מתני' אחד כו' בדרישה וחקירה. שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת:

דיני ממונות בשלשה. כדילפינן בפ"ק:

פותחין. משא ומתן של דין:

בין לזכות כין לחובה. באיזה שירצה:

גמ' בשביל לחוס כו'. אע"ג דמן התורה ד"מ צריכין דרישה וחקירה. תקנו חכמים שא"צ דרישה וחקירה כדי לחוס על ממון של ישראל המלוים שלא יפסידו ע"י החקירות וגם יש בה נעילת דלת בפני הלוין שימנעו מלהלות שמא יכפור והעדים יטעו ולא תהא עדותן מכוונא ויפסיד אלא הב"ד שואלים העדים איך אתה יודע כו' כדתנן פרק זה בורר:

ר"ה בר בא. שאל לפני ר"י האיך עבדין מעשה בד"מ צריכין דרישה וחקירה כדתנן במשנתינו או א"צ כדתנן בפרקין דלעיל:

א"ל. עבדינן כר' יוחנן:

בשם ר"ח ור"י. דפליגי בפירושא דמתני' חד אמד. דרישות וחקירות דד"מ אתיין מדכתיב ודרשת כו' כדאמרינן ריש פרק היו בודקין וחד אמר בדין מרומה איירי מתני' אבל שאין מרומה א"צ דרישה וחקירה דכתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך הא כיצד למה לא כתיב בצדק צדק תשפוט כו' אלא אם אתה רואה שאין הדין יוצא לאמתו אלא הוא מרומה חקרהו צריך דרישה וחקירה והיינו דכתיב צדק צדק שיהיו הב"ד נזהרים לדקדק בו כ"כ לדרוש ולחקור ואם אין הדין מרומה צדקיהו בלא דרישה וחקירה לפי' זה צריכין להגיה הא כיצד אם אתה רואה הדין שאינו יוצא לאמתו א"נ אפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ אם אתה רואה שדברי העדים מכוונים וסדורים וע"י כך הדין יוציא לאמתו בלי שום נפתל צריך הדבר חקירה כו' ולכך מייתי הא דרב הונא דדמיא להא דאמרן:

רב הונא. כשהיה רואה שהעדים מכוונים דבריהם בלשון אחד היה חוקרן שנראה מזה שבעצה אחת העידו וכשראה שאין דבריהם מכוונים אלא כל אחד אומר בלשון אחר היה מכוון דבריהם שלא יהו סותרים זה את זה ופוסק הדין על פיהם:

כיצד פותחין לזכות. הא דתנן במתני' ד"נ פותחין לזכות היינו אחר שקיבלו עדותן של עדים ודרשום וחקרום ובאין לישא וליתן היכי אמרינן להו לעדים:

איפשר שוה הרג את הנפש. בתמיה שמא בעצה באתם וזו היא פתיחת הצלה לזה:

א"ר יוסי. אם כן שזה הוא לימוד הזכות שאומרים עדי שקר הם קשיא הא דתניא לקמן סוף פ' אין בודקין אמר כו':

ה"ג ובא חבירו וסייעו מקבלין:

ויש כאן סיוע. בתמיה אף שמסייע לדבריו האחרונים מ"מ הכחשה לדבריו הראשונים היא והרי זה המסייע בא לחוב את העדים שהרי יש כאן עדים אחרים להכחיש הראשונים:

ה"ג לא נמצאת חב לעדים. והגירסא שלפנינו יש ליישבה בדוחק:

מאה פעמים. לאו דוקא אלא צ"ח דהיינו מ"ט טהור ומ"ט טמא כדמסיק:

אין יכול לפתוח בזכות. דהא אם יש ממש בדבריו אין מורידין אותו לעולם כדתנן לקמן הלכך בעינן שיהא ראוי לכך וכל מי שאינו יודע לטהר את השרץ אין מושיבין אותו בסנהדרין:

שממית. אדם ובהמה ומרבה טומאת נבלה וטומאת מת בעולם הרי הוא טהור כשמת שאינו בכלל שמנה שרצים:

או חילוף. ק"ו הראשון היה לטהר את השרץ ומעתה אומר ק"ו אחר לטמא הנחש:

עכבר. טמא כדכתיב בקרא:

הרי עקרב. יוכיח אע"פ שממית הוא טהור אף הנחש כן:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה דרצה למילף בק"ו נחש ועקרב דמטמאים ותו ליכא יוכיח:

ה"ג אמר רב תלמיד וותיק כו':

אמרין. אמרו תלמיד זה לא ידע להורות ולא היה אלא חריפות של הבל ודלא כרב שאמר תלמיד וותיק היה:

ההוא תלמידא. היה נפסק מהר סיני שהפך ומבלבל דברי התורה:

ה"ג מטין ע"פ עד אחד. מטין את הדין אחר המרובין ע"פ דיין אחד כגון שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא ודיני נכישות מטין ע"פ אחד לזכות י"ב מזכים וי"א מחייבים זכאי אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אא"כ רבו המחייבין על המזכין שנים דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות והאי קרא בד"נ איירי כדאמרינן לקמן בפרקין כתיב לא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה של שור הנסקל וכ"ש שאר ד"מ:

גמ' אלו ניתנה התורה חתוכה. הלכה פסוקה אין להוסיף ואין לגרוע מדין הכתוב בתורה ואם יהיה שינוי בענין אסור להורות:

לא היה לרגל עמידה. כלומר לא היה באפשר להתקיים בה דרוב פעמים הענין משתנה ואיננו כמו שמפורש בתורה:

מה טעם. מנא לן:

וידבר ה' אל משה. החדש הזה לכם ראשון הוא לכם לחדשי השנה וקשיא תרי זימני לכם ל"ל אלא תחלה אמר זו מסורה לכם שיהיה ע"פ ב"ד ואמר הודיעני איך הלכה אם יהיו נחלקין בדבר כיון שהדבר תלוי בדעת האדם והשיב לו ה' אף זה לכם הוא אחרי רבים להטות כו':

כדי שתהא כו'. לכך ניתן הרשות ביד הרוב לפסוק כמותם כדי להגדיל תורה שתהא נדרשת במ"ט פנים טהור כו':

מזוקק שבעתים. שבע פעמים שבעה שהן מ"ט:

ואומר מישרים אהבוך. ולא קאמר מישור אלא תרי גווני מישרים הן טמא וטהור ושניהם דברי אלהים חיים הן:

מתני' מחזירין. סותרין את הדין אחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחוב:

גמ' צדיק. משמע שנצדק בדין אע"פ שאינו נקי אל תהרוג:

ונקי. מן החטא אע"פ שנתחייב בדין:

יכול אם. יצא צדיק בדינך שיצא זכאי בטעות אף מדיני שמים יפטור:

כי לא אצדיק רשע. קרא יתירא הוא אלא לאשמועינן כה"ג:

לא שניי. אין חילוק בין יצא זכאי ליצא חייב לעולם מחזירין אותו אם טעו אלא ביצא זכאי ונמצא חייב אין מחזירין אא"כ טעו בדבר שהצדוקין מודין בו:

גמ' ה"ג ר' חייא בעי לפני ר"י טעו וזיכי נואף ונואפת שחובם מפורש בקרא אם יש רשות לתלמיד ללמד חוב:

איתקלף מרקועך. הוסר הטלאי מעל גבי הקרע ונגלה לכל שיוצא בבגד קרוע כלומר נתגלה חרפתך לומר שיטעו הסנהדרין בדבר שתינוקת של בית רבן יודעין אותו:

מתני' הכל מלמדים. אפילו תלמידים היושבים לפני הדיינין ולא נתמנו ב"ד על כך:

ואין הכל מלמדין חובה. אם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד חובה אין שומעין לו:

מתני' המלמד חובה. דין שהתחיל תחלה להביא ראיות לחובה יכול לחזור בו ללמד זכות:

אינו חוזר ומלמד חובה. סברא הוא דבעינן והצילו ובגמרא מפרש:

גמ' ובלבד שלא יהו מחוסרין. דבר אלא לומר איש פלוני אתה זכאי כו' דהוה כגמר דין היא דאינו יכול לחזור בד"נ מזכות לחוב אבל אם עדיין לא גמרו המשא ומתן שביניהם:

לא בדא. אינו כן אלא יכול לחזור מזכות לחובה:

אפילו מחוסרין במשא ובמתן. נמי אינן יכולין לחזור דכתיב וצדיק אל תהרוג כל שהצדקתו ואמרת לזכותו אין אתה רשאי לחייבו:

מתני' דנין ביום. משא ומתן של דין דכתיב ביום הנחילו את בניו:

וגומרין בלילה. אם רצו ובגמרא יליף לה:

וגומרין ביום. דכתיב והוקע אותם לה' נגד השמש:

גמ' ה"ג מנין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהם דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר אמר רשב"י כיני מתני' מנין שדנין ביום וגומרים בלילה ת"ל ושפטו את העם בכל עת. וה"פ מנין שאם טעו כו' כן הוא בברייתא ופריך ואית קריא לשעבר ושפטו לכתחילה משמע ואת דרשת ליה בדעבד ומשני רשב"י כן היא הגירסא בברייתא מניין שדנין כו' וקרא אתיא שגומרין בלילה אפילו לכתחלה:

אמר. מאן דהו דבר זה ראוי לאמרו וגירסת הרא"ש אמרין הדא אמירה ופי' דבר זה יכול להיות והראשון נ"ל:

מתני' דיני נפשות גומרין בו ביום כו'. אם זיכוהו ביום ראשון גומרין דינו מיד והולך לו אבל אם לא יכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין דינו לחובה אלא מלינין את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות:

לא בערב שבת. שאין יכולין לגומרו למחר אם יתתייב שאין מיתות ב"ד דוחה שבת ולשהותו משנגמר דינו אי אפשר מפני עינוי הדין:

גמ' תני העד. שהעיד עליו אינו יכול ללמד עליו ולהביא ראיה בין לזכות בין לחוב ונראה הך סוגיא שייך לעיל סוף הלכה (ה') [ד] וכ"ה בבבלי:

שאף הוא. הנידון:

. ה"ג ת"ל אחד לא יעגה בנפש למות. וה"פ האי אחד קרא יתירא הוא דהא כתיב ועד דמשמע אחד אלא האי אחד על הנידון קאי שלא יענה בעצמו בין לזכות בין לחובה:

פעמים כו'. אין סברא לומר דקרא אתי למעט הנידון דפעמים שאדם רואה שעדים זוממים באים עליו ומרבה לדבר אולי ע"י כך יחזרו בהם וינצל ממיתה וקרא אתי לכדרבי ישמעאל ללמד כל מקום שנאמר עד הרי הוא שנים עד שיפרט לך הכתוב שהוא אחד כדאמרינן לעיל פרק זה בורר:

ה"ג ומנין שצריכין שני ימים סמוכים זה לזה שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה. וה"פ במתני' תנן אין דנין בע"ש לפי שאין יכולין לגמרו למחר בשבת וקשיא לגמרו באחד בשבת ש"מ דבעינן שיהא תחלת דין וגמר דין בשני ימים הסמוכים זה לזה מנ"ל ומשני מדכתיב צדק ילין בה דהיינו שמלין בה הדין לצדקו וכתיב ילין לשון יחיד לינה ולא כתיב ילון אלא כדאמרן:

והדא מתני'. ומשנתינו קשיא לר' אבהו דתנן לפיכך כו' ודוקא ד"נ הואיל וגומרין ביום שלאחריו אבל ד"מ מותר:

ותני ר"ח כן. בברייתא דר"ח מפורש כן דדנין ד"מ מבע"ש:

ומשני כאן להלכה. הכא דאר"ח דנין היינו להלכה אם דנו דיניהם דין:

כאן למעשה. הא דא"ר אבהו אין דנין היינו שאין מורין כן לכתחלה לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאימנועי מצורכי שבת ויו"ט או מפני שטרוד בהם אין לבו פנוי כל כך לעמוד על אמתתו:

וייהרג למוצאי שבת. דהיינו באחד בשבת ביום:

ומשני אם. נאמר כן נמצא אתה מענה ומעכב דינו שהרי יודע שימות:

וייהרג כשבת. מק"ו כדמסיק:

רציחת מצוה. להרוג מחוייבי מיתות ב"ד:

שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. אפילו כהן ועבודה בידו ורוצה לעבוד מביאין אותו לידון בב"ד:

מכאן. ממתני' שמעינן שמיתת ב"ד אינו דוחה את השבת:

מ"ט. מנ"ל:

נאמר כאן. בשבת לא תבערו אש בכל מושבותיכם:

ונאמר להלן. בפרשת רוצחים גבי מיתות ב"ד והיה אלה וגו':

מה. מושבות האמור להלן בב"ד:

אף. מושבות האמור כאן בב"ד הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו אפי' לשריפת מיתת ב"ד וה"ה שאר מיתת ב"ד:

מתני' הטהרות והטמאות. אם בא אדם לישאל על דבר טהרות:

מן הגדול. שואלין תחלה לגדול שבדיינים מה הוא אומר בדבר:

מן הצד. מן הקטנים בחכמה שהם יושבים בצד:

הכל כשרים כו'. בגמרא מפרש הכל לאתויי מאי:

ואין הכל כשרים לדון ד"נ. דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך בדומין לך מה משה רבינו מיוחס אף ב"ד מיוחסים:

גמ' רב כתיב. בלא יו"ד וה"ק קרא לא תענה אחר שאמר המופלא דבר אלא תאמר דעתך קודם שיגלה הוא דעתו ומפרש על מלשון והחונים עליו וקרא קאי אד"נ לכך מתחילין בהם מן הצד:

שלא תענה קודם לרב. שמפרש על לשון לפניו כמו ממעל וקרא קאי אד"מ ולכך מתחילין מן הגדול:

אפילו אחד מאה. דריש רב לשון ריבוי וה"ק אפילו רבים חולקים עליך אל תטה דעתך אחריהם אם נראה לך שהדין עמך:

דברי ר"פ. חלוקים אדרב דלא יליף ד"נ מלא תענה דאמר ר"פ בשם ר"ח:

איתפלגון. פליגי:

דינינו. בד"נ להתחיל מן הצד כדיני בני נח שגם הם עושין כן כדמסייק:

אין דינינו כדיניהם. שמתחילין מן הגדול:

ניחא. שכן מצינו ויאמר יהודה אלא מ"ד אין דיניהם כדינינו למה דיבר יהודה לפני יעקב אביו וממוכן לפני שרים אחרים אע"פ שהוא היה הקטן שבהם דחשיב ליה בסוף:

ומשנה ראו דברי יהודה. אין ה"נ שלא השיבו יהודה וממוכן תחלה אלא מפני שכולם הסכימו לדבריהם לכך הזכירום שהם באמת אמרו הדבר ולא חש להזכיר דברי האחרים לפי שלא עמדו:

ומנין לד"נ כו'. למ"ד אין דינינו כדיניהם פריך דלמ"ד דינינו כדיניהם לא צריך קרא דסברא הוא שאם יאמר הגדול בראשונה יש לחוש שהקטן. יתבייש ממנו ויכניס דבריו ולא יצא הדין לאמתו:

חגרו איש חרבו. ויחגור גם דוד את חרבו וחגור זה היה לדון את נבל כמורד במלכות ומדחגר דוד בסוף ש"מ ד"נ מתחילין מן הצד:

אף בפסול משפחה. אם באין לפסול משפחה א"נ אם באין לפסול אדם לומר עליו שהוא מפסול משפחה מתחילין מן הצד כבד"נ:

אפילו ממזרין. הכל לאתוייי שאף ממזרים כשרים לד"מ:

ה"ג רי"א גריס אין מדקדקק ביי"נ. וה"פ הא דלא אמרית דאתי לאתויי גריס שאין סתם גר כשר לדין לפי שאין מדקדקין ביי"נ לשתותו או ליהנות ממנו וקיי"ל כחכמים דאמרי גר שחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה וקיי"ל כר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו הלכך סתם גרים פסולים לד"מ:

ובלבד. כלומר הא דאמרינן אתה מטה משפט של שור הנסקל לא שיהא מטה דין אלא שאין אתה צריך לחוס על הצלתו כד"נ אלא כד"מ מטין לחובו כדי לקיים בו ובערת הרע מקרביך:

כמה אינון. כמה הן הדברים שבין ד"נ לד"מ:

אנן תנינן במתני' תשע דאין הכל כשרין ועשרים ושלשה חדא נינהו דמ"ט אין הכל כשרים משום דבעינן כ"ג דהיינו סנהדרי ובסנהדרי כתיב ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין כמותך:

חד עשר. דברים ישנו בין ד"מ לד"נ:

הי דינו. איזהו תרתי אחרינא שהוסיף ר"ח:

ומשני הסריס. וכל מי שלא היה לו בנים פסולים לד"נ מפני שאינן רחמנים:

אף פחות מבן עשרים. שלא הביא שתי שערות דה"ל קטן עד שיביא שתי שערות או לאחר שיהיו לו עשרים שנים פסול לד"נ אבל לד"מ כשר לאחר שעברו עליו י"ג שנים ויום אחד אע"פ שלא הביא שתי שערות:

ויושב בדינו של שור הנסקל הואיל וכשר לד"מ א"נ קושיא היא ויושב בתמיה הא ודאי כיון דבעינן כ"ג צריכין שיהו כולן ראויין. לסנכדרין:

והי דינין. ואיזהו שנים אחרים שהוסיף:

ואין דנין שני ד"נ ביום אהד. כדתנן לקמן כרק נגמר הדין:

ה"ג ואפילו נואף ונואפת. ודוקא בת כהן ובועלה שהיא בשרפה והוא בחנק דה"ל שני דינים אבל שנים שהן במיתה אחת ועבירה אחת כגון שתיהן מחללי שבת או עובדי עכו"ם דנין:

מתני' סנהדרין. אף של כ"ג:

בחצי גורן עגולה. בעגולה היו יושבין כדי שיהו כולן רואין זה את זה לפי שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואין זא"ז ובעגולה שלימה אין יושבים לפי שצריכין בעלי הדין והעדים לכנוס לדבר בפני כולם שיהו כולם רואין את העדים ומדקדקין בדבריהם ולא שיהו פני העדים לשורה זו ואחוריהם לשורה זו:

וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין. שניהם כותבין דברי המזכין והמחייבין שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של חבירו:

שלשה. הוו שמתוך טורח הטעמים שירבו עליהן יטעו בדבר אלא אחד כואב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין והשלישי כותב דברי כולם ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי:

יושבין לפניהם. אף הם כעגולה אלא שהגדולים יושבים על הספסלים והתלמידים ע"ג הקרקע:

שלש שודות. של כ"ג ת"ח שמא יחלקו הדיינים ויהיו רובן מחייבין ומיעוטן מזכין והטייה לרעה אינה ע"פ אחד כדכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות וצריך להוסיף שנים שנים עד ע"א שלעולם אין מוסיפין על הדיינים יותר מע"א הלכך צריך להושיב לפניהם מ"ח להשלמה ע"א ולאו אורח ארעא לעשות שורות תלמידים מרובה משל דיינים ולא לעשות שלש שורות קטנות שתים של כ"ג ואחת של שני תלמידים הלכך עבדינן שלש שורות של כ"ג:

וכד אחד מכיר את מקומו. לפי שכסדר חכמתם היו מושיבים אותם לפיכך היה צריך כל אחד להכיר את מקומו:

הוצרך לסמוך. כגון שמת אחד מן הדיינים סומכין לו מהראשונים שהן גדולים שבכולן:

ולא היה. אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של הראשון ראש בשורה השלישית אלא במקום הראוי לו בסוף השורה וכן אותו שבא מן השלישי לשנייה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של הראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלא זה מקומו של זה מפנו שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבשורה הראשונה וכן בשנייה הלכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו וכולן צריכין לנוד איש איש ממקומו:

גמ' ר' בא כו'. אמתני' דמגילה פרק הקורא עומד קאי דתנן התם דבר שבקדושה אין פחות מעשרה וקאמר מנ"ל נאמר כאן בקדושה עדה דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו ונאמר להלן במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ונשתיירו עשרה:

מייתי כו'. הא דתנן לא היה יושב במקומו של הראשון כו' מייתי רב טעם לדבר ממתני' אחריתי דלא תקשה לימא הך עד עתה הייתי יושב בראש שורה ועתה אתם מושיבין אותי בסוף שורה וטוב לי אז מעתה כמאמר המשל הוי ראש לשועלים כו' לכך מייתי רב מתני' דאבות דתנן התם היפך המשל דטוב להיות זנב לאריות כו':

דתנינן כו'. על הא דתנינן מייתי טעמא דהוי זנב כו':

מתני' מאיימין על העדים. שלא יעידו עדות שקר:

מאומד. שהדעת נוטה שהוא כן:

עד מפי עד. שמענו עד מעיד בב"ד אחר:

דיני ממונות. אם העיד לחייב לזה ממון שלא כדין מחזירו לו ומתכפר:

דבר אחד כו'. אין זה מן האיום אלא פירושא קמפרש לקרא בדבר אחר:

לפיכך נברא אדם יחידי כו'. כל זה אמר להם לכך נברא יחידי להראותך שמאדם אחד נתישב מלואו של עולם:

רשויות הרבה. אלוהות הרבה יש וכל אחד ברא את שלו:

ולהגיד. לדורות הבאים:

בחותם אחד. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו:

בשבילי נברא העולם. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשך ממנה:

מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת שמא אנו טועים מחמת השכחה:

והלא כבר נאמר. והוא עד וחייבין אתם להגיד מה שראיתם:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב. להיות מחויבים בדמו של זה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:

הרי אומר באבוד רשעים רנה. ואם רשע הוא אין כאן עון כלל:

גמ' לא תאמרו. מאומד שהדעת נוטה שהוא הרגו שראיתם את זה רודף אחר חבירו וסייף בידו והלך חבירו לחורבה ונכנס זה אחריו לחורבה ואח"כ נכנסתם אתם לחורבה וראיתם חבירו הרוג וזה יוצא מן החורבה והדם מטפטף מן. הסייף לכך אתם אומרים שזה הרגו ואין זה עדות דבעינן שיהו העדים רואים בעיניהם ממש הרציחה:

אראה בנחמה. שבועה בלשון קצר כלומר לא אראה בנחמה אם לא ראיתי כו':

שאין דמך מסור בידי. שאסור לדון ד"נ מאומד:

היודע מחשבות. כ"ש מעשה אדם בסתר:

עד שהכישו נחש ומת. אע"ג שנשיכת הנחש שרפה היא וזה נתחייב בסייף ולא בשרפה חטא אחר היה בו שנתחייב בו שרפה ונשתלם ממנו כעת:

אדם נברא יחידי. ולא ברא שנים שלא יצטרך בנו לישא את אחותו:

שלא יהו מתגרות זו בזו:

לומר אבא גדול מאביך:

אנו בני צדיק. אבינו צדיק נברא לפיכך אנו צדיקים ואין אנו צריכים להתרחק מן העבירה כי לא נכשל בה:

ואתם בני רשעים. אין תוחלת לכם שיצא מכם זרע מעליא נמצא מתייאשים מן התשובה:

תתהפך כחומר חותם. בזמן התחייה תתהפך העפר הנעשה מהרקבון לחומר וע"י החותם יהיה לו צורה וינפח בו הרוח ויתיצבו כמי שהיו בלבושיהם:

ומפני מה שינה פרצופותיהן. יהיה השינוי בדבר אחר בגופו כדי שיהא ניכר גדולתו ולמה בפרצוף דוקא:

והולך לאשת חבירו. ויאמר אני הוא בעליך ולא תכירו במהירות עד לאחר הבדיקה משא"כ כשהשינוי בפרצוף הדבר ניכר מיד וכן ילך לשדה חבירו ויקח מה שירצה קודם שיתברר הדבר בסימנים שבסתר:

מראה ודעת מפני הגזלנים. כי אם לא יהיה שינוי בפרצוף ילך לבית חבירו ויקח מה שירצה והשומר לא ירגיש בדבר אם יהיה כל אחד יודע מה שבלב חבירו יחפש מצפוניו וידע היכן ממונו:

וקול מפני הערוה. שלא יתחלף לאשה בבעלה מפני הקול א"נ הא דקאמר וקול מפני הערוה היינו שמלבד שנים הראשונים שהם מפני הערוה מ"מ הם ג"כ לתקנת הגזלנים משא"כ קול אינו אלא מפני הערוה:

אפילו. תאינה או קמת חטים אין אחת דומה לחבירתה מפני הגזלנים שלא יאמר על של חבירו שלי הן:

כדי. שיהא תחלת כניסתו למצוה שמכין לצרכי שבת דאל"כ למה נברא באחרונה אע"ג שלא נצטוה על השבת אלו לא סרח קודם שבת נצטוה מיד בכל התורה:

כשמתקין הסעודה. לאחר שהתקין כל צרכי הסעודה מזמין האורחים כך הקב"ה לאחר שהתקין כל צרכי האדם ברא את האדם:

זה הקב"ה. שכל החכמות כלולות בו כאחד ובהם בנה העולם:

חצבה עמודיה. חלק הבריאה לשבעה ימים שגם בשבת ברא המנוחה:

מסכה יינה. עירב היין עם המים כך חלק הימים ונהרות ועירבן בארץ שיהיה בכל העולם כפי צורך קיום הנפשות לאכילה ולשתיה ושאר צרכיה להחיות בהם נפש כל חי:

מי פתי. אשר סר מכל הטובות האלה זה אדם וחוה שעברו על דעת המקום בורא כל אלה ושמעו לדברי נחש:

ויעבוד הרינה במחנה. ולא כתיב השמתה במחנה אלא ללמד במחנה היה שמחה אבל המקום ב"ה אמר כביכול הריני בצער על איבוד הנפש אשר יצרתי וכדתנן לקמן פ' נגמר הדין:

בצאת לפני החלוץ. אומר הודו לה' כל"ח ולא נאמר טוב בהודאה זו ללמדך שאף מפלת רשעים אינה שמחה לפני המקום ב"ה:

הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות