מתני' כל כתבי הקדש. כגון תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחוד הוא דשרי למיטרח ולאצולי ולא שאר ספרים:

מצילין אותן. כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטרחא בעלמא הוא דשרי רבנן וחסרון עירב:

בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת:

בין שאין קורין בהן. כגון כתובים:

אע"פ שכתובים בכל לשון. מפרש בגמ' למאי קתני:

טעונין גניזה. אסור להניחם במקום הפקר:

מפני ביטול ביהמ"ד. שהיה קבוע בשבת:

גמ' ומשני בין שיש בהן טעיות. זהו שאין קורין בהן:

והא תני. בניחותא:

ה"ג הדא אמרה בין תורה לנביאים לכתבי הקדש מצילין מפני הדליקה. וה"פ מדקאמר שאין קורין דרישא היינו מפני ביטול ביה"מ ודוקא בכתובים אין קורין ש"מ דאף כתובים מצילין מפני הדליק':

מ"ד כתובים מטמאין את הידים. דפליגו תנאים במס' ידים פ"ג אם כתובים מטמאין את הידים:

מצילין מפני הדליק'. דכיון דהחמירו שיטמאו את הידים כדי שלא יניחו אצלן אוכלין תרומה ויבואו הספרים לידי פסידא ע"י עכברים ש"מ דחשו חכמי' לפסידא דכתובים ה"ה נמי מצילין אותן מפני הדליקה:

עברי שכתבו תרגום. דתנן במסכת ידים פ"ד דברי הנביא הנאמרים בלשון הקדש שכתבן בל' תרגום אינו מטמא את הידים:

ומצילין אותו מפני הדליקה. דתניא בברייתא היו כתובים תרגום בכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה א"נ מדתני במתני' אע"פ שכתובים בכל לשון טעונין גניזה כ"ש דמצילין מפני הדליקה אלמא ש"מ דאף דאינו מטמא את הידים מצילין מפני הדליקה וראשון נראה:

הדא אמרה וכו'. ללשון ראשון שפירשתי בסמוך ה"ג הדא אמרה שאין מצילין אותן מפני הדליק' דדוקא גניזה טעונים שאין מאבדין אותן בידים אבל אין מצילין אותן מפני הדליקה וללשון השני סיומא דקושיא היא:

מתני' דר"ש. כר"ש אתיא מתני' ולא כרבנן דאילו לרבנן למה יהא מותר להצילן למבוי ולעבור על שבות:

דר"ש אומר. בפרק בתרא דעירובין:

מה פליגון. כלומר לעולם כרבנן נמי אתיא וכי פליגי רבנן ור"ש התם בעירובין:

מפני בזיונן. שלא יהיו כתבי קדש מונחים בבזיון ואהא פליגי רבנן ואמרו דאסור לעבור על שבות בשביל כבודן:

ברם הכא. אבל כאן שלא יהיו נשרפין ונאבדין לגמרי הכל מודי' שמצילין:

למי נצרכה. מתני' לאשמועינן דמצילין כתבי הקדש מפני הדליקה:

לרשב"ג. אע"ג דאמר בפ"ק דמגילה:

אף בספרים. דהיינו נביאי' וכתובי':

לא התירו. לכתוב אלא יוונית אבל אם נכתבו בשאר לשונות אסור לקרות בהן וקמ"ל כאן דאפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה:

נדבך. שורות אבני הבנין דס"ל דטעונין גניזה אם נכתבו בשאר לשונות:

שונין בהן. כגון מדרש שיר השירים וקהלת:

דלמא. כמו מעשה:

יושבין ופושטין. עוסקין בפירושה:

עם כשהיה רבי. הולך לביתו:

נכשל באצבעו. ניגף באצבעו וקרא רבי על עצמו רבים וכו':

בחובינו מטתך כן. בעונינו הגיע לך זה כדכתיב רוח אפינו וגומר נלכד בשחיתותם:

שהיינו עסוקין בעניין. רוח אפינו וגו' שהוא סוף איכה רביעית ששם גמרו כדאמר לעיל שלא שיירו אלא א' ב' אחד:

ספוג אינו מרפא. דאי מרפא הוה אסור לעשות כן בשבת דכל שהוא משום רפואה אסור אלא מן השפה ולפנים אלא מפני שהספוג אינו אלא משמר את המכה שלא תפגע בשום מקום ושלא תשרט בבגדיו:

גמי שהוא מן המוכן. לכך היה מותר לטלטלו ולקשרו ע"ג הספוג:

אלא מן המנחה ולמעלה. דאל"כ היה לו להתחיל קודם ולגמרו בו ביום:

מעתה. דטעמא דאין קורין בכתבי הקדש מפני ביטול בה"מ א"כ במקום שאין בה"מ יקראו ואנן קיי"ל דלעולם אין קורין:

לית לך. לומר טעמא אחרינא למה אסרו לקרות בכתבי הקדש בשבת אלא משום הא דתני רבי נחמיה:

ה"ג מפני מה אמרו אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות. ול"ג בדברי רבי נחמיה אלא מן המנחה ולמעלה דלרבי כל השבת כולה אסור לקרות בהן וה"ק הא דרבי פליג אדרבי נחמיה:

הדא אמרה. ממתני' שמעינן דהמשנה עדיפא ממקרא דמפני ביטול בית המדרש אסרו לקרות בכתובים ש"מ דמשנה עדיפא:

מדה. היא קצת ואינה מדה שהמשנה והגמרא יפים ממנה מפני שתלויין בגירסא ומשתכחת שבימיהם לא היה גמר' בכתב וגם לא ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו:

העוסק בתלמוד. לתת לב להבין סתימת טעמי משניות מה הם וכשהם סותרים זה את זה יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני החכם הוא:

הדא דאת אמר. שהעוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה ממנה:

עד שלא שיקע בו רבי וכו'. פי' עד שלא קבע רבי רוב הלכות במשנתו:

אבל משקבע רבי רוב הלכות במשנתו משנה עדיפא. ועלה קאמר לעולם הוי רץ למשנה וכו' ול"ק ברייתא סיפא למציעתא:

ברכות. מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ברכות ודומיהן:

ה"ג ברכות וקמיעין שכתו' בהן עניינות הרבה שבתורה. וה"פ שהיו כותבין בקמיעין פסוקין ללחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה:

שורפי תורה. שהרי לא יצילום בשבת מפני הדליקה:

לבודקו. אם אמת הדבר:

בקול פעמותיו. פי' פסיעותיו:

גדול עונש האחרון שאיבדן במים מן הראשון שכתבן והוא כשרפן אם תפול הדליקה ואין זה ברור שתפול הדליקה:

אין לו חלק. לעוה"ב שמפר הברית דכתיב כי ע"פ הדברים האלה וגו' בשלמא הלכות לא סגי בלא"ה שיש לחוש שיתיר האסור ועוד טעם אחר שאסור משום שיש לחוש שיעזבו הלכות ויהיו נמשכים אחרי האגדות:

החורשה מתחרך. המהרהר וחושב בה מתוך הכתב נשרף וי"ג מתברך פי' יהיה בשמתא:

השומעה. מתוך הכתב אע"ג דאיהו לאו מידי קעביד אין לו שכר כיון דשמיעתו ע"י עבירה היא:

קע"ה פעמים כתוב בתורה דבר אמירה וציווי. בתחלת הפרשה:

דכתיב לקחת מתנות באדם. והאי קרא במתן תורה כתיב שניתנה התורה למשה כנגד אברהם דאיקרי אדם דכתיב האדם הגדול בענקים שהוא אברהם:

קמ"ז מזמורים וכו'. אע"ג דלספרינו ק"ן הם תלת מהם נכללי' בתלת אחרים:

קכ"ג פעמים שישראל עונין הללויה. דעל כל דבר ודבר של הלל היו עונין הללויה אחר המקרא:

שנותיו של אהרן. שנאמר ואהרן בן קכ"ג שנה במותו:

לאהרן קדושו. כלו' הללו לאל כנגד שנות קדושו דהיינו אהרן שנקרא קדוש כדכתיב לאהרן קדוש ה':

אפילו כן. אע"פ שלא נסתכלתי בה אלא פעם אחת עדיין אני מתפחד ונבעת בלילה מאותו עון:

אי מה כתיב בה טבאו'. אם הכתוב בו טוב ואמת תכרת יד מי שכתבה שכתב דברים שלא ניתנו ליכתב אבל אם אינו אמת אין עון זה חל עליו:

א"ל אחד. אביו של אותו אדם כתבה ולא תקללו כלו' לר' חייא אמר אולי אביך כתבה:

א"ל. ר"ח כך אמרתי שתקטע יד מי שכתבה שידע ודאי שכתבה לא שימש שאלולי זאת לא היה כתבה:

וכן היה. שנקטעה יד של זה שכתבה:

ספרי מינין. פי' מומרים לעכו"ם וכתבו להם תנ"ך כתב אשורי ולשון הקדש וה"ק ספרי מומרים הן כגליונים שהן קלפים חלקים שלא נכתב עליהם מעולם ואין מצילין אותן מפני הדליקה:

אקפח את בני. כך היה דרכו של ר"ט לישבע שיקפח את בניו אם אינו כן אקפח לשון כריתה:

שעכו"ם אינן מכירין אותו וכופרין בו. שהרי בכך גדלו וכך למדום אבותיהם:

הלא משנאיך ה' אשנא. שאלו שמכירין אותו ומורדין בו הם עושין מחמת שנאה ומתקוממין נגדו משא"כ הטועים שאין מכירין אותו:

להטיל שלום. דאין לומר לנקום מהסוטה שהרי כשאמרה טמאה אני אינה שותה:

מתני' תיק. כמו כיסוי של עץ:

ואע"פ שיש בתוכן מעות. דמשום כבוד הספר עבדינן עמו הצלת המעות:

אף למפולש. היינו מפולש משני הצדדים וכדמפרש בגמרא:

גמ' מתני'. דתני מצילין תיק הספר עם הספר היינו אפי' כשאין התיק מחובר לספר דאי במחובר דהיינו שהס"ת בתוכו פשיטא דמצילין ל"א בטפול לו שהתיק עשוי מתחלה לס"ת פשיטא דמצילין:

ניחא תיק הספר עם הספר. כלומר השתא ניחא דתני במתני' עם הספר ולא תני מצילין הספר בתיקו אלא ודאי שלא היתה הס"ת בתוך התיק רק עכשיו מביא לתיק זה ליתן הספר בתוכו וכן התפילין ל"א הניחא תיק הספר שמצילין עם הספר אפילו בשאינו טפול לו משום דאי אפשר לטלטלה בלא התיק אבל למה מצילין תיק התפילין עם התפילין והמעות הא אפשר שיטול התפילין מתוך התיק ויניח התיק ולא יציל ולשון זה הגון בעיני:

שמע לה מהדא. דמותר להציל תיק התפילין אף על פי שאינו צריך אלא לתפילין דכי היכא דעל ידי שהמלאך אצל יריאיו מצילם הכי נמי תפילין להיותם אצל התיק מצילן:

באדין גובריא וכו'. וכתיב בסיפא שאף בגדיהם לא נחרכו שהצילן הקב"ה ה"ה תיק תפילין שמצילין בזכות התפילין:

ייבא כיי דמר. אתיא כי הא דאמר:

דיסקיא. שק של עור:

בכל אתר את אמר וכו'. דמפרש למתני' דמצילין מביתו לבית שבמבוי ועלה קשיא למה לא יציל לבית שבמבוי המפולש דמאי איכא שמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר כיון דמהלך אינו כמניח אינו אלא איסור דרבנן דהא בעינן הנחה ברה"ר ומפני כבוד התורה והתפילין יש להתיר:

וכא. והכא אתה אוסר להציל למבוי מפולש ש"מ דס"ל דמהלך כעומד דמי דאסור מדאורייתא:

אלא בזורק. כשא"א להציל אלא בזריקה והלכך דוקא לשאינו מפולש אבל לא למפולש:

ופריך תמן את אומר הזורק פטור. דהכי תנינן בריש פ' הזורק הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים:

כשלא עירבו. איירי מתני' והלכך אסור להציל לבית שבמבוי מפולש דאיכא תרתי מפולש וגם לא עירבו ואסרו חכמים:

דתנינן תמן. בפ' כל גגות:

גשרין המפולשין. שיש להם מחיצות מלמטה בשני הצדדין:

מטלטלין תחתיהן בשבת. דסובר ר"י דמדאורייתא בב' מחיצות סגי אלא מדרבנן הצריכו לחי או קורה והכא גבי דליקה התירו ואוקמוה אדאורייתא הלכך מצילין למבוי המפולש:

גמ' דרבי נחמיה היא. מתני' דאוסרת להציל יותר מג' סעודות אע"ג דבהתירא קטרח מידי דחזי ולחצר מעורבת משום דר"נ דאמר אין מטלטלין אלא דבר שהוא צורך שבת:

טעמא דרבנן. כלומר לעולם כרבנן נמי אתיא מתני' והא דמתירין התם לטלטל כל הכלים משום דכל מה שבבית מוכן הוא:

ברם הכא. אבל כאן אם אתה מתיר לו להציל כל מאי דבעי יציל מן היום למחר והא ודאי איסורא איכא לכ"ע:

ה"ג מתני' דרבי הונדקס דאמר אוכלין בשבת ד' סעודות. וה"פ מדקתני נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות וקס"ד דנפלה דליקה לאחר שאכל בלילי שבת ואפ"ה מציל ג' סעודות ש"מ שביום לחוד צריך שיאכל ג' סעודות והיינו דרבי חידקא ולא כרבנן:

עד שלא אכלה. ומתני' כרבנן אתיא דעם הלילה הוי ג' סעודות:

על דעתיה דרבנן לא יציל כלום. בשלמא לרבי יוסי דאמר יום הוא שחייב בשלש סעודות אף על פי שכבר אכל מציל ה"ה ביום הכפורים מציל (שנים) אבל לרבנן שאינו מציל אלא מה שצריך לאכול היום וביה"כ שאינו צריך לאכול כלום וכי לא יציל כלום ומה יאכל בערב:

ומשני כל עמא מודיי. הכל מודים ביום הכפורים שמציל סעודה אחת למוצאי יום הכפורים:

מפני הסכנה. כדי שלא יסתכן מפני הצום שני ימים זה אחר זה:

מתני' מצילין מזון ג' סעודות. לפי שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת:

נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה:

שחרית. קודם סעודה:

לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתירא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת הוא מציל ואפי' טובא הוה שרי ליה כדמפרש בגמרא:

לחולה ולזקן כבינוני. דאף על גב דהשתא הוא חולה אולי יתרפא בשבת וכן הזקן יתחדשו כנשר נעוריו:

ולרעבתן כדי מזונו. דאם לא כן יסתכן דהא בלא"ה בהיתירא קטרח כדאמרי' לעיל:

מערבין לחולה ולקטן כדי מזונו. וכן ברעבתן הקילו חכמים דעירובין דרבנן:

תני אין מערימין. לזמן אורחים כדי שיציל לכל אחד ג' סעודות אלא אם יש לו אורחים מותר להציל לפניהם אבל בלא"ה לא:

מצילין. תחילה הרבה ואח"כ מזמן אורחים:

אף מכבין הדליקה. להציל כתבי הקדש שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וכיבוי לר"ש אינו אלא שבות דהא מלאכה שא"צ לגופה היא וסבירא ליה לרבי שמעון מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה:

אף מטמאין. מעשר שני להציל:

היא תרומה היא מעשר שני. כשם שמוזהר שלא לטמא התרומה בידים כך מוזהר שלא לטמא מעשר שני בידים ואיך קאמרת דמטמאין להציל:

מאי כדון. מאי הוה עלה מי מותר להציל בתרומה ומ"ש יותר מן החולין או לא:

ובלבד וכו'. ודאי מותר להציל יותר אלא שישנה בהצלתו ממה שעושה בחול:

גמ' מתני'. דתני מצילין סל מלא ככרות דר"י היא ולא כרבנן:

ומשני מכיון שכולם גוף אחד שהכל מונחין בסל אחד וכן בעיגול של דבילה שהוא גוף אחד מציל כמה דבעי דכסעודה אחת דמי:

מתני' ועיגול של דבילה. שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה:

ואם היו פקחין. לשאול שכר כפועלים:

שכן דרכו להזמין אורחים בשבת. הלכך מותרים להציל לעצמן כל אחד מזון שלש סעודות:

תמן תנינן. לקמן בפרק השואל:

תמן את אמר וכו'. התם יפה את אומר שעושה עמו חשבון לאחר השבת שהרי יש לו משכון וצריך לעשות עמו חשבון:

הכא מאי אית לך. מאי יש לו למציל שיהא זה מוכרח לעשות עמו חשבון:

לכך שנינו נקרא פיקח. שהוא לוקח מה שהוא מציל לתוך רשותו ואינו מחזיר לבעליו עד שיתן לו שכרו:

מתני' כל כלי תשמישו. שצריכין לו לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות:

י"ח כלים. מפרש להו בגמ' שכן דרך ללבשן בחול יחד אבל טפי מהני לא ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל אחרים:

גמ' מקטורן. מנטו"ל:

נוקלי. לבוש רחב:

פונדא. אזור חלל מעל למדיו:

ופליון. סדין להתעטף בו כולו:

ומעפורת. לעטף ראשו:

וקולבן של פשתן. בגד קטן שלובש סמוך לבשרו:

אמפליות. בתי רגלים:

שני סבריקין. אחד לקנח בו פניו וידיו והשני לקנח בו צואת האף:

ושני אבריקין. כבלים העשוים לחזק בתי הרגלים ובל"א קנ"י הויז"ן:

וחגור. שעל חלוקו מבפנים:

מתני' עור של גדי. לח:

מפני שהוא מחרך. כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה:

בין מלאין. מים:

שאינן יכולין לקבל כח חום האור. מפני שחדשות הם:

גמ' כיני מתני'. כן היא מתני' משיאחז האור בהן. דהיינו קודם שאחז האור בהן אבל משכבר אחז בהן האור אוסר הת"ק דסובר גרם כיבוי כי האי אסור:

נותן מים מצד השני. פליג אסתמא דש"ס וסובר דמתני' משאחז בהן האור איירי דאף זה גרם כיבוי הוא דלא מקרב כיבוי וה"ה נתינת המים גרם כיבוי הוא:

דר' יוסי היא. אמתני' דס"פ כירה קאי דתנן התם נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצו' ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ועלי' קאמר דר"י היא דס"ל גרם כיבוי אסור:

ה"ג מה פליגון ר"י ורבנן. דהיינו ר"ש בן ננס:

בשעשה מחיצה של כלים. שיש בתוכן מים שאינו מכבה עד שיבקעו הכלים:

אבל אם עשה מחיצה של מים. כגון מחיצות של שלג וברד לא פליגי דלכ"ע אסור:

ממה דמר ר"ש וכו'. ממאי דאמר ר"ש דמתני' דר"י היא ש"מ דרבנן דהיינו ר"ש ב"נ אפי' מחיצה של מים מתיר דהא נתינת כלי של מים לקבל ניצוצות למחיצה של מים דמי ואפ"ה מוקים לה כר' יוסי ולא כרבנן:

גמ' אפיק רבי אימי כרוז. הכריז ר"א כרוז בשוק של עכו"ם ואמר מי שמכבה לא יפסיד כלומר יתן לו שכרו לאחר השבת:

אמר רבי אלעזר בי ר"י. לפני רבי יוסה שרבי אימי עבד כן ותמה עליו איך עבד כן:

סכנה היתה. א"ל (רבי אימי) מסתמא סכנה היתה:

ופריך אם היתה סכנה אפילו רבי אימי יכבה בעצמו:

יטפי. יכבה:

ה"ג אלא אפילו בגדולים שבישראל. ולא משני מידי דרבי אימי מתיר אפילו שלא במקום סכנה כיון דאינו עושהו שלוחו ממש:

הניחו לגבאי שיגבה חובותיו. הצדיק על עצמו דין שמים:

ולאיפרכוס. שר הממונה על החיל:

לא היה צריך לעשות כן. להזהירם שלא יכבו שהרי שנינו עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

במגורה דרבי יונה. בשכונתיה דרבי יונה:

בעי מטפייתה. רצה לכבותה:

א"ל. נפתיי' לרבי יונה:

בגדך מדלי. במזלך תהא מונחת אוצרי ואם יגיע לו היזק הוא ישלם לו:

א"ל אין. שרוצה לקבל אחריותו:

פרס גלימיה. על הגדיש והאש ברחה מן הגדיש:

מתני' אין אומרים לו כבה. משום דרבנן גזרו על האמירה לעכו"ם משום שבות:

ולא תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה:

שאין שביתתו. של עכו"ם עליהן דישראל אין מוזהרים על שבית' העכו"ם שאינו עבדו:

ופריך לא כן תני וכו'. אם ראוהו לוקט עשבים אין צריך להזהירו ומ"ש שמחוייב להזהירו שלא יכבה:

ומשני תמן. התם אין הגדול רוצה בליקוטו הלכך אין צריך להזהירו:

ברם הכא. אבל כאן יש לו צורך בכיבוי זה וכאילו הקטן עושה על דעת אביו ואסור:

גמ' ייבא כיי דמר. הא דתני במתני' כופין קערה על גבי הנר אתיא כי הא דאמר רבי שמעון:

אני לא שמעתי מאבא. מרבי ינאי דבר זה רק אחותי אמרה לי משמו:

אבל אין כופין עליה כלי. כיון דהיא אינה ניטלת אין מטלטלין הכלי לצרכה דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וכן שמעינן ממתני' דוקא שלא תאחז בקורה דאיכא סכנת נפשות אבל בלא"ה אסור. ל"א ה"ק מתני' כשמואל אתיא:

אף כופין עליה כלי. דס"ל כלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל:

מתני' כופין קערה. של חרס:

על גבי הנר. ובלבד שלא יכבה ובגמ' מפרש לה:

מעשה בא. כפיית כלי על מקרב:

בערב. מקום:

חוששני אני לו מחטאת. כיון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת הוא:

ופריך ולא מאכל תרנגולין. היא הצואה של קטן ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל:

באילן רכיכה. בצואה שהיא רכה ואינה ראוי לתרנגולים אלא על ידי מירוח ויש לחוש שימרח:

שמונה עשר שנים. הוה רבי יוחנן בן זכאי יושב בערב ולא שאלו ממני אלא שני דינים אלו הך דהכא והא דלקמן פ' חבית ואם היתה נקובה שלא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח:

סופך לעשות במסיקין. סוף שתהיה טרוד בגזלנים:

גמ' לצורכו ולצורך ישראל. ואפילו המדליק בביתו של ישראל מיבעיא ליה אי שרי ליהנות ממנו או לו:

נשמעיניה מן הדא. כמו תא שמע:

שמואל נתארח בבית פרסי עכו"ם:

איטפי בוצינא. נכבה הנר שהיה לפניהם:

כיון דחזיתי'. שמואל שהעכו"ם עוסק בשטרותיו וידע שלעצמו לבד הוא דאדלקיה:

הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור. מדהפך שמואל פניו אף על גב דמתחלה היה גם העכו"ם רואה בו ומסתמא גם עכשיו הדליקו לצורך שניהם אלא ודאי דלצורכו ולצורך ישראל אסור:

שנייא היא. שאני הכא דשמואל בבית עכו"ם הוה ולכך היה אסור אבל כשהעכו"ם מדליק בבית ישראל לצורך שניהם שרי שאין מטריחין לו לאדם לצאת מביתו בשביל שזה הדליק בו נר:

למה הפך שמואל אפוי. דכיון שנתארח שם הרי הוא כביתו:

הדרן עלך פרק כל כתבי הקודש

מתני' אם בשביל ישראל. לחוד אסור מדרבנן שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת:

מילא מים. מבור ברשות הרבים:

ואם בשביל ישראל אסור. מדרבנן שמא יאמר לו מלא:

כבש. עושין בספינה גדולה לירד מספינה ליבשה ודוקא לירד אחריו שאינו מטלטלו אבל לטלטלו אסור אא"כ היו העצים תלושין מערב שבת דבכה"ג ליכא משום מוקצה דאין הכן לעכו"ם כדאמרינן לעיל בפרק קמא דף יב ע"ב: