מתני' שמונה שרצים. החולד והעכבר וגומר:

הצדן חייב. שבמינו ניצוד:

והחובל בהן. עד שנצרר הדם חייב דכיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע:

ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעת נחשים ועקרבים:

החובל בהן פטור. שאין להם עור:

שלא לצורך פטור. שאין במינו ניצוד ומלאכה שא"צ לגופה ור"ש היא ואפי' אין במינו ניצוד חייב:

חיה ועוף שברשותו. פטור אם צדן שהרי ניצודין ועומדין:

והחובל בהן חייב. דיש להן עור:

גמ' איתפלגון ר"י ורשב"ל. פליגו בה ר"י ורשב"ל:

חד אמר ד"ה. מתני' אתיא אפי' כרבנן דפליגו אריב"ן:

וחורנא אמר. ואידך אמר דמתני' כריב"ן ולא כרבנן:

נפרש מיליהון דרבנן וכו'. נפרש דברי ר"י ורשב"ל מי האומר מתני' ד"ה ומי האומר דמתני' מן פלוגתייהו דפליגי התם:

דתנינן תמן. בפרק העור והרוטב:

אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן:

ועור חזיר של ישוב. מפני שהיא רך ואוכלין אותה:

אף עור של חזיר בר. ותנן בסיפא ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות:

לא שנו. בכל אלו שאמרו עורותיהן כבשרן דוקא לאיסור שאסור לאכול העור:

ולטומאה. דמטמאין כבשר דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן:

אבל ללקות. אבל לענין מלקות אם אכל לעורן אין לוקין עליהן דהא סופן להתקשות:

משנה תמימה שנה ר'. כלומר ר' שנה סתם ולא חילק משמע דלכל מילי בשר הוא שמעינן מהכא דלרבי יוחנן דאמר דללקות לכולי עלמא הוה עור אם כן הוא הדין לענין שבת ומתני' דהכא ככולי עלמא ולרבי שמעון בן לקיש דאמר אף לענין מלקות פליגי א"כ אף לענין שבת. פליגי ומתני' דהכא כריב"ן ולא כרבנן:

מתני' מסייע לדין וכו'. תניא כוותיה דר"י ות"כ דרשב"ל:

שמנה שרצים יש להן עורות. והחובל בהן בשבת חייב:

לפיכך אומר אני. אף לאיסור ולטומאה:

שמנה שרצים יש להן עורות. כי היכי דאתם מודים לענין שבת שמעינן מהכא דלא פליגי רבנן לענין שבת ומלקות דעורות הן:

ה"ג רבי יוחנן בן נורי אומר לפיכך אומר אני כל השרצים יש להן עורות. וה"פ ריב"ן אומר שאין לחלק בח' שרצים דלכולן יש להן עורות ש"מ דרבנן אפילו לענין שבת פליגי:

עור היא. לרבנן קאמר דכל ח' שרצים עורותיהן היא עור ואין לוקין עליה משום איסור נבילה ולא אמרו אלא לענין טומאה:

ואתיא. הא דרב כההיא דא"ר יוחנן לעיל דלא פליגי לענין מלקות:

הצד זיזין. והן מין תולעים:

הגיזין. מין דבורים וצרעים:

שדרכו ליצוד. כגון חגבים טהורים:

הצד חגבים. בשעת הטל שעיניהם מתעוורות והרי הן ניצודין ועומדין פטור:

בשעה שמקלחין. הרבה ביחד שמזומנות ליקח:

דו קמיץ חדא ופתח חדא שהוא סותם עין א' ופותח א' בשעה שהוא ישן ולא שייך בו לומר שהוא ניצוד ועומד מחמת השינה:

חמשה נהרגין בשבת. אם רצין אחריו כדמסיק:

ה"ג ועקרב שבחדייב:

נפתי. ישראל היה וקוראו על שם מקומו:

פגע בו. בנחש רשע כיוצא בו לפי שהרגו בשבת אמר כן:

ופריך ולא נחש מן הדברים שמותר להרגן בשבת. כדתני בסמוך ולמה הקפיד רבי על זה שהרגו:

פתר לה. הא דתני חמשה נהרגין בשבת דוקא בבאין להזיק ורצין אחריו אבל בלא"ה אסור ומעשה דנפתי היתה שלא רץ אחריו:

בתוך ד' אמות. שהן רשותו של אדם:

ראוי היה שימות בהם. והראה לו הקב"ה שחטא:

אלא שרחמים של מקום מרובים. ונפקא מיניה שצריך לעשות תשובה על חטאיו:

לא נראו לו אלא שיהרגם. לכך זימנם המקום לכאן כדי שיאבדן הוא לפי שהיו עתידות להזיק וגילגלו זכות ע"י זכאי:

אלא בזכות. שאם ניצול מהם מסתמא יש לו זכות ואם הרגן יש לו זכות שזכה לסלק מזיק מן העולם:

הרבה מינים בים וכו'. כלומר ועוד יש בים הרבה מינין שאינן ביבשה חוץ מחולדה שהיא ביבשה ואינה בים:

גוררת ומנחת. אע"פ שיש לה הרבה עם כל זה אינה עוזבת מלגרור כך הם באי עולם כדאמרי' אין אדם מת וחצי תאותו בידו:

יצבור ולא ידע מי אוספם. לעיל מיניה וחלדי כאין נגדך וה"פ דקרא וחלדי אותה מדה חולדית שיש בי שאני אוסף בלי שיעור כאין נגדך כי מקרה אחד לבני אדם ולחולדה כי יצבור ולא ידע מי אוספם וניחא שברישא דקרא מדבר בעדו ובסופו בלשון נסתר דאחולדה קאי:

הא אם אינן ברשות האדם. שאינו יכול לכבשן אע"פ שהן בביתו וברשותו חייב עליהן משום צידה:

שור שמרד. שאינו מקבל מרות:

מותר לכתוב עליו מזוזה. ולא אמרי' כיון דאית ביה נקבים אסור אלא כיון דדיו עוברת עליו שרי:

מתני' הילמי. מי מלח מרובין:

והלא הילמי בין מרובין בין מועטין. אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים ואם אלו מותרין אף אלו מותרים וסובר ר' יוסי דכולן אסורים מפני שהוא כמעבד ומתקן את המאכל הניתן לתוכו כדי שיתקיים:

ואלו הן המותרין נותן שמן. לתוך המים בתחלה קודם שיתן המלח או השמן בתחלה ואח"כ המים דהשמן מעכבו שלא יתערב יפה ומתיש כחו שלא יהיה המי מלח עזין אבל לא יתן מלח תחלה ואפי' נותן שמן לבסוף דמשעה שנותן מים ומלח יחד נראה כמעבד:

גמ' הילמי צריכה אומן. שאין כל אדם יכול לעשותו:

והיא נשרית. והמלח נימוח בתוכו:

והיא שוקעת. אין המים חריפים כל כך:

ושאינה שוקעת. שכח המלח מעכבה לשקוע זו היא הילמי שמימיו עזין:

יין דבש ופלפלין. זו היא יינומלין:

מותר לערב. ביד. ואסור לשחוק בכלי ל"א מותר לערב אבל לא יטרוף בכח והראשון נראה:

את שהוא משום גזירה שמא יערב ולא שייך בו שחיקה שרי ואיכא בין רבי יסא ורבי יוסי דלר' יסא מותר לערב ולר' יוסי אסור לערב לכתחלה:

ופריך והכא. הילמי אינו אלא משום תערובת. ואפ"ה תנן במתני' אין עושין הילמי:

שנייא היא. שאני הכא שעשיית הילמי הוא גמר מלאכה לתקון האוכל הניתן לתוכו ולכך אסור הוא:

מותר לשבר. הפלפלין שבתוכו אבל לקבץ אסור משום דמיחזי כמנומר:

שום ששחקו. מע"ש ויותר נ"ל דגרסי' שום שריסקו וכן הוא בבבלי פרק תולין:

אם היה מחוסר שחיקה. שלא נשחק כל צרכו:

תמן תנינן. עדיות פ"ב:

בוסר. ענבים בתחלתן כשהן דקין מוציא מהן משקין לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:

מלילות. שבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:

יגמור. מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחילה:

ה"ג שריסקן מבע"י רי"א יגמור:

לא יגמור. אסור להניחם מבע"י תחת כובדן כדי לגמור משתחשך:

הכהנים נהגו בתרומה כר"י. דהכהנים זריזין הם ל"א בתרומה אם התחיל בהן במקום פטור כגון בגנה ואח"כ הכניסן לחצר שפטורה מן התרומה וכה"ג איתא בתרומות פ"ח:

מתני' אזוב יון. מין אזוב הידוע להם ואינו מאכל בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה אכיל ליה:

אבל אוכל את יועזר. שהרבה אוכלין אותם כשהן בריאין:

מי דקרים. מפרש בגמ' וכוס העיקרין. משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים:

מפני שהן לירוקה. לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים:

לצמאו. אם אינו חולה:

גמ' קרורטין. משקה העשוי מעשבים המקררי' את הגוף:

אם לרפואה אסור. שכל דבר שהוא לרפואה אסור בשבת משום גזרה שמא ישחוק סממנים:

ופריך ולא מן השפה ולפנים הוא. חולי זה שעושין לי קרורטין הוא בגוף וקיי"ל כל שהוא מן השפה ולפנים מחללין עליו את השבת:

פתר לה. הא דמן השפה ולפנים מחללין עליו את השבת דוקא בחולי ששייך בו סכנה משא"כ בחולי זה אין בו סכנה אלא מיחוש הוא:

פוליטרכוין. מין עשב ששמו כך:

כשמוע. כמשמעו אבוב שהרוע אוכל אותו נותן עליו מים ושותהו:

מה ניתני. איך שנינו במתני' דקרין או דקלין:

שהן דוקרין את המרה. מרוב חריפותן:

לא מסתברא. לשנות אלא דקלין:

שהן יוצאין. שהמים יוצאין מבין שני דקלין:

בלבד שלא יתן. השמן ביד ובכלי וילחוש עליו ואח"כ יסוך בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

נותן בין ביד וכו'. אבל לא בראשו שניכר שהוא עושה לרפואה ואסור בשבת אבל אם הוא נותן תחילה ביד או בכלי ולוחש אין כאן איסור כלל שהרי לא קעביד מידי ואם הוא סך בו אח"כ ליכא היכירא דלרפואה קעביד משא"כ כשהוא נותן שמן הרבה על ראשו ולוחש עליו ודאי ניכר דלרפואה קעביד:

מה ביניהון. כלומר במאי פליגי:

מאיסה. אם השמן שנותן ע"ג ראשו מאוס הוא:

מאוס הוא. השמן שנותן על גבי ראשו וניכר שהוא לרפואה ואסור:

אינו מאוס. שהרי קודם הרקיקה כבר סך בו ראשו הלכך עושה בראשו ולא ביד ובכלי שלא יעשה כעובדין בחול:

מע"ש א"ב. אם מותר לעשות כן בשמן של מע"ש:

מעשר שני אסור. ליתן על גבי ראשו שהרי ניכר דלרפואה קעביד ומעשר שני אסור לעשות ממנו רפואה דלא ניתן אלא לאכילה ולשתייה ולסיכה אבל לא לרפואה:

מעשר שני מותר. דלא ניכר דקעביד לרפואה וכ"ש דבמע"ש מותר ליתן ביד או בכלי ל"א ה"ג מ"ד נותן בין ביד וכו' אינו מאוס ומ"ד נותן שמן וכו' מאוס הוא וכו' מ"ד נותן בין ביד וכו' מותר ומ"ד נותן שמן וכו' אסור וה"פ מאיסה א"ב אם נמאס בלחישה מ"ד נותן בין ביד וכו' סובר דאינו מאוס שאין השמן נמאס בלחישה. מאוס הוא שרוקקין אחר הלחישה על מקום הלחישה כדאיתא בפ"ק דסוטה נמצא שממאס אוכלין אבל אם לוחש ע"ג ראשו לית לן בה שהרי כבר סך עצמו בו. מ"ד נותן ביד וכו' מע"ש מותר דכיון דאינו ממאס אותו למה לא יהא מותר בשמן של מע"ש ומ"ד דממאס אותו במע"ש אסור ביד ובכלי אבל ע"ג ראשו מותר אפי' במע"ש דלא יהא אלא סיכה:

וכי כל שמותר בשבת וכו'. שאתה מדמה הנאת מע"ש לאיסורי שבת:

מפני הזיעה. כדי שתזיע או כדי להסיר הזיעה המרוב' שעליה:

ובתרומה אסור. דה"ל כמפסיד תרומה:

היא תרומה היא מע"ש. כלומר חד דינא אית להו כדתנן בפ"ח דשביעית שמעי' מכאן אע"ג דבשבת שרי במע"ש אסור:

מהו כדון. מאי הוה עלה אם מותר ללחוש על שמן שביד ושבכלי:

שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ואז שרי:

ומעבירין על העין. שמרדה כלים בשבת שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר העין א"נ כגון שעושין לאדם שחש בעיניו מקיפין עינו בטבעת:

מתים בעין. רעה וא' בדרך ארץ:

בצינה. בקור:

רב על ידי שהיה שוכן בבבל דעין הרע שכיח שם מפני שהם שחצנים אמר צ"ט מתים בעין:

ר"ח. ע"י שהיה יושב בציפורי שהיא יושבת על ההרים והרוחות שולטים שם ומקררים האויר:

בשרב. היא החמימות:

בפשיעה. שאינן נזהרים מקור ומחום ורבוי המאכלות והמשגלות והכעס ודומיהן:

זו שרפה. והיא הקדחת ששולטת בכל החלאים:

זה רעיון. שכל החלאים תלויים בהרהורים רעים כפחד האויב וכיוצא מהניזקין שלא יצאו ממנו עד מותו:

ונתן עול ברזל וגו' זהו הרעיון. דאלו עבודה ממש הרי כבר נאמר ועבדת את אויבך אלא ודאי ברעיון והוא העול אשר תמיד על צוארו:

זה יצר הרע שראשו מתוק. ומפרש חלי לשון מתיקות וכמאמר שהע"ה נפת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה:

זה המרה. שהמרירות שבה גדולה ונובעת ומתפשטת בגידין ועצמות גם כי היא ניכרת יותר משאר החלאים והוא הירקון:

אף על פי שהוא מתכוין לרפואה. כיון שגם בחול רוחץ בהם לתענוג:

אבל לא במי משרה. ששורין בהם פשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסי וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין רוחצין בו אלא לרפואה ומוכחא מילתא:

הא לעלות מטומאה לטהרה מותר. אפי' בימה של סדום:

ובלבד שלא ישהא. דנראה דעושה לרפואה:

אלינתון. היינו יין ישן ומים צלולים ואפרסמון:

וכבר חלה. רבי מאיר וביקשנו לטרוף לו יין ושמן לסוך לו ולא הניח אותנו לעשות כן:

מתני' מטבל כדרכו. מאכלו ופתו בחומץ:

לא יסוך יין וחומץ. דאין אדם סך אותן אלא לרפואה:

אבל לא שמן ורד. שדמיו יקרים ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה עביד:

שכן דרכן לסוך בחול. בלא מכה:

גמ' ואת אמר הכין. שלא יגמע בהן את החומץ משום דלרפואה קעביד משמע דחומץ מעלי לשיניים:

בחומצן של פירות היא מתני'. חומץ של שאר פירות הוא טוב לשיניים וקרא איירי בחומץ יין א"נ קיוהא דפירי כגון יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו יפה לשיניים וקרא איירי בחומץ ממש הבא מיין טוב:

ואפי' תימר כמתני'. לעולם כפשטא אתיא מתני' בחומץ ממש:

טב לבישתא. כשיש מכה מסי ומרפא המכה:

וביש לטבתא. אם אין שם מכה צומח הבשר והשיניים נרפין ומתרחקין זה מזה:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. דמוכחא דלרפואה היא:

ופריך מתני' אמרה וכו'. וקשיא מתני' אברייתא:

מה הוא כדון. מאי הוה עלה:

או כרבי אתיא ברייתא ומתני' כחכמים:

ה"ג או כד"ה במגמע חומץ אחר טיבולו. וה"פ ברייתא בלאחר טיבולו איירי ואז משיב החומץ את הנפש כדלקמן:

הכוסס חיטי תרומה לוקה. אע"ג דלא אכלן כדרך אכילתן חייב דמ"מ נהנה ואינן מזיקין אותו לאפוקי הכוסס שעורים דפטור דמזיקין ליה:

הכוסס. כל דבר שהוא שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס:

משלם קרן ואינו משלם את החומש. דאיש כי יאכל כתיב פרט למזיק את עצמו:

משלם קרן וחומש. וסובר נמי דלוקין ור"י כרבי סבירא ליה:

אחר טיבולו. אחר שאכל דבר מטובל בחומץ חייב שאז מיישב את הנפש:

ולא מן השפה ולפנים. הן השיניים ואפ"ה אסור כל שניכר שהוא לרפואה:

ה"ג ר' זעירא לא אמר כן אלא ר"ז וכו'. וכ"ה במסכת עכו"ם:

כל שהוא מן החלל. בחלל הגוף ושיניים לאו בכלל החלל הן:

מעלין עצם של ראש. שכפל בשבת:

בנות אזנים בשבת. גידי אזנים פעמים שיורדין למטה ומתפרקים הלחיים וצריך להעלותן ויש סכנה בדבר:

עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם שמורד ויוצא:

גבות ידים וגבות רגלים. מכה שע"ג היד וע"ג הרגל סכנה ומחללין עליה השבת אע"פ שאינה של חלל:

ההן סימוקא. האי אדמימות שבעינים סכנה:

לוקטין לו. לחולי סימוקא עוקץ של עקרב שזו היא רפואתו:

ההן תמרא. ליתן יין ע"ג העין בחוץ מותר דאמרי' לרחיצה בעלמא עביד אבל בתוך העין אסור דמוכח דלרפואה קעביד:

רוק תפל. שלא טעם כלום משניער משנתו:

אסור ליתן (אפי') על גבי העין. דמוכחא מילתא דלרפואה דלרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא:

מינה את שמע. מכאן אתה למד דאף לחזזית והיא גרב האמור בתורה אסור לרפאותו בשבת:

הדא אורדענה. הוא צפרדע והוא מין חולי המתהוה בבשר כמו מכה וכן קורין אותה בלע"ז:

סכנה. ומותר לרפאותו בשבת:

עכשמוניתה. מין חולי:

גומרתא. מין חולי ועל שם שאותו חולי שורף כגחלים קורא אותו גומרתא:

נותנין עליה חמץ בפסח לרפואה. לפי שיש בה סכנה:

ההן בלעה. שבלע שרץ במים ששתה מותר להוציאו בשבת:

דלא כן. דאל"כ אלא דאסור להוציא בלעו:

מה בין קוץ וכו'. א"כ למה התירו להוציא קוץ מה בין קוץ לבלע:

ההן דעיינה. אם בלע העין דבר מה אם מותר להוציאו שאלו לר' ירמיה:

אמר להו הא רבי בא לפניכם צאו ושאלו ליה:

שאלון. לר' בא והתיר:

אמר. להם רבי ירמיה אף אני מתיר:

ציפדונה. חולי השיניים:

רבי יוחנן מטתיה כן. פי' רבי יוחנן חש בצפדונה:

והוה. מתרפא מאת בת של שר אחד שבטבריא:

בערובת'. בערב שבת סמוך לערב הלך אצלה א"ל אם צריך לעשות רפואה גם למחר:

אמרה ליה לא. שאינו צריך עוד לעסוק ברפואה:

ואין. ואם תהא צריך לה קח גרעינין דתמרים שנשרף חציין באש:

ואית דאמרין. ויש אומרים:

דניקלבס. גרעינין של פירי ששמה ניקלבס:

ועור דשערין. קליפה שעורים:

וצואה יבשה של קטן:

שחוק. ישחוק כל אלה יחד:

וטפול. וידבקום:

ולא תימר. ולא תגלי רפואה זו לפני שום אדם:

למחר. נכנס רבי יוחנן לבית המדרש ודרש רפואה זו ברבים:

אית דאמרין. איכא דאמרי שחנקה נפשה מהצער שנתגלה רפואתו זו ואיכא דאמרי שנתגיירה לפי שסברה שאף רבי יוחנן יקבץ ממון מרפואה זו והוא לא עשה כן אלא גילה הדבר לכל ישראל אמרה ראויה אומה זו לידבק בה:

כל שהוא מן השפה ולפנים. אפילו שיניים כמכה של חלל דמי:

אם היה עכו"ם רופא אומן מתרפאין הימנו אפי' מכה של חלל:

קילוס. מין חולי והורו ליה ר"י ור"ח לשחוק כריסין וליתנן לתוך יין ישן ולשתותו ולא יסכן בעצמו להמתין עד למוצאי שבת:

בר ברי'. דריב"ל:

הוה ליה בלע. מעלוקה או מעצם:

אתא. בא אדם אחד ולחש ליה ונתרפא:

כד נפיק. כשיצא זה שלחש:

אמר ליה. ריב"ל לזה שלחש מאי לחשתא ליה לבן בני:

אמר ליה. דבר זה:

אמר ליה. ריב"ל טוב היה לו לבן בנו שימות ולא יהנה מדבר זה השם של טומאה זו:

והוות ליה כן. שלא נהנה מהשם אלא מת:

כשגגה שיצא מלפני השליט. כן הדבר הזה שיצאה מפי ריב"ל:

הביא לי עלים סתם. שאמר לו סתם הביא לי עלים והביא לו משל עכו"ם מהו:

נשמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

צמרמורין. חולי הקדחת ותאב לשתות והביאו לו מים מן זכרות של עכו"ם ששמה דורי ולא שתה והביאו לרבי יונה ושתה:

ה"ג ולא שתה אייתין לרבי יונה ואישתי אמר רבי מנא וכו':

אלו ידע רבי יונה. מנין היו המים ודאי שלא היה שותה אותן אלא לפי שלא ידע שתה וא"כ ליכא למיפשט להיתרא אי א"ל סתם דהן מותרים ולחומרא נמי ליכא למיפשט דלמא שאני ר' יונה שהיה מחמיר על עצמו:

מתני' אמרה כן. מברייתא שמעינן דאין מתרפאין מגילוי עריות:

ותני כן. דתנינן בבריית':

הותר מכלל שבת. הותר לחלל שבת:

הותר מכלל שבת ולא להתרפאות. כלומר מהו הותר מכלל שבת ודאי להתרפות קאמר ובגילוי עריות אפילו להתרפאות אסור:

לא סוף דבר לאו דוקא גילוי עריות ממש אלא אפילו איסור המביא לידי ג"ע כגון לשמוע את קולם אסור:

כהדא. כהא אדם אחד אהב אשה בימיו של ר"א:

וסכן. ונפל לחולי שיש בו סכנה מחמת אהבתה:

אתון. ושאלו לר"א מהו שתהא עוברת לפניו אותה האשה ויחיה:

א"ל ימות. ולא תעשו כן לעבור לפניו ערוה:

מהו שיהא מותר לה להשמיע קולם לפניו כדי שיחיה:

מה הוות. מה היתה האשה ההיא אשר אהב אם פנויה או אשת איש:

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ור"י בר נחמן:

מאן דאמר אשת איש ניחא. דקאמר ר"א שימות ולא תהא עוברת לפניו:

ומאן דאמר וכו'. כלומר אלא למאן דאמר פנויה היתה קשיא דהא איש אחד ששמו בר כיחא אהב אשה אחת בימיו של ר"א והתיר ר"א להעבירה לפניו וע"כ לומר כאן בפנויה וכאן באשת איש וקשיא למאן דאמר דאפילו בפנייה אסור ר"א:

ומשני ואפילו תימר וכו'. דלמא לעולם כאן וכאן בפנויה והא דאסור:

תיפתר שנתן האיש ההוא עיניו בה כשהיתה אשת איש. ומשום לתא דאשת איש אסר לי' רבי אליעזר:

אית דבעי מימר. איכא דאמרי לכך אסר ר"א אפילו בפנויה שהיתה אשה גדולה ולעולם לא תינשא לו ואע"ג דהיתה פנויה היה איסור שיראנה שהרי לעולם לא ישאנה דנימא שיראנה שמא יקדשנה והלכך אסר ליה ר"א:

מתניתא אמרה כן. ממתני' שמעינן שאין מתרפאין משפיכת דמים ואין צריכין לדרבי יוחנן דלעיל:

דתנינן תמן. באהלות פ"ז:

יצא רובו. של ולד ומשיצא רוב ראשו שהוא משתצא פדחתו אין נוגעין בו דברישא קתני אשה המקשה לילד ומסוכנת החיה פושטת ידה ומוציאה הולד איברים איברים קמ"ל בסיפא דמשיצא רובו ה"ל כילוד:

שאין דוחין נפש. הולד מפני נפש האשה:

לא סוף דבר. לאו דוקא בשאמר לו הרוג פלוני באם לאו אהרגך שאסור להרוג חברו אלא אפילו א"ל גזול את פלוני ובאם לאו אהרגך אסור לגוזלו דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויבוא לידי שפיכת דמים והלכך נקט גזול ולא נקט גנוב דגזלה מדעת בעלים היא וחייבינן משא"כ בגניבה:

מהו להציל נפש של גדול בנפשו של קטן. קטן הרודף אחר גדול מי אמרינן דרודף צריך התראה וקטן לאו בר התראה הוא או א"צ התראה:

שאין דוחין נפש מפני נפש. אע"ג דקטן רודף הוא אפ"ה אין מצילין האשה בגופו של קטן:

שנייא היא. שאני התם גבי קטן אין אתה יודע אם האשה רודפת אחר הקטן או שהקטן רודף האשה הלכך אסור להרוג הקטן משא"כ כשהקטן רודף מיבעיא לן:

אני מביא ראיה. כדלקמן:

עד שמת בן דמה. ולא נעשית לו הרפואה:

ופורץ גדר. עובר על דברי חכמים ישכנו נחש כדלקמן:

ופריך ולא נחש נשכו. והיה יכול להתרפאות ולהנצל ע"י זה ולחויא דרבנן נמי לא ניחוש שאלו נשכו היה יכול להתרפאות ולחיות:

ומה הוה ליה. לדמה למימר מאי ראיה היתה לו מקרא להתיר:

וחי בהם. ולא שימות בהם אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש:

דלא כן. דאם לא כן דדוקא לרפואה הוא דקעביד א"כ צריך אתה לומר שאין העני סך בשמן ורד בשאין צריך לרפואה וכי מי נתן לעני שמן ורד לסוך ולא סך דודאי כשיש לו אף הוא סך והא דאינו סך בו תמיד לפי שאין לו:

חכים רבי לבר פדי'. מכיר אתה לבר פדי' שאחה אומר הלכה בשמו שמא המגידים לך משקרים ומייתי לה הכא משום הך דבתריה דא"ר זעירא לרבי בא אהא דאמר בסמוך הלכה כרבי שמעון אם מכיר הוא לרב:

א"ל ר' יוחנן אמרו משמו והוא ודאי אינו משקר:

הדרן עלך פרק שמונה שרצים