מתני' מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו'. פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:

מימות יהושע בן נון קורין בט"ו. דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים יום י"ד ומדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו והא דקבעי מימות יהושע מפרש בגמרא:

אלא שהכפרים מקדימין. כלומר מאחר שמוקפין קורין בט"ו ופרזים בי"ד הכל בכלל והיכי משכחת תו י"א וי"ב וי"ג לכך קאמר אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן יום ב' בשבת לפני יום י"ד או ה' בשבת שהן יום הכניסה וטעמא שמקדימין מפרש בגמרא:

גמ' ר' אילא. אמר משמיה דר' שמעון בר בא משמיה דר"י:

מה ת"ל בזמניהם. דה"מ למכתב בזמן או בזמנם:

ר' יונה ור"י. כלומר פליגי בה ר"י ור"י:

ליתן להם זמנים אחרים. שיהא לכל א' מהם זמן אחר דסד"א שיהא כל א' עושה שני ימים אלו או אי בעי ליקרו בארבעה עשר או בט"ו קמ"ל שזמנו של פרזים אינו כזמנו של מוקפין וכן בהיפך:

זמנים שקבעו להם חכמים. והן הזמנים דתנן במתני' וה"ק זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואי לאו דמצאו סמך מן המגילה שמותרין להוסיף ולשנות הזמנים י"ד וט"ו לא היה כח ביד ב"ד שלאחריהן לשנותן שאין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:

ופריך או אינו אלא ט"ז וי"ז. באדר ומנ"ל דמרבינן לאקדומיה ולא לאחוריה:

ה"ג ולא יעבר ולא יעברו. וה"פ כתיב ברישא ולא יעבור להיות עושים שני ימים האלה וכתיב בתריה וימי פורים האלה לא יעברו ל"ל הא כבר כתיב ולא יעבור אלא ללמד שאין לאחר הקריאה אחר ב' ימים הכתובים במגילה דהיינו י"ד וט"ו:

לא יעבר ולא יעבר. מיתורא דוי"ו קדריש דלא יעבור איצטרך לגופיה לאזהרה וה"ק לא יעבר ה"מ למכתב וכתיב ולא יעבר לדרשא:

או אינו אלא. אפי' ט' וי' דזמניהם זמנים טובא ומנ"ל דדוקא הני דכתובים במתני' אתי לרבויי:

ימים אין כתיב כאן. לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו וכתיב בתריה כימים אשר נחו בהם היהודים וה"ל למכתב ימים אשר נחו דמשמע הם הם ימים אשר נחו מאי כימים לרבות שנים אחרים כדוגמתן:

ופריך או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו. ומנ"ל לרבות י"א:

יום מלחמה היה. וליכא לרבויי דכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים והוא מוכיח על עצמו שהרי מפורש בקרא שלא היו נחים בי"ג כדכתיב ונקהלו בי"ג לעמוד על נפשם:

ופריך מעתה אל יקראו בי"ג. ואנן תנן במתני' י"ג:

ומשני לפניו ולאחריו קורין. דהיינו בי"א ובי"ב ובי"ד וט"ו:

ובו אין קורין. בתמיה:

ופריך או אינו אלא תשיעי ועשירי. לחודייהו ולא י"א וי"ב דהא לא מסיימי קרא:

ומשני כימים וכו'. טפי אית לן לרבויי ימים הסמוכים:

ופריך אם ימים שהן סמוכין לימים אינן. לרבויי אלא ט"ז וי"ז דאי מרבינן לפניו על כרחך דלרבות י"א וי"ב קאתי די"ג לא נחו בו אם כן אין סמוכין לימים אבל אי מרבינן לאחוריו הן סמוכין ממש:

ומשני לית יכיל. א"א לומר כן:

כל החדש כשר. למפרש וליוצא בשיירא שלא ימצא מגילה בידו בזמנה לקרות את המגילה קודם יציאתו:

ובלבד עד ט"ו. אבל מי שנאנס ולא קרא עד ט"ו לא יקרא אח"כ דכתיב ולא יעבר:

הדא דאת אמר. לא אמרן להקדים מר"ח או מי"א אלא לקריאת המגילה אבל סעודת פורים אין עושין אלא בי"ד לפרזים ובט"ו למוקפין:

ואין מחלקין לעניים. מגבית פורים אלא בי"ד ובט"ו אעפ"י שמגבין אותו ביום קריאה:

ופריך ויהיו אלו לקריאה. י"ד וט"ו לקריאה דוקא ואלו זמנים הנוספים מדרשא כשירים לסעודה דוקא ומנ"ל למידרש בהיפך. ל"א ה"ק ונרבי לזמנים אלו דמרבינן מקרא בין לסעודה בין לקריאה:

והימים האלה נזכרים ונעשים. דכתיב זכירה תחלה ואח"כ עשייה א"כ אי אפשר להקדים הסעודה ולל"ב ה"ק כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ולעיל מיניה כתיב להיות עושים את שני ימים האלה משמע דשני ימים האלה הם כשירים לזכירה אבל שאר ימים אינן כשירים אלא לסעודה דהיינו העשייה כדמוכח מדכתיב נזכרים ונעשים:

זאת אומרת. מדדריש דבעינן נזכרים תחלה ואח"כ נעשים ש"מ שניתנה להדרש א"נ ה"ק הא דאמרינן דמגילת אסתר ניתנה להדרש בגז"ש והיקש מנ"ל:

נאמר כאן. במגילה אמת:

ונאמר להלן. בתורה אמת קנה וגו':

כאמיתה של תורה. כס"ת עצמה:

מה זו. תורה צריכה שירטוט שאסור לכתוב בלא שירטוט:

מגילה שמסר שמואל לדוד. שהיה כתוב בה תבנית בית המקדש שמסרה הקב"ה למשה וממשה ליהושע ויהושע לזקנים ומזקנים לשמואל ושמואל מסרה לדוד וכשמסרה דוד לשלמה בנו א"ל הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל:

זו המסורת. מלא וחסר קרי וכתיב דאלת"ה למה מסרה בכתב ולא בע"פ:

זו רוח הקדש. שיש בה דברים מסותרים ע"פ הסוד:

עלי השכיל. דלהשכיל משמע להבין דבר מתוך דבר וש"מ שניתנה להידרש:

ולמה. לית אנן דורשין מהאי קרא ותבנית וגו' דכתיב מקמיה קרא דהכל בכתב וגו' שהיתה ברוה"ק וגם שם מפורש ברוח:

אמר ר' מנא. מהא ליכא למשמע דאיכא למימר מהו ברוח ברוח פיו שפירש לו דוד בע"פ מה שמסר לו בכתב ולא ברוה"ק לכך איצטריך מיד ה':

חלקו כבוד לא"י. לכך אמרו מימות יב"ן ולא אמרו מימות אחשורוש דהא כל עיקר שחלקו המצוה לשני ימים היינו משום דמוקפין דמיין לשושן א"כ כי שושן ה"ל לתקן מוקף חומה מימות אחשורוש אלא כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותן הימים שלא היו עיירות הרבה בא"י שהיו להן אז חומה והיה גנאי בדבר שתהא נידונת כפרזים:

ופריך ויקראו הכל בט"ו. בין אותן שמוקפין חומה מימות יהושע בין אותן שמוקפין מימות אחשורוש:

מה ישיבה שנאמר להלן. במלכים ובני ישראל היושבים בערי יהודה:

אף ישיבה שנאמר כאן. במגילה על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מימות יהושע ומדפרזים מימות יהושע נקראים פרזים ש"מ דאף מוקפין שיהיו מוקפין מימות יהושע:

ופריך ויקראו הכל בי"ד. חוץ מאותן שמוקפין מימות יהושע ויש להם חומה עכשיו:

ונאמר להלן. בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי:

אף פרזות שנא' כאן. במעשה המן כפרזי דיהושע קאמר ואע"ג דלאחר כן נעשה מוקף הוי פרוז לענין מגילה הרי דלא תליא אלא במוקף חומה בימות יהושע:

מימות אחשורוש. דומיא דשושן מה שושן שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו אף כל שמוקפות מימות אחשורוש קורין בט"ו:

וכי מה ענין שושן הבירה לכאן. ה"ג בתוספת' כרכין המוקפין חומה מימות יב"ן קורין בט"ו ריב"ק אומר מימות אחשורוש אמר ריב"י היכן מצינו לשושן הבירה שמוקפת חומה מימות יב"ן אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר הסמוכין לכרך והנראין עמו הרי הן כיוצא בו והשתא ה"ק ריב"י לרבנן מה ענין שושן הבירה לכאן למה יקראו בט"ו ומשושן הבירה את למד לכל המוקפין שיקראו בט"ו מעתה בשושן אל יקראו בט"ו ובשאר מוקפין יקראו בט"ו דליכא למימר דאף בשושן יקראו בט"ו אע"ג דאינו מוקף מימות יב"ן דהא לא רמיז שושן בקרא שיקראו בט"ו אלא על כן היהודים הפרזים וכו' כתיב:

ופריך הא תלתא תניין. הרי ג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר מימות יב"ן בעינן:

תנייא אחרייא. והיינו ריב"ק סובר מימות אחשורוש. תנייא אחריי' היינו ריב"י סובר עיר מ"מ כל שהיא מוקפת עכשיו קורין בט"ו:

ומשני נמצאתה אומר. אפשר לומר דאינן אלא תרי תנאי וריב"ק וריב"י תרווייהו סברי מימות אחשורוש אלא שריב"ק סובר דילפינן מדדמי' לשושן וריב"י סובר כל שהיתה מוקפת חומה לא היו בחשש סכנה כל כך לפיכך הן חלוקים מערי הפרזות:

ותני כן. ותנ"ה דטעמא דריב"י משום דערי חומה לא היו בסכנה מדתני בסוף דבריו דהסמוך לכרך ונראה עמו נידון ככרך וקשיא מ"ט הא גבי בתי ערי חומה כדמסיק הש"ס בסמוך אלא ודאי כיון שסמוכים כל כך לערי חומה לא היו בסכנה ונידונין כיוצא בהן ויותר היה נ"ל דה"ג תני הסמוך לכרך וכו' ומילתא באנפי נפשה היא:

לא אמר אלא כגון. הדא חמתה לסימן בעלמא אבל לדינא לא הוה צריך דהא חמתה עצמה היתה מוקפת חומה מימות יב"ן:

מן הדא. מקרא זה מוכח דחמתה מוקפת חומה מימות יב"ן:

הצידים. היינו העיר ששמה עכשיו כפר חיטייא וכן כלם מפרש שמותם אשר להן עכשיו בימי האמוראים:

והכתיב והערבה וגו'. וזה מגבול ארץ סיחון וכינרת היה מגבול ארץ נפתלי שבארץ ישראל:

מעתה. צריכין לומר ששני גינוסריות היו וזה לא שמענו:

ומשני או לא היו אלא ב'. כרכים גדולים וגשר ביניהם ויכולים לילך מזה לזה כמו בית ירח וצינברי שהן עשויין כך והן מגדלות לכינרים:

אבטוניות כרך. א' חלוק לשני' וג' חלקי':

וחרב הכרך ונעש' של עכו"ם. מהו שיהו הסמוכין לו קורין בי"ד או בט"ו:

ומשני איתא חמי. בוא וראה בו אינן קורין כלל ובחוצה לו יקראו בט"ו בתמיה אלא ודאי שהסמוך לו נגררו בתר רובא דעלמא וקורין בי"ד:

חזקיה קרי. בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש להא דתני רשב"י:

ופרט לטברי' וכו'. מסיפא דקרא קדריש דכתיב גבי בתי חצירים אשר אין להם חומה סביב וסובר רשב"י דבבתי ערי חומה בעינן שתהא החומה סביב פרט לטבריה שהיה לחומה לה מצד א' סובר חזקיה ה"ה במגילה בעינן שתהא החומה מכל צד או דילמא כרבנן סבירא לן ואפי' לענין בתי ערי חומה אף טבריא דינה כעיר חומה:

ר"י קרי. מגילה בבית הכנסת דכופרא בט"ו ואמר זו היא עיקר טבריא הראשונה שהיתה מימות יב"ן ולא חשש להא דרשב"י לקרותה בי"ד דסובר דהקילו בקריאת המגילה דאע"ג דלענין בתי ערי החומה אינה כעיר חומה לענין מגילה בכלל מוקפין היא דלענין מיגני' קפיד קרא טבריא מיגני' היא מאויבי':

דתנינן תמן בערכין. כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה אבל מה שהוא חוץ לחומה נידון כערי החצרים חוץ מן השדות שהן בתוך החומה:

ותני כן. ואפ"ה תניא גבי מגילה דכל הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא ככרך א"כ ע"כ לומר שהקילו בקריאתה:

כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש וחמישי' אלף איש. ואלו שמתו מאנשי בית שמש היו מן הדרים בצד א' מן העיר אשר בא דרך שם הארון צא וחשוב כמה היו אנשי בית שמש כולן:

וכדון אין את וכו'. ועכשיו אם אתה ממלא בקנים בית שמש כמספר המתי' לא תכילם המקום ההוא שהיו עומדים שם האנשים:

קפצה לה ארץ ישראל. נתקצרה ארץ ישראל לאחר החרבן שנפלה לים או שנעשה גיא או הר. ופריך כל העיירות וכו' אינן אלא ק' ואיך קאר"י שהיו ס' רבוא:

מוקפין חומה מנה. ולא שאר עיירות לפיכך אינן ק':

הסמוכים. לגבול מנה יהושע אבל מוקפין חומה טובא הוו:

קרייא. קרא מסייע לריב"ח שלא מנה אלא עיירות העומדים על הגבול:

ויהי גבולם מחלף מאלון בצעננים ואדמי הנקב ויבנאל עד לקום. ומפרש שמותן של עיירות אלו אשר להן עכשיו בימיהן וכל אלו העיירות היו ידוע להם שעומדי' על הספר ומינייהו יליף לכל השאר דלא מנה יהושע בספרו אלא אותן שעומדי' על הספר:

ובית לחם צרייה. דתרי בית לחם הוו:

לוד וכו'. מערי בנימין היה וכן אונו כדכתיב ובני אלפעל וגו' והן מבני בנימין כדכתיב בד"ה ולפי שנבנו מחדש כדמסיק הוצרך לאשמועינן שמוקפות חומה מימות יב"ן הן:

ופריך ולמה לא. קחשיב אונו בהדייהו שהרי בקרא בנחמיה כתיב לוד ואונו גי החרשים:

ומשני בגין דכתיב. אונו בקרא ולא איצטריך לאשמועינן:

ופריך והא כתיב לוד. וקחשיב לה:

אלא. היינו טעמא דלא קחשיב אונו דכבר תני במתני' דערכין דאונו מוקפת חומה. מימות יהושע:

הוא בנה את אונו וגו'. הרי דאלפעל בננהו וא"כ לא היו מוקפות חומה מימות יהושע:

בימי פילגש בגבעה. החריבו ישראל את ערי בנימין כדכתיב וגם את כל הערים וגו' אבל מ"מ היו מוקפות מימות יהושע:

הן הן גיא החרשי'. ופליג אר':

הכל יוצאין בי"ד. אפי' כרכי' שהוא עיקר זמן קריאתה והא דתנן כרכים קורין בחמשה עשר היינו אם רצו מה שאין כן עיירות אסורים לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור:

לא בא אלא ללמדך כו'. כלומר ולא תיקשי לך א"כ דהכל יוצאין בי"ד בזמניהם ל"ל דבבבלי ריש מגילה אמרינן בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה דלא בא בזמניהם אלא ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני:

הוון יתיבין. והוה קשיא להו לר' חלבו מתני' דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו הכרכים בט"ו דווקא:

ה"ג לא מסתברא אלא לשעבר אבל לבא לא. וה"פ הא דר"ח אינו אלא בדיעבד אם קראו בכרכים בי"ד שיצאו אבל לכתחלה צריך לקרות בט"ו ומתני' בלכתחלה איירי:

ופריך והא תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין. והיינו במקום שמסופקים אם הוא כרך או עיר ואס"ד הכל יוצאין בי"ד למה קורין ב' ימים:

א"ל אף אנא סובר כן. שאינו יוצא בי"ד:

ויאות. בתמיה וכי שפיר קאמרת שאף הוא סובר כן ל"א ושפיר קאר"ח ולא קשיא מהך ברייתא:

שמא אין שומעין לו. וכי מוחין בידו:

אם אומר את כן. שעיר שהיא ספק כרך אם קרא בי"ד שאסורין לקרות בט"ו עקרת זמן הכרכים בידך ובטלת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בחמשה עשר לחלוק כבוד לארץ ישראל וכיון שאין מוחין בידן ל"ק לר' חלבו דלכך קורין ב' ימים אע"פ שיצאו בקריאת ארבעה עשר כיון דלא אפשר:

ה"ג שמחה מכאן שהן אסורין וכו'. וה"פ דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה מכאן שיום י"ד וט"ו אסורין בהספד ותענית:

א"ר חלבו. הרבה פעמים ישבתי לפני רשב"ן ולא שמעתי ממנו דבר זה:

ה"ג א"ל כל מה דהוה אנא שמיע את שמיע. וה"פ א"ל נחמן וכי כל מה ששמעתי אני מאבי שמעת גם אתה הא ודאי ליתא א"כ אין לך לתמוה על כך:

מילתיה דר'. מעשיו דר' פליגי אנחמן דאמר שהן אסורין בעשיית מלאכה:

הוה מפרסם עצמו. עשה מעשה בפרהסיא בפני רבים:

ונוטע נטיעות בפורים. ללמד שהן מותרין בעשיית מלאכה:

בכ"מ שכתוב י"ט. במגילה דמעיקרא כתיב על כן היהודים הפרזים וגו' עושים את יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ולא כתיב וקיבל לעשות כן לדורות ללמד שלא עשו כן אלא בשנה ראשונה ובתר הכי כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו' וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ולא כתיב וי"ט והיינו כרבי:

ומשני וכאן כתיב י"ט וכו'. נחמן הוא דקאמר הכי דמ"מ כתיב כאן י"ט וכתיב וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות משמע דקבלו כמו שהחלו לעשות בשנה הראשונה והיינו אפי' בעשיית י"ט:

משפחה ומשפחה. דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר וקדריש דלכל אחת זמן בפ"ע לכפרים י"א וי"ב וי"ג מדינה הן עיירות המוקפין חומה בט"ו עיר הן עיירות הפרזים בי"ד:

כדי שיספקו וכו'. והקדימוהו כדי שיהו פנויים ליום השמחה:

ה"ג לית הדא אמרה שמותר בעשיית מלאכה. שהרי מביאין מים ומזון וקשיא לנחמן:

א"ל. מהכא ליכא למשמע מיניה דלא דמיא סיפוק מים ומזון למלאכה:

לית לך. למשמע היתר מלאכה אלא מהא דרבי:

ומרדכי ואסתר מתקנים. ואיך נאמר שתקנו מרדכי ואסתר זמן לכפרים שיקדמו ביום הכניסה שלא היה כלל בימיהם אלא עזרא הוא שתיקן אותן אחריהם:

סמכה למקרא. דמשפחה וגו' שמותר לשנות הזמנים כשירצו החכמים והן נתנו אותן לכפרים:

גמ' כל הן. כל היכא דתנן במתני' חל להיות היינו יום י"ד ולפי שרוב העולם קורין בו תני ליה סתמא:

מתני' אמרה כן. מגופה דמתני' שמעי' כן:

ומוקפות חומה למחר. יום א' אחריו ומוקפות חומה ודאי בט"ו קורין:

לית כאן וכו'. כלומר ליתא במתני' עכשיו שאין מקדשין ע"פ הראייה שיחול י"ד להיות בשני שא"כ יהיה יה"כ בא' בשבת ולא עבדינן תרי שבתא בהדי הדדי:

ולית כאן חל להיות בשבת. עכשיו דא"כ יהיה לפי החשבון יה"כ בע"ש וה"ל תרי שבתא בהדי הדדי וחיישינן לירקא ומתיא כמפורש בבבלי פ"ק דר"ה:

מתני' חל להיות בערב שבת וכו'. שאין קריאת המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד"א ברה"ר ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה ט"ז וכתיב ולא יעבור:

ה"ג חל. להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר:

גמ' בעון וכו'. הקשו לפני ר"ז:

איתא חמי. בוא וראה חל להיות י"ד בע"ש שט"ו בשבת קורין הכרכים בי"ד ואינן נדחין ליום הכניסה ובסיפא תני חל להיות י"ד בשבת העיירות גדולות נדחין ליום הכניסה ולמה לא ידחו גם הכרכים ליום הכניסה:

ה"ג שלא יהו אומרים ראינו כרכים וכפרים קורין כא':

ופריך מעתה לא ידחו. העיירות גדולות ליום הכניסה כשחל י"ד בשבת:

מעתה חל להיות בשני וכו'. כלומר ותו אם חל י"ד בשני ששניהם קורין בו א"כ איכא בזיון לכרכים ולא קמשני מידי ל"א תירוצא הוא אי בשביל כבוד העיירות נאמר דאף בב' וה' ידחו העיירות ממקומן וזה א"א לומר:

אשכח. ברייתא דתני בה כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת אם חל ט"ו בשבת:

ופריך וההן תנייה. והאי תנא לא תנא כשום בריה כלומר אתיא דלא כשום תנא דמ"ט יקראו כולן ביום א' ומשני דאית ליה שלא יקדמו וכו' א"כ א"א שיקראו כרכים בה' ועיירות בי"ד שלעולם בעינן שיקדמו עיירות לכרכים ושיקראו גם כרכים בי"ד א"א שכל הנדחה לא ידחה אלא ליום הכניסה:

ה"ג ר' אומר כולהם לא ידחו ליום הכניסה כו' ולית ליה כל שהוא נדחה וכו'. וכ"ה בבבלי והיינו כתנא דמתני' בחדא ופליג עליה בחדא:

היך עבדין עובדא. להלכה כמאן עושין:

חל להיות לכרכים. דהיינו שחל י"ד בע"ש תנן במתני' שהכרכים נדחין לי"ד ובחל להיות י"ד בשבת תנן בסיפא שהעיירות נדחין ליום הכניסה וקשיא מאי שנא:

אלא מתני'. אתיא כתרי תנאי:

ה"ג תני' קדמייא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו לא ידחה ליום הכניסה ותניי' חורנא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. וה"פ תנא דרישא סבר לא ידחה ליום הכניסה. ותנא דסיפא סבר ידחה ליום הכניסה. אמר להן כן אמר רב חד תנא הוא:

הכל יוצאין בי"ד. אפי' כרכים אם קרו בי"ד א"צ לחזור ולקרות בט"ו:

ודכוותה וכו'. לכך אין קורין בשלשה עשר אם חל בשבת כיון שהיה יום מלחמה ולא יום מנוח לכך דוחין אותו ליום י"ב:

אשכח. ברייתא דתני בה חל להיות י"ד בשבת כפרים קורין בי"ג ועיירות גדולות ידחו ליום הכניסה שמפני כבוד העיירות. נדחין הכרכים לע"ש:

היך עבדין עובדא. כלומר הלכתא מאי:

לית אפשר. בזמן הזה. שאין מקדשין ע"פ הראייה שיהיה י"ד בשבת:

ואין אפשר. כגון בזמן שמקדשין ע"פ הראייה עבדינן כמתני' ובלבד בעשרה. צריך שיהיו עשרה בשעת קריאה דשלא בזמנה בעי' פרסום נס:

ופריך ואנן חמיין. והא חזינן לרבנן שקוראין שלא בזמנה ביחיד:

ומשני ר' אבינא וכו' דה"ק כל שאמרו ידחה ליום הכניסה דהיינו כפרים כיון שהן מועטין ליכא פרסום נס ולכך קורין דוקא בעשרה אבל אם חל י"ד בשבת שעיירות גדולות נדחין ממקומן איכא פרסום נס לכך קורין אותו ביחיד:

ור"ח אמר. פליגי גם ר"ה ור"י:

וחורנא. ואידך:

עד שהוא במקומו יקרא. למה הוסיפו משום כפרים שלא יצטרכו ליכנס בפורים יקרא כל א' במקומו ביחידי:

ה"ג א"כ סלקת מתניתה. א"כ דאמרינן שיחיד קורא שלא בזמנה סלקת מתניתין שהוסיפה זמנים אלו י"א וי"ב וכו':

מתני' באלו אמרו. בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל לזמן קריאתה בשבת:

אבל זמן עצי כהנים והעם. אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר:

וט"ב. וה"ה לשאר תענית אם חל אחד מהן להיות בשבת:

וחגיגה. אם חל י"ט בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר שהרי יש לה תשלומין כל ז':

והקהל. את העם שהיה המלך קורא בספר משנה תורה ובשבת א"א כדמפרש בגמרא ודוחין אותו למחר:

ולא מקדימין. דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט"ב אקדומי פורענותא לא מקדימינן:

גמ' עשרה בטילין ממלאכתן לבה"כ. וניזונין משל ציבור כדי להיות מצויין בתפלה בבה"כ דכיון שבא הקב"ה לבה"כ ולא מצא שם עשרה מיד הוא כועס:

שאין אנו צריכין לתלמודינו. לבטל לשום דבר:

תקנתו קלקלתו. שאילו היו בו עשרה היה נידון ככפר שאם רצו להקדים ליום הכניסה מקדים ועכשיו שאין בו י' בני אדם נעשה כעיר ואין קורין אלא בארבעה עשר:

קריאת המגילה. משום דכתיב ולא יעבור:

ותרומת שקלים. משום דמר"ח ניסן ואילך לא סגי לאתויי תמידין אלא מתרומה חדשה:

סעודת ר"ח. שהיו עושין כשעיברו החודש וי"מ דמצוה לעשות סעודה בר"ח דכתיב וביום שמחתכם וגו':

מאחרין. ואוכלין אותו בא' בשבת:

ויעשו אותן. סעודות דפורים בשבת:

לעשות אותם ימי משתה ושמחה. משמע דבעשייה הדבר תלוי והיינו ע"י ב"ד שאימת יקבעו ר"ח אדר ויהי' י"ד בו פורים:

יצא זה. שבת שא"צ קידוש ב"ד ואין ניכר שקובעין אותה לשמחה שבלא"ה יום שמחה הוא:

מגבת פורים. מעות שגובין לחלק לעניים לסעודת פורים הכל יתנו לעניים בפורים ואין אומרין די להם בפחות:

ובלבד שלא ישנה העני. להוציאו לדבר אחר אלא לסעודה דבעל הבית אדעתא דסעודת פורים קיהיב ליה וכשלוקח רצועה למנעלו הרי זה עובר על דעתו דבעה"ב ונקרא גזלן אא"כ התנה עליו במעמד אנשי העיר:

אין מדקדקין. במעות צדקה שנותנין בפורים למי ליתן אלא נותנין אותו לכל מי שפושט ידו ואפילו לעכו"ם נותנין כדתנן מפרנסין עניי עכו"ם וכו' מפני דרכי שלום וכיון שנותנין לכל אדם נותנין גם להם:

הא שאר כל המעות. של צדקה משנין בתמיה וטעמא מאי שרי:

אתה רשאי לשנותן. לצרכך ולשלם לאחר זמן אבל משבאה ליד גיזבר אי אתה רשאי לשנותן אבל מעות פורים אפילו עד שלא באו ליד הגזבר אסור לשנותן:

מה ראוי וכו' להימנות. במתני' דתענית פ"ד הא אפילו כל יחיד יכול לנדב עצים כדתנן שקלים פ"ו:

אלא בשעה וכו'. וקמ"ל שהעצים שלהן קודמין לכל שאר עצים שבלשכה:

הנביאים שביניהן. שהיו באותו הדור כגון חגי זכריה ומלאכי ועזרא ונחמיה:

אלא משלהן. מעצים שהתנדבו הן:

דר"י היא. הא דאמרינן שעצים לקרבנות ציבור באים משל יחיד אתיא כרבי יוסי דמתני' דפ"ד דשקלים:

אף וכו'. דתנן התם שומרי ספיחים בשבת נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רי"א אף הרוצה וכו' ד"ה היא ואפילו כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כגון עצים לקרבנות הכל מודים דמשתנה מיחיד לציבור:

כתנת לבנה. הכהן לשרת בו בקדש:

צריכה למסור לציבור. מיהו אם מסרה מותר לעבוד בו:

במכשירי קרבן. כגון כתנת:

ה"ג מתני' מסייעא לר' יוסי וה"פ מהך ברייתא דמגילת תענית מוכח כדא"ר יוסי משם ר' אילא דד"ה היא:

בשעת קרבן. בזמן שב"ה קיים:

רי"א אין נוהגין אלא בשעת הקרבן. הרי מפורש דרבנן פליגי עליה דר"י וסוברים דנוהג אפילו שלא בשעת הקרבן ופשיטא שמודים שהיו זמנים להבאת העצים וכמתני' דתענית:

והיינו מתענין ולא משלימין. מפני שי"ט שלהן היה שבני סנאה בן בנימין הקריבו עצים בעשרה באב כדתנן בתענית פ"ד וזה היה ודאי אחר החרבן דבזמן הבית אין צום בתשעה באב ואס"ד דלא היו העצים אלו לצורך קרבנות יחיד ודינו כקרבן יחיד למה יהיה להן י"ט אף שלא בשעת קרבן בשלמא בשעת קרבן ניחא דאף יחיד שמביא קרבן ה"ל כי"ט כדאמרינן בר"פ מקום שנהגו אלא לאחר החורבן מאי טעמא אלא ודאי דאף לקרבנות צבור התנדבו אלו ונשאר הי"ט לדורות ומסתמא לא פליגי רבנן דמתני' עליה דראב"צ דקיי"ל מעשה רב:

ותני כן. ותנ"ה:

בז' נכנסו. העכו"ם לבה"מ:

מקרקרים. רוקדים וצועקים בו:

וליל עשירי. שבלילה ההוא נשרף הבה"מ כולו:

לעקור תשעה באב. קס"ד לגמרי רצה לעקרו דאין צרה ואין שלום רצו מתענין וא"כ אין בזה ביטול דברי ב"ד שתקנו לצום בתשעה באב שכך התנו בתחלה:

ולא כך איתאמרת. שרצה לבטל ט' באב לגמרי אלא אותה שנה לחוד רצה לבטל מפני שחל בשבת:

וגזי ליה. ובהיפך מעשה דהכא הוה התם דר"א טעה ושכח ור' בא הזכירו:

ההוא דתנינן תמן. יבמות פ"ו:

אלא היתה תובעת להינשא. כגון שבאת מחמת טענה ואומרת מי לא בעי האי איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה הוא דכופין בעלה שאינו מוליד להוציא אבל אין כופין אותה לקיים פריה ורביה דלא מיפקדא:

טובים שנים מן הא'. אילו לא שמעת גם אתה הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שהזכרתני וכן בהיפך בדין האשה:

ובחגיגה. מנ"ל דמאחרין ולא מקדימין:

וחג הקציר. משמע ביום שהוא חוגג בו ביום הוא קוצר:

וכתיב. ביום טוב כל מלאכת עבודה לא תעשו הרי שביום שהוא חוגג אסור בעשיית מלאכה:

בשעה. שחל עצרת בחול שמביא קרבן חגיגתו ביום טוב הרי הוא שובת ואסור במלאכה:

בשעה שהוא חל בשבת. שאינו מביא חגיגתו ביום טוב אלא לאחר השבת שהוא חול גמור הרי שביום שהוא חוגג מותר לקצור:

ובלבד שיבליע. מה שהוא קוצר ביום חגיגתו לעיסתה כלומר לצורך אכילתו של יום דלצורך מחר אסור דביום שמביא קרבנו אסור בעשיית מלאכה כמו ביו"ט:

כהדא וכו'. כהא דתני במגילת תענית פרק ה' כל המביא קרבן אסור בהספד באותו היום לפיכך כל אדם שיש עליו להביא עצים וביכורים אסור בהספד באותו יום:

האומר הרי עלי וכו'. תנא והדר מפרש הא דיש עליו עצי' היינו עצים למזבח וגזירין הן עצים ארוכים למערכה:

ומלעשות מלאכה באותו יום. לפי שבאותו היום היו מקריבין קרבן והוא הנקרא קרבן עצים וגם המביא ביכורים היה טעון קרבן כדתנן בביכורים פרק ב':

מפני התקיעה. שתוקעין ביום הקהל כדאיתא בתוספתא דסוטה:

מפני הבימה. שהיה המלך יושב עליה בשעת הקריאה כדתנן בסוטה פרק ז' ואי אפשר לעשות בשבת:

ופריך ויעשה אותה. להבימה מערב יום טוב ויקרא בשבת:

ומשני שלא לדחוק את העזרה. שביום טוב היו הכל מביאין קרבנותיהן שלמי חגיגה ועולות ראייה והיו צריכין ריוח גדול והבימה היתה גדולה ורחבה ומקצרה:

על שם לא תטע וגו'. לכך לא היו עושין הבימה מערב יום טוב שנראה כאלו נוטע אשרה כיון שצריכה לעמוד שם שני ימים מערב יום טוב עד מוצאי שבת:

מתני'. אתיא כרבי מאיר דאמר כל היכא דכתוב במגילת תענית די לא למספד כולל גם איסור תענית והיכא דכתיב ודלא להתענאה אותו היום מותר בהספד אמתניתין דתענית קאי דתנן כל הכתוב במגילת תענית די לא למספד לפניו אסור ולאחריו מותר רי"א לפניו ולאחריו אסור די לא להתענאה לפניו ולאחריו מותר רי"א לפניו אסור ולאחריו מותר:

ודי לא סתם. ולא פירש אם בא לאסור הספד או תענית ה"ל כאלו פירש ואמר דאסור להתענות ומדקאמר דלא להתענאה מותר בהספד שמעינן דסובר דלפניו מותר דלא יהא טפל חמור כעיקר אבל רבי יוסי סובר דלא להתענאה נמי אסור בהספד ואין הפרש ביניהם אלא דלא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור בתענית ודלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר:

אר"י. כתיב במגילת תענית אילין יומיא וכו':

ה"ג ארשב"ג מה ת"ל בהון בהון ב' פעמים. כלומר בהון ראשון ל"ל ובהון מיעוטא משמע:

אלא מלמד. שהלילה של ימים הכתובים במג"ת מותרים בתענית ואינו אסור אלא היום:

כהדא דתני וכו'. שבריש מג"ת כתיב אילין יומיא וכו' ובסופו לאחר דכתב כל הימים של מג"ת כתיב להן אינש וכו' וה"פ לבד כל אדם שיהיה עליו איסור בתפילה כגון שקיבל עליו בתפלה יו"ד או כ' תעניתים ונכנסו אלו הימים בהם דחינן לימים טובים הכתובים במג"ת אבל אם לא קיבל בתפילה לא דחינן למג"ת וכי היכא דסוף מג"ת למעוטי קאתי אף תחלתו למיעוטא קאתי ולהתיר הלילה ומצינו כיוצא בזה מדסיפא למעוטי רישא נמי למעוטי כנ"ל ליישב הגירס' שלפנינו כהדא דתני ויותר היה נ"ל דמילתא באנפי נפשה היא וגרסי' הא דתני וכו':

שהוא צריך להזכירן. לתעניתים שמקבל על עצמו בתפילת מנחה שלפני תענית ואי לאו לא מיקרי קבלה:

ואתיא. הא דרבי יוסי כי האי דאר"ז:

כלילי שבת וכיומו. דצריך לומר תפלת תענית דהיינו ענינו בתפלת ערבית קודם התענית ש"מ שצריך לקבל התענית קודם ערבית:

מתני'. דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית א"א לאוקומי שיהיו ימים אלו דהיינו מי"א דאדר עד ט"ז בו מותרים בהספד ובתענית אלא או בי"א כר' יוסי די"ד וט"ו לכ"ע אסורין וי"ג יום נקנור הוא שכתוב במג"ת ויום י"ב אסור משום יום שלפניו כרבי יוסי:

או בי"ב כר"מ. כלומר אפי' ביום י"ב וכר"מ דסובר דלא להתענאה אינו אוסר את שלפניו ויום נקנור סתמא כתיב דה"ל דלא להתענאה כדאר"מ בסמוך:

ה"ג וקשיא על דר' יוסי. דלא מצינו אפי' יום י"א:

לא כן תני. במג"ת בי"ב אדר יום טיריון נמצא שאף לפניו אסור וה"ה דאף לר"מ קשיא דלא מצינו יום י"ב מיהו מתני' מצינו לאוקמי כר"מ וביום י"א:

ומשני א"ר אחא בר יעקב בטל יום טריון יום י"א מותר אפי' לר' יוסי. יום שנהרג לוליינוס ופפוס אחיו שהיו צדיקים גמורים:

אתוץ את המגדל הזה. אשבר המגדל הזה ועל בהמ"ק אמר כן:

ה"ג לקרונין שלו. פי' לעגלות שהיה נקנור יושב בו:

בקונטס. כמו קונדס והוא עץ ארוך:

ה"ג על דעתיה דר"י ניחא בא לאסור לפניו ע"ד דר"מ מה בא לאסור וכו'. וה"פ בשלמא לר"י איצטרך למכתב יום י"ג כדי לאסור יום י"ב אלא לר"מ ל"ל:

לאסור לפניו. פי' יום י"ב אינו נאסר בשבילו דהא סובר ר"מ שאינו נאסר לפניו ולעצמו ליום י"ג א"צ דהא נאסר משום יום שלפני י"ד דכתיב ביה דלא למספד ומודה ר"מ דלפניו אסור:

ומשני בא להודיעך שאסור בהספד. אי משום יום שלפני י"ד אינו אסור אלא בתענית ולא להספד לכך כתיב יום י"ג עצמו ללמדך שאף הוא אסור בהספד:

ה"ג ואפילו על דר' יוסי לית היא מקשיי'. וה"פ ותדע דאיצטרך ליום י"ג לאסרו בהספד דהא אפי' לר"י נמי קשיא דליכא למימר דבא לאסור יום שלפניו דהיינו יום י"ב השתא איהו גופיה בטל כדאר"י בר אחא כ"ש שאינו נאסר משום יום שלפני י"ג אע"כ לומר דאיצטרך יום י"ג לאסרו בהספד א"כ לר"מ נמי לא קשיא:

בי"ד ובט"ו וכו'. כן תניא במג"ת:

בט"ז. באדר התחילו לבנו' חומות ירושלי' שלא למספד בו:

ה"ג ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור לעצמו וה"פ לר"מ דסובר דלאחריו לעולם מותר איצטרך למיכתב יום ט"ז לאסור אותו:

לוסר לפניו לית ליה. כלומר איני צריך לאסרו שהרי יום ארבעה עשר מפורש במג"ת דלא למספד ביה:

עצמו. יום ט"ז עצמו אסור מפני שהוא יום שלאחר ט"ו:

ומשני בא להודיעך. שיום ט"ז אסור בהספד דאי משום שלאחר ט"ו אינו אסור בהספד וכדפרישית לעיל:

ה"ג בשבעה עשר. ביה קמו האומות על פליטת. סופרים במדינת בולקים ובית זברין היתה גאולה לבית ישראל:

ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור עצמו. דאילו משום שהוא לאחר יום ט"ז אין לאסרו דהא לאסור לאחריו לית ליה:

מה בא לאסור. לפניו לא צריך דהא ט"ז כתיב במג"ת ועצמו אסור מפני שהוא לאחר ט"ז דכתיב במג"ת די לא למספד:

כל איליין מילייא. כל אלה הדברים לא מסייען ולא קשיין לא לר"מ ולא לר"י דלא בא הכותב אלא למנות הימים שנעשה בהם ניסים לישראל ואע"ג דממילא היו אסורים בהספד ובתענית משום לאחריו או לפניו:

דתנינן. במג"ת פ"ק:

בריש ירחא וכו'. בר"ח ניסן:

דיתקם תמידא. שהיו הביתוסין אומרים יחיד מתנדב תמיד משום דכתיב את הכבש אחד תעשה לשון יחיד ואהדרו להו חכמים הא כתיב תשמרו להקריב לשון רבים ונצחום ועשו י"ט:

וקשיא בלא כך וכו'. וכי ר"ח לא אסור בתענית והספד בלאו מג"ת אלא ודאי לא בא אלא לאשמועינן הימים שנעשו בהן הניסים:

ופריך מה ראית להקל. בשבתות וי"ט ולהחמיר בימים הכתובים במג"ת לאסור שלפניהם ושלאחריהן:

ומשני שאלו. שבתות וי"ט הן מדאורייתא וא"צ חיזוק:

הדא דאת אמר. ולא אמרן שימים הכתובים במג"ת אסורין בהספד ותענית אלא עד שלא בטלה מג"ת והיינו קודם החרבן:

אף על גב דאת אמר בטלה מג"ת. ל"ק דהא דאר"י צאו והתענו וכו' שאני חנוכה ופורים דלכ"ע לא בטלו דמפרסם. ניסא דידהו:

ר' אבון. צם כל ע"ש ולא חש שאירע בע"ש בימים אלו שהם ימים הכתובים במג"ת דאפ"ה התענה בהם:

רבי יוחנן. ישב בתענית כל ערב ר"ה:

ר"י בר אחא. צוה למלמדים אם יבואו הנשים לשאול מהן אימתי מותרים ואימתי אסורין להתענו' אמרו להן בכל מתענין וכו' ואין לחוש למג"ת:

והיה ר"ל. תלמידו מצטער ששגג ר"י בהוראה זו:

אמר. שבק סתמא היינו דברי ת"ק ועשה כר"י דהוא יחידאה:

אשכח. מצא ר"ל ברייתא דתני ר"מ דברי הת"ק בשם ר"מ:

אמר יאות וכו'. אמר שפיר יודע סבא דהיינו ר' יוחנן המשניות דאתיין כיחידאה אע"פ שהן שנויות בסתם:

הלכה כסתם. א"כ ה"נ כיון ששנה ר' סתם הלכה כסתם:

א"ל ולא ר'. דלמא דוקא כששנה ר' המחלוקת והסתם הוא דהלכה כסתם:

דלמא חורן. משא"כ כאן דאינש אחרינא שנה הסתם ופריך מה הן וכו' ומה היכא דשנה רבי בעצמו הסתם והמחלוקת אמרינן דהלכה כסתם כ"ש היכא דר' שנה הסתם ואחרינא שנה המחלוקת דהלכה כסתם:

ואתיא ר"ח. ואמר בפירוש דאף בזה הלכה כסתם:

ולמה וכו'. והדרא קושייא לדוכתא למה פסק ר' יוחנן כיחידאה ל"א תירוצא הוא א"כ לדבריך למה פסק ר' יוחנן כיחידאה אלא ודאי היכא דר' שנה המחלוקת והסתם אמרינן דלכך שנה בסתם לאשמועינן דהלכתא כוותי' אבל היכא דתנא אחר תני המחלוקת אין הלכה כסתם דאמרינן אלו ידע ר' דמחלוקת הוא לא הוה פסק כוותיה והראשון נראה:

הדא דאת אמר דהלכה כסתם בשאין מחלוקת אצל סתם. אבל כשיש מחלוקת אצל הסתם אין הלכה כסתם ופליג אדר' לעזר:

אבל ביחיד אצל חכמים. אין בזה הלכה כסתם אע"ג דסתם כיחידאה:

עטם. כמו אטמא ענינו ירך:

לגין. כדין:

ומתנות לאביונים. דר"ה עני הוה:

עגל. עוגה:

גרב דחמר. חבית דיין:

תני במקום שנכנסין. בשני ובחמישי קורין אותו בי"ד ודלא כמתני' ר' יוסה. הקשה אם במקום שנכנסין קורין בי"ד א"כ כ"ש במקום שאין נכנסין שקורין בארבעה עשר:

אל יקראו אותה כל עיקר. בזמנים הכתובים במתני' וכבר רבינן מבזמניהם עוד זמנים אחרים אלא ודאי כמתני' עיקר:

מתני' אלא מקרא מגילה. שאם עשאו בראשון שלא יצא:

גמ' מתניתא. הא דתנן שצריך לחזור ולקרות באדר שני דוקא כשעיברו השנה קודם י"ד דאדר ראשון שהיתה תחלת קריאתו שלא כדין:

אבל. אם עיברו השנה לאחר י"ד שהיתה הקריאה מתחלה כדין:

לא בדא. אינו כן ואין צריך לחזור ולקרות באדר שני. ופריך מתניתא מוכחת שאינו כן דתנן קראו וכו' ונתעברה השנה משמע דלאחר הקריאה נתעברה ואפ"ה צריך לחזור ולקרות בשני:

אלא מיכן וכו'. וה"ק פעמים שהוא קורא את המגילה שנית כגון שנתעברה השנה לאחר הקריאה הראשונה והיינו כמתני' רבי ירמיה וכו'. פליג אר' סימון:

מה עשו וכו'. דכתיב כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה משמע שהן לבדם קיימו הדבר ואח"כ כתיב ומאמר אסתר קים משמע שאחרים קיימו מאמר אסתר לכך מקשו מה עשו מרדכי ואסתר:

מקבלים אתם עליכם שני ימים הללו. לי"ט ולקריי' לדורות להיות לנו לשם:

צרתו של המן. שיאמרו האומות שאנו שמחין במפלתן:

בארכיים. בספרי זכרונות שלהם שקורין ארגיפי"ן:

היו מצטערין על דבר זה. לכתוב נקמות עמלק דכתיב הלא כתבתי לך שלשים בס' אלה שמות ובמשנה תורה ובס' שמואל וזה שאמר שלמה דבר ששילשתי לך אי אתה רשאי לרבעה לפיכך אין להוסיף במצוה זו כמו שהוסיפו שאר מצות דרבנן כיון שיש בה קצת סתירה לדברי תורה:

ומצאו אותה. סמך לכתבה בתורה ונביאים וכתובים:

זאת תורה. ונכלל בזה גם משנה תורה שאף היא בכלל זאת התורה דהא במשנה תורה כתיב:

ויכתב ספר זכרון וגו'. הרי שספרי הנביאים קרויים ספרי זכרון:

ונכתב בספר. שכתובים קרויים ספר ולא זכרון:

נאמרה למשה מסיני. שיכתב מחיית עמלק רביעית ודריש לה מדכתיב כתב ללמד שיכתוב בכתובים וזאת זכרון בספר בא ללמד על ג' פעמים שכתובה בתורה ונביאים:

אלא שאין מוקדם וכו'. כלומר ואע"ג דה"ל למכתב כתב שמורה על כתובים בסוף אך כיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה לא קפיד קרא על הסדר:

עתידין ליבטל. כיון שאינן אלא לתוכחות ישראל ולעתיד כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם ומה שמפורש בהם כמה דינים כבר הם רמוזים בתורה:

ולא יסף. ומתרגמי' ולא פסק ובעשרת הדברות כל התורה כלולה בהן ולדיוקא אתא דדוקא ד"ת אינן בטלים אבל דברי נביאים בטלים:

אף מגילת אסתר. כיום קריאתה:

הלכות. לא יבטלו דכתיב הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות לעולם יהיו:

אמר מוטב שיקדים כספן של בני. שיביאו שקלים במדבר שיכפר על שקליו של המן:

לפיכך מקדימין וקורין בפ' שקלים. קודם פורים לפי ששקלים היו לכפר על מעשה המן:

ר"א בשם ר"ל בכל שנה ושנה וכו'. טעמא דמתני' אתא לפרושי למה קורין אותה באדר שני:

כדי לסמוך גאולה לגאולה. פורים לפסח משום דקשיא טפי הוה לאקדומי באדר ראשון דאין מעבירין על המצות לכך קאמר דסמיכת גאולה לגאולה עדיף:

אותה שנה. שנעשה בו הנס:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

הוא חדש אדר. ל"ל אלא ה"ק לחדש י"ב שבכל שנה אבל עתה הוא חדש י"ג:

אדר הראשון תוספת וכו'. מיבעיא ליה איזהו מהחדשים תוס' חדש הראשון או חודש השני:

מה ביניהון. מאי בינייהו:

הכי גרסינן שני כבשי ביניהון והכי פירושא השנים של הכבשים של התמידין ור"ח איכא בינייהו. דכתיב בהו בני שנה ואם היו יתירים מבני שנה היו פסולים:

שנה ארוכה היא. שאותו חדש לא נחשב כלל וכשמגיע ט"ו אדר שני כלתה לו שנה:

אין לו אלא עד חמשה עשר אדר הראשון. שהרי קודם שהגיע להתוס' כבר הגיע להשנה השנייה:

מתניתא אמרה כן. ממתני' איכא להוכיח דאמר ראשון הוא הנוסף:

תנינן תמן. פ"ז דעדיות:

הן העידו. ר"י ור' פפייס:

שמעברין את השנה. שיכולין לעבר השנה עד יום האחרון של אדר ראשון שהיו אומרים שאם עבר פורים דהיינו י"ד דאדר ראשון ולא עיברו שוב אינן יכולין לעבר והעידו דאינו כן:

על תנאי. שירצה הנשיא:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אין תימר. דאס"ד אדר שני הוא התוס' א"כ ביום אחרון של אדר הראשון שלא נשאר דבר שקיים על השנה שעברה ואיך יוסיפו עליו אלא ודאי דהראשון הוא הנוסף נמצא שבסוף חדש י"א מוסיפין על על השנה:

תרין אגרין. שני כתבים:

ושפר. והוה ניחא לי ולחבירי להוסיף על השנה ל' יום:

ירח יומין. כ"ט יום:

אדר הראשון תוספת. שהוא לעולם ל' יום:

אדר השני תוספת. שהוא לעולם חסר:

אין וכו'. וקאמר אי מהא ליכא למשמע מיניה מידי מה שעשה עשוי דלא קפדינן אם עשה חדש א' שראוי להיות מלא חסר א"כ ה"נ אף שראוי שיהיה אדר ראשון מלא מ"מ אם עשאו חסר לית לן בה שהרי אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולא הוה אלא חדש א' מלא:

מצות הנוהגות באדר שני. כגון סדר פרשיות מקרא מגילה ומתנות לאביונים:

שהן שוין בזה ובזה. בי"ד ובט"ו שבראשון ושבשני שבשניהם אסור בהספד ובתענית:

לא אמר אלא הנהיג. אבל אין מורין כן:

כותבין אדר הראשון ואדר השני. כלומר ולא אמרי' דאדר ראשון שבט מיקרי אלא שניהן הן אדר וכותבין בשטרות אדר אלא שבאדר שני כותבין אדר תניין:

כותבין תי"ו. שהיא ראשי תיבת תניין וסגי בזה:

אף שימוע שקלים וכלאים. איכא בין אדר ראשון לשני שאין משמיעין אלא בשני:

ר' חלבו וכו' עד זמן קרייתה. ל"ג:

ויאות. שפיר קאמרת דשימוע שקלים וכלאים אינן אלא בשני:

עד כדון וכו'. עדיין יש בשנה קודם ר"ת ניסן ששים יום ולמה יקדמו כל כך:

עד כדון אינון דקיקין. עדיין הצמחין דקים ואינן ניכרין לידע אם הם כלאים:

מתני' שזה זדונו בידי אדם. שבת יש בה מיתת ב"ד:

גמ' מה ביניהון. מה איכא בין תנא דמתני' לר' יהודה:

לחדד ראשו של שפוד. שנתקלקל בי"ט איכא בינייהו לר"י מותר ולחכמים אסור דה"ל מלאכת מכשירי אוכל נפש:

להוציא אש מהאבנים. לבשל בי"ט איכא בינייהו:

דברזילה. שם מקום:

הוא הדבר. בתמיה וכי זהו הדבר דפליגי ביה חכמים ור"י:

מהו הוא הדבר. על איזה מן האמוראים הוא מתמיה:

ומשני לית לך וכו'. כלומר על שניהם הוא מתמיה דאף ר"י אינו מתיר מלאכה גמורה ואין לך לומר דאיכא בינייהו אלא הך מתני' אבל משיאה ע"ג חברתה. דמשני מדרך חול:

דר"י היא. דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינו מלאכה גמורה:

דאמר ר"י בשם שמואל ד"ה היא. מתני' ואיירי שאינו עושה אלא להעביר שמנוניתה שעליה ולא לחדדה דה"ל כהדחה בעלמא וקמ"ל ר"ח דמתני' במשיאה לחדדה דומיא דמשחיזין ואפ"ה שרי דמתני' כר' יהודה ל"א ה"ק לית לך דקשיא לר"י בר פזי אר"ח דאמר לחדד ראשו של שפוד ביניהן והרי ר"ח הוא דאמר מתני' כר"י ואס"ד דאף מלאכה גמורה מתיר ר"י במכשירין א"כ אף במשחזת נמי מותר ואיך קאמר דמתני' כר"י והיינו דקאמר הוא הדבר:

כל אלו בי"ט וכו'. מתני' היא בפ"ה דביצה וקחשיב דברים שהן משום שבות ורשות ומצוה ובסיפא תנן כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ופריך אילין אינון. אוכל נפש לחוד הוא דאיכא בין י"ט לשבת והא איכא אחרנייתא:

סקילה בשבת. לעושה מלאכה במזיד בעדים והתראה וכרת להעושה בלא עדים והתראה ואלו בי"ט אינו אלא בלא תעשה:

מכות בי"ט. העושה מלאכה בי"ט במזיד חייב מלקות:

ובשבת אינו חייב מכות. דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:

אין תימר וכו'. וא"ת באוכל נפש הוא דאיירי מתני' אבל בעונשין לא קמיירי דמכל מקום בתרווייהו איסורא מיהא איכא עדיין תיקשי לן דאף באוכל נפש איכא בין י"ט לשבת:

והא תנינן. בביצה ריש פ"ה משחילין פירות דרך ארובה בי"ט מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתייבש וראה גשמים ממשמשים ובאים התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירה ומשום הפסד ממונו התירו לו אבל לא בשבת הרי שמותר לכתחילה בי"ט ואסור בשבת ועוד מהך ברייתא קשיא:

והוא שמל. דקודם המילה אסור לשחוק דאפשר שלא יצטרכו להם:

בחותמות שבקרקע. דלתי פתחי בורות ומערות הסגורות בקשרי חבלים:

שמפקפקין. מנענען:

ומפקיעין. החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורים אין בסתירתן איסור דאורייתא לפיכך מותר בי"ט:

בשבת. אבל שבת מותר לפקפק ואסור להפקיע וכו':

ובכלים. כגון תיבה הנעולה על ידי חבל אפי' בשבת מותר לפקפק ולהפקיע ולחתוך דאין סתירה בכלים:

שניהן שוין. שאין תשלומין אצל מיתה:

יה"כ כשבת בתשלומין. מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש אף יוה"כ שהוא בכרת אם הדליק גדישו של חבירו ביה"כ פטור מתשלומין:

מחויבי כריתו' כמחויבי מיתות ב"ד. כלומר לאו דוקא יה"כ אלא ה"ה שאר חייבי כריתות וכדמסיק בסמוך:

מה נפיק וכו'. מאי נ"מ כלומר מאי איכא בין ר"נ לר"ש הא לתרווייהו חייבי כריתות פטורין מתשלומין:

נערה נדה ביניהון. המאנס נערה נדה איכא בינייהו כדמסיק:

אחות אשתו. המאנס אחות אשתו איכא בינייהו:

על דעתיה. לדעת ר"נ בעינן שהוא חיוב כרת דומיא דשבת שאין היתר לאיסורו לעולם משא"כ נדה שיש לה היתר אחרי טהרתה ואחות אשתו שיש לה היתר לאחר מיתת אשתו:

ה"ג ר"י בר פזי בעא מכות וכרת. עבר עבירה שיש בה מלקות וכרת:

מה אמרין בה אלו תנאי. מי הוה ככרת ותשלומין דלית להו או דלמא קרא דענוש יענש איירי בממון דוקא ולא במלקות:

צריכה לרבנן. בעיא זו צריכה לחכמים לפשטה:

ר' יונה. הקשה ולמה לא פשט בעיא זו מהא דתני רשב"י:

אין מכות אצל כרת. דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה לרשב"ל אבל לר"י דאפי' מלקות ומיתה אית ליה כ"ש מלקות וכרת דאית ליה:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל:

לשם אותו ואת בנו. דאינו אלא בלאו דאו"ב לא תשחטו ביום א' לוקה:

מאחר. שאלו התרו בו משום עכו"ם היה נסקל כי לא אתרו בו נמי לא לקי כיון דאיכא בו צד מיתה ואפי' לא התרו בו פטור דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות:

א"ל. אפי' לר"י מיבעיא ליה דבשלמא התם המלקות בא על איסור או"ב ומיתה באה על איסור עכו"ם לכך ס"ל לר"י דלוקה אבל הכא מיבעיא ליה כשהמלקות וכרת באין על דבר אחד כגון שאכל חלב ודם שיש בהן לאו וכרת והתרו בו על הלאו מהו שילקה:

על דעתיה. לדעת רשב"ל דס"ל אפילו לרבנן אין כרת ומלקות בדבר א':

מה. איכא בין הנך תנאי ר"נ ור"ש דילפי חייבי כריתות מחייבי מיתות ב"ד:

לאילין. רבנן דילפי פטור תשלומין מדכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות:

לאוין. חייבי לאוין דלרבנן אינו לוקה ומשלם ולר"נ ור"ש לוקה ומשלם דאין בהן חיוב נפש:

הבא. על נערה וממזרת שהיא בלאו דלא יבא ממזר אם יש לה קנס:

המצית. המדליק:

ופריך מעתה. מתני' דאלו נערות שיש להן קנס דתני נמי ממזרת נימא דאתיא דלא כרבנן:

תיפתר. תפרש למתני' בממזר שבא על ממזרת דאין בו לאו מחייב קנס לד"ה:

ופריך ואשת אחיו. דתני במתני' דאלו נערות שיש להן קנס ואמאי הרי יבמתו היא שהרי אין לאחיו בנים דעדיין נערה היא וליכא לאוקמי בשאחיו קיים דא"כ נערה מאורסה היא ובסקילה ואין לה קנס:

שהיה לאחיו בנים. מאשה אחרת וארוסתו אינה זקוקה לאחיו לאחר מיתתו וה"ה דה"מ לאוקמי כשגירשה אחיו:

מתני' אין. מודר הנאה חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל שמודר הנאה אסור ליכנס לתוך שלו ומודר מאכל מותר:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. מותר להשאילן למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן אסור דכל הנאה מביאה לידי מאכל שאם לא ההנהו זה היה חסר שוה פרוטה וראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:

נדר ונדבה. מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה ונאבדה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קיבלה עליו הא לענין בל תאחר זה וזה שוין:

גמ' אסור. אפי' במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירין:

ופריך לא ממאכל נדר. הא לא נדר אלא ממאכל והני לאו מאכל נינהו ולמה אסורין:

כיני. כן היא מתני' למודר הנאת מאכל מחבירו. שאמר הנאת מאכלך עלי שאסר על עצמו כל מה שגורם להביא הנאה למאכל:

ותנינן. בברייתא דבי ר' כן מפורש:

נפה וכברה. לקדרה ושפוד שהמאכל עומד בתוכו:

ותמחויין. קערה גדולה שמחוברין לה קערות קטנות:

לפסין. אילפסין והן קערות גדולות ומבשלין בהן:

לקצור. חיטין ולבצור יין מיבעיא לן אם אסור לפי שעדיין צריכין תיקון גדול ולא איפשיטא:

הניית מאכל מהו. כלומר מהו הניית מאכל דאסור:

הוינן סברין למימר. דבקרדום של ביקוע שמבקעין בה עצים לבשל בהם ואפ"ה שרי וה"ה לשאר מכשירי דמכשירי אוכל נפש:

תיפתר בקרדום. שמנכשים בה העשבים הרעים ואין עושין בה אוכל נפש כלל וליכא למפשט מינה מידי:

ההן. האי כלי ששמו זוסטה והוא כמין כלי כברה:

מכיון שהוא מרחיק. את הנקבים שבו וראוי לנפות בו הקמח דינו כנפה ואסור להשאילו או דלמא השתא מיהא לאו לנפה עביד:

וחזר ואמר הרי זה. תוך כדי דיבור מי הוה חזרה או לא:

ה"ג ר' חיננא בעי לא מסתברא די לא אמר וכו' וכ"ה בר"ה פ"ק. וה"פ ר"ח פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר אמר הרי עלי דודאי מהני דאיסור חמור הוא דחייב באחריותו:

אין איסור קל. אם אמר תתלה הרי עלי וחזר אמר הרי זה דהוה איסור קל פשיטא דאינו חל עליו:

מתני' שתי ראיות. בין ביום א' בין בב' ימים רצופים וכן ג' ראיות בין ביום א' בין בג' ימים רצופים או שתים ביום אחד ואחד למחר:

אין בין מצורע מוסגר. שטעון הסגר כדכתיב והסגירו הכהן ז' ימים:

למצורע מוחלט. שטמאו הכהן לגמרי:

אלא פריעה ופרימה. הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין:

אלא תגלחת וצפרים. דגבי תגלחת וצפרים כתיב והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר ז' ימים:

גמ' דר' לעזר היא. מתני' אתיא כר"ל:

דר"ל אמר. בפ"ב דזבים:

אף. בראייה שלישית. בודקין אותו מפני הקרבן אם ראה ב' ראיות מחמת זיבה ושלישית באונס אינו מביא קרבן:

ברם כרבנן. אבל לרבנן קשיא הא איכא נמי הא אלו ב' ראיות אם ראה אחת מהן באונס אינו זב לא לקרבן ולא לטומאה והשלישית אפי' מאונס ה"ז זב בין לקרבן בין לטומאה:

אר"י. אם נאמר דלא אתיא מתני' כרבנן אף כר"ל לא מצי אתיא:

לא לסותרו אמרתי. דקיימא לן הרואה קרי סותר יום אחד וזוב סותר שבעה ימים וקאמר ר"ל דוודאי ראייה שלישית אפי' באונס סותרת שבעה כראיית זוב אלא דלכך בודקין ראייה ג' דאם היה באונס פטור מקרבן:

ה"ג הואיל לסתור לא אמר אלא שלא יביא קרבן. ור' יוסה הוא דקאמר ליה:

הדא אמרה. זאת אומרת דמתני' ד"ה היא ותנא ושייר דאף אם נאמר דר"ל היא קשיא ליתני השנייה לא לסתירה ולא לקרבן דאם ראה השנייה באונס טהור לגמרי והשלישית סותרת ואם ראה השלישית שלא באונס מביא קרבן אלא ודאי דתני ושייר:

בשופי. בלא אונס:

באושי. באונס:

מתניתא בשני בני אדם. א' ראה שתים וא' ראה שלשה ול"ק לר"א ליתני שהשלישית סותרת אבל לרבנן קשיא שאם ראה השני השלישית באונס חייב קרבן ל"א לתרווייהו קמשני דלא קאי אזיבה אלא מה שיש בין שני בני אדם שא' ראה שתים והב' שלש וענין הזוב שראו היה בזה כמו בזה:

מתני' אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא דאיירי בשני בני אדם:

אין תימר. דאס"ד באדם א' שהיה תחלה מוסגר ואח"כ נעשה מוחלט:

ניתני אין בין בהרת גדולה. דהיינו מוחלט לאחר שפשה הנגע:

לבהרת קטנה. ימי הסגר ומדלא תני הכי שמע מינה דסיפא בב' בני אדם וכיון דסיפא דמצורע בב' בני אדם רישא דזב נמי בב' בני אדם:

פרחה בו. הצרעת בתוך ימי הסגר בכולו שהוא טהור דכתיב כולו הפך לבן טהור הוא מהו שיהא טעון צפרים כטהור מתוך החלט:

מן הצרוע. דכתיב והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע יביא שתי צפרים:

ואין סימני מטמאיו עמו. שכבר נרפא ואין בו צרעת כלל:

וסימני מטמאיו עמו. שהרי פרחה בכלו:

והלא. הנגע שעמד בראש או בזקן שתי שבועות בעיניו ולא פשה יוכיחו:

ואין טעון צפרים. דכתיב והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא זה שצרעתו תלויה בימים:

אם אומר וכו'. ואס"ד כר' לעזר דפרח בכולו מתוך הסגר אינו טעון צפרים טפי הוה ליה להשיב פרחה בכולו מתוך הסגר יוכיח דהוה מפריחה לפריחה ולא ה"ל להשיב מעמידה דב' שבועות על הפריחה:

מתניתא. היינו סיפא דברייתא דבסמוך:

דכן תנא. משיב לחבירו דעומד לא הוה יוכיח דלא אם אמרת בעומד שלא היה מעולם נזקק לחליטה תאמר בפרחה מתוך החלט שהיה מוחלט ש"מ דת"ק לא חש להך פירכא דאיהו בעי למילף גם לפרח בכולו מתוך הסגר דליבעי צפרים:

סופה. דהך ברייתא דלעיל מסייעה לר' לעזר דתני התם הטהור וכו':

כל מה וכו'. וכל הברייתא דהתם איירי בטהור מחמת פריחה ואפ"ה תני שאינו טעון צפרים והיינו כר' לעזר:

מה פליגון. כי פליגי ר"י ור' לעזר בפרח מתוך הסגר אלא אם טעון צפרים אבל שאר קרבנות מצורע חטאת ואשם ועולה הכל מודים שאינו מביא:

ותני. נמי הכי:

את שאינו טעון תגלחת. כגון פרח בכולו או טהור מתוך הסגר:

ר' חמא וכו'. אמתני' קאי מנ"ל שטהור מתוך הסגר אינו טעון פריעה ופרימה:

יצא זה. המוסגר שטהרתו תלויה בספירות ימיו ואפי' הנגע בו טהור הוא:

עד כדון. כלומר תינח דאין המוסגר טעון פריעה ופרימה דגבייהו כתיב כל ימי הנגע:

את שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד. כגון מוחלט שביום שנרפא הנגע חוזר לטהרתו אבל המוסגר אע"פ שהלך לו הנגע מיד לאחר ההסגר אינו מיטהר עד לאחר שבעה:

מתני' ספרים. תורה נביאים וכתובים:

בכל לשון. בכתב ובלשון של כל אומה:

אשורית. לשון הקדש:

אלא יוונית. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ודברים אחדים. קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב שפה אחת:

שהיו מדברים בשבעים לשון. וה"ק שפה אחת שהיה כ"א מבין שפת חבירו אע"ג שדבריהם היו מיוחדים שלכל א' היה לשון לעצמו:

בלשון יחידו של עולם. באותה לשון שהיה מדבר הקב"ה ביום שנתן תורה לישראל:

בלשונו של יפת. היינו לשון יון וה"ק הלשון היפה של יפת ישכון באהלי שם:

גומר. הם היושבים. בארץ גרממיה וכן כולם כדמפרש ואזיל:

מדי כשמועה. כמשמע' יושבים במדינת מדי:

מכאן לתרגום. פליג אהא דדריש בר קפרא יפת אלהים ליפת יפיפיתו של יפת אלא יפת הוא כמו ירחיב דכן מתרגמינן כי ירחיב כי יפת ומכאן שמעינן דדברה תורה בלשון תרגום:

דבית גוברין. שם מקום:

לעז. היינו יווני:

רומי. לשין רומיים לקרב הלבבות שהוא דברי רכים ופיוסין:

סורסי. לשון ארמי:

לאילייא. לקינה:

עברי. לה"ק:

לדיבור. שהוא לשון צח:

לכתב. שהוא כתב מאושר כדלקמן:

אשורי. בני אשור יש להם כתב חשוב והגון ואין להם לשון שמדברים בלשון ארמי:

עברי. בני עבר הנהר יש להם לה"ק וכתבם גרוע שהוא כתב ליבונאה:

בחרו להם. לישראל מן השמים:

שהוא מאושר. משובח ומפואר בכתב שהוא נאה:

שעלה בידם מאשור. שהוא הכתב שנשתנה ע"י המלאך בימי דניאל כמפורש שם ובו כתב עזרא את התורה:

שתינתן התורה על ידו. כיון שצדיק גמור היה ובבבלי בסנהדרין יליף מקרא:

אלא שקדמו דור משה. שהיה דור דעה וששים רבוא מישראל:

וכתב הנשתון. כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה על ידי מלאך כדלעיל:

כתב. ארמי ולשון ארמית. ואפילו הכי לא כהלין כתבא לקרותו אף על פי שהיו שם יהודים הרבה בבית בלשצר אלא שנשתנה להן הכתב באותו היום:

ברעץ. כתב עברי:

נהפך להם לרע"ץ. לשון תרעץ אויב א"נ בהיפוך האתוון הוא לצער:

וכשזכו. כשחזרו בתשובה:

גם היום. רישא דקרא שובו לבצרון אסירי התקוה פי' שובו לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מיתנבא וקאמר גם היום מה ששכחת את משנה התורה אחזיר לך:

את משנה התורה. רמז לנו משה רבינו שכתב זה שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו התורה בכתב אשורית:

ווי העמודים. יתידות כסף העשויים כמין אונקליות וקבועים בעמודים שבהם תוחבים לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווי"ן אלמא בימי משה תבנית אות וא"ו כעין וא"ו שלנו:

מ"ד ברעץ. דהיינו בלשון עברי ניתנה התורה:

עי"ן מעשה ניסים. שעי"ן של כתב עברי סתומה כסמ"ך שלנו:

סמ"ך מעשה ניסים. שהאותיות היו חקוקות משני עבריהם בלוחות וזו אין לה דביקות שהיא באויר:

לא ה"א שלהם. שהאמוראים בתראים היו פותחים הה"א לשופרא בעלמא כדאיתא בבבלי בהקומץ וקאמר דאף הראשונים כתבו כן:

ולא מ"ם שלהם סתום. דסובר דמנצפ"ך נתחדש אח"כ ולא היה שם מ"ם סתומה א"נ שהיה מ"ם שלהם פתוחה מגגה לרגלה כמו הה"א:

בדקו וכו'. כלומר לכך התירו יוונית לפי שבדקו ומצאו שאין כל לשון מסוגל לפרש כל דברי תורה אלא לשון יוונית:

בורגני. איש א' שפל אנשים שהיה דר בבורגני והוא בית קטן עשוי לשומרי העיר אי נמי עשוי כמין שובכין לאצור בו פירות:

בידא. הוציא כמו החודש אשר בדא מלבו:

ארמית מתוך יונית. נמצא שאף לרשב"ג מותר לכתוב ארמית:

תירגם עקילס הגר. הוא תרגום אונקלוס:

יפיפית מבני אדם. שזהו הלשון היפה של בנ"א ועליה קאמר יפת אלקים ליפת שיפיפותו של יפת יהא באהלי שם:

ולמה. לית אנן אמרין במתני' דאיכא נמי בין ספרים לתפילין ומזוזות שבספרים נכתב פרשה אחת בשני דפין ובתפילין ומזוזות אין פ' אחת נכתבת בשני דפין:

ר' חייא כתובה. כך שמו אפשר שהיה סופר:

דרבה. גדולה מזו היה לו להקשות ליתני נמי הא שהספרים נכתבים בשני עורות פרשה אחת א"נ אתפילין של יד ומזוזה פריך והראשון נראה:

נאמר דף א' וכו'. היה לו לומר שהספרים נכתבין אפי' דף א' בשני עורות שמדבקין שני עורות זה תחת זה וכותבין עליה:

לית היא דרבה. וכי אין זו גדולה מכולן:

אמר להן שכן. בדף אחד שני עורות אפילו ספרים אינן נכתבים:

תולין. אם שכח תיבה או אות בספרים תולין אותו בין השיטין:

אין תולין לא בתפילין ובמזוזות. דה"ל שלא כסדרן וכתיב והיו בהווייתן יהו כסדרן:

ספרים שכתבן כתפילין ומזוזות. שכתבם בכתב אשורית אין תולין בהן:

תפילין ומזוזות שכתבם. בכתב יוני תולין בהן:

ה"ג היה כותב אלה עמעס וה"פ שכתבן בכתב כהה אם היתה כל הפרשה כולה כתובה כן כשר ואם לאו פסול דהוה ליה כמנומר:

ביריכו. רגל ימיני:

אם גורדו. אצל הנקב ונשתייר אח"כ כמלא אות קטנה כשר דנמצא שאף למעלה אצל הנקב מוקף גויל דסובר דאף בפנים צריך להיות מוקף גויל:

מכלה את הגויל. שכרעא דגימ"ל מתפשטת עד סוף הגויל מלפניה צריך לגרדו עד שיהיה מוקף גויל מד' רוחותיה:

אם היה הגויל מקיפו מכל צד. בלא גרידה כשר.:

אתייא דר"ח. דאמר דגרידה מהני כרב ושניהם פליגי אאשיין דאמר דגרידה לא מהני:

עירב את האותיות. כגון שנכנס רגל ך' של שיטה העליונה בתוך ט' של שיטה תחתונה או ראש ל' בתוך ד' או ה':

אית תניי וכו'. תנא חדא כשר ותנא חדא פסול:

מ"ד כשר וכו'. כלומר ולא פליגי מ"ד כשר שעירבן מלמטן כגון שכתב תפארתינו כזה נו שהוי"ו בתוך הנו"ן כיון שהוי"ו בתוך המשך הנו"ן שלמטה כשר:

מ"ד פסול מלמעלן. כגון שהמשיך ל' לתוך ה' שבאה לתוך ה' עצמה פסול אע"ג שיכול לגרוד הל' אפילו הכי פסול והיינו כאשיין:

כגון ארצינו תפארתינו. כשר:

ארצך צריכה. אם משך רגל התחתון של צד"י וכתב הכ' בתוכה מיבעיא ליה דכיון דכ' מאותיות הגדולות צריכה שתהיה משונה מהצד"י וה"ל עירוב או לא:

לא יעמוד אדם וכו'. הואיל ומייתי להא דאר"א בר"ש בשם ר"י מייתי נמי להך:

התכוון לקראת וגו'. וכשצריך לנקביו אינו יכול לכוין כל כך:

בדקים. מי רגלים הוא דצריך להפסיק אפי' באמצע תפילה דאיכא למיחש שיעשה כרות שפכה אבל בגדולים אם יכול לדחוק ולהעמיד עצמו לא יפסיק ואפי' מותר לעמוד ולהתפלל אם יודע בעצמו שיכול לסבול:

שתהא טהור ונקי. שתפנה עצמך קודם שתלך אל בית אלקים א"נ כשיהיה נקרא לע"ה לדין יהא טהור ונקי:

מקראך לקבר. כשיקראו אותו לקבר יהיה ברוך מכל המתים שיאמרו ברוך בואך:

עת ללדת ועת למות. דקרא יתירא אלא ללמד שביד האדם שתהיה עת מיתתו כעת לידתו:

היה עשוי כחצי חליטה. שכתב כל הפרשה של המזוזה בחצי עיגולים זה בתוך זה כגלדי הבצלים נמצא ששורות התחתונות מתקצרים:

שורה העליונה. ולאו העליונה ממש אלא שיש למטה הימנה עוד שתי שורות צריך שיהא בה שלש תיבות:

התחתונה אפי' על הארץ. שהיא סוף הפרשה דיו ואף התחתונה צריכה שתי תיבות אלא דסד"א כיון שהן תיבות קצרות צריכין יותר קמ"ל דסגי בהו:

סמפון. באלכסון כעין שלש זוית:

והאמצעית איני יודע. אם סגי לה בב' או גם היא צריכה ג':

כיצד הוא עושה. לתקן שלא תצא הדיו:

לוחכה. להעור בלשונו והיא מתרככת והנקבים נסתמים:

מוחק את החול וכותב את השם. במקום המחק:

למה. מיבעיא ליה מ"ט מותר אי מפני שהן ג' תיבות ונראין כשורה בפ"ע ואין זה בזיון לשם או דלמא מפני שיש בו גם תיבה שהיא חול שתולה ואינו בזיון כל כך:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין הני תרי טעמים:

הרי הן ג' תיבות. ומותר לתלותן:

לה' צריכה. אפי' אם תמצא לומר מפני שהוא חול מיבעיא לן לה' מי אמרי' כיון שיש באותה תיבה עצמה חול שרי או דלמא כיון שאף החול שבו הוא משמש להשם אסור:

צריך לכתוב ה"א. דהלה' תגמלו זאת למטה מכפיפתה של למ"ד דנשמע שהיא תיבה בפ"ע ונפרשה הא לה' תגמלו זאת:

פתוחה. שעושה פ' שמע שבה פתוחה שאף ע"פ שהיא סתומה בתורה מ"מ כיון שאינה סמוכה בתורה לפ' והיה אם שמוע ליכא קפידא:

פתוחה מראשה. שהניח חלק בראש השיטה כשיעור ט' אותיות ואח"כ התחיל לכתוב היינו צורת פ' סתומה:

פתוחה מסופה. שסיים באמצע שיטה והניח בסוף כשיעור ט' אותיות והתחיל לכתוב בתחלת שיטה השנייה זו היא פ' פתוחה:

פתוחה מכאן ומכאן. כשתצטרף מה שהניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה יהיה שיעור ט' אותיות זו סתומה היא:

אם יש בו. כדי שיעור לכתוב ב' או ג' שיטין לתקנו:

ארבע. אם החסרון כדי שיעור ד' שיטין אינו קורא בו:

אף בקרע כן. אם נקרע גליון הס"ת ונכנס הקרע בג' שיטין יתפור בד' שיטין אל יתפור אלא יגנזנה:

פ"ה טעיות וכו' מתקנו וקורא בו. ויש ספרים שאין בה עשרים דפין הרי מגיע לכל דף יותר מג' טעיות ואפילו הכי מתקנו:

כאן בספר גדול. שיש בו דפין הרבה אם יש בו פ"ה טעיות אף על פי שאינו מגיע לכל דף ג' טעיות גונזו:

כאן בספר קטן. שלפי שיעור פ"ה אותיות יגיע לכל דף יותר מג' טעיות אזלינן לחומרא אם יש ג' טעיות בכל דף צריך גניזה:

מציל את כולו. שאפי' כמה טעיות בכל דף מצלת עליהן דף זה השלם:

מה שלם. מיבעיא ליה האי שלם דקאמרת אם שיהיה דף א' שאין בו טעות אבל אי אית ביה שלש אינו מציל או דלמא אם יש בו דף א' שאין בו ד' אבל ג' מציל דהואיל ואיתיהיבת רשות לתקן ספר תורה שיש בה ג' טעיות בכל דף מתקן נמי להך דף ומצלת על כולן אף על פי שיש ד' טעיות בכל שאר דפין והכי מסיק בבבלי:

חגרא. אחיו של ר' בא בר' בינה נתן ספר תורה לרב חננאל לקרות בה אם היא כשרה דרב חננאל סופר היה:

א"ל. ס"ת זו צריכה דעת צלולה לעיין בכולה אם אינה צריכה גניזה לפי שמצא בה יותר מג' טעיות בכל דף וי"מ צריכה תפילה לכפר על מי שקרא בה שהיו בה הרבה טעיות בכל דף והראשון נ"ל:

מה שלם וכו'. כלומר אף במעשה זה יש להסתפק אם היה הדף שלם בלא שום טעות או שלא היו בו ד' טעיות:

תיפורה. שיתפור כל היריעות של ס"ת יחד הל"מ:

קשרי תפילין. שיהא בשל יד כיו"ד ובשל ראש כדל"ת הל"מ:

אפילו קשירה תמה. ואם יש קשר אחר ברצועה מלבד הקשר שקושרין בראש אין זו קשירה יפה ל"א קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה ופי' זה נראה:

גודא דרצועה. הרצועה הארוכה התלויה חוץ מהקשר והרא"ש כתב גודא דרצועתא שנפסקה הרצועה ותפרה בגידין ונפסק הגיד והתיר לו לחזור ולקשור הגיד וי"ג גידא דתפילי ומיירי בתפירה מרובעת שבתיתורא:

ושרון ליה. והתירו לו:

אפסיק. פעם אחרת והתירו שלא מן הדין דשני קשרים ודאי אסור דאינו נאה:

הלכה. למשה מסיני זה שהוא תופר ס"ת לחבר היריעות יחד צריך שישייר בתפר למעלה ולמטה:

ומחי ליה על מוחא. כלומר הקשו על דבריו:

אם הלכה. היא למה לי טעם שלא יקרע שאין הל"מ צריכה טעם כי היכא דלא אמרינן טעם על מצות התורה:

ואם לא קרע. שהטעם הוא פשוט שאין לתפור עד למעלה שלא יקרע קשיא הלכה למה לי:

מסרגלין. משרטטין:

וכורכין בשיער. התפילין לאחר שגללן וכרכן וטולין במטלית על הפרשיות ונ"י פי' וכורכין וטולין במטלית אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ בגד והראשון נ"ל וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ג מה"ת:

ודובקין בדבק. אם היו תפילין כתובין על ד' עורות מותר לדבק אותן ולהניחן על היד:

וכשהוא תופר. כלומר כל מה שהוא תופר בתפילין יהא כתפר הזה בגידין ולא בדבר אחר:

ה"ג עשה סוף הדף לתחלתו פסול וכ"ה במ"ס פ"ב. וה"פ התחיל בסוף הדף ושייר למעלה פסול שנראה כאלו חסר שם דבר:

בתורה. בס"ת צריך להניח ריוח מלמעלה ג' אצבעות:

טפח. שהוא ד' אצבעות בגודל:

וצריך שיהא גומר. הספר כגון כל חומש באמצע הדף ומתחיל הספר השני באותו הדף באמצעיתו כדי שלא יבא לחתוך החומשין זה מזה:

ובנביא. דמותר לחתכו גומר בסוף הדף ומתחיל השני בראש הדף והוא שיניח ד' שיטין ורש"י פי' שא"צ להניח ריוח בנביאים ד' שיטין בין ספר לספר:

אסור. שאין לחתכם זה מזה:

אבל בסוף. הספר אפילו דף אחד מותר לעשות מהיריעה:

ובקלפים. כמה יהא ארכן ועביין לא נתנו חכמים שיעור:

על הגויל. והוא העור שלא נחלק ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו הלכך כותבין בו במקום השיער ובס"ת איירי:

ועל הקלף. הוא עור שנחלק לשנים וחלק החיצון של צד השיער נקרא קלף וכותבין במקום נחושתו דהיינו בצד הפנימי שלצד הבשר:

אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה. וחיה בכלל:

ממה שאתה. מותר ליתן מבשרו בפיך:

ומשני מינא שאתה נותן בפיך. שמאותו מין אתה מותר ליתן בפיך לאפוקי בהמה טמאה:

ועושין עמוד. של עץ לספר של נביאים וכתובים בסופו שיהא נגלל עליו:

לפיכך. כיון שאין לספרים אלא עמוד אחד בסופן לפיכך נגללין לתחלתן:

אפי' שתי יריעות. אם הניח שתי יריעות בצד א' ה"ל אמצעיתו ל"א אם שתי יריעות הם אמצעית ס"ת ואחת ארוכה מחברתה גוללין לאמצעית שתיהן והראשון נראה:

ובלבד מקום התפר. והוא שיגלל למקום התפר כדי שאם יקרע יקרע התפר:

הופכו. על פניה להגין עליה שלא יעלה האבק על האותיות אם אין לו בגד או שאינו יכול לכפלה:

הראשונים. הכפופים:

ואת האחרונים. הפשוטים:

ביום סגריר. יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם:

אמרין. בואו ונעביד בית הוועד ונדרוש שלא יבטל:

מהו דין דכתיב. מנצפ"ך כפולות:

ממאמר. של הקב"ה למשה למאמר של משה לישראל שלא היה בהם שינוי כדכתיב והאלקים יעננו בקול א"כ שלא שינה משה ואמר לישראל בלשון רבו:

מנאמן. שהקב"ה נקרא האל הנאמן למשה שנקרא נאמן שנאמר בכל ביתי נאמן:

מצדיק. מהקב"ה שנקרא צדיק שנאמר צדיק יי בכל דרכיו למשה שנקרא צדיק שנאמר צדקות ה' עשה וגו':

מפה. של הקב"ה לפה של משה שנאמר פה אל פה אדבר בו:

מכף ידו של הקב"ה. ניתנו הלוחות לכף ידו של משה:

וסיימו. ועשו חכמים סימנים בתינוקות אלו שידעו שיהיו חכמים גדולים בתורה:

הוון מינהון. היו מאותן תינוקות:

לא ה"א שלהם. סתום אלא פתוחה מלמעלה ואף מ"ם שלהם לא היתה סתומה לגמרי אלא קצת ריוח בין גגה לרגלה לצד שמאל כאויר שבין רגל הה"א לגגה:

ירושלימה. כיון דמשמעות הענין אינו משתנה לא היו מקפידין א"נ ה"ג ירושלימ צפונ תימנ וה"פ באותיות כפופי' בסוף וכ"נ עיקר דירושלימה הרי הענין משתנה דהוי כמו לירושלים שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטל לה ה"א בסופה:

לתלמי. שהיה מלך מצרים וכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל א' וא' וא"ל כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל א' וא' עצה והסכימו כולן לדעת אחת לשנות לו י"ג דברים אלו:

אלקים ברא בראשית. שלא יאמר בראשית שם הוא שכן דרך היוונים לכתוב שם אלהות בתחלת הדבר ויסבור ששני רשויות הן והראשון ברא את השני:

אעשה אדם. שמכאן טעו ואמרו שני רשויות הם בצלם ובדמות. ולא בצלמינו שמכאן טעו המגשימים שיש צלם ודמות למעלה כמ"ש המורה בריש ספרו. זכר ונקביו בראם. שלא יטעו דצלם אלקים הוא זכר ונקיבה לכך כתבו זכר ונקביו בראם שהוא הפלא הגדול שבאדם שהוא נוד מנוקבת והרוח משתמר בקרבו:

ויכל בששי וישבות בשביעי. שלא יאמר א"צ עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום הז' והוא לא יקבל עליו מה שדרשו בו החכמים מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וזה גמרו:

הבה ארדה. ולא נרדה לשון רבים ורז"ל דרשו בו מכאן שדרך ארץ שהגדול נמלך בקטן:

בקרוביה. שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרובי' לומר אברהם בלבו והיא אמרה לקרובים:

הרגו שור. שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין אלא כבהמות:

נושאי בני אדם. דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל:

ובכל הארצות. שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים הי' וכשתחשוב שנותיו של קהת ועמרם ומשה אינן ת' שנה וכ"ש שהשנים של האבות נכללין בשנות הבנים אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה הגזירה גלו' מצרים בין הבתרים היה ת"ל שנה ומאז היו האבות גרים בארץ לא להם:

ואת הארנבת. כתבו במקומו ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה:

ארנתא. היה שמה ויאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אמו בתורה בטמאים:

לא חמד א' מהם נשאתי. שלא יאמרו חמור לא נשא אבל חפץ אחר לקח:

להאיר לכל העמים. שלא יאמר בן נח מותר בעכו"ם ומדרשו להחליקן בדברים לטרדן מן העולם:

אשר לא צויתי לאומות לעבדם. שלא יאמר אשר לא צויתי שיהיו ובעל כרחו הם אם כן אלהות הן:

לאומות לעבדם. בענין אמצעי ושיתוף דלישראל מפורש צוה שלא לעבדם:

קדש ולמ"ד. של לה' היו כתיבין מלמטן בתחלת שורה שנייה והשם סמוך לו מלמעלה בשורה הראשונה הרי שאף הלמ"ד הנטפל לה' חול:

מאחוריו. כגון אלהיך הרי אלו קדש שכבר קדשו השם:

ומוחק את טפילותיהם. מה שנטפל לו מלפניו:

בית חגירה. שם משפחה:

במיכה. כגון יהיה לו בית אלהים וכגון הקדש הקדשתי לה' הכסף וגו' וכן נכח ה' דרככם:

נחלק. הללו בחד גיסא בסוף שיטה וי"ה בתחילת שיטה אחרת:

ואינו נמחק. תיבת י"ה דקדוש הוא:

חביבי. היינו רבי חייא שהי' דודו של רב:

מוחק אני וכו'. ש"מ ר"ח סבר צריך לקדשו די"ה מהללויה הרי הוא כשאר שמות הקדושים שאינן נמחקין אלא דר"מ פליג וסובר שא"צ לקדשן דאי הוי סובר דכל הללויה תיבה אחת היא ואינו קדוש א"כ מה בין ספר תהילים דר"מ לשאר ספרי תהילים:

הוי. פי' הרי שהוא דהיינו רב אמר הללויה שני תיבות הן וכדעת ר"ח ל"א מוחק אני וכו' שע"כ אמר ר"ח שהיה יכול למחוק כל הללויה של ספר תילים של ר"מ לפי שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה דידע שאין זה שם אלא לשון שבח ומסתמא רב כר"ח ס"ל:

מיליהון דרבנן פליגי. הא דריב"ל פליג ארב ושמואל ומדקאמר שהשם והשבח כלולין בו ש"מ דאע"ג דהללויה אינו נחלק אינו נמחק נמי דשבח והשם כלולין בו:

באישור. באשרי:

בתודה. מזמור לתודה הודו לה':

בתפלה. תפלה לעני וגו':

בברכה. נ"ל דל"ג דא"כ ה"ל י"א עם הללויה ובאמת לא מצינו אלא לדוד ברוך ה' צורי ואין זה אלא ממזמור עצמו:

מה נעני. כשעונין בתר הש"ץ הללויה שכך נהגו הוא אומר הללויה והן עונין אחריו הללויה אם יענו אחריו בב' תיבו' או בתיבה אחת א"נ אמתני' דסוכה קאי מה נעני בתר המקרא הלל:

א"ל הכא בפה קומך. פי' כאשר ירצה פיך לענות ענה שר"י עני הכין והכין לפעמים בתיבה אחת ולפעמי' בב' תיבות ובסוכה הגי' א"ל ר' אבא כיפא קומי פי' שפיו סגור מלפשוט כמו כוף ידך על פיך ול"נ דה"ג סיפר קומי וה"פ א"ל ר' אבהו לרבי זעירא רבי אבא סיפר לפניו שרבי יונה ענה הכין והכין:

והוא שענה ראשי פרקים. על כל דבר אומר מי שאינו בקי הללויה אבל בראשי פרקים צריך לענות מה שהוא אומר:

היילין. כמו הידין פירוש איזהו ראשי פרקים שצריך לענות אחריו:

רבנן רברביא. גדולי הדור שעומדין אצל הציבור ושומעין שקצת מהציבור אומרים ברוך הבא והאחרים שותקין ושומעין מה שאילו אומרין ואחר כך אומרים אחרים בשם ה' ושותקין הראשונים והראשונים וגם האחרונים יוצאין בקריאה זו אע"ג שאלו לא אמרו רישא דקרא ואילו לא אמרו סיפא דקרא שמעינן מיניה דהשומע ולא ענה יצא:

עונה הוא אדם. כשנכנס ושומע שלשה שמזמנין עונה אחריהן אמן:

אע"פ שלא אכל. ואינו חייב בברכה זו אפ"ה עונה אחריהן אמן:

אא"כ אכל. דאל"כ שקר עונה שאכלנו והוא לא אכל:

אמן יתומה. מפרש בסמוך:

אמן קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפיו שתהא ניכרת:

ההן דמחייב למברכה. ההוא דחייב לברך ברכה אחת וא' מברך ברכה ההיא והוא אינו שומע אותה אע"פ שהוא יודע איזו ברכה מברך מאחר שהוא לא שמעה לא יענה אחריה אמן אבל אם אינו רוצה לצאת בברכה זו עונה אחריה אמן אם הוא יודע איזו ברכה מברך:

תני עכו"ם שבירך את השם. שבירך להקב"ה בברכת השבת ואינו מברך ברכת הודאה עונין אחריו אמן:

ענה אחריו אמן. שאף אם אין לבו שלם הקב"ה שומע מאמר פיו ומברכך כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים:

כבר מילתך אמורה. אין צורך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה בתורה כדבסמוך:

היך מה וכו'. דסברי דה"ק כבר עבר אדם אחר קודם שבאת וכמו שאמרתי לו כך יהא לך לכך היו מתמיהין כמו שאמרת למברך אמרת למקללו:

מתני' מרובה בגדים. כהנים ששימשו בבית שני ואף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שנגנז צלוחית של שמן המשחה בימיו ולא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים בלבד:

פר הבא על כל המצות. כהן משיח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת ועשה כהוראתו מביא פר שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו':

כהן המשמש. כה"ג שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו וחזר לעבודתו והעבירו הבא תחתיו הראשון קרוי משמש והשני שעבר:

אלא פר יה"כ. שאי אפשר להביא שנים וכן עשירית האיפה חביתי כה"ג שבכל יום שא"א להביא שנים:

גמ' משיח יכול זה המלך. אי לא הוה כתיב אלא אם המשיח יחטא ה"א זה המלך שנמשח בשמן המשחה:

אי כהן. אי לא הוה כתיב אלא אם הכהן ה"א אף מרובה בגדים יביא פר הבא על כל המצות:

ה"ג ת"ל המשיח שאין ע"ג משיח. וכ"ה בהוריות וה"פ ה' דהמשיח מורה על המיומן שבמשוחים והוא הכה"ג:

ופריך מחלפא שיטתון דרבנן. קשיא דרבנן אדרבנן:

הכא. גבי עשירית האיפה כתיב וכהן המשיח ומרבינן מרובה בגדים:

והכא. גבי פר הבא על כל המצות כתיב אם הכהן המשיח יחטא וממעטינן מרובה בגדים:

כל מדרש וכו'. כלומר הכא מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא:

תמן. גבי עשירית האיפה באהרן משתעי דכתיב בריש הפרשה זה קרבן אהרן ול"ל הכהן דלא הייתי מוקים המשיח אמלך דהא באהרן משתעי אלא לרבות כל כהן הגדול אפילו מרובה בגדים וה' דהמשיח למעט משוח מלחמה. אבל כאן בפר הבא על כל המצות לא איירי הפרשה אמרינן דהכהן המשיח למעט אתי:

ה"ג אלו נאמר משיח ולא נאמר כהן הייתי אומר זה המלך אין תאמר כבר קדמה פ' המלך הייתי אומר על העלם וכו'. וכ"ה בהוריות וה"פ גופא אלו נאמר וכו' ואי קשיא ל"ל כהן הא א"א לאוקמי במלך דהא מלך שעיר הוא דמייתי כדכתיב אשר נשיא יחטא ומשני דאיצטריך דסד"א דשאני העלם דבר משגגת מעשה לכך אצטריך למכתב כהן ומשיח למעט מרובה בגדים:

עבר. כהן שעבר והביא עשירית האיפה משלו כשר:

מה מייחדין ליה עימיה. מי מייחדין כהן זה שמפרישין תחת כה"ג עם הכה"ג או לא:

ה"ג א"ר חגיי משם דאין מייחדין ליה עמו. וכ"ה ביומא וה"פ ר' חגיי שהיה מבבל אמר דאין מייחדין ליה עמו דחיישי' שהוא יקטלנו מחמת איבה:

אותו. כתיב גבי עשירית האיפה ביום המשח אותו ולא כתב ביום משחו מכאן שאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד:

מפני איבה. לכך אין מושחין שנים דחיישינן לשנאה שתהיה ביניהם:

עבר זה ושימש זה. פי' עבר הראשון מחמת פסול שאירע בו ושימש השני ואח"כ עבר פסולו של ראשון והרי שניהם עומדים:

הראשון כל קדושת כהונה עליו. וחוזר לעבודתו:

לא לכה"ג. לשמש בשמנהבגדים:

ולא לכהן הדיוט. לשמש בארבעה:

עבר ועבד. השני בשמנה בגדים עבודתו כשרה דהא כה"ג הוא אלא דאסרו חכמים משום איבה אבל בארבעה פסולה לכ"ע דה"ל מחוסר בגדים:

עבודתו של מי. מיבעיא ליה אם אירע פסול בכה"ג והשני משמש תחתיו ביה"כ משל מי מביאין הפר של יה"כ:

שאירע קרי. מקרה שנטמא ע"י אחת מטומאות אבל קרי ממש אי אפשר לומר דתנן במס' אבות שלא אירע קרי לכה"ג ביה"כ מעולם:

ה"ג פר ואיל וכו'. וכ"ה בהוריות ול"ג שעיר דשעיר של יה"כ לא בא משל כה"ג:

וידע המלך מה שאלו. שסובר בן אילם שיהיה כהן לעולם והראשון יעבור:

ה"ג לפני מי שאמר והיה העולם וידע וכו'. וכ"ה ביומא:

שהוסע. שהעבירו מלעבוד עוד בכה"ג אלא שהראשון חוזר לעבודתו:

ה"ג שיצא לדבר עם המלך:

צינורא של רוק. טיפה מן הרוק של המלך ניתז על בגדיו ורוק עכו"ם מטמא כרוקו של זב:

ואימרת חלוקי. שפת חלוקה:

כל כבודה וגו'. אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב:

יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה. דכתיב גבי עשירית האיפה והכהן המשיח תחתיו אימא במשוח מלחמה משתעי קרא ל"א אם הביא משוח מלחמה עשירית האיפה יהא כשר כי היכא דמכשירין מרובה בגדים או כהן שעבר וכפי' זה משמע בת"כ:

ה"ג את שבנו עובד תחתיו. כגון כה"ג שנאמר לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם אם הוא ממלא מקום אבותיו:

שאין בנו עובד תחתיו. שאין גדולת משוח מלחמה ירושה לבנו אחריו אף על פי שהוא ראוי:

מבניו. אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש דקרא יתירא הוא אלא ללמד מי שראוי לבא אל אהל מועד ביום הכפורים הוא שיהא בנו תחתיו יצא משוח מלחמה שאינו בא לפני ולפנים אין בנו תחתיו:

מנין שהוא מתמנה כה"ג. דסד"א כיון שהוא משוח מלחמה. אינו ראוי לבוא אל אהל מועד לשרת בקדש לעולם:

נגיד היה עליהם. היינו כה"ג ופנחס היה משוח מלחמה בימי משה:

כד הוה בעי מקנטרה. כשהיה רוצה לקנטרו שילמוד גם עתה בהתמדה כמו שעשה בילדותו:

א"ל לפנים עמו. כלומר ועכשיו נשכח ממנו:

בימי זמרי מיחה. לכך כתיב גביה פנחס לפנים היה ה' עמו לפי שבימי זמרי קינא קנאת ה' צבאות אבל בימי פילגש בגבעה לא מיחה בידן:

א"ל. אין כוונתי אלא על מה שאמרה התורה והרי שם מפורש תשובתו של המקלל ושל המברך:

מניין שהוא נשאל בשמנה בגדים. כשיוצאין למלחמה ונשאל באורים ותומים:

אלא לגדולה של אחריו. שאינו חשוב ככה"ג והיינו משוח מלחמה אף הוא ילבש שמנה ומנין שהוא עובד עבודה בבית המקדש בשמנה בגדים:

עמך הייתי. כשא"ר יוחנן דין זה ולא אמר עובר בשמנה אלא נשאל בשמנה:

ה"ג בכמה הוא עובד ול"ג ובמה נשאל:

בדין היה שיהא עובד בד'. כדין כהן הדיוט:

ראינו כה"ג. שהעולם סוברים שהוא כה"ג לפי שלובש ח' כשהוא נשאל:

וטועין מבפנים לחוץ. בתמיה וכי אפשר לטעות בכהאי גוונא:

ומשני וכי ר"ט שהיה אביהן של כל ישראל. בחכמה וכי לא טעה בכיוצא בזה:

בין תקיעת הקהל. שתוקעין ביום הקהל:

תמימים ולא בעלי מומין. נאמר כאן הכהנים ונאמר להלן וזרקו בני אהרן הכהנים מה להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כאן כן:

אקפח את בניי. מצטער היה על התורה המשתכחת ומקלל את עצמו:

אקפח. לשון כריתה:

מה ת"ל. שאם לכפרה עצמה הרי כבר אמור שתהיה באהרן:

מניין לרבות כהן אחר. שיעמוד תחת אהרן:

ומרובה בגדים. כגון כהני' גדולים שבבית שני שלא היה להם שמן המשחה מניין:

כהן. אחר המתמנה. כגון זה דתנן במתני' שמתקינין תחתיו שלא נתרבה בבגדים ולא נמשח:

וכפר הכהן. מכל מקום:

ה"ג במה הוא מתמנה. כהן שמתקינין תחתיו במה הוא מתמנה:

הדא אמרה. זאת אומרת שממנין זקנים בפה וא"צ לסמוך ידיו עליו:

חזור בך וכו' ונעשך אב"ד. משמע שבחזרה לחוד הוא נעשה אב"ד:

מתני' אין במה גדולה. בשעת היתר הבמו' מיירי במה גדולה היא במת ציבור שהיתה בנוב וגבעון. לבמה קטנה של כל יחיד ויחיד שכל א' היה עושה במה לעצמו:

גמ' ר"י. עשה שלש שנים ומחצה שלא ירד לבית הועד מפני הצער שהיה לו על פטירת ריש לקיש כדאיתא בבבלי במציעא בסוף ראה ר"א בחלום למחר סיני ירד ומחדש להן דברים ור"י הוא נמשל לסיני שנותן להם התורה:

עאל. נכנס. ואמר לפניהן מהיכן דרש הדורש שתהא עבודה בבכורים קודם שהוקם המשכן כדתנן סוף זבחים:

מן. האי קרא:

כי לי כל בכור. לעבודתי:

ובכל אלהי מצרי' אעשה שפטים. והמצרים היו עובדים לבכורים כשם שנפרעי' מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדי':

קודם לכן. קודם שנתקדשו הבכורות במצרים מי היה משמש בכהונה:

שהיה משמש בכה"ג. שלא היה אלא כהן אחד והוא היה ממנה כהן אחר תחתיו א"נ הגדול שבבניו אפי' אינו בכור הוא היה משמש תחתיו:

אלו הבכורות. משום דקשי' ליה דהל"ל שבר ה' מטות רשעים לכך קאמר דאמטה כהונה קאי והיינו הבכורות וכה"ג דרשו בבבלי פ' תולין אדיינים ששלשה נעשין מטה א':

אבל לא בעלי מומין. מחוסרי אבר:

רשאין לעשות כן. דלא נאסרו להם הבמות:

ואת הפרות. שעל ידם השיבו הפלשתי' את הארון העלו בני ישראל לעולות בבית שמש ש"מ דעכו"ם מקריבין אפי' נקבה לעולה:

מכל החי מכל בשר. אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה ול"ל לאזדהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שיקריב מהן נח בצאתו מן התיבה:

מירטום. שניטלו הנוצות:

כל ציפור כל כנף. לא מיקרי ציפור שיהא כשר להקרבה אא"כ יש לו כנף:

הגה נח. למד נח תורה מתוך תורתו דהיינו מתוך המצות שנצטוו לו:

כירק עשב וכו'. והתיר לו בשר כל בעלי חיים א"כ למה ריבה הכתוב בטהורי' להביאן לתיבה אלא להקרבה:

אסור לישראל לסייעו. לעכו"ם בשעת איסור הבמות כגון בזמן הזה דקדושת ירושלים אין אחריה היתר:

וגנוז אבניו. דכיון דהוקדשו לשמים אסור להשתמש בהן בהדיוט:

אבל עושין הן אחרים לכם. דהיינו עכו"ם א"כ למה הוצרך ר' לומר לו שיחסר אחת מהן:

בגין ר' רומנוס. בשביל ר' רומנוס ששלחו ר' שיעשה קטרת לאנטונינס ואמר ר' שיחסרנו:

אית מילין. יש דברים דאיכא למידק מהם דנתגייר אנטונינוס ויש דברים דאיכא למשמע מהן דלא אתגייר:

יוצא במנעל. שנפחת מלמטה ביה"כ א"כ לא חש לאיסורא ביה"כ ש"מ שלא נתגייר:

מה את ש"מ. מכאן אין להוכיח שלא נתגייר דכיון שנפחת מלמטה אפילו ירא שמים מותר לצאת בו ביה"כ:

מייכלתני. האם תאכילני מלויתן לעולם הבא כלומר אם חסידי אומות יש להם חלק לעולם הבא:

מן אימר פסחא וכו'. שכבר שאל לו מקודם אם יתן לו משה דפסח כשיבנה המקדש וא"ל שלא יאכילנו שאסור בו ולכן שאל לו הא קדושת לויתן חמור מקדושת פסח ואיך תאכילני:

א"ל מה לעשות לך. בקרבן פסח גזירת הכתוב הוא וכל ערל לא יאכל בו ולאו בזכותא תליא מילתא דאפילו צדיק גמור והוא ערל מפני שמתו אחיו מחמת מילה אסור לאכול בקרבן פסח:

כיון דשמע כן. שכל כך חביבה מצות מילה לפני הקב"ה הלך ומל עצמו:

אתא. אנטונינס לגבי ר' וא"ל ראה מילתי אם מל כמצוותו או לא:

אלא בדידך. ואיך אסתכל בדידך:

בצורת מטבע. מפני שיש בהם צורת אדם ובעלי חיים:

מיליהון דרבנן. דברי ר' חזקיה וכו' דבסמוך מוכיחין שנתגייר אנטונינוס:

ואנטונינוס בא בראשם. שאף הוא גר צדק היה:

שלמים הקריבו בני נח. כלומר אפילו שלמים וכ"ש עולות:

ומחלביהן. איזה דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ולא כולו הוי אומר זה שלמים:

מן שמיניהון. השמינים שבצאן הקריב וכן הקריב כולן:

ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים. וקודם מתן תורה הוה בה' בסיון:

שלימין בגופן. הקריבן שלא היו להן הפשט וניתוח עד אוהל מועד:

עולה וזבחים. והיינו עולה ושלמים:

לאחר מתן תורה בא יתרו. ואע"ג דפ' יתרו מקמי מ"ת כתיב אין מוקדם ומאוחר בתורה:

איתפלגון. פליגי בי' ר"י בר ר' ור' ינאי:

וחורנא. ואידך:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

מה שמע. שבא ונתגייר:

הוי. הרי דהוא אמר לאחר מ"ת בא יתרו:

עורי צפון. בהקמת המשכן נאמר המקרא הזה עורי דבר שהיה מקדם ואיזהו זה עולה שנשחטת בצפון:

שהן נשחטין. אף בדרום שלא יחד להו הכתוב מקומן ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט דרום:

מהו בואי. דמשמע שהוא דבר של חידוש שלא היה קודם מ"ת:

ה"ג מה עבד לה ר' לעזר. וה"פ לר' לעזר קשיא קרא דעורי צפון:

שהן נתונות בצפון. ועל גלות בבל נאמר שבבל צפון לא"י:

שהוא נתון בדרום. ממקום אשר יבואו בני הגולה:

אף. האי קרא מסייע לריב"א:

העולה. משמע הידועה מעיקרא ומה"א קדריש:

כד וכו'. כשבא הכתוב לכתוב פ' שלמים כתיב זאת תורת זבח שלמים אשר יקריב דמשמע לעתיד דלא למידרש מהשלמים הידועים כתיב אשר יקריב לשון עתיד:

ע"ג הקבר. כלומר אפילו במקום טמא:

כיני מתניתא. נראה דכן היא כוונת מתני' לאשמועינן דלא כר"י דדוקא פסח בלבד הוא דמקריבין בבמה גדולה אבל חטאת יחיד דאינה כעין פסחים דקבוע זמן אין קריבה בבמה גדולה:

ה"ג חטאת ופסח ליחיד. וכ"ה בפסחי':

ה"ג אר"י כל מה שהציבור והיחיד מקריב באהל מועד וכו'. וכ"ה בבבלי בזבחים דף קי"ז. וה"פ כל הקרבנות כולן נדרים ונדבות וחובות שאין קבוע להם זמן:

הוא מקריב באהל מועד שבגלגל. שהיא במה גדולה:

היה לו היתר. במת יחיד להקריב עליהן:

ובמתו בראש גגו. היא במת יחיד:

אלא עולה ושלמים. ולא מנחות ונזירות:

ה"ג וחכ"א כל מה שהציבור מקריבין וכו'. וכ"ה בזבחים שם:

ה"ג מ"ט דרבנן לא תעשו בגלגל וכו'. וה"פ דכתיב לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולאחר ביאת הארץ משתעי קרא וקאמר לא תעשו בגלגל דהיינו ככל אשר אנחנו עושים פה היום באהל מועד שבמדבר שבין ציבור ובין יחיד מקריבין חטאות ואשמות ובכור ומעשר שהן חובות שאין קבוע להם זמן וכ"ש חובות שקבוע להם זמן אבל מה תעשו דבר שהוא בא לידי ישרות שהאדם יכול לעשותו מעצמו והיינו נדרים ונדבות שישרו בעיניו לנדור ולנדוב:

ה"ג מ"ט דר"י במקום איש וכו'. וה"פ בבמת יחיד משתעי קרא וה"ק לא תעשון בבמת יחיד ככל אשר אנחנו עושין פה היום אבל מה תעשו דבר שהוא בא לידי ישרות דהיינו עולה ושלמים:

היחיד הוזהר וכו'. קרא דלא תעשון איחיד לחוד קאי וכדפרישית:

אף הצבור והיחיד הוזהרו. דאתרוייהו קאי וכדפרישית לרבנן:

ויחיד לן באיסורו. כלומר באיסורו עומד ואינו מקריב אפילו בבמה גדולה חובותיו:

אלא מה שקבעו עליו הכתוב. חובות הקבוע להם זמן אתרווייהו פליג דר"י וחכמים סברי דאין חילוק לציבור בין מדבר לגלגל ור"ש סבר דאף ציבור לא הקריבו בגדולה אלא מה שהותר ליחיד בקטנה אלא שיתירה עליו הגדולה שמקריבין עליה פסחים וחובות הקבוע להן זמן:

סבר ר"ש משנקבע מ"ש עוד לא פסק. לא שייך הכא מידי ואגב שטפי' דלקמן דף י"ז נכתב כאן:

מה ביניהון. בין חכמים לר"ש:

פר העלם דבר איכא בינייהו. דלרבנן מקריבין דהרי קרבן צבור הוא ולר"ש אין מקריבין דאין קבוע לו זמן:

נדבת הציבור. מה שהציבור מקריבין כשהמזבח בטל מקרבנות היחיד נדרים ונדבות שאין להן זמן קבוע ולא קרבו לר"ש:

אחד האיש ואחד האשה. מקריבין בבמה:

לית כאן אשה. דאין קרבן אשה קרב בבמה דאיש כתוב בפרשה:

אף הנזירות. מותר להקריב בבמה לכ"ע דישרות נינהו וה"ל כנדרים ונדבות:

לית כאן נזירות. לכ"ע אסור להקריב קרבן נזירות בבמה דקרבן יחיד הוא וחובה הוא שהרי הוא לא התנדב הקרבנות מתחלה אלא שאסר עצמו ביין ובתגלחת וממילא נתחייב בקרבנות:

אף הנסכי' קרבין בבמת יחיד. אלא מבפנים בבמה גדולה:

אין כתיב בל"ת אלא בפנים. לר"ש פריך דמוקי לקרא דלא תעשון בציבור וקאמר מניין שאם הקריב היחיד חובות הקבוע להן זמן כגון פסח בחמץ בשעת היתר הבמות שיהא חייב:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

ה"ג מניין לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא עובר בלא תעשה וכו'. וכ"ה בזבחים דף קי"ד וקס"ד בשעת איסור הבמות היינו במדבר ושילה ובית העולמים:

ופריך עונש כרת הוא. השוחט בחוץ בשעת איסור הבמו' ואת אמרת הכי דצריכין קרא שיהא בל"ת:

בשוחט. הפסח לאחר חצות בשעת היתר הבמות כמו בגלגל ונוב וגבעון דהותרו במות יחיד לעולם ושלמי' ואשמועינן קרא דלגבי חובות איכא לא תעשה:

ולמה הוא אומר. בברייתא בשעת איסור במה היינו בשעת איסור במתו דמשש שעות ולמעלה שהוא שעת הקרבת הפסח הוא שעת איסור במתו להקריב עליו פסת דקודם זמנו כשלמים הן וכשירין אפי' בבמת יחיד:

ולמה לי שלא לשמו. כלומר למה אמר רשב"ל שלא לשמו:

ומשני שלא תאמר וכו'. רבותא קמ"ל דאפי' שלא לשמו לאחר חצות בלא תעשה דסד"א כשלמים הם וכשירין הן בבמת יחיד קמ"ל כיון דלאחר חצות הוא ומתקבל בפנים עובר בל"ת:

ועוד מן הדא. שמעינן דאם שחטו בבמה שלא לשמו לאחר חצות דפסול:

ה"ג מה אית לך משש שעות ולמטן יהא כשר לא שלא לשמו. וה"פ כיון דלא קמיבעיא ליה אלא על אחר חצות ש"מ דקודם חצות בכה"ג כשר והיינו דוקא בשלא לשמו:

הדא אמרה. זאת אומרת:

שלמים הבאים מחמת פסח. כגון שנאבד בע"פ וקרב בשאר ימות השנה שלמים אע"ג דמחמת פסח קאתי אם הקריבו בבמת יחיד כשר:

עולה הבאה מחמת אשם. כגון שמתו בעליו שניתק האשם לרעייה ונפל בו מום והביא בדמיו עולה מהו שתהא קריבה בבמה מי הוה כאשם עצמו ואינה קריבה או דלמא השתא מיהת עולה הוא:

ע"ד דר"ל. דאמר מקשי' אשם לחטאת:

וכל שאינו לא נידר ולא נידב ואינו קרב בבמה. ואשם אינו בא בנדבה:

אין הבמה ניתרת. בשעת איסור הבמות אלא ע"פ נביא:

ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות. בתמיה:

ר' שמלאי דבירא. כך שמו:

ובדיבורך עשיתי. ע"פ הדיבור עשה שסמך אהא דכתיב גוי וקהל גוים יצאו ממך שעתידין בניך לעשות כמעשה עכו"ם והתפלל אליהו שאם הוא טועה בזה דלא כיון הכתוב על המעשה הזה שהוא עושה עכשיו שיכפר לו השם ובי"מ נדחק בזה ואין צורך:

מתני' בכל הרואה. בכל מקום שיכולים לראות משם את שילה:

יש אחריה היתר. כשחרבה שילה הותרו הבמות:

גמ' שמע לה מן הדא. דקדושת אהל מועד ושילה יש אחריהן היתר:

אז יבנה יהושע וגו'. וזה היה בבואם לארץ:

ויקח שמואל וגו'. ובזמן שמואל כבר חרב שילה והיתה הבמה גדולה בנוב:

הוא ועורו. הקריב מיתורא דכליל קדריש:

ומחוסר זמן. מדכתיב טלה חלב ללמד שהיה יונק עדיין ומחוסר זמן היה:

ולוי היה. שמואל ולא הקריבו כהן אלא ודאי דבבמה הקריבו ואין מחוסר זמן ולא כיהון בבמה:

אין מן הדא. מהכא ליכא למשמע כלום דדלמא ע"פ הדיבור נעשה דפרו של גדעון יוכיח:

אבנים פסולות. דכתיב והרסת את מזבח הבעל וגו' ובנית מזבח וגו' משמע דמאבני מזבח הבעל בנה מזבח ה':

ועצי אשירה. דכתיב והעלית עולה בעצי אשרה אשר תכרת:

ומוקצה ונעבד. דכתיב קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים ובתר הכי כתיב ולקחת את פר השני והעלית עולה א"כ מאי קח את פר השור אשר לאביך אלא לומר שאביו עבדו ואחרים הקצו אותו לבעל ולכך קראו פר השני ששני דברים נעשו בו ולילה דכתיב ויעש לילה:

ואיסור במה. דה"ל שחוטי חוץ:

מאן וכו'. מי שרוצה ללמוד בטוב יש ללמדו מההיא דר"ש ב"נ וכדמסיק:

ויבן שם מזבח לה'. ואיך בנה מזבח ברמה אלא דבמות מותרות לאחר שחרבה שילה ומייתי ראיה שהקריב עליו:

שקא ושופא. וקרי לשופא עליה דעילויה דשוק קאי:

שופי. כף הירך הסובב עצם הקולית:

שקא ואליה. וקרי ליה עליה דהשוק סמוך לאליה שהאליה מלמעלה ונסמך על השוק ושוק היא עצם של צומת הגידין הממוצע בין קולית לארכובה ואיברים התחתונים סומכין את העליונים:

חזה ושוק. וקרי לחזה עליה שמניחו על השוק של שלמים בשעת התנופה ואע"ג דזבח הוה ואיך הורמו לשאול לכך קאמר דרבי לעזר לטעמי' דחזה ושוק של במה קטנה לישראל והאי במה קטנה הוא דהוה כדלעיל:

ולבעלים בבמה קטנה. דכתיב בהו תנופה לה':

עור העולה וכו' ולבעלים בבמה קטנה. דכתיב והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכיון דזרות שריא בבמה אין לכהן בעורה:

תרומה תודה. היינו תרומת לחמי תודה דכתיב בהו תנופה לה':

הגישו אלי איש שורו וגו'. וכתיב בתריה ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם:

וכתיב. ברישא ויגידו הנה העם חוטאים לאכול על הדם ויאמר גולי אלי אבן היום משמע דביום שרי והלילה אסור:

הא כיצד. לקיים שני המקראות:

והיום למוקדשים. ואע"ג דבמה קטנה היה פסול בלילה:

ויטש משכן שילה. מסיפא פריך דכתיב אהל שכן באדם משמע שלא היה שם אלא אהל בלבד:

ותביאהו בית ה'. משמע שהיה בית והיא היתה מנוחה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל הנחלה ואל המנוחה מנוחה קאי על שילה כיון דהוה בנין קבוע:

ובלבד י' טפחים כבנין הבית. לא היה הבנין מלמטה יותר מי' טפחים:

ופריך והא כשם שהיה אהל מועד נטוי וכו'. א"כ שהיריעות היו נטוים ולא היו משופעים א"כ לא היה גבהו של הבית יותר מי"ט וזה אי אפשר לומר שהרי מזבח העולה גובהו שלש אמות והוא היה בתוך משכן שילה:

קרסיו קרשיו וכו'. כלומר כל הקרשים של אהל מועד היו עומדים על הי' טפחים של בנין נמצא שהיא גבוה מאהל מועד י' טפחי':

והיו הקרסי' וכו'. פי' ותדע שהיו הקרשי' שם שהרי היו הקרסים נראין בתוך משכן שילה ככוכבים ברקיע ואי לא היה גובהו אלא י' טפחים היה צריך לכפול היריעות ולא היו הכוכבים נראין מתוכו:

שכל חופות. כ"מ שהיתה השכינה חופפת דהיינו שילה ונוב וגבעון ובית העולמים:

וימאס באהל יוסף. אמשכן שילה קאי משמע דהיה בחלקו של יוסף:

ומשני ויבחר בשבט יהודה. וקשיא וכי בשבט יהודה בחר הלא בבנימין נמי בחר שנא' חופף עליו כל היום אלא ודאי דבנימין לא קחשיב כיון דאף בשילה היה בחלקו של בנימין א"כ ילפינן בחירה בחירה מה כאן בנימין בכלל אף כאן בנימין בכלל:

קדשים המרצין. לשוכן בסנה:

כראש תור. שם עדי אשר ישימו הנשים באזניהם ותבניתו משולש כזה :

איסכופיא דשילה. דאגה וצער דשילה דהיינו בנימין שהיה מצער ע"ז שתהא שכינה בחלקו תמיד:

ששרתה שכינה בחלקו של יוסף. בתוך שונאיו של יוסף דהיינו שאר אחיו:

לא צריך השונה. לא צריך תנא דמתני' לפרש קרא דהשמר פן תעלה וגו' להזהיר שלא לאכול בכ"מ אשר תראה דלעולם מותר לאכול בכל הרואה והא דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה לא הזהיר אלא על העלאת כל הקרבנות ועולותיך כמו עלייתך:

מהו הרואה שילה. העיר או צריך לראות העיר והמשכן שבתוכה שצריך שיראה כולו:

כגון הדא בית מעון. שצריך שיעמוד כמו שעומד בית מעון:

אלא שזה מפסיק. שבין בית מעון לשילה יש דבר אחר המפסיק:

וזה אינו מפסיק. ובמקום הראוי לאכול צריך שלא יהיה שום דבר המפסיק:

כל זמן שארון מבפנים. במקום שמקריבין שם כמו באהל מועד ובשילה ובבית העולמים:

יצא. כגון בימי נוב וגבעון שהיה הארון בקרית יערים:

אפי' לשעה. אם לא יצא הארון אלא לפי שעה כמעשה דעלי מהו שיהו הבמות מותרות:

שם שם. אמתני' דזבחים קאי דתנן התם באו לנוב וגבעון קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל ולא תני מעשר שני משמע דמעשר שני אף בנוב וגבעון אין נאכלין אלא בנוב וגבעון וקאר"י דיליף שם שם מפסח דבמעשר שני כתיב המקום אשר יבחר לשכן שמו שם ובפסח כתיב במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מה פסח אסור בבמה קטנה אף מעשר שני אסור בבמה קטנה:

מעתה אם אין ארון אין פסח. דבארון כתיב ושמת שם את הארון ונימא אם אין שם ארון אין פסח ולא יקריב פסח בנוב וגבעון:

אזכרה אזכרה. לאו דוקא אזכרה אלא נאמר כאן בפסח למען תזכור את יום צאתך ממצרים ונאמר במעשר שני למען תלמד ליראה וגו':

ניחא כר"י. דאמר אפילו חובות יחיד קריבין בבמה גדולה הלכך גם מעשר שני נאכל שם:

חטאת פסח. כלומר חטאת ופסח:

כר"ש. אלא לר"ש דאמר דאפילו הציבור אינו מקריב בבמה גדולה אלא חובות הקבוע להן זמן וכ"ש יחיד א"כ מ"ש אינו נאכל בנוב וגבעון דאיתקש למעשר בהמה דכתיב עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:

ומשני סבר ר"ש משנקבע מעשר שני. לאכול בשילה שוב לא פסק אפילו בנוב וגבעון:

ובפסח. לענין חובת מצה בלילה הראשונה דכתיב בערב תאכלו מצות. תאכלו מצות ריבה דהאי קרא מיותר:

בביכורים. כגון כהן שהביאו לו חיטין ביכורים בירושלים:

שאינן נאכלין בכל מושב. שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר ותרומת ידך אלו ביכורים:

התיבון הרי מעשר שני. בירושלים שאינו יכול לחללו לאכלו בחוץ דמשקלטו המחיצות שוב אינו נפדה ואינו נאכל בכל מושב ואפ"ה אמרינן לעיל שיוצאין בו:

ומשני ראוי הוא להפדות. אם נטמא ל"א ממעשר שני בגבולין פריך שצריך להביאו לירושלים ומשני כיון שיש לו פדיון נאכל בכל מושב קרינן ביה ומירושלים לא קשיא ליה דסובר מחיצה לקלוט דרבנן:

ה"ג ר' בון בר חייא בעי הלקוח בכסף מ"ש שניטמא לר' יהודה מהו דתניא לקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה רי"א יקבר. וכ"ה בפסחים וה"פ יקבר הואיל וגמר מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה. מהו שיוצאין בו אם עבר ופדאו ואכלו מי אמרינן הואיל ודינו דיקבר ואיכו ראוי להפדות אין יוצאין בו או דלמא הואיל ומ"ש גופיה דאתי האי מחמתיה יוצאין במצה דידיה הואיל וראוי להאכל בכל מושבות ע"י פדיון כ"ש האי דקיל מיניה והא דלית ליה היתר לאו משום חומרא דידיה אלא משום דקיל הוא ולא אלים למתפס פדיוניה:

ופשיט הואיל ואינו וכו'. אין יוצאין בו דהא מ"מ עכשיו אינו ראוי לאכול בכל מושבות:

הואיל ואינה ראויה להפדות וכו'. דהא אם נטמאת החלה טעונה שריפה ואין לה פדיון ובעודה טהורה כיון שנכנסה לירושלים אין פודין אותה הלכך אין יוצאין בה או דלמא אמרי' הואיל ואלו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק בה דלא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן והכהנים בחלה:

יצאו חלת לחם תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלין כל שבעה. דלאחר יום ולילה הוא נותר כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה לשבעה איתכוין אלא שתפסול ליום ולילה עבדה ואנן בעינן שימור לשם מצה הנאכל' כל שבעה הלכך אפי' עבדה לשם מצה ולשם תודה לא נפיק בה:

ממה שנאכלות חלות תודה וכו' בכל ערי ישראל. והיינו כשהיה המשכן בשנוב וגבעון והיו הבמות מותרות בכל ערי ישראל וקרבו שם קרבנות תודה ונזירות ואכל שם החלות:

לא צריך השונה. כלומר לפיכך לא יכול התנא למעט שאין יוצאין בחלות תודה מדכתיב בכל מושבותיכם דאף אלו נאכלו בכל מושבות לכן יליף ליה מדכתיב שבעה ימים והני אינן נעשים לשבעה:

זאה אומרת וכו'. כלומר לאו כולי עלמא הכי סברי אלא מברייתא זו שמעינן שחלות תודה נאכלו בכל ערי ישראל:

ופריך ניחא חלות תודה. שהן נאכלין בכל ערי ישראל בשעת היתר הבמות אלא רקיקי נזיר מי קרבו בבמות:

לא כן אר"י לית כאן נזירות וכו'. קאי אהא דתניא המנחות והנזירות קרבין בבמות יחיד דברי ר"מ ואר"י סמי מכאן נזירות דאינן קריבות בבמות יחיד דחובה נינהו וקשי' הכא נמי לענין מצה שאין יוצאין בהן אין צריכין למילף מדכתיב ז' ימים אלא מדכתיב מושבות והני אינן נאכלין בכל מושבות:

תיפתר. תפרש בהנך רקיקי נזיר שקרבה חטאתו של נזירתו בשילה ולא הספיק להקריב עולתו ושלמיו עד שחרבה שילה והקריבן בנוב וגבעון ועליהן הקריב רקיקי נזירתו ועולה ושלמים נידר ונידב הן וקריבין בבמה דנזיר חייב להקריב ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדתנן פ"ו דנזיר ורקיקי נזיר אינן קריבין אלא עם השלמים:

שלמי חגיגה. שהן קרבן חובה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ ה"ה שלמי נזיר דחובה נינהו אינן קריבין בבמה והדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה ממושבות דא"א להקריב שלמיו של נזיר בבמה:

אלא כר"י. אם תרצה לקיים תירוצו של ר' בון צריכין לומר דברייתא כר"י ולא כרבנן:

אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה. אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה קריבי בבמת יחיד:

ומשני לא אתיא אלא כר"ש. לעולם לא קרבי חובת יחיד בבמה והא דמקריבין עולה ושלמים של נזירות אתיא כרבי שמעון:

דר"ש אמר מכיון שנזרק. על הנזיר א' מן הדמים מן הג' קרבנות הותר לשתות ביין ולהטמא למתים והני לאו כקרבנות חובה נינהו ומותרין להקריבן בבמה:

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה. זו שילה דנחלה זו ירושלים כדכתיב העיט צבוע נחלתי לי דקאי ודאי על ירושלים:

נחלה זו שילה. דקרא זאת מנוחתי ודאי אירושלים קאי ומצינו לשון נחלה גם בשילה:

לאחד שעשה לו חבילה וכו'. כלומר אע"ג דאף ירושלים נחרבה מ"מ לענין זה מיקרי בנין עדי עד שאין אחריה מנוחה אחרת שהבמות אסורות ולא נבחר מקום אחר להקרבה משל לאדם שלקט חביל' של עצים אומרים שהוא נח בה אע"ג שעדיין צריך ליתן החבילה על כתפו ולהביאה לביתו מ"מ כיון שנח מלקיטה מנוחה קרי לה:

באהל מועד נאסרו הבמות. שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ונכרתה:

הא בינתים מותר. בין טבריא לציפורין מותר לשתות:

כך באהל מועד. וגם לענין זה מיקרי ירושלים מנוחת עדי עד שבו היתה רוב המנוחה ונתרבה המנוחה מאשר היה בראשונה:

עשו ארבעים חסר אחת. דבשנייה הוקם המשכן דכתיב ויהי בשנה השנית:

שבע שכיבשו. דקאמר כלב בשנה שנייה בהיותם במדבר בן ארבעים שנה אנכי היום ונתעכבו אחר כך במדבר שלשים ושמונה שנה נמצא כשעברו ישראל את הירדן היה כלב בן שבעים ושמונה שנה ובשעת חלוקת הארץ אמר בן פ"ה שנה אנכי היום הרי שבע שנים נשתהו בכיבוש:

ושבע שחילקו. סברא בעלמא מדשבע כיבשו שבע חילקו:

בשילה וכו'. דאלו שנים נשתיירו שלא נמנו לשאר במות גדולות דהיינו גלגל נוב וגבעון:

שלש עשרה בנוב. דתניא כשמת עלי חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון שמואל מלך אחר מיתת עלי עשרה שנים לעצמו ושנה אחת מלך עם שאול ושתי שנים מלך שאול הרי י"ג שנה. וארבעים וארבעה בגבעון. דמ' שנה מלך דוד וד' שנים שמלך שלמה לפני בנין הבית:

הדרן עלך פרק מגילה נקראת