מתני' השותפ'. שיש לכל אחד מהם בית וחצר והחצר שלפני הבתים שניהם שותפים בו ובזמן שיש בחצר דין חלוקה והוא שיהיה בחצר כדי שיתן לכל פתח ד' אמות בחצר לפני הפתח וישאר עוד מן החצר ד' אמות לזה וד' אמות לזה הכל מודים דשניהם אסורים לכנוס לחצר עד שיחלוקו כיון דיש בו דין חלוקה כי פליגי בחצר שאין בו דין חלוקה רבנן סברו כל אחד בשל חבירו נכנס וראב"י סובר יש ברירה והאי בדידיה קאזיל והאי בדידיה קאזיל:

ושניהם אסורים להעמיד שם ריחים וכו'. ומודה ראב"י בכל הני דשותפים מעכבים זה על זה דאסור דלא שייך להתיר מטעם ברירה דמאחר שבידו לעכב עליו ואינו מעכבו נמצא מהנהו:

וכופין את הנודר למכור חלקו. דחיישינן כשיראה חבירו נכנס ישכח נדרו ויכנוס גם הוא אבל כששניהם אסורים ליכא למיחש מידי:

גמ' כל טפח וטפח. שבחצר של שניהם הוא לפיכך אסור בכולו דאין ברירה וכדפרישית במתני' אם היתה החצר חלוקה. במחיצה שניכר חלקו של כל אחד אף רבנן מודו דכל א' מותר בסלו ולא אמרי' כיון שכבר נאסרו קודם החלוקה בכולו אף לאחר חלוקה אסורים דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"כ אסר עליה נכסי דידיה וזה ודאי אינו בדין:

אף ראב"י מודה. דאסור המוכר לכנוס לתוכו שלא לצורך השותף שאם התנו זה את זה החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם:

התנו ביניהן וכו'. בחצר שהיא חלוקה במחיצה איירי שהתנו ביניהן בשעת חלוקה ע"מ לוותר דריסת הרגל שיהא לכל א' רשות לכנוס לתוך של חבירו:

בחזקת השותפין הן. אם נדרו זה מזה לא מהני החלוקה ואסורין כשותפין שנדרו הנאה זה מזה:

לא נצרכא. אלא שלא התנו ביניהון ע"מ לוותר מיבעיא לן מה אמר ראב"י מי פליג נמי בהא דקסבר ראב"י וויתור מותר במודר הנאה או דלמה טעמו משום דיש ברירה והכא לא שייך ברירה שהרי כבר חלקו החצר:

והא תנינן תמן. לעיל פ"ג האומר קונם שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות הא זבינא מציעא לא אע"ג דלאו מהנהו ממש אלא וויתור בעלמא הוא מי פליג נמי בהא וסובר אפי' זבינא מציעא שרי דוויתור מותר או לא פליג והכא דשרי הוא מטעם דיש ברירה:

והא דתנינן. לעיל פ"ד המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ושאלה אינה אלא וויתור בעלמא דהא הדרא בעיניה מי פליג ראב"י או לא:

והא דתנינן תמן. לעיל פ"ד המודר הנאה מחבירו לא ימכור לו ולא יקח ממנו זבינא מציעא דה"ל וויתור קמיבעי' לן מי פליג ראב"י או לא:

והא דאר"ש בן יקים. לעיל פ"ד המודר הניי' מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו דגזרינן שמא ישהא אע"ג כששהא אינו אלא וויתור מי פליג ראב"י או לא:

נצרכה לראב"י דו מתניתא. הך בבא לא אצטריכא לרבנן דהשתא הילוך אסרו העמדת ריחי' ותרנגולי' לא כ"ש אלא לראב"י צריכא אע"ג דמתיר בהילוך מטעם וויתור או משום דיש ברירה מודה בהעמדת ריחי' דאסור דבכל החצר הוא מעמיד ומסתמא קפדי ל"א מיבעי' לן מי מודה ראב"י דכיון דיכול לעכב עליו אסור או דלמא כיון דמתני' דייקא דדוקא בנדרו הוא דאסור אבל בלא נדר מוותרין זה לזה העמדת ריחי' א"כ לראב"י דמתיר וויתור אף העמדת ריחי' שרי:

נהגו השותפי'. אבל אם רצו לעכב מעכבין:

תמן תנינן. פ' חזקת הבתים:

אלו דברים שיש להן חזקה. ואלו שאין להם חזקה הי' מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וריחי' ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר אינו חזקה:

ויאות. ושפי' קאמר:

הרי גידל. הרי מותר לו לגדל אפי' בלא חזקה:

בכל השותפין מעכבין וכו'. בכל תשמישין הקבועין בחצר דומיא דהעמדת בהמה תנור וכירים שממעטין אויר החצר יכולין לעכב אם האחד רוצה לעשות לבדו וחבירו אינו רוצה לעשות כן:

חוץ מן הכביס'. שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בע"כ של שותפו:

משום כבוד בנות ישראל. שאין דרכן להתבזו' ולעמוד יחיפות לגלות שוק לעמוד בנהר:

לא בדא. אינו כן אלא יכול לעכב שלא יכבס בחצר:

הדא דאת אמר. הא דאמרי' חוץ מן הכביסה אינו יכול למחות לאו בכל החצר איירי אלא בד' אמות שכנגד בית חבירו אינו יכול למחות בידו אבל אם היה המקום שלפני בית חבירו משופע אפי' בד' אמות דחבריה נמי יכול למחות שהוא יכול לומר לו מה שאתה שופך מי כביסה לפני ביתך הוא אזיל ואתי לפני ביתי:

מקום התנור ומקום הכיריי' אין להן חזקה. כדתנן בפ' חזקת:

על גביהן. אם עשה בנין למעלה מן התנור אפי' כל שהוא יש לו חזקה דאהאי ודאי קפדי אינשי:

ובלבד. הא דקאמרת בנין כל שהוא הוי חזקה דוקא שיהא הקירוי דבר שהוא מועיל לתנור לשמור חומו או להעמיד עליו דבר אבל בלא"ה אין לו חזקה דכל שאין בו תועלת לא קפיד דמימר אמר למחר יטלנו משם:

קונין זה מזה. בלא זכיי' כליו ובלא משיכה א"נ כליו של לוקח קונין לו אפי' בלא משיכה שהרי יש לו רשות להניח כליו בחצר:

וחייבין זה בנזקי זה. אם הזיק שורו לשור שותפו חייב לשלם ולא אמרי' כיון שהכניסו ברשו' פטור אלא ה"ל כשומרי שכר זה לזה:

באומר צבור. הא דאמרי' דקונין זה מזה דוקא באומר לשותפו צבור פירותיך לתוך החצר דה"ל הך צבורא כצובר לתוך רשותו של השותף וקונה אבל אם היו פירות המוכר צבורין בתוך חצר השותפין אינה קונה עד שיטלטל וימשוך:

ואת אמר כופין. בתמי' דקסבר דהך בבא אתיא נמי כראב"י וקשיא ליה למה כופין הרי יכול לכנו' לחצר ועוד כיון שכופין מאי מהני שיכול לכנוס לחצר:

ה"ג לא על הדא אתאמרת אלא על הדא כופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך וכו' וכ"ה גי' הרשב"א. וה"פ בנדרו הוא דפליג רבנן וראב"י אבל בהדירו חבירו לכ"ע כופין את הנודר שימכור חלקו:

לא בדא. אלא לראב"י יכול לומר לתוך שלי אני נכנס:

מתני' היה אחד מן השוק וכו'. להודיעך כחו דראב"י נקט לה דאפי' אחד מן השוק שאין לו חלק בחצר מותר לכנוס:

גמ' ולא תנינן כופין. את המדיר למכור חלקו דדוקא במדיר שותפו הוא דכופין אבל במדיר אחד מן השוק אין כופין אותו:

אם היה נודרן. שדרכו להדיר הנאתו על בני אדם כופין אותו למכור חלקו:

דו א"ל. שהוא אומר לו בא הראשון ועשית לו כן ובא השני ועשית לו כן הלכך או התיר נדרך או מכור חלקך:

מתני' המודר וכו'. ראובן שנאסר עליו הנאת שמעון ויש לשמעון מרחץ ובית הבד שמשכירן לאחרים קודם לנדרו ובא ראובן להשתמש בהן רואין אם נשאר לשמעון מקום בזה המרחץ ובית הבד שלא השכירו אסור לראובן להשתמש בהם ואם לאו מותרין ובגמ' מפרש כמה היא תפיסת יד:

מת או שמכרם לאחר מותר. דכיון שאמר ביתך או שדך לא נתכוון לאסור אלא כל זמן שהם שלו אבל אם אמר בית זה או שדה זו אסרם עליו לעולם:

גמ' למחצה לשליש ולרביע. דכיון דבעל המרחץ משתכר כפי מה שהמרחץ מרויח ה"נ כדידיה:

ה"ג משום מה את תופס משום ביתך או משום זה נפל ובנאו לית הוא וכ"ה ברשב"א. וה"פ האומר ביתך זה מי הוה כאומר ביתך ואם מכרו לאחר מותר ואם נפל ובנאו אסור או דלמא משום זה את תופסו ואם מכרו לאחר אסור ואם נפל ובנאו מותר דהא לאו בית זה הוא:

ה"ג היורשים חייבין לבנותו בית זה ונפלאין חייבין לבנותו:

תמן תנינן. ב"ק פ' הגוזל קמא:

שאת נהנה לי. מכל נכסי:

אם מת יירשנו. דלאו מדידיה מתהני אלא מירושתו דזכי ליה רחמנא:

מה בין. רישא דאמר סתם לשון שכולל הכל בין סיפא שפרט שתי לשונות ואמר בחיי ובמותי מכיון שאמר בחיי נהנה לי נמי משמע אפי' לאחר מיתה:

ה"ג קונם הניית נכסי אלו עליו אסור בהן בחייו ובמותו מכיון שאמר בחיי ובמותי כאלו אמר אילו ואסרן עליו בין מחיים בין לאחר מיתה כ"מ ברמב"ם פ"ה מה"נ:

ה"ג מה דלא תנינן בנזיקין. וה"פ קמ"ל מתני' דהכא מה דלא שמעי' ממתני' דב"ק כלומר מתני' דהכא מפרשה להך מתני' דב"ק דמהכא שמעינן דבלשון זה אוסר אפילו לאחר מיתה והאומר בחיי ובמותי הוי ליה כאומר זה:

ה"ג מפני שאמר זה אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה:

מתני' הריני עליך חרם. הנאתי תהא אסורה עליך בחרם של בדק הבית:

המודר אסור. אע"פ שלא אמר אמן שאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא שלו שלא יהנה ממנו:

הרי את עלי חרם. אסר על עצמו כל הנאה שתבוא לו מחבירו הנודר אסור:

בדבר של עולי בבל. כגון בור של עולי רגלים שהיו עולים מבבל לא"י לרגל והיה בור באמצע הדרך ויד כל ישראל שוה בה והיא כהפקר ולא כדבר של שותפים:

גמ' ולנשאל לו עליך. גם לחכם שיתיר לי נדר זה שנדרתי עליך יהיו נכסי קונם:

ואינו נשאל על השני. וא"צ לישאל על נדר השני שנדר על החכם:

כמ"ד לאחר האיסור וכו'. דפליגי ר"י ור"ע באשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא וניסת ר"י סבר יפר הבעל דבתר חלות הנדר אזלינן ואז היתה ברשות הבעל ור"ע אומר לא יפר דאחר שעת אמירה אזלינן ואין הבעל מיפר בקודמין וקאמר הך ברייתא דתני בה נשאל בין על הראשון בין על השני אתיא כר"י דאזיל בתר חלות האיסור ואין שני הנדרים חלים כאחד ולא שייך בהו נדר שהותר מקצתו הלכך צריך לישאל גם על השני והך ברייתא דתני בה ואינו נשאל על השני אתיא כר"ע דבתר אמירה אזלינן ואז היו שני הנדרים כאחד הלכך כיון שנשאל על הראשון ה"ל כנדר שהותר מקצתו ובטל כולו וא"צ לישאל על השני:

ה"ג ברם כמ"ד לאחר הנדר:

מותר בו. דלא מיקרי יושב העיר אא"כ דר בה י"ב חדש:

אינו נשאל לזקן שיש שם. באותו העיר דה"ל כנוגע בדבר שהרי במה שהוא מתירו אף הוא מותר ליהנות ממנו:

נשאל לזקן שיש שם. אע"ג שהוא מהנהו בהתרה זו כיון שחובה על החכם להתירו כדתנן לעיל פ"ק שהרשעים נודרין מצוה קעביד ומצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה:

אפי' על קדמיתא. באומר קונם הנייתי על בני עירי נשאל לחכם שבאותה העיר ולא הוה כמיפר נדרי עצמו דספק הוא אם יהנה ממנו ואף אם יהנה ממנו ליכא איסורא דהא לאו מיפר נדרי עצמו ממש הוא:

נדר של רבים. אם רבים נדרו אין לו התרה:

הנודר ברבים. ע"ד רבים א"נ אפי' לא אמר על דעתם וכר"י דפ' השולח דתנן התם רי"א כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר:

בפניו. בפני חבירו שנדר הימנו:

מפני הבושה. כדי שיתבייש הואיל והעיז להדירו בפניו צריך שיתבייש בהתירו:

מפני החשד. שלא יחשדוהו שעבר על נדרו:

ואתיין. פלוגתא דר"י וריב"ל כפלוגתא דריב"ב ור"ע:

יה"כ. כשהוא מתודה צריך לפרוט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו וה"נ צריך להיות בפני הנודר כדי שיתבייש וביומא יליף ליה מקרא דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה:

צריך לפרוט את הנדר. הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט איך נדר ועל מה נדר נדר הזה:

דלא מרווחא. שלא ירויח:

ה"ג א"ל ר' יודן וכן בר נש עביד א"ל בקביוסטיסא קאמינא. וה"פ ר"י שאל לו וכי עושה אדם כן שנודר שלא להרויח והשיב לו שנדר שלא להרויח בשחוק:

שאמרו צריך לפרוט את הנדר. דאי לאו דפרטית לנדר התרתיהו לך ואין להתיר נדר של דבר איסור אפי' איסור דרבנן:

מתני' הרחבה. שווקין שבעיר:

והתיבה. שנותנין עליה ס"ת לקרות:

והספרים. שקורין בהם:

והכותב חלקו לנשיא. כלומר ומה תקנתן של אלו שנדרו הנאה זה מזה ואסורים להשתמש ברחובה של עיר ובתיבה ובספרים יכתוב כל אחד מהם חלקו שיש לו בדברים אלו לנשיא ואח"כ יוכל כל אחד מהם להשתמש בהם שבממון של נשיא משתמשים ואין אחד מהם נהנה משל חבירו:

אין צריך לזכות. ע"י אחר דמשום חשיבותו של נשיא קונה אע"פ שלא זיכה לו ע"י אחר אבל בכותב להדיוט לא קנה אא"כ זיכה לו ע"י אחר:

אנשי גליל א"צ לזכות. אנשי גליל קנטרנין היו ובכעסן נדרו הנאה זה מזה עמדו אבותיהן וכתבו חלקן לנשיא שאם ידרו בניהם אחריהם הנאה זה מזה לא יאסרו ברחבה של עיר ובתיבה ובספרים דממון נשיא הם:

גמ' כיני מתני'. כן היא מתני' לאו כל הרחבות הן של אנשי העיר אלא רחבות קטנות אבל רחבה שדרך הרבים מפסקתה הוא דבר של עולי בבל:

חד בר נש. אדם אחד קידש אשה בס"ת:

אעלון עובדא. הכניסו שאלה זו לפני ר' יוסי:

אנת קרת אגרת. אתה תחתוך האגרת ותכתוב בה ולא עוד:

קרת. כמו כרת ל"א ה"ג אנא קרת וכו' וה"פ אנא קריתא אגרת שהיה כתוב בו דאר"י אינה מקודשת ולא עוד:

מהו ולא עוד. אילימא בס"ת של יחיד קידש. ושאלו לר"י ואמר אינה מקודשת ולא עוד אלא אפי' אם קידש בס"ת של רבים שיש לו חלק בה נמי אינה מקודשת:

ה"ג או דלמה בס"ת של רבים קידש ואמר אינה מקודשת ואתא מימר לך אפילו בס"ת של יחיד אינה מקודשת והיינו ולא עוד:

כיני מתני'. הא דתנן צריך לזכות היינו שצריך לכתוב חלקו לנשיא:

מתני' ומעשה בבית חורון וכו'. חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון באחד שהוכיח סופו על תחלתו ואמרו חכמים שאינה מתנה:

והן לפניך עד שיבא אבא ויאכל. אלמא לא נתנם אלא כדי שיבא אביו ויאכל הלכך אסור אבל אם אמר הרי הן לפניך ואם רצונך יבא אבא ויאכל מותר ואם היתה סעודתו מוכחת עליו שהרבה בסעודה יותר ממה שהיה צריך וניכרין הדברים שבשביל אביו עשה כדי שיבא ויאכל אסור:

גמ' ניכר הוא זה. שאמר אם שלי הרי הם מקודשים לשמים שהיה ת"ח וידע שכל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:

עמד לו ריב"ז בחצר. מרוב ענותנותו:

היכן הוא קטן שבכם. כלומר אותו שהוא מקטין עצמו מכלכם:

אב לדורות. התנבא שריב"ז יהיה נשיא:

כיון שנכנס א"ל. עליכם נאמר המקרא הזה להנחיל אוהבי יש נעלמות בדברי תורה ואוצרותיהם אמלא בשאר חכמות שאמרו על ריב"ז שהיה יודע שיחות דקלים וכו' כדאיתא בסוכה:

ניכר זה שהוא ת"ח. שריב"ז הוא הגדול שבכולם א"נ שהוא כמו גופא א"ר יוחנן לפי שהפסיק בענין הלל שיונתן בן עוזיאל היה הגדול שבתלמידיו חוזר לראשונות לדברי מתני' ועמד עוזיאל אביו. וכתב הנכסים לשמאי הזקן:

מכר מקצת לצרכו והקדיש מקצת. תחלה כדי להודיע שמה שהחזיר אח"כ ליונתן משלו החזיר ולא דמיא למתנת בית חורון שלא נתן לו מתחלה אלא להאכיל לאביו אבל כאן מתנה גמורה היתה:

יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש. ש"מ כל שלא פירש תנאי במתנתו יכול לעשות בה מה שירצה הלכך אפי' לבנו יכול ליתן:

ר"י בעי מעתה וכו'. אמתני' קאי דקס"ד דה"ק כל מתנה שאינו יכול להקדיש אינה מתנה וקשיא ליה מעתה אם פירש ואמר שנותן לו במתנה ע"מ שאינו יכול להקדיש לא יהא מתנה ואנן קי"ל אפי' מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכ"ש הא:

ומשני כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' כל מתנה שאינה שאין כוונתו אלא להערמה ולא נתכוין להקנותה אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר לאכול אם הקדיש מתנה כזו אפי' לשמים אינה מקודשת א"נ אם מעיקרא לא נתנה אלא בהערמה שאם יקדישנה לא תהא מקודשת אינה מתנה:

הדרן עלך פרק השותפין