מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו. בו תחלה ואח"כ בשלוחו וקמ"ל שמצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק הוא בעצמו במצוה מקבל שכר טפי:

כשהיא נערה. וכ"ש כשהיא קטנה האב מקדשה והא דנקט נערה לאשמועינן דאסור לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

ואם לאו אינה מקודשת. בגמרא מפרש טעמא:

היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו'. בגמרא מפרש אהי קאי:

גמ' וויידא אמר דא. כלומר עיקרא דשליחות מנ"ל דושחטו אותו איצטרך לר' נתן שאכילת פסחי' לא מעכבא כדאמרינן בפסחים פ' כיצד צולין א"כ לדידיה שליחות מנ"ל:

וויידא. כמו והיכן:

ויקחו להם איש וגו'. אחד לוקח לכל המשפחה:

אר"י שנייא היא. מעיקרא ליכא למילף מושחטו שליחות שהרי אדם יכול לשחוט פסחו של חבירו שלא מדעתו והא ודאי דאין שליחות אלא מדעת:

אין תימר. א"כ אף מויקחו ליכא למילף דאדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעת:

לית יכיל. אי אפשר לומר כן דאר"ז וכו':

אין השליח עולה משום עד. בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו אין השליח מצטרף עם עד להיות שני עדים:

היך עבידא. היכי דמי:

שילח שנים. מלבד השלוח לב"ש צריך שיאמר שיהא האח' שליח ושנים עדי' אבל אם אמר שיהיו כולן שלוחי' אין אחד מהן יכול להיות עד ולב"ה יכול לעשות שלשתן שלוחים והן הן עדיו ודוקא אמר לשלשה צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר לשנים לא והא דקאמר שלשתן שלוחים היינו מי שירצה מהם יכול להיות שליח והשנים אחרים עדים:

נראין דברים. הא דקאמרי ב"ה דשליח נעשה עד דוקא כשקידשה השליח בשטר:

אבל קידשה. השליח בכסף של המשלח אינו נעשה עד לכ"ע דה"ל נוגע בעדות שהרי לאחר שתיקנו רבנן שבועת היסת צריך העד לישבע שעשה שליחותו ואיירי בשיש כפירות ממון ביניהון שהאשה אומרת שלא קיבלה הכסף:

מכיון שהאמינתו התורה. שהרי הוא כופר בכל ואמר שנתן ואין עליו שבועת התורה אינו נוגע בעדות:

אתא עובדא. בא מעשה לפני רב והכשיר השליח לעד:

חד בר נש. אדם אחד הפקיד חבית של יין אצל קרפף של חבירו ושלח לו היין ע"י כתף ואח"כ כפר בו הנפקד:

וחייבו שבועה ע"י כתף. כעד אחד שמחייב שבועה דאורייתא:

אית מתני' אמרה. יש ברייתות שנויות שנשמע מהן שבכל התורה אמרינן שלוחו של אדם כמותו ויש ברייתות שנשמע מהן בהיפך:

ואם המר ימירנו. דאין אדם ממיר קרבן שאינו שלו דכתיב קרבנו לכך איצטרך כפל לשון לרבות שלוחו שממיר:

ה"ג ואם הפר יפר. כפל לשון לרבות שלוחו שמפר:

הוון סברין מימר. סברוהו למימר דמהכא שמעינן שבכל התורה אין שלוחו כמותו אלא שמיעט הכתוב בהני תרתי דשלוחו כמותו:

וסמך ידו וכו'. ברייתא שנויה במנחות פ' שתי מדות:

הוינן סברין מימר ס"ל דשלוחו כמותו. בכל התורה לכך איצטריך התנא דהכא בסמיכה מיעט הכתוב שלוחו מדכתיב ידו:

אדוניו לא בנו. דהאי אדוניו מיותר דכבר כתיב ברישא והגישו אדוניו אלא למעט בנו ושלוחו ומדאצטריך קרא למעט שליח ש"מ דבכל התור' שלוחו כמותו:

ורצע לרבות וכו'. דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע והל"ל ונתן את המרצע באזנו כדכתיב במשנה תורה ולקחת את המרצע ונתת באזנו ורצע למה לי לרבות שלוחו:

ופריך עד כדון. הניחא לרבי עקיבא דדריש לשונות כפולים אייתר לי' במרצע אלא לר"י דלא דריש לשונו' כפולי' אלא קסבר דברה תורה כלשון בני אדם דנרצע ע"י שלוחו מנ"ל:

ומשני אדוניו. דמיותר דרשי' אפי' הבא מחמת אדוניו כגון בנו או שלוחו נרצע על ידן:

תמן תנינן. גיטין פ"ו:

היא ואביה. מקבלין את גיטה או היא או אביה היא שיש לה יד ואביה שהתור' זיכתה לו לקבל קידושי' ואיתקש יציא' להוי':

מקבלין את גיטה. אמר ר' יהוד' אין שתי ידים זוכו' כאחת בגוף אחד אלא אביה מקבל את גיטה:

כן מחלוקת בקידושין. מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת ולר"י אינה מקודשת:

הכל מודי' בקידושין. דבעינן שיהיו מדעתה וכיון דבעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנו בע"כ סברי רבנן בין היא בין אבי' דמה לנו דעתו כי מקבל לי' איהו נמי בע"כ הוא:

ה"ג שאביה מקדשה לא היא מודה ר"ל בנישואין. דאף רבנן מודו דצריך דעת אביה:

שלא הכל ממנה. כלומר לאו כל כמינה להפסיד מעש' ידיה לאביה דמשעת נישואין מעשה ידי' לבעלה אבל באירוסין עדיין מעשה ידי' לאביה לכך באירוסין אין צריכין דעת אבי':

ע"ד דר"י. כשאביה קיים היא כמאן דלית לה דעת דמי' וכ"ש שאינה עוש' שליח והיינו כדפרישית:

מתני' פליגא. כלומר מתני' קשיא לר"י:

והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נער' בו ובשלוחו וקס"ד מדסיפא בנערה רישא נמי בנערה ואפ"ה מתקדשת בה ובשלוחה וקשי' לר"י:

ומשני פתר לה. לרישא דאיירי בגדולה בבוגרת:

והתנינן. גיטין פ' האומר:

אונו גט עד שיגיע גט לידה. דאין שליחות לקטן הלכך המביאו לה יהא שלוחו של בעל להולכ' ויתננו לה ודוקא קטנה הא נערה הרי זה גט ש"מ דנערה עושה שליח וקשיא לר' יוחנן:

ומשני פתר לה ביתומה. נערה שאין לה אב דיש לה יד ושליחות:

ופריך והתנינן. בסיפא אם אמר אביה וכו' ומדסיפא ביש לה אב רישא נמי בדיש לה אב:

ומשני פתר לה לצדדין. מתני' לצדדין קתני וכדמסיק:

הא מתני' תפרש לה רישא ביתומ' וסיפא בשיש לה אב. וחסורא מחסרא והכי קתני קטנה שאמרה וכו' אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט בד"א דקטנ' לא שייך בה שליחות בשאין לה אב אבל יש לה אב דשייך בה שליחו' ע"פ האב אפי' היא נערה ואם אמר אביה צא וקבל לבתי גיטה בין נערה בין קטנה ורוצה הבעל לחזור לא יחזור:

בו ובשלוחו. אבל בה ובשלוחה לא אלמא נערה שיש לה אב לא מקדשה עצמה וקס"ד דברי הכל היא:

פתר לה. למתני' דאתיא כר"י דפליג בגיטין ואמר אין שתי ידים זוכות כאח' וכ"ש בקידושין:

חד רב. חד מרבנן יצא מבית המדרש ואמר שהסכימו כולם הלכה למעשה כר"י וסמכו עליו:

לא. שהי' אותו תלמיד ראוי לסמוך על דבריו שמדקדק בשמועתו שאינו משכח אלא שלא הי' רחוק מבית המדרש למקום שאמר הלכה זו אלא כמן הים לעיר ששמה טיגני שהיה סמוכה לים מאוד ל"א לכך סמכו עליו דכיון דמקום קרוב הוא לא משקר כדאמרינן בעלמא הרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל במקום קרוב חייש דלמא אתי אינש אחרינא ומכחישו:

קטנה שקידשה עצמה. אחר שהביאה שתי שערות והיינו נערה שלא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע:

אביה ממאן. בקדושיה ולא היא דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות:

ופריך לא אתיא. הא דרבי אסי לא כר"י ולא כר"ל:

אין כר"י. אם כר"י אמרה לשמעתתיה לא שייך כאן מיאון דאפילו שתק האב אין כאן קידושין דהא לר"י לכ"ע אביה מקדשה ולא היא:

אין כר"ל. ואם כר"ל. אמרה לשמעתתיה:

נישואי תורה הן. קידושיה קידושין גמור הן ומה מהני מיאון דאב:

ומשני לא אתיא אלא כרבי יוחנן. כלומר לעולם כר"י ודקשיא אין כאן מיאון אינו דאף על גב דאר"י הכל מודים בקידושין שאביה מקדשה ולא היא:

מודה בה. ר"י דאם קידשה עצמה צריך שימאן אביה בקידושיה בפירוש אבל אם נתרצה למעשיה או אפילו ששתק קידושיה קידושין גמורין הן:

והכניסה שלא לדעת. לא הודיעתו לאביה נישואיה:

מגנונה. מחופתה:

סימן היה לו. לרבי בא בר כהנא על שמועה זו שאמר משמיה דר' יהושע בן לוי דריב"ל פליג אר"ל וכפי שהיא שנויה כאן לית היא פליגא אדרבה דמיא היא לדר"ל דהיך מה דאמר ר' שמעון בן לקיש תמן וכו':

אתא וכו'. כלו' אלא הכא שנויה אתא וכו' בשם ר' יהושע בן לוי וכו' ועקר קידושיה והיינו דפליג ארשב"ל דלדידי' קידושין מיהו הוי לרבנן דפליגי אר' יהודה:

וכנסה שלא לדעת. ואין אביה כאן:

מהו שתאכל בתרומה. אם כהן הוא זה שניסת לו ואע"פ שלא היה חופה זו לדעת אביה הואיל וקידושיה לדעתו אמרינן חופה נמי ניחא ליה או דלמא חיישי' שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה חזקה שנכנסה לדעת. וכשיבא אביה לא ימחה וע"פ חזקה זו אוכלת בתרומה:

שכן משנה ראשונה. בכתובות פרק אף על פי ארוסה בת ישראל. לכהן אוכלת בתרומה:

מה נפק מן ביניהון. מאי איכא בין טעמא דרבי מנא לטעמא דרבי יוסי:

מעשה ידיה לבעלה. מטעם חזקה וה"ל כאשתו גמורה:

מעשה ידיה לאבי'. דאינה אלא כארוסה. אתא ר"י וכו'. פעמי' אם מתה בעלה יורשה כגון שהבעל מוחזק בנכסי מלוג שלם ומוקמינן ממונא בחזקתו מספיקא:

איתא חמי. בוא וראה שדברי שמואל הפוכי' ומה אלו קדשה לדעת וכנסה שלא לדעת שקידושי' קידושי דאורייתא אמר שמואל שאינה אוכלת הכא שקדשה שלא לדעת לא כ"ש:

ומשני שמואל עבד לה כיתומ'. דכיון שראה שנתקדשה וניסת שלא לדעתו ושתק מסתמא הפקיר זכות שיש לו בה דבשלמא נתקדשה לדעתו וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק:

מתני' בשאמר אי אפשי בזו אלא בזו. דאי לא תימא הכי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הא נמי כללא הוא ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת אלא בשאמר אי אפשי וכו' והא דתנן עד שיהא באחת מהן ש"פ וכו' היינו עד שיהא באחרונה ש"פ:

מאן תנא ווי"ן כללא הוא. ולא אמרי' כיון דאמר ובזו ה"ל פרט:

ר"י. דתנן בפ"ה דשבועות אמר תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבוע' שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת רמ"א אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת דקסבר ר"מ ווי"ן מחלקין ה"ה ה"נ וה"ל כאומר או בזו או בזו ואינה מקודשת לר"מ עד שיהא שוה פרוטה בכל אחת מהן אלא מתני' כר"י אתיא:

ה"ג ונאכלת בתוך ל' יום. וה"פ שנאבד או שהוציאה הסלע תוך שלשים יום דכי בעי הקידושין למיחל ליתנהו אפ"ה הוי קידושין:

אף רשב"א. ואף רשב"א דקאמ' בסמוך מלוה כפקדון אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מודה דהכא מקודשת אע"פ שנאכלו הקידושין:

ופריך מה. בין זו שנאכל הסלע תוך ל' למלו' דהא כיון שנאכל הסלע קודם שחלו הקידושין ה"ל הך סלע מלוה גבה וכי בעי קידושין למיחל ה"ל מקדש במלו' שאינ' בעין דלכ"ע אינה מקודשת:

ומשני מלוה לא נתנה לשם קידושין. אלא להוצאה ניתנה מקמי דניתחלו הקידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידי' הוא ולא מידי יהיב לה שיחולי הקידושין עליו אבל אלו לא ניתנו לה להוצאה אלא ע"מ להתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה וכי מטא זימנא מתקדש' בהן למפרע. אר"א וכו'. סיומ' דקושיא היא מעתה לדברי רב אע"פ שאכלה הראשונ' תצטרף עם האחרונה הואיל ולשם קידושין ניתנו:

ומשני פתר לה. הא דתנן היתה אוכלת ארישא כי אמר התקדשי וכו' דאיירי בשאמר אי אפשי בזו וכו' הלכך בעינן שיהא באחת מהן ש"פ:

ופריך ואין על ראשה. ואי ארישא קשי' הא דתנן היתה אוכלת וכו' עד שיהא באחת מהן וכו' משמע אפי' בקמייתא הא לאחר שאמר' אי אפשי בזו קמייתא לאו דידה היא ואיך תתקדש בה:

דרבי שמעון בן אלעזר היא. מתני' אתי' כרשב"א:

אפי' לא נשתייר ש"פ מקודשת. בההיא הנאה דמחיל ההלואה לגבה:

מלוה כפקדון. אם נשתייר בעין מהמלו' ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:

ה"ג דהוא פתר לה במלו' שהמלו' אמר לה קח לך חטי' ולקח לה שעורי'. וה"פ שר' לעזר מפרש להא דרשב"א ורבנן דפליגי במלוה היינו שאמ' האיש להאשה קח לך מן החטין שלי והלכה ולקח' מהשעורי' לת"ק כיון דלא לקח' ע"מ לגזול לאו גזלה היא אלא כמלוה דמי' ולרשב"א כיון דכגזלן הוא דשינה מדע' בעלי' לפקדון דמיא וה"נ כיון דאמ' אי אפשי בזו ואכלתה לרשב"א לפקדון דמי וצריך שיהא בה שוה פרוטה עדיין בעין ולאו בדאכלה כולה איירי אלא שהתחילה לאכול ממנו ואפי' בקמיית' דה"ל כשולח יד בפקדון דכדידה דמיא:

וקשי' מקדשין בגזיל'. לרשב"א פריך דלדידי' דה"ל גזלני' איך תתקדש בגזלה זו שביד' ולא משני מידי אלא הא דקאמ' בסמוך אית תניי תני מקדשין בגזלה היינו שינויי' אקושי' זו:

ר"י בעי וכו'. את"ק דרשב"א פריך דמפרש במלוה אפי' לא נשתייר שם ש"פ מקודשת היינו בשלא נשתייר מחוב הלוואתה ש"פ וקשיא לי' א"כ במאי מקודשת בהנאת מחילת מלוה בשלמא מי שחייב לחבירו דינר נותן פרוטה להרווחת זמן או שימחול לו חובו אלא הא ודאי אין דרך בני אדם שיתנו ש"פ שימחול לו מלוה של פחות מש"פ:

ה"ג שמא ניתן ש"פ על פחות מש"פ:

אית תניי תני. יש ברייתות דתנינן בהו דמקדשין בגזלה:

א"ר מנא. ולא פליגי:

ה"ג בגזלה שהוא יכול להצילה מידה. דכל זמן שהיא בעין כפקדון דמי' ומתקדשת בה:

בגזלה שאינה יכול להוציאה מידה. דה"ל כמקדש בדבר שאינו שלו:

בגזלה שנתייאשו הבעלי' ממנה. והא דקתני מקדשין בגזלה לאו בגזלה שגזלה היא ממנו איירי אלא שמקדשה בגזלה שגזל הוא הלכך אם נתייאשו הבעלי' ממנה כדידי' דמיא ומתקדשת בה ואם לא נתייאשו הבעלים ממנה לאו כדידי' דמיא ואין מקדשין בה:

מתני'. הך ברייתא דתניא לעיל התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך וכו' איירי בשאמר לה סתם בפקדון שיש לי בידך דמשמע כמו שהוא עתה הן רב או מעט ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב או נאבד מינח ניחא לה בכל מה שהוא:

עד שיהו כולן קיימין. דאי לאו הכי לא סמכא דעתה:

ופריך מה בינו למלוה. דלכ"ע אפי' לא נשתייר בעין אלא מקצת המלוה מקודשת דאף רשב"א לא פליג אלא דמלוה כפקדון וכשנשתייר ממנו שוה פרוטה מיהת מקודשת ובמלוה כמאן דאמר בכל מה שבידך הוא:

ומשני מלוה ניתנה להוציאה. ואין כוונתו שתהא כל ההלואה בעין אלא כל מה שהלויתיך מחול לך אפי' מה שאינו בעין הלכך בשיור שוה פרוטה בעין סגי אבל פקדון לא ניתן להוציאה וכוונתם שיהי' הכל בעין:

מעתה וכו'. דקס"ד הא דתנן היתה אוכלת וכו' אסיפא קאי דאמר בזו ובזו דה"ל כללא וה"ל כאומר בכולן תתקדש לי וכיון דאכלה ראשונה ראשונה מאי מהני שיש באחת מהן ש"פ הא מיהת אין כולן קיימין בשעה שיחולי הקידושין:

ומשני פתר לה. תפרש הא דתנן היתה אוכלת וכו' דקאי ארישא דמתני' האומר התקדשי לי וכו' דקאמר אי אפשי בזו אלא בזו הלכך אם יש באחת מהן ש"פ מקודשת:

ופריך ואין על ראשה. ואם ארישא קאי קשי' וכי בהא תנינא היתה אוכלת וכו' הא אפי' מנחת נמי בעינן שיהא באחת מהן ש"פ וכדתנן ברישא:

ומשני אר"א וכו'. כלומר לעולם אסיפ' ודקשיא לא תהא מקודשת עד שיהו כולן קיימין לא כן סברנו למימר דסיפא דמתני' אתיא כר"י דאמר אפי' בוי"ו כדתנן במתני' בזו ובזו ה"ל כלל' וא"ר יוחנן לדברי ר"י הנכללין אם אמר שבועה שאין בידי חטין ושעורין וכוסמין אינו חייב אלא קרבן אחד אם נשבע לשקר:

ונפרטין. כגון שאין לך בידי חטין בפרוטה ושעורי' בפרוטה וכוסמין בפרוטה חייב ג' קרבנות כמה דהוא אמר בשבועה אם יש בנכללין באחד מהן פרוטה חייב קרבן אחד וה"ה אם יש בשלשתן פרוטה חייב קרבן אחד אבל בנפרטין אם אין בכל אחד מהן פרוטה אינו חייב קרבן כלל וכן בקידושין בכללין אם יש באחד מהן או בכולן פרוטה מקודשת ובנפרטין צריך שיהא באחד מהן שוה פרוטה:

אינה מקודשת. ולא אמרי' כיון דשליחתה קעביד ה"ל כאלו השליך סלע שלה אלא הואיל דלא הגיע מידו לידה אינה מקודשת:

ופריך מ"מ לא נכנס לתוך ידה כלום. אלא ודאי כיון דקעביד שליחותה ונתנו לעני מקודשת א"כ ברישא נמי דקעביד שליחותה וזרקו לים אמאי אינה מקודשת:

רוצה היא. להתקדש לו בהאי הנאה שרואה שהוא עושה טובה לעני:

אומר אדם לפועל. עכו"ם או עם הארץ:

לא משום שביעית. שמא יקח בשכרו פירות שביעית מן החשוד למכרם ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר מדמי ג' סעודות:

ולא משום מעשרו'. אם ע"ה הוא ויקח שאינו מעושר ולא נמצא שזה מאכילו דהא לא ספי לי' מידי אלא פריטי יהיב ליה:

ולא משום יין נסך. אם עכו"ם הוא לא נראה כמשקהו יין נסך דהא לא ספי לי' מידי אלא פריטי יהיב לי':

ואני נותן לך דמיו. דה"ל כלוקח האיסור ומאכילו דהשתא לא סליק נפשי' מיני' בפריטי:

ה"ג אמר ר' זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל ר' הילא אמר פועל זוכה לבעל הבית משל החנווני וחוזר וזוכה לעצמו אוף הכא וכו' ע"ד דר' הילא העני זוכה וכו'. וה"פ ר"ז ור' הילא פליגי בטעמ' דברייתא למה אם א"ל צא וקח לך וכו' חוששין על דמיו ואר"ז שהחנוני שלוחו שלבעה"ב ור"ה אמר שהפועל נעשה שלוחו של בעה"ב וה"ה כאן בקידושין לר"ז הבעל נעשה שלוחה של האשה ולר"ה העני שלוחה של האשה:

מה נפק מן ביניהון. מאי איכ' בין ר"ז לר"ה:

שאין שליחות לחרש. דשליחות ילפינן מדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות ודרשי' איש למעוטי קטן וה"ה חרש א"נ משום דלית לי' יד וה"ה שליחות לית לי':

בשעת מתנה. כלומר בשעת נתינה:

במה קידשה. שהרי הסלע אינו שלו שלא נתייאשה ממנו:

רוצה היא. להקנו' לו הסלע שיקדשנה בו והוא יהי' חייב לה סלע:

אילו איתמר כלי. שחטף כלי ממנה וקדשה בו שפיר צריכין לטעמ' דידך אבל השתא דתני סלע כיון שדרכה להחליף ודאי סמכא דעתה שזהו לקידושין והוא יתן לה סלע אחר:

כנסי לי סלע זו. לפקדון:

אם. לאחר שנתנה לה הסלע לפקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בסלע זו שבידך לפקדון ממני:

רצת. שאמרה בפירוש אין ה"ז מקודשת ואם לאו שלא אמרה אין אינה מקודשת כיון דלא יהיב לה מידי בשעה שאמר לה הרי את מקודשת לי:

אע"פ ששניהן רוצין אינה מקודשת. שהרי לא יהיב לה מידי דהא לאחר שבא המעות לידה הרי הוא שלה:

במנה זו. דדעתה אכולה הלכך אם חסר דינר אינה מקודשת:

דינר רע. דנפיק ע"י הדחק:

עד שעה שישלים. שאין הקידושין עד שתקבל את כולו:

ה"ג התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ר' לעזר אומר מקודשת בראשון וכו'. דכיון דאמר לה מנה סתם ולא אמר מנה זו כיון דקיהיב לה דינר כמ"ד על מנת שישלים תנאו וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

לכשישלים. חלין הקידושין:

אמר דין חזר בי' ר"י. מדין זה דמייתי בסמוך נראה דחזר בי' ר"י והודה לדברי ר"ל ל"א אמר ר' לעזר לר"י ברייתא זו דבסמוך דתניא במנה זו אינה מקודשת עד שישלים אבל במנה סתם מקודשת בראשון וחזר בו ר"י ולשון ראשון נראה עיקר:

חד וכו'. אדם אחד נתן משכון לחבירו על פיסוק המרובה ואח"כ כפר בו חבירו שלא נתן לו המשכון על המקח ובב"מ הגירסא וחזר בו והיא גירסא הנכונה:

ומקצת דמים נתן לו. ולא ערבון:

ה"ג אתא עובדא קומי ר"י ור' חייא בר יוסף ר' יוחנן אמר וכו':

או יתן לו בכל מקחו. כפי אשר פסקו או יקבל עליו מי שפרע ה"ה כאן אע"פ שלא נתן אלא דינר חלו הקידושין שהרי קונה כנגד כולו ש"מ שחזר בו רבי יוחנן:

או יתן לו בכל ערבונו. שאין ערבון קונה אלא כנגדו אבל מה שפסקו יתר על שיווי הערבון אינו צריך ליתן:

או ימסור למי שפרע. דדוקא בקרקעות הכסף קונה קנין גמור אבל במטלטלין כל זמן שלא משך אין הכסף קונה אלא להתחייב במי שפרע:

מודה רחב"י לר"י במקום שאין דרכו להקנות לחציין. כגון שקנה ממנו פרה או טלית ונתן לו מקצת הדמים קונה כולו לפי שאין דרך לקנותו לחצאין:

ואשה דרכו להיקנות לחצאין. בתמיה וכיון שכן אף רחב"י מודה לר' לעזר דמקודשת בראשון:

תריהון. תרווייהו אמרו בפירוש דאשה אין דרכה להקנות לחצאין:

מתני' של זהב ונמצא של כסף וכו'. דאיכא דניחא ליה בהא ואיכא דניחא ליה בהא:

מתני' בת ושפחה גודלת. קולעת שער. אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת. דדברים שבלב אינן דברים:

גמ' בכוס זה. אמר לה התקדשי לי בכוס זה אם יש בו ובמה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת דבשניהם זכתה ומצטרפו' לשוה פרוטה:

ה"ג זכה בו אם יש וכו'. וה"פ אמר לה זכה בו אם יש במה שבתוכו לחוד ש"פ מתקדשת:

לא זכת. טעמא קאמר למה אין מצטרפין גם שיווי הכוס עצמו לפי שבלשון זה שאומר זכה בו לא זכת אלא במה שבתוכו בלבד:

לשבח יחסים. כגון לוי ונמצא כהן וכו' דאינה מקודשת דלא ניחא לה בשבחו שהוא מתגאה עליה ולא פליגי אלא בשבח ממון:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דקתני בסיפא ע"מ שאני כהן ונמצא לוי ולא פליג ר"ש:

גמ' ופריך הניחא כהן ונמצא לוי. אינה מקודשת שהטעה לגריעותא אלא כהן ונמצא לוי מ"ט אינה מקודשת הרי הטעתו לשבח:

ומשני יכולה היא לומר איני רוצה בשבחו שרוחו גסה עלי:

ופריך הניחא בן כרך ונמצא בן עיר. שאינה מקודשת שהטעתה דבכרך שכיחי כל מילי אבל לא בעיר אלא בן עיר ונמצא בן כרך מ"ט הרי לשבת הוא:

ומשני יכולה היא לומר רצוני להיות בצנעה משא"כ בכרך שכיחי רבים:

רחוק ונמצא קרוב. מ"ט הרי לשבח היא:

ומשני יכולה היא לומר. רצוני להיות מקפץ ומנתר בהליכתי לבית המרחץ ובחזירתי לביתי:

ה"ג ע"מ שאין לו בת או שפחה גודלת ויש לו ניחא. דהא חזינן דיש לו אלא ע"מ שיש לי ואין לו קאמרת דאינה מקודשת ודאי אמאי הגע עצמך למה לא ניחוש שמא יש לו אחת בסוף העולם:

כיני מתניתין. כן היא משנתינו שאמר ע"מ שיש לי בת לגדלותיך לקלוע שערך ושפחה לשמשך ואם יש לו במקום אחר לא מהני מידי דלא קיים תנאו:

מתני' אינה מקודשת. דדוקא קאמר ליה מקום פלוני שיש לו שם אוהבים ואם יבא אדם לגנותו ימחו בידו:

הרי היא. שם תמצאנה ואין זו קפידא:

גמ' מתני' דלא כר"ל. דתנן בגיטין פ' התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלה לה במקום אחר פסול ר"א מכשיר דקסבר מראה מקום היא לו א"כ ה"כ גבי קידושין כי אמר איהו קדש לי אשה במקום פלוני לר"א מראה מקום הוא לו ובמתניתין תנן דאינה מקודשת:

ה"ג עד שיאמר לו אל תקדשנה לי אלא במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אוף ר"א מודה שאינה מקודשת הרי זו במקום פלוני אוף רבנן מודיי שמראה מקום הוא לו:

מתני' על מנת שאין עליה נדרים. בגמרא מפרש באיזה נדרים אמרו:

תצא שלא בכתובה. דאמר אי אפשי באשה נדרנית:

ה"ג ע"מ שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין וכו'. ומומין הפוסלין בכהנים מפורשין בבכורות פרק מומין אלו:

גמ' תנינן מומין. תנא דמתניתין פירש לן איזהו מומין הפוסלין בנשים דהיינו המומין הפוסלין בכהנים המפורשים בבכורות אבל לא פירש באיזהו נדרים אמרו שתצא שלא בכתובה:

נדרה שלא לאכול בשר וכו'. דנדרי עינוי נפש הן ומתגנה על בעלה בכך:

כלי פשתן וכו'. אם נדרה שלא ללבוש כלי פשתן הדקים הבאים ממקום בית שאן אע"פ שלבנים הן ה"ל כאלו נדרה שלא ללבוש בגדי צבעונין ואינה מקודשת:

מתניתין בשאמר שאין עליך נדרים. מסתמא לא קפיד אלא במידי דקפדי אינשי והן נדרי עינוי נפש:

ה"ג אבל אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה וכו' בכתובות פרק המדיר. וה"פ כיון דחזינן דקא קפיד אכל מילי ממילא לא נתקיים התנאי ובטלו הקידושין:

הלכה. האשה אחר הקידושין אצל החכם והתיר לה הנדרים שהיו עליה בשעת הקידושין:

וריפאה. מן המומין שהיו בה בשעת הקידושין:

עוקר את הנדר מעיקרו. שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לא והחכם אומר לה הרי הנדר מביא לך לידי כך הלכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה נדר בשעת הקידושין:

אלא מכאן ולהבא. אבל עד עכשיו היו בה נמצא שבשעת הקידושין הטעתו:

אצל הזקן והתיר לה אינה מקודשת. דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואדעתא דהכי לא קדשה:

מתניתין. הך ברייתא דתני הלכה אצל הזקן אינה מקודשת אתיא כר"א:

ה"ג דתנינן תמן אר"א לא אסרו זה אלא מפני זה מ"ט דר"א בדין היה וכו' וכ"ה בכתובות. וה"פ בגיטין פרק השולח תנן המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר וכו' רמ"א כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושא"צ חקירת חכם יחזיר רא"א לא אסרו זה אלא מפני זה:

בדין היה. שנדר שצריך חקירת חכם יחזיר דטעמא מאי אמרו המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום קלקולא שיאמר אלו הייתי יודע שהחכם יתיר נדרה לא הייתי מגרשה נמצא הגט בטל ובניה ממזרים ובנדר שצריך חקירת חכם לא שייך האי קלקולא שהכל יודעין שהחכם יכול לעקור הנדר אלא שלא היה רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אלא מפני מה אסרוהו מפני נדר שא"צ חקירת חכם דיכול לכחש ולומר אלו הייתי יודע שאני יכול להפר לא הייתי מגרשו והא דקאמר בטעמו דר"א שזקן עוקר את הנדר מעיקרו נראה דל"ג ליה וכ"ה בבבלי בכתובות:

מותרת להנשא בלא גט. המקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ויש עליה נדרים שהחכם יכול להתירן ולא הלכה מותרת להנשא בלא גט:

הוון בעיי מימר. סברוהו למימר:

מ"ד מותרת וכו' אתיא כר' לעזר דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ובודאי מעיקרא על מנת שתלך לחכם לא קידשה:

רבנין. רבי מאיר דפליגי אר"א וכדפרישית:

כולה רבנן. חזרו לומר דשני ברייתות כרבנן:

ה"ג כולה רבנן מ"ד מותרת וכו' והוא מתיר לה אם נדרה. ויהיו קידושי הראשון תלין עליה למפרע ובניה מן השני ממזרים אף היא אינה נשאלת עליו לפיכך מותרת להנשא בלא גט:

שלא תלך אצל הזקן וכו'. דאטו כל הנשים דינא גמירי:

מתניתין. דתנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה ארישא קאי שקדשה על תנאי אבל קדשה וכנסה סתם יש לה כתובה דאמרינן מדלא אתני מעיקרא מסתמא ידע ומחיל או דלא קפיד כלל:

אפילו קדשה סתם וכו' אין לה כתובה. שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית וסיפא דמתניתין כנסה סתם איירי בשקדשה נמי בסתם:

וצריכה ממנו גט אפילו קידשה. ובעל על תנאי דאימא משום חיבת ביאה מחל לבסוף התנאי והרי היא מקודשת למפרע לכך צריכה הימנו גט אבל כתובה לית לה אפילו בכנסה סתם וכדאר"י בסמוך:

מה אמר בה רשב"ל. מי אמרינן טעמא דרשב"ל דיש לה כתובה מפני שקדשה סתם מסתמא לא קפיד אנדרים או דלמא מן הסתם ודאי בקידושין דעתו שלא יהיו עליה נדרים והכא כיון שכנסה סתם אמרי' אחולי אחיל הלכך בגירשה מן האירוסין לית לה כתובה:

בעא נשמעינה מן הדא. סברוהו למפשט מהא דתנן בכתובות פרק המדיר:

האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך להביא ראיה שנולדו בה מומין אלו משנתארסה:

ה"ג הא אם לא הביא האב ראיה אין לה כתובה. ש"מ אף דקדשה סתם אם יש בה נדרים או מומין אין לה כתובה מן האירוסין. ואף הגירסא שלפנינו יש לדחוק ולפרשה כך:

ופריך מה חמית וכו'. מה ראית לומר דמתניתין דכתובות איירי בשקדשה סתם:

ה"ג וגרשה מן האירוסין אנן קיימין:

ומשני מן דבתרא. מסיפא דמתניתין מוכח דתנן בד"א במומין שבסתר וכו':

ואם. כדסלקא אדעתך דבקדשה על תנאי איירי הא אפילו במומין שבגלוי יכול לטעון דטעמא מאי אינו יכול לטעון במומין שבגלוי דאמרינן כיון דראה ושתיק מחיל כי התנה ודאי לא מחל אלא דאי בקדשה סתם איירי רישא סיפא:

אמור. סיפא דסיפא תקשה לרשב"ל אם נוקמי מתניתין דבקדשה בסתם איירי:

הבעל צריך להביא ראיה. שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות:

אין לה כתובה. ואמאי הא ארשב"ל לעיל קדשה סתם וכנסה סתם יש לה כתובה אלא ודאי דמתניתין דכתובות בקדשה על תנאי איירי הלכך אם הביא הבעל ראיה אף על פי שכנסה סתם אין לה כתובה:

מתני'. סיפא דמתניתין דכתובות איירי בשנכנסה לרשות הבעל ועדיין לא בעלה והא דאמר ר' שמעון בן לקיש קדשה וכנסה סתם יש לה כתובה היינו בשכנס ובעל דאמרינן מסתמא נתרצה בקידושין אפילו יש בה מומין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

הוסיפו עליהן. מומין בנשים שאינן בכהנים:

בעור הפנים שנו. שהשומא עומדת בעור הפנים הלכך אפילו אין בה שער נמי הוה מום:

וזו. שומא העומדת בעור הפנים לא מן המומין שבגלוי הוא בתמיה:

ומשני תיפתר. תפרש דאיירי בעומדת תחת הכפה שבראשה פעמים מיגליא ופעמים מיכסיא:

ה"ג בין בגוף בין בפנים ה"ז מום:

כגון. האי דינר היוצא בהרי אררט ושיעורו כחצי זהב היוצא בארץ ישראל וכל שהוא דבר מועט יותר מחצי זהב והיינו שיעורו דאיסר האיטלקי:

אשה. שראשה קרחה ושורה שער מקפת מאזן לאזן מי הוי מום באשה או לא:

בעיי משמיענא מן הדא. סברוהו למפשט מהא:

ולא אדכרון. ולא הזכירו קרחה שהוסיפו עליהן באשה אלא ודאי דבקרחה שוה אשה לאיש דאינו מום:

מום הוא. דלמא לעולם כה"ג הוה מום ודקשיא ליתני נמי קרחה איכא למימר דלא תני בברייתא דהוסיפו עליהן אלא דבר שהוא מאוס בשניהם באיש ובאשה ואפ"ה לא הוה מום אלא באשה אבל לא באיש אבל דבר שהוא נוי באיש כגון קרחה ושיטה שער מקפת לא קתני מום באשה:

תדע לך שהוא כן. דלא תני אלא דבר שהוא מכוער בשניהם:

מתני' סבלונות. דורונות שדרך החתן לשלוח לארוסתו:

אינה מקודשת. ולא אמרינן יודע היה שאין קידושיו קידושין וגמר ושלח סבלונות לשם קידושין אלא אמרינן מחמת קידושין ראשונים שלח:

וכן קטן שקידש. ושלח סבלונות משהגדיל:

גמ' וכולן שבעלו. כגון שקידשה בטעות או בפחות משוה פרוטה קנו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין:

ה"ג רשב"י אומר משום ר"ש וכולן שבעלו לא קנו:

אם קנו. למ"ד קנו מי הוה קנין גמור בין לקולא בין לחומרא או דלמא לחומרא דוקא הוי קנין אבל לא לקולא:

קנו לחומרין. אם קדשה אדם אחר צריכה גט משניהם או אחד כונס וא' מגרש:

כל תנאי שהוא מעשה מתחלתו. שהקדים המעש' שיש עליו לעשות לתנאי שהוא מבקש ממנו כגון קח מאתי דבר זה ע"מ שתעשה לי דבר פלוני:

מקודשת לחומרין. דמספקא לן אי הלכה כר"מ דאמר כל התנאים צריכין שיהיו כתנאי בני גד ובני ראובן והתם כתיב אם יעברו ונתתם והיינו תנאי קודם למעשה והכא תנאו בטל או הלכה כרחב"ג דאמר לא בעינן כתנאי ב"ג וב"ר ותנאו קיים הלכך מקודשת לחומרין:

דלא כר"ש. דאמר אם בעלו לא קנו דלשם קידושין ראשוני' בעל וה"ל כאלו אמר הריני מקדשך בבעילה על תנאי כך וכך אע"ג דהמעשה דבעילה נעשית קודם התנאי ואפ"ה לא קנו ש"מ דר"ש כרחב"ג ס"ל דלא בעינן תנאי קודם למעשה:

מקודשת לחומרין. אף ר"ש מודה דמקודשת לחומרין ופליג את"ק דאמר קנו לגמרי דקסברי דתנאו בטל ל"א אף ר' יודן כר"ח ס"ל דאף לת"ק קנו לחומרין ולא הוסיף ר' יודן אלא היך עבידא וכו':

היך עבידא. היכי דמי מעשה קודם לתנאי:

בקידושי מלוה. המקדש במלוה לחומרא מקודשת ואינה מקודשת:

ובקרקעות. אם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם א"ל מלוה שיש עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו לא קנה:

ביקש. הלוקח להעמיד לו מקחו מהו מי אמרי' שאין מוסרין אותו למי שפרע והמקח בטל או דלמא ה"ק אין די שקיבל על עצמו מי שפרע אלא צריך לקיים המקח או נאמר אם יש לו להמוכר בעין בשעה שנתרצה המקח קיים ואם לאו המקח בטל:

נשמעינה מן הדא. ותא שמע דתנן בב"מ איזהו נשך ואיזו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חטים בשלשים דינר א"ל תן לי חיטי' שאני מוכרן ולוקח בהן יין א"ל חיטיך עשויות עלי בשלשים דינר והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו ש"מ אם יש לו יין הוה מקח גמור ואין בהן משום רבית:

תני ר"ח. מפורש דאם יש לו יין חייב ליתן לו והתם למלוה דמי ש"מ דבמטלטלין קנה אם יש לו:

ר' יצחק שילא. כך שמו:

אמר לתמן. שלח לבבל:

הוון ידעין. הוו ידעין דפסק ר"ח בשם ר"י בקידושי מלוה לחומרא ואינה מקודשת לגמרי:

ובאיש. והרע לר"ז:

ופריך למה. הרע לו:

ומשני בגין. בשביל שהיו מחמירין בקידושי מלוה כקידושין גמורין והקיל עליהם:

אר"י בר' בון. לכך הרע לר"ז שהיו נוהגין להקל בקידושי מלוה שאינן כלום ור' שמואל החמיר עליהם שאם בא אחר וקדשה שתופסין בה הקידושין וצריכה גט משניהם ל"א ר' יוסי אמר שיפה עשה רשב"י שאמר להן שאינו אלא חומרא בעלמא כדי שאם קדשה אחר יהו קידושין תופסין בו:

מתני' כאחת. שאמר הרי שתוכם מקודשות לי:

אינן מקודשות. ואין אחת מהן צריכה גט דכיון שאינו בזה אחר זה דאם קידש הראשונה ואח"כ קידש את השניה אין הקידושין תופסין בשניה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח אף אם קידש שניהם בבת אחת אין הקידושין תופסין בשניהם וה"ה לכל שאר העריות שיש בהן כרת אין הקידושין תופסין בהם:

ושל שביעית היתה. בגמרא מפרש מאי אתא לאשמועינן:

גמ' ה"ג ערוה ושאינה ערוה וכו'. וה"פ המקדש שתי נשים כאחד ואחת מהן אסורה עליו איסור ערוה והשניה מותרת לו אותה שאינה ערוה מקודשת ואין הערוה מעכבת הקידושין:

ש"מ. ממתני' חמש דיני':

את ש"מ שה' נשים מתקדשות כאחת. דסד"א דוקא ד' נשים מתקדשות כאחת דמגיע עונה לכל אחת לחודש דהשי תנן ביבמות פ' החולץ וממתני' שמעינן דהתם עצה טובה קמ"ל אבל לדינא אם קידש אפי' חמש כאחת הקידושין תופסין בהן:

שהאשה מקבלת קידושיה וקידושי חברתה. דסד"א כיון דע"י קבלת אחת מהן הקידושין לכולם הן נעשית צרות ובכל עדות שהאשה כשרה אין הצרה כשרה לא תיהני קבלתה לחברתה קמ"ל אין האחיות מקודשות אבל הנכריות מקודשות דשליחותייהו כיון דעבדא עבדא:

ה"ג ואין מקדשין בגזלה. וה"פ מדקתני ושלהם היתה ושל שביעית היתה טעמא דשביעית דהפקר הוא הא דשאר שני שבוע לא ואפי' נכריות אינן מקודשות שאין אשה מתקדשת אפילו בגזלה דידה:

ומקדשין בפירות עברה. ולא אמרי' כיון דכתיב בפירות שביעית לאכלה ולא לסחורה קידושי אשה נמי לקנין דמי' קמ"ל דאפ"ה מקודשת:

ואין קידושין תופסין. בכל העריות ואפילו חייבי כריתות ודלא כר"י דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד א"נ קמ"ל דאף ר"י מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות באחיות המקדש שתי אחיות כאחת שאמר אחת מכם תהא מקודשת לי לא קידש אפילו אחת מהם דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין:

ובחטאות. אם הפריש שני קרבנו' על חטא אחד והקריבן כיפר:

היך עבידא. היכי דמי דהא אם הקריב אחת מהן השני תמות או תרעה:

שחט שתי חטאות. כאחד לשם חטא אחד וזרק דמן והעלה אימוריהן של שניהן כאחד:

המזבח בורר את הראוי לו. כלומר שתיהן לא ירדו אלא המזבח יברור הראוי לו וא"צ להביא חטאת אחר דהא ממ"נ יש לו כפרה:

ושתיהן אסורות באכילה. דהא אחת מהן ודאי נשחטת שלא לשם חטאת ואין ידוע איזו היא:

שחט שני אשמות וכו'. קמ"ל אע"ג דאשם שנשחט שלא לשמו כשר אפ"ה שניהן אסורי' באכיל' דאידך ה"ל כשוחט חולין בעזר' דאסור באכילה:

שחט את הראשון. מי שהפריש שתי חטאות לשם חטא אחד ושחט הראשון שלא לשמו והשני שחט לשמו כיפר השני ושניהן אסורין באכילה שאין הראשון כשר שלא לשמו דחטאת שנשחט' שלא לשמו פסול' אלא מפני השני שנשחט לשמו יש להכשיר הראשון דהא מעתה לאו חטאת היא מ"מ בשעת שחיטה כבר נפסלה:

על מה השני בא ומכפר. וכי על טומאה שאירעה בין זה לזה הוא מכפר בתמיה הא שניהן בבת אתת נשחטו ועוד הא אין חטאת באה אלא על חטא שהופרשה עליה. והא דנקט על טומאה לאו דוקא אלא על חטא שאירע לו בין זה לזה קאי ושיגרא דלישנא דפ"ק דשבועות נקיט:

ופסחים. אם שחט שני פסחים על אדם אחד כאחת:

לא כיפר. שהרי שתיהן אסורות באכילה שאחד מהן פסול דה"ל כנשחט שלא למנויו שאין אדם אחד נמנה על שני פסחים כאחת ואין ידוע איזו הוא ופסח עיקרו לאכילה באה לכך לא כיפר ואינו יוצא בפסחים אלו:

ודלא כר' נתן. דעיקרו של פסח הוא שתהא הזריקה לשם בעלים ואכילת פסח אינה מעכבת והא דכתיב איש לפי אכלו למצוה:

מתני' בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים:

אינה מקודשת. בגמרא מפרש:

במעשר שני. דקסבר ר"מ ממון גבוה הוא:

רי"א מזיד קידש. דקסבר מע"ש ממון הדיוט הוא:

ובהקדש. של בדק הבית:

ובשוגג לא קידש. בגמרא מפרש טעמיה:

גמ' דברי הכל. הא דתנן ברישא המקדש בחלקו מקדשי קדשים וכו' אינה מקודשת אתיא כדברי הכל כרבי מאיר וכר"י:

במחלוקת. אף ברישא פליגי ומתני' דר"מ ור' יהודא סובר דמקודשת:

תמן תנינן. פ"ק דמע"ש:

ה"ג ובעל מום חי ושחוט:

ומקדשין בו את האשה. דממוני' הוא:

חי לא שחוט. הא דתנן תמים חי דוקא חי אבל שחוט אפי' בזמן הבית אין מוכרין אותו ואין מקדשין בו את האשה כדמסיק לקמן מקרא:

ואר"י בן פזי. הא דאמר ר' יוחנן במחלוקת היינו טעמייהו:

מה מעשר בהמה אין מקדשין בו את האשה. דילפינן מחרמי כהנים דכתיב בהו לא ימכר ולא יגאל וגבי מעשר כתיב לא יגאל מה להלן אף מכירה בכלל ה"נ מכירה בכלל האיסור וקידושי אשה למכירה דמיא וילפינן כל הקדשים ממעשר בהמה:

מה הבכור מקדשין בו את האשה. לקמן מפרש טעמא:

ופריך מחלפא שיטתיה וכו'. קשיא דריב"פ אהדדי:

תמן. אגב שיטפא דלישנא דסוגיא דמעשר שני קאמר כאן תמן וקאי אהא דאריב"פ הכא דלר' יהודה בכל הקדשים מקדשין את האשה לאחר שחיטה דהא בחלקו תנן והיינו כשנשחט וכולהו יליף מבכור א"כ בכור מקדשין בו שחוט והא דתנן במעשר שני בכור מוכרין אותו תמים חי איירי בזמן הזה שא"א לשוחטו תמים והתם קאמר חי לא שחוט אפי' בזמן הבית:

ומשני תמן. הא דאמר ריב"פ הכא דיליף ר"י קדשים מבכור משמיה דנפשיה הוא דקאמר הכי והא דאמר התם חי ולא שחוט משמיה דריב"ל הוא דקאמר וליה לא ס"ל:

אפי' תימר. כלומ' איבעית אימא תרווייהו משמיה דנפשיה אמרן ול"ק דמתני' דהכא נמי איירי במקדש בקדשים חיים והא דתנן המקדש בחלקו היינו בחלק הראוי לו ליפול כשישחט:

ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור שחוט הכתוב מדבר וסובר ריב"ל דבחזה ושוק לכ"ע אינה מקודשת ומתני' דהכא אתיא ככ"ע:

יהיה לך. בהווייתן יהו שלך לקדש בו האשה:

ריבה לו. לבכור הוויה אחרת שיהיה כשלמים שנאכלין לשני ימים ולילה אחד:

תמן תנינן. דמאי פ"ק:

חלת ע"ה. שתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתן החלה לכהן חבר פטור מן הדמאי:

והמדומע. ע"ה שנתערב לו תרומה בחולין פחות ממאה שנתן הכל לכהן פטור מן הדמאי:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר אפי' ודאי:

ושירי מנחות. של ע"ה דבמנחות לא חיישינן שמא הביא ע"ה דבר שאינו מתוקן:

וכולן. הנך דתנן דפטורים מן הדמאי אם קרא שם לתרומת מעשר ומע"ש שלהם כשאר דמאי שאין מפרישן ממנו אלא תרומת מעשר ומע"ש אבל מעשר ראשון ומעשר עני אין מפרישין ממנו דאמרינן המע"ה:

מה שעשה עשוי. וצריך שיתן התרומת מעשר לכהן ומ"ש צריך לאכול בירושלים:

חוץ משירי מנחות. הא דתני וכולן לאו דוקא דשירי מנחות הן ממון גבוה ואפי' קרא שם לאו כלום הוא:

השאר במחלוקת. הא דתני מה שעשה עשוי לא אתיא ככ"ע דאיכא דפליגי ביה:

היידא מחלוקת. באיזה מהן איכא מחלוקת ושירי מנחות ככ"ע:

מה אנן קיימין. כמאן מוקמינן הך ברייתא דנימא בשירי מנחות לכ"ע לא עשה כלום אבל בשאר מחלוקת דהא אף בשירי מנחות מחלוקת:

אין כר"מ. הא לדידיה הלקוח בכסף מעשר שני הוא כשירי מנחות דהא קסבר ר"מ מעשר שני ממון גבוה כשירי מנחות:

אין כר"י. אף בשירי מנחות מה שעשה עשוי דהא קסבר ר"י המקדש בקדשים מקודשת דילפינן מבכור וה"ל ממון כהן:

ה"ג א"ל מר' ירמיה:

ואמרית. שפיר אמר רבי ירמיה לעיל והשאר במחלוקת דהוא שמע הא דא"ר לעזר המקדש בקדשים אינה מקודשת אתיא אף כר"י הלכך אר"ל שירי מנחות לדברי הכל לא עשה כלום וא"ר ירמיה והשאר דהיינו הלקוח בכסף מע"ש לחודא במחלוקת אבל בשירי מנחות לד"ה לא עשה כלום:

ה"ג ר' יוסי דלא שמיע ליה. הדא דר"ל דאמר ד"ה הוא הוא אמר וכו' וה"פ ר"י כיון דלא שמיע ליה הא דר' לעזר וסבר דאף בקדשים מחלוקת ר"מ ור"י וכר' יוחנן לפיכך מיבעיא ליה איזהו במחלוקת וכדמסיק:

כד דמך. כשמת ר"מ צוה ר"י שאל יכנסו תלמידי ר"מ לבה"מ שהן קנטרנים להראות שהן חריפים ואין עומד לנגדם:

דחק סומכוס. ונכנס:

ה"ג ואמר המקדש בקדשי קדשים אינה מקודשת וא"ל ואשה נכנסת. בעזרת כהנים וקדשי קדשים שהוציאן אפי' לעזרת נשים נפסלים ביוצא:

א"ל ר' יוסי במקדש ע"י שליח. שעשאה האשה שליח לקבל קידושיה בעזרה:

במה קידשה. המקדש בקדשי קדשים:

בגופו. בקדשים עצמן אע"ג דאסורים לאכלם מ"מ כיון שעשה לה הנאה ונתן לה חלקו ה"ל כאומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון מקודשת אע"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה:

בטובת הנאה שבו. שיכולה למוכרו לכהן בפרוטה:

או נאמר. דלא פליגי ר"ל ור"י דמאי דאר"ל בגופו היינו בחזקת טובת הנאה שבו:

מקדשין בפרוטה של מע"ש. לר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא אפי' לכתחלה מקדשין בו:

לא עלתה על דעתו וכו' הא דאר"מ בהקדש בשוגג לא קידש היינו טעמא שלא עלה ע"ד לעבור על דברי תורה להוציא הקדש לחולין ואם קידושין הן הרי נתחלל שזו הוא הוצאתו כשהוציאו מרשות גבוה ונתנו לה:

אחת וכו'. בהקדש ובמע"ש חלוקים טעמייהו למה בשוגג לא קידש וכדמפרש ר' יונה בסמוך:

ה"ג ואחת לא עלתה על דעתה:

ה"ג אר"י הקדש לא עלתה על דעתה. לעבור על דאורייתא וכדפרישית:

ומ"ש לא עלתה ע"ד. משום טירחא דאורחא להעלותו לירושלים ואם היתה יודעת שהוא כן לא היתה מקבלת לשם קידושין וה"ל כמו קידושי טעות:

הקדש. לא עלה ע"ד שניהם דקראן הכתוב מועלי מעל שהרי על ידי שניהם יוצא ההקדש לחולין:

מע"ש עלתה על דעתו. דניחא ליה דנקני ליה איתתא ממילא ולא על דעתה משום טרחא דאורחא כדפרישית:

הקדש מזיד. המוציא מעות של הקדש במזיד מתחלל ויוצא לחולין בלא פדיון. ופריך והא תני בשגגה. נפש כי תחטא בשגגה ומעלה מעל:

פרט למזיד. שאין בו מעילה:

ומשני הדא דאת אמר. בשגגה לא אתי אלא למעט מזיד שאינו מוסיף חומש בתשלומין ופטור מקרבן הא להוציא ההקדש לחולין אפילו במזיד יוצא:

ה"ג ר' חמא בשם ריב"ח שלמי' יוצאין לחולין בלא פדיון. וה"פ לר"מ קדשי' קלי' מתחללין במזיד ק"ו קדשי קדשים מתחללין קדשים קלים לא כ"ש ויוצאין לחולין בלא פדיון:

מקדשי. דכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' ודרשינן מקדשי ולא כל קדשי כמעט קדשים קלים:

ומשני הדא דאת אמר. לא אתי קרא אלא למעט קדשים קלים מחומש וקרבן הא לחולין יוצאין אף קדשים קלים:

תמן תנינן. שקלים פ"ז:

מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח. זכרים עולת נקבות זבחי שלמי' דחיישינן שמא מירושלים יצאה ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחי' הם ואיכא לספוקי בכל זבחים שהיה ראוי להם הלכך זכר דחזי לעולה מספקא לעולה:

בבא. לחוב בדמיהן שנו דקשיא לי' זכרים עולות הוא דהוו זבחי שלמים לא הוו בתמיה דלמא שלמי' הוא והאיך מקריב לה עולה לכך מפרש דאיהי ודאי לא קרבה אלא אם בא אדם זה לעשות לה תקנה ובא לקבל על עצמו חוב כל דמי' שהוא בספק ולהוציאה לחולין ולהקדיש דמיה אם זכר הוא נתחייב אף בדמי עולה דחיישינן שמא עולה היא:

ואומרין לו לאדם וכו'. דודאי תמימים אינן נפדין דרך חילל אלא ע"כ לומר דאמרי' לו שיתכוין לגוזלה ולקנותה מיד המקדיש ולזכות בה ולשנות בה ואחר שהוציאה לחולין בא לחוב בדמיהן וקשיא וכי אומרים לאדם צא ומעל בקדשים כדי לתקן הבהמה שמצא:

ה"ג אלא הילכו בהן אחר הרוב אם רוב זכרים עולות וכו'. וה"פ אם רוב בהמות שנמצאו זכרי' כולן עולות והן עצמן יקרבו עולות ואם רובן נקבות אף זכרים שבהן שלמים:

ופריך אין שלמים באין זכרים. נמי וא"כ אף זכרים ניחוש שמא שלמים הן:

ומשני כיצד הוא עושה מוציאן לחולין. שלא ע"י פדיון אלא מתכוין לגוזלן ע"מ שיחזרו להיות עולות ואין זה חטא דהא מקריבן על גבי מזבח א"נ גם זה מן הקושי' כלומר אף לר"י קשיא כיצד הוא עושה וכו' אלא שמוציאן לחולין ומשני דתנאי בית דין הוא וכו' ול"ק לר"י:

ה"ג אמר רבי זעירא כמה דאת אמר תמן וקשי' ויש חטאת קריבה עולה אר"ח תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות כן אמר אוף הכא תנאי ב"ד הוא על האובדו' שיקריבו עולו' א"ר יוסי לרבי יעקב בר אחא אין זה מזיד א"ל מכיון שהוא תנאי ב"ד אין זה מזיד וכ"ה במס' שקלי'. וה"פ כמה דאת אמר תמן בשקלי' אהא דתנן מעו' שנמצאו בין קינין לגוזלי עולה קרוב לקינין יפלו לקינין קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה וקשי' בשלמ' קרוב לגוזלי עולה ניחא דמדאוריית' אזלינן בתר קרוב אלא מחצ' למחצה אמאי לגוזלי עולה וכי חטאת קריבה עולה מספק ומשני ר' חזקי' תנאי ב"ד הוא על המותרו' אפילו מותר חטאת יקריבו עולו' ה"נ תנאי ב"ד הוא שהספק יקרבו עולו' ה"ה ה"נ תנאי ב"ד הוא על האובדו' זכרי' שיקריבו עולו' ורבי יוסי פריך ואין זה מזיד בתמיה שהרי מחלל במזיד שלמי' על עולו' וא"ל רבי יעקב שכיון שתנאי ב"ד הוא אין כאן מזיד שעקרו שלמים מיני' וה"ל כאלו לא היה עליו שם שלמי' מעולם:

מתני' המקדש בערלה וכו'. דכולהו איסורי הנאה נינהו:

מקודשת. שאין הדמי' נתפסין באיסור:

גמ' שאינו יוצא מידי איסורו בחייו. ע"י פדיון דלעולם בקדושתי' קאי עד שיומם:

זה. פטר חמור שיוצא לחולין ע"י פדיון שה כדכתיב ופטר חמור תפדה בשה:

לא כ"ש. שמקדשין בו את האשה:

מה נפיק מן ביניהון. כלומר ותו מאי איכא בין ר"ל לר"י:

ר"ל אומר אינו פדוי. שהרי ממון בעלים לקדש בו את האשה הלכך צריכין דעת בעלים לפדותו:

רי"א פדוי. דלאו ממון בעלים הוא:

מתני' וכו'. כלומר רישא דברייתא סייעתא לר' לעזר וסיפא תיובתיה:

משלם תשלומי כפל. ש"מ דממון בעלים:

ה"ג שאע"פ שאין לו בו עכשיו יש לו בו לאחר זמן. וה"פ אע"פ שעכשיו קודם הפדיון אסר לו בהנאה מ"מ כיון שהוא יכול לפדותו וליהנות בו לאחר זמן הלכך משלם תשלומי כפל והיינו דלא כר"ל דלדידיה גם עכשיו ממונו הוא:

מתני'. משנתינו קשיא לר"ל דתנן בפטר חמור אינה מקודשת:

ומשני פתר לה. ר"ל מפרש למתני' דאיירי המקדש בפטר חמור לאחר עריפה דמודה ר"ש דאינה מקודשת:

בתרתיי. כלומר ממה נפשך:

אין בחיי. אם נאמר דפלוגתייהו דרבי שמעון ורבנן בפטר חמור חי קשיא מרבנן דאמרי אין מקדשין בו את האשה:

אין לאחר עריפה. פליגי קשיא מר' שמעון דמתיר ואיהו דאמר דלאחר עריפה הכל מודים שאינו פדוי ואסור בהנאה:

תיפתר. דפליגי כשמת הפטר חמור ולא נתערף:

עריפה עריפה. מעגלה ערופה:

עורפו וקוברו ואסור בהנאה. דכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה:

על דעתיה דר"ל ניחא. דאיצטרך גזרה שוה לאסרו בהנאה לאחר עריפה:

לא כ"ש לאחר עריפה. וגז"ש למה לי:

על דרבנן צריכה. לרבנן איצטרך גז"ש:

אף עריפתו. מוציאו לחולין לכך איצטרך גז"ש לאסרו אחר עריפה:

מצינו דבר וכו'. כך השיב ר"ש לחכמים והיכן מצינו דבר שהוא ופדיונו יוצאין לחולין שהרי אף השה שפודין בו הפטר חמור יוצא לחולין ויהא אסור בהנאה קודם הפדיון:

התיבון. השיבו הרי טבל תבואה שלא הופרש ממנה מעשר עני שלאחר שהופרש ממנה מעשר עני שניהן יוצאין לחולין ואפ"ה האוכל ממנה קודם שהפריש מעשר עני חייב מיתה וכדא"ר בא וכו':

ומותר בהנאה. קודם שנפדה:

התיבון. השיב רבי שמעון הרי בכור אדם וכו':

בשאין דמיהן. הא דתנן מכרן וקידש בדמיהן לא איירי בדמים ראשונים שמכרם אלא איירי שהחליפן וה"ל חליפי חליפין ושרי דדמיהן עצמן אסורים וה"ל כמקדש באיסורי הנאה:

זאת אומרת שאין מקדשין בגזלה. דאל"כ ה"ל למוקמי מתני' בדמיהן ממש והא דמקודשת לפי שהדמים הם גזל בידו דהא לית להו דמי ולא הוה כמקדש באיסורי הנאה אלא ודאי דס"ל לר' זעירא שאין מקדשין בגזלה:

מתני' ובמתנות כהונה. הזרוע והלחיים והקיבה:

אע"פ ישראל. בגמרא מפרש:

גמ' ה"ג ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ר' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה מ"ט וכו' כ"ה בנדרים. וה"פ אדם נותן מעשרותיו לכהן בשכר שיעשה לו טובת הנא':

ואיש את קדשיו לו יהי'. למאי הא צריך ליתנם לכהן אלא שיהי' גם לו הנאה מהם:

יתנם לכל מי שירצה. לענין זה הם שלו ליתן לכל כהן שירצה אבל לא שיהיה לו הנאה:

מתנית'. דנדרי' פ' בתרא קשיא לריב"ח דתנן האומר קונם כהני' ולוי' נהנין לי יטלו תרומותיו ומעשרותיו בע"כ ש"מ דטובת הנא' לאו ממון הוא דאל"כ כהני' שנאסרו בהנאתו איך יטלו מעשרותיו:

ומשני פתר לה. תפרש למתני' בחומר איני רוצה ליתן תרומת ומעשרות כל עיקר א"כ אין לו בהן טובת הנאה כלל הלכך נוטלין בע"כ:

יטלו אחרים. אבל הני לא ש"מ דטובת הנאה ממון ורישא איירי בשאינו רוצה ליתן כלל:

ה"ג אומר הוא הילך וכו'. וה"פ אומר ישראל זה לישראל אחר שיש לו בכור הילך סלע זו וכו' ש"מ דמותר ליתן קדשיו בטובת הנאה:

ומשני פתר לה. דאיירי בשרצה ליתן המחצה לבן בתו כהן ונותן לו הסלע שלא יתן הנותר לכהן שני ואין זה כנוטל שכר מנתינת קדשיו שהרי עיקר שכרו שלא יתן קדשיו לכהן השני ולכך מוקי לי' בשרצה ליתנו לשני כהני' ובן בתו אחד מהן שיודע בודאי שאם לא יתנו לכהן השני שיתן כולו לבן בתו:

כהדא כהן לישראל אסור. דבסיפא דהך ברייתא תניא אם הי' כהן לכהן אסור פירוש אם הי' כהן נותן סלע לישראל שיתנו לכהן אחר קרובו אסור וקשי' ליה אם בכה"ג איירי שנותן לו הסלע שלא יתננו לכהן אחר אף בכהן שרי בשלמ' כשנותן סלע שיתנו לבן בתו הלכך לכהן אסור כיון דלדידי' חזי' ה"ל ככהן המסייע בבית הגרנות אבל אם נותן לו שלא יתן לכהן אחר אמאי אסור לכהן:

ה"ג מה ר"י אמר וכ"ה בנדרי'. וה"פ ותו הך סיפא אף לרבי יוסי בר חנינא קשי' אמאי אסור לכהן:

ולא אגיבון. ולא השיבן ר"ז על קושייתם:

אכין. הכי אמר להו ר"ז דע"כ צריכין לתרץ סיפא דברייתא אליבא דריב"ח דלכך כהן לישראל אסור שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות א"כ אף לר"י כהן לישראל אסור אפילו נותן לו שלא יתן משום מראית העין שנרא' ככהן המסייע בבית הגרנות:

ה"ג אף ר"י אית ליה כהן לישראל אסור וכו':

ועוד מן הדא. מברייתא זו נמי שמעינן שכהן המסייע אסור ליתן לו מתנות מפני שנראה כמוכר לו מתנותיו:

המסייעי' בגרנות. לדוש ולזרות:

ואם נתן ה"ז חילל. ועליהן הכתוב אומר ולא יחלל וגו' משמע שהן מחללין אותן אף על פי שנותנן לכהנים והיינו בכה"ג בשנותנן לכהן המסייע בבית הגרנות:

וכהניה במחיר. שהן מסייעין בבית הגרנות משביעין אותן ונותנין להן המתנות וקדריש יורו כמו רוה מלשון למען ספות הרוה את הצמאה:

ג' פורענות. שדה תחרש ועיין תהי' ולבמות יער נגד ג' עבירות דקחשיב ראשיה בשחד ישפטו וכהני' במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ויש לכוין הפורענות שהן מדה כנגד מדה:

אע"פ ישראל. וקס"ד אע"פ שאין לו ולה בכל אלה אלא טובת הנאה מיקדשא בהן ש"מ טובת הנאה ממון:

ומשני פתר לה. תפרש למתני' בישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו הכהן. וכן מעשר שנפל לו מאבי אמו הלוי שהן שלו ורשות בידו למכרם לכהן וללוי והדמים שלו:

הדרן עלך פ' האיש מקדש