דיני ממונות. הודאות והלואות:

בשלשה. הדיוטות אף דג' פעמים אלקים דכתיב בשומרים הוו כאלו כתובים ג"כ בפרשת אם כסף תלוה דעירוב פרשיות כתובים כאן אפלו הכי לא אצרכוהו חכמים שלשה מומחים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחים לכופו לדין:

גזילות וחבלות בשלשה. מומחים דשלשה פעמים אלקים כתב בפ' שומרים שהן גזלות שזה טוענו שלח יד בפקדונו ואלקים משמע לשון שררה ומומחה:

נזק. אדם באדם או שור המועד שהזיקו שמשלמים נזק שלם:

וחצי נזק. שור תם שהזיק אדם ואע"ג דהיינו חבלות איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו שהזיק אלא משלם יותר תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:

והמוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:

דיני נפשות. דאם אמת הדבר וזנתה תחתיו נסקלת ודיני נפשות בעשרים ושלשה דר"מ סובר אם יהיה צריך לדיני נפשות יוסיפו עד כ"ג:

גמ' מנן תיתי ליה. מנ"ל דדיני ממונות בשלשה אי מדכתיב והיו אלה לכם לחקת משפט דמשמע בין ד"מ בין ד"נ שוים א"כ נאמר דגם דיני ממונות בעשרים ושלשה כדיני נפשות:

ומנין שדיני ממונות בשלשה:

ה"ג ואחד דיני נפשות בעשרים ושלשה ומנין כו' ואין דורשין תחילות. לענין דלגופיה אתא דליזול לגבי הדיינים ולא ליעבד דינא לנפשיה:

ואין ב"ד שקול. ואין עושין ב"ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים:

אלא אשר ירשיעון. לשון רבים:

ר' אבהו. פריך לר' יהיה דיני ממונות בתחלה בשלשה כדי שיגמר הדין בחמשה דהא אפילו נאמר דסובר כר' יונתן דאין דורשין תחלות מ"מ עד האלקים וגו' מיותר וע"כ לומר לרבות עוד שנים קאתי ואין ב"ד שקול ומוסיפין עליהן עוד אחד:

ה"ג ושיגמור בשלשה. כלומר אם יחלקו שיהא שלשה הרוב ונלך אחריהם:

אשכח. מצא ברייתא דתני חזקיה מפורש בה דר' אף בד"מ בעי חמשה:

הרוג ע"פ מטים. אינו נהרג עד שיהיה שנים מטים לחוב יתר על המזכים כדתנן לקמן בפרקין:

מה עדים. בעינן שנים כדכתיב ע"פ שני עדים יקום דבר:

ופריך לא הן גזולות הן חבלות. שניהם מפורשים ודין אחד להם תרתי למה לי:

אשכח. מצא ברייתא דתני רשב"י:

אתא מימר לך. קרא ואלה המשפטים בא ללמד שאין הדיין צריך. שידע כל הדינים הנדרשים מקרא על בוריין אלא משידע הדינים הנזכרים בפשוטו של מקרא יכול לדון ובמתני' נמי קא משמע לן שידע הדינים המפורשים בתורה דכתיב בהו אלקים שהן גזילות וחבלות:

ותייא. ואתיא הא דרשב"י כהא דאמר ריב"ח:

ריב"ח. באו שני אנשים לפניו לדין ואמרו לו על מנת כן דנין לפניו שידון להם דין תורה אמר להם אני איני יודע דין תורה. בכל הדינים שבאים לפני ואפשר שאהיה טועה בדבר אבל היודע מחשבות כלומר הקב"ה יפרע מאותן הדיינים שפוסקים הדין במתכוין נגד הדין תורה הלכך קבלו עליכם מה שאני אומר לכם שמע מינה שאין הדיין צריך לידע כל הדינים:

ר"ע. כשבאו בני אדם לפניו לדין היה אומר להם הוו יודעין שלפני ה'. אתם עומדין ולא לפני עקיבא בן יוסף הלכך אל תטענו שקר:

ניטלו דיני נפשות. מסנהדרין גזרה המלכות שלא ידונו עוד ד"נ א"נ הן עצמן ביטלו:

ה"ג בימי ר"ש בן יוחי ניטלו דיני ממנות. מב"ד של ישראל:

בריך רחמנא. דניטלו ד"מ שאין אני חכם לדון דיני ממונות:

ב"ד חצוף'. שעברו על תקנת חכמים:

תריהון. אמרין:

תמן תנינן. בכורות פ"ה:

מה שעשו עשוי. ולא הדר דינא. וישלם למי שהפסיד מביתו. כל מה שהפסיד לו וקשיא הך מתני' לר"י ור"ל דהיה דן את הדין יחידי משמע:

ה"ג בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה. מתני' איירי שאמרו הבעלי דינים שמקבלים את היחיד כשלשה ע"מ שידין להם דין תורה:

במה אנן קיימין. במאי עסקינן:

ה"ג אם בשטעה ודנן דין תורה בדא מה שעשה עשוי אם בשטעה ודנן בשיקול הדעת בדא ישלם מביתו. וה"פ אם בשטעה בדבר משנה אמאי מה שעשה עשוי הא קיי"ל טעה בדבר משנה חוזר ואם בשטעה ודן אותם משיקול הדעת כגון דאיכא תרי תנאי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועביד כאידך אמאי ישלם מביתו הא עדיין לא נתברר שטעה בדין תורה:

וטעה ודנן משיקול הדעת. ולכך מה שעשה עשוי לפי שאין כאן טעות מבורר ולכך ישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לקבל על עצמו לדון יחידי דין תורה קנסינן אותו:

דתנינן. אבות פ"ד:

שאים דן יחידי אלא אחד. הקב"ה שהוא יחיד בעולמו ואי אפשר שיטעה ואפי' יחיד מומחה מדת חסידות שלא ידון יחידי שמא יבא לטעות:

מימינו ומשמאלו. וקשיא וכי יש שמאל למעלה והלא הכל ימין שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחוב וע"פ הכרעתם העולם נידון:

אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. וחותמו של הקב"ה אמת ש"מ שהוא חותם יחידי:

לעולם אין הקב"ה עושה בעולמו דבר שחותם אא"כ נמלך בב"ד של מעלה. ללמד דרך ארץ:

מה טעם. מנלן:

אימתי. מפרש וצבא לשון חיל כמו וכל צבאם:

וה'. דבר עליך רעה. וקשיא הא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא ודאי וה' הוא וב"ד והרעה יוצאת מפי הב"ד:

שהוא אלקים חיים ומלך עולם. ור"ל בסמוך מפרש דברי ר' בון איך נרמז דבר זה בתיבת אמת:

שלא קיבלתי מאחר. מלכותי שאין לי ראשית:

שאין לי שותף. שאותיות הן כ"ז והמ"ם סתומה היא לבדה האמצעית והיא מורה על אחדותו ולכך סתומה מכל צד היפה מראה דחק בזה:

שאיני עתיד למסור מלכותי לאחד. שאין לי אחרית:

ר' בא. ור' בנימין בר יפת היה להם דין לפני ר"י ויצא הדין לזכות לר' בנימין:

אתא. בא ר' בא לפני ר' אמי לקבול על ר"י שדן יחידי:

ואלף. ולמד לו ר' אמי מומחה שכסף לבעל הדין ודן דינו דין:

ר' אבהו. היה יושב בבה"כ בקיסרין שהיתה עשויות כמדרון ודן יחידי:

א"ל. תלמידיו ולא כן למדתנו רבינו אל תהא דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד:

אמר להו כיון שבאין הבעלי דינים ורואין שאני יושב יחידי ואפ"ה באין ודנין לפני הו"ל כאלו קבלו אותי כשלשה לדון יחידי:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ר"י. הלך לדון לפני ר"ח הגדול והושיב אצלו ב"ד ואחד מהן תלמידו ולא רצה לדון יחידי. ופריך ולא כן תני. בברייתא הרב ותלמידו אין מונין אלא אחד א"כ מאי מהני התלמיד שהושיב אצלו:

ומשני נאמר. תלמיד חבר היה לר"ח כר"ל לר"י דלגמרא דידיה היה צריך אבל לסברא דידיה לא הוי צריך:

גזר דין. פסק דין הוי יצא מרב שהיה דן יחידי:

מן ר' אחא. נמי הוה יצא פסק דין שדן יחידי וכן מר' יונה ומר' יוסי:

תמן תנינן. בכורות פ"ח:

כיני מתני'. כן היא מתני' החשוד ליטול שכרו כו' דודאי הנוטל שכר בטילו וכדמסיק דינו דין אלא איירי בשחשוד ליטול יותר משכר בטילו א"נ האומר שנוטל שכר לדון דיניו קיימין אבל הנוטל בסתר דיניו בטלין:

חד. אדם אחד הלך לדין לפני רב הונא אמר לו להעמיד במקומו אדם שיחפור תחת הדקל והיינו שכר בטילו הניכר שמבטל עבור הדין:

ר"ה. היה רועה שוורים וידע עדות לאדם אחד וא"ל האדם ההוא שיבא לב"ד ויעיד לו ואמר לו ר"ה שיתן לו שכרו שצריך לבטל עבורו לרעות הבהמות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ולעד שכר עדותו. מה שמבטל בהליכתו שהולך לב"ד להעיד:

חד. אדם אחד טימא לכהן בטומאת מת או שרץ ובא הדבר לפני ר"י וחייב המטמא ליתן לכהן חולין שיאכלם בימי טומאתו שאילו לא טימאתו היה יכול לאכול תרומה:

סברין. סברוהו למימר לא שיאכילנו חולין בחנם אלא לא ישלם לו אלא כאילו הן תרומה שהיא בזול שאינה ראויה אלא לכהן בימי טהרתו:

המבצע חוטא. משבאו לדין אסור לדיינים לבצוע:

והמברך. המשבח:

כשעשה משה. כמו שעשה משה שאמר כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו:

אבל אהרן. כששמע מחלוקות ביניהם קודם שבאו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהם:

הרי זה מברך. שצדקה הוא עושה כדאמרינן בבבלי איזהו עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ואינו אלא מנאץ וה"פ דקרא הלל רשע לה' על תאות נפשו שהשיג ואין זה הלל אלא ניאוץ כמו הגזלן המברך ה' ע"י גזלו מנאץ הוא דמצוה הבאה בעבירה היא וה"ה לשאר מצות שבתורה:

אילו אחי יוסף. מפרש בירך לשון קללה וחירוף כמו ברך נבות אלקים ומלך וה"ק ובוצע ברך כל המחרף אחי יוסף נאץ ה' כי כשאמר יהודה מה בצע וגו' מיד הולדו לדבריו ואילו אמר להשיבו אל אביו לא היו ממרים פיו:

כל מקום שיש אמת אין משפט שלום. דאמת היינו דין תורה ואין בו. לפנים משורת הדין כמפורש בבבלי פ"ק דע"א אין שם שלום כדאמרי' בעלמא [ב"מ ד"ל:

] לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה:

יש שלום. לפנים משורת הדין אין משפט אמת וקרא משמע שיהא משפט אמת ושלום בהדי הדדי אלא ש"מ מצוה לבצוע מן התורה. נמצא שהוא משפט אמת ושלום:

מעלה עליו הכתוב כאלו כו'. אקרא קא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה וקשיא ליה אם משפט אין צדקה אלא שהדן דין אמת עושה צדקה עם הזכאי והחייב:

משפט משפט אמורין בפרשה. בפ' שופטים ושוטרים כתיב ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט ללמד שידון משפט אמת ומשפט שלום כדכתיב אמת וגו':

ר' זכריה שאל לפני ר' אמי מי עבדינן עובדא כהנך תנאי דאמרי מצוה לבצוע. ותני ליה ברייתא דר"ש בן מנסיא דלדידיה ניחא קראי דר"א ודריב"ן כדמסיק:

פוטר מים ראשית מדון. אם באת לפטור ולהשליך המריבה המשולה במים ולשום שלום ביניהן:

ראשית מדון. קודם שתשא ותתן בדין פטור אותה:

אף הפשרה צריכה הכרעת דעת. כלומר כשם שהדיין מצווה שלא להטות הדין כך מצווה שלא להטות הפשרה:

חזק. אלים:

ויהא החזק אויבו. וירדפנו והא דנקט אחד רך שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו:

הרי שהיה יושב. אצל הדיין. ואין הדין בא לפניו רק לפני הדיין לבד וראה שיש זכות לעני וחוב לעשיר והדיין טועה בדבר מניין שלא יירא מלפני העשיר או יחוס על כבודו וישתוק:

שנאמר לא תגורו מפני איש. והאי תגורו לשון כינוס הוא מלשון אגרה בקציר:

את מי הן דנין. כאילו דנין הקב"ה כדמסיק:

בעדת אל. אלו הדיינים כדכתיב ושפטו העדה:

וליפרע מאותו האיש. מי שקיבל שלא כדין א"נ מן הדיין:

בנערה מאורסה פליגין. מוציא שם רע דמתני' לאו במוציא ש"ר דקרא איירי שהוא בעדים שהבעל מביא עדים שזינתה כמפורש בכתובות פ"ד דבכה"ג אף ר"מ מודה דבעינן כ"ג דהא אנפשות קאתי אלא מתני' איירי שאינו בא להרגה שאין לו עדים שזינתה תחתיו ולא בא אלא להפסידה כתובתה ור"מ סובר כיון דעכשיו אין כאן עדות ה"ל ד"מ וסגי בשלשה וכשיבואו עדים שזינתה בעינן כ"ג:

מקום שנסקלת. באותו ב"ר שנסקלת שהוא ב"ד של כ"ג שם מפסדת כתובתה דחיישינן שמא כשיצא הקול יבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו הילכך מעיקרא בעי כ"ג שלא להוציא לעז על הדיינים שיאמרו לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהם:

אבל במוציא ש"ר. שאמר הבעל שיש לו עדים אע"פ שלא מצא עדים אח"כ ד"ה אף קנס ומלקות דבעל אין דנין אלא בכ"ג נ"א בנערה מאורסה פליגין שאמר הבעל להביא עדים שזינתה חחתיו ואיכנוף כ"ג ולא מצא עדים והלכו להן ואמר דונו לי להפסיד כתיבתה רמ"א בשלשה וחכ"א הואיל והיו מעיקרא כ"ג לצורך נפשות אף ד"מ אין אלא בכ"ג שחוששין לכבודן של הראשונים אבל במוציא ש"ר שכבר הביא הבעל עדים שזינתה ועתה מביא האב עדים להזימם דשני הכיתות לחייב מיתה באים לד"ה אף קנס ומלקות דבעל אין דנין אלא בב"ד של כ"ג:

הן תניתא פליגא את עביד דלא פליגא. וה"פ דבריך תמוהים בהא דתנן דפליגי ביה והיינו מוציא ש"ר דתנן מחלוקות במתני' אמרה דלא פליגי בה ובמה דלא תנן מחלוקות והיינו לענין הפסד כתובה את אומר דפליגי ביה:

לוקה ונותן מאה סלע כו'. כגון שהביא האב עדים והזימו עידי הבעל שהעדים נסקלים והבעל נותן מאה סלע ולוקה:

ורבנן אמרין מקום שהעדים נסקלין. דהיינו בב"ד של כ"ג שם ע"י אותו הב"ד הבעל לוקה נותן מאה סלע:

ה"ג אבל נערה המאורסה כ"ע מודו בשלשה מפסדת כתובתה בשלשה. דגירסא שלפנינו קשיא השתא במוציא ש"ר דאיכא עדים ויש בדיני נפשות אר"מ בשלשה לוקה ונותן מאה סלע נערה המאורסה לא כ"ש דסגי בשלשה:

ה"ג ואתיא דר' מנא כר' אבהו ודר"י בר' בון כר' זעירי. דגרסינן בירושלמי כתובות [פ"ד ה"ד] ר' זעירא סובר סקילה ומלקות וקנס שני דינין להם ור' אבהו אומר דין אחד הוא וקאמר ר' מנא דקאמר לר"ה מוציא ש"ר בכ"ג משום שסובר דין אחד הוא כר"א ור"י כר' זעירא דשני דינין הן הלכך לר"מ סגי בשלשה ורבנן דאמרי בכ"ג הואיל ותבע נפשות תחלה:

שור הנסקל לר"מ. דאמר נערה מאורסה מפסדת כתובתה בשלשה אע"ג שיש בה דיני נפשות א"כ אף ממון דשור הנסקל דהיינו כפר בשלשה או דלמא דין "אחד" הוא ואף הממון בכ"ג כמוציא שם רע:

כולו ממון הוא. מסברא אין החיוב אלא על הבעלים שישלמו הכפר ובהמה פטורה דאין לה דעת אלא גזירת הכתוב הוא שתסקל ודאי שני דינין הן והממון בשלשה ל"א כולו ממון אף מיתת הבהמה אינה אלא ממון שמפסידין ממוו הבעלים וא"צ אלא שלשה גזירת הכתוב הוא. שתיסקל בכ"ג הלכך אין להחמיר בכפר שיהיה ביותר משלשה:

מתני' מכות. מלקות ארבעים:

בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:

משום רי"א בעשרים ושלשה. דמלקות במקום מיתה עומדת דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב:

עיבור החדש. היינו חישוב דעיבור לחשב אם יעברוהו דאלו קידוש סובר תנא דידן דלא צריך וכרשב"י לקמן בגמרא ואיידי דתני עיבור השנה דהוי חישב והתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיהא אדר שני דאי שתקי ממילא אינה מעוברת תני נמי גבי חדש עיבור וקרייה נמי לחישוב עיבור ואשמועינן דחישוב בעינן אבל לא קידוש כרשב"י:

עיבור השנה. שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צרכין לעבר מפני האביב והתקופה בשלשה:

מתחילין בשלשה. שיעיינו אם יש להושיב ב"ד על כך שיעיינו בדבר אם אחד אומר צריך ושנים אומרים א"צ ודאי א"צ עיבור בטל היחיד במיעוטו שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב הולכין אחר השנים ומוסיפין עוד שנים והרי כאן חמשה שנים אומרים לעבר ושלשה אומרים שלא לעבר בטלו השניה במיעטן שנים אמרים א"צ ושלשה אומרים צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה שמעברין אותה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:

גמ' ר"א. פריך לרבנן למה לא יהו מכות בכ"ג הרי פעמים שמת ממכותיו כדתנן פרק אלו הן הגולין לקה ומת תחת ידו אם כן ה"ל ד"נ והן בכ"ג:

מתני' סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור:

ועריפת העגלה. לאו דוקא עריפה דלא תני בה שלשה אלא במדידת העגלה פליגי ובגמרא מייתי לה מקראי דכתיב במדידה:

בשלשה דברי ר"ש. בגמרא מפרש טעמא:

החליצה בשלשה. דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים זקנים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה:

והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהיה בשלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קידושי קטנה כלום אא"כ קדשה אביה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה:

נטע רבעי. אם בא לחלל על המעות:

ומעשר שני שאין דמיו ידועין. כגון פירות שהרקיבו שאין להן שער ידוע:

בשלשה. דמידי דממונא הוא:

ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

והערכין המטלטלין. בגמרא מפרש:

והקרקעות. בגמרא מפרש:

אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן:

ואדם כיוצא בהן. אמר דמי פלוני עלי צריך שיהיו עשרה ואחד מהן כהן שישומו אותו כמה הוא יפה למכור בשוק ונותן דמיו:

מתני' דיני נפשות בכ"ג. לקמן בפרקין יליף לה במתני' הרובע והנרבע. שור שרבע אשה ובהמה שנרבעת לאיש נידונים הבהמה ליסקל בכ"ג כאדם הרובע דאיתקש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג והיינו רובע:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:

שור הנסקל. שנגח אדם ומת:

כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בכ"ג אם היה חייב מיתה כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא הוא להך דרשא ולא דנתחייב קטלא דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא על הריגתו חייב מיתה ולא על הריגת שורו:

הארי והזאב כו'. שהמיתו אדם נידונין בסקילה כשור:

ברדלס. חיה היא:

כל הקודם להרגן. אם המיתו אדם זכה וא"צ להביאן לב"ד:

רע"א מיתתן בכ"ג. ואיכא בין ת"ק. לר"ע דלת"ק אף נחש בכ"ג ולר"ע נחש הקודם להרגו זכה שסלק מזיק מן העולם:

שמע כולהון. טעמא דשלשה וחמשה ושבעה מהנך קרא דברכת כהנים:

מכאן שמתחילין בשלשה. שבפסוק ראשון יש שלשה תיבות ובשני חמשה ובשלישי שבעה:

את שלשת שומרי הסף. בצדקיהו כתיב וכן חמשה ושבעה רואי פני המלך וכיון דאשכחן במלכותא דארעא כל הנך ממונין ועיבור השנה מטכסיסי מלכות שמים הן ליישב סדר השנים על מכונן:

מכאן לסנהדרי גדולה משל כל ישראל ואינן מכהנים ולויים דוקא כדמסיק וששים איש מעם הארץ וסובר כר"י דמתני' דלקמן סנהדרי גדולה שבעים:

אית הני ע"א. כרבנן דמתני' לקמן בפירקין דאמרי סנהדרי גדולה ע"א:

ולמה קורהו סריס. דמשמע אדם פחות כדכתיב והיו סריסים בהיכל המלך:

שמסרס את ההלכה. שחותח ומכריע פסק ההלכה:

כתיב אחד. בספר מלכים אומר חמשה רואי פני המלך וכתוב אחד בירמיה אומר שבעה רואי פני המלך:

להביא שני סופרי הדיינים. דהנך שנים היו סופרי הדיינים:

לית כאן עיבור ההדש. ל"ג במתני' עיבור החדש דא"צ ב"ד לעיבור דאם לא מקדשין ממילא הוא מעובר אלא קידוש החדש גרסינן במתני' שמואל אמר. עיבור גרסינן והיינו חישוב כדפירישית במתני' ואין להגיה קידוש דאין קידוש החדש פחות מעשרה ואנן תנן בשלשה אלא חושוב הוא וקמ"ל דקידוש בעשרה:

חבירים מהו לכנוס לקידוש החודש. מי בעינן דוקא זקן ויושב בישיבה דומיא דמשה ואהרן או דלמא בחבר סגי:

אר"ה חבר. הייתי והעלוני ר"ש בר רב יצחק לקידוש ולית אנא יודע אם הייתי ממנין השלשה או לא:

ופריך פשיטא. שלא היה ממנין שהוא היה חתנו של ר"ש בר יצחק ושלשה דקידוש החדש צריך שלא יהיו פסולים זה לזה:

ומשני או כו'. ודאי דלא היה ממניינם אלא מספקא ליה אי משום שהיה חתנו לא היה ממנין או משום דלא היה זקן אלא חבר:

הדא אמרה. ש"מ מדרב כהנא שחבירים נכנסין לקידוש החדש מיהו עדיין מיבעי לן חבירים מהו שיכנסו לעיבור שנה דטפי החמירו בעיבור שנה דצריך שבעה:

נשמעינה מהדא. תא שמע:

יקרוני. קראו לי שבעה זקנים לעלות למחר לעלייה המיוחדת לעבר בה את השנה ורצונו היה שיקראו ששה כדי שיהיו הוא והם שבעה. דנשיא מן המנין מדקאמר יקרוני שבעה זקנים ש"מ דזקנים בעינן:

הלכה נצרכה לי. בענין עיבור השנה ונכנסה לשאול עליה ובאמת לא נודע מי הוא שהיה שלא ברשות שהשליח טעה וקרא שבעה מלבד הנשיא:

ומה אלדד ומידד שכר ישראל יודעים שהן השנים. שניתותרו ולא היו משבעים זקנים ואפ"ה לא יצאו חוץ לאהל שלא רצה משה לומר להם שיצאו חוצה מפני כבודם אתה שאמרתי שאתה יהיה אחד מן המנויין פשיטא שלא תרד:

ואפי' כן. אע"פ שאמר שמואל שנכנס שלא ברשות חשש רשב"ג שמא מחמת חסידות אמר כן ולא עיברוהו באותו היום רק הפליג הדבר בדברי תורה ועברוהו ביום שלאחריו:

ה"ג תני סנהדרין שראו את ההרוג. כדאמרינן בירושלמי ריש פרק עגלה ערופה (הלכה א') כי ימצא חלל אין מציאה אלא בעדים הלכך צריכין שנים שיעידו על זה:

שנים נעשין עדים. כלומר יעמדו שנים מהם יועידו בפני השאר ויביאו עגלה ערופה:

ומעידין בפני אחרים. דכל הנך שראו וראויין להיות עדים אינן ראויין להיות דיינים:

כך חולקין בעדות החדש. בית דין שראו את החדש אם ראויין הן לקבל עדות החדש ממקצתם או מאחרים או אינן ראויין (כיון לדיינים שראויין לעדות):

ויקום חד כו'. אמתני' דר"ה פ"ג קאי דתנן התם ראוה שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש וקשיא ליה למה יעמדו שנים וישובו שנים מחביריהם לא יושיבו מחביריהם אלא אחד ויעמוד חד לפני שלשה ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד חד ויעיד לפני שלשה. ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד העד השני ויעיד בפניהם אלא ודאי דפסול לדון כיון שהיה עד א"כ קשיא למה כשר השלישי הלא גם הוא ראוי להיות עד:

ומשני שנייא היא. שאני הכא שהוא בעצמו העיד ודאי אין נעשה דיין אבל אם לא העיד אע"פ שראוי להעיד נעשה דיין:

ר"ה ידע עדות לאדם אחד הלך התובע לדון לפני ר"ה וכפר הנתבע:

א"ר שמואל בר ר"י. כיון דאתה יודע דר"ה גברא רבה ואין כבודו שילך ויעיד לכך את מכחישו מה תעשה כשימחול על כבודו וילך ויעיד עליך לפני ב"ד אחר ויתגלה קלונך:

א"ל ר"ה. ועושין כן להעיד אחרי שכבר באו לפניו לדין א"נ אם מותר לו למחול על כבודו:

א"ל אין. מותר לעשות כן ועדותו עדות:

ושרא. וסילק ר"ה נפשיה מדין זה שאין עד נעשה דיין והלך והעיד לפני ב"ד אחר:

שנים אתה מקדש. שנה של כל יובל ויובל ב"ד מקדשין לשם יובל:

התנינן. ר"ה פ"ג:

מקויים. העדות מקויים והחדש שעבר חסר ויהיה ר"ח ביום שלשים:

מתניתא אמרה כן. תניא נמי הכי במתני' ה"ג תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד וכ"ה בר"ה. וה"פ כיון שהעיבור תלוי בדעת הדיינים חיישינן שמא יסמכו על דעתו של גדול וימנעו מלומר דעתן כמו דחיישינן בד"נ אבל בקידוש החדש שהכל תלוי בהעדאת העדים מתחילין מן הגדול:

וההן ביתא דלרע. והך בית הנשיא שלמטה לא נהגו כן לענין עיבור השנה אלא מתחילין מן הגדול א"נ על ריש גלותא שבבבל הוא דאמר כן:

ולא שמיע. להך ביתא דלרע הא דא"ר יוחנן א"נ לשון קושיא הוא וכי לא שמיע להו הא דר' יוחנן:

ה"ג אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים שלשים יום א"ר יונתן כו':

בן הנפח. הוא ר' יוחנן:

שהחמה עודפת על הלבנה. דשנת הלבנה שנ"ד יום ושנת החמה שס"ה יום:

ועיברוה. לאותה השנה:

ה"ג לעיבור ה לכין אחר המינוי לבית הועד הולכין אחר הרגיל והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו וכ"ה בר"ה. וה"פ לעיבור נכנס תחלה מי שנתמנה לעיבור תחלה אבל לקידוש החדש שנקרא בית וועד כדתנן שאין העדים הולכין אלא למקום הוועד נכנס תחלה הרגיל יותר להיות בבית הוועד ודוקא לענין הכניסה תחלה הוא דאמרינן הכי אבל לענין האמירה בבית הוועד הולכין אחר הזקנה שהזקן והגדול שבהם אומר תחלה:

כגון ר"ח. שהיה הגדול פותח תחלה כדאמרינן בסמוך לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ור"י ור"ל שהיו יושבין עמו בעיבור החדש גומרין ל"א פתח לומר החדש מקודש והשאר חתמין השטרות ששולחין לבני הגולה והראשון עיקר:

כהנא. רב כהנא נתמנה קודם ריב"א ונכנס ריב"א קודם לרב כהנא לעבר השנה:

ה"ג ועאל ריב"א קמיה מיניה לעיבורא וכ"ה בר"ה:

אמר. רב כהנא ריב"א דהוא מארי דשמעתתא דאמר משמיה דר"י מי שנתמנה תחלה נכנס תחלה לעיבור והוא עצמו אינו מקיים דבריו:

ר"ח בר בא. היה עומד ומתפלל. נכנס ר"כ ועמד מאחוריו להתפלל:

ה"ג מן דחסל ר"ח מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבורו קומוי ר"כ מאריך בצלותיה וכ"ה בר"ה. וה"פ לאחר שסיים ר"ח תפלתו ישב ר"ח במקומו שלא לעבור לפני ר"כ שהיה מאריך בתפלתו ואסור לעבור לפני המתפלל:

כיון דחסל. לאחר שסיים ר"כ תפלתי א"ל ר"ח וכי כן המנהג אצליכם שאתם מצערין לגדולים שבכם שעיכבתני כל כך:

אכל מתכפר בתפלה. שהיא גדולה מקרבנות ועוד שמארכת ימים לכך הארכתי כל כך בתפלתי:

וצלי עלוי. והתפלל ר"ח על ר"כ שיאריך ימים וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומים כצפרנו תינוק:

ר"ל אקדמון. זקן אחד לכנוס לפניו לעיבור:

מן ההוא תרעא דלהלן. והוציאו לזקן ההוא מן הפתח השנייה דשם א"נ מת שם והוציאומן הפתח ההיא ולחוץ:

אמר. ר"ל כן יהיה לכל עושי אלה המבזים ת"ח:

ולא שמיע. לר"ל הא דא"ר קריספדא וכו' שאפי' רועי בקר כשירים לעיבור שנה וכיון שכן זקן ע"ה קודם לת"ח בעיבור שנה:

ככיר כו'. אם יהיה חום בקרקע שנצמח זרע בכיר ואפיל יחד כלומר חיטין שנזרעו בראש החדש והשעורים שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט:

תור כו'. שור באדר בעדריה ימות מחמת חזוק הקור:

ובטל תינתא כו'. ובצל התאנה יהא מיצל בצהרים מפני החום:

ושלח במשכיה. ועורו יפשיט כלומר יתחכך בתאנה מחמת החום:

קדים כו'. אם כבר תשיש כח החרף כל כך שכשמנשבת רוח מזרחית שהיא חזקה מאוד ומביאה צינה וכשאתה מנשב בפיך ויוצא לקראתך בנפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר ואם לאו שעדיין צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט:

ואנן. רואין ששנה זו אפילו אחד מאלו אין בו ועיברו השנה על פיהם הרי דאפילו ארועי בקר סמכינן:

א"ר חלבו. לעולה שמיע לר"ל הא דרבי קריספדא אלא שאני התם שאין הרועים עיברו השנה אלא ב"ד אחושבנייהו סמכו והסכימו עם הרועים ל"א והסכים ב"ד עמהן שעיבורן עיבור בתמיה וכי לא כן אר"ז והוא וכו' והנך לא הורו מטעם אחד:

ופריך ולא כן אר"ז. והוא שמעברין השנה דוקא כשהסכימו כל הדיינין לעבר מטעם אחד אבל כשכל אחד אומר טעם אחר אין מעברין והכא הסכימו משלשה טעמים:

ומשני כיון כו'. דוקא כשכל אחד חולק על טעמו של חבירו ואין זה מודה לטעמו של זה הוא דאין מעברין אבל כשזה מודה לזה וזה לזה וכולהון טעמא איתנהו ביה בשביל שהרבה טעמים נאמרו בו לא נתבטלה ההסכמה:

ופריך ור"ל. למה הקפיד כל כך על דבר זה שלא נכנס לעיבור מאי כולי האי:

ומשני. חשש. להא דאר"ל כו':

זה עיבור. שנעשה בקיבוץ ועצה אחת וסוד לשון קיבוץ ועצה אחת הוא כדכתיב בסודם אל תבא נפשי זה המינוי. שממנין אותו בסמיכה להיות מורה הוראות:

כד סליק הכא. כשעלה לא"י:

הא גבי חדא. הא זכיתי לאחד מהדברים שקילל הנביא לרשעים שלא יזכו בו:

כד עאל לעיבורא כשנכנס לעלייה למניין לעבר השנה:

ה"ג טעמא דראב"צ בשעה כו' גם הם מקדשין אותו וכיון שב"ד שלמעלן רואין שאין ב"ד שלמטן מקדשין אותו הן מקדשין אותו וכ"ה בר"ה. וה"פ תנן ר"ה פ"ב ראב"צ אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וקאמר טעמו כיון שב"ד כו' הן מקדשין אותי ליום ל"א מיד בתחלת הלילה:

קריות. קרנות שהלכו כ"ד עגלות מלאות אנשים של בית רבי לעיבור שנה ללוד והכניסו בהם עין הרע ומתו כולם בזמן אחד לפיכך עקרוהו קביעת העיבור שהיה ביהודה ולוד היה ביהודה וקבעו לעבר בגליל:

בעיין מיעקר. רצה לעקור מיהודה שלא ליתן ביהודה הסימן שרגילים ליתן לשלוחים היוצאים להודיע לכל ישראל שנתעברה השנה רק הכל יהיה נעשה בגליל ל"א הסימן שהיו נותנים כל פעם כשקידשו החדש כדאמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה:

אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר. בתמיה אף שעקרו עיקר חישוב העיבור משם הניחו דבר זה ביהודה לזכר שהסימן יותן שם:

ופריך והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת. ובעלת מיהודה כדכתיב ביהושע (ט"ו) ויהי הערים למטה בני יהודה כו' בעלה ועיים ועצם:

ומשני הדא בעלת בעל כו'. עיר בעולת היתה של יהודה ושל בני דן כדמוכחי קראי בסמוך וצ"ל שתנאי היה ביניהם שתהיה פעמים ליהודה ופעמים לדן:

ה"ג בעלה ועיים ועצם הרי הן מיהודה אלתקא וגבתון ובעלת הרי הן מדן. וה"פ בערי יהודה קחשיב ביהושע בעלה ועיים ועצם ובערי דן אלתקא וגבתון ובעלת:

והרי מצינו כו'. כמו גופא כלומר פרכינן לעיל והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת ואמרינן זימנין מיהודה כו' איכא לשנויי עוד בתים שבעיר היו מיהודה והשדות שסביבותיו היו מדן לכך קחשיב לבעלת בין ערי יהודה ובין ערי דן:

ולוד לאו מיהודה הוא. אלא מבנימין כדכתיב בד"ה ובנימן הוליד כו' ואת אפעל ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:

א"ל אין. שאין לוד מיהודה:

ופריך מפני מה אין מעברין בה. הלא לא גזרו אלא על יהודה כמפורש בסמוך:

הפוך. אמר ר"י לר"ז שיהפך עצמו ויראה לאחוריו:

אפיך. הפך ר"ז את עצמו וראה שר' אחא ור"י בן פזי עומדים שם שהיו מלוד:

א"ל. ר"ז עצתך היתה כדי לעשות אותי מבזה חכמים:

איטה. כמו עיטה וטעם וכמו עטיו של נחש שהוא לשון עצה:

על אביב. אם לא בישלה התבואה מעברין דקרא כתיב בחדש האביב:

ועל התקופה. בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת שאין תקופת תשרי נופלת עד אחר החג מעברין בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן שהבאת עומר תחול בתקופת טבת מעברין לדחות את המועדות:

ועל פירות האילן. אם מתאתר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבאת הביכורים דכתיב וביום הביכורים ואם לא יביאם עמו בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת:

וכשהיה אביב אחת מהן. שמתעברה שנה עליהן הכל שמחין שאין חוששין בדחיית הפסח לפי שאין התבואה ראוייה ואין איסור חדש נארך עליהן אבל כשאביב ראוי ליקצר והשנה מתעברת על הפירות והתקופות עצובין שזמן איסור חדש נארך עליהן:

ה"ג רשב"ג אומר על התקופה ול"ג אף:

על שלש ארצות. שלא הגיע אביב שלהן או שרואין ב"ד שמתאחר זמן בישול פירות האילן מעברין ושלשתן מא"י הם:

על שתים. אפילו על עבר הירדן והגליל מעברין הואיל וברובה דא"י לא מטא אביב לא קרינן ביה חדש האביב:

ועל אחד. מהם אין מעברין אפילו לא הגיעה ביהודה והגיע בעבר הירדן והגליל אין מעברין הואיל ומביאין העומר מעבר הירדן והגליל כדתנן במנחות אש לא ביכר סמוך לירושלים שהוא יהודה מביאין אותו ממקום רחוק והוא עבר הירדן והגליל:

וכשהיתה יהודה אחת מן המאוחרין הכל שמחין לפי שאין העומר מצוה להיות מן המובחר אלא מיהודה לפיכך אם בישל ביהודה ועברוה בשביל השתים כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה ואין רך ומלא בעינן וצריך להביאו משאר ארצות ועוד שאם ביכר ביהודה ורואין ציבור שראוי להביא העומר וב"ד מעברין בשביל השתים מאריכין עליהן זמן איסור חדש וקשה להם הדבר אבל כשלא ביכר ביהודה ובאחת מהשתים ביכר אין קשה להם אע"פ שראוי להביא מהשלישית לפי שמצוותו להביא מיהודה:

לא מפני הצינה ולא מפני הגשמים. שלא יחדלו בכך מלבוא:

לא מפני הגדיים. שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו שהרי יכולין להקריב קטנים:

ולא מפני הגוזלין. שצריכין לקיני יולדות שבכל א"י וכן זבין וזבות שכולן משהין קוניהם עד עלותן לרגל אעפ"כ אין מעברין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהן קטנים:

ה"ג ולא מפני הטלאים:

וכולן עושין סעד לשנה. וה"פ אם השנה צריכה להתעבר מפני אחד מן הדברים שמעברים עליהם כגון על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה ואמרינן לעיל על שתים מהן מעברין ועל אחד אין מעברין הללו גדיים וטלאים וגוזלות נעשו סעד ומצטרפים לאחד מהן ומעברין:

ר' ינאי כו'. רשב"ג פליג את"ק וסובר משום שנים מאלו נמי מעברין:

ארעייא. תתאה:

דמטא ומן ביעורא. שנה שלישית או ששית לשמיטה כל מי ששיהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה חייב לבערו עכשיו תרומה ניתן לכהן ומעשר ראשון ללוי ומ"ע לעני ומ"ש מתבערת בכל מקום שאם לא העלהו לירושלים קודם פסח היה מבערו ערב פסח ומתודה ביערתי הקדש וגו':

ממעטני זיתא. מקום קיבוץ הזיתים להתחמם זה על זה בגליל היו זיתים מרובין ובדרום חטין מרובין גליל ודרום מא"י הן וא"צ להודיען על העיבור שקרובים הן לב"ד אבל לבני גולה שרחוקין מא"י צריך להודיעה על העיבור שלא יאכלו חמץ בפסח:

אין מעברין לשנה. על התקופה אא"כ חישבו ומצאו תקופת תמוז חסירה מהשלמת צ"א יום שלה רובו של חדש תשרי:

ט"ו יום. ונופלת בי"ז אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בט"ז אין מעברין:

אחד ועשרים יום. ונופלת בכ"ב נמצא דליכא אפילו מקצת החג וקרא כתיב חג האסיף תקופת השנה:

והוא. הא דאר"י כ"א יום אבל אם אינן אלא כ' יום אין מעברין דוקא כשיקרב העומר שהוא ט"ו בניסן ביום שהוא סוף תקופת טבת והתחלת תקופת ניסן אבל אם תקופת ניסן בי"ז בניסן מעברין דכתיב שמור את חדש האביב שיקרב העומר בחדש שהוא אביב דהיינו ניסן של חמה שמתחיל ביום תקופת ניסן אע"ג דהאי קרא בפסח כתיב מסברא אמרינן דלא קפיד קרא אלא על העומר:

עד הפסח. קרא קפיד שיהא פסח שהוא ט"ו ניסן בחדש האביב דהיינו שתהא תקופה נופלת בט"ו ניסן:

והוא. ר' יוסי דאמר בט"ו בניסן אין מעברין דוקא אם יום ראשון של חג הוא בתקופת תשרי הא אם תקופת תשרי בט"ז בו מעברין דבעינן שיהא כל החג בתקופת תשרי:

לא פחות מחדש. היינו חדש של כ"ט יום:

ולא יותר על חדש. של שלשים דחדש משמע בין מלא בין חסר ולכך לא כללינהו יחד אין מעברין את השנה לא פחות ולא יותר מחדש:

לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:

בערבי שביעית. להוסיף להם חודש לעבודת קרקע:

הדא דתימר. לא אמרן שאין מעברין בשביעית ובמוצאי שביעית:

היא שביעית כו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם מעברין שהרי יכולין להביא ירק ותבואה מח"ל ממה שחרשו וזרעו שם בשביעית:

לחם ביכורים. לחם אביב ממש שעכשיו היה מבכר:

ה"ג עשרים לחם וגו' אין לך מבכר בא"י יותר מבעל שלישיה ולא ביכר אלא אותו המין והביא לאיש האלקים אימרי הביאו לאחר העומר שנאמר תן לעם ויאכלו הואיל והיתה כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ אין לך ארץ קלה לבכר פירותיה בבל א"י יותר מבעל שלישיה ולא ביכר שם אלא שעורים שמבכרים ראשין לכל המינים ולא הביאו אותן אלא לאחר העומר שהרי אמר ליתן לעם לאכול ואלו קודם העומר אסורים:

הואיל כו'. מעתה שהיתה השנה ראוייה להתעבר מפני האביב שכשהגיע ניסן עדיין רוב אביב מבחוץ דהא לאמר ט"ז לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינן ביה חודש האביב:

שהיה שנה רעבון. בקרא מפורש כן:

והיו הכל קופצין לגרנות. שכלה התבואה הישנה וצריכין לאכול מן החדש:

אין מעברין את השנה מפני הטומאה. כגון שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למות ערב פסח או שני ימים קודם ויהיו ישראל טמאים או שהיו רוב הציבור טמאים סוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשו פרה אדומה אין מעברין בכך ועושין בטומאה:

שעיבר מפני הטומאה. לקמן מפרש מה טומאה היתה שם:

שכן מצינו כו'. ת"ק קאמר לה אין מעברין מפני הטומאה שכן מצינו שחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והתפלל על עצמו כדכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וגו' ל"א ה"ק ר' יוסי שכן מצינו בחזקיהו שעיבר את השנה מפני הטומאה דהיינו טומאת ע"ז וטעה בזה שאין מעברין אלא על טומאת מת שאם אינו מעברין עבדינן בטומאה כדכתיב איש איש אבל מפני טומאת עכו"ם אין מעברין דהא בלא"ה לא עבדינן פסח בטומאת עכו"ם אלא בטומאת מת בלבד לכך ביקש רחמים על עצמו מ"מ שמעינן מהכא שעל טומאת מת מעברין דאל"כ במאי טעה חזקיהו:

אע"פ שעברו כו'. ודאי יפה עשה שעיברה מפני הטומאה אלא אחרת היתה שלאחר שנתקדש החדש לשם ניסן נמלך ועשאו אדר שני לכך ביקש רחמים על עצמו שעשה שלא כדין שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן:

רשב"י אומר משום ר"ש. לא עיבר חזקיהו את השנה אלא השיא את ישראל לעשות פסח שני ושלא כדין דחה לפסח ראשון לפיכך ביקש רחמים על עצמו:

מינה. מהך קרא כי אכלו וגו':

ומ"ד מעברין מה מקיים קרא כי אכלו את הפסח בלא ככתוב הא כדין עברוהו:

ומשני מפני שעיברו ניסן. לאחר שקידש ניסן נמלך ועשאו אדר שני ואין מעברין אלא אדר:

ואתייא כי האי מאן דאמר מפני הטומאה עיברוה אתיא כי הא דאמר ר' סימון טומאת מת היתה שם ושלא כדין עשה שהרי בטומאת מת עושין בראשון ועיבור ל"ל:

מצאו תחת המזבח. והיו הכהנים וכלי שרת טמאים ולא היה פנאי לטהר הכל:

ה"ג כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש:

אפילו כמה עשה כו'. אע"פ שעשה הרבה לטהרת קדש לא יצא ידי טהרא קדש לשרש אחר כל הטומאות שהיו שם:

ה"ג וחד אמר אפילו כל מעשים טובים שעשה לא יצא ידי טהרת הקדש וכ"ה בנדרים. וה"פ אע"פ שבשאר מעשים טובים הכין לבבו ללמד בישראל לעשות חק ומשפט אבל בטהרת הקדש לא עשה כראוי שהיה לו לחפש אחריה לבער הטומאה מן העולם:

שהיו מחוקקים בששר. שהיו מצויירים בששר ולא ניכר אלא לאחר בדיקה גדולה:

גירר עצמות אביו על מטה. העשויה מחבלים משום כפרה ולא קברו בדרגש ומטה נאה מפני קידוש השם שיתגנה ויוסרו הרשעים:

וכיתת נחש הנחשת. כדכתיב בד"ה ועשה כן לפי שהיו טועין אחריו:

וגנז. ספר הרפואות שהיו צורות חקוקות על הטבלא וכתוב בו העושה צורה ההיא יתרפא מחליו:

סתם מי גיחון העליון. כדכתיב למה יבואו מלכי אשור ומלכי מצרים וימצאו מים לשתות:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' שכבר נאמר לו וגנותי על העיר הזאת להושיעה:

וקיצץ דלתות ההיכל. ושגרן למלך אשור שוחד להציל ירושלים מיד מצרים:

ולא הודו לו. שהיה לו לבטוח בה' ואע"פ שעדיין לא נאמר לו וגנותי כו' מ"מ כבר נאמר ע"י ישעיה נבואות רבות שיפול סנחריב לפני ירושלים כדכתיב השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג וגו':

עיבר ניסן בניסן. שנאמר ויועץ המלך לעשות הפסח בחדש השני ולאחר שקידש ניסן נתיעץ ועיבר את השנה:

ולא הודו לו. שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן ואין אחר ניסן לאחר שקבעו ניסן אין מזיזין אותו:

אין מעברין. אין ב"ד יושבין קודם ר"ה לעיין בעיבור לומר תתעבר שנה הבאה בשני אדרים מפני שאפשר תוך הזמן ישתנה הדבר ויהיה מהצורך שלא לעבר ואיכא זילותא לב"ד שישבו לעבר א"נ מפני שיש לחוש קודם שיגיע ישכחו ויאכלו חמץ בפסח:

אבל מפני הדוחק. שלא יהא שם ב"ד מופלא סמוך לאדר או שמא יבוא אנס ויעוכב הדבר מעברין אותה ומודיעין לבני הגולה מיד אחר ר"ה שעיברוה:

ואעפ"כ. שרשאי לעבר קודם ר"ה מפני הדוחק אינן מעברין חדשים אחרים אלא עושין שני אדרים:

ניסן לא נתעבר מימיו. כלומר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר נמצא ר"ח לעולם ביום שלשים של אדר:

והתנינן. שקלים פ"ד:

אם בא. ראש חדש ניסן בזמנו שיום שלשים נקרא זמנו מביאין קרבנות של יום מתרומה חדשה ואם לאו באין מתרומה ישנה ש"מ דפעמים אדר מעובר ור"ח ניסן ביום ל"א של אדר:

ומשני אם בא כו'. תנא דמתני' קמ"ל הדין אם אירע שהיה אדר מעובר ור' קאמר מעולם לא נזדמן להיות כן:

תשרי לא נתעבר מימיו. דלעולם אלול חסר:

והתנינן. שביעית פרק בתרא השוחט את הפרה וחלקה אם היה החדש אלול מעובר משמט דשביעית משמטת בסופה ש"מ דאלול פעמים מעובר ותשרי ביום ל"א של אלול:

ומשני אם היה כו'. תנא דמתני' קמ"ל אם אירע שנתעבר אלול מה דינו ורב קאמר שלא נזדמן מעולם שיהא אלול מלא:

וכשקידשו את השנה. דהיינו ר"ח תשרי:

ביום הראשון. דר"ה עבר לפני התיבה ר"י בנו של ריב"ב וכלל מלכיות עם קדושת השם כדברי ריב"א כדתנן ר"ה פ"ד:

ביום השני. דר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בנו של ר"י הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום כר"ע:

והא תני קידשוהו בראשון ובשני. סיומא דקושיא היא מדתני יום ראשון ויום שני ש"מ דעיברוהו לאלול וקשיא לרב:

אותה השנה נתקלקלה. טעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום שלשים והוצרכו לעשות ב' ימים תשרי אבל אלול לא עיברוהו:

מהו בראשון כו'. כלומר ואבע"א הא דתנן בראשון ובשני במתני' לאו בשני ימים דר"ה קאמר אלא בראשון היינו בשנה הראשונה ובשנייה היינו בשנה שלאחריה וכדאמר ר' בא:

ופריך והא תני במתני' ביום הראשון וביום השני. משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

קדשוהו קודם זמנו כו'. בסמוך מפרש לה:

ת"ל אותם. כתיב מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי האי אותם מיותר אלא ה"ק מועדי ה' הן אשר תקראו בזמנם ואותם פירושו ביומם כשהן חלים אלה הם מועדי אבל אם קראם מקרא קדש שלא בזמנם אין אלה מועדי א"נ מיעוט אותם שנים וה"ק שנים אם קראתם מקרא קדש הם מועדי אבל חוץ מאותן שנים אינן מועדי:

קודם לזמנו. היינו יום כ"ט ולאחר עיבורו היינו יום ל"ג דלעולם אין מקדשין אלא יום שלשים דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל מלא:

ה"ג על הגליות שיצאו ועדיין כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ בני גולה הרחוקים שיצאו ממקומם לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו למקם שיוכל ולבוא ממנו בי"ד בניסן לירושלים:

ה"ג ת"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל עשה כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ הך קרא מיותר שכבר נאמר בראש הפרשה דבר אל בני ישראל אלא ללמד שיעשו המועדות בזמן שיכולין כל ישראל לעשותן:

והן והוא ששמעו הב"ד שכבר הגיעו בני הגולה לנהר פרת ויש דבר המעכבן בדרך לבוא לזמנו לירושלים אבל לא הגיעו לנהר פרת שהוא גבול א"י ה"ל כאלו לא נעקרו כלל ואין מעברין השנה בשבילם:

אין מעברין את השנה. אלא ע"פ ב"ד הקבוע בארץ יהודה:

שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה. הוא דאם עיברוה בגליל מעוברת אבל אם יכולין לעבר אפילו בדיעבד בגליל אינה הכי משמע בבבלי:

ה"ג שמעברין אותה בגליל אין מעברין את השנה בגליל ואם עיברוה מעוברת אין מעברין את השנה בח"ל ואם עיברוה אינה מעוברת ביכולין לעבר בא"י וכ"ה בנדרים. וה"פ לא אמרן דבח"ל אין מעברין אלא בשיכולין לעבר בא"י שיש שם ב"ד מופלא בסמוך:

ברוך. בן נריה תלמידו של ירמיה הנביא:

שלח ליה ר"ג. איגרת ע"י ר"י ור"נ:

בחדא. באחד כתב בהתחלתו לקדושת חנניה שלם כלומר לאדם גדול וקדוש שלום והיתה כונתו שיכבד שלוחיו כדלקמן ולא ישמעו העם דבריו אח"כ:

ובחדא. ובשנייה כתב גדיים שהנחת כלומר חכמים קטנים שהנחת בא"י כשיצאת משם עכשיו הם גדולים בחכמה כדי שוכבד גם הב"ד שבא"י:

ובחדא. ובאגרת השלישי כתב אם אין את מקבל עליך המועדות שקובעין בא"י:

צא לך למדבר האטד. למקום שגדל שם האטד ומשול עליהם וכיוון למשל דיותם בן ירובעל:

ותהא שוחט ונחניון זורק. כלומר כמו שעשה נחוניא בן שמעון כהן הגדול שבנה מזבח במצרים כך מעשיך שאתה קובע שנים בח"ל ויש בית דין בא"י:

קדמייתא. מסרו לו האיגרת הראשון ועשה להם כבוד ויקר והודיע לעם שהן חכמים גדולים:

תנייתא. נתנו לו כתב השני. ועשה להם יקר יותר ואמר שאף בא"י שיש שם חכמים גדולים אלו הם מכלל החשובים שבהם:

ה"ג תליתייא בעי מבזתון כ"ה בנדרים וה"פ כשמסרו איגרת השלישי רצה לבזותם ולפי הגירסא שלפנינו ה"פ רצה לקרעם:

אמרין ליה. אין אתה יכול לעשות שכבר כיבדת אותנו לעיני כל העם ואין בכחך לשנות:

ה"ג אמרין ליה אלה כו'. אמרו הציבור לר"י אלה מועדי ה' כתיב ולא מועדי חנניה:

אמר להו גבן. אצלינו בא"י כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניה אין אלו מועדי ה':

קם ר' נתן. וסיים הדרשה כי מבבל תצא תורה כו':

א"ל גבן. אצלינו בא"י כתיב כי מציון תצא תורה כו' מהכא שמעינן כל שיש ב"ד בא"י אין סומכין על קביעת השנים שבח"ל:

אזל. הלך חנניה והתרעם על רבי ותלמידיו לפני ריב"ב בנציבין שהוא היה הזקן שבדור:

א"ל. ריב"ב אחריהם צריך שתלך אחרי הקביעות שקבעו בא"י ואין לזוז מהם:

א"ל. חנניה וכי לית אנא ידע מה הנחתי שם בא"י כשיצאתי משם הלא כולם היו קטנים ממני:

מאן. מי מודיע לי שעכשיו הם יודעים לחשוב תקופות ומזלות כמוני:

וה"ג מכיון דו אמר דלא חכמין מחשבה כו'. וכ"ה בנדרים. וה"פ ריב"ב השיב מכיון שהוא אומר שמא אינן חכמים כמותו ישמעון ליה בתמיה אדרבה מכיון שהם אומרים שהם חכמים כמותו להן שומעין שמספק יש להחמיר ולומר שאין סומכין על הקביעות שבח"ל:

קם. ריב"ב ורכב על הסוס והודיע לבני הגולה זמן קביעת המועדות ע"פ ב"ד שבא"י:

הן. היכא שהגיע ריב"ב אותן המקומות קבעו המועדות ע"פ קביעת ב"ד שבא"י והמקומות שלא הגיע לשם נוהגין בקלקול ע"פ קביעת חנניה:

כתיב. ואלה דברי הספר אשר שלת ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים וגו' וקשיא מאי ואל יתר אלא ה"ק מה שהקב"ה מחבב אתכם אינו אלא יתירות שחביבה עליו כת הקטנה שבת"ח שבא"י הסנהדרי הגדולה שבח"ל:

ופריך כתיב החרש והמסגר אלף. שהיו חכמים גדולים כשפותחין בדברי תורה הכל נעשים כחרשין וסוגרים פיהם:

ואת מר הכן. ואיך קאמרת שחכמי הגולה אין חשובים כלום נגד זקני א"י:

ומשני ר' בדכיה ורבנן פליגי. בפירושא דהך קרא וסוגיא דהכא כר' ברכיה:

החדש אלך. כו'. והאי אלף אינו לשון לימוד כדמסיק:

כולהון אלף. והיינו שהיו חכמים גדולים כדפרישית:

ה"ג ר' ברכיה בשם ר"ח. אלו הבולווטין ורבנן אמרין אלו החברים וה"פ ר' ברכיה סובר שלא היו תלמידי חכמים אלא שרים והחרש הן הממונין על בעלי אומנות וכל אומנת היה לו שר ושופט לעצמו והמסגיר הן הממונין על שערי העיר וארמנות המלך וכן ת"י אומנייא ותרעייא ורבנן אומרים אלו הת"ח ואלף היינו בלימודם היו מחרישים ומסגירים. הכל:

כד הוה. כשהיה מקבל עדות החדש במקום בא"י הנקרא עין טב ששם היה מקום מיוחד לב"ד לעבר השנים ולקדש החדשים היה אומר להעדות המעידין על החדש הזהרו בעצמכם שלא תעידו שקר ולא תאמרו מה בכך הלא אין הדבר נוגע לאדם וכתיב אתם אפילו מזידים שאתם גורמים שהרבה אומרים שקר שהשלוחים היוצאים מעידין לפני הב"ד במקומות שבאים שקידשו ב"ד החדש ביום שלשים מחדש העבר:

כמה שכר בתים. יוצא ע"י עדותכם שאם החדש מלא וע"פ עדותכם חסרוה נמצא השוכר נשכר יום ההוא שחסרו:

ואין כיני. ואם כן הוא שהזהירך שגורמין הפסד בעדותן השקר היה לו להזהירן שגורמין בעדותן להרוג נפשות כדמסיק:

בא עליה. ביום האחרון שכלו השלשה שנים והיא מאורסה כגון שקיבל בה אביה קידושין:

אינו בסקילה. שהיום ההוא מכלל השלשה שנים והבא עליה אינו בסקילה וה"ה דהמ"ל בבן תשעה שנים שבא על הגדולה ובן י"ג שנים ויום אחד שעבר עבירה שחייבין עליה מיתה אלא שרוצה להביא דברי ר' אבין:

נמלכו ב"ד לעברו. לחדש או לשנה:

ואם לאו הבתולין חוזרין. אם בא עליה אדם ביום ההוא:

גמ' ה"ג מ"ט דר"ש וסמכו זקני שנים וכ"ה בבבלי. ובת"כ וכ"מ בסמוך דעיקר דרשת ר"ש מזקני ולא דרש וסמכו דאורחיה דקרא למכתיב מה יעשו הזקנים ובבבלי מפרש דאיצטריך וסמכו לגופיה דליהוי סמיכה ממש על גביו ולא בסמוך לו:

ה"ג ובעגלה ערופה מ"ט דר"ש זקניך שנים ואין ב"ד שקל מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה מ"ט דר"י זקניך שנים ושופטיך שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה:

ה"ג א"ר נראין דברי ר"י בעריפה ודברי ר"ש בסמיכה נראין דברי ר"י דלא דריש ויצאו וכ"ה בסוטה. וה"פ ר' סתמא קאמר נראין דברי ר"י בעריפה ומפרש מאי נראין דברי ר"י דקאמר היינו דלא דריש ר"י ויצאו אלא מוקי ליה לגופיה:

אין תימר. דאם נאמר נראין דברי ר"י בעריפה היינו דדריש זקניך שתים ושופטיך שתים אבל בהא דלא דרש ויצאו שנים אין נראין דבריו נמצאת לומר לר' דבעינן שבעה ויצאו שנים כו' ל"א אם נאמר דברי ר"י שאמר בסמיכה דדרש וסמכו שנים נראין בעריפה למידרש ויצאו שנים דדוקא וסמכו איצטריך דלא נאמר על בסמיך אבל ויצאו דרשינן קשיא לר' ניבעו שבעה כדמסיק ופי' זה פשטא דלישנא דש"ס מסייעו:

מה מקיים כו'. כלומר ר"ש שפי' קאר"י דהא כתיב שופטיך ומשני קסבר ר"ש סיפא פירושא דרישיא זקניך שהן שופטיך לאפוקי סנהדרי קטנה:

זה ב"ד הגדול. בעינן שיצאו כ"ג שהן סנהדרי קטנה ופליג אר"י ואר"ש:

זה מלך וכ"ג. מלך דכתיב מלך במשפט יעמד ארץ כה"ג דכתיב יראת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:

ה"ג סמיכה וסמיכות בשלשה וכ"ה בבבלי. ופריך לא סמיכה וסמיכת חדא נינהו ותרתי ל"ל:

ומשני תמן כו'. התם בבבל קורין למינוי שנותנין לו רשות למידן דיני קנסות סמיכותא וסמיכה היינו מינוי וסמיכת זקנים הוא סמיכת פר העלם דבר:

אמר ישב ר"מ תחלה. הוא יהיה לפני ר"ש והרע לר"ש על שהקדים ר"מ ממנו:

א"ל ר"ע לר"ש. דייך שאני ובוראך מכירין כחך ולך למחול על כבודך:

לבית הזה. לבית הנשיא שלא לסמוך בלא רשות הנשיא כדמסיק:

במותב פלוני ופלוני. דיינים החתומים לתתא:

ושרת סיניה כו'. וחלצה נעלו מעל רגלו הימני וירקה לפניו רוק הנראה לדיינים על הארץ:

ה"ג ורקת קדמוהי:

במעמד. עדים שהן פלוני ופלוני:

לא רעינא ביה. אינני חפץ בקידושין שקידשתני אמי ואחי:

לא שוויהנא ליה. אינו שוה לי:

לא צבינא. איני רוצה להנשא לו:

הקדש שפדייו יתר על דמיו. שאמר פרה זו תחת פרה של הקדש אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה:

ה"ז פדוי. וחל ההקדש על כולה:

ה"ז אינו פדוי. כיון שאין שוין לא אמר כלום:

ה"ג א"ר לא שכן אדם מצוי להרבות הקדשו ר' יונה בעי כמ"ד כנכסיו הוא ברם כמ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש למעשר שני א"ר יוסי ולא כבר נאמר טעמא שאדם מצוי להרבות בהקדשו וכ"ה במ"ש וה"פ א"ר אילא לכך בהקדש פדוי כיון שאדם מצוי להרבות וליתן בפדיון הקדשו מסתמא ידע שהחולין שוה יותר ורצה לוותר נגד ההקדש משא"כ במעשר שני שאין אדם עשוי להרבות בו הלכך אמרינן מסתמא טעה לכך לא אמר כלום ור' יונה ס"ל דטעמא דהקדש משום שייפו חכמים כח ההקדש או משום חומרא דהקדש דין הוא שיהיה תמיד ידו על העליונה הלכך מספיקא קדוש לכך פריך תינח למ"ד מעשר שני לאו ממון גבוה אלא כממונו שפיר איכא לחלק בין הקדש למ"ש אלא למ"ד מ"ש ממון גבוה הוא א"כ אף מ"ש יש לייפות כחו ואין חילוק בינו להקדש והשיב ר' יוסי כבר אמרו בו טעם שכן אדם מצוי להרבות בהקדש משא"כ מ"ש אע"ג דממון גבוה הוא אין אדם מצוי להרבות בו שאין להקדש ממנו כלום אלא זרים אוכלים אותו:

ר"ז. בעי לפני ר' אמי אם שאלו להאיש שהרבה בהקדש אם כיון להרבות בהקדש או לא ואמר שלא נתכוין להרבות אלא שטעה אם הוא פדוי או לא א"נ ר"ז פריך ר' יוחנן סתמא קאמר ה"ז פדוי משמע לעולם פדוי הא אם בדקנוהו ואומר שלא כיון להרבות למה יהא פדוי:

לכי בדק. אם נבדק ואומר שלא נתכוין אינו פדוי ור' יוחנן לא קאמר אלא בסתם וללישנא בתרא ה"ק אף אם תבדקנו אין בכך כלום דאמרינן מסתמא מעיקרא דעתו היה להרבות והשתא הוא דהדר ביה ואינו כלום:

הרי זה פדוי. שמאחר שנתן הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר ליהנות בו ואין החומש מעכבו ולא גזרינן שמא יפשע כדמפרש ר' אילא בסמוך:

ה"ג א"ר לא הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין ר' יונה בעא כמ"ד כנכסיו ברם כמ"ד אינו כנכסיו מה בין הקדש למ"ש א"ר יוסי ולא כבר נאמר טעמא הקדש יש לו תובעין מ"ש אין לו תובעין וכ"ה במ"ש. וה"פ ר' אילא אמר בהקדש לא גזרינן שמא יפשע לפי שהגזברין תובעין אותו בשוק אבל מ"ש שאין לו תובעין שהוא לעצמו חיישינן שמא יפשע ר' יונה ס"ד טעמא דהקדש שחמיר שהוא ממון גבוה לא חיישינן שמא יפשע וקשיא ליה הניחא למ"ד מ"ש ממון הדיוט שפיר יש לחלק בין הקדש למ"ש אלא למ"ד מ"ש ממון גבוה מאי איכא בין הקדש למ"ש והשיב ר' יוסי כבר אמרו טעם דהקדש יש לו תובעין ומ"ש אין לו תובעין הלכך אפילו למ"ד מ"ש ממון גבוה אינו פדוי עד שיתן החומש:

הדא דתימר. ממתני' לא שמעינן אלא המקדיש גוף השדה צריך עשרה דתנן והקרקעות כו':

ה"ג אבל אם אמר דמי השדה עליו כ"ה במגילה. וה"פ אבל הא מיבעיא לן האומר דמי שדה עלי מאי צריך עשרה או לא:

נשמעינה מהדא. תא שמע מהא דתנן במתני' וקשיא וכי יש ערכין שאין מטלטלין. הא אין ערכין אלא באדם ודמיו קצובין לפי שניו כמפורש בקרא:

ובא לסדרו מקרקע. כגון שאין לו מעות כפי ערכו שמשלם מקרקעותיו שמין הקרקע בעשרה ואם בא להשלים ערכו ממטלטלין שמין בשלשה:

האומר ערכי עלי אינו כאומר דמי שדה עלי. בתמיה וכיון ששניהן שוין אף באומר דמי שדה זו עלי שמין בעשרה:

אבל אם אמר הרי עלי מנה להקדש. קל מאומר ערכי או דמי שדה זו עלי ושמין בג' ובזה חמיר האומר הרי עלי מנה להקדש לכשיעשיר נידון בהשג יד אם היה עני בשעת הנדר ולא נתן אלא מקצת המנה כשתשיג ידו צריך להשלים משא"כ באומר ערכי או דמי שדה זו עלי אינו צריך להשלים אחרי שהעשיר:

ה"ג תני עבדים ושפחות ושטרות כו':

אכרזה. ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה:

עבדים. לכך אין מכריזין אותן שיש לחוש כשישמעו שמכריזין אותן למכרן יברחו:

שלא יגנבו. כשנאספין לראותן כדי ללקחן:

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שהעבדים נפדין בשלשה דאי בעשרה ל"ל הכרזה הא כל עשרה איכא פרסומי מילתא:

ה"ג א"ל והא תנינן בקרקעות כו' וכ"ה במגילה:

ואדם כיוצא בהן משמע דאף עבדים צריכין עשרה:

ה"ג א"ל אדם דהכא בן חורין הוא. הא דתנן במתני' אדם היינו דוקא בן חורין אבל עבד סגי בשלשה:

אתא עובדא כו'. אגב שיטפא מייתי ליה הכא וקאי אהא דתנן כתובות פרק אלמנה שום הדיינין שפיחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים א"כ מה כח ב"ד יפה אבל אם עשו אגרת ביקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים כו' מכרן קיים ובא מעשה לפני רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן שיהא המקח בטל:

רבי לא כך לימדתני משום זקינך. א"כ מה כח ב"ד יפה וקיבלה וחזר ביה ועבד כרשב"ג וכ"ה בבבלי. וה"פ קיבל דברי ר' לעזר והורה כרשב"ג:

גמ' שור הנסקל לר"מ. דאמר נערה המאורסה מפסדת כתובתה בשלשה אע"ג שיש בה דיני נפשות א"כ ה"ה ממון דשור הנסקל דהיינו כפר בשלשה ונסקל בכ"ג או דלמא דין אחד הוא ואף הממון בכ"ג כמוציא שם רע. כולו ממון הוא. מסברא אין החיוב אלא על הבעלים שישלמו הכפר ובהמה פטורה שאין בה דעת אלא גזירת הכתוב הוא שתסקל ודאי שני דינין הן והממון בשלשה א"נ כולו ממון אף מיתת הבהמה אינה אלא ממון שמפסידין ממון הבעלים וא"צ אלא שלשה אלא גזירת הכתוב הוא שתסקל בכ"ג הלכך אין להחמיר בכפר שיהיה ביותר מן שלשה:

שותף ליסטים כליסטים. אע"ג שהוא לא עביד הגזלה דינו כמותו ה"נ כיון שהבעלים שותפין עם השור דינו כשור אע"ג שהוא לא הרגו לזה:

לנו מה אתה משיב. הא ודאי אין הבעלים נהרגין מאי בעליו יומת:

בדרישה וחקירה. ובעשרים ושלשה:

מתני' אין דנין לא את השבט. בגמרא מפרש:

נביא השקר. בחנק בגמרא מפרש מנ"ל דבעי ע"א:

ולא את כה"ג. דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול יביאו אליך ומשה במקום ע"א קאי שהרי לא נתמנו הזקנים אלא להקל מעליו אבל בלא"ה כל הדברים הצריכים ע"א היו נעשים על ידו לבדו:

ואין מוציאין למלחמת הרשות. כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק קרויה מלחמת רשות:

אלא בב"ד של ע"א. דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו אחיתופל זה יועץ ויהוידע בן בניהו זו סנהדרין שהיה מופלא שבכולן וכולם נגררים אחריו:

על העיר. ירושלים שקדושתה גדולה משאר קדושת א"י:

ועל העזרות. קדושתן גדולה מקדושת ירושלים ואי אפשר לחדש. קדושה אלא ע"פ ב"ד של ע"א דכתיב ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות מה משכן קדוש ע"פ משה שהוא במקום סנהדרי גדולה אף תוספת העיר והעזרות ע"פ סנהדרי גדולה כמפורש בגמ' ואין עושין סנהדריות לשבטים. שהיו מושיבין סנהדרי קטנה של כ"ג לכל שבט ושבט דכתיב לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדון את שבטו:

אלא ע"פ ב"ד של ע"א. כדאשכחן במשה דאוקי סנהדריות בעצת יתרו ומשה במקום ע"א קאי:

אין עושין עיר הנדחת כו'. דכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך אלא לשער המיוחד שהוא לשכת הגזית ששם סנהדרי גדולה יושבין:

בספר. עיר המבדלת בין א"י לארץ העמים דכתיב מקרבך ולא מן הספר:

ולא שלשה. עיירות בא"י ובגמרא מפרש:

גמ' ופריך איתא תמי. בא וראה שנים אין דנין כדתנן לקמן פרק נגמר הדין ואיו דנין שנים ביום אחד כ"ש שבט כולו שאין דנין כאחת דאי כל אחת בפני עצמו לאו היינו שבט:

בנשיא. של שבט שחטא בחטא שחייבין עליו מיתת ב"ד אין דנין אותו אלא ע"פ ב"ד של ע"א דכתיב דבר גדול יביאו אליך דבריו של גדול והאי נמי גדול הוא:

ה"ג בחורש שבין שני שבטים כו'. וה"פ מתני' איירי בבאין על עסקי נחלות שבט זה אומר היער שבינינו שלי ושבט זה אומר שלי הוא וכתחלתה של א"י מה תחילתה ע"א אף כאן ע"א:

אר"ז. מנ"ל בנביא שקר דבעינן ע"א:

נאמר כאן זדון. בזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון:

אף זדון שנאמר כאן בנביא שקר. דהאי בזדון דזקן ממרא מיותר ללמד דנביא שקר כזקן ממרא מה זקן ממרא בע"א כמפורש בקרא כדתנן לקמן פרק הנחנקין אף נביא שקר כן:

נאמר כאן בזקן ממרא. והגידו לך את דבר המשפט:

ה"ג תמן תנינן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר ב"ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה רב אמר בתחלה כו'. וה"פ תמן תנינן שבועות פ"ב אין מוסיפין כו' וכאן במתני' לא קחשיב כל הני דלא תני אלא הני שהן בע"א ואמר רב טעמא דמתני' דשבועות בתחלה כשעלה דוד לקנות גורן ארונה שהוא מקום המקדש כתיב ויעל דוד בדבר גד הרי דבעינן מלך ונביא:

ה"ג אשר נראה אלו אורים ותומים:

זה סנהדרין. דקשיא אביהו ל"ל אלא דקאי אסנהדרין שנקראו אביך כדכתיב שאל אביך וגו':

השיר. מנ"ל דכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ויהודה היה על הידות הוא השיר של תודה א"נ אסיפא דקרא סמיך דכתיב וילכו אחריו בכלי שיר דוד והם כינורות ונבלים וצלצלים שהם שיר של תודה כמפורש בבבלי:

תודות. מנ"ל דכתיב ואעמידה שתי תודות נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימין עד שהקיפו את כולה:

ה"ג מה כתיב מהלכות אלא תהלוכות. ללמד שהיו נוטלית ע"י אחר והן עצמן לא היו יכולין להלוך שאין התודות עצמן היו אלא הלחמי חמץ שבה:

מייתי לה. הא דבעינן לתוספות עזרה הני דתנן במתני' מקרא מן התורה:

וכן תעשה. קרא יתירא למידרש לדורות:

שאל אביך ויגדך וגו' ל"ג ליה הכא:

זו כנגדו. שני כהנים נושאים אותן זה אצל זה:

והוא יושב ממולי. ובצידו היה יושב:

ממול עדפו. מול שהוא רואה את העורף הרי שהוא אחריו:

ה"ג מ"ד זו אחר זו נמצא כל מקום ומקום מתכפר בתודה אחת ומ"ד זו כנגד זו כל מקום ומקום מתכפר בשתי תודות. וה"פ למ"ד זו אחר זו חיצונה לבד מקדשה וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש ולמ"ד זו כנגד זו אין אחת מקודשת יותר מחברתה דהא כל מקום ומקום שתי תודות מקדשות:

ה"ג מ"ד זו אחר זו יאות דתנינן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת ואיזו היא פנימית זו שסמיכה לבית דין ברם כמ"ד זו כנגד זו למה ר' יסא בשם ר"י כו'. וה"פ בשלמא למ"ד זא"ז אתיא שפיר הא דתנן הפנימית נאכלת לפי שאין נפסלת ביוצא כדפרישית בסמוך ואיזו פנימית זו שסמוכה לב"ד שממוצעת בין התודה הראשונה ובין הב"ד אלא למ"ד זו כנגד זו מ"ש פנימית מן החיצונית הא תרווייהו נפסלו ביוצא:

על פי נביא. חגי זכריה ומלאכי שהיו שם על פיהם ברוח הקדש נאכלת הפנימית שממוצעת בין העם לחומה ונשרפת החיצונה ואין טעם בדבר:

תניי תמן. תני התם בבבל במתני' כל שלא נעשית באחת מכל אלו דאי כל אלו בעינן קשיא במה קידשו בבית שני בשלמא נביא יש כאן אבל אורים ותומים לא היו במקדש שני:

ה"ג אורים ותומים אין כאן:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה רי"א צריך אורים ותומים:

אר"א איתפלגון כו'. כלומר ואי קשיא לן בית שני איך קידשו תריץ דהנך שני ברייתות פליגי בפלוגתא דר"י ור"ל וכדמסיק מ"ד באחת מכל אלו סובר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ואיצטרך עזרא לקדשה וכיון דלא היו. שם אורים ותומים צ"ל באחת מכל אלו קדושה ומ"ד בכל אלו סובר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ולא הוצרך עזרא לקדשה אלא לזכר בעלמא. בונין. בימי עזרא היו בונין תחלה המקדש ואח"כ היו מקדישין אותו דאם הקדישו תחלה למקום בית המקדש היה נזונים עיניהם מן ההיכל ש"מ דסובר קדושה ראשונה קידשה לשעתו ולא קידשה לעתיד:

מקדישין ואח"כ בונין. שהרי היה המקום מקודש בלאו קדושתן דקדושה הראשונה קידשה לעתיד וע"כ לומר שהיו עושין קלעים להיכל הלכך היו יכולין לקדש תחלה ולבנות אח"כ:

אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות. כלומר אין רואין מחיצות הבית אפי' בחרבנן כאלו הן עומדות דקדושה הראשונה בטלה:

במה מוסיפין. דודאי אין העזרה מתקדש אלא בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל דומיא דירושלים שאין מתקדשת אלא בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה כפסל:

ומשני בשתי הלחם שהיו מקריבין בחג השבועות:

ופריך ומקדישין בי"ט. בתמיה ולאחר יום טוב היו נותר:

אלא בלחם הפנים. שמקריבין בכל שבת:

ומקדישין בשבת. בתמיה:

אלא בלילה. בליל מוצאי שבת או עצרת שעדיין לא היו נותר עד למחרת שנאכלות ליום ולילה:

ופריך ומקדישין בלילה. בתמיה ואין קידוש אלא בששת הבנין ואין בנין בית המקדש בלילה:

מנחת מאפה. מנחת חביתי כה"ג אע"ג דמנחת מחבת היתה כדכתיב על מחבת בשמן תעשה אפ"ה קרי לה מנחת מאפה דכתיב בה תופיני שהיתה אפויה אפיית הרבה שאחר חליטתה אופה בתנור ואח"כ חזר ומטגנה במחבת:

ופריך הניחא בעלייתן מן הגולה. בימי עזרא היה להם לחמי תודה שהיו מקריבין תחלה קרבן תודה דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא אלא בכניסתן לארץ דהיינו בבית הראשון לא היו יכולין להקריב קרבן עד לאחר הקידוש:

במה קידשו. מאין היה להם לחמי תודה הא אינן קדושים אלא לאחר. שנשחט עליהן הזבח:

הבאות. מבמה שבנוב וגבעון ששם היו מקריבין קודם בנין הבית:

שתי ביצים. שתי בריכות מים היו בהר הזיתים:

ה"ג תחתונה ועליונה התחתונה היתה קדושתה גמורה שנתקדשה בכולן. וה"פ תחתונה ליורד מן ההר וסמוכה למקדש נתקדשה בכולן בכל השנויה במתני' שמימי בית ראשון נתקדשה שמאז הכניסוה וחיברוה לעיר:

ה"ג והעליונה אין קדושתה גמורה בעלייתן כו'. וה"פ העליונה בשיפולי ההר שלא נתקדשה בבית ראשון וקדושת עזרא לא היתה קדושה גמורה שהרי לא היה שם מלך ואורים ותומים וכל אלו השנויים במתני' הצריכין לקידוש:

וחברים אוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני דאכילת קדשים מצוה שנאמר ואכלו אתם אשר כפר בהם לא גזרינן אבל מעשר שני שאין מצוה באכילתה גזרינן ביצה התחתונה אטו עליונה ועמי הארץ לא גזרו כדמסיק:

והעליונה ע"ה אוכלין שם קדשים קלים אבל לא מ"ש שסוברים ודאי לפנים מן החומה הוא ולא עשו לתחתונה חומה בפני עצמה אלא לסימן שלא לאכול שם מ"ש שאין מצוה באכילתה אבל קדשים מותר לאכול שם:

ה"ג וחבירים אין אוכלים שם כו':

ומפני מה לא קידשוה. כלומר ומפני מה הקיפו לעליונה בחומה הא לא קידשוה:

מפני שהיתה תורפת ירושלים. גילוי ערות ירושלים היתה שם שמשם נוחה ליכבש:

ואין עושין סנהדריות לשבטים. מנ"ל:

ת"ל לשבטיך ושפטו. סמך לשבטיך לושפטו לומר שכל שבט ידון שבטו:

תלת אמודין. שלשה אמוראים פליגא בטעמא דמתני' דתני א' או שתים וקשה השתא שתים עושין א' מיבעיא:

אחת עושין. לכתחלה ושתים אין עושין לכתחלה אבל בדיעבד יש לה כל דין עיר הנדחת ואסור לבנותה ושלש אין לה עיר הנידחת אפי' בדיעבד:

הסמוכות. אם העיירות סמוכות עושין שתים אבל מפוזרות אין עושין אלא אחת ויותר נראה דה"ג הסמוכות אין עושין והמפוזרות עושין:

וחרנה. ואידך אמר בהיפך מפוזרות אין עושין כל עיקר כלומר אפי' בדיעבד אין לה דין עיר הנידחת אבל סמוכות עושין שתים:

ה"ג שמא ישמעו אויבים כו'. שמתוך שהיא במקומות מפוזרות יש לחוש ביותר שישמעו האויבים:

ואית דבעי מימר. וטעמא דאמוראי קדמאי דאמרי סמוכות אין עושין משום דשמא יפוצו האויבים על אחת מהעיירות הסמוכות ויעשו קרחה דשלש עיירות סמוכות קרחה הן:

מתני' ומשה על גביהן. הרי ע"א דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו:

רי"א שבעים. דדריש אתך בדומין לך מיוחסין ומנוקים ממום ולא שישב הוא עמהן בדין:

עדה שופטת. עשרה מחייבין:

עדה מצלת. עשרה מזכין ש"מ דצריך עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

לעדה הרעה. במרגלים כתיב:

לרעות. אם הרוב מחייבין לא תלך אחריהם להרוג:

שומע אני. דלטובה לזכות הלך אחר הרבים דכ"ש הוא שאפילו מיעוט המזכין ורבים המחייבים הולכין אחרי המזכין אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות לזכות לא צריכין קרא:

הטייתך לרעה על פי שנים. והכא קרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין אבל אחרי רבים להטות בשנים אפילו לרעות כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין הלכך על כרחך כ"ג בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:

ואין בית דין שקול. אין עושין בית דין זוגות שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת להו הטייתך לטובה על פי אחד הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוי להו כ"ג:

מאה ועשרים. בבבלי מפרש כ"ג סנהדרי קטנה שלש שורות של כ"ג כ"ג יושבים לפניהם שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם ועשרה בני אדם בטלנים ממלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש ושני סופרים לכתוב דברי המזכין והמחייבין ושני שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין ושני בעלי דינין שני עדים שני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאים ושלישי לחלק הצדקה שצדקה נגבית בשתים ומתחלקת בשלשה ורופא אומן להקיז דם ולבלר ומלמד תינוקת הרי מאה ועשרים:

ומאתים ושלשים. כדי שרי עשרות דהיינו כ"ג עשריות שיהא כל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשרה לא מצינן שררה:

גמ' ר' בא כו'. אמתני' דמגילה פ' הקורא עומד קאי דתנן התם דבר שבקדושה אין פחות מי' וקאמר מנ"ל נאמר כאן בקדושה עדה דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו:

ונאמר להלן. במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ונשתיירו עשרה:

נאמר כאן תוך. ונקדשתי בתוך בני ישראל:

ונאמר להלן תוך. ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים:

מה תוך שנאמר להלן עשרה. דהא בני ישראל עשרה הויין:

אם מתוך את למד סגין אינון. דהא בתוך הבאים כתיב והבאים היו הרבה מלבד בני ישראל:

אלא נאמר כאן בני ישראל. ונקדשתי בתוך בני ישראל:

ה"ג ושני בתי דינין של כ"ג היו יושבין כו':

אם שמעו אמרו להם. שעל שמיעתם מבית דין הגדול סומכין אלו אבל לא על מנינם דמאי עדיפא הני כ"ג מהני:

ומופלא שבהן. של כל בית דין של כ"ג. יש להן מופלא והוא אינו בחשבון כ"ג:

ואם לאו אלו ואלו. כלומר השואלים ובית דין שבחיל באין ללשכת הגזית דכיון שסמוכות הם יגלו לסנהדרין ספיקם על בוריו:

אע"פ שהיתה של ע"א וכל זמן שאין כולם יחד אינן נקראים סנהדרי גדולה אף על פי כן צריך שיהו בלשכת הגזית כ"ג מהם לא פחות:

צריך אחד מהן לצאת. לעסקיו חוץ ללשכה:

בבית המדרש שלא יהא נראה כיושבים בדין שבלשכת הגזית היו דנין:

שלא שמשו כל צרכן. וזה אמר שכך קיבל וזה אומר בענין אחר ולא עמדו למנין בשביל כך:

ה"ג בטוב ופרקו טוב היה נעשה דיין בעירו ומשם היו מעלין ומושיבין אותו לבית דין שבהר הבית. והכי פירושו כשמת אחד מבית דין שבהר הבית היו מושיבין תת זה ויושב שם עד שמת אחד משל עזרה ומעלין את זה שם וכולן יש בהם מעלה זה מזה:

ה"ג וזקנים משמאלו מפני מה אחד יושב מימינו מפני כבוד הזקן וכ"ה בתוספתא. וה"פ שזהו כבודו של זקן שיהא יושב באמצע:

שש מאות. לששים רבוא:

ה"ג מ"ט דרבנן והוא שיהא כו' כדפרישית במתני' כן צריך להגיה בברייתא וכ"ה בבבלי:

ה"ג רבי אומר מאתים ושבעים ושמנה מ"ט דרבי והוא שיהא שם שנים עשר סנהדריות של י"ב שבטים ואחד על גביהן. שהן רע"ז ואחד על גביהן כרבנן דאמרי ע"א:

ה"ג בשעה שא"ל הקב"ה למשה ולקחת חמשת שקלים. מבכורות העודפות על מנין הלוים. איזה כו'. מי הוא שיקבל עליו ליתן ה' שקלים שכל אחד יאמר פדאני בן לוי:

אמר להו. לכל הבכורות בואו טלו פיתקיכן:

מן השמים הוא. שתתן חמשת שקלים:

מתיב תנייא לחברייא. השיב אחד לחברים:

אלו כתבתני לוי. כלומר אלו כתבת לוי כנגד כולם והיה הגורל עולה ה' שקלים והנחתי לוי ניחא אבל עכשיו מהכרח שיעלה ביד אחד ה' סלעים ואין הדבר מן השמים:

ה"ג אלא כך עשה נטל כ"ב אלף רע"ג פיטקין וכתב עליהן לוי ורע"ג ה' שקלים והטילן כולן לקלפי:

א"ר שמואל קשיתי קומוי ר' אבהו על דעתיה כו' וכ"ה בסמוך:

הגע עצמך שעלה כולם לוי. אם ככה היה עושה היה אפשר שיעלו ביד כולם פתקי לוי ואין מי שישלם ה' שקלים:

א"ל מעשה נס היה. שלא עלה פתק לוי יותר מכ"ב אלף:

ומסורגין עלו. שלא יאמרו שנעשה בהם דבר ערמה לכך עלו בסירוגין. אינו מעשה ניסין. בתמיה א"כ תקנה זו דפתקין ל"ל הלא הרבה תקנות יש כמו הפייסית שבבה"מ ודדמיין ליה:

ה"ג ולא עלו מסורגין. ה"פ זהו הנס שלא עלו בסירוגין אלא אותן רע"ג פתקין של ה' שקלים עלו יחד זה אחר זה ולא הפסיק ביניהן אפי' פתק אחד של בן לוי:

בכלל חסירין. דכתיב כל פקודי הלוים וגו' כ"ב אלף. ולא יותר:

ובפרט יתירין. גרשון ז' אלפים וחמש מאות קהת ח' אלפים ושש מאות. מררי ו' אלפים ומאתים הרי כ"ב אלף ושלש מאות:

בכורי כהונה היו. ר"ל כהנים היו ולכך נקוד על אהרן:

הרי שבעים ושנים. נמצאו שנים יתירים:

להיות פגום. שאין משבטו רק חמשה:

ושנים חלק. לא נכתב עליהן הדבר:

אלו כתבתני זקן. ע"ב פעמים ושנים אחרים חלק ועלה בידי חלק סלקתי מכל התרעומות אבל עכשיו יש לי להתרעם שהיה הכרח בדבר שיעלה ביד אחד חלק:

מעשה נסים. היו כו'. וכדפרישית לעיל:

ה"ג על דעתיה כו' מעשה נסים היו ולא עלו מסורגין:

דכתיב בקע לגלגולת. מחצית השקל בשקל הקדש לת"ר אלף וג' אלפים וה' מאות וחמשים:

אין תעביד כו'. אם תעשה ככר של מאה מנה והמנה הוא ק' דינרין שהן כ"ה סלעים ומחצית השקל הוא שני דינרין שהן חצי סלע הרי נ' מחצית השקל למנה וחשבון כל שקלי ישראל הן י"ב אלף וע"א מנה שהן ק"כ ככר וע"א מנה וכתיב וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף וז' מאות וע"ה שקלים נמצא חסר הששית שהן כ' כנר:

ואין כו'. ואם תעשה ככר מן ששים מנה שיש מקומות שהככר מאה מנה ויש שהוא ששים מנה לכך אמר אם הככר ס' מנה היו כל השקלים מאתים ככר חסר המחצה שהן ק' ככר:

גזבר נאמן ובקי בחשבון היה. שמנה של קדש כפול היה שני מאות דינרין שהן נ' שקלים נמצא החשבון מכוון מאת ככר כו':

ה"ג א"ל והכתיב ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים והיידא לון סלקין שבעים וחד ליטרין ואת עביד ליה פרוטרוט א"ל משום דלא סליק קונטרא ושלישתא גנב א"ל והכתיב ונחשת התנופה שבעים ככר והיידא לון סלקין צ"ו ליטרין ואיתעביד ליה פרוטרוט א"ל משום דלא סליק קונטרא ואשתא גנב א"ל והכתיב והשקל כו'. וה"פ א"ל ריב"ז על כרחך שהככר יותר מן ס' מנה דכתיב ואת האלף וגו' הרי אע"פ שהן ע"א מנה קחשיב להו בפרוטרוט א"ל ההגמון עדיין י"ל שהככר היה שמנים מנה נמצא שהשליש גנב א"ל ריב"ז כתיב ונחשת התנופה כו' אלפים וארבע מאות שקל על כרחך שהככר יותר מן צ"ו מנה שהרי עושה מהן פרוטרוט מפני שאינן ככר א"ל ההגמון עדיין לא פלטית מינך דלמא הככר מאה מנה וגנב הששית:

ה"ג והכתיב והשקל וגו' עשרה וחמשה שקלים המנה יהיה לכם. וה"פ מעיקרא היה המנה עשרים שקלים ואח"כ הוסיפו עליהן כ"ה שקלים שהן מ"ה שקלים ואח"כ הוסיפו עלייהו עשרה מחצית השקל שהן חמשה שקלים יחד חמשים שקל המנה הזה יהיה לכם הרי שמנה של קדש כפול היה כאשר אמרתי בתחלה:

א"ל. ההגמון לריב"ז מודינא לך שמשה גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה:

הדרן עלך דיני ממונות בשלשה