מתני' ר"ע מחייב. דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי וכדמפרש בגמרא:

גמ' זריקה תולדת הוצאה היא. הא דתני במתני' זריקה אע"ג דלא נשנית בכלל אבות מלאכות קאמר דתולדה דהוצאה היא:

ה"ג ולא שנייא בין על דעתיה דר' בין על דעתיהון דרבנן וכו'. סתמא דש"ס קאמר ל"ש לרבי ול"ש לרבנן לעולם לא מחייב ר"ע עד שתנוח ברה"י אבל אם לא נח כגון שקלטה אחר או שבא לרה"ר אחר קודם שתנוח פטור:

ופריך על דעתיה דר' אפילו לא נחה. דהא מחייב ר' שתים בזורק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי:

ומשני דא"ר בא וכו' אלא ע"י רה"י מקורה דכמאן דמלי דמיא מתוך שהוא חושך ומלא הבלא אבל שאינו מקורה כגון חצר לא ומתניתין בחצר איירי דאף ר' מודה דבעינן שינוח:

מילתיה דר"י אמרה וכו'. הא דר"י פליג אהא דרב וסובר דחייב ר' אפילו בשאינו מקורה:

דאר"א בשם ר"י וכו'. אהא דתנן בגיטין פרק הזורק היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ואר"י והוא שתרד לאויר המחיצות:

מתני' דר'. ולא כר"ע דמחייב אפילו בלא אויר מחיצות ולא כרבנן דלא סברי קלוטה כמי שהונחה דמי:

וא"ל. ר"י ד"ה היא מתני' ובגיטין מודו רבנן:

ויתיביניה ר' אומר וכו'. ואס"ד דסובר ר"י דר' לא מחייב אלא במקורה א"כ אף כרבי נמי לא אתיא וה"ל להקשות דמתני' דלא כמאן דלרבנן לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי ולר' בעינן מקורה ולר"ע אפילו מחיצות לא בעי אלא ודאי ששמע מר' יוחנן דסובר דר' מחייב אפילו באינו מקורה:

מה בין גיטין מה בין שבת. ולמה קאר"י דמודו רבנן בגיטין דאמרי' קלוטה כמי שהונחה דמי:

ונעשית היא מאיליה. ההנחה באויר נעשית מאליה לכך בעינן שינוח שהוא הדבר הנעשה מכח האדם אבל מה שהוא באויר לא שייך בו עשייה:

ברם הכא. אבל כאן בגט כתיב ונתן בידה שיהא ברשותה וא"כ באויר מחיצות מיקרי רשותה דמינטרא:

לא שנו. דזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דמחייב ר"ע דוקא למטה מעשרה דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי:

ה"ג אבל למעלה מעשרה מותר. וה"פ אפילו ר"ע מודה דפטור דלא ילפינן זורק ממושיט:

ה"ג מילתיה דר"א אמר אפילו למעלה מעשרה אסור וה"פ ר"ע פליג אפילו בלמעלה מעשרה דטעמיה דמחייב דיליף ממושיט:

ומעגלות למד ר"ע. אף לזורק:

ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון. א"כ ה"ה לזורק למעלה מעשרה אסור:

אית תניי תני. בסיפא דמתניתין כיצד:

על דעתיה דר"א. דר"ע יליף מעגלות אית כאן כיצד שייך שפיר למיתני כיצד דהא מעגלות יליף:

על דעתיה דשמואל. דלא יליף ר"ע זורק ממושיט לא גרסינן כיצד בסיפא אלא מילתא באנפי נפשה היא:

ויהא חייב ול"ג שתים. וה"פ לר"ע יהא חייב ואנן תנן לקמן בפירקין הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו דפטור א"נ דגרסינן שתים וה"פ אם נזכר כשהוא ברה"ר ליהוי כנודע לו וחזר ונודע לו דליהוי כב' העלמות ויהא חייב שתים:

לא חייב. ר"ע אלא ע"י שנח בסוף ברה"י השנייה אבל כל זמן שלא נח לא אמרינן כמי שהונחה דמיא וכאן כיון שנזכר קודם שנח כמי שלא הונח דמי:

ואם לאו חייב. אע"ג שבתוך ד' אמות אלו העבירו דרך מקום פטור אפ"ה חייב:

ורה"י באמצע רואין שאם תפול וכו' פטור. אע"ג שיש ד' אמות ממקום שזרק אם נצרף גם הרה"י שבאמצע אפ"ה פטור ל"א שמואל סובר שאין מצטרפין מה שהעביר ברה"ר הראשון אלא מצריך שיעבור ד"א ברה"ר השני:

תמן את אמר וכו'. דשמואל תני דאין מצטרפין שני רה"ר והכא קאר"י דאפילו מה שבמקום פטור מצטרפין ולל"ק שפירשתי בסמוך ה"ג תמן את אמר אין רה"י מצטרפת והכא את אמר מצטרפין:

אר"ח תמן. הא דשמואל דעבר ברה"י ואם יפול בשעה שעובר הרי הוא נח ברה"י ואיך נחייב אותו משום מעביר ד"א ברה"ר:

ברם הכא. אבל כאן בזורק למעלה מי' ברה"ר אם היה נופל לארץ היה נח ברה"ר לרה"ר דמי וחייב:

עבד ד"א ברה"ר מלאכה בפני עצמה. ואם עשאה עם ההוצאה חייב שתים:

ופריך ע"ד דר"י מ' מלאכות היו וליתני. במתני' דכלל גדול מ' אבות מלאכות:

ומשני לא אתינן וכו'. לא בא התנא למיחשב אלא ל"ט אבות שהכל מודים בהן אבל במעביר פליגי רבנן עליה דר"י:

מתופרי יריעות למד ר"י וכו'. שהיה מעביר במשכן וכל דהוה במשכן הוא אב:

ולאו כרמלית היא. דקס"ד דבין דופני היריעות היו זורקין אותה ואין זה רה"ר אלא כרמלית:

מן הצד היו מזרקין. ששם ודאי הוא רה"ר:

מתני' גזוזטראות. זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין נסרים עליהן להלך:

זו כנגד זו. בשני צידי רה"ר והן רה"י שגבוהות י' ורחבות ד':

פטור. שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה"י לרה"ר ורוחב רה"ר מפסיק ביניהן שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט הקרשים מעגל' לעגלה שבצידה אלא לעגלה שלפניה:

היו שתיהן בדיוטא אחת. בעלייה אחת באורך רה"ר על פני הבית ויש הפסק רה"ר ביניהם:

הזורק פטור. הואיל ולמעלה מי' הוא ולא מצינו זריקה מרה"י לרה"י דרך רה"ר במשכן לא באורך ולא ברוחב:

והמושיט חייב. שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מי' במשכן מרה"י לרה"י וקצת אורך רה"ר ביניהם:

שכך היתה עבודת הלוים. ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן שבשתי עגלות זו אחר זו ברה"ר פורקי המשכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן והן מושיטין לאלו שלפניהם אבל לא זורקין שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן:

חולית הבור. קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה:

גמ' לית כאן פטור וכו'. ל"ג במתני' המושיט והזורק מזו לזו פטור אלא מותר:

על דעתיה דרב. דשונה מותר במתניתין דסובר דמתניתין בלמעלה מעשרה דוקא איירי דעליה קאי כיצד והלכך פטור לגמרי:

על דעתיה דשמואל. דלא תני כיצד ומילתא באנפי נפשה היא ואיירי בין למעלה מי' בין למטה מי' והלכך אסור דגזרינן זו בצד זו אטו זו כנגד זו דחייב ל"א ה"ג על דעתיה דרב למעלה מי' אסור על דעתיה דשמואל למעלה מי' מותר וה"פ לרב דתני בסיפא מותר ע"כ דבסיפא איירי בלמעלה מי' ובהא פליגי חכמים ור"ע דלר"ע אסור אפילו בלמעלה מי' דילפינן זורק ממושיט א"כ ודאי במושיט למעלה מי' אסור אפילו לרבנן ולשמואל ניחא בסיפא פטור דודאי אינו מותר לכתחלה כיון דלמטה מי' הוא חיישינן שמא יפול לארץ ברה"ר וה"ל כמוציא מרה"י לרה"ר אבל בלמעלה מעשרה לא חיישינן דאף אם יפול ה"ל כנופל ממקום פטור לארץ דפטור:

והוא. הא דמחייב מושיט דוקא כשר"ה מקיפו מכל צד:

ופריך מן אילין עגלות. מעגלות יש ללמוד דבעינן שיהא רה"ר מקיפו מכל צד כמו שהיו עגלות מוקפות רה"ר מכל צד:

ומשני ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון. היה מקום פטור מקיף אותן אלא מהא ליכא למשמע מיניה ויש עוד לפרשו בפנים אחרים וזה נ"ל עיקר:

ובלבד ע"י שנים. הא דמושיט חייב דוקא כששנים מושיטין זה לזה אבל אחד המושיט ממקום למקו' פטור:

ופריך בכל אתר וכו'. בכל מקום אמרינן שנים שעשאו פטורין וכאן אתה אומר שנים שעשאו חייבין:

ומשני שניי היא. שאני הכא שכך היתה עבודת הלוים שנים מושיטין זה לזה הקרשים על העגלות:

שלא לנהוג בקרשים בזיון. לכך לא היו זורקין ולית ליה דמפני כובדן לא היו יכולין לזורקן:

העומד והחלל מצטרפין בד'. כגון שיש שני מחיצות ואין ביניהן ד' אבל בהצטרפות הכתלים הן ד' והם רחבות ד' מצטרפין:

והוא שיהא העומד. עובי הכתלים צריך שיהא יותר מן החלל שביניהם:

עד שיהא עומד שמכאן. יותר על החלל וכן העומד שבצד השני או דלמא העומד שבשני הצדדין מצטרפין ואם הם יתרים על החלל ה"ל כמקום ד':

פשיטא לר"ז וכו'. כלומר הא ודאי לא קמיבעיא ליה שאין העומד שמצד השני מצטרף לעשות רוב:

ה"ג פשיטא לי' שיהא עומד מצד אחד רבה. וכ"ה בעירובין פי' פשיטא ליה דבעינן שיהא העומד רוב ולא מהני אם העומד כפרוץ ממש:

לא צורכה. לא קמיבעיא ליה אלא אי בעינן שיהא גם העומד השני רבה על החלל או בעומד מצד אחד סגי:

מה אנן קיימין. הא דתני במתני' פחות מכאן פטור במאי עסקינן:

רשות בפני עצמה היא. וה"ה דהמ"ל דא"כ היינו רישא וחייב ה"ל למיתני:

מותר. לטלטל ממנו לרה"י ולה"ר דמקום פטור הוא וא"כ מאי קמ"ל הא מתני' היא:

ובלבד שלא יחליף. שלא יטול הכלים ששבתו ברה"י ויוציאם לרה"ר:

ופריך ולא כן וכו' כל המעכב דריסה. דהיינו כל שאין רבים דורסין אותו הוי מקום לעצמו וכרמלית הוא ומתני' מותר אפי' לכתחלה תני כדמסיק ר' יוחנן:

ומשני א"ר יודן הא דאמר חייא בריה דרב. דה"ל כרמלית היינו כשהוא באמצע רה"ר אבל מן הצד לאו כרמלית הוא אלא בטיל לרה"ר וסתם בור מן הצד הוא:

אר"י לית כאן פטור. במשנתינו אלא פחות מכאן מותר אפילו לכתחלה דבטיל לגבי בור כל שאינו לא רחב ד' ולא גבוה עשרה:

תמן תנינן. בעדיות פ"ב:

המפיס מורסא. מבקע מורסא:

אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים עושין דמתקן לה פתח:

חייב. משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן כלי או לתקן מכה:

ואם להוציא ממנה ליחה. של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד פטור:

אר"י. ל"ג במתני' פטור אלא מותר אפילו לכתחילה דאין כאן תיקון אלא שבות ומשום צערא לא גזרו רבנן:

תמן תנינן הצד נחש וכו'. שם בעדיות:

אם לרפואה. כגון לעשות רפואה בבשרו או בעצמו:

אלא מותר. לכתחלה אם מתעסק שלא ישכנו:

תמן תנינן ועל לפסין עירוניות שהן טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב. ל"ג. ואגב שיטפא דרישא דמתני' דעדיות הצד נחש והמפיס מורסא מייתי נמי סיפא ועל לפסים וכו':

ויאות. שפיר קאמר ר"י דמותר לכתחילה:

מתני' כזורק באויר. דכל למעלה מי' ברה"ר מקום פטור הוא:

חוץ לד' אמות ונתגלגל וכו' חייב. לא שנפל לארץ דא"כ לא צריכא למימר אלא שהרוח גלגלתהו מן האויר לתוך ד' אמות:

גמ' מתני' בשאין שם חור. בכותל אבל אם יש שם חור. וזרק למעלה מי' ונח בחור:

מחלוקת ר"מ וחכמים. דפליגי בחוקקין להשלים במקום שיש בו כדי לחוק לר"מ רואין כאלו הוא חקוק וחכמים סוברים דלא אמרי' רואין:

כגמום. כאלו נחתך בו מקום ד' על ד' וחייב כמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד:

אם יש בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום. לאו דוקא נקט רואין שהרי גמום הוא אלא אגב שיטפא דלישנא דסיפא נקט:

ה"ג במורד לוכסן. בא לתרץ דקשיא אמתני' והא לא נח דאין לתרץ שנח בחור דהא מוקמינן למתני' בשאין שם חור הלכך קאר"ח דמתני' איירי במורד לוכסן שהכותל בולט מלמטה ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו שיפוע:

ופריך ואין סופה לירד. בתמיה והא אפי' בכותל משופע סופה שתרד ולא ה"ל הנחה:

תיפתר. תפרש משנתינו בשזרק דבילה שמינה והיא ניטוחה בכותל במקום שזרקה ואין סופה לירד ובסיפא למטה מעשרה חייב נמי איירי בדבילה שמינה דאילו נח בחור היה פטור דחורי רה"ר אינן כרה"ר:

לית הדא אמרה. וכי לא שמעי' מהכא דשיפוע מדרגה כלמטן והרי היא כארץ דאל"כ אפי' בדבילה שמינה נמי יהא פטור דה"ל כנח למעלה מג' דהוה כרמלית אלא ודאי דכל מה שמונח ע"ג הכותל ולא בתוכה הרי הוא כמונח בארץ א"כ ה"נ במדרגה דינא הכי:

תמן. התם גבי מדרגה הם נחים על המדרגה ואין מי שמזעזען ואין סופן לירד וה"ל הנחה גמורה:

ברם הכא. אבל כאן בדבילה שמינה שהיא טוחה בכותל למטה מי' הרי הוא כמונח בארץ לפי שדרך בני אדם שהם משפשפין ומתחככים בהכותל והדבילה נופלת:

אילו אמר. דמתני' איירי כשנת למטה מי' בחור ואפ"ה חייב שפיר היינו למדין דשיפוע עד עשרה כלמטן שהרי היא נהנית מן החור כמו שנהנין הזרעים מן המדרגה שאי אפשר לה ליפול אבל עכשיו דמוקמינן למתני' בשטוחה בכותל ליכא למשמע מידי דשאני הכא שדרך בני אדם להיות שפין בה:

בשהיה המקום מונדרון. והיינו דר"ח דאיירי בשהמקום משופע ועשויה כעין מדרון:

כהדא דתנינן זרק חוץ לד' אמות. שהיתה מחשבתו לזרוק חוץ לד' אמות וע"י זריקתו נתגלגל ע"י מדרון תוך ד' אמות אע"ג דה"ל מקום מדרון אפ"ה חשבינן ליה כנח ה"ה כאן נמי:

ה"ג ונתגלגל תוך ד' אמות:

והוא שנחה. אף הא דתנן ונתגלגל תוך ד"א איירי שנח בתחלה ע"ג משהו חוץ לד' אמות:

מתני' וכמה הוא רקק מים. כמה עומקו דנימא אכתי רה"ר היא ולא כרמלית:

גמ' לא סוף דבר. לאו דוקא הזורק ד"א בים אלא אפי' הזורק בכל הים פטור שכל הים כולו כרמלית הוא:

ולמה תנינתה וכו'. למה תני במתני' שני פעמים רקק מים ורה"ר מהלכת בו הזורק בתוכו ד"א חייב:

כשהן נדחקין. ע"י הדחק יכולין להלוך בו:

לפום כן. לפיכך צריך למיתני משנה יתירא לאשמועי' אע"ג דאינו הילוך אלא ע"י הדחק שמיה הילוך:

מתני' מן הים ליבשה. דהוה מכרמלית לרה"ר:

ומן הים לספינה. מכרמלית לרה"י:

ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו. ע"י עירוב אם הם של שני בני אדם הלכך כי מפרשי ומפסקת כרמלית בטל עירוב:

גמ' בקשורו' בגמי. הא דתני' במתני' ספינות קשורות זו בזו אפי' הן קשורות בגמי סגי שכל שהן קשורות הרי הן כרשות אחת:

והן שעירבו. הא דמטלטלי' מזו לזו דוקא כשעירבו ואז אם הן של שני בני אדם מותרין לטלטל:

בשאין בין ספינה לספינה רוחב ד'. דלא מפסיק כרמלית ביניהון:

וחורנא אמר. ואידך אמר:

ולא ידעין. מי אמר בשאין ביניהן רוחב ד' ומי אמר אפילו שיש ביניהן:

אפילו אין הספינות גבוהות עשרה שאינן חולקות רשות לעצמן אפ"ה מטלטלין בקשורות:

הוי דו אמר. הרי שהוא אמר בשאין ביניהן רוחב ד' דאי ביש ביניהן ד' ואינן גבוהות עשרה ודאי דה"ל כרשויות מחולקות וככרמלית היא מה שביניהן שהרי מטלטלין במקום רחב ד' למטה מעשרה שהוא כרמלית:

הוון בעי מימר. סברוהו בני הישיבה למימר דמ"ד בשאין ביניהן רוחב ד' דבעינן לעולם שלא יהיה ככרמלית בעינן נמי שיהי' ביניהן פחות מד' או למעלה מעשרה שהוא מקום פטור:

והוא שיהא כל אויר כרמלית בתוך עשרה. דלא חשבינן מקרקעי' המים אלא מאויר שע"ג המים מתחילין למדוד עשרה:

עמוקה הספינה עשרה. לתוכה דהוי רה"י:

ואינה גבוהה. שפתה י' מן המים כגון שמשוקעת במים מכובד משאה:

מטלטלין מתוכה לים. דרך דופנותיה כגון שופכין:

אבל לא מן הים לתוכה. דאין תשמיש מן הים לתוכ' דרך דפנות שאם ימלא וישליך על הדפנות ירדו לקרקעית הספינה ולהכי נקט עמוקה י' דאי אינה עמוקה י' היא גופה כרמלית ומטלטל להדיא אף מן הים לתוכה. ואין גבוה י' נמי דווקא נקט דאי גבוה י' מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לרה"י דרך מקום פטור קא מיטלטל דצריך להגביה את ידו למעלה מי' ואע"ג דברשות דאורייתא מר"ה לרה"י מתייב בכה"ג בכרמלית דרבנן לא גזרו והא דנקט עמוקה ואינה גבוה עשרה הא ת"ק בגבוה י' איירי ה"ק לא מיבעיא בגבוה י' דשרו לטלטל טלטול גמור הואיל ודרך מקום פטור קא מטלטל אלא אפילו אינה גבוה עשרה נמי שרי:

ר"י בעי. ר"י פריך לרבי יהודה ממה נפשך:

אין כיני. אם כן אף מן הים לתוכה יהא מותר דהא כרמלית היא:

א"ר אבין לעולם מפני שעמוקה עשרה אסור לטלטל מן הים לתוכה והא דשרי מתוכה לים מפני סכנה לפעמי' נכנסים המים לספינה דרך נקב ואי לא שרית ליה לטלטל מתוכה לים יבואו לידי סכנת נפשות שיטבעו בים:

ספינה עולה ויורדת. ואע"פ שאינה גבוה עשרה לפעמים היא למעלה מעשרה מן הים הלכך אסורה לטלטל מן הים לתוכה אפילו בפחותה מעשרה:

ופריך ולאו כרמלית היא. סלע הפחותה מעשרה ופשיטא דשריא:

ומשני כלום הוא מותר לטלטל בכרמלית יותר מארבע אמות ובסלע שהיא פחותה מעשרה מותר לטלטל בכולה דהוי ליה הים כמחיצה:

על ראשה. כלומר מדבר ביותר מי' ולפי שמעיקרא אמר פחות מכאן מה דינו לפיכך אמר רבי אילא מה דינו ביותר מכאן:

נעשה כמחיצה שהוקפה לזרעים. שאין מטלטלין בה אלא בד' אמות שאין מחיצה זו עשוי לדירה:

עד בית סאתים. בגינה וקרפף שמטלטלין בתוכן עד בית סאתים:

בעי. פריך מעתה דאמרת בפחותה מעשר מטלטלין מן הים לתוכה א"כ שתי כרמלית מותר לטלטל מזו לזו:

מכיון שהים מקיפו. להסלע מכל צד הרי היא ככרמלית אחד עם הים:

ואין בו ד'. בדוקא נקט דביש בו ד' אסור דחיישי' זמנין דליכא עשרה מן הספינה חוץ למים דה"ל האי נסר כרמלית ומטלטל מכרמלי' לרה"י:

אלו אמר תיבה פחותה. כלומר תיבה שנפרצה שוליה עושה חוץ לספינה דהוה ליה כמחיצה תלויה שדופני התיבה נעשין כמחיצה שפיר הוה קאמר דמתיר לספינה אבל השתא דקאמר נסר שאין בו רוחב ד' לא מהני מידי שהרי אם אינה גבוה י' מהארץ ה"ל כרמלית והספינה שהיא עמוקה י' היא רה"י ל"א בשלמא תיבה אינה בטלה לספינה אבל נסר שאין בו ד' בטל לספינה:

מאן דבעי וכו'. מי שרוצה לעשות תקנה לספינה להוציא מתוכה לים:

מוציא נסר. שהוא פחות מד' רחוק ג' טפחים מן הספינה:

ואת רואה את המחיצות. של הנסר כאלו עולות דאמרינן גוד אסיק מחיצה והרי הוא כאלו מוקף י' נמצא מטלטל מספינה שהיא רה"י לרה"י דמחיצה תלויה מתרת במים:

שכל ג' וג' וכו'. א"כ הרי הוא כרחב ד' ונמצא מטלטל מכרמלית לרה"י וקשיא לר' אבין ל"א בא לפרש דברי רבי אבין דלכך מרחיק ג' דכל ג' סמוך למחיצ' הן כמחיצה נמצא כאלו יש כאן נסר שהוא רחב ז' שמתחלה הוציא הנסר רחוק מהספינה ג' ומחצה וגם הנסר הוא ד' פחות משהו נמצא שיש כאן ז' ומשהו וכשמעמידין אותו פחות מג' סמוך לים אמרינן לבוד וה"ל מחיצה של עשרה:

דהוה פריש. שהיה מפריש תמיד מן היבשה לים:

מעביד ליה. שיהיה עושה לו חוץ לספינה סל שנפחת ומותר לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לים דה"ל כמו תיבה פחותה דלעיל:

מתני' הזורק. בשוגג:

ונזכר. שהוא שבת:

מאחר שיצתה. האבן מידו וקודם שתניח קלטה אחר לאחר שנזכר קלטה אחר דה"ל ב' שעשאו וכגון שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום ד' פטור:

גמ' כיני מתניתין. כן צריכין לפרש משנתינו ונזכר היינו לאחר שנזכר היה מזיד:

וקשיא. דאלת"ה קשיא אלו זרק חץ להרוג חבירו וקודם שזרקו התרו בו ואפ"ה זרקו ובהליכת החץ קודם שנהרג חבירו חזר בו וכי מפני זה יהיה פטור בתמיה א"כ ה"נ אע"פ שחזר בו מ"מ בתחיל' זריקתו הי' שוגג וכשנזכר אין בידו להחזיר ולמה יהא פטור מחטאת אלא ודאי אח"כ כשנזכר היה מזיד והלכך פטור דתחלתו בשגגה וסופו זדון פטור:

בשוגג בל"ת והמזיד בל"ת. הא דאמרי' תחלתו שגגה וסופו זדון פטור מחטאת דוקא שהיתה השגגה בל"ת וכן המזיד אבל אם היתה השגגה בל"ת ואחר כך המזיד בכרת חייב:

שוגג בכרת. אם הוא שוגג בכרת ואח"כ הזיד בכרת הוא דפטור אבל בל"ת חייב קרבן:

תני. משמי' דרשב"ל לסיועיה דריב"ל:

את ה' הוא מגדף ונכרת'. וברישא כתיב תורה אחת יהיה לעושה בשגגה וסמיך לי' את ה' הוא מגדף ונכרת' ש"מ שעיקר שגגה בכרת:

הגע עצמך אפילו מזיד בהיכרת. ובשוגג בלאו לדבריך דעיקר שגגה בלאו א"כ אם הזיד בכרת ושגג בלאו יהיה לוקה שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ויהיה חייב קרבן על שגגת לאו וזה לא שמענו מעול':

השוגג בחלב. שלא ידע שזה חלב:

ומזיד בחטאת. שיודע שהאוכל חלב חייב חטאת מתרין בו ולוקה וחייב קרבן ונ"ל דגרסינן השוגג בחלב ומזיד בלאו מתרין בו ולוקה וכו' וה"פ השוגג בכרת ומזיד בלאו מלקין על הלאו ומביא קרבן על הכרת:

אין מתעסקין לא בחלבים. כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו א"כ חלב וחלב לפניו וסבר שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבר שהיא שומן:

ולא בעריות. כגון שנתכוין לבוא על אשתו נדה וסבר שטהורה היא אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובא אחותו במקומה ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לזו עצמה וסבר שהיא אשתו:

המתעסק בשבת פטור. דמלאכת מחשבת אסרה תורה:

היך עבידא. היכי דמי מתעסק:

הרי אני קוצר חצי גרוגרת. שהיתה מחשבתו לחצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור דלאו מלאכת מחשבת היא:

אמר הריני מתחמם. בערוה לחוד ואח"כ הערה חייב דהיינו מתעסק דחייב בעריות ופטור בשבת:

הדרן עלך פרק הזורק