מתני' ר"א אתיא לפרושי שיעור אורג שמנו באבות מלאכות דתנן התם שני חוטין:

בתחלה. אם זו תחילת אריגתו של בגד:

ואחת על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת דמצטרף עם השאר:

גמ' מ"ט דר"א. דמצריך דוקא ג' חוטין בתחלה:

ע"י שלישי מלאכתו מתקיימת. שאין להוסיף עליו וכל שאין מלאכתו מתקיימת פטור כדתנן לעיל בריש הבונה:

ופריך מה ר"א כר' יהודה. מי נאמר דר"א כר"י ס"ל וכן ר"י כר"א:

דתנינן תמן. סוף כלאים:

רי"א עד שישלש. אינו חיבור לכלאים עד שיכניס ויוציא ויחזיר ויכניס ג' פעמים:

והשק והקופה מצטרפין לכלאים. סיפא דמתני' דכלאים היא ואגב רישא מייתי לה הכא:

ע"י שלישי מלאכתו מתקיימת. ה"ל מלאכה גמורה:

ברם הכא. אבל כאן:

פחות מכאן מסתתר. בתמיה הלא אף בשני תפירות יכול להתקיים:

אשכחת אמר. נמצאת אומר לדברי ר"א:

פעמים צריך שלשה. פעמים צריך שיארג שלשה חוטין דהיינו כשהוא בתחלת אריגת הבגד:

פעמים שנים. כשאחד ארוג מאתמול:

ה"ג פעמים אחד ע"ג שנים ארוגים מאתמול. אחד ע"ג שנים נמי מחייב ר"א דשנים ארוג הוה או דלמא אחד ע"ג ג' הוא דמיקרי אחד על האריג:

רבנן דהכא. שבארץ ישראל אמרי דאחד ע"ג שנים נמי מיקרי ע"ג האריג:

היתה טלית וכו'. לרבנן קאמר אפילו טלית גדולה בעי לרבנן שנים:

ובסוף. אם הוא בגמר הבגד אפילו בגד גדול חייב בכל שהוא משום מכה בפטיש:

ה"ג ט"ג הגס. וה"פ ע"ג אריג הרבה:

ע"ג אימרא. תחלת הבגד שאורגין בו ערב ממין אחר לאימר':

ה"ג ע"ג אימרא חייב ול"ג כל שהוא:

לצלצל קטן. חגורה קצרה שאינה רחבה יותר מג' בתי נירין:

ובנפש המסכת. חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף:

כמאן דהוא בתחלה. וצריך ג' חוטין לר"א:

ה"ג בההן לבדא. פי' אלו לבדים העושה אותן אפילו בסוף כאריג בתחלה הוא וצריך ג' חוטין:

וההן לסוטה. והעושה רדידי' נמי לעולם בעי ג' חוטין אפילו על האריג:

הכל מודין בכותב את השם. אע"פ שכתב שתים או ג' אותיות ממנו אינו חייב עד שישלים כולו:

להשלים את הספר. אות אחרונה של א' מכ"ד ספרים:

רבי אליעזר מחייב חטאת. דה"ל כאחת על האריג דמחייב ר"א:

למה. פוטר ר"י:

או משום קיום מלאכה. שצריך שיעשה דבר שמלאכתו מתקיימת במקום אחר:

או משום שאינו ראוי להצטרף עמו. דכתב ישן עם כתב חדש אינו מתחבר יפה ומיחזי כמנומר:

איתא חמי. בא וראה:

שמא אינו פטור. לחכמים דמתני' דפליגי על ר"א והיינו ר"י דבעי דוקא ב' חוטין אפילו באמצע:

שמא אינו ראוי להצטרף עמו. בתמיה וכי אינו ראוי להצטרף חוט א' שאורג היום עם חוט שנארג מאתמול ולמה מצריך שתים אלא ודאי הטעם דפוטר ר"י בכתיבה משום דקיום מלאכה בעינן שתהא מתקיימת כיוצא בה במקום אחר:

כהיא דאר"י וכו'. הא דאמרת טעמא דר"י משום קיום מלאכה היא אתיא כהאי דאר"י וכו':

דלא כן כר"א. דאל"כ אלא שהטעם מפני שאינו ראוי להצטרף אף זו אינו ראוי להצטרף והיה ראוי שיהיה פטור אם לא שנא' דכר"א א"ר יעקב למלתיה אבל אי אמרינן דטעמא של ר"י מפני שמלאכתן מתקיימת כיוצא בה במקום אחר ה"נ חייב דהא אלו כתבן במקום אחר חייב השתא נמי חייב:

ר"א מחייב חטאת. דס"ל אפילו אות א' סמוך לכתב חייב:

ר"י דס"ל שבתות אינן מצטרפת אלא מחלקות:

ופריך איתא חמי. בא וראה הך פלוגתא דר"א ור"י משנה יתירה היא דהשתא כשכותב אות אחת בחול ואות אחת בשבת מחייב ר"א אע"ג שלא נכתבו שניהם בשבת ולא נכתבו בבת אחת כ"ש כשנכתבו שניהם בשבת אע"ג שלא נכתבו בבת אחת דמחייב ר"א:

ומשני מפני חכמים וכו'. איצטריך למיתני להודיעך כחה דהיתרא דחכמים דאפילו בכה"ג פטרו:

מתני' בתי נירין. שנתן שתי חוטין של שתי בנירה שקורין ליצי"ש והיינו שמרכיב כל חוט ב"פ בבת נירה וחד' אניר' ופעם שלישי' מרכיב על חוט הניר המורכב על קנה:

בקירוס. מפרש בגמרא:

בנפה ובכברה. הנך לאו נירין ממש הן אלא משרשר ומרכיב חוט אחד של ערב בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעלה בהם השתי כתקונו אחד מלמעלה ואחד מלמטה:

גמ' קירומה. ביריעה גרדין האורגין ברגל הוא והוא במקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים ל"א כלי שאורגים אותן מן הסיב או זולתו ומסננין בו כ"פ הערוך:

הממתת צדדיו בשבת. אם נתפרקו חוטי התפירה והוא מותת בקצות הבגד כדי להדקם חייב משום תופר:

נימר משום תופר ומשום קוצר. לא שייך הכא מידי אלא אגב שיטפא דלישנא דפרק כלל גדול מייתי לה הכא:

מתני' הקורע בחמתו ועל מתו פטור. דמקלקל הוא:

והמקלקל ע"מ לתקן. כגון קורע ע"מ לתפור חייב ושיעורו כמתקן:

גמ' האיך מה דאת אמר תמן תוספת' בפסחים פ"ה:

כיפר. אם זרק הדם אבל אם לא זרק הדם מביא אחרת א"נ כיפר אם מחוסר כיפורי' מותר לאכול בקדשים ומביא אחרת משום קנס:

ואמר וכו'. כלומר אמאי תנן בברייתא עלה דמתני' ואע"פ שחילל שבת יצא ידי קריעה נימא נמי דלא יצא ידי קריעה כי היכא דצריך חטאת אחרת:

אלא מתני' כר"ש דאר"ש דלעולם אינו חייב עד שיהא צורך בגופו של דבר. וה"נ אין צריך לגוף הקריעה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר"ש כמוציא מת לקברו דפוטר רבי שמעון:

אמר להו ר' בא לעולם אף כר"י אתיא מתני' תמן. התם גבי חטאת הוא גרם לעצמו שחטא וצריך להביא חטאת הלכך מתקן הוא במה שמביאה ויש לו כפרה ודין שיהא חייב להביא אחרת:

ברם הכא. אבל כאן גבי קריעה:

את גרמת לו. כלומר מן השמים באה לו שיהא חייב לקרוע הלכך יוצא ידי קריעה וא"צ לקרוע שנית:

אף תמן. גבי חטאת:

את גרמת לו. מן השמים גרמו לו שיביא קרבן אף שהחטא ממנו נעשה מ"מ על מה שאנו מחייבים אותו דהיינו על שהביא קרבן בשבת זהו שלא ברצונו הוא אלא שהתורה חייבו בכך א"כ אף הכא לא יביא קרבן אחר:

הוה צורך מימר. הרי שצריכין לומר דמתני' דר"ש היא וכאן גבי קריעה פטור משום דה"ל מלאכה שא"צ לגופה:

מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. לפי שבעבירה באה א"כ ה"ה בקריעה בשבת לא יהא יוצא ידי חובתו לפי שבעבירה באה:

תמן. גבי גזל:

גופה עבירה. המצוה עצמה היא עבירה שאלמלא לא גזלה לא היה יכול לברך עליה ולקיים המצוה ובמה שאכלה נעשית עיקר עבירה שאינו יכול לקיים מצות והשיב את הגזלה אשר גזל:

ברם הכא. אבל כאן הוא עבר עבירה שקרע בשבת אבל אין בקריעה עבירה אלו קרע בבגד זה בחול הלכך יוצא ידי קריעה:

כך אני אומר וכו'. בתמיה וכי כך אני אומר שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים שלא יצא בה ידי חובתו בפסח אלא דוקא במצה גזולה אמרו כן ועל כרחך לחלק כמו שאמרתי דהתם אין עביר' בגופה ובגזלה עבירה בגופה:

מצה גזולה אסור לברך עליה. אע"ג דיוצאין בה י"ח מצה מ"מ אסור לברך עליה על אכילת מצה ודוקא ברכת אכילה מצה אין מברכין עליה אבל ברכת נהנין חייב לברך אפילו על גזלה שהרי מ"מ נהנה ואסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה:

ע"ש ובוצע ברך נאץ ה'. וע"כ קרא איירי בכה"ג כגון מצה אבל בברכת נהנין חייב וכדפרישית:

אבל בסוף. לאחר אכילה חייב לברך דדמים הוא חייב לו וקנאן ואינן בגזלה:

רבי יונה אמר. פירש רבי יונה דידיה אמר:

אין עבירה מצוה. ופליג אהא דמשמע מדברי ר' הושעיה דבסוף מברך כיון דלא אמר טעמא משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה אלא סבירא ליה טעמא דאין מברכין משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה והלכך אפילו לבסוף אין מברכין:

אין מצוה עבירה. פליג על רבי יונה וסובר דאפילו מצוה הבאה בעבירה יוצאין בה דמצות לאו ליהנות ניתנו וכיון שאינה נהנה מהעבירה יוצא בה:

אלה המצות. אלה למעוטי אתא:

מתני' הסיט כפול. סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט אחד ארוך כשיעור הזה חייב:

האורג שני חוטין שיעורו. ברוחב הבגד כמלא הסיט אף על פי שלא ארג על פני כל רוחב הבגד חייב:

גמ' תמן תנינן. בפרק רבי עקיבא:

המוציא עצים וכו'. מסיפא דמתני' פריך דתנן התם קליפי אגוזים קליפי רמונים כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה:

והכא את אמר הכין. דשיעורו כמלא רוחב הסיט כפול:

ומשני תמן במוציא לצבוע. במוציא סממנים לצבוע צריך יותר שאין אדם טורח לשרות סממנים אם לא שיש בהן לצבוע בגד קטן:

ברם הכא. אבל כאן איירי בשיש לו סממנים מע"ש והוא רוצה לצבוע כשצבע רוחב הסיט כפול חייב:

מתני' הצד צפור. עד שהכניסו למגדל חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות:

וצבי לבית. נמי הוה צידה אבל הכניס לגינה או לחצר אין זו צידה:

ביברין. קרפיפות מוקפין:

המחוסר צידה. שקשה לתופסו שם:

גמ' א"ר חיננא מתני' וכו'. עיקרה של סוגיא זו בר"פ אין צדין אמתני' דאין צדין דגים מן הביברין בי"ט אבל צדין חיה ועוף מן הביברין בי"ט קאר"ח דמתני' דהתם דלא כר"י דמתני' דהכא:

הא לגינה ולביברין פטור. וכיון דלביבר לא חשיב צידה א"כ הצד מן הביבר צידה ממש היא ואסור בי"ט וע"כ מתני' דביצה דלא כר"י:

ה"ג דלא כר"י דתנינן הצד וכו' הא לגינה ולביברין פטור ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין בי"ט מחלפא שיטתין דרבנן וכו':

ופריך מחלפא שיטתין דרבנן. כלו' מתני' כרבנן נמי לא אתיא:

ה"ג וצבי לגינה ולחצר ולביברין ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין בי"ט הא מגינה ומחצר לא. וה"פ ממתני' דהכא שמעינן דלרבנן הצד חיה ועוף בגינה ובחצר חייב דהוה צידה א"כ קשיא למה אינו מתיר התם לצוד גם מגינה וחצר חיה ועוף בי"ט:

ומשני כאן בשבת איירי בחצר מקורה. הלכך הוה צידה והתם באין צדין איירי בסתם חצר שאינו מקורה לכך לא קאמר אלא ביברין ולא חצר:

ופריך והא תנינן גינה. בדברי חכמים במתני' וגינה ודאי אינו מקורה:

אית לך מימר גינה מקורה. בתמיה שהרי צריך הוא לגשמים:

כאן במתני' דשבת איירי בחצר קטן והתם איירי בגדולה אפי' בביבר גדול ולכך לא תני חצר בהדייהו:

מה ניתני. אם תנינן במתני' באין צדין בדברי רשב"ג זה הכלל כל המחוסר צידה חייב וכו' כמו ששנינו במתני' בשבת כל המחוסר צידה פטור וכו':

ה"ג ולא בנעל לתוכה אנן קיימין. וה"פ א"ל ודאי שאין לשנות כן שהרי מתני' די"ט איירי כשחיה ועוף כבר נעולים בביבר והוא רוצה ליטלן ממנו ואיך שייך למתני חייב ופטור אלא כך תיתני במתני' די"ט אסור ומותר ובשבת חייב ופטור:

כל שהוא מחוסר נשבים. שצריך לבקש תחבולות ע"י מצידות לתפשו היינו מחוסר צידה:

מן הנגרים. הוא מקום יאורי מים שהעשב גדל שם ובהמות רועות שם:

לא מן המכמרות. מצא חיה במצודה ספק ניצודה היום ספק מאתמול:

מכמורות. מערות שצדין בתוכן:

מצדתא דשיתא. מצודה העשויה מן השתי בלא ערב אין שוחטין ממנה דלאו כניצוד הוא מערב יום טוב וה"ל כצד בי"ט ואסור:

בפיתם. הוא כמין דף המחזיק הנדבק בו. ל"א הוא מקום שמפטמין בו העופו' והבהמות ובביצה הגירסא בפיטם:

סכרא דנהרא שרי. דף שסוכרין בו הנהר שלא ישטוף שדהו. ל"א אם סכר אמת המים בעי"ט בכניסה וביציאה מותר ליקח דגים שבתוכו דה"ל כניצודין ועומדין מאחר שאמת המים צרה ואינה יכולה להשמט וה"ל כמזומן ע"י מעשה זה כנ"ל והראשון מצאתי:

כההיא דטסים. הא דמתיר רב ליקח מסוכרא דנהרא דוקא שעשוי כעין שני טסין שהוא צר ואי אפשר להשמט:

מתני' צבי שנכנס. מאיליו:

ונעל אחד בפניו. זו היא צידתו:

נעלו שנים פטורין. מפרש בגמרא:

לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל א' מלאכה דבלא איהו לא מתעבד':

ור"ש פוטר. לטעמיה דדריש קראי למיפטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול:

גמ' בעשותה. כלו' לכך אם נעלו שנים פטורין לפי שנאמר בעשותה דדרשי' מיניה יחיד העושה חייב אבל שנים או שלשה שעשאו מלאכה אחת פטורין:

היה אחד בריא ואחד תש. פי' שאין כוחו חזק והבריא יכול לנעול לבד והחולה אפי' בכל כחו אינו יכול לנעול לבד:

החולה חייב. דה"ל זה אינו יכול והבריא פטור דה"ל כשנים שעשאו:

ונתכוין לנעול בעדו. בעד עצמו וע"י כן נעל גם בעד הצבי אעפ"י שידע שינעול גם בעד הצבי שהרי ראהו רץ כדרכו אפ"ה פטור כ"פ הרמב"ן והרשב"א פי' ונתכוין לנעול בעדו בעד הצבי כיון שצריך לנעול הבית גם בעד עצמו לשמירת ביתו פטור:

מבעבע בנהר. משוטט בנהר ומייתי להך דינא להכא לפי שדמיא להא דבסמוך שנעשה מלאכת איסור עם מלאכת היתר:

נחיל של דגים. כוורת של דגים:

ולהעלות צרור של זהובים. שמונח תחת הגל מותר:

מתני' השני חייב. שהוא צדו:

הא למה. שני זה דומה מאחר שנצוד ע"י הראשון:

לנועל את ביתו לשומרו. ולא לצוד:

ונמצא צבי. שהוא ניצוד כבר שמור בתוכו. וכן אע"פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול:

גמ' מהו ליתן. לצבי שנכנס לבית בשבת וכן לעופות מזונות:

ומשני ופשיט ייבא כההיא. אתיא כהא דתנן לקמן פרק מי שהחשיך:

והכא כן. והכא נמי אינן מן המוכן שהרי בשבת ניצודו:

מהו לכפות. על עוף שנכנס למגדל כלי שלא יצא ממקומו:

ופשיט ליה ייבא כהיא. אתיא כהא דאר"ש וכו':

אני לא שמעתי מאבא. מרבי ינאי דין זה רק אחותי אמרה לי משמו:

אבל אין כופין עליה כלי. כיון דהיא אינה ניטלת אין מטלטלין את הכלי לצרכה דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל:

אף כופין עליה כלי. דס"ל כלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל:

מהו לקושרו. צבי זה שבבית בחבל:

ה"ג מותר להשתמש ע"ג צדדי האילן. שאין זה דרך תשמישו:

ה"ג היא צדדי אילן היא צדדי בהמה היא צדדי אילן כי היכא דמתיר צדדי אילן כך מתיר לצדדי בהמה:

כל שמותר להשתמש. כלומר והשתא איפשיטא בעיין דמאן דמתיר להשתמש בצדדי הבהמה מתיר נמי לקשור החבל בבהמה דאינו אלא כצדדים:

הדרן עלך פרק האורג