יציאות השבת. הוצאה מרשות לרשות האמורה בשבת ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קרי להו יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות:

באי זה צד. כמו כיצד:

שתים שהן ארבע בפנים. לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבעל הבית ועל שתים אילו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת:

שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחילה ואם עשה פטור ולקמן מפרש להו ואזיל:

ושתים שהן ד' בחוץ. שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ ושתים מדבריהן כשהמלאכה נעשית ע"י שניהן זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמ' שנים שעשאו פטורים:

פשט העני את ידו. וחפץ בתוכה:

ונתן לתוך ידו דבע"ה. דעביד ליה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י:

או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברה"ר דעביד ליה עקירה ברה"י והנחה ברה"ר:

העני חייב. שעשה מלאכה שלימה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ:

ובע"ה פטור. פטור לגמרי ואפי' לכתחילה מותר דהא לאו מידי עביד:

פשט בע"ה וכו' בע"ה חייב. והרי שתים מן התורה לעומד בפנים:

פשט העני את ידו וכו'. דעביד ליה עקירה:

ונטל בעה"ב מתוכה. והניח בפנים ועביד לי' בע"ה הנחה:

או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה והוציא העני והניח:

שניהן פטורין. שלא עשה הא' מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחילה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת הרי שתים מדבריהן אחת לעני בחוץ ואחת לבע"ה בפנים:

גמ' מהו שתים שהן ד'. מיבעי' ליה פירושא דמתני' שתים לחיוב ושתים לפטור. שתים חיובי' שהן ארבע בהצטרפו' שתים פטורין וכדפרישית במתני' או ארבע לחיוב וד' פטורין וה"ק שתים כתובים בקרא והן הככסה והוצאה שהן ד' בפנים יש בהן ארבע דהיינו שתים הוצאות ושתים הכנסות לחיובא ושתים הוצאה והכנסה שהן ארבע בחוץ לפטור ובפנים היינו חיובים שמתחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה ובחוץ היינו שאין צריך להביא עליו קרבן:

נישמעינה מן הדא. כלומר תא שמע מהא דתנן בריש מס' שבועות שבועות שתים שהן ארבע יציאות השבת שתים שהן ארבע ותו לא וקשה ולמה לא קתני במתני' דשבועות גבי שבת שתים שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ:

ומשני א"ר בא תמן. בשבועות לא נקיט אלא חיובין כיון דלאו עיקר שבת הוא:

ברם הכא. אבל כאן דעיקר שבת תנא חיובי ופטורי:

הדא אמרה. פי' זאת אומרת מתירוצא של רבי בא מוכח פי' דמתני' ארבע לחיוב וארבע לפטור דאי שתים לחיוב ושתים לפטור אם כן אף בשבועות תני פטורין והדרא קושי' לדוכת' ליתני נמי שתים שהן ארבע בחוץ:

אר"י מתני' אמרה כן. ממתניתין גופה איכא למידק דנקיט חיובי ולא פטורי דכי היכי שבועות שתים שהן ארבע דקתני כולהו לחיובא ה"ה יציאות השבת כולהו לחיובא:

והא תני. פריך לר"י דממתני' גופא ליכא למידק דהא תני' נמי בברייתא בכלל ב' שהן ד' דלתות ההיכל ב' שהן ד' שאין בזה לא חיוב ולא פטור ע"כ צ"ל דתני תנא כל הני דאית בהו למימר ב' שהן ד' א"כ אף יציאות השבת י"ל דתני חיובי ופטורי. ודלתות ההיכל שתים שהן ד' זו היא דעת ר' יהודה במסכת מידות דסובר שתי דלתות היו וכל דלת היתה מחוברת משתי לוחות כל אחת שתי אמות ומחצה ומחוברין ע"י חוליות ונכפפו' ונכפלות זו על זו והיינו דקאמר שתים כשהן פשיטות שהן ד' כשהן נכפפות אי נמי כרבנן נמי אתיא ושתים היינו דלתות ההיכל שהן ד' שאף בפנים היו דלתות שתים כדתנן התם במתני' וראשון לו עיקר:

ופריך ניתנו שנים עשר פטורים. שתי עקירות לעני בלא הנחה וב' הנחות בלא עקירות וכן לבע"ה כגון פשט העני את ידו מליאה בפנים ונטל בע"ה מתוכה הרי עקירה לעני והנחה לבע"ה או שנתן לתוכה והוציא הרי עקירה לבע"ה והנחה לעני וכן פשט בע"ה וכו' כדקתני לה ועוד ד' פטורים דמתני' גבי חיובא העני חייב ובע"ה פטור וכן בעל הבית חייב והעני פטור הרי שנים עשר פטורים:

ומשני לא אתינן וכו'. לא אתיא מתני' לאשמועינן אלא פטור שכנגד חיוב פי' לא חשיב אלא פטור של אותו שכנגדו חייב למעלה בבבא דרישא כגון פשט העני את ידו לפנים וכו' וקתני העני חייב פטורין דידיה חשיב בבבא דסיפא בפשט העני את ידו לפנים וכו' וכן לבע"ה והיינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה דבבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה אבל שאר פטורי שלא פשטו ידם חוץ מרשותם לא קחשיב:

אר"ח בר אבא מהו וכו'. לתרוצי קאתי הא דלא תני י"ב פטורים דלא קחשיב במתני' אלא הני פטורים דפטור ומותר והיינו הנך פטורי דמתני' ברישא גבי חיוב העני ובעל הבית פטור ומותר אבל פטורי דבבא דסיפא לא קחשיב ושתים שהן ד' דמתני' היינו ד' לחיוב וד' לפטור:

עני ועשיר אחד הן. דמה לי עני ומה לי עשיר ומנו אותן חכמים שנים משום דהוצאה מלאכה גרועה:

יציאות השבת אין הכנסה בכלל. בתמיה הא לא משכחת שמונה ביציאות ושיהיה ד' מהן לחיוב אלא ודאי דא' הן וחכמים מנו אותן לשנים:

המוציא מרשות לרשות. דתנן במתני' בפ' כלל גדול בכלל אבות מלאכות:

אין המכניס בכלל. בתמי' מי לא עסקינן דקמעייל מרה"ר לרה"י וקא קרי לה הוצאה:

נשמעינה מן הדא. ת"ש דהוצאה והכנסה אחת הן:

הכניס וכו'. בהעלם אחד חייב אע"ג דלא הוי אלא חצי שיעור בכל א' ש"מ דהוצאה והכנסה אחת הן ומצטרפין לישנא אחרינא ר' יוסי מיבעיא ליה אם הכנסה והוצאה מצטרפין וה"פ עני ועשיר אחד הן דתרווייהו מלאכת הוצאה והכנסה קעבדו ומנו אותן חכמים בשנים ואם עשו שניהם מלאכה אחת כגון שזה עשה עקירה וזה הנחה שניהם פטורין ה"ה הוצאה והכנסה אעפ"י שהן א' כיון שמנו אותן חכמים לשנים אין מצטרפין או דילמא מצטרפין ופשיט נישמעינה מן הדא דאמר ר"י וכו' נמנעו העם מלהוציא. ש"מ הא דקאמר אל יעשו עוד מלאכה היינו שלא יוציאו מרשות בתיהם שהוא רשות היחיד לרשות הרבים:

אפי' הכנסה. איכא למשמע מהאי קרא שקרוי' מלאכה:

מלקבל מידן ולהכניס ללישכה. והיינו הכנסה:

שמע כולהן. הוצאה והכנסה דנקראו מלאכה מהך קרא:

לא תוציאו משא וגו'. ולעיל מיניה כתיב השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו שמע מינה דהוצאה והכנסה קרוים מלאכה:

מה דאמר ר"י. דמצטרפין הוצאה והכנסה לכשיעור אתיא דלא כר"י:

בשני העלמות פטור. דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו חצי האחר שעשה לאחר שנודע לו המעשה הראשון:

בשתי רשויות. שתיהן רה"ר אלא שיש הפסק ביניהן פטור דרשויות מחלקות:

אלו הוצאה והוצאה אין מצטרפין כר"י. כלו' ומה הוצאה והוצאה אליבא דר"י אין מצטרפין כ"ש הוצאה והכנסה דאין מצטרפין:

הוי וכו'. הרי הא דאמר רבי יוחנן אתיא דלא כר' יוסי:

ה"ג לא סוף דבר אלא שני פתחים פתוחים לשתי פלטיות אבל פתוחי' לפלטיא אחת אוף ר"י מודה דחייב. וה"פ אין סוף דברי ר"י אמורים אלא בפתוח לב' פלטיות אבל בפלטיא אחת מודה ר"י דטעמא דפוטר משום דרשויות להעלמות דמיין וכיון דרשות אחת הוא ה"ל כהעלם אחת וחייב:

פלטיא. רחבה והיא רה"ר:

שמא אינו חייב שתים לר"י. בתמיה וכיון דחייב שתים שמעינן דסבירא ליה לר"י רשויות להעלמות דמיין:

אמר ר' יודן וכו'. ר' יודן פליג אר' אילא וסובר דר"י לא מחייב אמוציא שני שיעורין בשני רשויות:

מדמה רשויות לאכילת פרסיים. כאילו אוכל בתוך שני אכילת פרס:

שמא אינו פטור. בתמיה דודאי פטור לכ"ע הילכך במוציא חצי שיעור בתוך שני רשויות נמי פטור:

אינו חייב אלא אחת. הילכך במוציא גרוגרת בפתח זה וגרוגרת בפתח זה בהעלם א' נמי אינו חייב אלא אחת:

עד. שאתה מדמי רשויות לאכילת חלב בשני פרסיים:

דמינה לשבת. נדמה אותה לענין אסורי שבת עצמן:

שמא אינו פטור. דה"ל חצי שיעור:

עד שיניח. דלא מיקרי מלאכה אא"כ הניח החפץ ברשות אחר שהוציא לשם דכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה:

עד שיטול ויניח. לאפוקי אם היתה עקירתו בהיתר דפטור:

נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב. כיון דעקירה ראשונה לא היתה ע"מ להוציאו והתורה לא מחייבה אלא מלאכת מחשבת דגמרינן ממשכן עד שנתכוון לעשות המלאכה אלא שאינו יודע שהוא שבת או קסבר שמלאכה זו מותרת:

מה דאמר ר' יוחנן. המוציא אינו חייב עד שיניח:

בתוך ד"א לראשונה חייב. דכיון שהיא בתוך ד"א ה"ל כאילו מונחים יחד זה אצל זה:

אם העבירו דרך עליה. אם העביר חצי גרוגרת השני על הראשון חייב דמצטרפין אע"ג דלא נחה ע"ג קרקע:

שר"י עביד מהלך כמניח. והילכך מצטרפין והיינו דלא כר' יוחנן דאמר שאין המוציא חייב עד שיניח:

ופריך כמה דר"י וכו'. פי' כי היכא דר"י עושה מהלך כמניח לענין חיוב ודאי לפטור נמי עביד מהלך כמניח א"כ מיד כשהוציא חצי גרוגרת השני הרי הוא כאילו הניחו שם ואיך יצטרפו עם הראשון לחיוב וראוי שיהי' פטור:

ומשני תיפתר שהיה חצי גרוגרת ראשון מונח בתוך ד"א של הפתח. דמיד כשמוציא השני מצטרפין:

ה"ג הדא דתני ואם לאו פטור. פי' דקשיא ליה א"כ הא דתני בסיפא ואם לאו פטור למה יהיה פטור אע"ג שלא העבירו דרך עליה הא מיד כשהוציא מצטרפין:

ומשני שהיה הפתח רחב חמש אמות. והוציא חצי גרוגרת אחת בצד זה של הפתח וחצי השני בצד אחרת של הפתח נמצא כשהוציא השני אינו בתוך ד"א של הראשון והא דקאמר שהעבירו דרך עליה היינו שהוציאו בתוך ד"א של הראשון:

תמן תנינן. בכריתות פ"ג יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות וכו' ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו חייב ה' חטאות:

שזה חייב משום מהלך. חטאת דאכילה חייב אע"פ שהוא מהלך וחטאת דהוצאה אינו חייב אלא כשינוח המאכל ולא באו בבת אחת:

ופריך מנו א"ל ר"י. וקשיא דר"י אדר"י דאלו התם לא עביד מהלך כמניח דאלו הוה כמניח היה לו לחייב אף על ההוצאה והכא ס"ל דמהלך כמניח:

ומשני תיפתר שהיה האדם מוטל ע"ג האסקופה ומקצתו בפנים ופיו לחוץ. סמוך לאסקופה:

ופשט ידו ונטלה ואכלה. נמצא שאע"פ שהוציא אינו מהלך וההנחה היא למטה במעיו והן ברשות היחיד הלכך אמר ר"י שאינו מן השם בלע חצי זית. חלב או דם והקיאו וחזר ובלע חצי זית אחר:

חייב. ואע"ג דלא בא במעיו זית שלם לא בבת אחת ולא בזה אחר זה:

ופריך מה בינה לבין קדמייתא. כלומר מאי בינייהו:

תמן בחצי זית חלב נהנה חיכו בכזית. הרי החיך אשר אוכל יטעם לו נהנה בכזית ואע"ג דבזה אחר זה הוא לא איכפת לן הואיל ובכדי אכילת פרס הואי:

היך עביד. היכי דמי:

והוא פטור. אפילו בהעלם אחד דבעידנא שהוציא לבתרייתא חסר שיעורא:

בגין וכו'. הואיל והוא מדמה שיעורי שבת לאוכל חלב הוא אומר דין זה בחלב הדין כן אם כבר נתעכל חצי זית ראשון שאכל פטור על השני אפי' היו שניהם בהעלם א' כיון שכבר נתעכל דמיא לנשרף:

דרך כרמלית חייב. דהוי עקירה ברה"י והנחה ברה"ר דמהלך לאו כעומד ולא הוה הנחה בכרמלית:

מן המוציא משא לאחריו. שמעינן דחייב:

מן הדא. כלומר היכי שמעינן דהמוציאו לאחריו חייב מן הך מתניתין:

המתכוין וכו' לאחריו ובא לו לפניו חייב. ואי סלקא דעתך דאם נתנו מתחלה לאחריו פטור אף כשבא לו אח"כ לפניו ראוי שיהא פטור שהרי לא היתה כוונתו למלאכ' גמורה ובכל מלאכת שבת מלאכת מחשבת בעינן אלא ודאי דאף אם נתנו מתחלה לאחריו חייב הלכך אף שבא לו לפניו חייב שהרי נתקיימה מחשבתו:

ואפשר שלא יעשה כו'. פירו' המוציא משאו לאחוריו וכי אפשר שלא יעשה האדם המוצי' ככרמלית המפסיק בין רשות היחיד לרשות הרבים אלא ודאי אף המוציא דרך כרמלית חייב:

אמר רבי יוסי תיפתר וכו'. מהא ליכא להוכיח דלמא לעולם אינו חייב המוציא משא מאחריו אא"כ הפך פניו לכותל ויצא דרך אחוריו נמצא שהוציא המשא מיד מן הבית לרשות הרבים מבלי הפסקת האדם המוציא ביניהם:

בעי קומי ר' מנא. הקשה לפני ר' מנא וזו כשמוציא דרך אחוריו לאו דרך הוצאה הואי ולמה יהא חייב עליה:

אמר ליה. ודאי דרך הוצאה היא שכך נושאי משא בכתף האומני' עושים כשהמקום צר הולכים לאחוריהם כדי שתצא המשא תחלה ולא יעכבם:

ויידא אמר דא. פירוש מהיכן אמר דבר זה דהמוצי' מרשות היחיד לרה"ר דרך כרמלי' חייב:

ומשני דאמר ר' אחא וכו':

המוציא אוכלין ונתנן על האסקופ' בין שחזר והוציאן בין הוציאן אחר פטור:

והא אסקופה לאו כרמלי' היא. בתמיה דודאי באסקופת כרמלית איירי דאי באסקופת רשות הרבים אמאי פטור הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים ואי באסקופ' רשות היחיד אמאי פטור בשחזר והוציאן אלא ודאי באסקופ' כרמלית וטעמא דנח הא לא נח חייב שמע מינה דהמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית חייב:

ובאיש לרבי יוסי. והרע לרבי יוסי שלא אמר דבר זה מעצמו דממתניתין שמעינן דחייב:

הכל מודין. בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית שהוא חייב דהא לא נח:

ד"ה היא. דלכ"ע דאין אויר כרמלית כממשה דליהוי כנתמלא וה"ל כאילו נח על גבי קרקע:

ומה פליגין. במאי פליגי:

במוציא. מרה"י לרה"ר דרך כרמלית:

וחכמים מחייבין. הואיל ולא עמד בכרמלי' אין כאן הנחה אלא ברה"ר:

מהלך כמניח. ונמצא עוקר מרשות היחיד ומניח בכרמלית ועוקר מכרמלית ומניח ברשות הרבים:

על דעתיה דבן עזאי. לבן עזאי לא מצינו מעביר ד' אמות ברשות הרבים שיהא חייב שהרי נעשה כמי שהונחה על כל אמה ויפטר:

אויר כרמלית כממשה. רואין את אוירו כאילו הוא ממולא כי היכי דאמרינן לענין טומאה בבית או שרץ בתנור דרואין אותן כאלו הן מליין טומאה וכן הוא בבבלי פרק הזורק ה"ה כאן בכרמלית אמרינן כאילו הוא מלא והוה לי' כנח על גבי קרקע:

מתניתין מסייע לדין. כלומר תניא כוותיה דרב הונא ותניא כוותיה דר"י:

ה"ג מתני' מסייע לר"י היה עומד וכו':

לסהר. הוא חצר שאין לו תקרה:

הכי גרסינן מתניתין מסייע לרב הונא המוציא וכו'. ש"מ דבמוציא פליגי:

מלאכתן בבת אחת. שלא הניחו על גבי האסקופה:

פטור. דבעינן שתהא עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב והכא כשהעבירו על גבי האסקופה אף על גב דלא הניחו הוה ליה כאלו נח והוה ליה עקירה ממקום פטור והנחה במקום חיוב:

על דעתיה דר' הונא. הני אמרו לו דלא כבן עזאי אלא כחכמים דפליגי על בן עזאי דמחייבין במוציא אבל לר"י הן דלא כמאן:

מנו אמרו ליה חכמים כשיטת בן עזאי. כלומר אפילו כבן עזאי ואיירי בשהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה שאין כאן הילוך וכדפי' לעיל אר' יוסי אי נמי סובר ר' חנינא דהא דאמרו לו אינו מן השם היינו שאין חטא' זה משום אכילה אלא משום הוצאה:

וקידם. ועקר הוא ממקומו וחזר וקיבלה מהו:

רבי שמואל בשם רבי זעירא. מסקנא דקושי' היא דרבי שמואל מוקי למתניתין בחוטף השני מאויר הוא דפטור הזורק אבל אי קלטה אחר כגון שנפלה לידו חייב הזורק דמה בין נחה וכו':

תמן למה הוא חייב וכו'. התם כשקלטה אחר הוא חייב ה"נ כשקלט הוא עצמו ומאי קא מבעי' ליה כר' יוחנן:

ומשני תמן. שאני כיון שקבלה אחר אבל הכא הוא בעצמו קיבל מיבעי' ליה:

ה"ג ותהא פשיטא ליה שהוא חייב. קושיא היא ואפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ דפריך ותהא פשיטא ליה לר"י שהוא פטור כיון שהוא עצמו זרק וקיבל ומשני אלו זרק וכו' וה"נ מספקא ליה לר"י דלמא אפילו הוא עצמו קיבל יהא חייב:

שמא אינו חייב מדין פיו. כי היכא דאם נתנו לתוך פיו ובלעו הוה ליה הנחה וחייב ה"ה הנותן מידו לחברתה יהא חייב:

ופיו לאו כאחר היא. בתמיה ודאי אתה מודה דהוה כאחר:

וכא שמאל וכו'. וכאן שמאל נמי כאחר הוא:

ומה צריכה ליה. פירש מאי קא מיבעי' ליה בזורק בימין וקולט בימין:

צריכה ליה חייב. מיבעי' ליה לר"י אם הוא חייב:

אין תימר פיו. כלו' דאם תאמר דאיכא למילף מפיו:

ופיו. שאני פיו כיון שאכלם ואינו בעולם שפיר אמרינן דלאחר דמיא:

ברם הכא. אבל הכא בידו אפילו מימין לשמאל כאחר הוא בתמיה וכיון דלאו כאחר הוא יש לנו לפטרו והרשב"א גורס ברם הכא ידו היא:

ר' מנא בעי. למ"ד הנותן מימין לשמאל חייב דידו כאחר הוא:

מעתה. לדבריך אם הוציא גרוגרת בשתי ידיו יהא פטור דדמי לשנים שעשאוהו שהן פטורין:

ודא היא בעשותה. זה הוא בעשותה שהרי יחיד עשה אותה וחייב. לישנא אחרינא וכי זו היא בעשותה דלהוי כשנים שעשאוהו שפטורין בתמיה דהרי מכל מקום יחיד עשאה:

יחיד שעשאה חייב. אפי' בזה אחר זה כל שכן בשתי ידיו:

בחוטף כן. כשחטף הגשמים מעל גבי הכותל משופע. לישנא אחרינא שהי' הקילוח יורד והכה בידו אחת וקבלו בחברתה דעביד ליה עקירה ולשון זה עיקר:

הא אם קלט. דהיינו שפשט ידו וירדו לתוכה דלא עביד מעשה פטור:

מה בין נתנו לו אחר. מכל מקום איהו לא עביד עקירה:

אתיא כר'. דר' אמר המוציא מר"ה לר"ה ורה"י באמצע חייב וטעמו דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא ואוירו כממשה דמי ה"ה הכי נמי כשהכניס ידו לאויר מחיצות הרי הוא כאלו עביד עקירה:

היה עומד בפנים. ברה"י וידו מליאה פירות פשוט' לחוץ לרה"ר:

כמ"ד אסור להשתמש באויר עשרה. דהוה ליה רה"ר גמור עד לרקיע:

אית תניי. איכא ברייתא דתני בה מותר להחזירה:

הוון בעי מימר. סברוהו לומר דבהא פליגי מאן דאמ' מותר בשיש שם רוחב ד' וגבוה ג' דהוה ליה כרמלית:

בשאין שם רוחב ד'. וה"ל רה"ר ואסור להכניסה:

בין זה וכו'. בין מ"ד מותר ובין מ"ד אסור תרווייהו סוברים כמ"ד אסור להשתמש באויר למטה מעשרה. ויותר נראה דה"ג בין זה ובין זה כמ"ד מותר להשתמש באויר עשרה ולכך פריך מאי כדון כלומר א"כ מ"ט דמאן דאוסר:

מיי כדון. אלא מאי בינייהו:

למטה מי' רה"ר הוא קנסוהו רבנן ושויוה ככרמלית דלא ליהדרה:

למעלה. דאויר מקום פטור הוא כדתנן בהזורק הזורק ד"א בכותל למעלה מי"ט כזורק באויר ופטו' דלא הוה רה"ר למעלה מי' לכך לא קנסוהו רבנן דלאו איסורא קעביד:

והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע. אבל למעלה מי' ה"ל רשות היחיד דהא ידו חשובה כמקום ד':

ברחוק מן הכותל ד'. שתהא ידו של עני רחוק מן הכותל ד' דבסמוכה ה"ל ככותל עצמה שהיא כרמלית:

ר"ש כרסנה. כך שמו:

כשהיו פניו של עני הפוכות לפלטיא. שהוא רה"ר אבל אם היו הפוכות לכותל והוא בתוך ד' לכותל הרי היא ככרמלית:

קנה נעוץ ברה"ר גבוה י"ט. ובראשו דבר רחב ד':

חייב. דאמרינן גוד אחית מחיצה ונמצא מחיצות הטרסקל מקיפות הקנה וה"ל היקף המחיצות מן הקרקע ולמעלה לשוייה ראשו רה"י ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב:

תרכוס. מין ארגז:

ופירחה ד'. פרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו:

וטבלה נתונה בראשו. דף רחב ד' נתון בראש הקנה:

מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת. דהא שמים רשות אחרת נינהו אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת מארון היה ש"מ דאע"ג שאינו גבוה אלא י' ה"ל רשות אחרת:

ופריך וארון לא הוי אלא ט' טפחים. דכתיב ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ואפי' לר"מ דאמר דכלים בת ששה טפחים לא משכחת להו אלא ט' טפחים ומנ"ל דבעינן גבוה י':

ומשני דבת ר' ינאי אמרו כו'. עם הכפורת דהוה טפח נמצא ארון ט' וכפורת טפח ה"ל עשרה:

ולא נתנה שיעור קומתה. מדת עובי היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי התיבה:

מסגרת. שפה כעין לבזבזין סביב השולחן:

מה זר כל שהוא. דהכי קיימא לן:

מאי כדון. אלא מנ"ל דכפרת טפח:

פני. דכתיב על פני הכפרת קדמה:

ואין פנים. של אדם פחותין מטפח:

ר"י בעי. איך ילפינן מארון חילוק רשויות:

אלו מגדל. שקורין אלמר"א אפי' גבוה הרבה אינו חולק רשות בתוך הבית ולבית דמי ואי מארון ילפינן יהא חולק רשות דהא גם הארון בתוך המשכן היה עומד:

אלא. מצינו שהארון היה עומד ברשות הרבים בשעה שהיה מרבע להן את הרוחות שהעמידו הארון תחלה וע"פ נס העמיד את עצמו נגד מזרח העולם והקימו את המשכן מכוון כנגד ריבוע של עולם:

ופריך ניחא למאן דאמר שכל אמות שהיו במשכן בין של כלים בין של בניין היו בת ששה טפחים. איכא למילף מארון:

ברם וכו'. אבל למ"ד אמות של כלים בת חמשה טפחים ארון שהיה אמה וחצי לא הוי אלא ז' טפחים ומחצה מנ"ל דבעינן עשרה:

יליף לה מן עגלות. מפרש בסמוך:

אמרין וכפרת טפח. ולמאי נ"מ אלא למילף מיני' רשות י' דארון ט' וכפורת טפח וכדעיל:

ופריך ואפי' תאמר שהיו העגלות גבוהות י'. איך נילף רשויות מינייהו הא עגלות לב דכתיבי בקרא כמין קמרסטא היו פי' כמין תיבה מכוסה בקובה מלמעלה ובתוכה היו נקבים שהיו הקרשים מונחים בהן:

אילו וכו'. כלומר מעתה איך נילף מהן אילו היה חור ברה"ר שהרי עגלות ברה"ר היו עומדות ודאי דמותר להשתמש מרה"ר לתוכו ומתוכו לרה"ר ואינו חולק רשות:

ה"ג שמא אינו מותר:

אלא בשעה שהיו מושיטין את הקרשים. מעגלה לחברתה היו הכיסויין שעל העגלות פתוחות והוה ליה רה"י ממש:

תרוטות. פי' כחצי גורן עגולה כן פירש בערוך:

משום שנים שעשו מלאכה. דפטורי שנא' בחטאת מע"ה בעשותה יחיד העושה כולה ולא העושה מקצתה:

נתן לו אחר חבילה על כתפו. כגון שהוא עומד ברה"י והטעינו חבירו דהוא גופיה לא עקר מידי ושכח והוציא' מהו מי אמרינן עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא:

במחזורה תניינא. כשהיה ר' עוסק במהדורא שנית א"ל לרב:

שאינו דומה לאותה. פירוש אינו דומה לשנים שעשאוהו וחייב:

כיון שעקר רגליו. מן הבית לאחר שנטען:

וקלטה. באויר רה"י מאי מי דמי להנחה או לא:

ולא רבי הוא. כלומר למאן קמיבעיא ליה לר' ורבי הוא דאמר אויר רה"י כמאן דמלי דמי וה"ל כהנחה ממש:

לא צורכא. לא קמיבעיא ליה אלא שזרק מרה"י וקיבל ברה"ר מאי:

אשכח. ברייתא דתני בה ר' פוטר עד שתנוח החפץ ברה"ר:

ר'. הא דאמרן לעיל הזורק מרה"ר לר"ה דרך רה"י רבי מחייב:

בן עזאי. הא דאמרן לעיל הזורק מרה"י לרה"ר דרך כרמלית בן עזאי פוטר:

ר"ע. דאמר הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע חייב:

ד' רשויות. כולהו מפרש להו:

גדר. כותל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבע הויא ראשו רה"י:

איסטרטייא. מסילה להולכין בה מעיר לעיר:

פלטיא. רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה:

ומבואות של עיר. רחבים ט"ז אמה:

המפולשין. משני ראשיהן לסרטיא:

חייב כרת. בלא התראה:

ונסקל. בהתראה:

בקעה. שדות הרבה קנפניי"א בלע"ז:

ואיסטווה. שלפני החניות שיושבים שם סוחרים:

והכרמלית. בקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים איירי דאף על גב דזימנין דדחקי רבים ועיילי להתם כיון דלא ניחא תשמישיה ככרמלית דמי:

ולא רה"י. משום דדמי לרה"ר דאין להם מחיצות ולרה"ר נמי לא דמיין דאין דומין לדגלי המדבר דלאו להילוך רבים עבידא:

ואין נושאין ונותנין בהם. פי' אין מטלטלין בהן אלא בתוך ד' משום דדמיין לרה"ר וגזרו בהו רבנן אטו רה"ר:

כולהון. פטורי תנינ' במתני' דתנינן תמן. לקמן בפ' הזורק:

לא סוף דבר. לאו דוקא ד' אמות בים הוא דפטור אבל יותר מד"א חייב אלא אפילו זרק בכל הים פטור:

דתנינן. בטהרות פ"ו:

בימות החמה. שאין בו זרעים:

רה"י לשבת. דהא לאו הילוך לרבים הוא שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה:

ורה"ר לטומאה. ספיקו טהור דהא לאו מקום סתירה שיש בני אדם נכנסים לה וספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה והתם כתיב סתירה ונסתרה והיא נטמאה דבמקום סתירה טמאה לבעל מספק ומכאן אתה דן לכל הטומאות:

ה"ג בימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן. וה"פ בימות הגשמים שהיא זרועה אין אדם נכנס לה:

ה"ג אם אתה אומר רה"י ממש. פירוש ואי אפשר לומר דלהוי רה"י דא"כ לא יהא טעונ' הקפה והא דקרי ליה רה"י לפי שאינו רה"ר:

ותנינן. בפ' קמא דעירובין שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בכלי בהמה מטלטין בתוכה הא אם לא הקיפוה אין מטלטלין משום. דהויא ככרמלית:

דתנינן. בפ"ט דעירובין:

גשרים המפולשין. שיש להן מחיצות מלמטה בשני הצדדים:

וחכמים אוסרין. אבל לא מחייבין משום דלא ניחא תשמישיה ה"ה איסטווה:

דתנינן. לקמן בפרק המצניע:

מלאכתו בבת אחת. עקירה ממקום חיוב והנחה בכרמלית והדר עקירה ממקום כרמלית והנחה במקום חיוב:

הא אם עשה וכו' עד פטור ל"ג:

ה"ג רך מל. פירוש כרמל הכתוב בתורה היינו שנמלל ביד ואינו לח ולא יבש לגמרי אלא כשמוללין אותו ביד הוא מתרכך לגמרי וכן הוא במנחות וכ"ה בערוך בשם הירושלמי:

דבר יוסטני'. שם אדם:

חצר של רבים. שפתוחים לחצר בתים רבים וחצר פתוחה לרשות הרבים ובני הבתים יוצאין דרך החצר לרשות הרבים:

ומבואות שאינן מפולשין. שראשו אחד סתום וחצירות פתוחים לו ובני החצירות יוצאין דרך המבוי לרשות הרבים:

עירבו. כל הבתים של חצר יחד בפת וכן לענין מבוי אם עירבו החצירות הפתוחים לו יחד:

מותרין להכניס ולהוציא. מן הבתים לחצר ומן החצרות למבוי:

לא עירבו אסורין. מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן ונמצא מוציא מרשות לרשות אף על פי ששתיהן רשות היחיד לעשות סייג וגדר לתורה להרחיק שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:

סימטיות שבין עמודים. שהיו עמודים הרבה ברחבה באורך ורוחב ותולין בהן פרקמטיאות וגם האיצטבאות היו לפניהן לישב שם התגרים ומקום שבין עמודים נקרא סימטיות שהוא מקום דחוק להילוך לכן נידון ככרמלית:

פירחי העמודים. הם האיצטבאות שהזכרתי שהם כפרח היוצא מן העמוד:

לכן צריכא. כלומר לא אמרן דהן ככרמלית אלא בגבוהין שלשה אבל בפחות משלשה כארעא סמיכתא דמיא:

כל המעכב דרסה. כל שאין רבים דורסים עליו הוי מקום לעצמו:

לכן צריכא. כלומר לא נצרכא לאשמועינן דהוה כרמלית אלא אפילו אינן גבוהין שלשה כיון דמעכבי דרסה אפילו בפחות מג' הוה כרמלית:

רשות בפני עצמה היא. ואין מטלטלין בה אפילו מן הבית ואף על גב דשניהן רשות היחיד גזרה משום תל ברה"ר גבוה עשרה ורחבה ארבעה דהוי רשות היחיד דאיכא חיובא דאורייתא מרשות הרבים לכתף עליו:

מותר לכאן ולכאן. פי' לבני רה"י ולבני רה"ר לכתף עליו:

ובלבד שלא יחליף. שלא יטול הכלים ששבתו ברה"י ויוציאם לרה"ר:

אלא. הכא במאי עסקינן:

ה"ג ברחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה:

אם במקורה. שהאסקופה מקורה אפילו נעולה כולה כלפנים דאמרי' פי תקרה יורד וסותם ותו לא אתי נעילת דלת ומבטל למחיצה ואפי' הוא שוקף באמצעיתו:

אפילו פתוח כולו כלחוץ. דהא מסתמא לחי המתיר את המבוי עומד נגד האסקופה וזקוף עליה ואסור להשתמש נגד הלחי אלא מחודו ולפנים הוי היכר מחיצה:

חציה מקורה וחציה כו'. וכגון שהניח הקורה כלפי פנים לצד המבוי הלכך פתח פתוח כלפנים מחוד החיצון של הקור' ולפנים דאמרי' חוד החיצון יורד וסותם פתח נעול והדלת שוקף בפני האסקופה חוץ לדלת כלחוץ ואפילו תחת הקורה דכיון דנסתם המבוי בטלה לה הקורה וליכא למימר יורד וסותם דכל מחיצות שאין בין חללן ד' אינן מחיצות ולא שייכא בהו תורת גוד אחית וה"ה דמצי לאוקמי כולה מקורה אלא שאין ברחב עביו ד' אלא משום דסתם עביו של חומה אינו פחות מד' לישנא אחרינא באסקופת בית איירי וקאמר בשאינה מקורה אפילו פתוח כלחוץ שאין כח בקירוי של בית להתיר מה שלחוץ ומשני כיון דחציה של האסקופה עצמה מקורה גוררת גם מה שבחוץ להתי' כשהפתח פתוח:

מהו נעול וכו'. פי' הא דאמרי' נעול כולה כלחוץ היינו מן האסקופה מותר לטלטל לחוץ לישנא אחרינא פריך מהו כולה כלחוץ הלא מה שבפנים הוא נעול ואינו יכול להשתמש בו לחוץ ומשני דה"ק כולה כלחוץ דמותר להשתמש ממנו אפילו לכתחלה לחוץ אבל אם היה חור בפתח אסור להשתמש ממנו לחוץ ופי' זה נראה עיקר:

כשהיה וכו'. אבל אם היה חור בפתח אסור לטלטל מתוכו לחור דה"ל כחורי רשות היחיד:

ולא כן וכו'. כלו' טעמא דרבי נתן כי היכא דסברו למימר אפילו אסקופה ד' אם הפתח נעול כולה כלחוץ הלכך אמרינן בפתוחה דשדינן חציה לפנים וחציה לחוץ לישנא אחרינא ולא כן סברנו לומר דבאסקופה שהיא רחבה ד' איירי הלכך כשנועל הפתח ואין ד' לחוץ הלכך הכל כלחוץ דבטיל לרה"ר אף כשהפתח פתוח לא מהני להתיר אלא חציה המקורה ולא שאינו מקורה:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר. להססתפר:

סמוך למנחה. קודם למנחה עד שיתפלל שמא ישכח ולא יתפלל והא אף בחול נמי והא דתניא הכא משום דדמי להא דתני גבה לא יצא חייט במחטו ע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך:

ולא יכנס. סמוך למנחה:

לא למרחץ כו'. וטעמא דכולהו משום שמא ימשוך עד שיעבור זמן תפלה:

ואם התחילו. אחת מכל אלה:

אין מפסיקין. אלא יגמור ואחר כך יתפלל:

ומפסיקין לק"ש. דאיתא מדאורייתא:

גמ' אנן תנן במתני' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ור"ח תנא בברייתא לא ישב אדם לפני הספר סמוך לחשיכה:

מתני' וכו'. כלומר ואיצטרך דר"ח ואיצטרך מתני' אלו וכו'. אי תנא ר"ח לחוד ה"א חשיכה דוקא אבל סמוך למנחה מותר:

ה"ג או אילו תנינן אנן ולא תנא ר"ח הוינן וכו'. ואי דמתני' לחוד ולא דר"ח היינו אומרים כל היכא דתני מנחה מנחה דוקא כהך דלא ישב:

וכלהן. כל היכא דתני חשיכה כהאי דסיפא לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה דוקא חשיכה אבל סמוך למנחה שרי:

מן מה וכו'. השתא דתנן במתני' מנחה ותני ר"ח חשיכה ש"מ דשניהם שוים והא דתני בסיפא חשיכה ל"ד חשיכה אלא אפילו סמוך למנחה אסור:

רבי חנניא וכו'. מתרץ הא דתנן במתניתן סמוך למנחה היינו בעמי הארץ שצריכים הרחקה יתירה ור"ח איירי בחבירין בת"ח:

רבנן דקסרין מתרצין מתני' אתיא כרבי יהודה דסבירא ליה תפלת מנחה עד פלג המנחה ור"ח סבר כרבנן דסברי עד הערב זמן המנחה:

ופריך והתני. באבל רבתי:

אחד המגלח ואחד המתגלח. המגלח הוא האומן ואע"פ שאסור בעשיית מלאכה מותר לגמור לפי שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וקסבר אבילות יום ראשון דאורייתא שמעינן מהא כיון דישב לו לגלח א"צ להפסיק א"כ ה"ה הכא אין צריך להפסיק:

ומשני אלא. לא מיקרי התחלת הספר אלא משיתעטף:

באלונטית. סודר שנותנין על הברכיים שלא יפלו השערות על בגדיו:

הוה יליף. היה רגיל לשמוע פרשה מן בן בנו בכל ע"ש:

חד זמן. פעם אחד שכח ונכנס לרחוץ באחת ממרחצאות של טברייא:

והוה וכו'. והיה נסמך על כתיפו של ר"ח בר בא:

אינהר. נזכר שלא שמע פרשתו של בן בנו וחזר ויצא לו:

מה הוה. כלומר איך היה עומד כשנזכר ויצא:

רבי דרוסי אמר כך הוה. שנכנס ולא התחיל כלל במרחץ:

שליח מנוי הוה. כבר היה מופשט מבגדיו כשנזכר וא"ל ר"ח בר בא ולא כך למדתנו רבינו אם התחילו אין מפסיקין לתפלה כ"ש לת"ת:

והודעתם לבניך ולבני בניך. במה שמודיע לו הרי הוא כאלו הוא יום אשר עמדת לפני ה' וגו':

לשלשל את השמועה. שלשלת שהוא חיבור חתיכות ברזל זה בזה כן יזכור בעלי השמועה כולן מי קבל ממי עד מרע"ה והיינו והודעתם וגומר עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. כי יאריכו הדברים:

ה"ג תפוש ראשון ראשון ואחרון אחרון. פי' שיאמר הראשון והאחרון והאמצעי ידלג:

כאלו הוא עומד כנגדו. שעי"ז יגיד הדבר על אופנו דעיקר הלימוד מרבו בראיי' פנים כדכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכיון שבעל השמועה עומד לנגדו יודע ויבין הדבר על בוריו:

ומה טעמא. פי' מנ"ל:

אך בצלם. שהוא עומד לנגדו יתנהג האיש:

ה"ג זה שאר כל אדם. וה"פ דקרא רוב בני אדם יקרא איש תורתו ואינו מקפיד לאומרו בשם האומר לישנא אחרינא הרב שבאדם פי' מי שהוא גדול בתורה יקרא כל איש ואיש תורת חסד שהיה על לשונו שיאמרו שמועות משמו מפי השמועה בלבד כן פי' בי"מ והראשון נ"ל:

זה ר"ז. שאינו אומר שמועה בשם אדם אלא א"כ נתאמת לו ממי יצאו הדברים:

לית אנן צריכן לחוש לשמועות דר"ש. שאמר בשם גדולים:

דהוא גברא מפתחא. שהוא סתום עינים וכמו שקורין לסומא סגי נהור כך קורין אותו מפתחא לשון פתוח ואינו רואה האנשים ששומע מפיהם ואפשר איניש אחרינא אמרם והוא טועה בטביעת קלא י"מ. ול"נ כיון שאינו רואה אינו יכול לכוין הדברים שהרי א"א לו לאמרו ויראה כאלו בעל השמועה עומד לנגדו הלכך אין סומכין עליו בזה:

ה"ג חכים ר' לבר פדי' דאת אמרת שמועתא משמיה. והכי פי' וכי מכיר אתה לבר פדי' שאת אומר שמועתיה משמו שמא המגידים לך משמו משקרים כן פיר' י"מ ול"נ דה"ק כיון שאין אתה מכיר אותו אין לך לומר משמי' שהרי א"א לאמרה ולראות כאלו בעל השמועה עומד לנגדו:

א"ל ר"י אמרה משמיה. והוא היה מכירו ואני הייתי מכיר לר"י וה"ז כאלו הייתי מכיר לבר פדי' ולל"ק ה"ק כיון דר"י אמרה ודאי שאינו משקר:

אית' חמי בדילין כו' קס"ד ולא לבורסקי היינו לעסוק בבית בורסקי וקשיא ליה בא וראה הא צריך להרחיק ממי שריחו רע ואיך יקרא או יתפלל בבית בורסקי ומשני לא אתיא מתני' אלא בשלבש בגדי אומנות בורסקי ולא התחיל כלל ואין ריחו רע:

לקידוש אתאמרת. משנטל ידיו תו לא מקדש דה"ל כאלו התחיל בסעודה:

לברכה אתאמרת. משנטל ידיו חייב לברך מיד ואסור להפסיק בינו לברכה:

רב נטל ידיו רמז חייא בנו. לא' מהעומדי' שם שימזוג הכוס לקידוש או לשתות כדרכן שהיו שותין לפני הסעודה:

בעא וכו'. רצה חייא בריה להביא לו לרב כוס זה:

א"ל. רב:

כבר התחלנו בסעודה. שכבר נטל ידיו ואסור להפסיק בשתיה א"נ שאסור לקדש לאחר שנטל ידיו משום היסח הדעת:

דלמא וכו'. מעשה שהיה רבי מיישא ור"ש ב"ר יצחק יושבים בסעודה:

בחדא וכו'. באחת מבתי כנסיות העליונים והגיע זמן תפלה:

קם ליה ר"ש. בתוך הסעודה להתפלל:

נקרא הדיוט. ואין אתה יכול להחמיר על עצמך:

א"ל. ולמה אין אני יכול להחמיר הרי תנן במתני' דחתן פטור מק"ש ואפ"ה תנן אם רצה להחמיר על עצמו רשאי:

א"ל. ר' מיישא מתני' יש לפרש כר"ג דסבר דחתן חייב בק"ש. לישנא אחרינא מתני' כר"ג דאמר שאני עול מלכות שמים דמותר להחמיר על עצמו וכן עיקר:

משישבו בדין. הוי התחלת הדין:

וחורנה. פי' ואידך:

ק"ש דבר תורה היא. מדאורייתא לכך מפסיק משא"כ תפלה דהיא מדרבנן אי נמי נוסח תפלה הוא מדרבנן:

ק"ש זמנה קבוע. בשכבך ובקומך תפלה אין זמנה קבוע דהא אר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום. לישנא אחרינא ק"ש זמנה קבוע מן התורה אבל תפלה אין זמנה קבוע מן התורה שאין לה שעה קבוע לומר בשעה זו נצטוינו להתפלל וכ"ה בתוספתא כשם שק"ש זמנה קבוע מן התורה כך נתנו חכמים זמן קבוע לתפלה וכן עיקר:

ג' פסוקים הראשונים. שיש בהן יחוד השם וקבלת מלכות שמים וקבלת עול מצות צריכין כוונה:

ומשני מן גו דאינון ציבחר. מתוך שהן מועטים יכול להפסיק ולכוין מה שאין כן בתפלה:

שעסוקין בת"ת. שתורתן אומנתן:

על גרמיה. על עצמו:

דין כדעתו ודין כו'. כלומר לאו משום דר"י לא היה תורתו אומנתו אמר שמותר להפסיק לתפלה אלא דלשיטתו אזיל:

למה שאין תפלה מפסדת לד"ת. שע"י ריבוי תפלה תורתו משתמרת כמו שאמרו על חסידי' ראשוני' לכך הפסיק לתפלה. א"נ אין שום הפסד אם יתפלל כל היום דרך נדבה:

אלו הוינא וכו'. אלו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתן התורה לישראל:

הוינא תובע. לפני הקב"ה שיברא לאדם שני פיות:

חד. אחד שיקרא בו בתורה תמיד ואחד שיעשה בו כל צרכו הרי שבאותו פה שהיה מבקש לת"ת לא היה מתפלל בו:

וחזר ואמר ומה אם פה אחד הוא אין העולם יכול לקיים מפני לשון הרע ומלשינות שנאמר בו אלו היה שני פיות עאכ"ו שהיו מרבין בלשון הרע:

ופריך מי לא מודה ר' שמעון בן יוחי שמפסיקן לשאר מ"ע שבתורה ומ"ש ק"ש:

ולית ליה. וכי לית ליה לרשב"י וכו':

הלמד לעשות. אהך קרא קאי דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ על זה קאמר הלמד לעשות ואל תלמוד שלא לעשות ובי"מ כתב דיליף מאת מצותי תשמרו ועשיתם אותם:

ה"ג הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא:

נוח לו אלו נהפכה וכו'. ר"י מפרש לדברי ר"ת דהא דקאמר נוח לו שלא נברא אין הכוונה שלא היה לו הויה בעולם שזה בכל אדם כמו שנמנו וגמרו ב"ש וב"ה דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא אלא הכוונה שהיה נברא ומת בצאתו מרחם אמו שזו רעה גדולה לו לאחר שירד לעולם לא יגיע לחלק ע"ה:

שולייתו. הוא העור שהולד מונח בו:

ומשני טעמא דרשב"י:

שזה שינון. ק"ש דכתיב ושננתם לבניך:

וזה שינון. ד"ת דדרשינן ושננתם לבניך שיהא ד"ת מחודדי' בפיך לכך דוחין ק"ש מפני ד"ת משא"כ בשאר מצות:

הא בעונתה. ק"ש עדיפא בזמנה מד"ת ולמה אין מפסיקין לק"ש:

ע"י שהיה חדוד בד"ת. שהיו ד"ת חדודין בפיו וחידש בהן תמיד היו חביבן יותר מק"ש:

א"ר אבא מרי. ממתני' ל"ק דלא שנו במתניתין אלא כאדם שהוא קורא בתורה והיינו מקרא:

הא בעונתה עדיפא היא. והרי היא כמשנה וכיון דרשב"י עסק בגמרא לא היה צריך להפסיק:

רשב"י לשיטתו אזיל:

העוסק במקרא מידה. היא קצת ואינה מידה שהמשנה והגמרא יפים ממנה שתלויין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן ליכתב אלא לפי שנתמעט הלב התחילו לכתבו והעוסק במשנה מדה שנוטלין עליה שכר והעוסק בגמרא אין לך מדה גדולה הימנה:

ורבנן עבדין מקרא כמשנה. דשוין הן הלכך כי היכא דחביבה שלא בזמנה כמקרא ה"ה נמי כמשנה ובזמנה עדיפא מכולן:

מתני'. שמא ישכח ויצא. משתחשך:

ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו דמתרגמי' בערתי פליתי:

ולא יקרא לאור הנר. בספר שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת:

החזן. חזן הכנסת המקרא את השבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והאיך יסיימו פרק:

כיוצא בו. לעשות הרחק לעבירה אמרו:

לא יאכל כו'. כ"ש טהור עם זבה:

מפני הרגל עבירה. מפני שמתוך שמיחדין יבא לבעול זבה שהיא בכרת:

גמ' במחט שבכליו. שבבגדיו:

בדוגמא שבאזנו. מעט צמר צבוע אדום או שחור וכן כל מיני צבע שמראה בהם דוגמא לאחר כזה תרצה או כזה תרצה כל השנוין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני אומנות עליהם בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזה אומנות הם וישכרום למלאכה:

אומן המוציא דרך אומנתו. שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול חייב:

דתנינן תמן. לקמן פרק במה אשה לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' ואם יצאה חייבת חטאת דברי ר' מאיר והכא פוטר החייט במחטו:

רבי מנא אמר. להך שינוי' בסתמא ולא משמיה דרבי יוחנן אבל רבי אבין אמרו בשם רבי יוחנן:

תמן. מחט הנקובה דרך הוצאה בכל הנשים הלכך מחייב:

ברם הכא וכו'. אבל כאן טפילים הקטנים בני החייטין אי נמי כל שאינן חייטין גמורין יוצאין במחט אבל שאר החייטין אין יוצאין בהן לכך פטורין:

דתנינן תמן. בסיפא דהך מתני' דחכמים פליגי על רבי מאיר בכובלת ובצלוחית של פלייטון משמע הא במחט הנקובה מודים חכמים לרבי מאיר דחייבת חכמים דרבי מאיר מני ר"י ואלו הכא פוטר ר"י בשאר כל אדם:

תיפתר. תפרש למתני' באשה המגדלת שער במחט והוי כאומן דרך אומנתו:

אפי' בחול אסור. לפלה כליו בפני רבים:

מפני הכבוד. של הרואים שלא ימאס להם:

נוטל וזורק. בשבת ובלבד שלא ימלול. אולי יהרוג אותה דסובר כל ההורג כינה כהורג גמל:

ובלבד שלא יהרוג. דסובר הריגת כינה אינה אלא שבות:

כהורג גמל. כלו' דגדול מאוד:

מקטע. מחתך:

קומי מניקה. לפני הספל:

ולא מחלזון שמענו. שמותר להורגו בשבת דגרסי' בבבלי פ' כלל גדול הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רי"א חייב שתים וסבר רשב"ח דאינו חייב אלא משום צידה אבל לא משום נטילת נשמה וה"ק ולמה אמר ת"ק ואבא שאול ובלבד שלא יהרוג והלא מחלזון שמענו דמותר להורגו ומ"ש כינה מחלזון:

ופריך וחלזון יש לו גידים ועצמות. בתמיה דלמא שאני חלזון שאין לו גידים ועצמות:

ולא כן תני וכו'. דכינה יש לה גידים ועצמות א"כ דברי ת"ק ואבא שאול קיימים:

קמקמה. מין שרץ:

מיתעביד חו. ובבלי בבב"ק קאמר חוח ומין נחש הוא:

ה"ג רב פדה אמר ערפה נעשה שד וכן הוא בב"ק:

מומיתא דרישא. היינו כינה שבראש לאחר ז' שנים נעשה עקרב:

ודמניא שמו של אותו עקרב. א"כ שרץ ששמו דמניא נעשה שממית:

תולעת שעל סוסים. כמו כינם בבני אדם נעשה שרץ ששמו אירעו:

דתורתא. כנים שעל השוורים נעשה שרץ ששמו דברי:

עכברא שבהרים נעשה חזיר בר:

שיזרתא. שדרה של דגים:

נעשה נדל. שרץ ששמו מרבה רגלים:

ודבר נשא. ושדרה של אדם נעשה נחש:

בזמן שאינו כורע במודים. כל קומתו עד השדרה זהו עונשו שנעשית נחש:

אית דאמרי לכך מותר לבדוק את הכוס והקערה ולא חיישינן שמא יטה לפי שאין צריך עיון גדול:

ואית דאמרי דהיינו טעמא מפני הסכנה אולי יש בו דבר המסכן:

מה נפיק וכו'. כלומר מאי בינייהו:

לקנב חיזרין. פי' לנתק העלין מן הקלחין ולהסיר את המעופשין של ירק ששמו חיזרין והוא חזרת השנוי במשנתינו:

מה דמר. פי' למאן דאמר לשעה אסור. שזה צריך עיון לעיין איזה מהם נקובים ויש בהם תולעים:

מותר. דגם בחיזרין איכא סכנה:

ה"ג ר"י עלה לגבי רב אסי הוה משקה ליה כוס:

שרי וכו'. התחיל לראות בו אם נקי הוא:

א"ל לרב אסי בני ביתו ואשתו ראה מה הוא עושה:

דהוא נהיג כרבו. ר"ח ובבבלי איתא בענין אחר:

מאחר שיכולין למחות. אם יבא להטות יזכירנו חבירו:

ואחד הנר שאינו יכול להטותו. נמי אסור משום דלא פליג רבנן א"כ מאי מהני ההזכרה שמזכירו חבירו:

אפי' כמה. בני אדם אסורין:

על דעתיה דר"ל. דאומר אפילו כמה בני אדם היינו משום דלא פלוג אוסר נמי אפילו גבוה כמה וכדפרישת בסמוך:

בספיקלה. בעששית מלשון אספקלריא:

תמן תנינן בפ"ב דאבות:

כגון אני. לפי שהיה בטוח בעצמו שלא ישלוט בו יצה"ר אמר שאין לשנות עד יום מותך אלא עד יום זקנתך מאחר שהזקין יש להאמין בעצמו שלא יחטא:

אחת. באה רוח אחת ונעשה כאשה יפה ועברה לפניו:

ונסיתי'. להתחיל לתבעה:

ושרי תהי ביה. כלומר התחיל להתחרט לחזור בו מחטאתו:

אמרה ליה. לא תצער שרוח היא ולא נכשלת באשה:

אזיל. לך והשוה עצמך לחבירך ולא תתגאה יותר מאחרים שאתה שוה לאחרים ואמור עד יום מותך:

פסקין. איזה תיבות מראש הפרשה ומתוך כך הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמים בלחש:

מתקינין להן ראשי פסוקיהן. והן קורין כולה לאור הנר:

מאי כדון. כלו' מ"ט:

אילין. התינוקות רוצין שיכבה הנר ולא אתי לאטויי שידליק:

ואילין. החזנים רוצים שלא יכבה הנר וחיישי' דלמא אתי לאטויי:

ויפרוץ לרוב. זהו ע"י טהרתו של יעקב ובתוספתא ובבבלי ל"ג שני פסוקים אלו בדברי רשב"א:

שלא גזרו לומר לא יאכל הטהור עם הטמאה. מפני הערוה שלא הוצרכו לכך שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו ולא היו אוכלין עם נשותיהם טמאות:

וישב מחוץ לאהלו. ואין אהלו אלא אשתו ולא הזהיר הכתוב אלא המצורע שאסו' בתשמי' ולא את המצורעת:

מצורע עם זבה אסור. מפני הרגל עבירה וגם הוא אסור באשתו כדין מצורע:

מצורע עם מצורעת אסור. מפני הרגל עבירה שמצורע אסור בתשמיש:

שהוא מתרגל וכו'. פי' מתוך שהוא מתרגל בימי טומאה חיישינן שמא יתרגל נמי בימי טהרה עמו ויאכל בימי טהרתו דברים טמאים:

אין את וכו'. אם אתה יכול לאכול חולין בטהרה כל השנה אכול:

ואם לאו. עכ"פ בשבע ימים בשנה דהיינו שבעה ימים שבין ר"ה לי"כ תהא זהיר בעצמך לאכול חולין בטהרה ועל ר"ה לא היה נריך להזהיר לאכול שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל:

מיכן. מדתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה דילפינן מיני' דע"י זהירות מתרחקי' מן העבירה:

זריזות. הזריז במצוה לעשות כהוגן ומרחיק מעצמו כל דבר שיכול לבוא על ידו עבירה מביא את האדם שהוא נקי בעשיותיו גם נקי מעבירות שבידו:

טהרה. שאף עונותיו הראשונים יתלבנו ויוטהר נשמתו:

קדושה. קדושת הלב והמחשבה:

לידי ענוה. שכל מי שיש בו רוח קדושה חפץ להיות יותר קדוש גם כי יפלס מעגלי צדק של שאר בני אדם ושאין דרכיו מבוררים כל הצורך וזהו עיקר ענוה שמכיר פחיתת ערכו:

לידי יראת חטא. שאל יאמר אני אלך בשוק של זונות ולא אחטא וכמו שאמר שע"ה שכיון שהוא עניו ויאמר שהוא שפל אנשים יהיה ירא חטא:

לידי רוח הקודש. שכיון שהוא ירא חטא צריך שיתבודד מחברת אנשים וישב במדבר או במערת צורים כמו שעשו ראשונים ועי"ז עיקר שריית רה"ק:

לידי חסידות. שחסיד נקרא האיש שכבר זכה למעלת רה"ק הרי הוא פורש עצמו מכל תאוות הגופניו' וממילא יבא לידי חסידות:

לידי תחיית המתים. שאין זה אלא בשכר גדול וביסורין כחסידי עליון:

לידי אליהו. שקודם התחיה האחרונה יבוא אליהו:

וכל המכפר את הקודש. ולשון וכלה משמע זריזות מלשון כלוי משמע מהירות דהיינו זריזות וכתיב קרא אחרינא וכפר בעדו ובעד העם הוא הכפרה הכוללת לכולם אלמא ע"י זריזות באה הנקיה הגמורה:

וכפר עליה הכהן וטהרה. מן השבועה שנשבעה כשכרעה לילד ואף ששוגגת היא צריכה טהרה:

וטהרו וקידשו. לבתר טהרה אתיא קדושה. כי כה אמר רם ונשא. מדכתיב מרום וקדוש אשכון דהיינו שעם היותו מרום ישכון עם הקדוש והדר קאמר שישכון את דכא ושפל רוח שהוא העניו משמע דמקדושה יבוא האיש להיות עניו ולהכי קאמר שיהיה ה' עם הקדוש ויהיה עם דכא ושפל רוח. עקב ענוה. בעבור ובשכר ענוה יבוא לידי יראת ה':

שעשתה חכמה עטרה לראשה. דלא חשיבא החכמה בלעדה דהיכא דליכא יראת חטא אין חפץ בחכמה:

עשתה ענוה עקב לסוליסא. פי' תחתית המנעל שהוא טפל אצלה דענוה מדה חשובה מאוד שע"י יזכה ליראת חטא וחבל דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד שכולן צריכין לענוה:

אז תבין יראת ה'. ואם תבין יראת ה' תזכה למצוא דעת אלקים והיינו מדרגת רוח הקודש לדבר דברי חכמים וידיעות רמות כענין דוד ושלמה:

אז דברת. כשהקב"ה מדבר בחזון אז יבוא לידי חסידות כמו שפירשתי למעלה:

ה"ג במסכת שקלים חסידות לידי רה"ק רה"ק לידי תחיית המתים וכן נ"ל לגרוס כאן ומייתי ראיה דחסידות מביא לידי רה"ק דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך כשהי' כבר חסיד זוכה לחזון והוא הרה"ק:

רה"ק מביא לידי תחיית המתים. דכתיב ונתתי רוחי והוא רה"ק וחייתם אח"כ:

מי שהוא דר בקביעו' בא"י שהיא מכפרת עון כדכתיב העם היושב בה נשאו עון:

ואוכל חוליו בטהרה. שגורם טהרת הגוף:

ומדבר בלשון הקודש. שגורם טהרת הנפש:

וקורא ק"ש בבוקר ובערב. שקיים והגית בו יומם ולילה שהתורה עיקר טהרת נשמה:

מובטח לו שהוא בן עולם הבא. אפילו גופו יזדכך ויזכה לחיים נצחיים והם חיי עולם הבא. א"נ בלא דין ויסורין:

מתני' נמנו ורבו. ונמצאו של ב"ש מרובין:

גמ' קשה. לפי שהלל נשיא וענוותן:

כיום שנעשה בו את העגל. שבעטו במשה שהיה גבר ענותן והם אמרו עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וכו' א"נ לפי שהרגו בתלמידי ב"ש כבסמוך:

בו ביום גדשו סאה. ביום שעלו לעליית חנניא בן חזקיה וגזרו י"ח דבר ואחת מהן נותן כיסו לנכרי ולא יוליכנו פחות פחות מד' אמות אם יש שם נכרי אותו היום הרבו סייג לתורה במדה גדושה ויפה מדדו להרבות גדר:

מחקו אותה. במדה מחוקה מדדו בו ביום שהרבו לגזור יותר מדאי ואין יכולין לעמוד בגזירתם ומתוך כך עוברין על דברי תורה נמצאת מדתם מחוקה מטפיפתה וטוב היה להם להיות מדתם טפופה ולא תבוא לידי מחק מרוב גדושה:

אלו היה חסרה ומלאוה יאות. יפה הדבר מה שעשו חכמים:

לחבית. כלומר למה הדבר דומה לחבית וכו':

והיא מחזקת. השומשמין בין האגוזים אף כאן יפה תקנו והוסיפו דבר המתקיים:

אלו היה מלאה וחסרוה יאות. בתמיה וכי יפה הדבר הזה אף כאן חסרוה חכמים:

היא מפזרת. את השמן שהיה בה מתחילה אף כאן ע"י גזירתם גרמו לעבור דשמא לא יאמין את העכו"ם והם לא התירו להוליכ' פחות פחות מד"א ואדם אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ד"א ברה"ר:

והיו הורגין בתלמידי הלל. אילו היו רוצין לעלו' אבל ח"ו לא הרגו אותן נ"ל:

ששה. מתלמידי הלל עלו לביה"מ:

והשאר עמדו. תלמידי ב"ש מלמט' בחרבו' וברמחים ולא הניחו לעלות כדי שהם יהיו הרוב:

י"ח גזרו. הסכימו כולם על גזירתם:

ובי"ח רבו. עמדו למנין והיו תלמידי שמאי רוב:

ובי"ח נחלקו. עדיין עמדו במחלוקת' ואלו הן שנחלקו. א' אין שורין דיו. ב' סממנים. ג' כרשינן. ד' אונין של פשתן. ה' צמר ליורה. ו' מצודות חיות. ז' מצודות עופות. ח' מצודות דגים. ט' אין מוכרין. י' אין טוענין עמו. י"א אין מגביהין עליו. י"ב אין נותנין עורות. י"ג ולא לכובס עכו"ם. י"ד לא ישאילנו. ט"ו ולא ימכור. ט"ז ולא ילוהו. י"ז לא יתן לו במתנה. י"ח לא ישלח איגרת. רמב"ם:

על פיתן וכו'. כולהו מפרש לקמן:

תמן תנינן. כלומר הני תמני' ועוד תנינן בזבין פ"ה עוד עשרה:

האוכל אוכל ראשון. מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבילת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא דדוקא מי שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאת זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום על אוכל ראשון לטומאה או שני לטומאה שיהא גופו נעשה שני לטומאה ופוסל את התרומה במגעו ששני פוסל את התרומה וכן השותה משקין טמאים נמי גזרו שיהא נעשה גופו שני לתרומה לפסול את התרומה במגעו הרי אלו ג' גזרות וטעמייהו דגזרו בהו דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה לפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו וזמנין דשתי משקין טמאין ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו ושיעור אוכלין לפסול את הגויה בחצי פרס מיהו טומאה זו אינה חמורה כל כך דסגי לה בטבילה לתרומה ולא בעיא הערב שמש כטומאה דאורייתא:

והבא. לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום:

וטהור גמור שנפלו וכו'. וטעמא דגזרו בהני תרי דליטמא אדם לפי שהיו טובלין בימי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן אחר כך מים שאובים להעביר סרחון המים התחילו ועשאו קבע לומר לא מי המערות מטהרין אלא המים שאובין מטהרין עמדו וגזרו עליהן טומאה דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים:

והספר. כל כתבי הקודש תורה נביאים כתובים פוסלין תרומה במגען שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת אמרי האי קדש והאי קדש כיון דחזו דאתו ספרים לידי פסידא שהעכברים המצויים אצל אוכלין היו מפסידים את הספרים גזרו שתהא נגיעת הספר פוסל את התרומה:

והידים. לפי שידים עסקניות הן נוגעות בבשרו במקום הטנופת וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה לפיכך גזרו על סתם ידים שפוסלין את התרומה אא"כ ששמרן בטהרה:

והאוכלין שנטמאו במשקין. שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין שכל הדברים הפוסלין את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ דאשכחן בהן ראשונים מדאורייתא והא דגזרו במשקין להיותן תחילה ולא גזרו באוכלין גזירה משום אוכלין הבאין מחמת שרץ היינו טעמא משום דמשקין עלולין לקבל טומאה שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו שאוכלין צריכין נתינת המים לקבל טומאה:

והכלים שנטמאו במשקין. שנטמאו המשקין בשרץ אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהן ראשונים ורבנן גזרו עליהן שיטמאו כלים גזירה משום משקין דזב וזבה שהן רוקן ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא:

רבנן דקיסרין. פליגו על הברייתא ואמרו אלו י"ח שאמרו שגזרו יש מהן שבעה מאותן שרבו:

ואלו. דקחשיב בסמוך. הן אחד עשר הנותרים מאותן שרבו:

מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי. ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א:

כל המטלטלין מביאן את הטומאה כעובי המרדע. והוא מלמד הבקר ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח ואע"פ שמן התורה אין אוהל פחות מטפח גזרו רבנן על כל המטלטלין שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאן להן טומאת אוהל גזירה אטו מי שיש בעוביו טפח שמביא את הטומאה מדאורייתא:

כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו ענבים שגדלו בו טהורים ותנן ברפי"ח דאהלות שמזין על האדם וכלים ושונים ובוצרין ומוציאן חוץ לבית הפרס ואחרים מקבלין מהן ומוליכין לגת ואם נגעו אלו באלו טמאים כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותנין לתוך הכפישה ומוליך לגת וקסברי רבנן דקיסרין דנמנו ורבו בית שמאי על בית הלל בזה והלכה כבית שמאי שצריך לאחוז המגל בסיב דהבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס:

המניח כלים תחת הצינור. שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלין משום שאיבה אחד מניח ואחד שוכח דברי בית שמאי ובית הלל מטהרים בשוכח ורבו ב"ש על בית הלל דאפילו בשוכח פסול:

על ששה ספיקות שורפין את התרומה. על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העמים ועל ספק בגדי ע"ה ועל ספק כלים הנמצאים ועל ספק הרוקין ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי הבהמה והני ששה ספיקות בשית קחשיב ליה הרי י"א:

אף גידולי תרומה. בו ביום רבו שאפי' בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ואתי לזרעה וחיישינן דלמא אדמשהי לה עד זמן זריעה אתי למיכלה בטומאתה הלכך גזרו שתהא בשמה הראשון אף לאחר הזריעה ותהי' תרומה טמאה:

אילין עשרה הראשונים. דקחשיב בברייתא שלא היה אלא י"ז אם לא חשבינן טבול יום דסובר ט"י דאורייתא הוא וצא מהן שבעה שרבו ולא גזרו נשתיירו עשרה:

והשאר. פי' עוד שמנה שגזרו בו ביום:

מן מה דתני. כלומר הני שמנה נכללים בתוך הנך דתני ר' שמעון ב"י דאף רשב"י שמנה עשרה קחשיב:

ועל חומצן. ועל חומץ שלהן:

ועל צירן. ציר דגים דלמא מדג טמא הוא:

ועל מורייסן. שדרכן לתת בו יין:

כבושיהן. דגים וירק הכבושין במים דחיישינן שמא נתנו בהן חומץ:

שלוקיהן. כל דבר שבישלו עכו"ם אפי' בכלי טהור:

מלוחיהן. מליח שמלחו עכו"ם:

חילקה. מין דגים קטנים טהורים והיא סולתנית ואין לה סנפיר ועתיד לגדל לאחר זמן קיי"ל דמותרת אלא שגזרו מפני שעירבונ' עולה עמה דגים טמאים הדומי' לה ל"א חילקא חטים דמתברי באסיתא לשנים:

ועל השחיקה. עכו"ם ששחק דברים המותרים ואין להכירם שאסור ליקח מהם דלמא ערבי בהו דברים אסורים ל"א חטים דמתחלקי' לג' חלקי':

טיסני. חיטי' דמתחלקים אחד לד' חלקם:

ועל לשונן. שלא ירגיל אדם עצמו ובניו לדבר בלשון עכו"ם:

ועל עדותן. שאין מקבלין עדות מהם אפי' במסיח לפי תומו אלא לעדות אשה בלבד:

ועל מתנותיהן. שלא נקבל מהן מתנות שלא יהא נגרר אבתרייהו:

על בניהן. שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו:

ועל בנותיהן. לאסור ביאתן אפי' בזנות אף על פי שאינו מפורש בתורה:

ועל בכוריהם. שהמוכר קרקע לעכו"ם יביא בכורים מן הקרקע ההיא כי היכא דיטרח ויקנה מיד העכו"ם וכדתנן בספ"ד דגיטין:

עמום. לשון גמגום שגמגמו בה וכהה מראיתו דוהנה כהה מתרגמינן והא עמיא והיינו נמי שכהה ההלכה:

כך אנו אומרים. כלומר מי אמרי' שעמעמו עליה והתירוה או שעמעמו עליה ואסרו' והחמירו בה ביותר ממה שהחמירו הראשונים:

ויש עמעום לאיסור. בתמיה אם החמירו בה אדרבה הנה נתנו בה יותר אור אלא ודאי להתירא עממו ומאי קמספקא ליה לר' יוסא:

ופריך ופת. וכי לא דמי לתבשילי עכו"ם דהא תרווייהו משום חתנות אסירי וכי אנו אומרים דבמקום שאין תבשיל ישראל שיהא תבשיל עכו"ם מותר אלא לכ"ע אסור א"כ אף בפת נאמר כן דעמעמו עליו ואסרו:

ומשני אלא כן היא. דעמעמו על הפת והתירוה במקום שאין פת ישראל מצויה ולא כדקאמרת דאפילו במקום שפת מצוי' ודקשי' לך מ"ש מתבשיל שאני פת שהיא חיי נפש שאי אפשר לחיות בלא פת:

כדברי מי שהוא מתיר. שעמעמו עליה והתירוה במקום שאין פת ישראל:

ובלבד מן הפלטר. אומן לאפות פת למכור אבל לא מפת בע"ה:

ולא עבדין כן. פי' לא נהוגין כרבנן דקיסרין אלא אוכלי' אף מפת בע"ה במקום שפת דחוק:

שלא נשתנה מברייתו. מותר לקנות מהן מכאן שבישולי עכו"ם אסורים:

התיבון. ר' חייא:

מוטליי'. מביא זרע כרפס וזרע פשתן וזרע שבלילתא ושורה אותן במים חמין ומניחן עד דמדקו בהדדי ומעייל לאדם לבית המרחץ וכשיוצא כבר גדל הזרע מוטליי' והוא לרפואה וקמ"ל הברייתא דאע"ג דתרו ליה בחמין לא הוי בשולי עכו"ם:

ופנקריסין. הן קפריסין שומר לפרי והן ממין צלף ודרך לאוכלן חיין ויש ששולטין אותן:

וקיבטיות. הן קלפוטות מין כרתי הוא ונאכל כמות שהוא חי:

וחמין. מים חמין של עכו"ם:

ניחא. כלומר הניחא כל הני דקחשיב בברייתא קורא אני בהם דלא נשתנו שהרי יכולים להשרות' ולהחזירם כמו שהיו קודם הבישול:

קליות למה. אלא קליות והן חטי' שנתהבהבו ע"י אור הני ודאי נשתנו ואפ"ה מותרין ובבבלי מסיק דקליות נמי לא נשתנו מברייתן:

ויוצאין בו משום עירובי תבשילן. אי צלאן עכו"ם:

באוכל תשברו. שע"י שתאכילהו ממאכלך חשבר לבו הערל כדכתיב אם רעב שונאיך האכילהו לחם:

ה"ג שאם היה קשה עליך באוכל תשברו אותם או בכסף:

אמרין כך היה ר"י עושה כשהיה רואה שר חשיב בא לעיר היה משלח ליה מתנות מאכלים:

מאי אמר. כלומר מאיזה טעם דאים יבוא לפניו דין יתום ואלמנה אמצא חן בעיניו לפייסו עבורם:

משום תערובת. חלב בהמה טמאה:

ופריך ותני כן. וכי תנינן הכי הלא תנינן עומד הוא ישראל בצד עדרו ואפי' אינו רואה כו' ואי ס"ד משום חלב טמאה אמאי לא ניחוש להן ל"א ותני כן בניחותא דוקא עומד ישראל בעדרו אבל בצד עדרו לא דאיכא למיחש לדבר טמא:

משום גילוי. וחיישינן שמא נחש שתה הימנה וכשישראל יושב בצד עדרו ורואה הנכרי יוצא ממקום שחולב שם וכל שעה תופסו בידו ליכא למיחש לגילוי:

ופריך ויעמיד. וכל מה ששתה נחש הימנה אינו מעמיד ל"א כיון דארס אינו מניחו ליבש גבינה מיהו תשתרי כן פי' בתוספת:

מפני ארס הנתון בין הנקבים שבגבינה ויש לחוש לסכנה:

ג' מיני ארס הן אחד צף למעלה והוא ארס של זקן:

ואחד משוקע למטה. והוא ארס בחור ואחד מנוקב כשבכה ועומד מלמעלה ומפעפע בינתיים והוא ארס של בינוני:

גיגייתא דסדרא רבא. הגיגית שבבית המדרש הגדול:

שתו הראשוני' ממנה ולא מתו והאחרוני' שתו ומתו ש"מ שהארס הי' שוקע למטה:

פועלי' הי' בהר ונתגלה כד של מימיהן שתו הראשוני' ולא מתו והאחרוני' מתו בודאי ארס שוקע הי':

אין בהם משום גילוי. דאין נחש שותה מהם:

כשראו. נחש נוקר במשקין אלו שאסורין:

שניקר. וחיישינן שמא נחש ניקר בה והטיל בה ארס:

אירס שוקע הי'. ומי שישתה או יאכל באחרונה יגיע לארס:

וביין משתיו. בשתי משתאו' הכתוב מדבר א' משתה יין וא' משתה שמן:

שהיו חכמי' עולין על הר המלך. לקיים גזיר' זו של שמן והיו נהרגין מן השונאין עלי' שהיה שעת שמד:

בגיטין. דתנן זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט ותני עלה ורבותינו התירו דס"ל כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו:

ובשמן. הא דאמרן:

ובסנדל. דתנן בפ"ג דנידה המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקיבה ורבותינו העידו סנדל צריך צורת פני' וכל שאין לו צורת פני' טהור:

ב"ד חלוק עליו בגיטין. וס"ל דאינו גט ע"כ לא נתקבל התירו:

ה"ג ר' יונתן בעי' וכו'. וכן מוכח לקמן:

ור' וב"ד מתירן מה שאסר דניאל וחבורתו. בתמיה:

אלא ר"י לשטתו דאמר ר"י וכו' ולא קיבלו עדיין לא החזיקו רוב ציבור באותו גזרה לנהוג בו איסור:

דלא כן. אם לא תאכל אכתוב עליך שאתה ממרא על הוראות הנשיא:

א"ל. רב כשהייתי בא"י ידעתי מי הוא שרוצה לערער על גזירת שמן כלומר ר' שמלאי אינו כדאי לבטל גזירת שמן:

ר' שמלאי הדרומי מי הוא שיבטל גזרת שמן:

מר ליה. א"ל שמואל וכי בשם עצמו הוא אומר הלא אינו אומר אלא בשם רבי וב"ד וחייבין אנחנו לציית להם:

ואטריח. עלוי והטריח שמואל לרב בדברי' עד שאכל שמנם:

בשבעה מקומו' כתיב לא תתחתן בם. נראה דהיינו הא דכתיב בפ' כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך ובפ' ואתחנן לא תתחתן בם וכתיב לא יהיה קדש וגו' כתרגומו לא ישא עבד או שפחה וכתיב לא תחיה כל נשמה וכתיב לא תכרת להם ולאלהיהם ברית והיינו חתנות וכתיב ביהושע והתחתנתם בם וכתיב בעזרא ולהתחתן בעמי התועבות הרי שבעה דבקרא לא כתיב רק פעם אחת לא תתחתן בם והי"מ כתב פסוקי' אחרים ואין נראין:

לאסור שבעה עממין. אבל שאר אומות מותרין:

ליאסור את ביציהן. בצים שצלו עכו"ם אסורים מדתני' ר"י:

ואת בת היענה. וכי בת יש ליענה אלא זו ביצת היענה יענה מתרגמינן נעמית הלכך ביציהן אסורות דחיישינן שמא עירב בהן דבר טמא:

ולא כן אמר ר' אחא וכו'. שגזרו על ש"ז של עכו"ם אלא אדרבה אמרו שהיא טהורה:

לצאת בלא מימי רגלים. אע"ג דש"ז של ישראל טמאה מ"מ בעכו"ם שיירי דבר להיכר' דלא לישרפו על טומאת זיבן תרומה וקדשים דטומאתן מדרבנן ושיירי ש"ז דטהורה דבלא"ה מעורב ביה מי רגלים:

רוגלים. במשניות השגורו' בפיו ומוציאן במרוצה וא"צ להאריך בהן:

שלא יציע. בטעמי פירושיהן:

האזכרות. השמות שבמקראות הנדרשים:

על ארץ העממי'. משום ספק קברות שלהן דעכו"ם מטמו במגע ובמשא ואהל לרבנן ולר"ש נמי דאמר אין מטמאין באוהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב וקשיא מברייתא זו דתני' דתלמידי הלל ושמאי גזרו על ארץ העמים ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קשיש מינייהו טוב' ולקמן מתרץ לה:

ועל כלי זכוכית. דלא כתיב באורייתא טומאה בהו:

רי"א יהודא בן טבאי לבד ור"י מוסיף אף שמעון בן שטח:

על כלי מתכות. שיחזרו לטומאה ישנה אם נשתברו לאחר הטומאה ותקנם משום גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא בלא הערב שמש סגי ליה שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו וסובר שהטבילם והיא מטהרתן:

ומשני ר' יוסי כו'. כך היתה הלכה בידן מהראשונים ושכחו ועמדו תלמידי שמאי והלל ויסדם כמו שאמרו הם ובהכי מתורץ גם קושית הש"ס דלעיל מטומאת ארץ העמים:

סופו שיתקיים בידם. דבר הגון כמו שנאמר למשה מסיני ולא תבא תקלה לידן:

ואם דבר רק הוא מכם. דהאי מכם מיותר לדרשא:

שאין אתם יגעים. בתורה שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ולמי שאינו מיגע בה דבר רק הוא:

אימתי הוא חייכם. לעולם הבא כשאתם מייגעין בה בעולם הזה:

לא שנו. שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא בגזרו' י"ח דבר אבל בשאר גזירות אפי' בית דין קטן יכול לבטל:

הרי שביעית. כדמפרש בסמוך שהיא אינה מגזירת י"ח דבר ואפ"ה תמה ר"י איך יכול לבטל:

ה"ג ור' יונתן מקשי לה:

ר' קריספדאי וכו'. כלומר שביעית מה היא דאמר ר' קריספדאי:

באיסור שני פרקים ראשונים. שגזרו לחרוש בשדי לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת בשנה ששית ובא ר"ג וביטלם והתיר לחרוש עד ר"ה של שביעית:

אין ב"ד וכו'. ואיך יכול ר"ג וב"ד לבטל גזירות הראשונים:

אתא ר' אבין ואמר משמי' דשמואל ופליג:

מפני שעמדו עליהן בנפשותיהם. כדלעיל שעמדו עליהן בחרבות וברמחים:

ה"ג התיבון הרי שמן וכו' ור"י מקשי לה אר"מ לא מסתברא וכו'. וה"פ דלעיל מקשה ר' יונתן אשמן שהתיר ר' וב"ד מהא דאינו יכול לבטל אלא מי שגדול כו' משמע מיהת דגדול יכול לבטל אפי' י"ח דבר ורבי מנא משני לא מסתברא דאין מבטלין מי"ח דבר היינו בלא שום אונס אבל במקום אונס כגון שמן שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה מבטלין:

ה"ג מטי בה בשם ר"י שאם ביטלו מבוטל. וה"פ מקצת תלמידים אמרו כן בשם ר"י דלכך לא נתקיימה גזירת שמן שאם ביטול מבוטל ור"י ובית דינו התירו:

חמש חטאות מתות. והן ולד חטאת ותמורת חטת וחטאת שמתו בעליה ושעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעל מום לאחר שכיפרה בעליה:

הדא דאת אמר שרצו לבטלן היינו שלא ימותו אלא יפלו לנדבה:

אין חטאת המתות קריבות מדין תורה ואין יכולת ביד בית דין לעקרו:

מתני' סממנין. לצבוע:

כרשינין. למאכל בהמה:

ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום:

גמ' ועשית כל מלאכתך. דרוש כל לשון כלה מעשיך שסוף מעשיך תעשה בששי ולא בשביעי והאי קרא בפרשת יתרו כתיב:

ששת ימים וגו' בפ' משפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות קרינן האי וביום השביעי. גם ארישא דקרא דלפעמים יעשה מלאכה אף ביום השביעי:

בעובדי ביידן. שלא יעשה מלאכה בידים משא"כ כשנעשית המלאכה מאיליה שרי:

ומשני כהדא דתני פותקין וכו'. להכי איצטריך ששת ימים תעשה מעשיך וביום וגו':

פותקין. פותחין עושין נגר קטן משפת המעיין לגינה:

קילורית. תחבושת לרפוא':

מוגמר. לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא נודף ריחן:

גפרית. תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנים בגפרית והן משחירות וניכרות:

לריחים של מים. וכ"ש של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

מפני שהריחים משמעת הקול. ואוושא מילתא ואיכא זילות' לפיכך אסורה:

יאות רבי סבר כרבי יהודה. לקמן בפ' במה מדליקין דמתיר ליקוב שפופרת של ביצה וליתן בצד הנר שתהא מנטפת מתיר נמי כאן גבי ריחים וצריך לטעמא דידך דריחים אסורה מפני שמשמעת קול:

ברם כרבנן. אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י ואוסרין לקמן בביצה משום שלא התחיל מבעוד יום בכל טיפה וטיפה ה"נ אפי' בלא טעם השמעת קול אסור משום שלא התחיל במלאכ' מבעוד יום בכל חטה וחטה:

משום שלא התחיל בכל טפה. ה"ל כהתחלה בפני עצמו שהרי הם דברים נפרדים כטיפי מים:

א"ר יוסי בר בון. טעמא אחרינא לאסור ריחים דגזרינן שמא ישכח ויתקע היתד שלא יטחנו עוד או יסיע יתד שהריחים נשענת עליו וזהו איסור דאורייתא משום בנין:

אלו לא. אלו לא הייתי מתיירא להכניס ראשי בין אריות כלו' בין ב"ש וב"ה הייתי אומר כבר נעקרו כל מה שעתיד לצאת בשבת מכל מקום בודאי כבר נעקר ממקומו לכך שרי דלא הוה מלאכ' גמורה בשבת:

הכא. בדיו וסממנים וכרשינים מאי איכא למימר:

כל צרכן מבעוד יום. אבל לא בשבת ה"ה לאינך:

דרכן להתהפך. וגזרינן דלמא אתי לאחתויי משא"כ בדיו וסממנים וכרשינין:

כאכילת ב"ד. היינו שליש בישולו:

אסרו. שגם בזה גזרו שמא יחתה:

לא מסתברא. אלא שהוא מותר כשנצלה שליש בישולו:

דינון. כלו' דאל"כ מאי קא מקשי להו ב"ש מאין צולין התם דרכו לצלות כל צרכו מבע"י וגזרי' שמא יחתה מה שא"כ בשאר דברים שאין דרך להשרות בהן כל צרכן אלא ודאי דליכא למיגזר במאכל ב"ד שמא יחתה וב"ש סוברים כדי שיצולו מבע"י כל צרכו ודייק להו דאין חילוק בין צלייה לשרייה וב"ה סוברים דלאחר שנצלה כמאכל ב"ד מותר דאז ליכא למגזר שמא יחתה ודמיא לשרייה לישנא אחרינא לא מסתברא אלא שהוא מותר ודקשיא לך נגזור שמא יחתה כיון שנצלה כמאכל ב"ד לא גזרינן שמא יחתה ודקשיא לך א"כ מאי השיבו ב"ש לב"ה לאו קושיא היא דהא אף לשיטתך היו יכולין להשיב דלא דמיין בשר בצל וביצה לסממנים וכרשינן דהנך דרכן לצלות מבע"י כל צרכן ואפ"ה לא השיבו וצ"ל שלא חשו להשיבו א"כ אף לדידי לא קשיא:

מתני' אונין. אריש"ש והן אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן:

שיהבילו. שיתחממו:

העין. הצבע שיקלוט מבע"י והיא קולטת כל הלילה:

גמ' מאי מיתהני. אם קלטו העין אם לא נצבע כל צרכו מבע"י:

ומשני כגון אילין קורייאו. קורייאו שם עיר א"נ לשון אדנות:

דלא מקפדין. אם נצבע כל צרכו או לא:

עקורה. מעל האור:

שמא מתאכיל צבעו. ע"י האור והוא מוסיף עליהן מים וזהו אב מלאכה דאורייתא:

ילפי' מלאכת היתר וכו'. כלו' כל מה שחייב עליו בשבת מותר לעשות בע"ש סמוך לחשיכה דה"ל כאלו כבר גמר מלאכתו מע"ש:

שמא אינו אסור. בתמיה כלומר מי לא חייב עליו:

מתני' ובית הלל מתירין. ואע"ג דקעביד מעשה שהפח נקשר והעוף נאחז אפ"ה לית להו לבית הלל שביתת כלים:

גמ' מי מודיע. אם ניצודו מבעוד יום לענין י"ט איירי ואמתני' דאין צדין קאי וכן כל הסוגיין בי"ט ומייתי לה הכא לתרץ דלא תיקשי אב"ש מנא ידע שיצוד מבעוד יום:

ומשני ואם נתקלקלה המצודה. שדרך הציידים לפרוס מצודות באורך מיל או חצי מיל וכשהיא נופלת בראש אחד מתוך שמתפקחת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראש השני נתק ממקום שנקבע שם וסימן הוא לו שיש חיה בראש האחר והדבר ברור שניצודו מבעוד יום:

ופריך ואפי' נתקלקלה המצודה מנ"ל שניצודו מבעוד יום ניחוש לומר שנתקלקלה בי"ט וגם ניצודו בי"ט:

ומשני בפורשת בחרשין. מתניתין איירי בשפירש מצודות ביערים שמצויין שם חיות ומסתמא אמרינן שניצודו מיד כשפירש המצודות דהיינו בעי"ט הלכך פורשין גם בע"ש לב"ש שבודאי ניצודו בע"ש אלא כשלא נתקלקלו אנו רואין שניצוד בי"ט דאל"כ היה ראוי שיהיו מקולקלים שכן דרך החיה כשהיא עומדת במצודה זמן מה היא מקלקלת אותן:

תדע לך. דאיירי בפורש בחורשין דתנן מצודו' חיה ועופות ודגים ובמים תמיד דגים מצויין א"כ מצודות חיות ועופות נמי איירי במקום שהן מצויין:

וכא. והכא נמי:

ר"ח בשם ר' אתקין להלכה. ל"ג גם במסכת ביצה ליתא ואי גרסי' ה"פ דברי ב"ש תיקון להלכה בי"ט כדתני בפ' אין צדין לישנא אחרינא רבי חייא בשם רבי אתקין להלכה דסברין מימר מותרין למחר:

סברין מימר. הא דאמר רשב"ג בפ' אין צדין בעכו"ם א' שהביא לו דגים לדורון ואמר מותרין הם סברוהו הא דמותרין היינו לקבלן בי"ט כדי לאוכלן למחר דכולי האי לא אחמרו בספק מוכן דלאסור בטלטול אבל באכילה לכ"ע אסורין בי"ט:

מותרין. ממש לאוכלן בי"ט:

סברין מימר ספק מוכן. התירו אפי' באכילה:

העכו"ם. אף מה שבידו צריך הכנה ואסור בי"ט:

ה"ג מן מה דרב מיבעי מייתי קומי וכו'. וה"פ מהא שהיה לו לרב לבא בי"ט לפני רבו ר"ת הגדול ולא בא:

והוא. ר"ח א"ל לרב כשבא היכן היית:

ה"ג שיירתא הוה עברה. כן הגי' במס' ביצה וה"פ א"ל שיירא של עכו"ם היתה עוברת במקומי והייתי אוכל מהן תאנים ש"מ דרבי חייא הוא דאמר מה שביד עכו"ם א"צ הכנה דאל"כ לא הוה רב אומר כן:

לאנטויריס. שם מקום:

אייתון ליה. עכו"ם ביו"ט:

דורמסקנא. מין פרי אילן פרונ"א בלע"ז:

אזל תמן. לאנטויריס:

אתא. האי תלמיד לפני רבו ריב"ל ואמר דאיכא תלמיד א' באנטויריס ואוכל דרמסקנא מן העכו"ם ביו"ט:

א"ל. ריב"ל הוא נהיג כר' סימאי שסובר אין העכו"ם צריך הכנה:

ר"א בשם ריב"ל דמדמניו' וכו'. נ"ל דמייתי לי' הכא לאשמועי' דהך תלמיד דריב"ל דלעיל ר' אבהו הוי:

הרי אלו אסורים. משום כלאים:

שיצים. הם קוצין וגדילין בהן תמרים גרועים וכיפים הם כפות תמרים והני שיצים אינן כלאים בדקלים וכן הוא בערוך ערך כף:

מתני' אין מוכרין לעכו"ם ולא טוענין עמו. על החמור:

ולא מגביהין עליו. משאו על כתיפו דנראה כמסייעו להוליך בשבת:

אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום קרוב שיוליכנו מבעוד יום:

גמ' מן חוטרא. שם מקום:

עד שיגיע. העכו"ם לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידיה קא טרח מחמירים ב"ש דמיחליף בשלוחו:

עד שהעכו"ם מגיע לעיר אחרת שהוא דר שם שהרי יכול להניח שם בבית הסמוך לחומה:

כדי שיצא מפתח ביתו. של ישראל:

זו דברי ר"י. כך אמר ר"י שר"ע בא לפרש דברי ב"ה:

אין נותנין לעכו"ם. חפצים ע"מ לצאת דעד כאן לא שרו ב"ה אלא מע"ש אבל בשבת אסור אלא אם כן שלא ע"מ לצאת:

בקיבולת. שקצץ עמו בשכר כל מלאכתו דאין פסידא לישראל אם לא יעשה היום ועכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד:

אבל בשכיר יום. דמקפיד ישראל על עשיית מלאכה אסור:

אבל מחובר לקרקע. כגון לסתת אבנים:

אסור. אפי' בקיבולת:

בעיר אחרת. שנתן לעכו"ם לעשות לו בעיר אחרת דליכא למיחש למראית עין:

מהו בין כך וכו'. מי אמרי' בין בתלוש בין במחובר או דלמא בין בשכיר בין בקיבולת:

ובלבד בקיבולת. אף בעיר אחרת לא שרי אלא בקיבולת:

בשבת. הא דאמרן:

ובאבל. שאסור ליתן לשכיר יום בימי אבלו:

ובעכו"ם. שאסור לישראל לשכור ביתו לעכו"ם אם מכניס בו עכו"ם מפני שנקרא על שמו:

וב"ה מתירין. ברביעי בשבת:

שלא נמצא כתב ידו. שלא יוליכנו בשבת:

ואין מפרישין. מן יבשה לים:

ואם היה דבר של סכנה כגון מצור לצידן. נראה שגזרו שלא ישבות ישראל בצור ולא היה להם מקום בטוח בין צור לצידון והיו מוכרחין לילך בספינה מצור לצידון שישבתו שם:

וביום הז' תסובו את העיר ז' פעמים. הל"ל וביום הז' תעשו כן שבע פעמים ולא קאמר אלא תסובו ש"מ שביום השביעי לא היה יום מעשה ובי"מ לא פי' כן והנ"ל פירשתי:

מתני' עם השמש. בעוד החמה זורחת:

כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמו כב"ש:

שטוענין. את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעגולי הגת. שלא היו בוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבידים והני דגת קרי עיגולין שהיו הדפין עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין אותן בעוד יום והמשקה הולך וזב ממנו כל השבת:

גמ' עד איכן. כמה יהיה לפני חשיכה ואב"ה קאי דקאמרי עם השמש:

ייבא וכו' אתיא כמו דאמר ר"י וכו' עד כדי הילוך ד' מיל שהוא בין השמשות ולפני כדי הילוך ד' מיל מותר ליתן:

וכא. ל"ג:

ובא ומצאן עושין בו מלאכתו אסור ללבשן בשבת אם הביאן לו אחר כך אע"ג שהוא בידו בקיבולת א"נ בשאינו עושה בקיבולת. איירי:

ויאמר ליה. וצריך שיאמר לעכו"ם שלא יעבוד בו בשבת:

הדא דתימר. שצריך לומר לעכו"ם שלא יעבוד דוקא כשעושה העכו"ם בחנם:

אבל בשכיר. וקצץ בשביל עצמו הוא דקא עושה וא"צ למחות בו:

הא צבועים. אפי' בע"ש מותר ליתן:

לפי דרכנו למדנו וכו'. ונפקא מיניה לשכר כובס:

כבר נעקרה כל טפה ממקומה. וה"ל כאלו נעשית כל המלאכה בע"ש:

מהו ליגע. ביין שמושך ממנו בשבת דהא משקין שזבו נינהו:

מתניתא. ברייתא פליג על רבי יוסי בר חנינא דבפי' תני בה דאסור ליגע במושך:

מתני' חררה. עוגת רצפים פוגאר"ה בלע"ז:

יקרמו. כמו קרום קורשטי"ן בלע"ז:

התחתון. מפרש בגמרא:

גמ' שאינה קטומה. שדרך לפזר אפר ע"ג גחלים להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת תבשיל שנתבשל כל צרכו לא חיישינן אם נתבשל והולך בשבת:

בעי. פריך:

מצטמק ורע לו. מתמעט וכויץ לשון שדים צומקין ודוקא אלו כדתנן במתני' וזהו. שאר תבשילים דמצטמק ויפה לו אסור:

דלמא לא קאמרת אלא במים חמין. שמצטמק ורע לו בכל ענין לכך התירו:

אסור לשהותן. דקסבר לא שרו ב"ה אלא להשהות חמין ותבשיל בגרוף וקטום אבל באינו קטו' בכל ענין אסו' וקשי' לי' מתני' דמשמע מיהת לאח' שצלו כל צרכו מותר להשהותן על הגחלי':

תבשיל בשר שור. רבותא קמ"ל אפילו בשר שור שצריך בשול רב:

ותייא כיי. פי' ואתיא כי האי:

כמאכל בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש:

השופת. המעמיד:

מתרין בו. שיקחנה מע"ג גחלים:

ה"ג כשיתבשל כמאכל בן דרוסאי חייב. דהוה כאלו גמר בישולו:

בעי. פריך:

לשהות. חמין ע"ג כירה שאינה קטומה אמרי' לעיל דאסור:

ולהחזיר מותר. בתמיה:

דלמא לא קאמרת. דמותר להחזיר אלא בפסח דבני חבורה זריזין הן:

אתא רבי אחא וכו'. ואמר בפי' דלא נאמרו הדברים אלא גבי פסח:

זריזות הן וכו'. כלומר לכך סגי בפת בקרימת פנים שזריזין הן הנשים בו יותר מן התבשיל לאפותו מבעוד יום ומלתא דלא שכיחא הוא להמתין עד הערב ומילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן:

ופריך מה בין פת לתבשיל. דפת לא שכיחא ותבשיל. שכיחא:

תבשיל דרכו לאכול רותח. לכך שכיח להמתין עד סמוך לערב א"נ טעמא אחרינא קאמר דתבשיל כיון דדרכו לאכול רותח גזרו בו דלמא אתי לחתויי:

חמתה. חולי המחמם הגוף בצידה שוכן אצלו כלומר מיד כשאוכל פת חמה יבוא עליו החולי ההוא והוא מין קדחת:

צירעה. מי שעוקצו צירעה רפואתו לאכול צונן:

עקרב. לעקיצת עקרב רפואתו חמין:

מאן דמיחלף. ועושה רפואה חמה לצירעה או צונן לעקרב סכנה:

מודה ר"א. אע"ג שהוא מיקל כאן וסובר דבקרימה כל דהוא סגי מודה בלחם פנים שאינן קרוין לחם עד שיקרמו גם מלמעלה:

מתני' משלשלין את הפסח כו'. והוא נצלה והולך משתחשך ואע"ג דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתי לחתויי בגחלים:

ומאחיזין את האור. מעט מעט בעצים של מדורות בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבער' והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהיו הכהני' צריכי' להבעיר' משתחשך:

בית המוקד. לשכה היה שהכהני' מתחממים שם במדורת אש הנסקת בה תמיד מפני שמהלכים יחפים ע"ג רצפת שיש בעזרה וכדתניא בזבחים הואיל ורצפה מקדשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה:

ובגבולין. צריך להבעיר מדורתן מבעוד יום כדי שתאחוז האש ברובו:

ר"י אומר. אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת ואין צריך לחתו' בהן:

גמ' תמן תנינן. פסחים פ"ה:

חשיכה. מוצאי שבת יצאו וצלו את פסחיהן אבל בשבת לא:

ואת אמרת הכין. שצלייתו דוחה את השבת שהרי משלשלין עם חשיכה ומפרש עם חשיכה היינו בחשיכה א"נ סלקא דעתיה דבפסח לא גזרו דלמא אתו לחתויי דהיכא דא"א אפילו לכתחילה שרי:

זריזים הן. ולא אתו לחתויי והא דקאמר משלשלין היינו להחזירו:

מחזירו את שלם. שעדיין לכל בני חבורה חלק בו אבל מחותך לא:

מפני הפסול. כדי שלא יבוא הפסח לידי פסול אסור להחזיר אפי' שלם:

ויאות. שפיר קאמר ר"ש מפני פסולו שיש פסול כשאתה מתיר להחזיר הפסח לעולם אפילו לא נצלה כל צרכו:

לאוכלו. אם לא נצלה כל צרכו אסור לאוכלו משום נא:

מתוך שאתה אומר וכו'. ואם נתיר לו להחזיר יסמוך על זה ועי"כ לא יצלה כל צרכו מבע"י נמצא מביא לידי פסול ומתוך שאתה אומר וכו' אבל מתוך שאתה אוסר לו להחזיר יהא זהיר ולא יבוא לידי פסול:

מהו. להחזיר ולחממו אצל האש לאחר שכבר נצלה כל צרכו ולא יחם לו מתרגמינן ולא שחין ליה:

מדורה. לשון היסק:

כל שהן. אין צריכין רוב:

גלעינין. כמו גרעינין:

חותל. הוא סל שעושין מלולבין שנותנים בו התאנים:

אם מכונסות. שהגרעינין מונחים במקום אחד:

ברוב כל פרידה. כל גרעין וגרעין:

ופריך ומה ופליג. הא סותר דברי עצמו שאמר בחותל מלא גרעינין סגי בכל שהוא:

ומשני כאן בבריאות. שהיו הגרעינים טובות סגי בכל שהוא:

כאן בתשות. שהן רעות ברובו ויש לפרש בהיפך בבריאות שעדיין יש בהן לחו' הרבה בעינן רוב בתשות שאין בהן לחות בכל שהן סגי:

חריות. הם ענפי דקלים:

מותר. שהן דולקים והולכים ואינן כבין:

ה"ג קורה ברוב הקיפה א"נ ה"ג ברוב' אר"ה וכו' ברוב הקיפה. ואמתני' קאי:

ממקום אחד. של הקורה סגי ברוב הקיפה או בכל אורך הקורה בעינן רוב היקף לישנא אחרינא רוב עביו שיכנס האור בתוך עביו עד רובו רוב היקפו מבחוץ ועיקר:

עד שתפסול מלעשות מלאכה. והיינו בכל הקורה:

כיני מתני'. כן היא מתניתין רי"א אף בפחמין כל שהן דלא פליג ר"י את"ק אלא מוסיף על דבריו ובגבולין איירי ר"י:

הדרן עלך יציאות השבת