מתני' כל כינוי נזירות. דבר שאינו עיקרו של שם כינוי מקרי כמו המכנה שם לחבירו ואם אמר כינוי של נזירות חל עליו נזירות לכל דבר כאילו קיבל עליו בעיקר השם:

האומר אהא או אהא נאוה. לאו כינוי נזירות הן אלא ידות נזירות מיקריין כמו בית יד שהכלי נאחז בו כך הנדר נתפס בלשון הזה אע"פ שלא הוציא נזיר בשפתיו ומתניתין חסורי מחסרא וה"ק כל כינוי וידות נזירות כנזירות אלו הן ידות האומר אהא או נאוה ואלו הן כינויין נזיק כו':

או אהא נאוה נזיר. בגמרא מפרש:

מסלסל. מחליק בשיער:

מכלכל. מרבה ומגדל שיער:

רבי מאיר אומר נזיר. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' אלא מכאן כו'. אלא נדר יתירא ללמד בא שבכל לשון שנדר הרי זה נדר גמור:

ה"ג או השבע שבועה כו' אלא שכינוי שבועה כשבועה. כדתנן ריש נדרים:

גר"ש כו'. ראשי תיבות גמרו שם וה"פ סוף וגמר של סוגיא זו היא כבר שנויה ריש נדרים פרק קמא עד שתגיע לתיבת אלו אשכח תני ר"י כו':

מכאן שאדם קובע כו'. האומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לא אמרינן ליסגי ליה בשלשים יום שאין השני חל על נזירות הראשון כשם שאין שבועה חל על שבועה אלא אמרינן לשתי נזירות זה אחר זה נתכוין והוי נזיר שתים וצריך למנות ששים יום וה"פ דקרא נזיר אף על פי שהוא נזיר יכול להזיר עוד בימי נזירות הראשונה:

ולוקין עליהן. נדר בנזיר על ידי כינוי ועבר על נזירותו ושתה יין או טימא למת לוקה:

אע"ג דאר"י אין לוקין על האיסרות. אם נדר בלשון איסר כגון שאמר ככר זה עלי איסר ועבר ואכלו אינו לוקה אף על גב דאיסר כשבועה היינו דאסר כשבועה אבל אין לוקין דמלקות בשבועה ממש הוא דכתיב אפילו הכי מודה בכינויין דלוקין עליהן דה"ל כשבועה ממש:

אע"ג דרש"א אינו מביא קרבן. דתנן לקמן פ' בית שמאי רש"א יאמר אם כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה דסבר רבי שמעון אף ע"ג דספק נזירות להחמיר מ"מ קרבן אינו מביא מספקלכן צריך להתנות אפילו הכי מודה בכינויין דה"ל כנדר ברור ולוקה:

אע"ג דר"י אמר ספק נזירות מותר. דתנן לקמן פ"ה רבי טרפון חומר אין אחד מהם נזיר ותניא רי"א משום רבי טרפון לפי שלח ניתנה נזירות אלא להפלאה מודה הוא בכינויין דהוי נזיר ודאי מדאורייתא ולוקין עליו:

מה אנן קיימין. אמתני' דתנן כינויי נזירות כנזירות פריך במאי עסקינן:

אם במתכוין ליזור. שאומר שכוונתו היה ליזור אפילו הזכיר פת שאמר הריני פת ואמר שכוונתו היה לומר נזיר ה"נ כשאמר מתחלה כשאזכור פת אהיה נזיר ודאי דהרי זה נזיר:

אם בשאין. כוונתו להיות נזיר בדבור זה אפילו אמר הריני נזיר לאו כלום הוא דבעינן שיהא לבו לנזירות דכתיב כל נדיב לב:

וכך אם כו'. כלומר דאלת"ה אלא כל שאמר נזיר הרי זה נזיר אף על פי שאין לבו לנזירות אם כן הקורא פרשת נזיר בתורה יהא נזיר בתמיה:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר אחד מכל לשונות אלו על תנאי אם יש בלשון הזה לשון נזירות הריני נזיר ואם לאו איני נזיר וקמ"ל מתניתין כינויין אלו יש בהן לשון נזירות:

א"ל. זה שפירש למתני' דאיירי באומר אחד כו' אמר לחבירו שמור פירוש זה ושמעת לפרש אף מתניתין דנדרים כן:

ה"ג כשראה נזירין עוברין לפניו ואמר אהא מהו. וה"פ ודאי אמר אהא ואין נזיר עובר לפניו הוי יד לנזירות דאהא נזיר לאלתר משמע אלא ראה נזיר עובר לפניו ואמר אהא מבעי לן אם דרך שחוק ולעגה אמר וכי אהיה כמו זה או דלמא אהא בניחותא קאמר:

הלואי אהא כמותן. קאמר והוי נזיר:

ה"ג אם בשאמר אהא נאוה. היינו רישא דהא אפילו כשאמר אהא לחוד הוי נזיר כ"ש כשאומר אהא נאוה:

אם בתפוס בשערו. ואמר נאוה קמ"ל דהוי נזיר ולא אמרינן לגדל שערו מיכוון ולא להיות נזיר הא נמי מסיפא שמעינן:

ה"ג והתנינן הריני כזה ואריב"ח בתופס בשערו. וה"פ והתנינן והריני כזה ומוקי לה ריב"ח לקמן בתפוס בשערו ואומר הריני כזה ש"מ דבתפוס בשיער (לא) אמרינן דליהוי נזיר קמיכוין ואפילו לא אמר נאוה:

אלא. הכא במאי עסקינן בשאינו תופס בשערו ולא אמר אהא אלא שאומר אין נאוה כזה דקמ"ל דאפילו הכי הוי נזיר:

לשונות שביררו. חכמים הראשונים להיות נודרין בהן דלא לימרו לשון קרבן שיכשלו לומר לה' בלא קרבן אין כל בריה יכול להוסיף עליהן כינויין מדעתו:

ופריך והתני ר"ח רזיח הזיח. הן כינויין לנזירות אע"ג שלא ביררו הראשונים לשונות אלו:

לשון שביררו להן משניות כו'. ור"ח כאחד מבעלי משניות הוא א"נ לשון של ר"ח נגזר מלשון הנזכר במשניות:

ופריך והתני בר קפרא. האומר חרס או שאומר לא חספא כאומר חרס והא דקאמר לא חספא כלומר וכי לאו חספא הוא והא לאו מלשון המשנה הוא ובפ"ק דנדרים הגי' והתני בר קפרא חרס לא חספא הוא וה"פ וכי חרס לאו לשון חספא נמי הוא ואפ"ה מפרשינן ליה לשון כינוי לחרס:

לשון גבוה הוא. בלשון המקרא כדכתיב האומר לחרס כו' כלומר אומר לדבר שהוא בגובה לא יזרח והכא נשבע בגובה דהיינו בהמקום ב"ה לפיכך הוי כינוי לנדר:

לשון אומות העולם הוא. הנך כינויים דבלשונם קורין לקרבן קונח כו' וכן כל הנך השנויין פ"ק דנדרים:

לשון ניותי הוא. אומה ששמה ניותא כלומר הא דתני בר קפרא חרס כינוי לנדר הוא דחרס הוא לשון חספא והן קורין לחספא כספא והרי זה כנודר בכסף דהיינו כסף שקלים שהקדש נינהו וה"ל כאומר קרבן:

ה"ג נראין דברים במקומות שקורין לנזיר נזיק אבל במקומות אחרים אני אומר נזיר פסיליס אינו נזיר. וה"פ הא דתנן נזיק הוי נזיר דוקא במקומות שקורין הנכרים לנזיר נזיק אבל במקום שאין קורין לנזיר נזיק אע"ג שיש מקום שקורין אותו כן לאו כלום הוא שאינו אלא לשון עלגים ואינו כלום:

פסיליס. מי שהוא עלג או ערל שפה נקרא פסיליס וחבירו בויקרא רבא אלא על הדין פסילוסא ופירושו קטיע לישנא:

בין כינויי כינויין אסורין. דגזרינן אטו כינויין:

מותרין. דלא גזרינן:

היי דין כו'. איזהו כינויי כינויין:

שמא אינו נזיר. אפי' לב"ה דאלו האומר מנדרנא וכי לא הוי נזיר בתמיה ומפחזנא כאומר מנזרנא:

ה"ג אלו האומר מנזרנא שמא אינו נזיר אלו מנזרנא כאומר מפחזנא:

אילין כו'. אלא איזהי כינויי כינויין לר"י כהאי דתנינן כו' וכדמסיק ר' יוחנן:

משום. דהוי כנויי כינויין לכך הוי נזיר לר"מ עד שיתגדלו שערותיו כנשרים וצפרניו כציפרים דסובר ר"מ מתפיס איניש במידי דסמיך לי' וציפרים סמוכין לגידול שיער בהך קרא וגידול שיער גופי' אינו אלא כינוי כדתנן במתני' הריני מסלסל כו':

והוא שתפוס בשערו. דאל"כ לא ידעינן אמאן קאמר הריני כזה:

כאומר הריני מן המסלסלין כו'. והן הנזירים:

הריני מסלסל כו'. כלומר א"נ האומר הריני מסלסל כאומר לא אסלסל ואכלכל פחות משלשים יום אלא ל' יום ואח"כ אגלחם:

הרי עלי כו'. האומר הרי עלי שלא אסלסל נמי קבלת נזירות משמע לא אסלסל אלא ל' יום ולא יותר ואח"כ אגלחם:

ה"ג אלא שלשים ותני כן הריני מסלסל כו' הרי עלי לשלח פרע ה"ז נזיר:

משום כינויי כינויין. אר"מ דהוי נזיר וכדפרישית לעיל ורבנן סברי כינויי כנויין [מותרין:

] משום דנזיר טמא מביא עוף. דהיינו צפרים לכך קאר"מ דאמרי' מסתמא מצות נזירות דשייך ביה ציפורי נזיר טמא קיבל עליה ואיירי בשנזיר עובר לפניו דאל"כ אמרינן ציפורי מצורע קיבל עליה:

ופריך וכי נזיר טמא ציפורים מביא והלא אינו מביא אלא תורין ובני יונה וקס"ד תורין ובני יונה אינן בכלל ציפרים:

ומשני אית תניי תני. איכא דתני כל עוף טהור נקרא צפור אבל טמא לא ואיכא דתני אף עוף טמא דשם ציפרים כולל כל מיני עופות ותרווייהו מודים מיהת דתורין ובני יונה בכלל ציפרים נינהו:

כל צפור טהור תאכלו. קמ"ל קרא טהור מיקרי צפור אבל לא טמא:

אמור לצפור כל כנף. ש"מ דכל עוף בין טהור בין טמא איקרי צפור וכנף אלו החגבים:

נעשה כמתנדב צפרין לבדק הבית. אבל דלא דליהוי נזיר קאמר:

ה"ג צפרין דבדק הבית מה נפיק מן ביניהון אמר הרי עלי אשם ע"ד דרבנן מאחר שאין מתנדבין כו' ע"ד דר"מ מאחר שנזיר טמא כו'. וה"פ מאי בינייהו דר"י ור"ל וקאמר דא"ב האומר הרי עלי אשם לר"י לא הוי נזיר לכ"ע לפי שאינו בכלל כינויי כינויין ולר"ל לכ"ע הוי נזיר לרבנן לפי שאין מתנדבין אשם לבדק הבית ודאי על נזיר קאמר ולר"מ כיון דנזיר טמא אינו מביא אלא אשם ודאי להיות נזיר קמיכווין:

מתני' הריני נזיר מן החרצנים כו'. אם הזכיר אחד מכל אלו ה"ז נזיר כאלו אמר סתם הריני נזיר ומשום דבעי למיתני סיפא נזיר עולם ונזיר שמשון אין כל דקדוקי נזירות עליהם תנא רישא כל דקדוקי נזירות עליו:

מתני' הריני כשמשון בן מנוח. או כבעל דלילה כו' ה"ז נזיר שמשון. וצריך לנהוג עצמו בנזירות שמשון כדמסיק:

מתני' מה בין נזיר עולם כו'. מתני' חסורא מחסרא והכי קתני אם נדר להיות נזיר עולם ה"ז נזיר עולם ומה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ובגמרא מפרש אימת מיקל בתער:

ואם ניטמא אינו מביא קרבן טומאה. ואפילו לכתחלה מותר ליטמא דהכי גמירא להו דשמשון היה מטמא למתים והא דתני אם נטמא דמשמע דיעבד הא אפילו לכתחלה נמי מותר ליטמא למתים איידי דתני רישא בנזיר עולם ואם נטמא תני סיפא בנזיר שמשון נמי ואם נטמא:

גמ' כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' דאו או קתני אבל אמר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים כו' ה"ז נזיר שתים כלומר על כל מין שהזכיר דהא כשאמר הריני נזיר מן החרצנים ה"ז נזיר פעם אחת וכשהוסיף ואמר ומן הזגים ה"ז נזיר שתים וכן כולן:

כר"י עד שיזכירי ווי"ם. שיאמר ומן הזגים אז ה"ל פרט בפני עצמו ואם לאו הוי כלל ולר"מ (לא) [אפילו] אמר בלא וי"ו הוי פרט ופלוגתייהו דר"מ ור"י מפורשת בפ"ב דגיטין ופ"ד דשבועות:

הריני נזיר כו'. אמר הריני נזיר ונזיר לכ"ע הוי נזיר שתים שהרי היה יכול לומר הריני נזיר נזיר בלא וי"ו מדקאמר בוי"ו ש"מ לשתים כיון אתיא כר"י דאמר עד שיזכיר ווי"ם:

ה"ג הריני נזיר ואחת ה"ז נזיר שתים הריני נזיר ועוד מונה שלש ושוב מונה ארבע וכ"ה בבבלי ובתוספתא בפרקין. וה"פ אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב ה"ז נזיר ד' וכולא ברייתא לא צריכה היא אלא לאשמועינן דלא נימא ושוב כי כולהו דה"ל שית קמ"ל דושוב לא קאמר אלא להוסיף אחת:

כהם. אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב וכהם ה"ז נזיר שמנה דכהם משמע כי הנך דאמרי ואם אמר אחר כהם וכמותם ה"ז נזיר שש עשרה נזירות דכמותם משמע ככל הנך שהזכיר כבר:

ה"ג סומכוס אמר הריני נזיר טטרגון ד' כו' דיגון שתים הן אחת וכ"ה בבבלי ובתוספתא. ומניין זה הוא לשון יון:

הריני. אמר הריני ולא אמר הריני נזיר אפ"ה הוי נזיר דיד הוא לנזירות:

הרי עלי יד לקרבן. ואפי' לא אמר קונם הוי נדר:

תופסין אותו משום יד לקרבן. קאי אמתני' דריש פ"ק דנדרים דתנן התם שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור וקאמר לר"ה אע"פ שלא אמר קונם תופשין אותו משום יד לקרבן:

אמר לא אוכל לך. ולא אמר שבועה מיבעיא ליה אי תופסין אותו משום יד לשבועה וה"ל כאומר לא אוכל לך שבועה או לא:

אורחי' דבר נש. דרך בני אדם לומר שבועה לא אוכל לך אבל אין דרך לומר לא אוכל לך שבועה וכיון שכן אמרי' ודאי דלא כיון לשבוע' שאין דרך בני אדם להשמיט תחילת דיבורו:

א"ר מתניי'. סייעתא לדברי ר' יוסי דדרך בני אדם לומר בית יד דצבת אבל אין דרך לומר צבת דבית יד וה"נ אין אומרי' לא אוכל לך שבועה:

קנתה. כמו קנה:

כולבא. הוא צבת וכ"ה בערוך:

לא נזרתי. האומר לא נזרתי לשון זה משמעו שלא יהא נזיר הלכך מותר ואינו נזיר אבל אמר כבר הייתי נזיר משמע שהייתי כבר רוצה אני גם עכשיו להיות הלכך ה"ל יד לנזירות ואסור:

לא אמר כלום. אע"ג דהריני לשון קרבן משמע כדאמרי' בסמוך מ"מ כיון שהוסיף ואמר מיץ של ערלה דכלל עם הנדר דברים האסורים לכך לא אמר כלום:

מחלוקת. פלוגתא דתנאי יש בדבר זה ודריב"ח אתיא כר"ש:

דתנינן תמן. שבועות פ"ג:

חייב. קרבן שבועה דראויין הן לאכילה אלא דאריה רבע עלייהו דרחמנא אסרינהו:

ור"ש פוטר. דמושבע ועומד עליהן וה"ל כאלו אינן ראויין לאכילה ולא קאי השבועה עלייהו:

בכולל נחלקו. בכולל דברים המותרין עם דברים האסורי' בשבועתו ואכל דברים האסורי' הוא דפליגי אבל בפורט שנשבע בפירוש שלא לאכול דברי' האסורים הכל מודי' דפטור שאין שבוע' חלה על האיסורי' שהרי מושבע ועומד הוא:

וכאן בכולל אנן קיימין. דהריני לשון נדר הוא ואוסר על עצמו דברי' המותרי' וכשאומר מיץ של ערלה כולל נמי דברים האסורים לכך לא אמר כלום כר"ש:

כאן בנדרים כו'. ר' יודן פליג אריב"ח וקסבר בנדרי' אפי' ר"ש מודה דחל נדרו דיש לחלק בין נדרי' לשבועו' כדמסיק:

נדרים חלין על האיסורין. דכי היכי דנדרים חלין על דבר מצוה כדתנן פ"ב דנדרי' ה"נ חלין על האיסורין משא"כ בשבועות:

גמ' הידין אינון. איזהו הן כינויי שמשון:

גמ' מן הכא הכביד שערו ר'. מהא דאר"י בשם ר' אימי בסמוך שמעינן הא דתנן במתניתין נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער אתיא כר' דהכביד שערו משמע י"ב חדש:

ה"ג דברי חכמים נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום דברי רבי פעמים כו'. הכי משמע לקמן בפרקין וכ"מ בבבלי ולפי הגירסא שלפנינו ה"פ מתניתין סתמא תנן משמע דסובר דנזיר עולם דוקא בהכבדת שיער מיקל בתער דהיינו י"ב חדש ולא בענין אחר:

ה"ג מתניתין אמרה כן. מתניתין דסוף פרקין נמי דייקא דמתני' דהכא כרבי:

אין זה מגלח אחת לשלשים יום. ש"מ סתם נזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש והא דקאמר אלא אחת לי"ב חדש דברי ר' הילא הן ולא תנן הכי במתניתין:

בסתם חלוקין. פליג ארבי הילא ואמר מתניתין איכא לאוקמי בין כרבי בין כרבנן דלתרווייהו איכא נזיר עולם שמגלח לי"ב חדש ויש מי שמגלח אחת לשלשים יום וכדמסיק אלא בסתם שאמר כשיער פליגי רבי ורבנן:

ה"ג אם באומר מלא שערי כ"ע מודיי שמגלח אחת לי"ב חדש אם באומר כמנין שערות ראשי כ"ע מודיי שמגלח אחת לשלשים יום אלא כו'. וה"פ כל שלא אמר מנין חדא נזירות קביל עליה עד ימות עולם ואסור לגלח עד י"ב חדש ככל נזיר עולם אבל אמר כמנין נזירות הרבה של שלשים קיבל עליו אלא כי פליגי באומר כשיער סתמא רבי אומר ה"ל כאומר מלא ראשי וה"ל נזיר עולם ומגלח כל י"ב חודש ורבנין אומרין דהוי כאומר כמניין כו' והרי זה נזיר שלשים יום:

וכאן כו'. לרבנן פריך למה לא אמרינן סתם נדרים להחמיר ואדם זה נזירות עולם קיבל עליו ומשני שאין נדר זה אלא כמזרז עצמו מן האיסורין הלכך אין להחמיר עליו:

ועוד מן הדא. מוכח דסברי רבנן באומר מלא שער שמגלח לאחר י"ב חדש:

כמלקטי קייץ. מייבשי תאנים עושין תילין תילין מתאנים ואמר הריני נזיר כתילין אילין וכשבלים שבשדה שהן מועטין ונוחין להמנות מיהו רבים הם יותר מחדשים שדרך אדם לחיות לפיכך הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום:

אין תימר ר"י כרבנן. ניחא דרבנן לא אמרי אלא באומר כמנין שערות ראשי אבל באומר מלא שערי מגלח לי"ב חדש והוסיף ר"י באומר מלקטי קייץ מגלח לשלשים יום:

כרבי הוא. ואי ר"י כרבי ס"ל מאי קאמר הוסיף ר"י הא פליג דבשיער קאמר רבי דמגלח לי"ב חדש כ"ש באומר מלקטי קייץ וכ"ש אם נאמר דרבי אף באומר כמנין פליג פשיטא דפליג נמי אר"י וכן אם נאמר דרבנן אף באומר מלא שערי פליגי דמגלח אחת לשלשים יום קשיא מאי הוסיף ר"י הא כ"ש הוא ממלא שערי והיינו דדייק ר"ז מהכא:

אבשלום כו'. כלומר טעמא דרבי דקסבר אבשלום נזיר עולם הוה שנאמר ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה מה להלן י"ב חדש אף כאן י"ב חדש:

מ"ט. לא גילח אלא אחת לי"ב חדש ש"מ דנזירות עולם נדר וגילח בזמן הכבדת שיער דהיינו כל י"ב חדש:

וויידא כו'. אר"י בשם רבי אימי קאי דאמר לעיל דרבנן אפילו באומר מלא שערי פליגי וקאמר והיכן אמרו רבנן כן:

ומשני הא דתנן לקמן בסיפא הריני נזיר מלא הבית כו' ואם אמר סתם רואין את הקופה מליאה חרדל ונזיר כל ימיו ותני עלה שהוא מגלח אחת לשלשים יום אע"פ שאמר מלא הבית ש"מ דאפילו במלא שערי פליגי רבנן:

והא אמר. גופא אמר רבי נזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש מיבעיא לו מנה ו' חדשים ונטמא מהו שימנה עוד ו' חדשים ויגלח דלא בעינן שיהא נזיר טהור י"ב חודש אלא כל י"ב חודש הוא מגלח או דילמא כיון דאינו מביא קרבנותיו עד לאחר י"ב חודש משעת הטומאה אף בגילוח אסור עד לאחר י"ב חדש:

השלים נזירותו. כלומר ותו קמיבעיא לן השלים נזירותו בי"ב חדש ושהה שנים או שלשה ימים ולא גילח ונטמא מהו שיגלח לאחר שעברו ימי טומאתו או דלמא צריך להשלים עוד י"ב חדש קודם שיגלח:

ר' מני. פריך מאי קמיבעיא ליה כיון שלא נזרק עליו הדם פשיטא שסותר וצריך לנהוג נזירות עוד דהכי תנן לקמן פ"ג נטמא יום ק"א סותר שלשים יום רא"א אינו סותר אלא שבעה א"כ גם כאן סותר שלשים יום. ה"ג מי מתירו לגלח הריני לאחר ל' יום נזיר עולם נזיר מכבר מאחר שיש בידו לגלח נזיר או מאחר שאילו נטמא ואין לו מהיכן לסתור אינו נזיר. וה"פ אמר הריני נזיר עולם לאחר ל' יום ונזיר מיד מי הוי נזיר קודם נזירות עולם שהרי יכול לנהוג נזירותו ל' יום ולגלח ביום ל' ואח"כ מתחיל נזירו' עולם או דלמ' מאחר שאם נטמא תוך ל' סותר כל מה שמנה כבר ואין לו עוד זמן למלאות ימי נזירותו שהרי כבר הגיעו ימי נזירות עולם הלכך מעיקרא אין נזירות חל עליו כיון שאינו יכול לקיים כל דין נזירות:

הריני נזיר לאחר שלשים יום נזיר שמשון ונזיר מיד. מיבעיא לן אם הוא נזיר מכבר עד שלא יבואו ימי נזירות שמשון או לא וכדמיבעיא ליה בסמוך בנזיר עולם:

מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון שנזירת שמשון אינו מן התורה אלא הלכה למשה מסיני ואם נטמא תוך ל' משלים נזירות התורה וכיון שכן ודאי שנוהג תחלה. נזירות הראשון:

יצאה נזירות שמשון שאינו תורה. אלא הלכה:

לא אמר. כלומר לא תידוק ממתניתין דלא אמר אלא שאינו מביא קרבן טומאה הא ללקות לוקה אלא אפילו לכתחלה מותר לטמא דמתניתין ר"י וכדמסיק והא דנקט אינו מביא קרבן טומאה איידי דתנא סיפא נזיר עולם אם נטמא מביא קרבן טומאה תני רישא אינו מביא:

מ"ט. מנ"ל דנזיר שמשון הוי נזיר ובין לר"י ובין לר"ש קאמר:

מתני' סתם נזירות ל' יום. בגמרא מפרש מנ"ל:

הריני נזיר אחת גדולה. בין שאמר הריני נזיר אחת גדולה או אחת קטנה או אחת מכאן ועד סוף העולם ה"ז נזיר ל' יום ומכאן ועד סוף העולם דקאמר היינו ארוכה עלי נזירות הלזו כאלו היא מכאן ועד סוף העולם:

הריני נזיר ויום אחד. כיון דאמר הריני נזיר קיבל עליו נזירות אחת וכי אמר תו ויום אחד יש כאן נזירות אחרת דאין נזירות פחותה משלשים יום וכן האומר הריני נזיר ושעה אחת או אחת ומחצה יש כאן שתי נזירות שאי אפשר להיות נזיר שעה אחת או מחצה נזירות הלכך ה"ל נזיר שתים ומגלח סוף שלשים ונוהג נזירות אחרת:

הריני נזיר ל' יום ושעה אחת ה"ז נזיר ל"א יום שאין נזירות לשעות. שנאמר ימי נזרו והרי הוא כאומר הריני נזיר ל"א יום ולא אמרינן דשעה א' ה"ל נזירות אחריתא כדתנן ברישא דשאני הכא שיש לצרף השעה אחת למנין ל' שהזכיר תחלה ובגמרא מפרש:

גמ' יהיה. דכתיב קדוש יהי"ה בגימטריא ל' מכאן סמכו לומר סתם נזירות ל' יום:

ופריך והא תלתין אינון. כשאתה יורד למנינא תמצא ל' פעמים נזיר כתיב בפרשה:

אחד לחידושו יצא. כלומר לגופו איצטרך לחדש דין נזיר וכ"ט הנותרים לדרשא דכ"ט ימים סתם נזירות:

אם גילח יום ל' לא יצא. דבעינן שינהוג נזירותו ל' יום שלמים וביום ל"א שהוא לאחר מלאת מגלח ולר"י מן התורה א"צ לנהוג אלא כ"ט ימים שלמים ומגלח ביום ל':

ואית. ואיכא דיליף דסתם נזירות ל' יום מהכא:

כמה הוא. דרך בני אדם לגדל פרע וליכא כובד ל' יום ש"מ סתם נזירות ל' יום:

מה ימים שנאמר להלן ל'. שנאמר ירח ימים וסתם ירח ל' יום:

אף ימים שנאמר כאן. עד מלאת הימים שלשים:

והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וקשיא תורת ל"ל דהא כתיב בסוף הפרשה וזאת תורת הנזיר אלא ללמד שיש ימים שהותרו ומי התירן משה וב"ד כלומר הלכה למשה שלא יהיה נזירות פחות משלשים יום א"נ ימים שקבען משה וב"ד והיינו ימי החדש שקביעותם ע"פ ב"ד ולפי פי' זה הגירסא ואין פחות מכ"ט יום וכ"מ בבבלי:

וכמה הן ימים מלאים. כלומר איזהו ימים שהן מלאים וחסרים הוי אומר החדשים וחדש מלא הוא ל' יום:

ופריך מעתה. למ"ד מדכתיב יום מלאת מדאורייתא בעינן ל' יום מלאים א"כ אם גילח ביום ל' לא יצא ואנן תנן לקמן ריש פ"ג אם גילח ביום ל' יצא:

ימים. עד מלאת הימים כתיב חסר לומר דבחודש חסר סגי דהיינו כ"ט יום:

תמן תנינן. לקמן בפרקין:

הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני. אומדין כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר ל' יום ואם לאו נזיר כמנין הימים:

וכא אמר הכין. והכא תנן מכאן ועד סוף העולם נזיר ל' יום:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דאמר הריני נזיר אחת מכאן ועד סוף העולם דאחת דתנן ברישא קאי נמי אסיפא הלכך בל' יום סגי:

דהוה יכיל למימר ל"א יום. ואמר יום שני פעמים לישנא יתירא ודאי לטפויי קאתי ובודאי לשתי נזירות כיון:

ופריך מתני'. קשיא לרב דתנן הריני נזיר ושעה אחת כו':

מה הוה ליה מימר שלשים ושעה אחת. בתמיה הא ודאי משמע ל"א שעה בשלמא האומר הריני נזיר ויום אחד ניחא דהמ"ל הריני נזיר ל"א יום לכלול כל הימים בבת אחת אבל הכא ע"כ צריך לחלקן ולומר ל' יום ושעה אחת עדיף ליה למימר הריני נזיר ושעה אחת וליכא יתור לשון ואמאי הוי נזיר שתים אלא ודאי לאו ביתור לשון הדבר תלוי אלא כל שסמיך הנוסף על ל' יום למלת נזיר הוי נזיר שתים:

ה"ג מתני' פליגא על רב. ברייתא דבסמוך קשיא לרב:

שרי"א נזיר שתים. הואיל ואמר ועוד יום אחד נראה כוונתו להוסיף עוד נזירות כראשון ומ"ש יום אחד לאו דוקא ור"ע סובר יום אחד בא לפרש מלת עוד דלא ליהוי אלא יום אחד:

מתני' הריני נזיר כשער ראשי כו' ה"ז נזיר עולם. ולא נזיר עולם ממש קאמר דאלו נזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש וזה מגלח אחת לשלשים יום הואיל ותלה נזירותו בדברים חלוקים הוי כאומר כמנין שער ראשי ועפר ארץ משא"כ נזיר עולם לא חלק נזירותו ונעשה הכל נזירות אחת א"נ קסבר הת"ק כל נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום:

ר' אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום. דכיון דאמר הריני נזיר הכל נזירות אחת משמע ואינו מגלח אלא אחת לי"ב חדש כשאר נזיר עולם:

הרי עלי נזירות כשער ראשי. מדאמר נזירות לשון רבים משמע נזירות מופסקת קיבל עליו כמנין שער ראשו:

אם אמר אחת גדולה נזרתי. נזירות אחת קבלתי ונראית לי גדולה כמלא הבית נזיר ל' יום ואם אמר סתם נזרתי ולא היה בלבי אלא כמו שידונו החכמים מלשוני ה"ז נזיר כל ימי חייו ומגלח כל י"ב חדש:

גמ' מטילין אותו לחומרין. מתחילין לבדקו בקל ואומרין לו שמא קופה מליאה אתרוגים נדרת ואם אומר לאו מחמירין עליו עד מליאה חרדל שהוא הקטן שבקטניות שדרך למלאות מהם הקופה:

פונדקרין. אגוזים קטנים:

הנותן תקוה לנזירותו. שנתן קצבה לנזירותו שפרט סך ימים או שנים כדמסים:

אין מתירין אותו לגלח. כל י"ב חדש אלא סוף זמן הקצוב ולא דמי לנזיר עולם:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ה"ג הריני נזיר כל ימי הריני נזיר עולם ה"ז נזיר עולם מאה שנה כו' אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם וכ"ה בבבלי. וה"פ כיון שנתן קצבה אע"פ שמסתמא לא יחיה הזמן שקצב אפ"ה ה"ל נזיר לעולם:

מתני' הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדין כו'. ולא אמרינן נזירות גדולה נזיר כדתנן לעיל דשאני התם דאמר אחת וכדאמר רב לעיל:

אר"י מעשה היה כיון שהשלים מת. ר"י לסיועא לת"ק קאתי וקאמר מעשה היה וחייבוהו חכמים נזירות הרבה וכיון שהשלים מת:

גמ' מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם. אמר כמניין ימות החמ' ודאי צריך לנהוג שס"ה נזירות:

אם כמניין ימות השנה. אמר קמיבעיא לן אם שנות החמה קאמר וה"ז שס"ה נזירות או שנות הלבנה קאמר וה"ז שנ"ד נזירות ואם היתה השנה מעוברת יש לספק אם דעתו גם על ימי העיבור או לא:

ראוי היה זה. נדר נזירות כמנין ימות החמה למות זה זמן רב אלא שמצות נזירותו עמדה לו שחי כל השנים האלה שנזר ש"מ קסבר ר"י מצוה לנדור בנזיר:

מתני'. ת"ק דברייתא דבסמוך כר"י הוא ופ"ק נדרים מפורש בברייתא תני בשם ר"י:

היו מתאוין להביא קרבן חטאת. שלא יהא קרבן נעדר מהם:

ולא היה המקום מספיק. שיבואו לידי חטא כדכתיב ורגלי חסידיו ישמור:

ואתייא דשמעון הצדיק. מעשה דבסמוך כר"ש דסובר נזיר חוטא:

וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וכ"ה בנדרי':

נומא לי. אמר לי:

ה"ג למלאות את השאוב מים. והוא הכלי ששואבין בו מים מן הבור:

וראיתי את הבוביא. היא הצורה כמים הפנים לפנים:

ופחז יצרי עלי. מיהר היצר עלי לילך אחר עיני לזנות וע"י כך ביקש לטרדני מן העולם הזה והבא:

ופחז. מלשון פחז כמים:

ה"ג מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך. כלומר בעה"ז שסופך למות ולעזוב הכל לאחרים א"נ על שערותיו אמר כן שאינן של היצר שאף לאחר מיתה הן גדלים:

עלי להקדישן לשמים. להיות נזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו:

נזיר להזיר לה'. שנזירתו לשם ה':

ר' מנא. פריך אף אם נאמר דשמעון הצדיק סובר כר"ש דנזיר חוטא למה לא אכל חטאת דשאר נזירים וכי לא אכל חטאת חלב או דשאר חייבי כריתות מימיו וכל החטאות נקראים על שם חטאת חלב דפ' חטאת כתיב בתר אזהרת חלב:

ומשני סבר שמעון כו' סופו לתהות. להתחרט על נדרו:

נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. שמתוך שאין כוונתם רצויה אף קרבנותיהם אינן רצויין מיהו חולין בעזרה ממש לא הויין שכל זמן שלא התירן החכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן:

ופיו ולבו שוין. גם עתה בשעת הבאת קרבנותיו לבו לשמים:

הדרן עלך כל כינוי