען דכתיב ביה עבד עבדים יהיה לאחיו:

שדות בכסף יקנו. מדכתיב יקנו מעיקרא ש"מ דבכסף לחוד קנה וה"ה בספר וחתום בעדים דהיינו בשטר לחוד נמי קני וה"ה בחזקה לחוד והיינו והעד עדים:

ופליג וכו'. הא דאר"י דבשוה פרוטה סגי דמיקרי כסף פליג אהא דאר"ח דשקלים היינו ליטרא דשדות בכסף יקנו בנביאים כתיב בירמיה דשקלים וכסף חדא מלתא נינהו דכתיב כסף ישקול:

קינטורין. הם השקלים היותר גדולים שבמדינה:

ולא דמיא. כלומר לעולם דלא פליגי אלא שקלים לחוד וכסף לחוד:

התיבון. הקשו הרי אונס דלא כתיב ביה אלא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וקיי"ל דשקלים הוא נותן:

ודלא כר' לעזר. הא דתנן שאין השדה נקנית אלא בכסף ובשטר ובחזקה ולא בדבר אחר אתיא דלא כר"ל דאמר אפי' בהילוך לחוד קני:

הכל מודין במוכר שביל לחברו. שנקנה ע"י הילוך כיון דשביל אינו עשוי אלא להילוך:

מ"ט. דר"א דהילוך קונה:

כי לך אתננה. ובהילוך קנאה:

אית מתני' אמר. יש משניות דמשמע מהם דעבדים כקרקעות ויש משניות דמשמען שעבדים כמטלטלין:

דתנינן תמן. בבבא בתרא ריש פרק חזקת:

חזקת הבתים וכו' והעבדים. אע"ג דהתם איירי בחזקת שלש שנים אם אבד שטרו דנאמן לומר לקוחה היא בידו מ"מ משמע דחזקת הקרקעות והעבדים שוים:

ה"ג אית מתני' אמר עבדים אינן כקרקעות דתני:

נעל לו. העבד לרבו מנעלו:

נטל. כליו לפניו לבית המרחץ:

אם הגביהו. הרב להעבד ה"ז חזקה:

מיליהון דרבנן. דברי רבנן דמייתי בסמוך שמעינן דעבדים כמטלטלין:

אין שיעבוד למתנה. הנותן מתנה לחבירו ולא פירש שמקבל על עצמו האחריות אינו חייב באחריותו אע"ג דבשאר שטרות אמרינן אחריות טעות סופר במתנה לא אמרינן הכי:

אין גובין מהעבדים. בעל חוב אין גובה חובו מהיתומים אם לא הניח אביהם קרקעות:

מאן אינון רבנן. דסברי דעבדים אינן כקרקעות:

ארמלתא. אלמנה אחת תפסה שפחה מעזבון בעלה לגבות ממנה כתובתה וכתובת אשה אינה נגבית אלא ממקרקע. ל"א אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובת אשה מ"מ תפיסה מהני כי היכי דמהני לבעל חוב ולעולם קסבר דעבדי מטלטלי נינהו ולשון זה נראה עיקר:

תפסת תפסת. כיון שכבר החזיקה גובה הימנה דמספקא ליה אי עבדי כמקרקע דמיין או כמטלטלין ומספיקא אין מוציאין מיד המוחזק:

ר' אימי. הוציאה להשפחה מיד האלמנה דקסבר תפיסתה לא מהניא שהיא סברה שהיא משועבדת לה כקרקעות ובאמת לאו שלה היא לכך חזר ר' אימי והוציאה ממנה שאין זו חזקה מעלייתא שלא כיוונה לשם חזקה אלא סברה כיון ששמשתה בחיי בעלה ועדיין היא ברשותה הרי היא שלה וכן עיקר והכי משמע בכתובות פ"ט:

ולא כקרקעות. מהך ברייתא דבסמוך שמעינן דעבדי לאו כמקרקע נינהו:

ה"ג קרקעות ועבדים החזיק בקרקעות לא החזיק בעבדים:

אם אומר את וכו'. אס"ד דעבדים כמקרקע דמי אפילו אינן עומדין בתוכה קנה:

היו לו שתי שדות וכו'. ומכרן לאחר כיון שהחזיק הלוקח באחת מהן קנה שנייה:

לא כמטלטלין. ושאין עבדים כמטלטלין כמי שמעינן מהך ברייתא:

ה"ג כיון שהחזיק בקרקע החזיק בעבדים:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ה"ג נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות וזוקקין וכו'. ולא בעינן צבורי' בתוכה:

ובשטר ע"י עצמו. דקסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות שאם עבד כהן הוא פוסלו מלאכול בתרומה ואם עבד ישראל הוא אוסרו מיהא בשפחה וכיון דקיי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו הלכך ע"י עצמו דוקא אבל לא ע"י אחרים וכסף ע"י אחרים שאני שקבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב והרב אינו נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו:

מאחר לרבו. הא דתנן בכסף ע"י אחרים היינו שהאחר נותן הכסף לרבו:

ופריך הא מרבו לאחר לא. פי' אם נתן רבו כסף לאחרים ואמר שע"י קבלה זו יצא עבדו לחירות לא מהני בתמיה אמאי לא מהני:

אפילו מרבו לאחר. נמי מהני והא דנקט מאחר לרבו לא אתי אלא למעוטי מרבו לעצמו שאם נתן הרב כסף לעבדו שיצא לחירות ע"י קבלה זו לא מהני כיון דאין כאן נתינה כלל שהרי הוא של הרב דמה שקנה עבד קנה רבו:

ה"ג הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יוצא שתצא שדך להפקר וכו'. וה"פ מעיקרא בעא מיניה אי מהני באומר ע"מ וא"ל דמהני והדר קבעי מיניה אי מהני באומר הילך כסף זה ע"מ שתצא שדך להפקר:

מה בין זה לזה. בין שדה לעבד:

זה זיכה לבן דעת. המקבל מזכה לעבד שהוא בן דעת לכך מהני משא"כ שדה:

ופריך הגע עצמך. שהיה העבד חרש ואינו בן דעת לדבריך אם אמר הילך כסף זה שיצא עבדך החרש לחירות לא מהני:

א"ל איש. כלומר הואיל ומינו בני דעת נינהו אמרינן לא פלוג:

ופריך הגע עצמך. שהיה העבד קטן שאינו בן דעת וגם רוב קטנים אינן בני דעת לא מהני אם אמר הילך כסף זה ע"מ שיצא עבדך הקטן לחירות:

א"ל דרכו. של קטן להגדיל ודמי לבן דעת משא"כ בשדה:

אתיא דר"ז. דאמר אפילו מרבו לאחר כרשב"א:

אף בשטר ע"י אחרי' וכו'. ופליג אתנא דמתני' דאמר משום ר"מ בשטר ע"י עצמו:

לא רבו וכו'. לאו שמעי' דאיירי שרבו נותן שטר לאחרים שיצא עבדו לחירות:

ה"ג אף הכא רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות:

אתיא כר'. הא דארשב"א בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היינו דוקא במשחרר חצי עבדו וכדמסיק דאי במשחררו כולו למה לא ע"י עצמו וכי לית ליה דגיטו וידו באין כאחת:

ופריך ולית לרבנן אדם משחרר חצי עבדו. בתמיה א"כ מי שחציו עבד וחציו בן חורין היכי משכחת ליה:

ומשני אית להו. דאדם משחרר חצי עבדו מיהו דוקא בעבד של שני שותפין ושחרר אחד מהן חלקו דלא שייר בקנינו:

אבל בעבד שכולו שלו. ושחרר חציו שאני שכשהוא נותן לידו הגט אינו אלא כמזכה מימינו לשמאלו שמעולם לא יצא מרשותו:

ופריך ולית ליה לרבי. שזהו כמזכה מימינו לשמאלו ולמה קנה:

ומשני אית ליה. בנותן ליד עבד דלא קנה וכי קאמר דקנה היינו במזכה לו ע"י אחר חציו:

ופריך ולית להו לרבנן במזכה על ידי אחר. דקנה ואמאי פליגי:

ומשני סברין רבנן הראוי לזכות ע"י עצמו ראוי לזכות ע"י אתר. אבל העבד כיון שאינו ראוי לזכות ע"י עצמו החציו אינו זוכה ע"י אחר דזכות על ידי אחר ה"ל מטעם שליחות וכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שלוחו נמי לא מצי למיעבד:

הגביה. העבד את המציאה ואמר על מנת שאזכה בה אני ולא רבי מהו. מי אמרינן על כרחו זכה בו הוא ורבו זוכה ממנו או דלמא כיון דמתחלה הגביה לצורך עצמו ולא לרבו ה"ל כנותן לו מתנה ע"מ שאין לרבך רשות בהן והא דתנן פ"ק דב"מ מציאת עבדו ושפחתו הכנענים הן שלו היינו בשלא התנה קודם הגבהה שתהיה לעצמו:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

המודר וכו'. מתני' היא בפ' בתרא דנדרים:

תנא ולא ליך. צריך שיאמר ע"מ שאין לבעלך ולא לך רשות בהן:

דר"מ עביד יד עבד כיד רבו. וה"ה יד אשה כיד בעלה ואלו לא אמר ולא לך זכתה היא וחוזר הבעל וזוכה ממנה:

ופריך במתנה. הוא דאית ליה לר"מ דיד אשה כיד בעלה ויד עבד כיד רבו אבל במציאה איכא למימר דמודה ר"מ לרבנן דזכה לנפשיה:

אר"ז לפני ר"מ וכו'. טעמא מפרש מ"ש מציאה ממתנ' וקאמר דשאני מתנה דבזוכה מדעת אחר הוא משא"כ מציאה לאו מדעת אחר הוא זוכה:

כאן. במציאה שהוא כזוכה מדעת עצמו לא כ"ש שיד עבד כיד רבו ולא זכה:

ופריך ולמה לא תנן. במתני' שהעבד קונה את עצמו בראשי איברים שאם חיסר רבו ממנו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין שיוצא בהן לחירות:

מפני המחלוקת. דפליגי תנאי חד אמר היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור וחד אמר אין צריך גט שחרור וכיון דלמ"ד צריך גט היינו בשטר לכך לא תני ליה:

מרבו לעצמו לא. דבזה הכל מודים דיד עבד כיד רבו:

ה"ג מחלוקת ר"מ וחכמים דתניא האומר הא לך וכו':

מה צריכא ליה. כי קמיבעיא ליה מרבו לאחר מהו מי אמרינן כי היכי דיכול העבד להיות שליח לזכות מאחר לרבו ה"נ יכול להיות שליח לזכות מרבו לאחר או דלמא כיון דיד העבד כיד רבו לכך זוכה מאחר לרבו אבל מרבו לאחר לא דה"ל כזוכה מימינו לשמאלו ועדיין לא יצא מרשותו ויכול לחזור בו:

השואל את הפרה. מתני' היא בב"מ פ' השואל:

ביד שלוחו. ומתה פטור. לית הדא אמרה וכו'. מסיפא דמתני' דייק דתנן א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב השואל באונסין ואס"ד דאין העבד זוכה מרבו לאחר ה"ל כאלו עדיין היא בידו דמשאיל ולמה יתחייב השואל אלא ודאי כשנתנה המשאיל ליד עבדו שיזכה בה בשביל השואל זכה בה השואל לפיכך חייב באונסין:

תיפתר. תפרש למתני' בששלחה לו ביד עבדו העברי דלא קנה לגופיה לענין זה ויכול לזכות לאחרים על ידו:

תפתריניה. כלומר לעולם אפילו בעבד כנעני איכא לאוקמי מתני' ואפ"ה ליכא למפשט מידי תפרש למתני' באומר לו המשאיל פתח לה והיא תבא מאליה דמשעבד נפשיה משיצאה מחצירו ומשום דשלח עבדו עמה לא מיפטר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

הנהיגה. או שהמשיכה או שקרא לה השואל ובאתה אחריו נתחייב השואל לשלם והיינו כר"י דאמר כשפתח לה ובאה חייב:

ה"ג ובאת אחריו:

שמע לה מן הדא. פשיט לה מהך מתני' דעירובין פ' חלון:

אבל אינו מזכה. העירוב לכל בני המבוי לא ע"י בנו וכו':

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שאין העבד כנעני זוכה מיד רבו לאחר:

תיפתר. תפרש למתני' דאתיא כר"מ דאמר יד העבד כיד רבו מאחר לעצמו וה"ה מרבו לאחר וכי קמיבעיא ליה לרבנן דקסברי מאחר לעצמו זכה העבד איכא למימר דמרבו לאחר נמי זכה העבד:

ופריך והתני. ברישא דמתני' דמזכה ע"י אשתו ואס"ד מתני' כר"מ והא איהו הוא דאמר דיד האשה נמי כיד בעלה א"כ כי היכי דקאמרת לר"מ אין העבד זוכה לאחר מרבו אשתו נמי דהא אשה ועבד דמיין להדדי:

תיפתר כהדין תנייא. תפרש למתני' דאתי כר"מ אליבא דהאי תנא וה"ה דהוי מצי לשנויי הכי אמתני' דהשואל אלא דעדיפא מיניה משני:

ה"ג אשתו אינה פודה לו מע"ש רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מע"ש וכ"ה בעירובין וה"פ אם היה לאשתו מעות שאין לבעלה רשות בו כגון שנתן לה בעלה מתנה דקנתה לגמרי ואין הבעל אוכל פירות ואמר לה בעלה שתפדה בו מע"ש שלו אינה פודה בלא חומש דידה כידו והבעלים שפודין מע"ש שלהם מוסיפין חומש ורשב"א אומר דפודה לו מע"ש בלא חומש שאין ידה כידו והויא לה כאיש אחר שאינו מוסיף חומש:

והדין תנייא. והאי תנא כלומר רשב"א הוא דאמר משום ר"מ אע"ג דיד עבד כיד רבו אפ"ה אין יד אשה כיד בעלה:

שיזכה עבד בגט שחרור. שיהיה שליח לקבל גט שחרור של חבירו כיון דאיתיה בתורת שחרור מצי נמי להיות שליח:

שאין לו גט אשה. שאינו בתורת גיטין וקידושין:

אין תימר מתני' היא. א"ת דמפורש בברייתא דעבד נעשה שליח לקבל גט שחרור של חבירו מרבו שלו שעוברה כעבד אחר דמיא:

זכתה לו. לעובר בקבלת גט זה להיות משוחרר:

עוברה עשו אותו כאחד מאיבריה. כלומר עובר ירך אמו וה"ל כמשחרר חצי עבדו דקנה אפי' קיבל העבד עצמו שטר שחרור דאף בחצי עבד אמרינן גטו וידו באין כאחת אבל לאחר לא שמעינן ממתני' נראין הדברים שיקבל העבד גט שחרור. לעצמו שגטו וידו באין כאחת:

ואל יקבל גט כוותין. כלומר שאינו כשר לקבל גט חבירו שהוא עבד דכוותיה כיון דאינו בן ברית אינו בתורת שליחות:

א"ת מתני' קודמת. כלומר ברייתא השנויה לפני ר"י פליג עליה:

אם היתה עוברה זכתה לו. אע"פ שהיא שפחה מקבלת גט עוברה שהוא עבד:

עוברה עשו אותו כא' מאיבריה. דעובר ירך אמו וה"ל כמשחרר חצי עבדו אבל לאחר לא:

אעלון עובדא. העלו מעשה כזה לפני ר' יוחנן באחד שאמר קודם מיתתו פלונית שפחתי אני עושה לה כתב שלא תשתעבד מה דינה מי אמרינן כיון דלא אמר לשון שחרור ולא לשון הפקר לאו כלום הוא או לא:

אמר לא כל הימנו לשעבד. פי' אר"י לאו כל כמינייהו דיורשים לשעבד בה דמצוה לקיים דברי המת:

בניה מה הם. שאלו לר' יוחנן בניה שתלד מכאן ולהבא מה הם מי אמרינן דמשוחררת היא או לא:

עבדים. פשיט להו ר"י דבניה עבדים הם:

מה שייר בה. הא דקאמר שלא תשתעבד היינו שלא יטריחוה בעבודתם ושיהיה מעשה ידיה לעצמה:

דרבי היא. הא דאמרי' דלשון זה מהני לעצמה למעשה ידיה אבל לא לבניה אתיא כר' דאמר משחרר חצי עבדו:

לשני עבדיו כאחת. שכתב כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי:

ושניהן צריכין לשחרר זה את זה. שכל אחד זכה בחבירו מחציתו:

דרבי היא. דכשכתב לפלוני ופלוני ה"ל כאומר חצי לזה וחצי לזה ולא שחרר אלא חציו שהרי חציו השני עדיין עבד הוא שהרי נתנו לחבירו אלא כרבי אתיא דאמר אדם משחרר חצי עבדו:

לית הדא אמרה. מי לא שמעינן מהכא שהעבד זוכה מרבו לאחר שהרי עדיין עבדו הוא ואיך זוכה בנכסים אלא ודאי שכל אחד זוכה בשביל חבירו וקשיא מתניתין דעירובין אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים דפשט ר"ז לעיל בשמעתין מינה שאין העבד זוכה מרבו לאחר:

א"ל. מי סברת שתחלה זוכין בנכסים ואח"כ יוצאין לחירות על ידי שמשחררין זה את זה אלא בנכסים ובגופן זוכין כאחת וה"ל כאילו זוכה להן ע"י בן חורין או שכל אחד זוכה בחלקו שהרי הזכיה בנכסים ושחרורו באין כאחד:

הרי את בת חורין. האומר לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין בגט שחרור זה וולדך עבד:

וולדה כיוצא בה. משוחרר:

אב המשנה. אב לשון אדון כלומר שבקי בהם במשניות:

שניהן בן חורין. הא דאמרו חכמים לא עשה כלום היינו ששניהם. ב"ח:

שניהן עבדים. אפילו השפחה אינה משוחררת דה"ל משחרר חצי עבדו:

ופריך ע"ד דר"י וכו'. פי' הניחא לר"י איכא מחלוקת בין ר"י וחכמים דלר"י שניהן ב"ח ולרבנן שניהן עבדים אלא לר"א דאמר אף לרבנן שניהן ב"ח במאי פליגי:

אלא כיני. כן היא לשון הברייתא דר"י הגלילי אמר דבריו קיימין וחכמים אומרים לא עשה כלום ועלה פליגי ר"א ור"י:

וכרבי. והא דאר"י הגלילי דבריו קיימין אע"ג דעובר ירך אמו הוא אתיא כרבי דאמר אדם משחרר חצי עבדו:

מתני' במוסיר'. בעלים מוסרים אותה ללוקח באפסר או בשערה אבל במשיכה לא מיקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו:

בהגבהה. ולא במשיכה:

גמ' ה"ג אין מוסירה קונה בנכסי הגר וכ"ה בבבלי פ"ק דב"מ. וה"פ דמוסירה היינו אדם המוסר דבר לחבירו ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני:

בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין וכל הקודם בנכסיו זכה בהן:

כולהם קנה. שהרי כולן נגררים אחריהם וה"ל כאלו מסר לו כולן או דלמא בעינן שימסור לו כל אחת ואחת ולא קנה אלא אותה שמסר לו:

לקנות וולדותיה. שא"ל משוך בהמה זו וקני וולדותיה דלקנות לחוד ודאי לא מהני דמשמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך:

לא קנה. ואיירי בשעדיין לא נתעברה וכדמסיק:

ופריך אלו האומר לחבירו משוך בהמה זו שתקנה משוי שלה. לקנות הכלים שעליה ולא אותה:

שמא לא קנה. בתמיה הא ודאי קנה א"כ ה"ה האומר משוך בהמה זו לקנות ולדותיה קנה:

הדא דתימר. הא דאר"ח לקנות ולדותיה לא קנה בשלא היתה הבהמה מעוברת באותה שעה אבל אם היתה מעוברת מודה ר"ח דה"ל כמשאה של בהמה דקנה:

ההן דנגיד. האי מאן דמשיך נוד מלא יין ונתבקע הנוד בידו ונשפך היין:

לא חייב בה. בתמיה דודאי חייב אף על גב שלא כיון לקנות הנוד אלא היין מהכי משיכת הנוד להתחייב על היין והוא הדין במשוך הבהמה לקנות המשא שעליה קנה:

לכן צריכה. לא נצרכא אלא אפילו לא נתכוין לקנות אפילו היין אלא שמשך הנוד להעלותו לתוך החנות כדי שלא יקחנה איניש אחרינא אפ"ה חייב במשיכה זו אם נשברה תחת ידו:

ה"ג דלא יזכה בה חורין. וכ"ה במסכת ע"ז:

מהו שתקנה בשער הפחות. האומר לחבירו מכור לי חבית יין וא"ל הן ומשך הלוקח החבית מהו שקונה במשיכה זו היין אם אמר המוכר שדעתו למכרו בשער הפחות שבשוק דודאי מתרצה לוקח וחייב באונסין או כיון דלא סמכא דעתיה לא קנה:

דתנינן תמן. פ"ה דע"ז:

פסק. הישראל עמו המעות בכמה הוא מוכר לו המדה אבל עדיין לא מדד דמיו מותרים דמשיכה בעכו"ם קונה כמו בישראל וכשמודדו הישראל בכליו ובא הכלי ברשות העכו"ם קנאו העכו"ם במשיכה וה"ל לישראל זוזי גביה בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע:

מדד עד שלא פסק. סכום הדמים כך וכך יין בכך וכך דמים דמיו אסורין דעכו"ם לא קנייא השתא במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה למקנייא במשיכה שמא ירבה לו דמיו הלכך כי נגע ביה הוה יין נסך ברשות ישראל שעדיין לא קנאו העכו"ם עד שיפסוק לו דמים:

אם אומר את וכו'. ואס"ד דמהני משיכה לקנות בשער הפחות א"כ אפילו מדד עד שלא פסק נמי יהו דמיו מותרים דה"ל כמדד ופסק:

ההין וכו'. האי מאן דנוטל כזוניתא כלי דומה לקיתון מן האומן לבקרו אם טוב הוא ונאנסה מידו ונשברה חייב דהרי הוא בנטילה זו כלוקח גמור אי נמי כשואל שכל הנאה שלו:

הדא דתימר. לא אמרן דחייב באונסין אלא בצור ודדמיין לה או בקיסרין שהן עיירות גדולות דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה דהרבה ימצא קופצין ומשום דהנאתו של לוקח לבד הוא ה"ל עליו כשואל וחייב באונסין:

ברם. אבל כאן שהעיר קטנה ועדיין דרכו של מוכר לחזור למשקל ולמכור אין הלוקח לבקרו חייב באונסין שאין כל ההנאה שלו אלא של שניהם:

כיון שמסר לו משכוכית קנה כל העדר דה"ל כאומר לו לך משוך וקני:

חוטרא. מקל שמנהל בו הצאן והוא ניכר להצאן שרצים מפניו:

שרקוקיתה. כלי שמצפצפים עליו הרועים והצאן שומעים קולו והולכין אחריו והוא מלשון אשרקה להם ואקבצם:

נגדתא. לשון משיכה והוא עז חריף ההולכת בראש העדר והעדר כולו הולך אחריה:

כיון שמסר לו דליו. הוא כיסוי הבור ל"א הדלי ששואבין בו קנה וה"ל כאומר לו לך חזק וקני:

כיון שצבר. המוכר פירות של לוקח בתוכו קנה דה"ל כאומר לו לך חזק וקני:

דתנינן תמן. טהרות פ"ז:

הבית טהור. כל הטהרות שבתוכו טהורות:

שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. בלבד ולא סמכא דעתיה לכנוס דמתפס כגנב:

רבי שמעון מטמא. דכשמסר לו המפתח כאלו אמר לו לילך בכל הבית הלכך לר"ש משמסר לו המפתח כאלו א"ל לך חזק וקני:

לא עשה כלום. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ה"ג וולד שפחתו לחבירו לא עשה כלום. וה"פ וכן המוכר וולד שפחתו לחבירו וכו':

אויר חרבתו לא עשה כלום. דאין אדם מוכר דבר שאין בו ממש:

ומשייר מעשרותיה. דכל המשייר בעין יפה הוא משייר וה"ל כמשייר שדה למעשרותיה וכן כולם ה"ל כמשייר מגופו וגוף הוא בעולם ודבר שיש בו ממש:

ופריך והיך אפשר וכו'. כלומר מי שרוצה למכור אויר חורבתו כיצד יעשה:

תיפתר. תפרש באומר המוכר לקונה תלוש מן החורבה דבר שהוא לתקנת החורבה דה"ל חזקה בגוף הקרקע ואגבה קנה האויר דה"ל כמוכר גוף החורבה לאויר:

ה"ג מן החורבה הזו וקנה אויר שבה:

וכא. והכא גבי מעשרות נמי אם אומר לו תלוש מן הקרקע הזה שתקנה אגבה אחד מעשר מפירותיה קנה:

בחצר שאינה של שניהן. לא של מוכר ולא של לוקח:

תני ר"ח ופליג. ברייתא דמייתי בסמוך דתני ר"ח פליגא אדרב:

או בחצר שאינה של שניהן. וכגון שלא נתן להם בעל החצר רשות לכנוס שם דה"ל כר"ה:

אבל ברשות הלוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית הלוקח:

כיון שקיבל עליו. המוכר וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה:

זכה. הלוקח מיד אע"פ שלא משך ולא מדד דקני ליה רשותו:

ברשות המוכר לא קנה. במשיכה סתם אלא בהגבהה שהיא קונה בכל מקום:

או עד שעה שימשוך. ויוציאנה מרשות מוכר לר"ה או לרשות לוקח:

ברשות זה שהן מופקדין אצלו. שהפקיד המוכר פירותיו אצל אחר:

לא קנה. הלוקח במשיכה דמסתמא הקנה הנפקד למפריד רשותו וה"ל כרשותו של מוכר ולא קנה עד שיזכה בהן הלוקח בהגבהה או במשיכה חוץ לרשותו לר"ה:

או עד שישכור לו הנפקד מקומו. שהתבואה מונחת שם:

כי הא וכו'. כלומר כיון דמקרא שמעינן דבהמה דקה נקנית במשיכה שפיר פשט ר"א דבהמה גסה דוקא במסירה:

ה"ג דר"י שלח לשאול לר' אלעזר וכו'. ולהכי מייתי בסמוך שאר שאלות ששלת ר"י לר"א:

א"ל ולא מתניתין היא. לר"י אמרו מאי תיבעי לך מתניתין היא שבהמה גסה ניקנית במסירה:

ומשני אית תניי. יש תנאים שמחליפין ותני במתניתין וחכ"א אף בהמה גסה ניקנית במשיכה לכך שאל ופשטו דבמסירה דוקא ולא במשיכה וחכמים לא פליגי אלא בבהמה דקה דנקנית במשיכה:

בכור שנטרף. בכור אדם שנעשה טרפה תוך שלשים יום ללידתו מי אמרינן אי לאו דנטרף היה בריא כל שלשים יום ולאו נפל הוא וחייב בפדיון או דלמא השתא מיהא לא חי שלשים יום שלימות ופטור ל"א שנטרף היינו שנהרג תוך ל' יום:

א"ל כמו שמת. הוא ופטור מפדיון ה' סלעים של הבכור שנאמר אך פדה תפדה את בכור אדם אך מיעוטא הוא למעט כה"ג שפטור מפדיון:

שילייא שיצאה וכו'. דקיי"ל המפלת שלייא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שלייא בלא וולד אלא שנימוח בתוכה:

מקצתה היום וכו'. מיבעיא ליה מאיזה יום מונין לה ימי טומאה וימי טהרה:

אם לדם טהור. שיכלו ימי טהרה שנותנין לזכר כדכתיב בקרא מונין מיום הראשון:

ואם לדם טמא. שיכלו ימי טומאת לידה של נקבה מונין התחלתן מיום שני:

הדא דתימר. לא אמרן:

בשלא יצא עמה. עם השליא וולד גמור:

הראשון חייב. בכל מה שהיה חייב כשהיה אצלו ואין דין הבעלים עם השני אלא עם הראשון א"נ אפילו באונסין חייב וכן משמע בסמוך:

ה"ג רבי יוחנן אמר הראשון חייב. וכ"ה בבבלי פ' המפקיד:

תמן תנינן. ב"מ פרק המפקיד:

השוכר פרה מחבירו והשאילה. השוכר בימי שכירותו לאחר לעשות בה מלאכה ומתה בבית השואל כדרכה:

ישבע השוכר. למשכיר שמתה כדרכה ופטור שהשוכר פטור מאונסין:

והשואל. שחייב באונסין ישלם להשוכר:

אלא תחזור הפרה לבעלים. משום דחשיב שוכר כאלו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל:

והוא שנתן לו. המשכיר רשות להשוכר להשאיל פרתו אם ירצה:

לא בדא. לא בזה אמרו חכמים שהשוכר ישבע למשכיר אלא השוכר חייב אפילו באונסין ששינה מדעת הבעלים וה"ל פושע דקסבר שומר שמסר לשומר אחר חייב באונסין:

ופריך ושואל. אמאי איצטריך ר"ח לאשמועינן דאם שינה חייב הא אפילו לא שינה השואל חייב באונסין:

ומשני אלא. איצטריך משום הא דתנן בב"מ. ס"פ השוכר את הפועלים מתנה וכו':

להיות פטור מן השבועה. ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה:

ואתא מימר לך. ובא ר"ח לאשמועינן אפילו פטרו המשאיל להשואל להיות כש"ח אם שינה והשאילו לאחר ומתה באונס חייב לשלם:

ביקש. המשכיר להשביע את השואל שמתה כדרכה מהו שיכול להשביעו או דלמא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את:

נשמע מן הדא. תא שמע ממתני' דפ' הכותב:

כתב לה. לאשתו:

אינו יכול להשביעה. שלא עכבה משלו כלום:

אבל משביע הוא את יורשיה. אם גרשה ומתה ויורשיה תובעין ממנו כתובתה משביען שלא עכבו כלום משלו:

ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין כתובתה נשבעי' עליה:

הדא אמרה. זאת אומרת דכי היכי דיכול הבעל להשביע את הבאים ברשותה ה"נ המשכיר יכול להשביע את השואל שהוא בא ברשות השוכר:

וההיא. והך שבועה דכתובת אשה ילפינן מהך דהשוכר לענין זה שאם לא פטרה משבועה יכול להשביע' כי היכי דהשוכר יכול להשביעו למשכיר אם ירצה:

לא צריכא וכו'. הא לא איצטרך למילף מהתם דמגופה שמעינן דוקא בשפטרה משבועה הוא דאינו משביעה אבל בשלא פטרה משביעה:

ומה צריכא למילף. כי איצטרך למילף מהתם היינו דאיירי נמי בשנתן לה רשות שיהיו בניה אפטרופסין:

כיי. כי האי דאמר ר' הילא וכו' דמתני' דהשוכר איירי בשנתן לו רשות להשאיל ה"נ בשנתן רשות שיהיו בניה אפטרופסין אבל לא נתן לה רשות ומעצמה עשתה בניה אפטרופסין אע"פ שפטרה משבועה משביעה כדאמרינן גבי שואל שפטרו להיות כש"ח כיון ששינה מדעת בעלים חייב:

צריך להעלות לו שכר וכו'. אדר' ינאי קאי דאמר אבל אם לא נתן לו רשות השוכר חייב באונסין ותחזור הפרה להבעלים מ"מ חייב השוכר לשלם כל דמי שכירות הפרה עד שמתה להבעלים:

שאלוהו הבעלים. הפרה מהשוכר ומתה כדרכה בבית בעלים מהו שיהו הבעלים חייבים לשלם להשוכר כאלו השאילה לאחר או לא:

אמר ליה כן אנן קיימין. הכי קיימא לן אם שאלו הבעלים מהמשכיר ואכלוה תוך ימי שאילות אמר ר"י בר' בון שלהם אכלו ופטורין:

היך עבדין עובדא. הלכתא מאי בשומר שמסר לשומר:

אמר ליה. שנים נגד ארבעה אין מורין הלכה כהנך שנים והכא ר' לעזר ור' יוחנן ור' ינאי ור' חייא רבה כולן ס"ל הראשון חייב ור' יהודה ששאל מר"א וריש לקיש סוברין השני חייב לא שבקינן דעת ארבעה נגד שנים:

א"ל. ר' זעירא שנים נגד שנים הן שר' אלעזר תלמידו דר"ח הגדול הוא ור' יוחנן תלמידו דר' ינאי והרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד:

האחין שחלקו וכו'. כגון שמת אביהם ואחר כך מת אחיהם וחלקוה אחים הנותרים נכסי אביהם ואחר כך ייבם אחד מהאחים אשת אחיו המת מהו שיחזירו לו כולן מחלק ירושתם כפי המגיע על חלק אחיהם שמת שהרי אלו לא חלקו עדיין היה היבם נוטל גם חלק אחיו המת או דלמא כיון שבשעה שחלקו היו כולן ראויין ליבם אשת אחיהם זכו כולן בחלקם:

ה"ג א"ל זכו כולם בנכסי המת. וכדפרישית:

מצוית דעתיה על דר' לעזר. כלומר חיבר דעתיה לדעת ר"ל וכדמסיק. מצוית לשון צוותא:

ולא שנא. אם חלקו ואח"כ ייבם או בשייבם אחד מהן ואחר כך חלקו בשוה ואחר החלוקה תובע היבם חלק שמת זכו כולן בנכסי המת:

ולמה א"ל. ר"א באחין שחלקו ואח"כ ייבם טפי הל"ל אפילו ייבם ואח"כ חלקו שזכו כולן בנכסי המת ויותר נ"ל דגרסינן ולמה לא א"ל:

ומשני מה דשאליה. רב יהודה השיבו והוא שאל אחלקו ואח"כ ייבם:

ופריך ולמה לא שאל. ר"י גם אייבם ואח"כ חלקו מה דינו:

ומשני משום דא"ר אבינא בשם ר"א בכור שחלק כפשוט. בנכסי אביו:

חזקה וויתר. חלקו ויבם נמי בכור קריא רחמנא כדכתיב יקום על שם אחיו הבכור הלכך כשייבם תחלה ואח"כ חלקו פשיטא ליה דזכו כולן בחלקם שכבר ויתר ולא קמיבעיא ליה אלא כשחלקו קודם הייבום שעדיין לא זכה בחלק המת ולא שייך לומר וויתר ופשיט דאפילו הכי אבד חלקו כיון דבשעת חלוקה יד כולן שוו בחלק המת:

האחין שחלקו. לאחר שעמדו זמן מה בשותפות בנכסי אביהם איך ומה הן חולקין:

חולקין. אף הבגדים שעליהן שנעשו מירושת אביהם אבל הבגדים שעל בניהן ובנותיהן שנעשו מתפיסת הבית. אין חולקין שמסתמא מחלו זה לזה:

העושה שום לבתו. העושה כלים לשומן בנדונית בתו שקנה בתפיסת הבית:

ה"ג מביאין שום לאמצע וחולקין. דהא ודאי לא מחלו:

קטלא. בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים מכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה ולפעמים הוא חשוב:

בראויה להשתמש בחול. שהקטלא אינה חשובה וראויה לימות החול אבל אם היא חשובה שראויה לרגל היא לאמצע:

כלי שבת. בגדי שבת שעל בניהן ובנותיהן:

צריכא. קמיבעיא ליה אם הן לעצמן או לאמצע:

אילין בולסייא. הנך מראות של זכוכית שהבנות רואות בהן אם הן כבגדים של חול והן לעצמן או לא:

חכים את. ניכר אתה שיש לך מראות הרבה לפיכך אתה שואל עליהן:

ה"ג סגין מביאין וחולקין. וה"פ דודאי לאו בכלל בגדים הן ולאמצע:

מהו לגבות. מיורשים מעבדים כמקרקעות או דלמא כמטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:

האנס והגזלן והגנב. שלקחו בהמה ומתה או כלים ונשברים מי שמין הנבלה והשברים לבעלים והפחת משלמין או דלמא הן מטפלים בנבלה והן משלמים בהמה או כלים כעין שגנבו:

חזקה שאין הבעלים מטפלין במיתה. דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן מהאי קרא אלא גנבה דחיים שנים ישלם בגניבה כתיב בגזלה מנין:

בעיינה. כעין שגזל:

מתני' נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות שהמלוה את חבירו סומך עליהם לפי שקיימי' ועומדים ואחריות לשון חזרה ואחור שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה:

ובחזקה. שחופר מעט בקרקע או נועל וגודר ופורץ כל שהוא:

נקנין עם נכסים וכו'. אם מכר מטלטלין עמה:

וזוקקין נכסים. הללו שאין להן אחריות וכו' לישבע עליהן אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם ע"י גלגול שבועה:

זוקקין. גוררין:

גמ' בשליפת המנעול. והוא קנין חליפין:

מי שלף. ונתן:

הקונה. דניחא ליה לקונה דליהוי המקנה קונה כי היכי דלגמר וליקני ליה:

המקנה. בהאי הנאה דמקבל מיניה הקונה מתנה נוח לו כאלו נותן לו הקונה מתנה רבה וגמר נותן ומקנה לו הקרקע:

ואתיין וכו'. כלומר כתנאי:

בועז נתן לגואל. דה"ל בכליו של קונה:

שדות בכסף יקנו זה הכסף. מדכתיב יקנו מעיקרא ש"מ דבכסף לחוד קניא וה"ה בשטר ובחזקה:

ופליג וכו'. הא דאר"י דבשוה פרוטה סגי דמיקרי כסף פליג אהא דאר"ח דשקלים היינו ליטרא דשדות בכסף יקנו כתיב בנביאים בירמיה והיינו ליטרא ושקלים וכסף חדא מלתא נינהו דכתיב כסף ישקול:

קנטירין. הם השקלים היותר גדולים שבמדינה:

חוץ משקלי עפרון. דכתיבי בתורה והיו קנטירין:

ומשני ולא דמי'. כלומר לעולם דלא פליגי אלא שקלים לחוד וכסף לחוד:

התיבון. הקשו הרי אונס דלא כתיב ביה אלא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וקיי"ל דשקלים הוא נותן אלא ודאי דפליגי וקסבר ר' יוחנן דכסף דנביאים אפילו פרוטה:

ולא כר' ליעזר. מתני'. דלא כר"ל דלא תנן אלא כסף שטר וחזקה ואלו לר"ל אף בהילוך לחוד נקנה:

במוכר שביל לחבירו. שנקנה ע"י הילוך כיון דשביל אינו עשוי אלא להילוך:

מ"ט. דר"ל דסובר דהילוך קונה א"נ אפילו לרבנן ומ"ט בשביל דהילוך קונה והראשון נראה:

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. כי לך אתננה וע"י ההילוך החזיק בה אברהם:

ר"י סבר למימר. הא דתנן דבשטר לחוד קונה היינו בשאינו צריך ליתן לו כסף כגון שנתן לו השדה במתנה:

ה"ג עד שיתן הכסף:

מתני'. ברייתא דמייתי בסמוך:

מכר לו עשר שדות. בעשר מדינות כאחת:

אונו. שטר:

וכי יש אונו בלא כסף. לדבריך דשטר לחוד לא קני בלא כסף א"כ אפי' כתב שטר על כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו:

אין תימר. אלא תאמר דאיירי שנתן דמי כולן הא לא אמר אלא דמי אחת מהן הוא דלא קנה אלא אחת אבל אם נתן דמי כולן קנה כולן אלא או כסף או שטר לחוד קונה:

ע"מ שלא יכתוב אונו. כלומר במקום שאין כותבין שטר:

לא קנה עד שיכתוב אונו. דלא סמכ' דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא:

פליגין. וסברי דלעולם כסף לחוד קונה והא דאמר ע"מ שיכתוב לו אונו ליפות כחו שלא יהא צריך לעדים:

שוחט ונתעסק בקדשים. ששכח בשעת שחיטה שהן קדשים וסבר שהן חולין מאי שיהו פסולין:

א"ל. כתיב בקדשים לרצונכם תזבחוהו לדעתכם זבוחו פרט למתעסק:

ועוד שאל כתב מתנה בלשון קנין. מי הועיל כלום:

א"ל ארכבי' אתרי ריכשי. וקונה כדמסיק ר' יוסי בסמוך:

ה"ג אמר ר' בא ולא קיבלה שמואל. תשובת רב הונא דקסבר כיון דהך שטרא לאו כלום הוא אע"ג דמתחלה זיכה לו במתנה גמורה כיון שדעתו היה לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב לו שטרא מעליא והיינו כר' בא:

סברין מימר. סברוהו למימר הא דאר"ח ארכבי' אתרי ריכשי היינו כאלו הביא שני סוסים שוטים שאינן יכולין לילך בשוה והוא רוכב באמצען וזה מושך לכאן וזה לכאן ולא הועיל כלום שאינו יכול לזוז ממקומו כן הדבר הזה שמתנתו לאו מתנה עד שיכתוב שטרא והשטר לאו כלום שהרי לא מכר לו כלום:

ייפה כחו וכו'. הא דאר"ח ארכבי' אתרי ריכשי היינו שנתן בו שני כחות שייפה כחו בשני דברים דשטר מכירה מהני שיש שיעבוד למכירה ואם בא בעל חוב של נותן ולקחה ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים:

שהמוכר. שדה סתם לא מכר לו בור ודות אבל הנותן מתנה בעין יפה הוא נותן ונתן לו הכל לכך א"ל תחלה בלשון מתנה:

חד בר נש. אדם א' כשמת אמר ינתנו כל נכסי לפלוני:

חזר ואמר כתבו. שטר מתנה ותנו לפלוני ומת קודם הנתינה:

אעלון עובדא. הביאו המעשה הזה לפני ר"י ושאלו מיניה אם הוה מתנתו מתנה או לא:

אם אמר לזכותו. באמירה הראשונה במתנה גמורה ד"ה זכה והא דאמר אח"כ לכתוב שטר היינו כדי לייפות כחו:

ואם לזכותו בכתב. שמתחלה היתה כוונתו שיזכה במתנה ע"י השטר הכל מודים שאין שטר שלא ניתן להמקבל קודם שמת הנותן מהני ולא זכה כלום המקבל:

ה"ג מי מודיע את דעתו. א"נ יש לפרש לפי הגירסא שלפנינו מי מודיע מי האדון של נכסים אלו:

תיפתר. תפרש שהיו שם עדים יודעים אם אמר לזכותו:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך אם אין שם עדים הנכסים למי למקבל או ליורשי הנותן:

לעולם השדה בחזקת בעליה. והיינו בחזקת היורשים והמקבל הוא המוציא ועליו הראיה ואם אינו מביא ראיה הרי הוא של היורשים:

ויתן להם אביהם. בבני יהושפט כתיב:

עד כדון. תינח כשהיו קרקעות ומטלטלין צבורין בתוכן שמעינן מהך קרא דנקנין זה עם זה:

ומטלטלין במקום אחר. מהו שיהו נקנין עמהן:

במרוני. מאותו מקום ששמו מרון כדתנן עוברין לפניו כבני מרון:

וביקש. לחלקן במתנה קודם מותו:

אא"כ קנית קרקע. ותקנם למקבלי מתנה ע"ג קרקע:

סלע אחד. שהוא גבוה וחדוד וא"א להניח עליו הרבה:

וקיימו את דבריו. ש"מ דלא בעינן צבורין בתוך הקרקע:

ולא שכיב מרע הוא. בתמיה הא מרוני שכ"מ היה וליכא להוכיח מיניה דאיכא למימר כי היכי דייפו כח מתנת שכ"מ שאפילו בדברים בעלמא נקנית משא"כ מתנת בריא שצריכה שטר ה"נ לענין צבורין יפה כח מתנת שכ"מ שאינן צריכין להיות צבורין אבל במתנת בריא בעינן צבורין:

א"ל לא כר"ל היא. בתמיה וכי לא אתיא הך ברייתא כר"ל הא תני בה אר"ל. ופריך שנייא היא. בתמיה הא שכ"מ דר"ל היינו שכ"מ דרבנן:

א"ל. אין דאיכא בין שכ"מ דר"ל לרבנן דמתנת שכ"מ לר"ל בעיא קנין כבריא לרבנן כדתנן בב"ב פ"ט המחלק נכסיו על פיו רא"א אחד בריא אתד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה וכו' דלית ליה לר"א דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי שמעינן מיניה דאף בבריא לא בעינן צבורין:

תמן תנינן. פ"ג דפאה:

חייב בפאה וביכורים. ולקנות עמה נכסים שאין להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה דר"ע:

ופריך קרקע כל שהוא. למאי חזי כמה מטלטלין יכול לצבור בה אלא ש"מ דלא בעינן צבורין בתוכה:

תיפתר. לעולם בעינן צבורין ומתניתין תפרש שהיתה הקרקע מקום שיעמוד בה שבולת אחת ובה מרגליות טמונה והא דנקט שיבולת אחת משום רישא דתנן חייבת בפיאה וביכורים:

לזכות. גם בזו שבגליל:

קנה. שתיהן:

אפי'. אינו מפסיק אלא מיצר ביניהן הוה הפסק ולא קנה אלא זו שהחזיק בה:

נתכוין לזכות וכו'. אם החזיק בנכסי הגר בשדה אחת לקנותה ואת המיצר שלה ואת השדה שסמוך למיצר מצד השני מהו מי אמרינן הא דלא קנה לר"י את תברתה בחזקתה דאידך היינו משום שלא נתכוין להחזיק במיצר וכיון שהוא מפסיק לא קנה השדה אחר שאינה מחובר לה אבל הכא דמתכוין לקנות גם המיצר קנה וגם השני' דמצר דארעא חד הוא או דלמא כיון דסתם מיצר מופלג מן השדה גבוה או נמוך וכל אחד מקום חשוב בפני עצמו הוה מצר לבד ושדה לבד ואפי' המיצר לא קנה:

לא נתכוין לקנות. השדה שבאמצע שני השדות לא קנה אותו שדה שלא החזיק בה הואיל דאיכא הפסק בין השדה שהחזיק בה להשדה שרוצה לקנות עמה עד שעה שיתכוין לקנות גם השד' שבאמצען דאז אמרינן דמצר דארעא חד הוא:

מתניתא. ברייתא דמייתי בסמוך קשיא לר"ח:

המחזיק בקרקע. ועליה קמה:

חייב בכל. בלקט שכחה ופאה ותרומו' ומעשרות:

המחזיק בקמה. דהיינו שהחזיק בקרקע לקנות הקמה שעליה ולא אותה:

ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת. בתמיה ואפ"ה זכה בכל הקמה ודוחק לאוקמי הברייתא שהחזיק בכל שבולת בפני עצמה:

ותלש כל שהוא. מן הפירות המחוברים הגדילים שם קנה כל השדה:

אלא אותו קלח. שתלש:

קיימה. פירשה ר' אבודמא מן נחותא הך מתני' בנכסי הגר דמהני אפילו רפק בה פורת' מהני נמי תלישה כל שהוא ושמואל מיירי בקונה מחבירו:

מהו שיקנו בגרירה. דהיינו משיכה:

מה צריכא לי'. כי קמיבעיא ליה בעורות הקשין שאין דרכן בהגבהה. אבל בעורות הרכיס. שדרכן בהגבהה:

מתני'. ברייתא דמייתי בסמוך קשיא אר' אבא בר ממל:

והוציאו. בצידי רשות הרבים בשבת חייב בתשלומין ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה דליכא הכא שתי רשעיות ביחד:

שכבר נתחייב. בגניבתו של כיס משעת הגבהה דהגבהה קונה בכל מקום ואיסור שבת ליכא עד שעת הוצאה:

עד שלא קידשה וכו'. כלומר עד שלא בא עליו איסור שבת:

אבל אם היה גירר בו ויוצא. שלא הגביהו ברשות בעלי' ולא קנה אלא בשינוי רשות שמשכו לרשות אחר שאיסור שבת שחייב עליו מיתה ותשלומין באין עליו כאחד:

פטור. מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה:

הא אם לא וכו' חייב. בתשלומין אפילו נאבד באונס אמאי הא אפי' בחול לא קנאו דכיס בר הגבהה הוא ולא נקנה במשיכה כמו עורות הרכים לר' בא בר ממל:

תיפתר. תפרש להך ברייתא דאיירי בהנך כיסים גדולים דדרכן בגרירה ולא בהגבהה ומשיכה אינה קונה עד שיוציאו מרשות שהוא בו:

מסוטה. דכתיב ואמרה האשה אמן אמן ודרשינן אמן מאיש זה שקינא לה עליו אמן מאיש אחר שלא קינא עליו ועל איש אחר משבועה ע"י גלגול שבועה שיש לו עליה מאיש זה שקינא לה:

ופריך עד כדון. תינח דברים הראויי' להשביע עליהן בפני עצמן כגון התובע לחבירו שחייב לו מנה והלה כופר ונתחייב לו שבועה שיכול לגלגל עליו שאר תביעת ממון שאלו תבעו מתחלה על שאר תביעות היה נשבע עליהן שפיר שמעינן מהכא שיכול לגלגל עליו כי היכי דמשביעה על איש אחר שאלו קינא אותה ממנו תחלה היה משביעה עליו. דברים שאין ראוי להשביע עליהן. כגון קרקעות שאין נשבעין עליהן מנ"ל שע"י שבועות מטלטלין מגלגלין על הקרקעות כדתנן במתני' זוקקין וכו':

נשמעינה מן הדא. ת"ש ממתני' דפ"ב דסוטה:

אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. מגלגל עליה זנות של אירוסין אע"פ שלא היה בו קינוי וסתירה:

שומרת יבם וכנוסה. אם היתה יבמתו וכנסה וקנא לה ונסתרה מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיתה שומרת יבם:

ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע. בתמיה שהרי ארוסה ושומרת יבם לא שותות כדתנן התם בסוטה פ"ד אלא כשקינא לה כשהיא ארוסה ומשקה כשהיא נשואה מי בדקי לה מיא דהא אין הבעל מנוקה מעון שלא הוה ליה לישא אותה כיון דחזא בה פריצותא א"נ כיון שבשעת השקאה יודע שבא עליה באיסור אינו מנוקה מעון קרינא ביה:

את אמר. שאפ"ה מגלגלין מארוסה ושומרת יבם:

והכא. ילפינן מסוטה שמגלגלין כהאי גונא אפילו דברים שאין ראויין להשביע עליהן:

מה זו. שבועת סוטה באלה ובשבועה כדכתיב בקרא:

הוון בעי מימר. סברוה למימר:

ניחא. דאינו מחלק בין שבועת סוטה לשאר שבועות:

לגילגול וכו'. קשיא מ"ש דגלגול שבועה ילפינן מסוטה ואלה ושבועה לא ילפינן מסוטה:

מה זו. סוטה היתה קבלת שבועתה באמן אמן תרי זימני:

ניחא. דכי היכי דילפינן מסוטה גלגול שבועה ילפינן נמי דבעיא אמן אמן:

כלום למדו וכו' קשיא כי היכי דלמדו מסוטה גלגול שבועה למה לא נלמוד נמי דבעיא אמן אמן בשאר כל הנשבעין:

מתני' כל הנעשה דמים באחר. כל דבר שאם בא לתתו באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע וכל הנעשה דתנן היינו כל הנישום:

כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב זה שלא משך בחליפיו בכל מקום שהם אם מתו או אבדו שהרי במשיכת המוכר הסודר או החפץ נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא:

רשות הגבוה בכסף. בגמרא מפרש דמעות הקדש קונות:

בחזקה. במשיכה:

אמירתו לגבוה וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' תמן תנינן. בב"מ פ"ד:

כל המטלטלין קונין זה את זה. בין בתורת חליפין שהחליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו את שלו בין בתורת דמים בכמה תתן לי את שלך בכך וכך וזה חוזר ואומר בכמה תתן לי את שלך בכך וכך ונתרצו ומשך האחד נתקיימו הדברים:

אפילו צבור בציבורין. צבור תבואה שיש לו כאן בצבור תבואה שיש לחבירו במקום אחר וה"ה לכל שני דברים השוים ה"ל חליפין:

דבר הצריך לשום. אבל שני דברים השוים וידוע סכום דמיהן אינן בתורת חליפין אלא כהלואה הוא:

ור"ל בשיטתיה. לשיטתו דפליג גם אר"י:

דתנינן תמן. פ"ק דשקלים:

האחין. שהן שותפין שחלקו ירושת אביהם וחזרו ונשתתפו שאז הן חייבין בקלבון כשאר שני בני אדם ששקלו סלע:

פטורין ממעשר בהמה. כל הבהמות הנולדות להן כל ימי שותפתן אינן צריכין לעשר דכתיב יהיה לך ולא של שותפות:

וכשחייבין במעשר בהמה. היינו כשלא חלקו דכתיב יהיה מ"מ אפילו קנו בתפיסת הבית:

פטורים מן הקלבון. שממון אביהם בחזקתו עומד והוי כאב השוקל ע"י בניו שפטור מקלבון:

והן. כלומר והוא דפטורים ממעשר בהמה דוקא שחלקו הירושה לפי שויה ולא לקח כל אחד מהם המחצה מהבהמות שהיו בעין דודאי לאו חלקו הראוי לו נטל אלא קנין הוא שקנאו זה מזה והבהמות שהיו בשעת חלוקה פטורין ממעשר שהלוקח פטור והעתידין לבוא פטורין מטעם שותפות:

הוא חלקו משעה ראשונה. ושם ירושה עליה וכשחזרו ונשתתפו חל עלייהו שם תפיסת הבית כמעיקרא ואותן שהיו בשעת חלוקה פטורין מטעם לקוח והעתידין לבוא חייבין דלאו כשותפין הן והשתא ר' לעזר בשיטתיה דכל דבר השוה לא שייך ביה מכירה ולא חליפין:

כלקוחות הן. דאין ברירה וכיון דמעיקרא לקוחות והשתא שותפין שמעינן דאפילו בדבר השוה שייך לקיחה וה"ה חליפין והיינו כרב:

דתנינן תמן. פ"ט דבכורות:

הלוקח. או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה הלכך האחין שחלקו פטורין:

בשחלקו. מתני' דשקלים אתי לפרושי כדפרישית:

משך בעל החמור את הפרה. והחמור היה בבית בעליו ותנן במתניתין כיון שמשך אחד מהם נתחייב חברו באונסי החליפין בכל מקום שהם:

ונמצא שמת החמור. וזה אומר עד שלא משכת פרתי מת חמורך ולך מת וזה אומר משמשכתי מת כבר קנוי הוא לך:

חוץ מן החליפין. שהמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה ואזלינן בתר חזקת מרא קמא:

ומאן דלא. מבין דבר זה אינו מבין בנזיקין כלומר בדיני ממונות כלום:

ואנא. לית אנא סובר כן:

ה"ג מתניתין מסייעא ליה לשמואל:

היי בה מומין. המקדש אשה ונמצאו בה מומין והיא עדיין בבית אביה:

האב צריך להביא ראיה. אם בא להוציא כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה:

ולא הבעל וכו'. וכי אין על הבעל נמי להביא ראיה אם בא להוציא מיד האב הקידושין שנתן לו ולמה תנן סתם על האב להביא ראיה אלא ודאי שאף על הקידושין האב צריך להביא ראיה דאף האב מסופק דהא במומין שבסתר איירי כמפורש התם בסיפא דמתני' וחכ"א בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואין דרך האב לבדקה וכיון דהאב מסופק אזלינן בתר חזקת מרא קמא:

תיפתר בקידושין קטנים. שאינן שוים הרבה ואין דרך הבעל לתבען אבל דרך האב לתבוע כתובתה לכך לא נקט דגם על הבעל להביא ראיה וליכא סייעתא מהא לשמואל:

דלמא. מעשה בר"ח ור"פ ור"ח שעלו לשאול בשלמא דר"י כדי ללמוד ממנו:

ה"ג א"ל מתניתין קשיא לשמואל:

נכנסה וכו'. היא סיפא דמתני' דלעיל:

נכנס' לרשות הבעל. ניסת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה:

לא על האב וכו'. וכי אין על האב להביא ראיה כשבא להוציא כתובתה שהרי האב מסופק ובא להוציא ממרא קמא:

שאם משך בעל הפרה את החמור. וטוען אח"כ שנמצא בו מומין שהיה בו בבית בעליו שעל בעל הפרה להביא ראיה שכיון שמשך אזדא לה חזקת מרא קמא:

ה"ג וזו כיון שנכנסה כמי שמשך. וה"פ אשה זו כיון שנכנסה לרשות הבעל כמי שמשך דמי הלכך על הבעל להביא ראיה:

מכר לו פרה בדמים. במעות ולא בחליפין:

דחקיה וא"ל. תן לי אותן פרוטות שאתה חייב לי א"ל מה אתה רוצה לעשות בהן א"ל לקנות בהן חמור וא"ל יש לי חמור שאני נותן לך בהן ומשך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה אם עדיין לא משך בעל החמור את הפרה שבדמים מכרה לו ולא בחליפין ותרווייהו צריכין למשוך:

חמור מהו שיקנה. לבעל הפרה במשיכתו קודם שמשך בעל החמור את הפרה שהחמור נקנה לו בתורת חליפין והרי משך או דלמא כיון שהפרה מכרה בדמים ה"ל קנין החמיר בדמי הפרה ולאו חליפין נינהו יכל זמן שלא משך בעל החמור את הפרה אף החמור לא קנה:

סבר ר' בא. ר' יוסי הוא דקאמר קסבר ר' בא דאינון חליפין ולכך נקנה החמור אבל באמת ליתנהו חליפין אלא מכירה הלכך כל זמן שלא משך בעל החמור את הפרה אף החמור לא נקנה:

פעמים. בכיוצא בזה שנתן לו חמור בדמי הפרה לא הוי חליפין אלא בכל אחד קנין בפני עצמו:

היך עבידא. היכי דמי:

סמיכה גביה. הניח אצלו מקצת דמי הפרה:

למחר. מצאו נצב עליו א"ל למה אתה עומד כאן א"ל שאני חפץ ממך מותר מעות הפרה א"ל למה אתה צריך מעות אלו א"ל ליקח בהם חמור א"ל הרי חמור לפניך והרי בעל הפרה צריך להחזיר עוד מעות לבעל החמור:

משך זה לא קנה זה. דלאו חליפין נינהו אלא כל חדא מכירה בפני עצמה היא:

במטלטלין. בהמה לקרבן שמן וסלת למנחות:

קנה הקדש. המטלטלין בכל מקום שהן ובהדיוט עד שימשוך:

לקח פרה מן ההקדש במאתים. ולא משך:

הדא היא אמירתו לגבוה וכו'. וה"ל כאלו משך:

ואם לאו. שפיחת אינו קם לו ובשמשך איירי דאם לא משך פשיטא דאף בהדיוט יכול לחזור:

ובית זה הקדש. קנה הקדש אפילו הוא בסוף עולם אע"פ שלא החזיק בו הגזבר:

מתני' כל מצות הבן. המוטלת על האב לעשות לבנו כדמפרש בגמ' אנשים חייבים. האב חייב במצות הללו לבנו ולא האם:

וכל מצות האב. המוטלת על הבן לעשות לאביו שהם מורא וכיבוד:

אחד אנשים וכו'. כלומר הבנים והבנות חייבין:

כל מ"ע שהזמן. גורם לה שתבא:

חוץ מבל תקיף. פאת הראש:

ובל תשחית. פאת הזקן:

ובל תטמא. דכהנים:

מתני' הסמיכו' וכו'. אינה סומכת ואינה מניפה ואינה מגישה מנחה בקרן מערבית דרומית:

כמשפטה אם היא כהנת ואינה קומצת ולא מקטרת ואינה מולקת עוף ואינה מקבלת דם במזרק ואינה מזה דם חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות מנחתן בעצמן שמנחתן טעונה תנופה בבעלים:

גמ' לפדותו. בחמש סלעים אם בכור הוא:

אף ללמדו לשוט ע"פ המים. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אינו יודע לשוט:

ביום השמיני ימול וגו'. א"כ ודאי דלאו אקטן מוטל לעשות רק על האב:

ובחרת בחיים זו אומנות. דברישא כתיב ראה נתתי לפניך החיים והמות הברכה והקללה הל"ל ובחרת בברכה אלא לומר שיבחר אומנות עם התורה:

אימתי אתה זוכה וכו'. ברוב העולם איירי שאינן מאריכין ימיהם כל כך א"נ והודעת מפרש לשון ביאה כמו וידע אדם את אשתו:

דכתיב למען תחיה אתה וזרעך. ותחיה מיותר דהא כבר כתיב ובחרת בחיים אלא שילמדנו דבר שחיות תלוי בו והיינו שילמדנו לשוט:

מה למצוה. מיבעיא ליה אם מצות האב על הבן למצוה לחוד וקרא עצה טובה קמ"ל לאב לעשות כן לבנו או דלמא אפי' לעכב וכופין אותו על כך:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

בר תרומה. כך שמו:

א"ל פייסי. לאבי שישיאני אשה:

אתא. בא ר"א ופייסיה לאביו ולא קבל דבריו:

הדא אמרה. זאת אומרת שאינן אלא למצוה דא"ת לעכב ה"ל לר"א לכופו:

מנין שאם לא עשה לו אביו. כל המצות המוטלת עליו לעשות לבן שהבן מחוייב לעשות כן לעצמו:

ת"ל אדם תפדה. וכל בכור אדם בבניך תפדה דאדם מיותר קרי ביה וכל בכור אדם עצמו או בבניך תפד' ובבבלי דריש מדכתיב פדה תפדה קרי ביה תיפדה:

ה"ג ונמלתם את בשר ערלתכם. שפירושו שימול את עצמו:

ולמדתם אותם. קרי ביה ולמדתם אתם:

ה"ג והודעתם והודעת אתם. וה"פ דכתיב והודעתם לבניך דרשינן כאלו כתיב והודעת אתם:

למען תחיה אתה. על עצמו קאי:

תמן תנינן. עדיות בפ"ב:

האב זוכה לבן. כלומר זכות האב מסייע להבן שיהיה מתואר במעלות ומדות בנוי וכו':

בנוי. בעל צורה:

ולמדתם אותם. אם תלמדו אותם תזכו את בניכם לדבר בם:

כך הוא. הבן חייב להאב חמשה דברים מאכיל וכו' ויש לכוין אלו חמשה מול חמשה שמזכה לו:

הה"ד יחולו וכו'. כלומר כי היכי דהאב זוכה לבנו בחמשה אלו כך חטא האב גורם להפסיד לבניו חמש אלו כדמצינו ביואב:

זב תשיש. חלוש הכח:

עזיב. אין תואר לו:

בוריי. אין בו דעת לעשות מלאכה:

מסכן. עני:

כד אתא. כשבא שלמה להרוג את יואב א"ל יואב דוד אביך גזר עלי כלומר על זרעו חמשה דברים אם אתה רוצה לקבלן על זרעך טוב ויהרגנו ואם לאו אל יהרגנו דבתרי קטלא לא קטלינן:

וקבלין. וקבלם שלמה על עצמו:

וכולהון. נתקיימו מבית דוד:

מ"ד זב. איכא מ"ד שזב היה ויליף מדכתיב בזב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ל"א מדהוצרך להתאמץ לעלות במרכבה ש"מ שהיה חולה בזוב:

מ"ד איסטניס. היה לכך הוצרך להתאמץ לעלות:

זה יואש. שנעשה עמו מעשה נשים המחזיקים בפלך:

בירניות קשים. בעלי תאוה כ"מ בויקרא רבה פ' ואשה כי יזוב וגו':

ונופל בחרב זה יאשיהו. שנפל בעבור שטעה בהאי קרא דכתיב וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום והא דמייתי הכא ואר"י וכו' איידי דמייתי הך קרא ויורו המורים וגו' דריש ליה:

נתנה לו. מאת המלך דבר יום ביומו וכל יום היה דואג על סעודת מחר וזה קרוי חסר לחם כדדרשינן והיו חייך תלואים לך מנגד זה הסומך על הפלטר וכ"ש בכה"ג:

תמן תנינן. שבת פ"ק לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ וכו' עד שיתפלל ואם התחילו אין מפסיקין:

איזורו. חגורו:

הוה יליף. היה רגיל לשמוע פרשה מן בן בנו כל ע"ש:

חד זמן. פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ באחת המרחצאות של טבריה:

והוה כו'. והיה נסמך על כתפו דר"ח בר בא:

אנהר. נזכר שלא שמע פרשתו של בן בנו וחזר ויצא לו מן המרחץ:

ה"ג ר' דרוסי אמר כך היה ר' לעזר בר יוסי אמר שליח מנוי הוה. וה"פ ר' דרוסי אמר שר"ל בר' יוסי אמר שריב"ל היה מופשט מבגדיו ואפ"ה יצא:

א"ל ר"ח בר בא. לריב"ל לא כך למדתנו אם התחילו אין מפסיקין לתפלה וה"ה לת"ת:

והודעתם לבניך ולבני בניך. במה שמודיע התורה לבן בנו הרי הוא כיום אשר עמדת לפני ה' בחורב:

לשלשל את השמועה. שלשלת הוא חיבור חתיכות ברזל זה בזה כן צריך להזכיר בעלי השמועה כאשר קבלו זה מזה עד מרע"ה וזהו והודעתם וגו' עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. כי יאריכו הדברים:

ה"ג תפוש ראשון ראשון ואחרון אחרון. וה"פ שיאמר הבעל שמועה הראשון והאחרון וידלג האמצעיים:

כאלו בעל השמועה עומד לפניו. שעי"ז יגיד הדבר על בוריו שעיקר הלימוד מרבו בראיות פכים דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. ומ"ט. מנ"ל:

אך בצלם. שהוא עומד לנגדו יתהלך האיש:

כתיב רב אדם וגו' זה ר"ז. איש אמונים הוא ר"ז שאינו אומר שמועה עד שנתאמת לו מי הוא האומר:

לית אנן חשין. אין אנו צריכין לחוש לשמועות שאמר ר"ש בשם אחרים:

דהוא גברא מפתחא. שהוא סתום עינים ואינו רואה האנשים ששומע מהם ואפשר איניש אחרינא אמרה וטועה בטביעת עינא דקלא כך פי' הי"מ ול"נ דכיון שאינו רואה א"א שיהיה בעיניו כאלו בעל השמועה עומד לנגדו ואינו יכול לכוין הדברים על בוריין הלכך אין לסמוך עליו:

חכים ר'. מכיר אתה לבר פדייה שאתה אומר שמועות משמו דכיון שאין אתה מכירו אין לך לומר משמו כדאמרינן בסמוך:

א"ל ראב"א אמרין לי משמו. וכיון שאני מכיר לראב"א והוא היה מכיר לבר פדייה ה"ז כאלו הייתי מכירו:

לא יושב במקומו. במקום המיוחד לאביו להסב בביתו:

לא מדבר במקומו. במקום המיוחד לאביו לדרוש שם ברבים:

ולא סותר את דבריו. בין שחולק עליו בין שאומר להחולק עליו נראין דבריך:

מן דמאן. משל מי מאכילו ומשקו ומכבדו:

משל זקן. משל אב:

משלו. משל הבן:

ופריך לא כן וכו' השלך את הארנקי שלך לים ששומע לו. ש"מ שהוא משל הבן:

ומשני בההוא. שיש לו אחרים ואינו מקפיד עליו ואיירי בעושה לנחת רוח של אביו שאל"כ עובר על בל תשחית ואינו צריך לשמוע לו שהרי אומר לו לעבור על דברי תורה:

אחד האיש ואחד האשה. חייבין בכיבוד:

ספיקה בידו. יכול לעשות שאין מוחה בידו:

מפני שיש רשות. לבעלה עליה:

כמי שהיא ספיקה בידה לעשות. כלומר הרי היא כבן:

ה"ג שאלו לר"א עד היכן כיבוד אב ואם:

ראש פטר בולי. ראש שרי החיל היה:

והיתה אמו. מכהו על הלחי לפני אנשי החיל ונפל המנעל שלה שהכתה בו מידה והושיט לה דמה המנעל שלא תצטער:

עשה אותה. האבן יראה שלו:

ישפה של בנימין. שבאפוד היה שם בנימין חקוק על הישפה:

אמרין. חכמים מי הוא שיש לו ישפה טוב כזה שנאבד:

אמרין. שיש לדמא בן נתינה הלכו לגביה ולקחו ממנו במאה דנרים:

סליק. עלה ורצה להביאו ומצא שאביו ישן וי"א שהיה המפתח של התיבה שהישפה בתוכה נתון באצבעו של אביו וי"א שהיה רגלו של אביו נתון על התיבה ולא שברה:

נחת. אצלם וא"ל איני יכול להביאו לכם:

אמרון. שמא הוא חוזר מן המקח ורוצה מעות יותר ממה שקנאו בתחלה ואמרו להעלות בדמים עד מאתים ולא רצה והעלוהו עד לאלף דינרים:

כיון. שהקיץ אביו משנתו עלה והביא להן הישפה:

בעו. ורצו ליתן לו אלף דינרים כמו שפסקו לו לבסוף ולא רצה לקבל אלא כמו שפסקו בראשונה:

אמר. וכי אמכור לכם כיבוד אבי בממון איני נהנה מכיבוד אבי כלום:

לא יענה. לא יעכב ובעכו"ם מיירי דבישראל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

ונפסק קורדיוקין. מנעלה נפסק ובשבת אסור לקשרו:

ותניית. וסיפרה להן המעשה:

באת ואמרה. לחכמים לקבול על בנה ר"י שיגערו בו שאינו נוהג בה כבוד:

נתכרכמו. נשתנה פניהם שנבהלו על השמועה:

אמרה. כשהוא יוצא מבית המדרש אני רוצה לרחוץ רגליו ולשתות המים ואינו מניח לי לעשות כן:

אמרין. חכמים לר"י הואיל וזהו רצונה זהו כבודה וחייב להניחה לעשות כך:

ויאות. יפה הטחוני' אומרים כל אחד ואחד זכותו תוך קופתו כלומר הכל לפי מזלו:

אימי' דר"ט. אמרה לחכמים הכי שהוא נוהג בה כבוד גדול:

ואגיבונה. והשיבו לה הכי שעדיין לא הגיע לחצי כיבוד:

הלואי שהיה לי אב ואם. כשגדלתי שאכבדם ואירש גן עדן:

כד שמע. כששמע הנך שני ברייתות:

הוינא מקבלה עלוי. שגנאי הוא לעיני הרואים:

פטומו'. עופות ובהמות שנתפטמו:

ויורש גהינם. בסמוך מפרש לה כיצד:

ויש שהוא. מטחינו בריחים ויורש גן עדן:

חד בר נש. אדם אחד היה מאכיל לאביו תרנגולים פטומות:

חד זמן. פעם אחת א"ל בני הנך פטומות מהיכן באו לך:

א"ל. זקן זקן אכול ושתוק שכן הכלבים אוכלין ושותקין:

אתא מצוותא לטחונייא. בא מפקיד המלך לבעלי הריחים שיבואו לעבודת המלך אמר לאביו שיכנס לטחון תחתיו שהטוחן פטור מעבודת המלך והוא ילך במקומו לעבודת המלך שאם יבזוהו טוב שיבזו אותי ולא אותך:

אבל. בהכאה א"א להקישם שאין הכאה כלפי מעלה:

וכן בדין. להקישם לכיבוד ולמורא על הבן שהרי אף הן שותפין למקום בו:

מפני ששלשתן. הקב"ה ואב ואם שותפין באדם:

ומן דמאן. משל מי:

ה"ג הונא בר חיי' אמר משל זקן:

מילתיה דר"ח בר בא פליגי. פליג אהונא בר חיי':

אם יש לך את חייב בכל אלו. דהכי משמע קרא כבד את ה' מהונך מממון שיש לך ואם אין לך פטור אתה:

אבל. בכיבוד אב כתיב כבד את אביך מכל מקום ואם אין לו צריך לחזור על הפתחי' כדי לכבדם ש"מ דקסבר רשב"י דכיבוד משל בן:

טלטל וכו'. וה"פ דקרא למה לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכר של כל מצוה משום דפן תשקול אורח חיים דהיינו המצות ותעשה המצות שמתן שכרן רב ותניח השאר לפיכך הניע הקב"ה אורחותיה ולא תדע מתן שכרן ותעשה כל המצות באמונה לשם עושיהן:

מכל משמר. מכל המצות שבתורה דהשמר דעשה עשה ודל"ת ל"ת חזק לבך לעשותן ולקיימן כי אין אחת מהם שאין ממנה תוצאות חיים:

זו שילוח הקן. שאין בה לא טורח ולא חסרון כיס:

זו היא כיבוד אב ואם. כדאמרי' לעיל בעובדא דר"ט ור"י:

מה אם דבר שהוא כפרעון חוב וכו'. כלומר מכיבוד אב לחוד' איכא למילף שאר מצות מה אם כיבוד אב שאינו אלא כפרעון חוב על גמול שגמל אתו בלידתו ובגידולו כתי' בו אריכת ימים שאר מצות שיש בהם חסרון כיס ולפעמים סכנת נפשות לא כ"ש שיש בהן אריכת ימים:

וההיא דרבנן. כלומר ור"א בר כהנא למה לא יליף מכיבוד אב גופו:

ומשני קסבר גדול הוא דבר שהוא כפריעת חוב. דאית ביה נמי מצוה דפריעת חוב:

כשם שמתן שכרן. של כיבוד אב ושילוח הקן שוה דבשניהם כתיב אריכת ימים:

כך פורענותן. עונש כל המבזה מצות הללו שוה:

עין תלעג לאב. כלומר אפילו לא היה הלעג והביזה אלא בקריצת העין לחוד:

יבא עורב. וינקר עינו ולא יהנה ממנו כאשר היה הוא אכזרי ולא הנהיג כבוד באביו ואמו:

ויאכלוהו בני נשר. שהוא באמת רחמני על בניו כדכתיב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ויפרע ממי שהוא אכזרי ולוקח האם עם הבנים על שהוא עושה עצמו רחמן יותר מהקב"ה ואומר שאינו רוצה לשלוח האם:

אתא. בא אדם אחד ונשק לרגליו דר"י:

מה טיבו. מה הטובה שעשית לו מימיך שהוא משלם לך בנשיקת הרגלים:

א"ל. פעם אחת בא לפני וקבל על בנו שיזונו ואמרתי לו שילך וינעול פתח הבהכ"נ ויצעוק עליו ויבזהו ויזונו וע"י כך זן אותו האב:

ולמה לא כפתוני'. להבן שיזיז אביו:

א"ל וכופין. בתמיה:

א"ל ועדיין את צריך לדין. זה פשיטא שכופין:

אמר לון. אמרו שחזר בו ר"י וקבע הלכה זו שכופין הבן לזון את האב משמיה דנפשיה כאלו הוא אמרה:

הלואי. שיהו כל ההלכות ברורים לי כהלכה זו:

ותפילין. קסבר לילה לאו זמן תפילין א"נ שבת וי"ט לאו זמן תפילין וכיון דאיכא שעתא דלא מחייב בהו זמן גרמא מיקרי:

אבדה. השבת אבדה:

אם היה. הכסות מיוחד ליום ולילה אפילו בלילה חייבת בציצית וה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא:

ה"ג פסחן של נשים חובה ודוחין עליו את השבת. וה"פ מדכתיב במכסת נפשות ולא כתיב אנשים אפילו אשה במשמע וכיון דחובה היא דוחה שבת כשל אנשים:

ה"ג ושל עבדים רשות ואין דוחין עליו את השבת:

מצתן מהו. מיבעיא ליה אם הנשים חייבין במצה מדאורייתא או לא:

ר"ז אמר מחלוקת. מ"ד פסחן של נשים חובה אף מצה חובה ומ"ד פסחן רשות מצה נמי רשות ובפסח פליגי בה ר"ש ורבנן לקמן:

דברי הכל. אף מ"ד פסחן רשות סובר דמצה חובה כדמסיק דילפינן מהיקישא:

מתני' וכו'. כלומר תניא כוותיה דר"ז ות"כ דר"ה:

חזרת. מרור ומצה ופסח:

ה"ג ושאר כל הימים רשות ר"ש אומר באנשים חובה ובנשים רשות וכ"ה בבבלי בפסחים פרק האשה. ומדקאמר ת"ק ושאר כל הימים רשות ש"מ דאמצה ומרור קאי דפסח כל שבעה מי איכא ועלה קמהדר ר"ש אף בראשון דקאמר חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות ש"מ דפליגי תנאי אף במצה:

ונשים הרי הן בבל תאכל חמץ. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו':

והנשים פטורות. ומצה מ"ע שהזמן גרמא היא דכתיב בערב תאכלו מצות:

היא מ"ע. מצה היא מ"ע שבאה מכח היקישא דל"ת לא תאכל עליו חמץ ודינה כל"ת ונשים חייבות בה:

ואתיא. הך ברייתא דיליף נשים חייבות במצה מהיקישא כמ"ד פסחן של נשים רשות דלמ"ד חובה היקישא לא צריך דהא כתיב בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו מיהו מהא דאר"י בסמוך אף כמ"ד וכו' משמע דאמתניתין דר"פ האשה במסכת פסחים קאי דתנן התם שחט עליה אביה או בעלה וקאמר דאתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות דממתניתין משמע דאין הנשים שוחטות לעצמן אלא שעושין אות טפילה לאנשים:

טפילה תיבור:

ואינה עושה פסח שני. אפילו טפילה לאחרים דלא שייכא ביה מידי ואם אוכלת ממנו הוה פסח נאכל שלא למנויו:

איש שה לבית אבות. איש היינו זכרים ומדכתיב לבית משמע דאם רצו הנשים עושות אפילו לעצמן ואשה נקראת בית כדא"ר יוסי קראתי לאשתי ביתי:

כ"ש לבית. קסבר רבי יוסי שוחטין פסח על היחיד וה"ק קרא שוחטין לאיש שה וכ"ש לרבים דהיינו בית:

איש. לפי אוכליו ולא אשה:

מה מקיימין רבנן. לר"מ ור"י ל"ל איש לפי אוכליו:

איש פרט לקטן. שגדל בין שני פסחים דפטור אף מפסח ראשון וקמ"ל קרא דשני תשלומין דראשון:

אפילו כמ"ד. פסחן של נשים חובה אתיא מתניתין ולכך שוחטין עליה אביה ובעלה ואין שוחטין לעצמן שלא יאמרו כשם שאין עושין חבורת נשים ועבדים כך אין עושין חבורת נשים וזכרים מיהו אם אינה יכולה לשחוט עם אביה ובעלה שוחטת לעצמה:

אף משום לא יקרחו קרחה. נשים פטורות:

דכתיב לא יקרחו קרחה. בראשם ופאת זקנם לא יגלחו:

ועוד. טעמא אחרינא לאיסי מהא דכתיב בנים אתם לה' לא תשימו קרחה וגו' ודרשינן בנים ולא בנות:

כי עם קדוש אתה. דכתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם כי עם קדוש אתה ואף הנשים בכלל:

רב. צוה להנך דבי רב אחי ורב המנונא צוה לחביריו שיצוו לנשיהן כשהן עומדין על המת לא יתלשו בשערן שלא יבואו לידי קרחה ודלא כאיסי:

ממשמע. דסתם קרחה כל שהוא שהרי המקום שנעקרה השער הוא קרח:

ונאמר להלן. בצרעת בקרחתו או בגבחתו והיינו כגריס ככל הנגעים:

כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ. שכהן אסור לצאת לח"ל שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים:

לא אל הכהנות. שאין הכהנות מוזהרות על הטומאה:

דלא כן. דאם לא כן מה אנן יכולין לומר הואיל ואף היא בכלל הגזרה שגזרו סתם שלא יצא כהן לח"ל אף כהנות בכלל:

אם כן נמצאת דוחה פ' טמאות. שהרי עיקר טעם הגזרה משום טומאה ואין הכהנות בכלל:

גמ' כהן וכו'. בסוטה פ"ג תנן היה נוטל את המנחה וכו' ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה:

ופריך אין הדבר. מכוער שיניח הכהן ידו תחת יד אשה נכריה דאיכא הרהור:

ומשני מביא מפה. הכהן מביא מפה ומניחה בין ידו לידה:

ופריך ואינו חוצץ. בין יד הכהן למנחה בשלמא ידה אינה חוצצת דגזירת הכתוב הוא דבעינן כהן ובעלים אלא מפה ודאי חוצצת:

ומשני מביא כהן זקן. להניף המנחה מתחת יד האשה ואינו מכוער כל כך:

ואפי' תימר וכו'. כלומר אי בעית אימא אפי' בכהן בחור ולא חששו להרהורא שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת שבהגבהה כל דהו סגי:

סוטה גידמת. סוטה שידיה קצוצות שני כהנים מניפין במקומה שהאחד נוטל המנחה בידו והשני מניח ידו תחתיו ומניפה:

מתני' כל מצוה שאינה תלויה בארץ. דהיינו מצוה שהיא חובת הגוף:

וכל שהיא תלויה בארץ. שהיא חובת הקרקע כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן:

חוץ מן הערלה והכלאים. אע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בח"ל הערלה הלכה וכלאי הכרם מדרבנן:

אף החדש. אסור בח"ל מן התורה אע"פ שהיא חובת הקרקע ובגמרא מפרש טעמא:

גמ' **יכול אפי' מצות.**התלוים בארץ וכו'. דבפרשת אלה החקים כתיבי מצות שאינן תלויות בארץ כגון ע"ז ומצות התלויות בארץ כגון פ' הקרבנות:

אפי' גולים. דכתיב ואבדתם מהרה וגו' וכתיב בתריה ושמתם את דברי אלה וגו':

מה אית לך. כלומר ושמתם אהי קאי אתפילין ות"ת דסמיך ליה בהך פרשתא וקשרתם ולמדתם:

ופריך מעתה משנגאלו יהו פטורין. במצות התלויין בארץ שלא תלאן הכתוב אלא בביאה הראשונה:

ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן:

ולמה ישוע. ולא הושע או יהושע:

פגם הכתוב כבוד הצדיק בקבר. שהחסיר אות משמו:

מפני כבוד הצדיק בשעתו. לומר שגדול כבודו של עזרא בעליותו לארץ משל יהושע:

הקיש וכו'. כלומר ואי קשיא לך משום כבוד עזרא לחוד לא היה צריך לפגום כבוד יהושע דמדתלי הכתוב עשיית הסוכות ביהושע ולא באיניש אחרינא דודאי פעמים רבות עשו ישראל סוכות בישיבתם בארץ אלא הא קמ"ל שגדול כבודו של עזרא לכך קאמר דהיקישא דעזרא ליהושע איצטריך לאשמועינן דאף בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו והא דכתיב כי לא עשו לאו אסוכות מהדר אלא ה"ק כי לא עשו מה שעשו עכשיו מימות יהושע ומאי ניהו קדושת הארץ ולעולם לא היה כבודו של עזרא גדול משל יהושע לכך מוכרח לחסר אות לאשמועינן כבודו של עזרא: