מתני' אור לי"ד. ליל שמחרתו יהיה י"ד:

בודקין את החמץ. שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא דמדאוריית' בעינן בדיקה וביטול בדיקה לחמץ ידוע וביטול לחמץ שאינו ידוע וי"מ דמדאורייתא בעינן ביטול ובו לבדו סגי אלא שחכמי' הצריכו בדיקה כיון דלא בדיל מיניה כולא שתא חיישינן שמא יאכל ממנו אם לא יבערנו:

לאור הנר. בגמרא מפרש טעמא:

ובמה אמרו. לקמן במתני' בסמוך דשתי שורות של חביות הסדורות במרתף צריך לבדוק ביניהן אחר שאמרו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה:

מקום שמכניסין בו חמץ. כגון מרתף שמסתפק ממנו יין לשלחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג יין ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס למרתף להביא יין לפיכך הצריכו בדיקה אבל מרתף שאין מסתפקין ממנו א"צ בדיקה:

על פני כל המרתף ובה"א שתי שורות החיצונות וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' כתיב ושמרתם וכו'. בא לבאר מנ"ל דמתחילין לבער החמץ בליל י"ד א"נ איום ארבעה עשר נמי מיבעי ליה דהא כתיב ביום הראשון תשביתו שאור וגו':

כי בעצם היום וגו'. משמע שמתחילין לאכול מצות בליל ט"ו:

בראשון. כלומר וכתיב בתריה בראשון בארבעה עשר יום וגו':

מה אנן קיימין. במאי איירי האי קרא בראשון בארבעה עשר יום לחדש:

אם לאכילת מצה. דנאמר בערב דהיינו. בליל שמחרתו יהיה ארבעה עשר תאכלו מצות:

כבר כתיב שבעת ימים מצות תאכלו. ואס"ד שמתחילין לאכול מצות בליל י"ד א"כ כלים הז' ימים ביום עשרים לחדש והכתיב עד יום האחד ועשרים לחדש תאכלו מצות ש"מ שמתחילין בליל חמשה עשר לאכול מצות:

אלא אם אינו ענין. האי בראשון בארבעה עשר יום לחדש לאכילת מצה תנהו ענין לביעור חמץ שמתחילין לבער בי"ד בערב של י"ד ובערב תאכלו מצות דהיינו בליל ט"ו:

למה. בודקין את החמץ לאור הנר ולא ביום י"ד:

מפני שהנר בודק יפה. כל מקום שהוא החמץ משא"כ באור היום א"צ לבדוק בחורין ובסדקין:

למה בלילה. יבדוק ביום באור הנר במקום שאין אור היום מאיר כל כך:

שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה. שאור היום מכהה אור הנר:

רבי מנא לא אמר כן. דמסברא בודקין בליל י"ד אנא מקרא יליף דצריך להתחיל לבער בלילה:

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם. וכתיב בתריה בראשון בארבעה עשר לחדש משמע שכל יום ארבעה עשר ישמרו לבער החמץ דהא בראשון בי"ד אביעור חמץ קאי כדלעיל הלכך צריכין להתחיל מתחילת ליל ארבעה עשר לבער:

ופריך ויתחיל לבדוק ביום י"ג. דאז נמי היום י"ד כולו משומר ובמתני' משמע דוקא בליל י"ד בודקין לאור הנר:

ומשני אף אית ליה לר' מנא כיי וכו'. כי האי דאמר רבי יוסי שאור הנר יפה לבדיקה לכך בעינן לבדוק בלילה:

ופריך ויתחיל אור לי"ג. לדבריך שעיקר קפדה שיהא היום י"ד משומר ויבדוק לאור הנר אם בדק בליל י"ג לאור הנר תסגי ליה וקס"ד דמקשה אף על גב דבדק בליל י"ג צריך לבדוק שנית בליל י"ד אפי' לא הכניס חמץ לשם בינתיים:

ומשני אין כיני. כלומר א"כ הוא עושה שבודק בלילה ואינו מכניס לשם חמץ אפי' בודק מר"ח לאור הנר נמי סגי:

מהו לבדוק לאור האבוקות. מי אמרינן אור הנר דוקא או דלמא כ"ש לאור האבוקות:

מה צריכה ליה. מאי קמיבעי' ליה פשיטא דאבוקה עדיף מנר:

מפני שאורן מבליח וי"ג מבריח. פי' מפני שאור אבוקה נפסק וקופץ תמיד ויש סברא לאסרו:

כדעתיה. לשיטתו הא דקמיבעי ליה באבוקות מפני שסובר שעיקר הבדיקה בנר מפני שבודק יפה הלכך קמיבעיא ליה באבוקה שאינו בודק יפה וכדפרישית:

זכר לדבר דבודקין בנרות וראיה ממש ליתא דאיכא למימר דלקולא קאמר שלא יבדוק באור גדול אלא באור קטן כדי שלא ימצא:

אחפש את (עון) ירושלים בנרות. מדמשתבת קרא וקאמר דאפילו אם יבדוק בנירות לא ימצא עון ירושלים שמע מינה דבדיקה באור הנר היא הבדיקה המשובחת:

נישמעינה מן הדא. מהאי קרא שמעינן שאור הנר יפה לבדיקה:

מתניתין אמרה. ממתני' שמעינן דבדיעבד אם בדק ביום הוה בדיקה מעלייתא:

ובי"ד בשחרית. והא יממא הוא ומאי מהני הבדיקה אלא ודאי דבדיעבד בדיקת היום מהני:

לא סוף דבר. לאו דוקא ר' יהודה הוא דסובר כן אלא אפי' רבנן דפליגי אר' יהודה מודו בהא:

יבדוק בארבעה עשר. והיינו ביום ארבעה עשר:

וצריך לבדוק לאור הנר. כשבודק ביום ארבעה עשר אם צריך נמי לבדוק לאור הנר או לא:

נשמעינה מן הדא. כמו ת"ש:

ניחא לאור הלבנה וכו'. כלומר הניחא דאיצטרך לאשמועי' דבעינן נר באור הלבנה והכוכבים שהן בלילה אלא דקאמר דאף דיש אור החמה צריכין נר וכי יש חמה בלילה:

הדא אמרה. זאת אומרת שאפי' בודק ביום שיש אור החמה צריך שיבדוק לאור הנר:

לא סוף דבר. לאו דוקא בית שאין בו אור החמה צריך שיבדוק לאור הנר ביום אלא אפי' בית שיש בו אור והוא בודק ביום צריך לבדוק לאור הנר:

מבואות האפילין. שאף ביום אי אפשר לראות בהן בלא אור הנר:

מהו שיהא צריך וכו'. כלו' מהו שיהא מותר לבדקו ביום לכתחלה דאי משום שאור הנר יפה לבדיקה הרי אף ביום אפשר לקיימו ל"א מהו שיהא צריך לבדקן בתחלה בליל י"ד לאור הנר או דלמא אף ביום י"ד יכול לבדקו לאור הנר ודא ודא אחת היא:

מיליהון דרבנן אמרין. מדברי חכמים והיינו מדברי רב הונא דבסמוך שמעינן שאין אור הנר מנהיר כל כך ביום אפי' במבואות האפילין כמו שהוא מנהיר בלילה:

כד הוינן ערקין. כשהיינו בורחין להנך מערו' של בה"מ הגדול מפני השונאים:

בשעה שהיו כיהים. ולא האירו כל כך ידעו שהאיר היום וכח ניצוץ השמש מכהה אור הנר אפילו הוא במקום אפל:

מבהיקין. שהיה אורן בהיר:

ותייא כיי דמר. ואתיא כי הא דאמר:

למה הכניסן. מאי נפקא ליה מיני' אם הוא יום או לילה ואם לעשות מהן אוצר הלא ידע שלו לבדו יהיו בצאתו מן התיבה:

ומשני יש חיה אוכלת ביום וכו'. לפיכך היה צריך לידע מתי יום ומתי לילה:

ופריך והא כתיב צהר תעשה לתיבה. והיה יכול לראות מתוכו היום והלילה והאבנים טובות ל"ל:

לא שימשו המזלות בשנת המבול. ולא היה מהני לו הצהר לידע בו מתי יום ומתי לילה:

מה צריכא ליה. מאי קמיבעיא ליה מהיכא תיתי שיהו צריכין בדיקה:

שכן מכניסי' לשם בשבתות. שהאורחים אוכלין בשבת בבה"כ כדאיתא בערבי פסחים:

ובר"ח. סעודות שהיו עושין כשמעברין החדשים וי"ג בעיבורות ובר"ח והייכו גם הסעודה שהיו עושין בעיבור שנים:

ופריך ותהא פשיטא לי'. דצריכין בדיקה דהא מקום שמכניסין בו חמץ הוא:

ומשני הכן הוא. מיבעיא ליה אם ב"כ וב"מ שאורן רב צריכין בדיקה דוקא לאור הנר או דלמא כיון שיש בהן חלונות הרבה ואינן מקורות בכל הצדדין בודקין אותן לאור החמה ודיו:

ופריך בלא כך. בלאו הכי הרי הן בדוקות שצריך להשגיח שלא יאבד ממנו דבר שלא יהיה נותר ואם יותר דבר צריך להשגיח יפה לשרפו מיד דנותר מצוותו לשרפו בבקר ראשון ואם כן א"צ בדיקה משום פסח:

ומשני ייבא כהדא. אתיא כהא דתני ר"ז וכו' הלכך שפיר קמיבעיא ליה:

נדה. קודם טבילתה:

חופפת. מחככת בידה בשערה:

וסורקת. במסרק שלא יהיו שערותיה מקושרות משום חציצה:

כהנת. שטובלת לאכול בתרומה כיון שטובלת בכל יום אינה צריכה חפיפה וסריקה:

אוף הכא. אף כאן לענין בדיקה אע"ג דבלא"ה החצרות הן בדוקות מכל מקום שלא תחלק בין בדיקה לבדיקה צריכין בדיקה:

נדה שהיא מפסקת. כלומר ליכא למשמע מהא מלתא דשאני נדה כהנת הואיל ומפסקת שבעה ימים שהרי בכל שבעת ימי נדותה היתה אסורה מלאכול בתרומה ולא טבלה אבל כהנת טהורה שהיא טובלת בכל יום לטומא' ש"ז אינה צריכה חפיפה ולא משום שלא תחלוק בין נדה לנדה:

א"ל לשומרות יום כנגד יום צריכה. מיבעיא ליה אי מדמינן לשומרת יום כנגד יום דכהנת שאינו אלא יום אחד ואפ"ה הכהנת צריכה חפיפה וסריקה ועכ"ל הטעם משום שלא תחלוק והשתא קמיבעיא ליה אם נאמר כן גם גבי בדיקת החצרות שאוכלין שם לחם תודה או לא:

חורי הבית. שבכותל העליונים והתחתונים הגבוהים יותר מדאי והנמוכים יותר מדאי ואין נוחין להשתמש אין צריכין בדיקה:

והיציע. כמין חדר שעושין סביבות כתלי הבית מבחוץ ויש שעושין אותה בעובי הכותל:

והחדות. בנין אבנים ע"ג קרקע עשוי כעין בור:

וגג המגדל. כלי של עץ שנותנין לתוכו כלים ואוכלים:

ובית התבן וכו'. שאין דרך להכניס בתוכן חמץ:

ופריך ניחא. החורין העליונים שאינן צריכין בדיקה דמפני גבהן אינן ראויין לתשמיש ולא חיישינן שמא בא לשם חמץ אלא התחתונים למה אינן צריכין בדיקה אע"ג דאינן ראויין לתשמיש מ"מ ניחוש שמא מעצמו נפל לתוכו וקס"ד חורין התחתונים שהן למטה בארץ:

הדא אמרה. שמעינן מהכא דלא חיישינן לשמא נפל מעצמו לתוכו חמץ:

תיפתר. תפרש התחתונים לאו שהן למטה בקרקעית הבית אלא שניהן בכותל אלא העליונים היינו שהן למעלה מעשרה טפחים ולא ניחא תשמישתן והתחתונים היינו שהן למטה מעשרה טפחים שאף הן אינן ראויין לתשמיש וכיון שהן בתוך הכותל אי אפשר לומר שנפל לתוכן מעצמן:

ופריך והא תנינן חדות. אינה צריכה בדיקה ושמעינן מינה דלא חיישינן לנפילה:

ומשני מתיירא הוא התינוק וכו'. דודאי לא חיישינן לנפילה דגדול דאם נפל ממנו הוא חוזר ומגביה אלא דחיישינן שמא נפל מיד הקטן ובחדות לא חיישינן להכי דמתיירא הוא הקטן לילך לשם שלא יפול:

ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא החמץ שהיה מונח על הארץ נתגלגל ברגלי אדם לתוך החדות:

ליזבוז. שפה שא"א להתגלגל אם לא שיפיל לתוכו בכוונה:

הדא דתימר. כלומר לא אמרן אלא בשהן גבוהין ג' טפחים מן הארץ אז אינן צריכין בדיקה אבל כשהן נמוכין מג' הן כארץ וצריכין בדיקה דאפשר שנתגלגל שם על ידי רגלי אדם דכל פחות מג' לארץ מידרס דרסי עליה בני אדם:

ובאותו שלא נשתמש שם חמץ. ולא אמרן שבגבוהין ג' א"צ בדיקה בשלא נשתמש עליהן חמץ מעולם אבל אם נשתמש עליהן חמץ אפי' גבוה הרבה צריך בדיקה דכל דנשתמש בו חמץ מעולם צריך בדיקה אע"ג דמיטלטל הוא לא אמרינן שבטלטולו נפל:

ויאות. שפיר קאמרת דלא אמרי' שמחמת טלטולו אזדא ליה בדיקתו:

כן אנן אמרין. לפ"ז נמי נאמר אלו פיפייארו' אפי' גבוהין הרבה לא יהיו צריכין בדיקה והלא הכל מודים שצריכין בדיק':

פיפייארו'. הוא כסא קטן שתחת כסא גדול וי"מ כלי כמין קופה העשויי' כמעשה מצודה ושבכה והיא גדולה ואינה מקבלת תבואה אלא פירות כגון תפוחים ורמונים:

מטה שהיא חוצצת בתוך הבית. שהיא מונחת מכותל אל כותל וא"א לעבור לצד השני:

ועצים ואבנים מונחין תחתיה. שאי אפשר שיבא חמץ לצד השני מתחת המטה:

מפני שעצים וכו'. כלומר טעמא שעצים ואבנים מונחים תחתיה הא לאו הכי צריכין לבדוק גם הצד הפנימי הא אי אפש' להשתמש לעבור שם דסתם תחת המטה נמוך הוא ואפ"ה צריך בדיקה דחיישינן שמא נתגלגל החמץ לשם ש"מ דחיישינן לנפילה:

ומשני אני אומר. שמא נכנס תינוק קטן מתחת המטה והביא חמץ לשם אבל לנפילה לא חיישינן:

מרתף של יין. הוא מקום שמסתפקים ממנו ליקח לשלחנו ופעמים שהשמש נכנס להביא יין כשהוא כלה על השלחן ופתו בידו:

יין אין לו קבע. פעמים ששתיית סעודה מרובה משל חברתה ואין השמש בקי בדבר:

שמן יש לו קבע. יודע הוא כמה שמן צריך לכך וכך בני אדם ומביא קודם הסעודם כל צרכו וא"צ לעמוד מן השלחן להביא:

כל שהוא נתון. בחצר כמו החדר שנותנין שם הלחם:

הרי הוא כאוצר. דליכא למיחש שמא יאכל השמש שם שהרי בוש הוא לאכול שם:

יש חצר שהוא כמבוי. ואינו צריך בדיקה:

ופריך וחש לומר. וניחוש' שמא החמרים שלוקחין יין למכרו במקומות אחרים הכניסו לתוך האוצר חמץ כדי לבדוק היין דאליבא ריקנא א"א לבדוק היין ואינן בושים לאכול שם:

הבהמים. פי' מנהיגי הבהמות:

ומשני אין דרך. החמרים להביא חמץ לאכלו קודם הבדיקה אלא מיני מתיקה כגון רמונים ותאנים שלאחר אכילתן יוכל לבדקו יפה:

היוצא לפרש. מן היבשה לים:

קודם לפסח שלשים יום. דאז חל עליו להזהר בצרכי פסח כדלקמן שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום:

הדא דתימר. לא אמרן אלא בשיש בדעתו לחזור קודם פסח:

ובספק. אם יש שם חמץ או לא הוא דבדעתו לחזור א"צ לבדוק קודם ל' יום:

אבל בודאי חמץ. אפי' בדעתו לחזור צריך לבדוק אפי' מר"ה:

ואפי' יש בדעתו לחזור. ויש חמץ ודאי בתוך ביתו חייב לבער אפי' מר"ה שמא ימלך ולא יחזור נמצא שלא ביער חמצו ואפי' ביטול לא מהני דאין ביטול לחמץ ידוע כדפרישת במתני' א"נ ר' בא פליג וסובר דלעולם אפילו קודם ל' יום צריך לבדוק:

הכל נאמנין על ביעור חמץ. לומר שבית זה בדוק הוא:

לית כאן אפי' נשים. שהרי הנשים עצמן נאמנין לומר שהן עצמן בדקו:

מפני שהן עצילות. סתמא דש"ס קאמר טעמא דמאן דתני אפי' נשים אבל הנשים עצמן אינן נאמנין מפני שהן עצלניות והן בודקין מעט מעט ואינן בודקין יפה:

נאמנין הן. אף על ביעור חמץ דכיון דמוחזקין במצות מצה כישראל אף במצות חמץ מוחזקין דכל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין יותר מישראל:

הדא דתימר. לא אמרן שנאמנין הכותים על ביעור חמץ אלא דוקא בבתים דמפורש בקרא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם:

הדא דתימר בראשונה וכו'. לא אמרן שהכותיים מדקדקין במצות אלא בראשונה שהיו יושבין בכפרים שלהם ולא נתערבו בשאר אומות:

אבל עכשיו. שנתערבו בשאר אומות אינן נאמנין כלל והן כעכו"ם לכל דבריהם:

ה"ג בהלכות פסח בפסח:

בבית וועד. בבית המדר':

שואלין קודם לשלשים יום. ל' יום קודם הפסח אם שאלו שני תלמידים דבר הלכה אחד מענייני פסח והשני שאל מענין אחר נזקקין לזה ששאל הלכות פסח דה"ל כאלו שאל דבר בעתו:

ואומר להן הלכות פסח שני. דהיינו ל' יום שהוא בי"ד באייר ובפסח ראשון אמר להם שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם:

שכן משה עומד בר"ח. שנא' וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בחדש הראשון וכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וילפינן בגז"ש נאמר כאן במדבר ונאמר להלן במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח:

קולפו כמין גם. שתי שורות דקאמרי ב"ש היינו שורה בזקיפה ושורה עליונה בשכיבה כאדם הבודק כותל הבית מבחוץ והגג:

גם. היא גימל יוונית ועשוייה כמין כף שלנו פתוחה כזה ך:

קולפו. מגלה ותרגום של ויחשוף ויקלוף:

קולפו כמין שני גמין. בודק שתי שורות החיצונות וב' שורות העליונות:

היה נתון. השורות של החביות באמצע הבית ויכול לבוא מכל הצדדין:

על דעתיה דר"ה צריך לבדוק שורה אחת מכל צד ושורה העליונה. ע"ד דבר קפרא צריך לבדוק ב' שורות מכל צד וב' שורות העליונות:

היה עשוי מדריגות. כגון בארץ מונחים עשר על עשר ואח"כ ח' על ח' ואח"כ ו' על ו':

קולפו גמים גמים. בודק כל מדריגה בפ"ע כמין גם:

היא העליונה. והאי עליונה לאו כל גג השורות באורך כל המרתף כדקאמר ר"ה בשם רב אליבא דב"ש אלא שורות חבית אחת ע"פ רוחב כל המרתף ולא מן הארץ עד הקורה אלא אותה שורה הרואה את הפסח ואת הקורה:

ושלפנים ממנה. בגג החבית בודק ב' שורות ע"פ כל המרתף:

תני שלמטה ממנה. שורה אחת הרואה את הפתח ואת הקורה ועוד שורה חבית אחת למטה מן העליונה והיא השורה הזקופה כנגד הפתח ולאו כנגדו ממש אלא הכותל שהפתח בו קרי הכי:

הוון בעיי מימר. סברוהו בני הישיבה לומר מ"ד שורה שלפני' ממנה צריכה בדיקה כ"ש שלמטה ממנה שהרי בה משתמש כשמשתמ' בעליונה:

שלפנים הימנה לא. שאין מכניסין חמץ לשם:

פשיטא אותה. חצי שורה שנשתמש בה צריך לבדוק גם שורה שלפנים ממנה ושלמטה ממנה דמ"ש ממתני' אותה שלא נשתמש בה. מהו מי אמרינן כיון דצריך לבדוק גם אותה דלא גרע משלפנים ושלמטה הלכך צריך לבדוק גם בכל השורה שלפניה ושלמטה ממנה או דלמא די להחמיר לבדוק אותה אבל לא שלפנים ושלמטה ממנה:

במחוללות. שיש אויר חלל בין החביות:

באפוצות. שהחביות דבוקות ודחוקות שאין חלל ביניהם וליכא למיחש שנפל ביניהם חמץ:

מעביר עליהן את הנר. כלומר א"צ להעבירן ממקומן אלא בודק בנר על גביהן ודיו:

הדא אמרה. שמעינן מהכא דחיישינן לנפילת החמץ דאל"כ למה בודקין בין החביות שלא נשתמש שם:

דיפו. שם מקום:

אני אומר וכו'. לעולם דלא חיישינן לנפילה והא דצריך לבדוק בין החביות משום דחיישינן בשעה שסידרו החביות במרתף הכניסו לשם חמץ:

מתני' אין חוששין. כשבדקו בזוית זו ובא לבדוק זו אין חוששין שמא בתוך שבא לזו גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק וצריך לחזור ולבדוק:

שאם כן. שבאת לחוש לכך הרי גם מחצר לחצר י"ל כן אני בדקתי קודם לחבירי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצירי ואין לדבר סוף:

גמ' הכין צורכה וכו'. הכי ה"ל לתנא למתני תחילה מעיר לעיר ואח"כ מחצר ואח"כ ממקום ואח"כ מבית לבית תחלה הרחוק זה מזה ואחר כך הקרובים יותר כלומר אם באת לחוש מעיר לעיר כ"ש מחצר לחצר וכו':

אפי'. כמו דתני במתני' נמי ניחא דלאו אחששא קאמר התנא אלא ה"ק א"כ דאין חוששין מבית לבית כ"ש דאין חוששין ממקום למקום דהוא רחוק יותר וכן כולן כדמסיק:

יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. בתמיה הלכך אין חוששין:

מתני' בודקין אור י"ד וכו'. בגמ' מפרש לה:

בתוך המועד. בתוך הפסח:

לאחר המועד לאחר הפסח שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו:

גמ' טעמא דר"י. דמצריך ג' בדיקות:

כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך. שנים בספר שמות ואחד במשנה תורה:

ופריך והכתיב תשביתו וגו'. הרי שאזהרתו ד' פעמים:

ומשני בעשה הוא. ולא קחשיב אלא לאוין:

כיון שזה צריך לזה וכו'. לא יראה איצטרך ללא ימצא וכדמסיק ה"ל אזהרה אחת:

הייתי אומר הפקיד אצלו. העכו"ם אפי' כבוש תחת ידו יהא מותר דלא יראה לך כתיב ואין זה שלו:

ת"ל לא ימצא. ולא כתיב לך:

ייחד לו בית. כלומר לא קיבל עליו אחריות אלא אמר הרי הבית לפניך הניחו באחת מן הזוית:

ת"ל לא יראה לך. והאי לאו כדידי' דמי:

צריך לבדוק ג' פעמים. לר"י באור י"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור וקס"ד סיפא לא בדק בתוך המועד וכו' כ"ע היא מדלא תני אם לא בדק בתוך המועד כדתני בתחילת דברי חכמים א"כ לאחר המועד כל שכן דנצריך שיבדוק ג' פעמים וקשיא דר"י אדר"י:

בשעה. שלא הגיע זמן ביעורו. קודם הפסח:

ומשני לא צורכה. לא צריכא אלא אם לא בדק בתוך המועד וכו' והך סיפא נמי רבנן היא ולר"י אף לאחר המועד אם לא בדק קודם פסח צריך שיבדוק ג' פעמים:

כפה עליו כלי ולא מצאו. מאי שיהא צריך בדיקה שנית:

ופשיט אני אומר יד אדם נטלתו. ואינו צריך בדיקה:

אותו הבית. ודאי דצריך בדיקה אלא הא קמיבעיא לן בדק אותו הבית ולא מצא אם צריך לבדוק בתים הסמוכים דניחוש שמא גררו החולדה א"ד אפי' בכה"ג לא חיישינן:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

הבית טהור. ואין שאר הבתים צריכים בדיקה:

הדא ילפה מן ההיא. הנך תרי דינים ילפינן חדא מחבירתה:

איבד היא הניח. דלאו דוקא איבד אלא אפי' הניח כזית מן המת בבית ואח"כ בא ולא מצאו צריך בדיקה ולא אמרינן יד אדם נטלתו אם לא כסהו כראוי כמו דאמרינן הכא לענין בדיקה:

אין לך צריך בדיקה אלא אותו הבית בלבד. דהא סתמא קתני הבית טהור ולא תני שבתים אחרים צריכים בדיקה והוא הדין כאן בבדיקה:

ופריך וכר"י אפי' אותו הבית לא יהא צריך בדיקה כדשמעינן מהא דאר"י מעשה וכו':

מסיק. מוסק הזיתים וישראל הוה:

ובא כהן אחד והציץ. על שפת הבור לידע אם זכר אם נקבה וכהן קרוב או מבני הבית היה ושילחוהו שם להגיד לאמו מה טיבו ותבחין בין טומאה וטהרת זכר לטומאה וטהרת נקבה ולא נזכר אותו כהן על אזהרת לנפש לא יטמא בעמיו והציץ בו בבור והנפל לא ראה וטיהרוהו ממאהיל על המת:

שדרך חולדה וברדליס להיות גוררין אותו. ואכלתו שמעי' מהכא דאמרינן מסתמא גיררה חולדה וברדליס ה"נ נימא דאם הניח ולא מצא א"צ בדיקה דחולדה וברדליס גררוהו:

ומשני רצה היא. החולדה וברדליס לגרור בשר אבל אינה רצה אחר הפת ואמרי' שתינוק נטלו או שנרמס ברגלי אדם:

ואפי' תימר וכו'. כלומר ואיבעית אימא דבשר ופת שוין:

פת גוררת ומנחת. ועדיין צריך בדיקה:

וכר"י חוששין. דר"י אפי' לקולא קאמ' דמסתמא גיררה החולדה כ"ש דלחומרא חוששין וצריך בדיקה ודוקא ממקום למקום באותו בית:

מתני' ושורפין בתחילת שש. ואף על גב דכל שעה ששית מדאורייתא שריא גזרו רבנן עלה דלמא טעי וסבר על הז' שהיא ו' אבל בשביעית ליכא למטעי שהיא חמישית:

ותולין כל ה'. ואינו אוכל דטעי ביום המעונן וסובר על השביעית שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל לבהמתו אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן גזרה משום שביעי':

גמ' משש שעות ולמעלן מדבריהן. וששית אסורה משום דמחלפא בז' כדמסיק:

אך ביום הראשון זה ט"ו. שהוא ראשון לז' ימי הפסח:

יכול משתחשך. בתחילת ליל ט"ו אז ישבית שאור ת"ל אך. מיעוטא הוא ולמעט דאפי' מעי"ט תשביתו שאור מבתיכם:

זה י"ד. דמצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בי"ד לחדש:

ת"ל אך. וכל אכין ורקין מיעוטין הן אלמא מקצת היום אסור ומקצת היום מותר ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר וי"מ אך הוא חץ בגימטרי' דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ותופס ח' תחת א' וצד"י במקום ך':

ה"ג תמן הוא אמר אך למעט והכא הוא אמר אך לרבות. וה"פ דהכא מרבה מאך דאף בי"ד ישבית שאור:

מיעטו שאינו בחמץ. אף כאן מיעוט הוא שאף ביום י"ד לא יהיה לו חמץ:

לא תאכל עליו חמץ. כתיב גבי פסח מפרש ר"מ דה"ק בשעת אכילת הפסח לא יהיה לך חמץ אבל בשעת עשייתו מותר מדאוריית' הלכך לא ממעט מאך אלא שעה אחת קודם שקיעת החמה:

על עשייתו. בשעת עשיית הפסח לא יהיה לו חמץ בביתו ופסח ששחטו לאחר חצות מיד כשר לכך מפרש אך חץ:

אית ליה עשה ולא תעשה. על אכילת חמץ וכן על ביעורו:

ל"ת לא תאכל עליו חמץ. דהאי עליו לאו אשחיטת פסח קאי אלא ללמד שאף בזמן שחיטת פסח נמי עובר בלאו על אכילתו וכ"ש בכל ימי הפסח אבל לר"מ עליו על אכילת פסח קאי ולא אזמן האוכל בשאר ימות הפסח אינו עובר אלאו דלא תאכל עליו:

הא רבי מאיר וכו'. כלומר גופא רבי מאיר אומר:

ופריך שביעית. שעה שביעית אינה אסורה מדאורייתא דהא לר"מ לא מרבינן מאך אלא שעה אחת קודם חשיכה אלא דגזרו חכמים על כל חצי היום א"כ קשה שעה ששית למה אסורה:

משום גדר. שעשו גדר שלא יגע בשביעית:

ויש גדר לגדר. בתמיה וכי גזרין גזרה לגזרה:

ומשני אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית. וכולא חדא גזרה הוא דודאי אתו למטעי והוי כמו שביעי' גופה:

אלא שחמישית מתחלפת בשביעית. וכולא חדא גזרה היא:

תמן הוא אמר וכו'. אמתני' דפ' אין בודקין קאי דתנן התם גבי עדות בין לרבי מאיר בין לר"י אחד אומר בחמישית ואחד אומר בשביעית עדותן בטילה שבה' חמה במזרחו של רקיע ובז' חמה במערב וכשנותן ידו כנגד מזרח בה' הצל לצד מערב ובז' הצל לצד מזרח ואי אפשר לטעות וכתיב ודרשת וחקרת והנה אמת נכון שתהא עדותן מכוונת ואי לאו לא קטלינן והוא והם פטורים שמעינן מיהת דליכא למטעי בין ה' לז' והכא קאמר ר"י דבה' תולין דלמא אתי למטעי בז':

ה"ג תמן הדבר מסור לעדים ועדים זריזין הן. וה"פ דשאני התם שהן עדים אנשים בעלי מדע אמרינן ודאי לא טעו אלא שעידי שקר הם:

ברם הכא. אבל כאן זמן ביעור חמץ לכל מסור אפי' לנשים והן עצלניות חיישינן לטעותא:

אר"י בר' בון. משני שינויא אחרינא התם גבי עדות איירי שאחד אומר שהיה תחלת חמש והשני אומר בסוף שבע ובכהאי גוונא ודאי ליכא למטעי מחמת הצל כדפרישית אבל כאן חיישינן שמא יטעה בין סוף חמישית לתחלת שביעית וכיון דהוצרכו לאסור קצת מחמישית אסרו כולה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לעולם אין החמה נוטה למערב אלא בסוף ז'. הלכך בין ה' לתחלת ז' ודאי איכא למטעי:

דברי רבי מאיר. אפילו לדברי רבי מאיר דאמר משש שעות ולמעלה מדבריהן אפילו הכי אם קידש בו אין קידושיו קידושין:

ויאות. שפיר קאמר רב שהרי אם קידש בחיטי קורטבניות בפסח שאינן ראויין לכלום לאכילה ואינן אלא חמץ נוקשה אפילו הכי אין קידושיו קידושין לכולי עלמא משום דאתי חמץ דרבנן ומפקע הקידושין ה"ה המקדש בחמץ גמור בשעות דרבנן אין קידושיו קידושין ואם תאמר היאך אתי חמץ דרבנן ומפקע קידושי דאורייתא ושרי אשת איש לעלמא יש לומר הא קיימא לן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר בית דין הפקר והם הפקירו ממונו. חטים קורטבניו' במדבר. הם חיטים הצומחים בהרי אררט במדבר והן קשין מאוד:

אפקיד דיסקיא דפיסתא. שק מלא גלוסקאות הפקיד אצל רבי חייא הגדול:

דיסקייא. שני מלות מורכבות שני שקים אמתחות של עור:

יוחנן חקוקיא הוה. האי דאפקד גבי ר"ח:

גרבא דכותחא. חביות של כותח ויש בכותח פירורי לחם ואסור משום חמץ:

היידנו שעת הביעור. איזהו שעת הביעור דהא במתניתין תנא שלשה זמנים בליל י"ד ובשחרית וקודם שעה ששית:

כלום אמרו ליגע. בהפקדון למכרו אלא מפני שהוא כמשיב אבידה שאם לא ימכרם יפסידו הבעלים הכל אם כן חמישית לר"י נמי אינו שוה כל כך שהרי אסור באכילה אבל כשמוכר אותן בשחרית השבה מעלייתא היא שמוכר אותן בדמי שוויין:

חמישית כר"י וכו'. חמץ בשעה חמישית אליבא דר"י אם הקדישו לבדק הבית מוקדש שהרי יש בו דמים שראוי הוא ליתן לפני בהמתו:

שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד. שנ' ראשית דגנך תתן לו ודרשינן לו ולא לאורו אפי' היא ראויה להיסק הואיל ואינו ראוי לאכילה לא הוי תרומה:

לא מסתברא. אלא בחילוף כלומר הסברא היא בהיפך:

אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. לאו דוקא לכלבים אלא ה"ה לכל בהמה כל שאינו ראוי לאדם אין פודין אותו וחמץ נמי בשעה ה' לר"י אינו ראוי לאכילת אדם ואינו ראוי לפדייה לפיכך אינו קדוש:

טהורה היא דבר תורה. דהא מן התורה שריא אלא מדרבנן אסור הלכך חל עליה שם תרומה מדאורייתא ואסורה:

מתני' שתי חלות. של חמץ:

של תודה פסולות. בגמרא מפרש מאן פסלינהו:

על גג האיצטבא. שהיה בהר הבית כדי שיראו אותם שם לסימן:

ניטלה אחת מהן. בתחילת שעה ה' בא שליח ב"ד ונוטל אחת וכל העם מכירים שהגיעה שעה ה' ותולין:

ותרומה כל ה'. דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלן:

ושורפין בתחלת שש. דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע:

גמ' כשרות היו. כלומר אפילו לא היה להן פסול גדול כלינה שהן עומדין לשריפה אפילו הכי מאחר שאין להן תקנה ליאכל ואפילו הן עדיין טעונות עיבור צורה יהבינן להו התם והיכי דמי כגון שלא נשחט עליהן הזבח ויש להן קדושת דמים משהוקדשו ואין להן היתר עד שישחוט עליהן הזבח ויזרוק הדם דלחמי תודה אין קדושין קדושת הגוף אלא בשחיטת הזבח דתניא על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בזביחת התודה והאי קדוש בקדושת הגוף קאמר דהא משעה שאמר הרי עלי לתודתי חל עליהם שם הקדש אבל אין קדושות ליפסל בלינה ובטבול יום ואם נטמאו נפדין ויוצאין לחולין עד שישחוט הזבח עליהן וכשם שהזבח מקדשן כך בזריקת הדם ניתרין הם לאכילה כבשר התודה עצמה דהואיל ותלויין בה הרי היא כמוה וזריקת הדם מתרת קדשים דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל:

ופריך ולא בשחיטה הן קדושות. וכיון שלא נשחט עדיין הזבח ולא קידשו גופן יש להם פדיון והואיל ויש להם תקנה בכך למה אנו מפסידין קדשים:

חולייא קומוי לא אוכל. כלומר הרבה חולין מונח לפניו ואינו אוכלן שכבר קרוב לזמן ביעורו ואי אפשר לאכול כולו:

ואת אמרת יפדה ויאכל. בתמיה מי יפדה אותן כל אחד כבר אכל כל צרכו:

מפני שממהרין להביא תודותיהן. בע"פ:

מפני חמץ שבו. שאין יכולין להקריב תודה כל פסח ומקריבין הרבה קודם פסח:

והיא נפסלת. ומיהו עדיין אינן טעונין שרפה וצריכות לעבר צורתן כדתנן בפרק כיצד צולין כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה ואפ"ה מזלזלינן בהו ויהבינן להו התם:

שתי פרות חורשות בירושלים. אותו היום לסימן כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפים:

ופריך וירושלים לא כמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד הוא. כלומר סברא הוא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצין שם אף ממקומות שנהגו בו איסור וא"כ איך היו חורשין בי"ד:

ומשני נראות כחורשות. ולא חורשות ממש:

שני נרות דולקות. לסימן שמותר לאכול כבה אחת מהן תולין כבה שתיהן שורפין:

בחול. שמותר לחרוש ולכבות הנרות:

בשבת. כשחל י"ד להיות בשבת:

ויקבעו לה תקיעה. כשתקעו ראשונה ידעו שתולין וכשתוקעין שנית ידעו שישרופו:

שמא לתמיד הן תוקעין. השומעים התקיעות יאמרו שלתמיד של שחר הן תוקעין ונמצאו אוכלים חמץ מו' שעות ולמעלה:

ופריך והא תנינן בע"ש היו תוקעין שש תקיעות שלש להבטיל העם ממלאכה תקיעה הראשונה לבטל העם שבשדות שנייה נסתלקו התריסין וננעלו החניות שלישית סילק המסלק והטמין המטמין את החמין והדליק את הנרות:

ושלש להבדיל בין קדש לחול. לאחר תקיעות הראשונות שוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע ותוקע אלו ג' האחרונות להודיע שקידש היום ואמאי תוקעין ניחוש שמא יטעו ויסברו לתמיד של בין הערבים תוקעין ויבוא לעשות מלאכה בשבת:

ברם הכא וכו'. אבל הכא אחת לשנה הוא בא ויש לחוש לקלקול:

למה. קאר"ג שתרומה אוכלין כל חמש:

מפני קדושתה. שיש בתרומה הוסיפו שעה אחת או דלמא משום שאין אוכלין מצויין לתרומה שהרי אסורה לזרים הלכך הוסיפו:

מה נפיק מביניהון. כלומר מאי בינייהו:

חלות תודה. שהן קדושות ומותרים לזרים:

אלו אוכלין מצויין. ותולין כל חמש כחולין:

ר' נתן אומר וכו'. כלומר תא שמע מדתני ר' נתן:

כשירות ניטלו. שתי חלות כשירות נטלו:

שוהין להן שעה אחת לאכילתן. והיה עדיין שעה אחת לאכילת החלות דסובר כרבן גמליאל דאמר תרומה כל חמש וה"ה חלות התודה:

ותולין אבל לא שורפין. וכשניטלו השתי חלות היו תולין החולין ולאחר שעה היו שורפין ופליג נמי בהא דא"ר יהודה שהיו נוטלין תחילה אחת אלא שנטלו שתיהן בתחילת שעה חמישית:

אית לך מימר וכו'. והשתא ליכא למימר דטעמא דתרומה משום שאין אוכלין מצויין דא"כ מאי מהני נטילת החלות בשעה חמישית דהא מ"מ אסורין הן אלא ודאי הטעם משום קדושה ואף חלות התודה היו מותרין לאכול בשעה חמישית:

מעין שניהן. שהוא כמכריע ומיהו מכריע ממש לא הוה דדעת שלישית היא דהא רבי מאיר ור"י לא איירי דליהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל דאי הוה תנן רבי מאיר אומר אחד חולין ואחד תרומה כל חמש רי"א אחד חולין ואחד תרומה כל ד' ור' גמליאל אומר חולין כל ד' ותרומה כל ה' הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית:

מתני' מימיהן של כהנים. הכא נקט לה משום סיפא דקתני מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה וכו':

מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. שנגע בשר קדש זה בראשון לטומאה וה"ל איהו שני ולא נמנעו לשרפו עם חמור ממנו עם מי שנגע באב הטומאה דהואיל ואף זה הקל לשריפ' עומד לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה ובגמרא פריך מאי תוספות טומאה איכא הלא גם בראשונה בוולד הטומאה נגע ועכשיו חוזר ונוגע בוולד הטומאה:

גמ' אב הטומאה דבר תורה. הא דקתני במתני' שנטמא באב הטומאה היינו באב הטומאה דאורייתא ולא נמנעו מלשרוף עמו בשר שנטמא בולד הטומאה דרבנן כגון כלי שנטמא במשקין דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי ורבנן גזרו על אוכלין ומשקין שיהו מטמאין כלי משום משקין זב וזבה שהן אב הטומאה כגון רוקו ומימי רגליו והאי בשר שנטמא באותו כלי הוי וולד וולד דרבנן ומדאורייתא טהור הוא אפ"ה לא נמנעו מלשרפו עם ראשון דאורייתא ואף על גב דהשתא מוסיפין לו טומאה שנטמא בולד הטומאה דאורייתא:

בין זה בין זה. הבשר נטמא מתחלה באב הטומאה דאורייתא וכן בולד הטומאה דאורייתא:

ניחא. דתני אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו כדפרישית:

על דעתיה דר' יוחנן. אלא לר"י קשיא מאי מוסיפין טומאה על טומאתו איכא דהא מתחלה נמי בולד הטומאה דאורייתא נטמא:

אב הטומאה. בשר שנטמא באב הטומאה מאי הוי ראשון וראשון עושה שני:

שני שנגע בראשון. זה הבשר שנטמא מתחלה בולד הטומאה דהיינו בראשון מאי הוה שני א"כ אף עתה במקומו הראשון עומד שהוא שני:

ומשני שהשלישי שנגע בראשון ונעשה שני. האי וולד דתני במתני' וולד וולד קאמר שנטמא בבשר שנגע בולד דה"ל האי בשר שלישי וכי הדר שרפו ליה בבשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני והיינו שמוסיפין לו טומאה:

אין שורפין בשר טהור. שנפסל כגון נותר טהור עם בשר קדש שנטמא:

ופריך ע"ד דבר קפרא ניחא דב"ה מתירין לשרוף בשר שהוא פסול מן התורה עם בשר שהוא טמא מן התורה:

וצריכינין משמע. וקמ"ל ר"ח סגן הכהנים ששורפין בשר טמא מדרבנן ואין בו שום פסול או טומאה דאורייתא עם בשר שהוא טמא דאורייתא:

ע"ד דר"י. אלא לרבי יוחנן קשיא השתא פסול מן התורה ואין בו שום טומאה מן התורה שורפין עם הטמא ומטמאין אותו בטומאה דאורייתא כ"ש בשר שנטמא בטומאה דאורייתא שמותר לשרפו עם בשר שנטמא בטומאה חמורה ומאי קמ"ל רבי חנינא:

ומשני ר"ח סגן הכהנים שנייה לה בשם ב"ש וב"ה. כלו' הא דר"ח מודים ב"ש וב"ה דמותר א"נ סובר ר"ח לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה והראשון נראה:

ע"ד דר"י ניחא. בשלמא לר"י דאמר דבוולד הטומאה דאורייתא איירי ניחא ששורפין אותו אלא לבר קפרא דאמר דבוולד הטומאה דרבנן איירי קשיא אמאי אמר ר"ח ששורפין הא בימי ר"ח לא היו שורפין על טומאה דרבנן אלא תולין:

ששה ספיקות. בסמוך מפרש להו:

היו תולין עליהן ובאין. אבל לא שורפין:

ובאושא. כשישבו סנהדרי גזית באושא שהיה אחת מעשר גליו' שגלתה סנהדרין:

ר"ח סגן הכהנים לא לקודם אושא היה. בתמיה וכיון דקודם אושא היה לא היה שריפה לטומאה בדבריהן ואיך קאמר ששרפו את הבשר:

א"ל תיפתר. תפרש למשנתינו שנטמא בכלי זכוכית שגזרו קודם ר"ח ששורפין עליו וטומאת כלי זכוכית דרבנן דלא כתב בהו טומאה באורייתא:

על ארץ העמים. משום ספק קברו' שלהן דעכו"ם מטמ' במגע ובמשא ובאוהל לרבנן ולר"ש נמי דאמר דאין מטמאין באוהל מטמאין הן במגע ובמשא וברקב:

על כלי מתכות. שניטמא וריתכן ועשה מהן כלים חדשים שחוזרין לטומאתן הישנה:

על טהרת ידים. שיהיו ידים שניות לטומאה מפני שהידים עסקניו' הן ונוגעין בבשר ובמקו' מטונף וגנאי הוא לתרומה בכך ונמאס לאוכלן כשנוגע בה בידים מסואבות מדחשיב להו לטומאת כלי זכוכית בהדי הנך משמע דכולהו חד דינא אית להו דכולן לתלות ולא לשרוף:

משני ר' ירמיה הוא דסובר ולא גזרו אכלי זכוכית אלא לתלות ור' יוסי דמשני שנטמא בכלי זכוכית סובר דיוסי בן יועזר גזר אכלי זכוכית לשרוף ולא לתלות:

אלו הן ששה ספיקות. שגזרו עליהן באושא:

על ספק בית הפרס. כלומר על ספיקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס והוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא וי"מ שדה שנחרש בה קבר:

על ספק ארץ העמים. דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת:

על ספק בגדי עם הארץ. דמספקא לן דלמא ישבה עליהן אשתו נדה כדתנן בגדי ע"ה מדרס לפרושין וי"מ דגזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן:

ה"ג ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טהורין הן:

ועל ספק רוקק. כל רוקין מספקא לן דלמא דזב נינהו:

על ספק מי רגלי אדם וכו'. הך ספיקא לא דמי להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה דאיכא תרי ספיקא לקולא דאת"ל דאדם שמא טהור הוא:

שכנגד מי רגלי בהמה. רבותא אשמועינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה:

על ודאי מגען שהיא ספק טומאתן. יודע ודאי שנגע בהן תרומה אבל אינו יודע אם הם טמאים או לא:

מתני' מלהדליק שמן. של תרומה:

שנפסל בטבול יום. והוא שלישי דטבול יום פוסל את התרומה ועושה אותה שלישי לעולם לא שנא אוכלין ל"ש משקין:

בנר שניטמא בטמא מת. בנר של מתכת איירי שנגע בטומאת מת נעשה כמותה דכתיב בחלל חרב ודרשינן חרב הרי הוא כחלל שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו וכשנגע בטמא מת שהוא אב נעשה אב והשתא הוסיף ר"ע דשמן שהוא שלישי מותר לשורפו בנר שהוא אב הטומאה אעפ"י שנעשה ראשון ומדברי ר"ח לא שמעינן אלא דמשלישי מותר לעשות שני דהואיל ויש טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים:

גמ' ופריך על דעתיה דר"י. ניחא דר"ח העיד שמוסיפין משלישי של בשר קדש שהוא טמא מדאורייתא לעשותו שני ור' עקיבא הוסיף דאפילו מפסול תורה דהיינו שלישי של תרומה שאינו אלא פסול מותר לעשותו ראשון:

ע"ד דבר קפרא. אלא לבר קפרא קשיא מאי הוסיף השתא טומאה דרבנן העיד ר"ח שמותר לעשותה טומאה דאורייתא כ"ש דמפסול דאורייתא מותר לעשות טומאה דאורייתא:

לא בא. ר"ע:

אלא לפחות. ולא להוסיף:

תיפתר. תפרש דברי ר"ע דשמן נפסל בטבול יום שנטמא בטומאה של דבריהם כגון בבית הפרס ובא ר"ע להוסיף שפסול דרבנן מותר לעשותו ראשון דאורייתא:

ופריך ר"ח סגן הכהנים שנייה מב"ש וב"ה. לרבי יוחנן פריך בשלמא לר"ח שפיר תירצת דקמ"ל דאליבא דכ"ע מותר לשרוף טומאת תורה עם טומאת תורה אלא ר"ע דלא איירי אלא מפסול תורה דמותר לשרפו עם טומאת התורה היינו דב"ה ממש ודר"ע ל"ל:

ר"ע כדעתיה. דסובר אוכל מטמא אוכל מן התורה וקמ"ל ר"ע דמשלישי מותר לעשות ראשון דמדברי ב"ה ליכא למשמע דה"א הא דמתירין לשרוף הפסול עם הטמא היינו דוקא לעשותו שלישי או רביעי אבל לעשותו ראשון לא:

יטמא דבר תורה. דכתיב וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו יטמא טמא אינו אומר אלא יטמא לימד על ככר שני שעושה שלישי דהאי קרא באוכלין משתעי דכתיב בתריה מכל האוכל אשר יאכל והוא היה בתוך הכלי יטמא לאוכל אחר. ל"א רבי עקיבא סובר יטמא דבר תורה דמדאורייתא הכלי מטמא אוכלין ומשקין:

אף על גב דלית ליה לר"י יטמא יטמא באוכלין. וסובר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ואין שני עושה ג' בחולין:

אית ליה יטמא יטמא בכלים. הא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא לימד על משקין שנגעו בכלי שנטמא במת שמטמאין כלי:

אית תניי תני. איכא דתני במתני' נר שנטמא וטמא מת דהיינו שנגע הנר במת עצמו:

אית תניי תני. נר שנטמא בטמא מת:

בכלי שטף. טהור כלי עץ דכתיב וכל אשר ישטף במים וכלי עץ שנגע במת נעשה אב הטומאה והמשקין הנוגעים בו נעשים ראשון וקמ"ל רבי עקיבא שמשלישי מותר לעשות ראשון אבל אם נטמא הנר בטמא מת הוא נעשה ראשון והשמן נעשה שני וקשיא מאי הוסיף רבי עקיבא הא ר"ח נמי אמר דמותר לעשות משלישי שני:

בכלי מתכות. ואפי' נגע בטמא מת נעשה אב הטומאה דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל והוא הדין לכל כלי מתכות אבל כלי שטף לא:

מה טעמא. כלומר מנ"ל דאין כלי שטף נעשים אב הטומאה כשנוגעים בטמא מת דלמא מתכות וה"ה כלי עץ:

טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה. לעולם ובכל הכלים איירי:

מתני' מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. עם זמן הביעור דהואיל והולכות לאיבוד אף הטהורה ואסורה מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה ואע"ג שמוזהרין אנו על שמירתה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי:

אינה היא המידה. אי אתה יכול ללמוד את זו מדבריהן ובגמ' מפרש אמאי אינה היא המידה:

מודין ר"א וכו'. ר' יוסה קאמר לה אע"ג דאיפליגי ר"א ור"י בשריפת תרומה בהא מודו ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה:

על התלויה ועל הטמאה. דר"א סבר דמוזהר על שמירתה של תלויה דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תלויה ואחת טהורה:

ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה ועל התלויה ועל הטהורה לא נחלקו ששורפין דהואיל ולא הוחזק טומאה אין נראית כמטמא בידים:

גמ' מהו בפסח. דתני במתני' היינו בי"ד שהוא זמן שריפת החמץ וכדפרישית במתני' א"ר יוחנן. מדבריהן דקאר"מ היינו מדברי רבי עקיבא ור"ח סגן הכהנים דתרומה טהורה בשעה ששית דמייא להאי דטהור מדאורייתא וטמא מדרבנן הא נמי שרייא מדאורייתא עד תחילת שבע ואסורא מדרבנן כיון דאשמועינן ר"ח ור"ע דמטמינן טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא דר"ע נמי איירי בטבול יום דבית הפרס כדאוקימנא לעיל מטמינן נמי תרומה טהורה דאסורה מדרבנן בטומאה. דתרומה טמאה דאורייתא:

מדברי ר"א ור"י. דתנן בפ"ח דתרומות חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה מוד' ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנו רביעית בטהרה יציל ואם לאו רא"א תרד ותטמא ואל יטמאנה בידו רי"א אף יטמאנה ביד וקאר"מ מדברי ר"י למדנו כיון דסופה לאיבוד שרי לטמאנה מיד ה"ה בע"פ נמי ומדבריהם דקאמר היינו ממחלוקת דר"א ור"י למדנו:

ע"ד דר"י ניחא. דקאמר מדבריהם למדנו דאדלעיל קאי:

מה בא ר"א ור"י לכאן. הלא אינן נזכרים במתני' ואהי קאי מדבריהם למדנו:

א"ל תניין אינון. תנאים הם וה"ק מדברי תנאים למדנו ששורפין ומאן אינון תנאים ר"א ור"י והאי עדות דר"ח ור"ע לא שייך לגבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפין קודש טהור עם טמא נקט לה. ל"א קשיא ליה מאי בעי רבי אליעזר ור"י לכאן דקא סלקא דעתך דאדרבי אליעזר ור"י דרישא קאי דתרווייהו סוברין דאסור לאבד ביד ומשני תנאי נינהו ר"א סובר דר"י מתיר אפי' לטמאות בידים כל היכא דסופו לאיבוד:

הכל מודין בששה עשר. שנאסרה כבר מן התורה אין לך פסול גדול מזה ואפי' לר' יוסי שורפין:

ה"ג רבי יסי מקשי למה רבי יוסי אמר אינה המידה:

ר' יסי דו שמע. הש"ס מפרש למה קשיא לר' יסי מפני שהוא שמע מר' יוחנן דאמר מדבריהם היינו מדברי ר' עקיבא ור"ח:

והוא שמע נמי הא דאמר בר קפרא לעיל דר"ח בוולד הטומאה דדבריהן איירי:

ולא שמע. דרבי יוחנן פליג אבר קפרא ומוקי לה לדר"ח בולד דאורייתא:

והוא מקשי. והיינו דקשיא ליה לרבי יסי:

כשם שמותר וכו'. כשם שמודין הכל ששורפין בששה עשר טהורה וטמאה שהוא פסול תורה עם טומאת התורה:

כך יהא מותר לשרוף איסור דבריהן. דהיינו תרומה בי"ד בשעה ששית דפסול מדרבנן עם טומאה דאורייתא:

שכן שורפין. לר"ח ולד דרבנן עם טומאה דאורייתא ולמה א"ר יוסי אינה המידה:

אלא שנייה היא. אלא ע"כ לומר דאיכא לחלק בין איסור לטומאה דאע"ג דטומאה מדבריהן שורפין עם טומאה דאורייתא סובר ר' יוסי דאין לשרוף פסול דרבנן עם טומאה דאורייתא דבשלמא התם איכא שם טומאה עליו משא"כ כאן:

וא"ר יסי בשם רבי יוחנן וכו'. וקשיא איך א"ר יוחנן דהכל מודין בט"ז וכו' והיינו משום שסובר דאפילו לרבי יוסי אין חילוק בין פסול לטמא:

אלא בין זה ובין זה דבר תור'. הא דקאמר ר"ח שנטמ' בולד הטומאה בולד דאורייתא ושפיר קאמר ר' יוסי דאינה המידה דאלו התם דאורייתא ודאורייתא ואלו בשעה ששית פסול דרבנן וטומאה דאורייתא אבל בין פסול לטומא' אין חילוק:

מן צוד. שם מקום:

ואמר משמיה דרבי יוחנן. כדברי ר' יסי דר"ח בולד הטומאה דאורייתא איירי:

ואמרית יאות. וקאמר ר"י שפיר דבששה עשר הכל מודין:

ה"ג ברם הכא פסול דרבנן עם טומאת תורה:

בגין כך. בשביל קושיא זו אמר רבי יוסי אינה המידה:

וקשיא דר' יוחנן על דר"מ. מפירושו של רבי יוחנן בדברי ר"ח קשיא אדר"מ והיינו דקא"ר יוסי אינה היא המידה וקשיא לבר קפרא דאמר לעיל דר"ח בולד דרבנן איירי:

ומשני סבר בר קפרא כרשב"ל. דאמר דלאו אדברי ר"ח קאי מדבריה' דר"מ אלא מדברי ר"א ור"י:

וקשיא דבר קפרא על דרבי יוסי וכו' כלומר מאי קא"ר יוסי אינה היא המידה הא מיהת מדברי ר"ח שפיר שמעי' דשורפין טומאה מדבריהן עם טומאה דאורייתא אם כן הוא הדין נמי פסול דרבנן עם טומאה דאורייתא דהא שניהן שוין:

ר"מ כדעתיה. מתניתין עדות דרבי חנינא ר"מ היא ששנה אותו ור"מ לשיטתו דמחמיר בדרבנן כדאורייתא ל"א רבי אבין אדר' יוחנן קאי דר"ע נמי סובר דבולד דאורייתא איירי ר"ח ואפ"ה יליף מיניה ששורפין הטהורה עם הטמאה בששית דאינו מחלק בין דאוריית' לדרבנן:

אין אשכחן וכו'. והיכן מצינו שר"מ מחמיר בדרבנן כדאורייתא:

א"ר חיננה. כי האי:

דתנינן תמן. בנדה פ' בא סימן:

הרי זה מקולקלת. אינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה דהא לא ידעה אימת חזאי:

וחוששת משום זוב. אם עברו עליה שלשה מימי זיבה משלבשה חלוק זה ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין מספקינין להו דלמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא אע"ג דבמקום א' נמצאו:

דברי ר"מ. שהוא מחמיר בכתמים בספיקן משום זוב אע"ג דכתמים דרבנן והוא הדין בכל מילי דרבנן מחמיר:

תמן תנינן. תרומות פרק האשה:

שנולד. שאירע כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע:

התורפה. הפקר ועומדת ליפסד שם:

יניחנה במקום המוצנע. דעדיין מוזהר על שמירתה דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת תלוייה ואמר רחמנא דתרווייהו בעו שימור:

יניחנה במקום התורפה. כלומר אם רצה יכול לגרום לה טומאה דקסבר יש אם למסורת ותרומתי כתיב בלא וי"ו:

אל יחדש בה דבר. אין צריך לשמרה ואף אסור לגרום לה טומאה:

מדברי שלשתן. אפילו מדברי רבי יהושע דמיקל מכולהו שמעינן דתלויה אסור לשרפה דע"כ לא התיר אלא להניחה במקום התורפה אבל לאבדה בידים לא:

חבית הראשונה. היינו חבית שנולד לה ספק טומאה דתנן ברישא דמתניתין דתרומות דלד"ה אין שורפין אותה:

כר"י אתיא. כר"י דמתניתין דהכא דאמר ומודים ר"א ורבי יוסי ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה והא דתני בסיפא על מה נחלקו וכו' מוקי לה בבבלי דר"ש קאמר לה ולא רבי יוסי:

השנייה כר"מ. פלוגתא דחבית השנויה בסיפא דתרומות חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו רבי יהושע אומר אף יטמאנה ביד סיפא זו כר"מ דמתיר לטמאה בידים כיון דסופה לאיבוד ובע"פ נמי מותר לטמאה כיון דסופה לאיבוד:

חברייא אמרין. בני הישיבה אמרו הא דאמר רבי אלעזר חבית הראשונה כר"י היינו דוקא כר"י ולא כר"מ דלר"מ כיון דמ"מ סופה לאיבוד שורפין אותה וכן סיפא דוקא כר"מ ולא כר"י דלר"י אפילו הולכת לאיבוד אסור לאבדה:

חמון מה אתון אמרין. ראו אם אפשר לקיים דבריכם:

וכר"ש שורפין. ר"ש ודאי אית ליה דשורפין לתלויה כדמסיק בסמוך:

וירבו ר"מ ור"ש על רבי יוסי. שאין דברי אחד במקום שנים והלכה ששורפין ולמה תני רבי מתני' סתמא כרבי יוסי. ועוד שמעינן מן הדא. ועוד תא שמע דאין שורפין לתלויה:

מן מה וכו'. ממה. שאנו רואין כשבא לפני החכמים לישאל על התלויה מה לעשות בה והן אומרים לתלות ואין אומרים לשרפה ש"מ דאסור לאבדה בידים:

הן אשכחנן וכו'. והיכן מצינו דר"ש סובר ששורפין את התלויה:

ה"ג הדא דתנינן על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר"א אומר זו לעצמה וזו לעצמה ורי"א שתיהן כאחת:

א"ר יוחנן ר"ש שנייא. וה"פ סיפא זו ר"ש תני אותה כדפרישית לעיל:

ופריך אין תימר לית לר"מ תלויה. אלא דמודה ר"מ דתלויה אסורה לאבדה בידים דשמא יבא אליהו ויטהרנה:

תרומה תלויה וטהורה. ובמס' תרומות הגירסא תרומה תלויה וטמאה וכיון דלר"מ קיימינן אין בהן חילוק בע"פ מיהו לקמן מוכח דגרסינן טמאה:

שורפין אותה. בי"ג בניסן סמוך לחשיכה אם חל י"ד בשבת ואס"ד דסובר דמותר לאבדה בידים למה ליה להמתין עד שחשיכה ישרפנה כל זמן שירצה אלא ודאי דסובר ר"מ דתלויה אסור לאבדן בידים אלא בע"פ שאני דמחויב לשרפה:

תיפתר. תפרש למתני' דתרומות:

בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה. לחכם שיעקור שם תרומה ממנה ויהיו הפירות טבל ויפריש על הטבל תרומה ממקום אחר מפירות טהורים אלא רצה להניחם כך הלכך מותר לאבדה בידים אבל ברייתא דתני בה ר"מ ששורפין אותה ע"ש עם חשיכה איירי בתרומה שדעתו לישאל עליה ואם ישרפנה נמצא מפסיד לתרומה:

כל מה דאנן קיימין. מתני' דתרומות ותלויה דר"א ור"י דמתני' הכל איירי בתלויה שאין דעתו לישאל עליה:

הרי זו טהורה. דינה כדין תרומה טהורה ולדברי הכל אסור לאבדה בידים:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

שאמרו טהורה היא. כלומר שאמרו הבעלים תרומה מעלייתא היא ואכלו הפירות שנעשית תרומה עליהן שאי אפשר לישאל עליה:

הרי זו טמאה. דינה כדין תרומה טמאה וברייתא זו כר"ש אתיא ולדעת חברייא אפילו כר"מ:

מיי כדון. במאי מוקמת לה להך ברייתא דשורפין תלויה בע"ש עם חשכה בשדעתו להשאיל עליה א"כ למה הוא שורפה ולא שאל עליה:

תיפתר שנולד לה ספק עם דמדומי חמה. כלומר סמוך לחשיכה ואין לו פנאי לישאל עליה. ל"א מאי כדון. ועכשיו שתירצת דברייתא איירי בשדעתו לישאל עליה קשיא נוקמי מתני' כר"מ ובשדעתו לישאל עליה ומשני לעולם דאין חלוק בין שדעתו לישאל עליה או שאין דעתו לישאל עליה אלא דברייתא איירי שנולד לה ספק סמוך לחשיכה הלכך לא שרפו אותה קודם לזה והראשון נ"ל:

ה"ג ואתון אמרין חבית השנייה כר"מ ולית רבי יוסי מודה בה:

והתני. בברייתא אהך פלוגתא דחבית השנייה:

בד"א בבור שיש בו כדי להעלות אבל בבור שאין בו כדי להעלות אפילו כל שהוא אסור לטמאותו. וה"פ הא דאמר אם יוכל להציל ממנו רביעית בטהרה יציל משמע הא פחות מרביעית א"צ להציל דוקא בשיש בבור מאה ואחד שתוכל התרומה לעלות בחולין שבגת התחתונה שאינה נפסד' לגמרי שהרי יכול לאכלה נקודי' או קליות כדתנן בפ"ה אבל אם יש בבור ק"א כנגד התרומ' טמאה אפילו כל שהוא שיכול להציל חייב להציל שהתרומה שיורדת למטה נפסדת לגמרי:

ואין כר' מאיר. ואי ס"ד דמתני' דוקא כר"מ קשיא הא לר' מאיר:

היא בור וכו'. כלומר שניהם שוין שאם יכול להציל אפי' כל שהוא בטהר' יציל דהא לדידיה טעמא דמותר לטמאות' הואיל וסופו לאיבוד קיימא והכא כל שיכול להציל אפילו כל שהוא אין לאבדה:

ועוד מן הדא. קשיא לחברייא. לית בר נש וכו'. אין אדם אומר אינה היא המידה כלומר שאין הדברים דומין זה לזה אלא א"כ מודה בדין הראשון דאל"כ מה לו לתלות שאינן דומין דהא אפי' דמיין להדדי אין למידין הימנו:

מיי כדון. אם כר"י אתי' מתני' מ"ט דר' יהושע דמתיר לטמאות' דהא ר' יוסי סובר דאסור לטמאותה אע"ג דלאיבוד קיימא:

תמן. התם גבי חבית היינו טעמא דר' יהושע כדי לחוס על ממונן של ישראל שלא יאבדו החולין טמאין שבגת התחתונ' שאם תרד התרומה יהיו אסורין אפי' לזרים:

בימי טומאתן. והכא מה אית לך אבל הכא תרומה טהורה בשעה ששית מה הפסד אית לך דנטמא אותה:

ופריך אפילו הכא נמי וכי אינו מפסיד עצי' לשתי הסקות:

ומשני להפסד מרובה. דחולין שבתחתונה חששו:

תיפתר כמ"ד מדברי ר"ע וכו':

אמר ר"מ. ולית ש"מ כלום. דאיכא למימר דמתני' דחבית ככ"ע והכא בפסח טעמא אחרינא איכא כיון דכבר יש בה פסול דרבנן. וא"ר יוסי אינה המידה דאלו התם טמא וטמא והכא פסול וטמא:

לית הדא פליגא על רבי יוסי. וכי אין חבית השנייה פליגא על ר"י דהא מתיר רבי יהושע לטמאה בידים הואיל וסופה לאיבוד אזלה ולית ליה הא דאמרינן לעיל דמשום הפסד חולין הוא:

א"ל ודלא כרבי יוסי. הכא נאמר והשניה כר"מ ודלא כרבי יוסי:

ופריך נימר דלא כר"מ. חבית ראשונה דלא כר"מ:

ה"ג לפי שמצינו ר"מ שורף תלויה בכל מקום וכ"ה במסכת תרומות. וה"פ כיון דאפילו לרבי יהושע דמיקל בחבית הראשונה מודה מיהת שאין שורפין התלויה אלא שאין מוזהרין על שמירתה ואלו ר"מ סובר ששורפין התלויה אפילו אינה הולכת לאיבוד:

ה"ג ואמרית ליה כגון ההיא שהיא תלויה דבר תורה הא דא"ר מאיר ששורפין התלויה דוקא שניטמאת בספק דאורייתא אבל בטומאה דרבנן אין שורפין ופלוגתא דחבית הראשונה בתלויה דרבנן.:

א"ל אין. הדבר כן אלא שאני מפרש לה דר"מ סובר ששורפין התלוייה אפילו נטמאת בטומאה דרבנן כגון מדורות העכו"ם שהן טמאים מדרבנן מפני שהן קוברין שם נפליהם:

מה בידך. כלומר מה ברייתא בידך שראית לומר כן שאפילו בתלויה דרבנן שורפין:

ריב"י אמר שורפין. ואס"ד דר"ח סובר שאין שורפין בדרבנן נמצינו לומר שלש מחלוקות בדבר ר"י סובר שאין שורפין כלל ור' מאיר ששורפין דאורייתא וריב"י ששורפין אפילו דרבנן:

רבי מאיר שורף תלויה בשאר ימות השנה. כלומר ואפילו אינה ערב פסח ולא חייש שמא יבא אליהו ויטהרנה:

ופריך והא תני כן וכו' וישרוף בשחרית. ואס"ד דר' מאיר שורף התלויה בשאר ימות השנה למה אמר ישרוף התלויה דוקא עם חשיכה:

ומשני תיפתר שנתעצל ולא שרף ואם חשיכה דקאמר לאו דוקא אלא קודם שבת:

דתני טמאה. בברייתא ששורפין אותה עם חשיכה וטמאה ודאי הוה מצי לשרפה בשחרית אלא ודאי בשנתעצל ולא שרף איירי רבי מאיר בברייתא:

תיפתר שנולד לה טומאה. וספק טומאה סמוך לחשיכה הלכך לא שרפו אותה בשחרית ולעולם לר"מ שורפין תלויה בשאר ימות השנה:

רבי שמעון. דאמר בבכורות בכור שאחזו דם יקיז אע"פ שהוא עוש' בו מום דכיון דסופו לאיבוד אם לא יקיז לו מותר לעשות לו מום:

ור' יהושע. דאמר אם היתה מכוסה יגלנה הואיל וסופה לאיבד שניהן אמרו דבר אחד:

לא דין מודה לדין וכו'. לא רבי יהושע מודה לר' שמעון דע"כ לא קא"ר יהושע אלא גרמ' אבל הכא דבידים מטיל בו מום מודה רבי יהושע שימות ואל יטיל בו מום:

ולא ר' שמעון מודה לרבי יהושע. דהתם בתרומת תלויה אל יעשה בה דבר דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא ודאי תמות:

מסתברא רבי שמעון יודה לר"י. דהשתא בידים קמתיר ר' שמעון כ"ש בתרומה דגרמא הוא:

על דעתך דתימר ר' שמעון יודה לרבי יהושע. וה"ה דר"י יודה לר"ש:

וישרוף שתיהן כאחת. דהא טהורה נמי לאיבוד אזלא וכי היכי דמתיר ר' שמעון להטיל בכור מום בידים ה"ה נמי נשרוף לטהורה עם הטמאה:

ומשני טהורה היא. בשלמא הכא תרומה בשעה ששית מדאורייתא מותרת אלא דרבנן גזרו עליה שריפה כטומאה הלכך אין לטמאותה ולא דמיא כלל לבכור ובתרומות ל"ג טומאה:

ופריך מכל מקום מי לא. נפסלה התרומה בשעה ששית בהיסח הדעת שהסיח דעתו משמירתה וא"ר יוחנן הסיח הדעת פוסל התרומה מן התורה:

אחוזת דם כר"ש תורה. כי היכא דאחוזת דם לר"ש סופה לאיבוד מדברי תורה מותר לאבד' בידים וכן חבית השנייה לר"מ שסופה לאבד מדברי תורה מותר לטמאה בידים ה"נ תרומה טהורה בשעה ששית נתיר לשריפה שהרי אסורה מן התורה בפסול היסח הדעת:

ומשני אינה כן. אינה נפסלת בהיסח הדעת שעדיין הוא משמרה שלא יגעו בה טהרות אחרות:

בריה דר"ח כתובה. כך שמו:

הגע עצמך שהיא נתונה ע"ג הגחלים. ואינה צריכה שימור:

לכשיתננה. הטהורה ע"ג הגחלים ומודינא דמותר ליתן גם הטמאה לשם ואינו חושש:

אתון אמרין ר"ש יודי לר' יהושע ורבי יהושע אית ליה דר"ש אפי' ר' יושוע לית הוא ר' יושוע. כלו' קשיא דר"י אדר"י דאלו בחבית הראשונה קאמר שאין לשרוף התלויה שלא לאבדה ואלו ה"ק ר"י שתיהן כאחת ואיירי בתלויה דכל השנה כדפרישית לעיל:

א"ל תניין אינון. תנאי נינהו מתני' דהכא דאמר שתיהן כאחת ר' שמעון אליבא דר"י ומתניתין דתרומות ר"מ אליבא דר"י דחבית הראשונה שאין סופה לאיבוד אסור והכא שסופה לאיבוד מותר לטמאה:

תמן תנינן. בבכורות פ' כל פסולי מוקדשין:

אפילו מת. אם לא יקזוהו:

אין מקיזין לו את הדם. אפילו במקום שאין עושין לו מום כגון שיכול להתרפאות דגזרינן מתוך שבהול על ממונו אתי למיעבד אפילו במקום שעושין בו מום:

יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יפגום אזנו או ניב שפתיו:

לא ישחוט עליו. במום הזה הואיל והטילו עד שיפול בו מום אחר:

אתיא דר"י כר"ג. דחבית הראשונה דאמר אל יחדש בה דבר:

דרבנן כר"א. דמוזהר על שמירתם ולעשות לה תקנה שלא להפסידה והכא בבכור נמי אסור לקלקלו ומתיר לתקנו אם יכול לתקנו בלא מום:

ודר"ש. דאמר להטיל בו מום קודם שימות כדי שיהא ראוי לאכילה כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שיהא ראוי לזילוף דמתחלה אינה ראוי' לאכילה שמא טמאה היא ואינה ראויה לזילוף שמא טהורה היא:

אתיא כר"י אחרייא. כר"י שבחבית השנייה דאמר יטמאנה ביד כדי להציל החולין ה"נ מותר לכוין לעשות לו מום כדי להצילו ממיתה:

תיפתר. בקדשים שהוא חייב באחריותן וכר"ש. במסכת תרומות ל"ג ליה והכא דגרס לי' נ"ל דה"פ הא דאר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין איירי בקדשים שחייב באחריותן ואליבא דר"ש דאמר ממון בעלים הם והלכך מתיר אפי' לכוין לעשות בו מום:

אלא בשפיכה. כלומר לשחיטה שאין צורך בדמו כמים א"נ ששופך כל דמו אבל לא להקזה:

והכתיב אף בפסולי המוקדשין וכו' והתם לכ"ע מותר אפי' להקיז:

להכשיר אית אמרת. התם איצטריך כמים ללמדך שדם שחיטה מכשיר את הזרעים:

ובשעה שאינו לרצון. כגון האי בכור שאחזו דם:

אפי' כולו מומין וכו'. מדה"ל למכתב מום וכתיב וכל מום לרבות אפי' בעל מום שלא יטיל בו מום אחר:

הדרן עלך אור לארבעה עשר