מתני' הבונה. שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה וכו':

והמסתת. המרבע את האבן ומתקנ' הכל לפי המקום יש מקומות שרגילין להחליקה ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין:

המכה בפטיש. גם הוא באבות מלאכות והוא נקרא פי"ק בלע"ז שמנפץ בו את הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדילה מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת והויא גמר מלאכתה של אבן וכל גמר מלאכ' תולד' דמכה בפטיש היא:

מעצד. כמו קורנס גדול של ברזל והקודח נוקב ונועץ בכותל:

כל שהוא. אכולהו קאי אמכה בפטיש ואמסתת ואקודח:

ומלאכתו מתקיימת. שמקיימין כיוצא בה ואין מוסיפין עליה:

בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה והיא מתקיימת בשבת:

קורנס. מרטיל"ו בלע"ז:

סדן. אנבס"ט בלע"ז:

מפני שהוא כמתקן מלאכה. ואע"פ שאינה מכה על הפעולה אלא על הסדן שכן מרדדי טסי המשכן עושין כן שמכה שלש על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע את הטס שהוא דק:

גמ' ופריך ולא לשעה היתה. בנין הקרשים ואמאי חייב:

כמי שהוא לעולם. שהרי לא ידעו אימתי יסעו:

ה"ג מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. כ"ה לעיל פ' כלל גדול וה"פ כיון שהבטיחן ידעו שלא יהיה הבנין לעולם והדרא קושיא לדוכתא:

הדא אמרה. זאת אומרת אפילו בנין מן הצד שמיה בנין וחייב שהרי העמדת הקרשים לא הוו בנין ממש:

הדא אמרה. וש"מ אפילו נתן ע"ג ד"א ולא ע"ג הקרקע ממש הוה בניין:

הדא אמרה. וש"מ בניין ע"ג כלים הוה בניין דקס"ד דאדנים ככלים חשיבו וקיי"ל דאין בניין ע"ג כלים:

ומשני אדנים כקרקע הן. וליכא למפשט מינה שום דבר לא מן הצד ולא ע"ג דבר אחר ולא ע"ג כלים. ל"א אכלים לחוד קאי דליכא למפשט מינה:

המביא את הטיט חייב. אבל הנותן את האבן פטור:

בראש הדימוס. שורת אבני החומה:

למי נצרכה. לא צריכה להא דבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס שהוא חייב אלא לרבנן אבל לרבי יוסי אפילו נתן את האבן בארץ חייב וכ"ש בראש הדימוס:

וההן דעביד דפין. והאי דעושה דפין ע"ג קורות הבית או שעושה ספי הבית חייב משום בונה:

דנקר כיפין. חוצב סלעים:

כפין. שעושה כפות בנקירה זו:

ה"ג עמודין דחייץ מקטע. פי' שהוא חותך עמודין שעושין לחציצה ולמחיצה:

פספס מקטע. המקצץ אבנים בכולם חייב משום מסתת:

המרכיב מטה של גילה. היא מטה העשויה פרקים ומרכיב קצתו על קצתו:

אינו אלא כנוטל מלבין. הוא דפוס של לבנים ונותנו ע"ג לבנים בשבת שהוא פטור ואף זה כן דסובר דאין בנין בכלים כאלו:

להתיר שלחן של פרקים בשבת. התיר לבני ריש גלותא להעמיד שלחן של פרקים בשבת דס"ל אין בניין בכלים וגם משום מכה בפטיש ליכא דהא אין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד:

ה"ג אמרו ר"ה בר חייא הוה עמיה. וכ"מ בבבלי ס"פ כירה וה"פ ר"ה בר חייא היה עם רב המנונ' בהוראה זו להתיר שלחן של פרקים בשבת:

מאן דהורי ליה. שמותר:

לא יליף ולא שימש. לא למד ולא שימש ת"ח דסובר ר"י דיש בנין בכלים כדא"ר ירמיה בשם רב בסמוך המרכיב מטה של גילה חייב משום בונה:

לווחים שבספינה. עצים שמניחים בספינה לישב עליהן:

ונקליטי המיטה. שעושין עמוד בראש המטה ועמוד בסופו ומניחין כלונס מזה לזה ומשליכין סדין עליו ונעשה אהל בלא גג:

ויד הסכין שבראשו. כלומר יד שתותבין בו הסכין:

לא יחזור. גזרה שמא יתקע בחוזק:

ואם תקע. בחוזק:

אם היו רפויים נוטל ומחזיר. אפי' לכתחלה דכיון דרפוי ליכא למיחש לשמא יתקע ואינהו כי הורו ברפוייה הורו:

ה"ג תני קבועין חיבור לטומאה ולהזייה תקועים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה הנוטלין וכו'. וכ"ה בתוספתא דכלים פ"ח דב"מ וה"פ לווחים שבספינה וכו' אם קבועים במסמרו' ויתדות חיבור לטומאה ולהזייה אם נטמא אחד מהן גם השני טמא וכן אם היו שניהם טמאים והזה על אחד מהן גם השני טהור אבל אם היו תקועים בחוזק ולא נעשו במסמרות לא הוו חיבור להזאה אלא לטומאה לחוד ולחומרא הוה חיבור:

הנוטלין והנותנין. בשעת מלאכתן נותנין אותן בתוך בית יד שלהן ואח"כ נוטלין הימנו אינו חיבור כלל:

והכא את אמר הכין. דאפי' בתקע לחוד הוה מלאכה גמור':

ומשני תמן דרכן לקבע. כיון שדרך לקבוע במסמרים והוא לא קבעו אינו חיבור להזייה אבל הכא מיהת רוצה להשתמש כן בתקיעתו וה"ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש:

קרן עגולה וקרן פשוטה. שניהם מין כלי זמר והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ומכניסין בהן חלילים ומוציאין קולות הרבה קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתקוע בנקבים בחוזק והוי מלאכה ובקרן פשוט מכניסו בריווח ודרכן לפרקן תמיד ופטור:

קני מנורה. שיוצאין ממנה קנים לנרו' הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותן:

ה"ג קנה של סיידין. וכ"ה בבבלי ס"פ כירה וה"פ הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים ונותנין מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי את הבית וכשהוא טח מלמט' אי אפשר לו אלא בקנ' קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו:

פטור. כדמפרש בסמוך:

מפני שהוא מלמעלן למטן. שהבנין הוא שתוקע קנה זה שלמטה בשל מעלה ואין דרך בנין בכך:

הרי החופר בחולות. מי שהוא חופר בחול ומתיירא שיפלו הצדדין צריך לעשות לוחות בצדדי החפירה נמצא כשהוא חופר מלמטה תוחב הלוחות באותן של מעלה והוה נמי מלמעלה למטה וחייב:

כאן לשע' וכו'. כלומר היינו טעמא דקנה של סיידין פטור שאינו אלא לשעה שהרי צריך לפרקו תמיד:

כאן. החופר חול להבנין הוא לשהות שיהא שם זמן רב:

המלחים את התירצין. המחזיר את הקרשים שנועלין בהן פתחי חניות בשבת חייב משום בונה:

וב"ה מתירין. בי"ט:

להחזיר. לכתחלה בי"ט בתמיה בשלמא לסלק את התריסין לא קשיא דמלאכת אוכל נפש הוא אלא להחזיר איך מקילין:

התירו סופו. להחזירן משום תחלתו כדי שיסלקן שאם לא יתירו לו להחזיר לא יסלקנו כלל:

ופריך ולא יפתח. ומה בכך:

ומשני אף הוא ממעט בשמחת י"ט. שאינו נוטל האוכלין שבתוכו לכך התירו לו אפילו להחזיר:

מחזיר. אע"ג דשרי לו להחזיר מ"מ לא יחזיר כל צרכו כלומר לא יתקע דא"כ ה"ל כבונה:

כשאין שם פתח. בתיבה ובחנות התירו לסלק התריסין:

אבל בשיש שם פתח. אסור לסלק דהא לא התירו אלא משום שמחת י"ט וכיון דאפשר לו להשתמש דרך הפתח ליכא שמחת י"ט בסילוקו:

מתני' דר"ש. ולא כרבנן וכדמסיק:

הגורד. לאחר שנגמר הכלי צריך לגרדו וזהו גמרו:

ל"א הגורד כלונסות או קלפים דהוה תולדה דממחק:

הקודח. נוקב עץ או אבן ואפילו אינו נוקב אלא קצת שאינו עובר לעבר השני (שבכותל):

והקוצץ. עצים או מה שאינו צריך לכלי:

העובד את העור. היינו המעבד ואינו חייב עד שיעבד כל צרכו וה"ה כל המלאכות שעושה אינו חייב עד שיגמור את כולה:

לא אתיא מתניתין אלא כר"ש. בתמיה הא כרבנן אתיא הכא גבי סדן אפילו התחלת מלאכות ליכא אבל כר"ש לא אתיא דהא ר"ש בעי עד שיגמור כל המלאכה ורבנן דמתניתין סברי כל שהיא מתקיימת כיוצא בה סגי אפילו צריך להוסיף עליה חייב ל"א בניחותא קאמר ודאי דלא אתיא מתניתין אלא כר"ש ולא כרבנן:

דר"ש לא עבד מקצת מלאכה ככולה. דבעינן עד שיגמר כל המלאכה ואז אפילו בכל שהוא חייב וכן קאמר תנא דמתניתין כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת שזהו גמרו חייב:

ורבנן עבדו מקצת מלאכה ככולה. א"כ אפילו אין מלאכתו מתקיימת חייב:

וקשיא על דרשב"ג. דקאמר אף המכה בקורנס על הסדן חייב הא לאו מידי קעביד אלא מפני שאימן ידיו לעשות מלאכה א"כ מי שנטל לקצור ולא קצר נמי יהא חייב וזהו ודאי לכ"ע פטור:

השובט. המיישר השתי בכרכרו של עץ שראשו חד:

מקטקט. הוא כמו המדקדק והיינו כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו ליישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיח' מעכבתו מהתחבר יחד עם הארוג:

מפני שהוא כמיישב בידו. שהמכה זו גורמת החיבור ומיישב המלאכה לעשות מלאכתו להבא ה"ה המכה בקורנס על הסדן גורמת המלאכה הנכונה והוה ליה התחלת מלאכה:

מתני' המנכש. החופר סביב עיקרי הגפנים והצמחים:

מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן אינן לתקנו:

מזרד. זרדין לחין של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישין האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו:

אם לתקן. את האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר:

ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת שקלה היא לבשל מן הביצים:

גמ' מה חרישה היתה במשכן. דהא כל אבות מלאכות ממשכן למדו:

ומשני שהיו חורשין ליטע סממנין. שהיו צריכין לשמן המשחה:

זכרותה של חטה. הוא המקום החד שבראש אחד של החטה:

תמן תנינן. לעיל בפרק ר"ע:

חיטים מדיות. חיטים שבאין ממדינת מדי:

עשו אותן כשאר זרעוני גינה שאינן נאכלין. דליחייב על שני חיטין אע"פ שאין בהן אפילו קרוב לגרוגרת אלא עשו אותן כקישואין ודילועין:

ה"ג למה לי לתקן כל שהן לבהמה כמלא פי גדי. וה"פ למה לי דתני בסיפא גבי עשבים לתקן כ"ש הא תני ליה רישא בעצים לתקן כל שהן וממילא ידעינן דאף בעשבים הדין כן ומשני לבהמה כמלא פי גדי איצטרך ליה לכך תני נמי לתקן כל שהן:

מתני' בין משם אחד. שתיהן אלפין:

משני שמות. אלף בית:

ובכל לשון. של כל כתב וגופן של כל אומה ואומה:

משום רושם. סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמתפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים ואתי ר' יוסי למימר דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב:

מצינו שם קטן וכו'. הא אתא רבי יהודה לאשמועינן דאע"ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוון לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה ואותו מקצת הוי תיבה המתקיימת במקום אחר חייב:

גמ' מאן תנא. בשתי סימניות חייב:

ר"י. היא דמחייב אפילו רושם וכולה מתני' ר' יוסי היא:

אפילו אל"ף אלפ"א. שאלפ"א לשון יון כמו אל"ף בלשון הקדש:

וחש לומר וכו'. לר' יוסי פריך דקאמר שעל קרשי המשכן היו רושמין ולא כתבו עליהן אותיות וקשיא מאי אהני הרשימה הא עדיין יש לחוש שיעמידו צד הקרש שהיה בתחלה למטה לצד הארץ למעלה וצד שהיה למעלה למטה בשלמא אילו היו כתובות אותיות היה ניכר ההיפוך משא"כ בחריצים:

ומשני כמין קולמסין היו עשויין. שהיו מלמטן עבין אמה ומלמעלה כלין והולכין עד כאצבע ואי אפשר למטעי ליתן את שלמטה למעלה ואת שלמעלה למטה:

וחש לומר וכו'. ועדיין יש לחוש שיתן הצד שהיתה פנימי לחוץ ושל חוצה לצד פנים:

טבעות היו מוכיחין. הן הטבעות שהיו הבריחין נתונים בהם היו לצד פנים והיה ניכר איזהו לצד פנים:

וחש לומר שמא יחליף. עדיין יש לחוש שיתן הקרש שבדרום לצד צפון וכן בהיפך דקס"ד שהיו כל הרשימות שוות מה שאין כן אם היו עליהן אותיות כסדר אל"ף בי"ת לא היו יכולין להתהפך:

ומשני לוכסן היה כתוב עליהן. שהיו הרשומות באלכסון וממקום שהיה מסיים הרושם של קרש זה היה מתחיל הרושם שבקרש השני ובצד השני היה הלוכסן בהיפוך כגון בראשון התחיל הרושם מלמעלה באלכסון מזרח למערב ובשני בהיפך ולא היו יכולין להתהפך:

ופריך ויחליף. הרושם גופא למה לן:

וכי יש משפט לעצים. דמשפט משמע כראוי וקשיא וכי עץ אחד ראוי יותר מחבירו:

אלא איזה קרש וכו'. ופי' כמשפטו כסדרו הראשון כן תעשה כל הימים ובזה ניחא כל מה שמקשה הי"מ:

ינתן בצפון. ששם השלחן:

ינתן בדרום. ששם המנורה:

אילין. משפחות דר' הושעיא ובר פזי היו שואלין בשלום הנשיא בכל יום:

והוון וכו'. והיו אלו של ר' הושעיא רגילין לכנוס תחלה ולצאת תחלה קודם אלו דבי פזי:

אזלין אילין דבי פזי והתחתנו בנשיא ואתו ורצו לכנוס תחלה:

אישתאלי' לר"א. אתו ושאלו לר"א אם ידחו הני דר"ה מפני כבודם של אלו שהתחתנו בנשיא הואיל והני דר"ה מתחלה מעלתם היתה לפי שהתחתנו בנשיא נכנסו תחלה ועתה רצו לתקן שיהיו שניהם שוים מי שירצה יכנוס תחלה:

ינתן בדרום. ה"ה הני דר"ה לא ידחו ממקומן כיון שזכו במעלה אע"ג שעכשיו שניהם שוים:

תרין זרעיין. שני משפחות היו בציפורי:

בולווטייא. חכמי עצה:

ופגנייא. היו הדיוטות:

הוון וכו'. היו שואלים בשלום הנשיא בכל יום והיו בולווטייא נכנסין ויוצאין ראשונה ופגנייא אחרונים:

אזלון פגנייא וזכו בלימוד התורה:

אתון. פגנייא ורצו לכנוס תחלה:

אישתאלית לרשב"ל. אתו ושאלו לרבי שמעון בן לקיש ושאל רשב"ל לרבי יוחנן נכנס רבי יוחנן ודריש בבית המדרש של ר' בניי':

אפילו ממזר ת"ח וכו'. דרש הא דתנן דאפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ:

סברין בני הישיבה לומר דאינו קודם אלא לפדות ולכסות ולהחיות אבל לישיבה לא דרישא דמתני' דהוריו' איירי בלפדות ולהחיות הלכך אף על פי שפגנייא גדולים בתורה אין הראשונים נידחים מפניה' בכניסה ויציאה תחלה:

א"ר אבין אף לישיבה. א"כ פגנייא קודמין לכנוס:

מזה שהוא נכנס לפני ולפנים. היא יקרה משמע דצריכין לנהוג בו יקר וגדולה יותר מכה"ג דאין לפרש כפשטיה דא"כ היינו וכל חפציך לא ישוו בה:

תני וגד מגדיאל. ונרא' שלא היה גירסתם במתני' וגד מגדיאל. ל"א ה"פ תני גד מגדיאל לחוד קאר"י דאי שם משמעון ודן מדניאל ליכא למימר דהא הנך פשוטים והנך כפופים:

מתיבין. חכמים לר' יהודה דאמר שם משמעון ודן מדניאל מי דמי:

אלו פשוטים. שם ודן צריך שיהיה פשוטים בסופן והנך כפופים כבאמצע התיבה:

כגון ששותת. והן מתיבות גדולות כגון שש מששך תת מתתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה מתחלה דבהא אפילו רבנן מודו:

שתי אותיות בכל מקום. אם לא כתב מתחלה לשם קטנה אלא ששתי אותיות באין משם גדול אינו חייב עד שיהיו ב' אותיות שאינן שוות וה"ה אם כתב ב' אותיות שאינן שוות אע"פ שאינן שם בשום מקום חייב:

אשכחת אמר. נמצאת אומר שיש לדעת ר"י קולא וחומרא וכן לדעת רבנן:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

יכול עד שיכתוב כל השם. דכתיב ועשה אחת דמשמע כולה ועד שיכתוב כל התיבה הוא דחייב:

בית אחד בכפה וכברה. לאחר שהסיך נצרים של שתי עושה באריגת ערב נוצר אחד מלמטה וא' מלמעלה והן קרויים בתים והן עונבין את השתי כדרך רכיבתו ועומד האריג ובית א' אין מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים:

ת"ל ועשה אחת. שתהא מלאכה שלימה שמתקיימת כיוצא בה:

והכא הוא אמר. לעיל בפרקין:

השובט. משוה השתי בכרכור:

והמקטקט. כשמתח חוט הערב מכה בכרכר עליו ליישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי:

מפני שהוא כמיישב בידו. שהמכה זו גורמת החיבור אע"פ שאינה מלאכה המתקיימת במקום אחר אפ"ה חייב וקשיא אהדדי דהא דתני יכול עד שיכתוב וכו' נמי ר"י תני לה:

מתני' בסם. אורפמינ"ט בלע"ז:

בסיקרא. מין אבן שצבעו אדום:

בקומס. מין עפר שצבעו שחור פ"א מין שרף אילן גומ"א בלע"ז:

כל דבר שהוא רושם. לאתויי מים ששרו בהן עפצין גאלי"ש בלע"ז שהוא רושם שרשומו מתקיים:

על שני כותלי זוית. אחת במזרח ואחת בצפון סמוכות זו לזו במקצוע:

על שני לוחי פנקס. פנקס של חנווני כעין אותן של סוחרים שיש להם לוחים הרבה דבוקים וטוחין בשעוה:

על שני לוחי פנקס. רבותא אשמועינן אף על גב דלאו על לוח אחד הם אם נהגין ונקרין זה עם זה שכתובין על שני שפתי הלווחין סמוכין זה לזה חייב:

הכות' על בשרו. בדיו:

המסרכו. במכתב או בסיד:

גמ' על עלי ירקות. שאין הכתב מתקיים עליו אפילו כתב עליו בדיו:

במשקין ובמי פירות. שאין הרושם מתקיים אפילו כתב על הלוח פטור:

כתב אות אחת בטבריא וכו'. ואיירי בשכתבן על שני מגילות:

ופריך והא תנינן אם אינן נהגין זה עם זה פטור. והני תרי אותיות אינן נהגין זה עם זה מיהת ובבבלי תירץ התם מחוסר מעשה דקריבה והכא לא מחוסר מעשה דקריבה:

ה"ג תפתר בסיד דק:

עדים שאינן יודעין לחתום. בגט:

והן חותמים בסיקרא. שכתב עליון הוא עיקר כתב:

מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת. ומחמירין ואוסרין לעשות כן בשבת נבוא להתיר בשביל כן אשת איש ונתיר לעדים לחתום כן על הגט:

מביא נייר חלק ומקרעין לפניהן. מסרטין ורושמין בסכין על הנייר שמות העדים ובאין העדים וממלאין הקרעין דיו:

ופריך ולא כתב ידו של ראשון הוא. והעדים אינן עושין דבר ואין זו כתיבה כלל ואין הגט יכול לקיים בחותמיו:

ומשני הוא מרחיב לפניהן הקרע. והן כותבין שם במקום הריוח ואינן ממלאין את כל הריוח:

רבי מנא. ופריך ולמה לית אנן אומרים שירשם לפניהם במים:

ומשני אם בא וערער עירעורו בטל. כשמקרעין לפניהם אבל כשירשמו במים יערער ויאמר שרשמו במי מילין ששרה בהם מי עפצים וה"ל כתב ע"ג כתב ובגיטין הגירסא אם בא וערער עירעורו קיים והיא היא:

על הטור. של אדם:

חייב. משום כותב:

לא הביא כשפים ממצרים אלא בכך. שלא היה יכול להוציאן כתובים שהיו החרטומים בודקין כל היוצאין שלא יוציאו כשפים ללמדם לבני מדינה אחרת:

מפני שוטה אחד. שעשה דבר שאין בני אדם עושין כן ומסר נפשו על הדבר אנו מאבדין כמה פקחין לחייבן מיתה על כתב כזה בשבת:

כתב. בגט כתיב וכתב לה ודרשינן וכתב אבל לא וחקק בסכין בטבלא:

וכתב ולא המטיף. שעושה נקודות כעין אותיות:

לא השופך. מפרש בסמוך:

כגון הדין דינרא. שהוא מכה בקורנס חותם המטבע על הדינר ותוכות וסביבות צורת החותם שהיא שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק וממילא הצורה עומדת במקומ':

כגון ההן פנקסא. כעין אותן של סוחרים שחוקקין עליהם בעט:

בשלא עירב הנקודות. שלא חזר והעביר הקולמס על הנקודות ועשאן אות שלם אבל עירב את הנקודות יחד כשר:

אפילו עירב את הנקודות. יחד פסול דלא הוה כתב:

אילין בני מדינחא ערומין סגין. אלו בני מזרח חכמים הם ביותר:

כד חד מנהון וכו'. כשאחד מהם רוצה להודיע לחבירו דבר סתר:

הוא כותב במי מילין. שהם מי עפצים כותב בהם ע"ג הנייר ואינו ניכר הכתב ההוא לשום אדם וסוברים שהוא נייר חלק:

וההן דמקבל כתבייא. והאי דמקבל כתב הוא:

הוא שופך על הנייר דיו שאין בה עפצים. אלא קומוס וקנקנתום והוא קולט מקום הכתיבה של מי עפצים וניכרת הכתיבה והיינו השופך לאחר שנכתב הגט במי עפצים והוא פסול שאין כתב על גבי כתב:

עשה כן בשבת. ששפך הדיו על נייר כתוב במי מילין מהו שיהא חייב:

וסיקרא על גבי סיקרא. פטור שהרי הוא כבתחילה לא כתב ולא מחק:

משום מוחק. שהוא מוחק התחתונות של סיקרא:

משום כותב. העליונות של דיו:

מתני' במשקין. כמו מי תותים שמשחירין:

או במי פירות. כל פירות:

באבק דרכי'. בטיט. ל"א באבק דרכים באצבעו שורע כמו אותיות בעפר נגוב:

באבק סופרים. בעפרורית של קסת הסופר:

לאחר ידו. בגב ידו שאחז הקולמס באצבעותיו והפך ידו וכתב:

מרפקו. אצילי ידיו:

כתב אות אחת סמוך לכתב. אצל אות הכתובה זיווג אות להשלימה לשתים:

כתב ע"ג הכתב. העביר קולמס על אותיות הכתובים כבר וחדשם:

נתכוין לכתוב חי"ת. ודילוג הקולמס ולא נראה הגג של החי"ת אלא שני הרגלים ונראה כשני זיינין:

על ב' כותלי הבית. שאינו במקצוע:

על שני דפי פנקס. שעשוי עמודי' כמגילה וכתב אות בעמוד זה ואות בזה ואינו יכול לקרבן אא"כ יחתוך הפסק שביניהם וה"ה לכותלי הבית רחוקים זה מזה ותנא ברישא שני כותלי הבית דסתמא אין נהגין זה עם זה והדר תנא שני דפי פנקס וה"ה לכותלי הבית ולא זו אף זו קתני:

כתב אות אחת על שם נוטריקין. שעשה סימן נקודה עליה לומר שלהבין בה תיבה שלימה כתבה:

גמ' ונתכוין לכתוב יהודה. שהיה טועה וסבר שצריך לכתוב יהודה:

הרי השם במקומו. כמו שראוי להיות אלא שנכתב שלא לשמו:

מעביר את הקולמס. על כל אותיותיו לכוונת השם והרי הוא כאלו כותבו לשמו:

ה"ג מחלפא שיטתיה דרבנן דר"י תמן הן אומרים כתב והכא הן אומרים אינו כתב הוא. וה"פ גבי הכותב השם אומרים שכתב ע"ג כתב אינו מן המובחר משמע דמיהא כתב הוא והכא במתניתין תנן כתב ע"ג כתב פטור:

ומשני בשיטתו השיבוהו. לשיטתך דכתב ע"ג הכתב הוי כתב אודי לן מיהת דע"ג השם לאו מצוה מן המבחר הוא דמיחזי כמנומר:

לא אמר כן. דלשיטת ר"י השיבו אלא מחלק בענין אחר וכדמסיק:

ה"ג אלא מחלפא שיטתיה דת"ק דר"י:

ומשני מהו כתב ע"ג כתב. דקאמר הכא דפטור:

חד לעיל מן חד. שכתב אות אחד בחללו של אות השני ואין זה כתב א"נ שלא כתבן בשורה אחת וא"א לחברן אם לא ע"י קציצה וה"ל כאינן נהגין זה עם זה וקמ"ל אע"ג שהן על נייר אחד אין מצטרפין:

מ"ט דריב"ב. שמחייב אות אחת נוטריקון:

מאות אחת. של נוטריקון אתה לומד כמה אותיות והרי הוא ככותב כל התיבה:

מתני' אחת שחרית ואחת בין הערבים. כיון דה"ל שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות. ל"א דאיירי כשידע בינתים ואחת שחרית ואחת בין הערבים נקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג:

גמ' שמא אינו חייב. ודאי אינו חייב אלא אחת:

כשם שאין העלמות. שבין שחרית לבין הערביים מחלקות לחייבו שתים:

כך לא יצרפו. אף אם לא היה ידיעה בינתים שכל שאינו חולק מצטרף:

ר' מנא א"ל. להך שמעתתא דבסמוך סתם ולא אמרה משמיה דר"י ור' אבין אמרה משמיה דר"י:

אין ידיעה לחצי מלאכה. ואף אם היה לו ידיעה לא מיקרי ידיעה כיון דלא חייב עליה משא"כ בקצר וקצר כשיעור אלו היתה לו ידיעה היה חייב קרבן על הראשון כיון דהוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת:

ופריך ודכוותה אין זדון לחצי זית. דהא לא מחייב עלי' א"כ מבעיא לן:

אכל חצי זית בזדון. אם אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה לא יהא אלא שהיה לו ידיעה על חצי זית הראשון קוד' שאכל השני מצטרפין ה"ה ה"כ או לא:

הדרן עלך פרק הבונה