מתני' במה מדליקין. לעשות פתילה:

לא בזפת ולא בשעוה. לא לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמני' הן:

גמ' היא הדא. כלומר לוגשא ורדינין חדא היא אלא שבמקום אחד קורין אותו כך ובמקום אחר כך:

שלא ננערה. מן הדק שבה ואין השמן נמשך אחריו:

כשמועה. כמשמעו פתילות הגדלים במדבר והוא מין עשב ארוך שקורין לו קורט"א:

כיתן דמוי. פשתן הגדל על מים:

עד כאן. עד ירוקה שע"פ המי' פסול פתילות:

מכאן ואילך פסול שמנים. שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן:

ומוצי' את הפתיל'. בשבת:

שלא הוצאת. פי' שלא הודלק האור ברוב ובנר של שבת בעינן שידלק ברוב היוצא:

ר"ז פריך מעתה. ניליף מכאן פתילת שבת צריך שידליק ברוב היוצא:

אתא רבי שמואל וכו'. ואמר דבאמת הדין כן שצריך להדליק ברוב היוצא:

והא קורה. שהדליקה מערב שבת אמרינן לעיל ספ"ק דסגי ברוב היקיפה והכי לא הודלקה ברוב היוצא א"נ ה"ג והא קירא הא לא וכו' וה"פ והרי של שעוה דסגי בכל שהוא ואין צריך שידליק רוב היוצא וכן נראה מדברי הרמב"ם ספ"ג מה"ש:

והא ששיתא. פתילה של נר של חלב אין צריך שידליק ברוב היוצא:

מדורת החלב נמי בכל שהוא. לכך לא בעינן בששיתא רוב הדלק דהא דוקא הני ד' מדורות דסגי בכל שהן מה שאין כן בשאר דברים ושעוה כחלב:

שבת של חנוכה. נמי אסור להדליק בשמנים ופתילות שאסרו חכמים והרי אסור להשתמש לנר חנוכה אפילו לראות מטבע וכ"ש שאר תשמישים וליכא למיחש שמא ישכח ויוציא את הפתילה ומ"ט אסור להדליק בהן:

ה"ג הרי אינו שוכח ומוציא וכו':

הוי וכו'. אלא אין טעם איסורו אלא משום שאין האור נתלה בהם ולא הוצת האור ברוב הדלק:

ואת הקאת. הכתוב בעופות טמאים זהו עוף ששמו קיק:

במדורת קדשים. פי' במדורה ששורפין בה קדשים שנפסלו:

והיא דליקה בשבת. לפי שאין שורפין קדשים בשבת כדמפרש בסמוך:

במדורת בית המוקד. ומ"ש ממדורת קדשים:

לא תעשה. אתה כל מלאכה וכיון שנעשית מאיליה שרי:

מה חמית לומר כן. מה ראית לומר כן שאין שורפין קדשים בי"ט כלומר מנ"ל:

שנאמר לא תותירו וגומר. שאין ת"ל עד בוקר בתרא דהא כבר כתיב ברישא עד בוקר:

אלא אחר שני בקרים. ישרפנו:

ואחר בוקרו של ט"ז. והיינו ביום ט"ז:

וכתיב והנותר וגו'. כלומר מצינו כיוצא בזה שנשרף ביום השלישי בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. מעי"ט שתהא דולקת ביום טוב:

ומשני מאן דיליף חמץ מנותר. פלוגתא דר"י ורבנן בפרק כל שעה:

אסור. דכשם שאין שורפין קדשים ביום טוב ה"ה חמץ אסור:

ר' אחא בשם רב חסדא. פליג אהא דלעיל וסובר דמותר להצית וכו' והא דקאמר זאת אומרת אף לזאת המתני' יש לומר דמותר להצית וכו':

ופריך והא תנינן אין מדליקין וכו' ומ"ט משום אין שורפין קדשים ביום טוב:

ומשני מפני יום טוב שחל בערב שבת. ששורף הקדשים בי"ט אבל אי מדליק מערב שבת או מערב יום טוב שרי:

מעתה וכו' רבי אחא מייתי סייעתא דאין הטעם משום שריפת קדשים דלדבריך דשמן שריפה לשריפת קדשים דמיא לא ישרפו בלילה דומיא דקדשים:

ומשני אר"י סבר ליה כר"י דשריפת קדשים נמי בלילה מותר:

כך. קדשים שעבר זמנם דהיינו לאחר יום השני של תודה ויום השלישי של שלמים שורפין אפי' בלילה:

ופריך ומה אית לך וכו'. כלומר הא לא דמיא להדדי דשמן שריפה הרי אין לו זמן ולעולם לא יהו שורפין אותו אלא ביום:

ומשני רבי יודה בר פזי מכיון שנטמא. השמן של תרומה הרי הוא כאלו עבר זמנו דמצותו לשרפו מיד:

מנין לכל הנימולים. אפי' שלא בזמנו:

וביום. וי"ו יתירא דה"מ למיכתב ביום השמיני ימול וכתיב וביום לאתויי מילה שלא בזמנה:

ויש כאן זו. וכי אפשר לומר כן הלא נדה שטבילתה בלילה בזמנה ואפילו הכי כשעבר זמן טובלת בין ביום בין בלילה:

טבילתן ביום. כדילפינן מדכתיב וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו':

נדה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נדה דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דותה תטמא:

תמן אמרין. בבבל אמרו:

אפי' עבר זמנה. לא תטבול ביום:

מפני חמותה וכלתה. שרואין אותה טובלת ביום ויבואו גם הם לטבול בזמנה ביום ואתי' לידי כרת ולא ידעי שהיא בשמיני הוא דטובלה ביום:

נאמר. ע"כ צריכין לומר שכבר עבר זמנה והיה לאחר יום השביעי:

כיון שנאנסה וטבלה. כגון שנפלה מן הגשר:

לביתה. ליזקק לבעלה:

וכובס שנית וטהר. דבנגעי בגדים כתיב ב' כבוסים תכבוסת ראשונה דכתי' וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו וגו' לראות אם יפשה או יעמוד או יכהה וכיבוס שני לאחר הסגר שאחר כיבוס ראשון והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס בראשונה קודם הסגר וסר מהם הנגע בימי הסגר וכובס שנית לשום טבילה וטהר מה ת"ל שנית פשיטא דשנית הוא אלא להקיש תכבוסת שנייה שהיא לשם טבילת טהרה לתכבוסת הראשונה שהיא להסגיר:

מה ראשונה לדעת. אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו:

אף שנייה לדעת. ולא שיפול במים מאליו:

ה"ג מצוה להקדים כדי לזרז וכן חמיין שרבנן מקדמין לעיבורה. וה"פ מצוה להקדים להדליק נר של שבת מבע"י כדי לזרז עצמו למצות שבת וכן רואין שרבנן מקדימין עצמן כשעולין לעיבור שנה והיינו כדי לזרז עצמן:

טובלת פתילה בשמן שריפה. ואינה חוששת והטעם לפי שדבר מועט הוא והרי הוא נשרף בעמידת הכהנת א"נ הנאת כילוי לא אסור לזרי' אלא מדרבנן ובדבר מועט לא גזרו:

אמר רב הונא בר' ינאי. טעמא אחרינא אית ביה שהתירו לטבול הפתילה שידלק מהרה בטוב:

שעת משלחת זאבים היתה. ומפני הסכנה התירו:

ולא עמד ב"ד וביטל. כלומר משעבר המשלחת לא עמדו בית דין וביטלו ועמדו בהיתירן עד עתה:

כמה דתימר תמן. בשביעית פ"ח שדה שנטייבה בזמן הזה בשביעית שרי אף על גב דלא התירו חכמים אלא בזמן שהיו חייבין ליתן מהם מס למלך והתירו מפני הסכנה ועכשיו שנתבטל הגזירה ראוי שיחזור לאיסורו מכל מקום כיון שלא נתבטל התקנה בפי' אף על גב שנתבטל הטעם בהיתירא קאי ה"נ היתר טבילת הפתילה לעולם עומד כל זמן שלא עמד בית דין וביטל:

ה"ג בקרו של כהן שהי' אוכל אצל ישראל. כן הוא במסכת תרומות וה"פ כהן שנתן בהמתו לישראל שיאכילנה אף על פי שהכהן נותן לישראל שכרו אפי' הכי מותר להדליק בשמן שריפה בשעה שמאכיל לבהמתו כיון דלצורך הכהן קעביד והרמב"ם גורס בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן היא בתוספתא ולפי זה קמ"ל אף על גב דגם הישראל נהנה ממנו שרי כיון דגם לכהן יש בו צורך:

והדליק. הישראל לפני הכהן שמן שריפה:

ר"ח בר עכברא. ישראל היה והלך לעשות מלאכה אצל ר"ח ציפורי שהיה כהן כשרצה לילך ר"ח לביתו מילא לו ר' חייא נרו משמן שריפה:

ופריך ולא כן כו' ולא של ישראל. וזהו לצורך ישראל:

ומשני אמרין. אלו לא נתן לו כדי שהיה לו לילך לביתו לא היה בא אצלו בפעם אחר בלילה כי היה סובר טרם שיבא לביתו יכבה הנר ויהיה צריך לילך בחשך לכך הוצרך להוסיף בו שמן נמצא כל זה למלאכתו של כהן הוה כדי שיבוא אצל הכהן בפעם אחר:

אר"ח. במותר השמן שכבה כשבא לביתו על ידו היה בא בשחר וע"י היה בא בערב למלאכתו לבית רבי חייא ציפוריי ולא שהיה רבי חנניא משתמש בו בביתו:

קרץ. חושך ותקם בטרם יכיר מתרגמינן וקמת בקריצותא עד לא אשתמודע ל"א סברוה שכשהגיע לביתו היה מכבה וא"ר חנינא שאף בביתו היה דולק ממנו כדי להקדים למלאכת הכהן:

אדא. שם איש שהיה משמש לחולים:

בגין. משום שאני טובל הפתילה מכהן חולה ואני מדליק בביתאי שרי או לא:

א"ל בטיל הוא. המעט שמן שבפתילה ע"ג פתילה ושרי:

כן. שמותרין ליקח פתילה מכהן:

נסב. פתילה משמן שריפה:

ר' לייא. הוא ר' אילא:

ופריך ולא מודה ר' אילא לר"א דמותר ליטול דהא בטיל הוא השמן ע"ג פתילה וכדתניא לעיל בת ישראל טובלת אפי' בשמן שריפה:

ומשני חשש הוא משום וכו'. לכך לא נסב ר' אילא משום גזל ליטול בלא דעת כהן דה"ל גזל שבט:

ה"ג במס' תרומות ובלא מן הדין שמשא וכו'. וה"פ הא דחשש ר' אילא היה שלא מן הדין דאיהו גופיה ס"ל להתירא אלא שמש שהיה בביתו היה מבזה בהקדשות ע"כ החמיר עליו שלא ליטול אפילו פתילה:

מהו להוסיף שמן חולין. על שמן שריפה ולבטלו ברוב כי היכא דאמרינן בתרומת חוצה לארץ דמבטלה ברובא ואוכלה בימי טומאתו כיון דאינה אלא מדרבנן ה"נ איסור הנאה לזרים בשעת כילוי אינו אלא מדרבנן ומותר לבטלו ברוב:

אלא אין חייבין למצותו. פי' נר שהדליקו בו שמן שריפה אין חייב למצות ממנו המעט השמן שבדופניו אבל שמעינן מזה שאם יש בו שמן בעין אסור ליתן בו חולין כדי לבטלו:

מוסיף לתוכו שמן חול כ"ש ומדליק. אף על גב דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת כשהוסיף בו כ"ש חולין שרי:

ומה הוה טיביה. של רבי יונתן בן עכמאי אם ראוי הוא לסמוך עליו:

ופירשה ר"ח. להא דרבי יונתן בן עכמאי קמיה רב ומינה אותו לחכם:

מה אנן קיימין. במאי קאמר רב דסגי בהטפת שמן:

אם במחוי. פי' בחלב מהותך לא בעינן הטפת שמן שמעצמו נמשך אחר הפתילה:

ואינו קרוש. כל זמן שהנר דולק ה"ל כמחוי ואף החלב כיוצא בו:

ואם בשאינו מחוי. ואם בחלב שאינו מהותך מאי מהני הטפת שמן:

אתא ר"ח. ואמר דהכי אמר רב ברונא בשם רב דחלב מהותך וקרבי דגי' שנימוחו מותר להדליק בהן ואפי' בלא הטפת שמן:

עני מייתי קומי רב. היה לו עת לבוא לפני רב ולא בא:

א"ל. רב היכן היית שלא באת בזמנך:

א"ל. שהלך ליקח שמן זית לנר של שבת:

א"ל. רב ולא היה לך קרבי דגים היה לך להדליק אותן. ומותר להדליק בהן וכשמעתתיה:

אר"ח. לא פליגי:

מ"ד מדליקין היינו בנפט שחור ומאן דאמר אין מדליקין היינו בנפט לבן שהוא סכנה שהשלהבת עף ואוחז בקירות הבית ויש לחוש שישרף ביתו:

מתני' שמן שריפה. שמן של תרומה טמאה:

עטרן. פסולתא דזיפתא שבתחלה זב הזפת עב ואח"כ הצלול ונקרא עיטרן וכיון שהוא צלול נמשך אחר הפתילה אלא שמפני כבוד השבת הוא שאין מדליקין בו דמתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא:

בשמן שומשמין. מסקנא דמלתא דחכמים הוא:

צנונות. צנון:

שמן דגים. מקרבי דגים שנימוחו:

פקועות. דלעת מדברי:

נפט. מין שמן שריחו רע:

מתני' אין מדליקין. בו לעשות פתילה:

גמ' הא. בכל השאר דתני לעיל במתני' מותר להדליק בהן בי"ט חוץ משמן שריפה:

מה בין עיטרן מה בין קרבי דגים. דקס"ד דעיטרן אסור דגזרינן אטו זפת עב שזב תחלה שאינו נמשך אחר הפתילה וקשיא לי' א"כ אף בקרבי דגים נגזר אטו קרבי דגים שאינן נימוחים א"נ קרבי דגים נמי ריחן רע:

ומשני קרבי דגים כל זמן וכו'. וטעמו מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא ונר של שבת חובה וכיון דאין ריחו רע אלא לאחר שכבה ליכא למיחש למידי:

שלא תאמר וכו'. כלומר ועוד טעם אחר אית ביה דתני עיטרן במתני' לאשמועינן דאע"ג דריחו רע אין בו איסור אלא שלא להדליק אבל א"צ להרחיק ממנו ד"א לק"ש ולתפלה:

ה"ג לא כך ולא כך. אלא נפט:

ה"ג אלא מה שאסרו ראשונים. והיינו שמנים דמתני' אין מדליקין צרי. שאינו בא מן הפרי אלא מן העץ ושרף בעלמא הוא וה"ל כזפת ואינו נמשך:

אלא פשתן. דאיקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי עץ:

אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל וחיברו לקרקע והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן. שאף האהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובפשתן משתעי קרא:

שקיפלה. כמו שגדלין פתילות:

הבהבה. על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדליק יפה:

טמאה היא. דבגד כלי הוא ומקבל טומאה אם היה שלש על שלש דקפול אין מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה:

אין מדליקין בה. כדמפרש טעמא בגמרא:

גמ' שאין לך עושה שלהבת. שיעלה למעלה אלא פתילות של פשתן:

ואין בו משום שלש על שלש. לקבל טומאה בשלש אצבעות:

ומסככין בו. סוכה הואיל ואינו מקבל טומאה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה:

חוץ מפשתן. דילפינן מדכתיב ותטמנם בפשתי עץ ש"מ דמיקרי עץ ומקבל טומאת נגעים כמפורש בקרא:

דתנינן. בפ' כ"ח מכלים:

העבין. בגדים העבים כגון הלבדין:

והרכים. בגדים שהם דקים ביותר:

אין בהן משום שלש על שלש. עד שיהא בהן שלשה:

מן המשכן למדו. דפשתן איקרי אוהל. וכתיב פארי פשתן וגומר וכתיב ואת פארי המגבעות שש:

את למד שש. האמור ביריעות משש האמור במגבעות:

ושש. האמור במגבעות ילפינן מפארי האמור בהן עצמן. ופארי האמור במגבעות ילפינן מפארי פשתן דכתיב ביחזקאל דאיירי במגבעות כדכתיב יהיו על ראשם:

מהו לעשות וכו'. כלומר עם עשה אוהל מעור בהמה טמאה אי איקרי אוהל:

ופריך והכתיב ועורת תחשים מלמעלה. כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי ממשכן יליף ובמשכן כתיב עורות תחשים ותחשים מין חיה טמאה הן:

ומשני ר' יהודה ור"נ ורבנן. פליגו אי תחשים חיה טמאה או לא:

טיינון. עורות אילים צבועים היו עורות תחשים ונקראים תחשים על שם צבע שדומין לתחשים:

גלקטינין. שם צבע:

וגדילה במדבר. נתגדלה במדבר:

ותייא. ואתיא הא דאמרו רבנן כי האי דאמר רשב"ל וכו':

דחדא קרן. קרן אחד היה לו לקרש:

ותיטב לה' וגו'. ה"ק דוד תהא תפלתי רצויה לפניך משור פר שהקריב אדם ומקרן ומפריס ומתחשים שבראת במדבר לצורך המשכן:

מקרן כתב רחמנא. ללמד על התחש:

תמן תנינן. בכלים פכ"ח:

פחות משלש על שלש. דאלו שלש על שלש חשיב ולא בטיל ואע"ג דקילי כגון סמרטוטין:

שהתקינו. שהקצו לכך:

לפוק בו את המרחץ. נקבים שהמים באים דרך שם למרחץ:

ולנער בהן את הקדירה. לאחוז בהן שולי הקדירה. ולנער בתוך התמחוי:

בין מן המוכן. לקמן מפרש:

ה"ג רי"א בין מן המוכן וכו'. בין שהכינה להניחה בתוך הבית לצורכי הבית:

והתנן. בפ' כ"ז דכלים ר' ליעזר אומר אף וכו' דברישא תנן ג' על ג' שהשליכה באשפות טהורה וכו' חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה ר' אליעזר אומר אף מטלית חדשה כיוצא בהן פי' כמו ארגמן זהורית טובה שאין השלכת' מטהרה:

ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף או אפי' אלא א"כ מודה בראשון וכיון דמודה במונח באשפה דטהור בשאר כל הבגדים ומתני' סתמא איירי אף בשאר בגדים א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה בין מן המוכן וכו'. ומשני בין שהכינה לטלותה על הבגד. זה מן המוכן ועלה קאמר ר"א דטמא אבל באשפה אף ר"א מודה דטהור:

הדא ילפא מן ההיא וההיא וכו'. פי' ממתני' דהכא ילפי' על מתני' דכלים ומשם ילפינן על מתני' דהכא:

דברי ר' ליעזר והוא שקיפלה. אבל אי ביטל' מתורת בגד כגון שזרקה לאשפה הרי זו מבוטלת מטומאתה א"נ אע"פ שקיפלה טמאה שאין הקיפול מבטלה מתורת בגד:

אבל הכינה לטלותה. אפי' ר"ע מודה דטמאה דמתני' דהכא כשלא הכינה לטלותה:

ומ"ט דר"א. דאוסר בהדלקה:

נעשה כמטהר כלים בשבת. דע"י הדלקה אזדא לה טומאתה:

ופריך מכיון שקיפלה לא טיהרה. בתמיה הא נתבטלה מכלי:

ומשני שכן שמשים אומנים. רוצים בבגד טוב שיהא דוקא מקופל נמצא שאין הקיפל מבטל:

ופריך ולא מבעוד יום. שהתחיל להדליק בה כבר טהרה מטומאתה ולא נראה כמטהרה:

מפני י"ט שחל להיות בע"ש. נמצא שמטהר כלים בי"ט:

ופריך ולא מאיליה היא טהורה. והוא לא מידי קעביד דקס"ד שהבגד גדול נמצא שבשעת הדלקה עדיין הבגד לא נטהר מטומאתו:

שהיה בה ג' על ג' מצומצמות. עסקינן כשמתחיל להדליק בה מטהרה מטומאת':

עשאה מזור. הוא מן אספלנית שעושין מטלנית כמו פתילה מושימין אותו בתוך נקב המכה:

מזור. מלשון אין דן דינך למזור:

טהורה. ואפילו לר"א דכיון שעשאה למזור בטלה מתורת כלי:

ופריך שרייה בשמן. וכי אינה כאלו עשאה מזור ואפ"ה תנן במתני' דטמאה ולמה תהא עשאה למזור טהורה ולא משני מידי:

שהוא אומר מעין שניהן. פי' שהוא מכריע:

ואינה אלא כר"י. שאף ר"ע מודה לו הכא במתני' דאר"ע טהורה היא מקולא זו שהקיל בה ר"י טיהר ר"ע אפי' במוכנת ואפילו שלש על שלש ודייק ליה מדתני במתני' פתילת הבגד דמשמע בגד ולא קתני של בגד דמשמע הבאה מבגד אלא ודאי דאפי' הוא בגד קצת וחשוב בעיניו מטהר ר"ע וכר' יהושע:

לא סוף דבר. לאו דוקא בבגד טהורה קאמר ר"ע מדליקין אלא אפי' בטמאה מקיל ר"ע:

בגין רב. הא דתנן במתני' בגד ולא תני של בגד היינו טעמא דאי מבגד היא אפי' ר' עקיבא מודה דאין מדליקין בו דאין מדליקין בשברי כלים כדרב ולעולם לא חזר בו נ"ע לגבי ר' יהושע:

מתני' שתהא מנטפת. ויתקיים הנר שהשמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא מפרש בגמרא:

ואפי'. אותו שפופרת של חרס דמאיסא ליה אסור:

ואם חיברה היוצר. ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה:

ויתן ראש הפתילה. השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק:

ור' יהודה מתיר. דלא גזר:

גמ' למה. כלומר מ"ט לא יקוב אדם וכו':

משום שלא הותחל. מבעוד יום הנר להדליק בכל טפה וטפה שמן שבנר משא"כ כשהשמן בנר כשמושך הפתילה טפה אחת שאצלה כל השמן שבנר נמשך אחריו והרי הוא כאלו כבר התחיל להדליק כולו:

שמא ישכח ויערה. א"ד לכך אסור שמא ישכח ויסתפק מן השמן שבביצה וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה:

מה נפיק מן ביניהון. כלומר מאי איכא בין הנך תרי טעמא:

ההן זקוקה דיקלון. פי' נודות העשויות מן דקל והן סתומות מכל צד וליכא למיחש שמא יסתפק מהן א"נ שהן מאוסות:

ופריך שנייא היא שכולה אחד. הלא כולו אחד היא אם חיברה היוצר ופשיטא דמותר:

אלא אם חיברה. הבעל הבית עצמו מבעוד יום בסיד או בגיפסת מותר והא דקתני יוצר כעין יוצר:

יאות ר"י כדעתיה. שפיר אזיל ר"י לשיטתו:

משקה טופח חיבור. וה"ה ניצוק וה"נ כיון שהשמן זב מן הביצה על הנר ה"ל חיבור וכאלו הותחל בכל טפה וטפה:

פתילה אחת. מינחת בשתי כוסות:

משקה טופח. שבפתילה חיבור וה"ל כאלו הן כוס אחד:

מתני' מפני נכרים. כגון פרסים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עכו"ם שלהן:

ומפני הליסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו:

ומפני רוח רעה. הבאה עליו וכשאינו רואה נח לו:

כחס על הנר. שרואהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה הנר קרוייזי"ל:

שהוא עושה פחם. בכיבוי זו והוי מלאכה הצריכה לגופה:

גמ' של סכנה. שיש בהם סכנות נפשות אבל בלא"ה אסור:

ניתני מותר. דמשמע אפי' לכתחילה וקתני פטור משמע לשון דיעבד:

רבנן דקיסרין וכו' מותר. גורסין במשנתם מותר:

מה בין וכו'. כלומר למה כחס על השמן יהא אסור וכי מאי איכא בין הנוטל שמן מן הנר או מן הזית ומפרש כחס על השמן היינו שנוטל השמן מהנר:

רבי שילא דינוה. כך שמו:

לא דומה. וכי אין חילוק בין הנוטל מן הנר שהוא מכבה לנוטל מן הזית:

בגופה של פתילה. שהוא צריך לפחם הוא דחייב אבל בלא"ה פטור:

כן רש"א. מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ורבי יוסי כר"ש סובר דאל"כ למה פוטר בכחס על הנר:

ופריך מה אית לך צורך בפחם. לגופה של פתילה:

מחרכין. את הפתולה מהבהבין אותה באור כדי שתאחז האור מיד כשצריכין להדליק:

ה"ג מהו מחרכין לון מפספסין לון כמה דתימא ושער וגו':

כמה דתימא. מייתי ראיה דמחרך ל' הבהוב הוא:

תמן תנינן. לקמן בפ' האורג:

ה"ג ותני עלה חוץ מן המבעיר. מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא ש"מ דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא:

ומן העושה חבורה. מדאיצטריך קרא למישרי מילה מכלל דשאר חובל חייב:

אפי' א"צ לדם ולאפר. דלכ"ע מקלקל הוא אפ"ה חייב כדמוכחי קראי:

פליג' על ר"י. דסובר דאף חובל ומבעיר אינו חייב אלא בצריך לדם ולאפר קשיא עליה ממתני' דפ' המניח:

חייב. חצי נזק דמשונה הוא:

פטור. מפני שמתחייב בנפשו:

שלא לצורך. ודאי שלא לצורך ואדם דומיא דשור נמי שלא לצורך הוא ואפ"ה פטור מפני שמתחייב בנפשו שמעי' מיניה דאפי' שלא לצורך מקלקל בחבורה חייב וקשה לר' יוחנן:

ומשני תני. הא דפטור במתני' מתשלומין לאו משום דליהוי ביה חיוב מיתה דהא מתני' אפי' בשוגג דליכא חיוב מיתה מיתוקמא והא דפטור מתשלומין כר"ח בריה דר' הלל וכו':

בשוגג חייב חטאת. ה"ה כל שבמזיד פטור בשוגג נמי פטור:

ה"ג מאחר לצורך הוה מתחייב בנפשו. וה"פ הא דקתני במתני' מפני שמתחייב בנפשו ה"ק מפני שאם עשה במזיד היה מתחייב בנפשו הלכך שלא לצורך ובשוגג נמי פטור כדילפינן ממכה בהמה:

מן הדא. מהכא ילפינן דאפי' בשוגג פטור וכן הוא בבבלי פרק המניח מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הוקשו יחד דמה מכה בהמה לעולם משלם ואפילו בשוגג וכדאמרי' אדם מועד לעולם אף מכה אדם דפטריה קרא מתשלומין דכתיב יומת לעולם פטור ואפי' בשוגג הואיל ובמזיד שייכא מיתה:

הבערה לימדה על כל מלאכות שבתורה. שהיתה דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו ואיך נימא דכל המלאכות שעשה שלא לצורך כגון המקלקלין פטורין והבערה גופה דלמידין ממנה אפילו שלא לצורך חייב:

א"ר יוסי. אם יסבור בר קפרא כרבי יוחנן דאמר הבערה לחלק יצאה וללמד על כולן יפה אתה אומר אך בר קפרא סובר כרבי לעזר דאמר הבערה ללמד על עצמה יצאה לחייב עליה לאו ולא מיתה ולא קשיא ליה:

ה"ג ולית לרבי לעזר לחייב על כל אחת ואחת אשכח תני בשם רבי לעזר הנה לחייב על כל אחת. וה"פ וכי לית ליה לרבי לעזר שמלאכות שבת חייב על כל אחת כיון דסובר דהבער' על עצמה יצאה אח"כ מצא ברייתא דתנינן בה דר"א דריש מהנה דכתיב גבי חטאת לחייב על כל אחת ואחת דדריש לקרא הכי ועשה מאחת מהנה פעמים שכל מעשה עבירותיו חשובים אחת ופעמים קרויים הנה בלשון רבים כגון העושה מלאכות הרבה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:

ופריך ניחא הבערה. כדשנינן אלא חבורה קשיא:

אב שלה. דהיינו שחיטה אינו חייב אלא כשעשאה לצורך וחבורה שהיא תולדה יהיה חייב עליה אפי' שלא לצורך:

וחורנה. ואידך מחליף וסובר דחבורה אב ושחיטה תולדה ובר קפרא למ"ד חבורה עיקר:

הבעיר וכיבה בנפיחה אחת. כגון שהיו לפניו שתי נרות אחד כבה ואחד דולק ונתכוין ובנפיחה אחת כיבה את הדולק והבעיר את הכבה:

חייב שתים. אחת משום מכבה ואחת משום מבעיר:

הדא אמרה. זאת אומרת דנפיחה כעושה מעשה בידים דמי הלכך נפח בכלים ושיברן נמי חייב נזק שלם:

החותה. הממלא כלי מצובר גחלים:

שכבה את העליונות. שעכשיו נעשות תחתונות וכבות מחמת משא של העליונות:

ואחת שהבעיר את התחתונות. שהיו כביות מחמת משא שעליהן וכשהן עכשיו עליונות נתבערות ואיירי בשנתכוין לכבות ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף התחתונות להבעיר ת"ק סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין פטור וראב"צ סבר לה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין חייב:

ומתחמם כנגדן. והובערו מאיליהן:

במחלוקת. הא דתני פטור היינו לת"ק דאמר דאף החותה גחלים מתחת הקדרה אינו חייב אלא אחת הכא פטור לגמרי שא"צ לא לכיבוי ולא להבערה רק לחמם:

ברם כמאן דאמר. אבל לראב"צ דאמר דחייב שתים דדבר שאין מתכוין חייב ה"נ חייב אף על גב דלא קא מכוין:

מעלין עליו כאלו חייב שתים. ונפקא מיניה לקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל הרשעים וה"נ אף על גב דלא מחייבי בית דין הוא הואיל ועביד תרתי קברינן ליה אצל הנסקלין:

אמר רבי יודן תמן וכו'. בחותה גחלים להתחמם בהן אינו רוצה לא בהבער ולא בכיבוי שאינו רוצה אלא להתחמם בחתייתן:

ברם הכא. החותה גחלים מתחת הקדרה רוצה הוא שיבערו התחתונות ויכבו העליונות:

הבעיר ובישל בבת אחת. כגון שנפח והבעירו וע"י כן נתבשל הקדרה:

היידא היא. איזהו הוא שחייבין עליה על הבערה או על הבישול פליגי בה ר"י ור"י:

הבערה לימדה על כל המלאכות. דהבערה לחלק יצאה ולמה לא יהא חייב על הבערה. הא אדרבא טפי מסתבר לחייב על ההעברה שהיא אב לכולן:

ר"ח רובא אמר שתים. שתי איסורי קחשיב גבי זר דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים ואין חיוב חטאת אלא על שגגת כרת:

עבודה. בשבת במקדש שהכהן מותר בה למה יהא זר חייב עליה דהא מתחלה שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה אין כאן אלא זרות:

ומותיב לה וכו'. הוא מותיב לה והוא מפרק לה:

והרי קמיצה. מנחה עד שלא נקמצה אסורה לכל משנקמצה הותרו השירים להכהנים ואסורה לזרים אף כאן כשהותרה שבת במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים:

שנייא היא. שאני קמיצה דאסר הכתוב בפירוש השיריים לזרים דכתיב וכל זר לא יאכל קודש משא"כ שבת לא נאסרה במקדש לזרים:

עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה. משום אבר מן החי וגם נבילה לכל אסורה:

ומותרת לכהנים. בחטאת העוף:

טבל עד שלא ניתקן אסור לזה ולזה. שאף הכהנים אסורים בטבל וחייבין להפריש תרומות ומעשרות והן שלהן שנא' כן תרימו גם אתם לרבות כהנים ולוים:

משנתקן. והופרשו התרומות ומעשרות מותרין לכהנים וישראל אסור בהן:

אמרו נצא לחוץ. בבית המדרש ונלמד מהן ל"א נצא לתנאי' השונין ברייתא חוץ לביה"מ ומהן נלמד:

נפקון וכו'. נפקו ושמעו בזר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה פליגי בהו ר"ש ור"י:

חורנייתא. חטאת שנייה למה הוא בא:

ומשני משום שחיטה. שהיא אב מלאכה לכך חייב עליה חטאת:

ופריך והרי שחיטה בזר כשירה. נמצא שעבודתו כשירה והרי הוא בשחיטה ככהן ומותר לשחוט:

אינו אלא משום שבות. טלטול בעלמא ואין כאן חטאת:

הוי וכו'. אלא אין החיוב אלא משום איכול אברי' ופדרי' דה"ל מבעיר וזר ששמש פי' שהיה נותן האיברים ופדרים בליל שבת ע"ג מזבח דזהו עבודת הכהנים:

על דעתיה דר"י. שהיה אומר לעיל שאינו חייב המבעיר והמבשל אלא משום בישול מה בישול יש כאן באיכול אברי' ופדרים:

ומשני כיון שרוצה שישרפו האברים הרי הוא כמבשל וחייב משום מבשל:

גמרא אית תניי. איכא תנאי דתני ילדות:

ילדות. פי' בחורות ושונה במתני' מתות בשעת ילדותן:

תני בשם ר"י בעון נדרים בנים מתים. ואף אלו ג' מצות לנשים כמו נדר וכיון שהן ילדות ואין להם עדיין בנים הלכך הן עצמן מתים וי"מ פי' שיקשה למ"ד ילדות שתמותנה בבחרותן על חטא אחר לכן הביא סמך מדר"י דבנים מתים בעון נדרים:

לשוא הכיתי את בניכם. על עסקי שוא ששקרו בנדריהם דדמי לשבוע':

ולמ"ד יולדות. מ"ש בשעת לידה:

אלא בשעת סכנה. דריע מזלה:

ב"ד של מעלה יושבי'. ש"מ שאז יש משמאילים וצריכין בית דין לישב עליהם:

אינו צריך ליה שמירה. בתמיה והלא לעולם צריך לשמור מעבירה:

אלא מכאן שהשטן כו'. ופי' מכל דבר מכל דבור שאל יפתח פיו לשטן בעת ההוא שאולי יכול לו לפי שהוא מקטרג אז:

הא בבית לא. בתמיה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ויעקב לא קאמר אלא פן יקראנו אסון משמע מיתה טבעית:

ונאצה היום הזה. וסיפא דקרא כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה:

הא יום אחר לא. בתמיה היום הזה והלא בכל יום אם באו עד משבר יום צרה הוא א"נ למה קראו יום צרה הא עדיין לא נעשה דבר:

אלא שאין השטן מקטרג כו'. לכך קאמר שהיום הזה מוכן לצרה אחרת כיון שהוא שעת סכנה:

יצא צדיק אין כתיב כאן. דבהשפטו משמע בשעת משפטו יצא רשע המלמד קטגוריא משם וכיון דדוד מילט קא לייט לשונאו הל"ל יצא צדיק המלמד עליו סנגוריא:

אלא מכאן שאין כו'. וה"ק בהשפטו יצא רשע והוא המלאך הרע יצא ממקומו ללמד עליו קטגוריא:

נסר שהוא נתון מגג לגג. השני שהן בשני צידי רה"ר:

לעבור עליו מזה לזה. אפי' רחב הרבה לא יעבור עליו:

למה. הלא כשהוא רחב כמה יכול לעבור עליו בטוב:

אלא שאין השטן וכו'. ואם יהיה נסר רעוע ודאי מקום סכנה הוא ליפול גם המקום מוכן לסכנה אף על גב דעכשיו אין חשש סכנה לכך לא יעבור עליו והיינו כעין גשר האמור בבבלי:

דניסטוס שלו. מלוה שלו בלשון יו"ן נקרא מלוה דניסטוס שרשאי לנוגשו תמיד:

ישי מות עלימו. עושה המות נושה עליו למה מפני שרעות במגורם שהיו רעועות הדירות שבקרבם ויקטרגם השטן שיפלו עליהם וירדו שאול חיים:

בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג. יותר מבשאר מקום סכנה:

לעצמו. לבדו:

הנותן בים דרך. שהקב"ה צוה עלהים שיניח בני אדם לעבור בו:

מיד היה מת. מן גלי הים שהיו מכסים עליו:

ורבנן אמרי וכו'. משום דקשיא להו אם בים הגדול יש דרך מכ"ש במים עזים שהם הנהרות יש דרך ולמה קאמר נתיבה דמשמע שהוא מקום צר לכך מפרשי לקרא דזמנים חלוקים יש:

מן החג ועד החנוכה. אפי' בנהרות אין שם אלא נתיבה מפני הרוחות ואין שם דרך ובים הגדול ששם שולטין הרוחות ביותר אפי' נתיבה ליכא כנ"ל ודלא כי"מ:

עובדא היה באסיא. מעשה היה במדינת אסיא באדם אחד ששמו אחא רצה לעבור בים הגדול בין חג לחנוכה:

חמתיה וכו'. ראתה אותו מטרונא אחת אמרה ליה כעת הזאת מפרשין בים:

איתחמי ליה אבוי. איתחזי ליה אביו בחלום וא"ל שימות בלא קבורה כלו' שבים יפול וימות:

ולא שמע לא למטרוניתא ולא לחלום ואזל בים כיון שלדבר מצוה הלך:

הוה פריש. דרכו היה לפרוש בים:

אמר לאחוי. לר"ח בר בא שיתפלל עליו שלא יטבע בים:

א"ל אין. כלומר אמת שאתפלל עליך אלא כיון שאתה רואה שהציבור מתפללין על המטר דהיינו לאחר החג שאומרים משיב הרוח ומוריד הגשם:

לא תתרחיץ. לא תסמוך על תפלתי כי תפלת הרבים נשמעת ביותר:

הא וכו'. סימנא יהיב ליה משאתה קושר לולבך דהיינו ערב החג אתה צריך לקשור רגלך מלפרוש בים:

אדה"ר דמו של עולם דכתיב ואד וגו'. וה"פ דקרא וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין על הארץ שמכיר בטובת הגשמים ויבא האדם ויתפלל עליהן גם איד לא עלה מן הארץ כשאין שם אדם אך כשיצר ה' את האדם אז ירדו גשמים וצמחו האילנות והדשאים הרי כמו שהדם נפש כל בשר אף האדם דמו של עולם בסיבת הגשם והי"מ פי' בזה פירוש דחוק ע"ש:

מצות נדה. שהרי מסר הכתוב לה דכתיב וספרה לה לעצמה ובשאר המצות והאיסורין אין הנשים נאמנות ואין אדם נאמן ע"י עצמו אבל מצות נדה הטיל הכתוב עלה שתהא נאמנת לבעלה ללמדך לפי שעל ידה נאבד דמו של בעלה:

עפר. משובח מן האדמה מתחת המזבח דכתיב מזבח אדמה וגו' שמשם הושתת כל עולם:

מקשקשת העיסה במים. ממחה העיסה במים מיד מפרשה החלה אף הקב"ה גבל האדם במי שיתין:

לפיכך מסרו מצות נר לאשה. דכתיב נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן והיינו שחופש האשה בזמן שנפתחים חדרי בטנה והיינו בשעת לידה:

דבקי מיתה. שמדבקין ומקרבין מיתתן לפני זמנן כמאן דאמר לעיל דתני ילדות:

ושלשתן נמסרו לאשה. שתעסוק בו ותיענש עליה:

מתני' עם חשכה. שאם יזכיר מבע"י יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות:

עשרתם. פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר:

ערבתם. עירובי תחומין וחצירות והני תרי שייך למימר בלשון שאלה דשמא כבר עשה אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעיני' הוא:

ספק חשיכה. כגון בין השמשות:

אין מעשרין את הודאי. דתיקון מעליא הוא אע"ג דשבות בעלמא הוא קסבר גזרו על השבות אף בין השמשות:

ואין מטבילין את הכלים. דהוה נמי כשבות:

ואין מדליקין. כ"ש דספיקא דארייתא היא וזו ואין צ"ל זו קתני:

אבל מעשרין את הדמאי. דלא דמי למתקן דרוב ע"ה מעשרין הן:

ומערבין. עירובי חצירות:

וטומנין את החמין. נותנו בקופה של מוכין להיות חומה משתמר בהן אבל משחשכה ודאי אין טומנין בהן:

גמ' הלכות הקדש וכו'. מפרש להו בסמוך:

דתנינן. בחגיגה פרק ג' ביהודה נאמנין עמי הארץ על טהרת יין ושמן לקדש אם אמרו טהורין הן והימנוהו רבנן כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו אבל על התרומ' אין נאמנין אלא בשעת הגיתות והבדים עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית יין של תרומה הרי זה לא יקבל הימנו ואם אמר הפרשתי לתוכו רביעית קדש נאמן על כולם ומקבלה כהן ושותה:

חטאת. טהרת פרה אדומה שנקראת חטאת:

דתנינן. בפ"ה דאהלות:

הכל נאמנין על החטאת. ואפי' ע"ה שלא יהא כל אחד שורף פרה לעצמו אי נמי מפני מעלות וחומרת שבה הכל נזהרין בה וכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הכל נאמנין על שמירת':

דתנינן. במכשירין פ"ו:

ועל כולן. בין ביצים בין פירות בין ציר:

נאמנין לומר טהורין הן. שעדיין לא הוכשרו דאף דאינן נאמנין על השמירה מ"מ על שלא הוכשרו נאמנין:

ה"ג לא צורכה דלא הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן אר"ח וכו'. וה"פ לא צ"ל אלא הדליקו תחלה שהוא איסור דאורייתא אם יעשה כן בשבת ואחר כך עישרתם עירבתם שהן איסורי דרבנן:

מתוך שאתה מחמיר עליו בקלה. באיסורי דרבנן אף הוא נזהר ביותר באיסורי דאורייתא החמורים:

הוה מפקיד וכו'. היה מצוה בתוך ביתו ע"ש עם חשכה הני תרתי עירבתן הדליקו:

מן השוק. היה לוקח ואוכל ולא היה אלא דמאי ויכול לעשר אפי' בשבת א"נ מחבר היה לוקח ולא היה צריך לעשר לכך לא אמר עישרתם:

לחלוץ את תפיליו. של אביו שסבור שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים:

מצות הנר. הדלקת הנר:

ה"ג נכנס הורקנוס לחלוץ תפיליו גער בו ויצא בנזיפה יצא לו והיה צועק ואמר אוי לי שדעתו של אבא נטרפה אמר ליה דעתך היא שנטרפ' דעתי היא לא נטרפה הינחת מצות הנר וכו' ואינן אלא מצוה כיון שראו תלמידיו וכו' כן הגי' בבבלי בסנהדרין פ"ד מיתות:

וחייבין עליה כרת. העושה בשבת:

שאינן אלא רשות. למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינן אלא רשות דמ"מ המניחן קצת מצוה קעביד:

ואינן אלא מצוה. למ"ד שבת זמן תפילין ומצוה גמורה היא אלא שחכמים גזרו עליהן שמא יצא בהן לרה"ר עכ"פ מצוה קעביד:

ונסתלקה נשמתו. באמירת הדיבור שאמר טהור:

ועד כדון ניכר. ומכאן הוא ניכר שהוא טהור בתמיה וכי אין אנו יודעין שטהור ונקי היה:

הותר הנדר. שברכוהו:

רכב ישראל ופרשיו. טוב אתה לישראל בזכותך ובתפלתך מרכב ופרשים:

בכלים גדולים. שניכר. שעושה כן לטבילה ונראה כמתקן כלי:

מערים עליהן. כאלו צריך לשאוב בהן מים ומטבילן:

נפלו כליו וכו'. מערים עליהן ומטבילן כדין טבילה ואפי' לא. נפלו אלא במקצת מותר להטבילן כולן:

ה"ג מתיב מ"ד בולד טומאה למ"ד באב הטומאה הא בעי הערב שמש. וה"פ בשלמא לדידי דאוקימנא לה בולד הטומאה ולא בעי הערב שמש הלכך מותר להערים ואם טבל בלא הערמה ישתמש בהן אלא לדידך דמוקמת ליה באב הטומאה וצריך הערב שמש ולא חזי לאישתמושי ביה רק בחול אם כן ה"ל מטביל בשבת לצורך חול:

לשתמש בהן חולין בטהרה דטבול יום שרי בחולין בלא הערב שמש:

פקחת. חכמה:

מדיחה כוס כאן. בזוית הבית כאן וקערה במקום אחר נמצא כל הבית מתרבץ מן האבק דריבוץ להדיא אסור בשבת:

דמאי דא מי תקן. מפרש ל' דמאי מאי הוא וקאמר שהוא ל' ספק דמי תקן דמי לא תקן כלומר אם מתוקן במעשרות או לא:

דבר תורה הן. פי' והוי כמתקן מנא כמעשר את הודאי וכמטביל את הכלים דאסר לעיל:

הדרן עלך פ' במה מדליקין