מתני' כירה. עשויה כעין קדיר' ונותנין קדירה לתוכה:

קש. זנבות השיבולין:

גבבא. הנגבב מן השדה אישטובל"א:

נותנין עליה תבשיל. ולא חיישי' שמא יחתה בגחלים דקש וגבבא אין להם גחלת:

גפת. פסולת של שומשמין שהוציא שמנן:

עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמ' שמא יחתה בגחלים:

או עד שיתן אפר. ע"ג גחלים לכסותם ולצננם:

ב"ש אומרים נותנין עליה חמין. אחר שגרפה דלא צריכ' לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:

אבל לא תבשיל. דניחא ליה בשוליה ואתי לחתויי אי נמי נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל:

לא מחזירין. בשבת דמיחזי כמבשל:

אף מחזירין. הואיל וגרוף:

גמ' כיני מתני'. כן ניחא מתני' מקיימין עליה תבשיל. תנן דהיינו לשהות ואפ"ה גרוף וקטו' אין אי לא לא כ"ש להחזיר:

מתני'. פי' ומתני' כר' יהודה:

שתי כיריים מתאימות. מחוברות יחד וקיר של חרס מפסקת ביניהם:

מקיימין על הגרופה ועל הקטומה. דלא חיישינן משום דסליק לה הבלא מאידך. מה מקיימין עליה. על הגרופה:

וב"ה אומרים חמין ותבשיל. משהין עליה והשתא אי אמרת בשלמא מקיימין עליה תנן ברישא דמתני' ובלשהות פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף ובסיפא פליגי בחזרה מתני' ר"י היא אלא אי אמרת נותנין תנן דבעי גרופה אבל לקיים לא בעינן גרופה מתני' דלא כמאן דלר"מ אפילו בגרופה אסור ליתן לכ"ע ולר"י קשיא תרי בבא ל"ל דהא ברישא נמי בלהחזיר פליגי אעכ"ל דרישא דמתני' לקיים קאמר דבעי גרופה ובלקיים פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף ובסיפא פליגי בלהחזיר ורישא להודיעך כחו דב"ש וסיפא להודיעך כחו דב"ה:

לא שני. שריותא דמתניתין אלא על גבה דלא נפיש הבלא כולי האי אבל תוכה אסור:

עד איכן. כמה יהא רחוק מן הכירה ויהא נקרא עליה:

עד ג'. עד שיהא רחוק מן קרקעית הכירה שלשה טפחים:

עד מקום שהוא עוש' חריץ. באפר המונח בשולי הכירה:

מפני שהוא שליט. אם הוא רחוק כל כך מקרקעית הכירה שאף היד יכול להניח שם ולא יכוה לא אתי לידי בישול לעולם:

ותייא כיי דמר. ואתיא הא כי האי דאמר:

ואסור להפשי'. דבר קר במקום שאין היד של אדם יכולה לשלוט שם אע"ג דרחוק מן האש מ"מ שמא ישהנו שם ויבוא לידי בישול:

והוה מעייל. לפניו בשבת תבשיל רותח:

א"ל. איך עשית שנשאר בחומו כל כך:

גריף תופייא. שהיה גורף התנור או הכירה ונתנו לתוכו מע"ש:

א"ל לא תעשה כן להבא אלא צריך לגרוף התנור וליתן בתוכו שלשה חבילות של ענפים לחים של ארז:

ורמי עליהון. על החבילות יתן הקדרה ויותר נ"ל לגרוס ורמץ עליהון שיתן אפר עליהון ל"א עליהון על החבילות קאי וכ"נ עיקר:

ממלא גצרו רמץ חם. שמותר למלא כד רמץ חם אע"פ שיש בתוכו קצת גחלים וליתן עליהם תלת חבילי ענפים לחים וזורקין עליה':

שיזרי חריות. שדרה של ענפי' של דקל הן כגפת ועצים ולא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר:

הדא דתימר. הא דאמר' ששדרי חריות הן כגפת ועצים דוקא כשהיו לחין מתחלה ונתיבשו דנשתייר בהם רטיבות קצת ויש בהן גחלים:

אבל אם היו יבשין מתחלה. שאין בהם רטיבה אין עושין גחלים והרי הן כקש וגבבא:

גללי בהמה. הן צפיעי בקר:

בדקה. שהגללים דקים א"נ שבאים מבהמות דקות:

עד שיגרוף כל צרכו. שיגרוף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף כל הגחלים והוציא לחוץ אף בתנור שרי דליכא למיחש למידי:

צריך לחטט בידו. כל הגחלים שבמקום הקדרה:

עד שיקטום כל צרכו. שיתן עפר על פני הכירה והגחלים אשר שם:

מלבה עליה. על הגחלים שבכירה:

נעורת של פשתן. הדק של פשתן עד שהוא בוער ונעשה אפר:

הדא אמרה. זאת אומרת אפילו לא קטם כל צרכו שאין הנעורת מכסה כל הגחלים והאש ניכר עדיין ואפ"ה שרי ש"מ שא"צ לקטום כל כך שלא יהא האש ניכר:

ויידא אמרה דא. והיכן נאמרה שמועה זו דמלבה עליה נעורת של פשתן:

ומשני יום טוב שחל להיות ערב שבת. שאסור לגרוף דאתי לאשווי גומות:

רבי שיין. שם חכם:

קטמה ונתלבתה. שאחר כך הובערה מהו לאכלו בשבת:

ליבה לשעבר. קטמה ונתלבתה בדיעבד מהו:

עבר ר' אמי ואידרון חברייא. ונתפזרו החברים:

בעון וכו'. רצו אח"כ לחזור ולדון עליה:

מן דהוה עובדא. כיון שכבר נעשה מעשה ויצא בהיתר יצא:

לכן צריכא לבה. לכך מיבעי' לן אם ליבה כיון דלא נפשטה א"נ ה"ג לכן צריכא לבא כלומר לפיכך עדיין מיבעי' לן אם ליבה במזיד מהו כיון דבשוגג מותר מיבעי' לן במזיד מי דמי' למבשל בשבת או דלמא כיון דבלא"ה הוה מבשל מותר:

ה"ג אין תימר לשעבר אפילו בישל עליה בתחלה. וה"פ אם בשוגג מאי איריא ליבה לאחר קטימה אפילו אם בישל בתחלה שרי לאכול:

ה"ג במסכת תרומות המבשל בשבת ול"ג המעשר:

בשוגג יאכל. הוא עצמו בו ביום וא"צ להמתין עד הערב בכדי שיעשה דדוקא היכא דעביד איסורא במזיד דאיכא חיובא הוא דאסרינן בכדי שיעשה דלא למטייה הנאה מאיסורא אבל לא בשוגג:

ומזיד. דאיכא איסורא:

לא יאכל. בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשה וה"ה לאחרים נמי אסור למיכלי' בו ביום ואיידי דתני רישא בדידיה דאשמועינן רבותא להיתירה תני סיפא נמי בדידיה:

רי"א בשוגג יאכל במ"ש. ולא בשבת וה"ה לאחריני אע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא איסורא מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטייה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למיתני סיפא במזיד לא יאכל עולמית בדידי' אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תני רישא נמי בדידיה והכא ליכא למימר רישא נמי דוקא בדידיה אבל לאחריני שרי בו ביום ואיהו אסור משום דקנסוהו שוגג אטו מזיד דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי משתרי הוא לאורת' הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא דלא ליתהני מעבירה הוא ל"ש הוא ול"ש אחריני:

ה"ג מזיד לא יאכל עולמית. כן הוא במסכת תרומות ובבבלי:

בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרי'. בכדי שיעשו כר"י דמשוי לי' עבירה אף בשוגג ועדיפא מר"י דאלו ר"י שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ור' יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעביד איסורא קנסוהו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו רבנן אלא בכדי שיעשו דלא ליתהני מעבירה:

במזיד לא לו ולא לאחרים עולמית. לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבדי איסורא אלא מקרא יליף לה ר"י דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג ונקוט האי כללא בידך מזיד דרבי מאיר כשוגג דר"י מזיד דר"י כשוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

שמואל הורה כר"י הסנדלר:

רב כי הוה בבית המדרש הורה כרבי מאיר לקולא:

בציבורא הורה כרבי יוחנן הסנדלר. מפני עמי הארץ שלא ישמעו שמקילין בשבת:

דרש להו רב. בציבור:

כרבי ישמאל בר יוסי דרש להו. דמחמיר טפי מרבי יוחנן הסנדלר:

וכל דבר שאין חייבין וכו'. כגון שהוא איסורא דרבנן:

בעון. התלמידים מה אתה סובר במבשל בשבת הלכתא כמאן:

אני אין לי אלא משנה. אני אומר הלכה כסתם משנה בשוגג יאכל בשבת:

שמע ר"ח. להא דר"י דמיקל כסתם משנה ואמר הותרה שבת כלומר נמצא יחללו שבת ויאמרו שוגגי' היינו:

הכי גרסינן לא כן תני רב הונא בשם רב וכו' כן הוא בתרומות:

השוכח תבשיל וכו' מזיד לא יאכל. כאלו בישלו בידים:

ואמרי שוכחין אנחנו:

והכא. אמר ר"י דאפילו מבשל בשוגג יהא מותר בתמיה:

אר"א לא נחשדו אלא להיות מניחין דלא קעביד מעשה בידים אבל לבשל בשבת אינן חשודין לכך במילתיה קאי ולא קנסו במבשל וכר' יוחנן:

תבשיל שהוא מצטמק ורע לו. שודאי לא יניחו במזיד כיון דרע לו:

אכרוב. מין ירק:

ואפונים. מין קטניות:

ובשר טרוף. שנתרסק בקדירה:

ביצים מה הן. אם הן מצטמק ויפה לו או רע לו:

עלה לביתו. בשבת:

חמין והתיר. שהיא מצטמק ורע לו:

ביצים ואסר. דמצטמק ויפה לו:

כחוזרדין. שנצטמקו עד שנעשו קטנות כחוזרדין והן מין פרי אדום:

מדקאמר וטעמן יפה מכלל דירה להן:

כפנקריסין. הן כפריסין והיא שומר לפירי צלף:

עסיסיות ותורמוסין. הן מיני קטניות וצריכין בישול יותר:

בכדי שיעשו. שלא יהנה ממלאכת שבת:

במזיד כר"מ. הא דתני בברייתא ואם נתנו במ"ש וכו' היינו שנתנו במזיד ולכך אסורין בכדי שיעשו:

בשוגג כר"י. דבשוגג יאכל במ"ש דקאמר ר"י היינו נמי אף לאחריני ובכדי שיעשו אלא איידי דתני סיפא בדידיה וכדפרישית לעיל:

יאות אמר ר"י. דאפשר לאוקמי בשוגג וכר"י וכדמוכח מברייתא:

למה. בשבת אפי' בשוגג אסור:

מפני שהניית שבת עליו. כדי שלא יהא נהנה מאיסור שבת:

כמי שלא נהנה משבת כלום. משא"כ בנטיעה אם לא יעקר אף שהוא ממתין למ"ש מ"מ נהנה במה שגדל בשבת שמעינן דר"י אוסר מעשה שבת אפי' בשוגג לאחריני בכדי שיעשו דאל"כ למה יעקר יהנו אחרים ממנו:

מ"ט דרבנן. דמחמירין יותר בשביעית מבשבת:

מונין לשביעית. ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנת הנטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעי' הרואה מונה שני' למפרע ויודע שנטעה בשביעית ואתי למשרי נטיעה בשביעית:

ואין מונין נטיעותיהן לשבתות. שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת:

היך עבידא. היכי דמי שיהי' אסור משום מניין ולא משום חשד וכן בהיפך שהוצרך לשני הטעמים והוא כמו מאי בינייהו:

אין כאן חשד. שמבזה בשביעית שהרי בטלו הזמנים ומותר לחרוש עד ר"ה:

ה"ג במס' תרומות א"ת מניין יש כאן מניין וה"פ מטעם מניין שהמונה שנים למפרע יאמר שנטע בשביעית ה"נ יש לחוש להרואים שהרי אין מתחילין למנות אלא מן שביעית דפחות משלשים יום לא חשיב שנה ונטיעה זו צריך לעקר:

יש כאן חשד. שהרי בשביעית נטע:

ה"ג א"ת מניין אין כאן מניין. וה"פ כיון שנטע פחות משלשים יום לפני שנה שמינית אין מונין אלא משמינית לערלה ולרבעי וליכא היכרא שנטע בשביעית ושרי:

ה"ג במס' תרומות ותייא כמ"ד מפני מניין ברם כמ"ד מפני החשד קנסו בשוגג אטו מזיד. וה"פ הך ברייתא דבסמוך וכן מתני' דתרומות דתנן בהו ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקר אתיא כמ"ד מפני מניין אסרו אפי' בשוגג ולכך יעקר אבל למ"ד מפני החשד אסרו אפילו בשוגג מטעם דקנסו שוגג אטו מזיד כיון שהן חשודין על השביעי' וקשיא למה יעקר יהא מותר לאחרים דלדידיה קנסו רבנן אבל לאחריני לא קנסו:

נטלו. לקדרה מע"ג הכירה מבעוד יום:

נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום. מהו:

הניחו. לקדרה ע"ג הארץ אסור להחזירו דהוי כמטמין לכתחלה אבל בעודו בידו אפילו לא היה דעתו להחזיר שרי להחזיר:

דיוטי. עלייה:

לכירה שהבלה מרובה. מותר להחזיר בשבת:

לא שמע מינה. שמעינן דאסור דאלו מותר לא הוה שתיק מיניה. לישנא אחרינא מהא דלא אמר ר' הושעיא לא שמעינן לא איסור ולא היתר:

תלוי ביתד או שנתנו ע"ג ספסל. דלא דמי לעודו בידו וגם לא להניח ע"ג קרקע מהו:

נאמר וכו'. פשוט לן דאם היה עדיין רותח גמור מותר ואם לאו אסור:

בשלא העביר את ידו ממנו. כלומר לא אמרן דתלוי ביתד שרי אלא דוקא כשהניח גם ידו עליו הלכך שרי:

אבל בשסילק ידיו ממנו אסו'. דדמיא טפי להניח ע"ג קרקע:

מתני' תנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:

כופח. עשוי חלל ככירה אבל ארכו כרחבו ואין בו אלא שיעור שפיתת קדרה אחת וכירה יש בה שפיתת שתי קדרות:

גמ' אפי' לסמוך לו. אצל דופנו של כופח אסור ותוכו ועל גבו דתני במתני' לאו דוקא:

לאדירא דתנורא. פי' לחצר של תנור וי"ם גורסין לאוירא דתנורא:

והתני ב"ק אפילו לסמוך לו אסור. ולא משני מידי ולפי הגירסא שלפנינו לא חש להשיבו דאדירא שאני שהוא רחוק קצת מן התנור וליש ספרים לא רצה להשיב שלא ידע בריית' דבר קפרא:

מיקל לנשייא. היה מקלל לנשים ששטחו בגדים שבאו עליהם מים על אויר התנור:

הורי מדוחק. התיר בשעת הדחק לגרוף התנור ולתת עליו תלתא ענפי ארז הלחים דה"ל גרוף וקטום:

ובלחוד דלא ידעין מגיריית. ובלבד שלא ידעו מזה השכנות שלא יקילו באיסורי שבת:

בשבת אתה מהלך אחר הסיקו. אם הסיקו מבפנים הרי הוא כתנור ואם הסיקו מבחוץ הרי הוא ככירה:

אחר גיפופו. אחר הסגירו אם הוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה הרי הוא כתנור ואם לאו הרי הוא ככירה ל"א בשבת אתה מהלך אחר הסיקו כי תנור עושין בו היסק גדול והכירה אין עושין בו היסק גדול ואם עשו בכירה היסק גדול אסור לטמון בתוכו אא"כ גרוף וקטום ובטומאה אחר גיפופו אם הוא פתוח מצידו הרי הוא ככירה ואם הוא פתוח מלמעלה הרי הוא כתנור ועיין בתי"ט פ"ב דב"ב:

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. קומקומס של נחושת:

בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת:

ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר:

בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה:

והביאו סילון של צונן. מבעוד יום והמים נמשכין ובאין כל השבת לתוך האמה של חמי טבריא:

אם בשבת. אותן שבאו בשבת:

מתני' המיחם. קומקמין של חמין:

גמ' תמן תנינן. במסכת תרומות פ"י:

תפוח. של תרומה:

שרסקו ונתנו. כשהוא מרוסק לתוך העיסה של חולין וחמצה הואיל ומחמת תרומה נתחמצה העיסה אסורה לזרים:

ר' יוסי מתיר. דמי פירות אין מחמיצין:

מה פליגון. כי פליגי:

במחמץ במימיו. של התפוח הוא דקאמרו רבנן דה"ל כמים ומחמיצין:

ד"ה מותר. שאינו מחמץ כלל אלא סרחון הוא:

כדעתו. לשיטתו:

כמה שהוא אומר התם אין חימוצו ברור. הלכך לא מיקרי חימוץ ושרי:

כן הוא. סובר כאן במתניתין הואיל ואין תבשיל של סודרין בישול גמור שרי:

בשלא העביר ידו. מן הביצה בשעה שנתנה בסודר הוא דשרי ר' יוסי דכיון שבידו היא לאו תבשיל ברור הוא:

אבל העביר. ידו ממנה נראה כמבשל ואף ר"י מודה דאסור:

פגה. תאנה בוסר שטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא ואסור לטלטלו כגון שהקצהו לבנין:

וחררה. שהטמינה אתמול בגחלים ועכשיו כבו ומ"מ מוקצין הן אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכי' מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות כדאמרי' לעיל פ' במה מדליקין:

אם היו מקצתן מגולין. דאפי' טלטול מן הצד ליכא שאוחזה במקום המגולה ואין מגביה התבן אלא מקום המגולה:

בין כך ובין כך. אפי' אינם מגולים:

תוחב. התאנה או החררה בשפוד או בסכין דה"ל טלטול מן הצד ושרי:

קתדרה. מין ספסל:

ור"ש מתיר. כיון שאינו מתכוין לעשות חריץ ודבר שאינו מתכוין שרי א"כ ה"ה כאן מותר לתחוב בשפוד כיון דאינו מתכוין:

משוקעות בטיט שמותר לטלטלו. שהגומא שבטיט עומדת ואינו מזיז העפר שבצד הגומא ואינו סותם הגומא:

ודכוותה מותר להחזירו. שאינו כמו חופר גומא שהרי עומדת היא:

אף אנן תנינן. במתני' דכלאי' הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום שביעית וכו' וניטלין בשבת משמע אפי' לרבנן דסבירא להו דבר שאינו מתכוין אסור הכא שרי וה"ד שיהו ניטלין בשבת אפי' לרבנן. אלא במשוקעות בטיט איירי דשרי אפי' לרבנן וכר' אילא:

דרבי שמעון היא. מתניתין דכלאים דמתרת בשבת כרבי שמעון אתי' ולא כרבנן וליכא לסייע. לר' אילא:

מתני'. דפ"ב דביצה מוכחת כן:

מפני שכובשת. חריץ הנראה בהילוכו לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשית מקומו נמוך אבל אינו זז עפר ממקומו ולא הוי מלאכ' דלאו תולדות דחופר הי' הרי שלא הוציא ר"י במתני' אלא עגלה של קטן מפני שכובשת אבל בור ממש אסור ור' יהודה דמתני' היינו רבנן דרבי שמעון:

והא תנן. במתני' דכלאי' ואינו חושש לא משום שביעית והא ודאי לאו ר' שמעון היא ומדרישא לאו ר' שמעון סיפא נמי לאו ר"ש:

דפתר לה בשביעית כר' שמעון. דאיך אפשר לפרש כר' שמעון:

דרבי שמעון מתיר. דהא ר"ש מתיר ספיחים בשביעית א"כ אפי' מכוסים העלים נמי שרי דאם הוסיף אינו אלא ספיחים ושרי:

ואת אומר הכין. וכי תוכל לומר כן דרבי שמעון אוסר בעלי' מכוסים בשביעית:

ומשני אף על גב דר' שמעון מתיר ספיחים בשביעית. ליקח אותן מכל אדם שחזקתן שאינן מן המשומר:

ה"ג אית ליה משום קדושת שביעית. וה"פ מודה הוא אם ידוע שהן מן המשומר שנוהג בהן קדושת שביעית ל"א מודה הוא שצריך לבערן בשביעי' והני כשהן מגולין אינו נוהג בהן קדושת שביעית כלל:

ותנינן. בברייתא עלה מתני' דרבי שמעון:

טהרו מלטמא. הטומן לפת וצנונות אם מקצת עליו מגולין הרי הם כנטועים וטהרו מלטמא וכן תנינן בפ"ד דמעשרות:

אינו חושש וכו'. אף על גב דלענין טומאה כנטועים הן לענין שביעית כתלושים ואינו חושש לא משום שביעית דבלא"ה ספיחים הם ולא משום קדושת שביעית א"נ שביעית נקט ברייתא משום כרוב דמודה רבי שמעון בספיחי כרוב דאסור וכדתנן בפ"ח דשביעית ל"א דפריך ותנינן בברייתא דספיחים מטהרים הירקות כאלו נטען ואפ"ה אינו חושש לא משום שביעית א"כ ע"כ דמתני' לאו ר"ש היא ואיכא סייעתא לדר' אילא:

חמה. לחמם דבר בשמש עצמה:

מותרת. דאין דרך בשולו בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזור הא אטו הא:

תולדת חמה אסורה. תולדת החמה היינו סודר שהוחם בחמה אסור דגזרינן אטו האור דמאן דחזי סבר דתולדת האור נינהו:

בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח חמה ואסור לכ"ע ואפי' לר"י ורישא בסודרין דמתיר ר"י טעמא אחרינא אית ביה משום דאין תבשילו ברור מיהו לרבנן דהכא קשיא הא לא הוה אלא תולדה דחמה:

שנייא. שאני התם בחול ובאבק דרכים דאסור לאו משום איסור בישול אלא מפני שהוא עושה חריץ בחול כשנוטל הביצה ממנו:

אלו אמר. במתני' ולא בקמח:

יאות. שפיר הוה מקשה דליכא למימר טעם איסורא משום חריץ דבקמח לא שייך חריץ דאינו מתקיים כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים משא"כ בחול ובאבק דרכים שפיר י"ל דאסור משום חריץ א"נ דבפירות וקמח לא שייך גומא כ"כ הר"ן:

סיד רותח. שרתחו חמה:

ע"ג עפר רותח. מפני שמזיז אבל על גבי סיד רותח אף על גב דתולדה דחמה הוא שרי וקשיא על רבנן דתמן דאסרו:

חולקין על רבן שמעון בן גמליאל. רבנן פליגי על רבן שמעון בן גמליאל והלכתא כוותייהו:

על דעתין דרבנן דתמן ניחא מעשה שעשו אנשי טבריא. בחמי טבריא שה"ל תולדה דחמה ואסרו חכמים:

סלקת מתני' וכו'. פסק הלכה כאנשי טבריא וחכמים דאסרו להו טעמא אחרינא הוה להו ומשום גדר אבל הלכה כאנשי טבריא:

הקמין. הוא החלון שבו יוצא העשן:

להיות ממלאין. את התנור עצים מע"ש ודולק בשבת:

ואסרו להן רחיצה. בחמין לגמרי:

והתירו להן זיעה. והיינו שהוא עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים על גביו והוא מתחמם ומזיע:

להיות נכנסין ורוחצין. ובחמין שהוחמן מבעוד יום:

ואסרו להן רחיצה וזיעה. והתירו להן חמי טבריא:

אמבטיות. כלים גדולים שנותנים בהם מים לרחוץ בו:

אחת של מתוקין. הם מים שנתחממו על האור והיו מחופין בנסרים לשמור חומן:

ואחת של מלוחין. הם חמי טבריא:

כיון שנתגדרו. ולא פרצו לטבול במרחצאות:

הבאת לונטיות. הוא בגד שמסתפגין בו לאחר הרחיצה:

התיר. לאנשי טבריא:

עצה שבים. להיות טומנין פירותיהן בעצה והיא פסולת של קטניות ואע"פ שלקטו מן השדה בהשכמה והטל עליו אין מכשירין את הפירות דתניא השכים קודם היום להביא פסולת תבואה מן השדה להטמין בו פירות אם לכך נתכוין להשכים שרוצה ונוח לו בטל שעליו והשכים עד שלא ייבש הרי הוא בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן ואנשי טבריא בעלי מלאכה היו וה"ל כמי שלא יבטל ממלאכתו:

והתיר להו כצוצרה שבים. להוציא מן ביתו על הנהר שתי קורות ומקרה עליהן והוא שתהא ד' אמות על ד"א וחוקק באמצעיתו נקב שהוא ד' על ד"ט וממלא אע"פ שאין לו מחיצות סביב רואין אותן עשרה טפחים שסביב הנקב לכל צד כאלו הן כפופין למטה והויין לה כעין מחיצה תלויה על המים ואמרי' נמי גוד אחית כאלו יורדין וסותמין עד המים והויין המים שכנגד הנקב רה"י ובציר מהכי לא סגי דאין מחיצה פחות מעשרה בגובה ולא פחות מד' טפחים חלל שביניהם לכך בעינן שתהא הכצוצרה ד' אמות על ד"א:

הבאת אלונטיות. להביאם בידו אחר הרחיצה ואין חוששין שמא יסחוט:

תמן תנינן. לקמן בפ' חבית:

במערה. מי מקוה מקורה שהוא חם ואין חומו יוצא:

מסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. וסתמא קתני משמע ככ"ע אתיא מתני' וקשיא למ"ד דחנניא התיר להבי' אלונטיות בידו:

מה יעביד וכו'. מה יעשה התלמיד הזה שמקשה ממתני' שגמר משניות ולא למד גמרא ולא שימוש ת"ח כלומר שלא שימש כל צרכו דלא קשיא מידי:

והדא מתני'. דאסרה הבאת לונטיות ביד נשנית קודם שהתיר ר' חנניא בן עקביא:

משתטפין. שופכין על כל גופו:

לא בחמין. שהוחמו מע"ש:

ודא מתניתא. הך ברייתא שאוסרת שטיפה נשנית קודם שחזרו חכמים להתיר רחיצה בחמי טבריא:

הוא מזלף על עצמו. היינו להשתטף:

מפני שמרבה את ההבל. שיוצא מן החמין ונראה כמחמם:

ומכבד את הקרקע. פי' שמרביץ את הקרקע שמתוך שהוא מזלף על עצמו המים נופלים ע"ג קרקע ביתו:

עאל מיסחי. נכנס לרחוץ עם בא בר ממל במרחץ של בטרים בר יטסס:

חמא חד בר נש. ראה אחד שהוא מזלף על עצמו ואסר לו כר"ש בן מנסיא:

ר' אבהו. אמר לא כך הוה המעשה אלא אחרים היו מזלפין ונפל על ר' בא וא"ל ר"א בר' יצחק שאסור לעשות כן וכת"ק הורה:

והוא אמר. ור' בא בר ממל אמר ליה לר' אחא והרי ר' לוונטי לא אמר דבר כשראה שמזלפין:

לית אנן צריכין. אין אנו צריכין לחוש לר"ש בן מנסיא דאוסר דיחידאי הוא וחכמים פליגי עליו אבל שאחרים יזלפו עליו אסור לכ"ע:

עאל מיסח עם ר"י. נכנס בשבת בחמי טבריא שלא נאסרו כדאמרי' לעיל חזרו והתירו להן חמי טבריא:

מהו להניח. פך של שמן בתוך העיגול שהמים בתוכו כדי להפשיר השמן לסוך ממנו קודם רחיצה והעיגול כמו בריכה עשוייה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספים:

הבא גו נטלא. שיטול המים בתוך כלי אחר וה"ל כלי שני ומותר ליתן בתוכו פך של שמן דכלי שני אינו מבשל דהעיגול חשיב ככלי ראשון שנרתחו שאע"פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן האלפס וכו':

ופריך ולא כן. סובר רב דאפי' הלכות המרחץ אסור בבית המרחץ:

ואסור דאמרית לך. שפסקתי הלכה במקום מטונף אסור לי לעשות כן אלא שאמרתי לך כדי לאפרושך מאיסורא. ל"א ואסור דאמרתי לך אסור כלו' דהאי אסור דאמרית לך אלו שאלתני על כך במקום המטונף היה אסור לי לאמרו כן פי' הר"ן והראשון נ"ל:

אשכח תנא דתני. כרב דאפי' הלכות המרחץ אסורים:

מרחיץ כל גופו איברים איברים. כלומר כל גופו מותר לרחוץ אבל לא בבת אחת אלא איברים איברים:

הוי רב. הוא דאסר איברים:

אבלט וכו'. כלומר וכן אבלט שאל ללוי סריסא:

לוי סריסא. כך שמו:

מותר לשתות. חמין שהוחמו בי"ט ולמה אסורין לרחוץ בהן:

א"ל ומכי הוא לה כלום. וכי משפיל הוא אשתך בעיניך הלא אף אם יזנה עמה לא לו יהיה הזרע. ל"א בסריס שאין לו זכרות כלום מיהו היינו טומטום לכן פי' הראשון עיקר:

א"ל. שלא תרגיל עצמה בפריצות:

א"ל וה"נ. לגבי רחיצה חששו חכמים שירגילו עצמם לחמם אף שלא לצורך כלל אבל לשתי' לא חששו דדבר מועט הוא וגם הוא לצורך מזונו משא"כ ברחיצה:

אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ורחיצה אינה שוה לכל נפש אלא למפונקים והא דשרי לפניו ידיו ורגליו דזהו שוה לכל נפש:

הא אם אינו גרוף אסור. מ"ט מ"ש מכירה שאינה גרופה דמותר להחזיר:

מפני שהגחלים נוגעת בגופה. דמוליאר היינו כלי שיש לו שני שוליים והתחתון חלל כעין מחתות שלנו ונותנין הגחלים בתחתון ובעליון המים ולא התירו בכירה אא"כ אינה נוגעת בגחלים כדאמרינן לעיל בריש פרקין דעליה תנן אבל תוכה אסור דהיינו עד ג' או עד מקום שנעשה חריץ:

מפני שהרוח נכנס. בתוך המוליאר דרך נקבים והגחלים. בוערים וה"ל כמבשל בשבת וגזרינן דלמא אתי איהו גופי' לחתויי ואפי' קטומה אסור':

מפני שהוא עשוי פרקים פרקים. שהמוליאר נעשה מחתיכות נחושת ומחובר בבדיל ועופרת חיישינן שמא יתן מים בתוכו אף בשבת כדי שלא יתאכל ויותך הדבר המדבקו ע"י האש:

מפני שהיא מתחממת מכתליה. שאנטיכי היינו כלי שיש לו בית קיבול באמצע לגחלים וסביב לו בית קיבול מים נמצא שהכותלים הם מחממין אותו מכל צד ומתבשל מהרה:

ופתוחה. מלמעלה או מלמטה שהחים יוצא ממנה שרי:

גמ' אלא לתוך הכוס. הוא דמותר ליתן להפשי':

אבל לתוכו. אפי' להפשיר אסור:

לא תני ר"י על סיפא כו'. כלומר בין סיפא ובין רישא קשיא לר"י דבסיפא תני בפירוש אבל נותן הוא לתוכו וכו' וברישא תני לא יתן לתוכו בשביל שיחמו אבל להפשיר מותר אפי' לתוכו:

בשם רב אם להפשירן מותר. אפי' בתוכו וכמתני' חמין לתוך צונן. תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירן:

ולא צונן לתוך חמין. שהתחתוני' מרתיחין את העליונים דתתאה גבר ל"א חמין לתוך צונן היינו חמין מועטים לתוך צונן מרובין ולכך אין מבשלין ולא צונן לתוך חמין היינו צונן מועטים לחמין מרובים:

בכוס. דלשתי' קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה ועוד דכלי שני הוא:

ה"ג ור' שמעון בן מנסיא מתיר אתיא דרב כר' שמעון בן מנסיא. וה"פ ור' שמעון בן מנסיא סובר אע"ג דתתאה גבר כיון שאינו יכול לבשל שרי ורב דמתיר אף ליתן צונן לתוך חמין לתוך המיחם דדמיא לאמבטי כדי להפשירן כר"ש בן מנסיא:

לא בשביל שתיחם. לא שיהיה אפשר שיחמו שם:

אלא בשביל שתפיג צינתה. במקצתן שתפוג שתתחלף כמו וריחו לא נמר מתרגמינן וריחיה לא פג:

ומתחמם כנגד המדורה. אף על פי שמפשיר המים שעליו:

יאות אמר ר' מאיר. שפיר קאמר ר"מ דהרי אין איסור בהפשר מ"ט דחכמים דאסרו:

ומשני ייבא כיי. אתיא כי האי דאמר רבי זעירא:

ה"ג ואפילו במקום שהיד שולטת עד איכן. ר"ן:

עד כדי שהוא נותן ידו. לתוך דבר העומד ומתחמם ונכוית היד:

כאן בכלי שני. היד שולטת בו מסתמא:

כאן וכאן. בין בכלי ראשון בין בכלי שני מן הסתם אין היד שולטת בו:

אלא עשו הרחק. רבנן גזרו בכלי ראשון אם היד שולטת בו אטו חמין שעל האור ממש:

ולא עשו הרחק לכלי שני. ואפי' אין היד שולטת בו שרי:

ההן פינכא דאורזא. האי קערה שיש בה אורז וכן קערה שיש בה גריסין רותחין:

מסייע לאבא. פי' לר' יונה שר' מני בריה דר' יונה הוה וקאמר דמאורז וגריסין איכא לסייע לאבא שהיס"ב אף בכלי שני כיון שהדבר גוש משמרין חומן לעולם וצ"ל הטעם דלא עשו הרחק לכלי שני:

מתני' שהעבי'. מן האור:

מרותחין. בין השמשות:

לא יתן לתוכו תבלין. משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:

אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:

תמחוי. כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות:

חוץ מדבר שיש בו ציר או חומץ. שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין:

ציר. הנוטף מן הדגים כשכובשים אותן במכבש:

גמ' ולערות עליהן מלמעלה. אם נאמר דעירוי הוא ככלי ראשון או לא:

חייליה דר"י מן הדא. כלומר כחו וראייתו של ר"י מהכא:

אחד שבישל בו וכו'. מתני' היא בזבחים פרק דם חטאת אחד כלי חרס שבישל בה קדשים וא' קדרה שעירה לתוכה רותח טעונין שבירה דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דסמוך ישבר אצל בו ולא כתיב ואם בכלי חרש תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ"מ ישבר שמעי' מהא דעירוי ככלי ראשון הוא דהרי בקרא כתיב בישול ואפ"ה אסרינן עירוי:

תמן בכלי חרס. קרא איירי בכלי חרס שבולע הרבה הלכך צריך שבירה אפי' בעירוי:

והתני אף בכלי נחשת. שצריכין מריקה ושטיפה בבישול אם עירה לתוכן נמי צריכין מריקה ושטיפה כבבישול:

אית לך מימר. וכי תוכל לומר שכלי נחשת בולעין אלא ודאי שעירוי כבישול הוא וכדר' יונה וקשיא אר' יוסי:

מהו לערות מן קילוח. מיבעיא ליה אם העירוי ע"י קילוח נמי כעירוי או לא:

מחלוקת ר' יונה ורבי יוסי. כי היכא דפליגי בסתם עירוי כך פליגי בעירוי ע"י קילוח:

עשה כן בשבת. אם עירה בשבת מי חייב משום מבשל דאפילו מדאורייתא חשוב בשול או לא וכן מיבעיא ליה בבשר בחלב:

א"ל. כי האי דאמר ר"ז איזהו חלוט גמור דלא מחמיץ:

כל שהאור מהלך תחתיו. שעדיין הוא על האש:

וכאן. בשבת ובבב"ח לא מיקרי מבשל לחייבו עליו אלא כל שהאור מהלך תחתיו:

ה"ג מלח כציר יין כחומץ. וה"פ דבר מליח דינו כציר ויין אע"פ שאינו חזק דינו כחומץ:

מתני' אין נותנין. בשבת:

כלי תחת הנר לקבל בו שמן. המטפטף משום דשמן מוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל א"נ קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל ליטלו עוד משם דה"ל כמחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו שהרי שמן שבנר מוקצה מחמת איסור הוא דהמסתפק ממנו חייב משום מכבה ואפי' ר"ש מודה דאסור:

מותר. להניח שם:

נאותין. נהנין:

לפי שאינו מן המוכן. שהרי הוקצה לאיסורו:

גמ' כבה. הנר מבעוד יום ולא נודע לו עד שחשיכה נמצא שנתקצה מדעתו שהרי סבר שלא כבה מהו מי אמרינן כיון שהוא לא ידע ה"ל מוקצה או דלמא כיון דאלו ידע לא הקצהו שרי:

כבה בשבת זו וכו'. את"ל כבה בע"ש דשרי דמעולם לא חל עליו איסור מוקצה כבה בשבת זו ונתיידע לו בשבת אחר שכבר נאסר בשבת ראשון מהו:

אין לך דבר. שהוא ראוי כמות שהוא ונגמר מלאכתו שאין צריך שום הכשר לאפוקי פירות טבל שצריכין תקון:

ואינו בהכנה. שלא יהא בהכנתו כלומר שיהא מוקצה אע"ג שהוא לא ידע ולא הוה דעתיה עליו:

אלא דבר אחד בלבד. והם גרוגרות וצמוקין שהעלן לראש הגג ולא יבשו כל צרכן דאיכא אינשי דאכלי אי אזמין גלי דעתיה לא אזמין לא גלי דעתיה ואסור א"נ מוקצה מחמת איסור וזה נראה מקושית דר' נסא בסמוך וכ"ה בבבלי:

הרי שמן בנר. של שבת שהוא ראוי לאכול כמות שהוא ואפילו הכי משכבה אסור:

ומשני לכך נתנו. מתחלה בנר שיהא כלה בתוכו וה"ל כאלו אקצייה בפירוש והלכך אף כשניתותר אסור משום מוקצה:

חטין. שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו ונתגלו אסורין לאכול בשבת ואע"פ שהן בעין וצ"ל דפשיטא ליה דמודה רבי יוחנן בהני דאסורים הם:

הרי בצים. שהושיב עליהם תרנגולת שהם מוקצין אע"ג שראויין לאכול כמות שהן ואיירי שלא ישבה עליהם שלשה ימים שעדיין ראויין לאכילה:

שיעשו אפרוחין. ולא יהיו לאכילה:

עיטורי סוכה. והם מוקצים אם לא גלי דעתיה בפירוש לצורך דבר הניטל בשבת:

ומה דאמר. ר' יוחנן אין לך דבר וכו' באוכלים הוא דאמר הכי:

מוקצה. של גרוגרת וצימוקין שיבש מבעוד יום. ולא נגעו בו. הבעלים ולא ידעו אם הוא יבש ואינו בהיכנו שהן אסורים:

ה"ג הכא במקצתן ומה דאת אמר תמן בכולן. וה"פ מוקצה שיבש בשבת לא היה ראוי לשום אדם שהן מסריחין קודם שיתייבשו ורבי יוחנן איירי כשכבר נתייבשו וראויין לכולם והיינו דקאמר דבר א' בלבד בשנתייבשו ולא נתייבשו כל צרכן דראויין למקצת בני אדם ואפ"ה אסורין:

מתני' מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאשתמושי להדיא שלא דלק בו נר מעולם:

אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא דבנר של חרס עסקינן דמאוס:

כל הנרות מטלטלין. דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. בעוד שהוא דולק דאסור משום דנעשה בסיס לדבר האסור דהיינו שלהבת שבו:

גמ' כופין את הסל וכו'. ואי ס"ד שאסור לטלטלו לאחר שנשתמש בו דבר מוקצה כמו נר היה לנו לאסור לכפותו לפניהם דה"ל כמבטל כלי מהיכנו וסובר רבי חייא דטעמא דמתני' דישן אסור לפי שכבר נעשה בו פעם אחת בסיס לדבר אסור ל"א הא גם ר"ש מודה דנר הדולק אסור וקס"ד אפילו לאחר שכבה א"כ גם הסל אסור:

הדא דר"י. מתני' דאין מטלטלין נר ישן כר"י וכופין את הסל כר"ש דמתיר לטלטל אפילו הנר עצמו לאחר שכבה:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. פי' שהדליקו בו בשבת ובסמוך פליגי אמוראי בדר"מ מיהו לכ"ע אפי' לאחר שכבה אסור לר"מ:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. בעוד שהוא דולק אבל לאחר שכבה שרי:

כל המיוחד לאיסור. שהנר הזה מיוחד להדליק עליו בשבת אסור ואע"פ שלא הדליק עליו עדיין בשבת:

כל שייחדו לאיסור. כגון שהדליק עליו בשבת אסור אפילו לאחר שכבה:

ההן ליבנה. הנך לבנים שעומדות לבנין וכי אינן כמיוחדין לאיסור ולמה לא יהיו אסורין לטלטל ש"מ דר"י הוא דאמר כל המיוחד וכו':

הא מיוחד. שלא נעשה בו איסור שרי לטלטל:

דתנינן תמן. בכלים פי"ח:

מוכני שלה. גבי שידה דהיינו עגלה שלי עץ מוקפת מחיצות למרכבת אנשים ונשים תנן. שידה עשוייה לכלים ולא לאדם:

מוכני שלה. פי' האופן שבה:

בזמן שהיא נשמט'. כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה:

אינו חיבור לה. דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת ארבעים סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמאה המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מיטלטלת מליאה ורקנית דיש לה בית קיבול:

ואינה נמדדת עמה. לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מטלטל מלא ותנן במסכת כלים השידה ב"ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאלו עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי ארבעים סאה טהורה השידה ואע"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקא סבר אף עובי' נמדד עמה והמוכני אינה נמדדת עמה להשלים דרואין כאלו ניטל המוכני ואח"כ תינתן השידה לתוך הכלי:

ואינה מצלת עמה באהל המת. דאם השידה מחזקת ארבעים סאה דאינה מקבלת טומאה מצלת באוהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנס' לבית שהמת בו דא"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות ואהל המיטלטל שמיה אוהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה והכלי' בולטין מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ל"א דקיימא השידה באוהל המת ומוקפת צמיד פתיל ואף על גב דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל היכא דמקבל ארבעים סאה מציל כיון דלא מקבל טומאה:

ואין גוררין אותה בשבת וכו'. דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אף על פי שיש עליה מעות דכיון שאינם על גבי השידה שהוא עיקר הכלי שרי:

היו עליה מעות. בין השמשות:

ונפלו. בשבת נגררת והרי המוכני מיוחד להניח עליו מעות אפ"ה שרי:

דר' שמעון היא. ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה ר' שמעון בעודן עליו דאסור:

אמרין. הקשו למה לא מוקמי' ככ"ע ובשוכח עליו המעות בין השמשות דאפי' ר"י מודה דמותר:

ומשני לית את יכול. אי אפשר לומר כן:

דתנינן תמן. בסיפא דמתני' דכלים:

אית מימר הכי וכו'. וכי אפשר לומר דאיירי בשוכח דהא עדיין המעות בתוכו ושוכח לא מהני לרבנן אלא שמותר לטלטל לאחר שניער מעליו ולמה לא ינער המעות אלא ודאי מתני' כר"ש:

דתנינן. לקמן במכילתין פ' הנוטל:

מטה חבית על צדה. אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים מ"מ מותר לטלטל החבית אע"ג שהיא מיוחד לאיסור:

בשוכח. ששכח האבן בין השמשות שלא מדעת:

ומן דבתרה. פי' וקשיא מן סיפא דהך מתני' היתה בין החביות. ומתיירא שמא תפול האבן על החביות וישברם:

מגביה. לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה:

ומשני עוד הוא וכו'. אף סיפא מוקי לה רב בשוכח:

עלו מאליהן אסור לטלטלן. הרי שהסל מיוחד לכך דאל"כ אם עלו מאליהן אפי' בעודן עליו יהא מותר לטלטל ואפי' הכי מותר לכפות סל וקשיא למ"ד כל המיוחד לאיסור אסור ויותר נראה דה"ג ותני עלה עלו מאיליהן מותר לטלטלו וקשה למ"ד כל המיוחד לאיסור אסור:

במאוס. שהיה הסל מאוס לכך מותר לטלטלו וליתנו לפני האפרוחים דה"ל כגרף של רעי וללישנא בתרא לכך מותר לטלטלו לאחר שירדו אם עלו מאיליהן:

אפי' סאה אפי' תרקב. מותר לכפות לפני האפרוחים והא סאה ותרקב אינן מאוסין וקשיא למ"ד כל המיוחד לאיסור אסר ולא משני מידי:

באטרבולים. שם מקום:

במנורה קטנה. שאין לה חוליות:

קומוי ר' חלבו לא מעברין. מלפני רבי חלבו לא העבירו המנורה מעל השלחן בשבת:

ר' יסא. אזל גבי ר"ת ב"ח בשבת רצה להעביר המנורה מלפניו:

א"ל בפנינו. בפני אתה רוצה לעשות כן בתמיה שהוא היה תלמיד רבי חלבו:

מאן שרי לך. מי התיר לך דהרי רב ור"י אוסרין ור' יהושע בן לוי ורשב"ל מתירין הרי שנים כנגד שנים והדבר בספיקו עומד:

רלב"ח. אומר מעשה היה וכו':

פומט. כלי מתכות ונר של חרס נתון עליו:

וטלטלו הפומט מתחת הנר. והנר נשאר עומד ע"ג השלחן:

מה אנן קיימין. אליבא דמאן עבדו כן:

אפי' פומט יהא אסור. דהא כל שהדליקו עליו אוסר ר"מ:

אפי' נר. שהוא של חרס ומאוס מתיר רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס:

נר. של חרס:

מאוס. ואסור לטלטלו:

לפניו. אם מטה השמן שבנר לפניו הרי הוא מבעיר ואם מטהו לאחריו הרי הוא מכבה:

בכבה. בנר שכבה איירי ברייתא:

במה אנן קיימין. האי ברייתא אליבא דמאן:

אפילו טבלה תהא אסורה. דה"ל בסיס לדבר האסור:

נר מאוס. נר של חרס לכך אסור לטלטלה לפי שהוא מאוס:

ה"ג תני אם התנה עליו מותר. וה"פ אם התנה על הנר לטלטלו מותר אפי' דלק הנר בשבת:

אפי' התנה עליו אסור. דמוקצה מחמת איסור הוא ור"מ סובר כל המיוחד לאיסור אסור ואין התנאי מועיל בו:

ה"ג דרי"א נר מאוס. וכיון שהתנה עליו להשתמש בו לאחר שכבה אינו מאוס:

ל"ג טבלה אינה מאוסה:

מה חמות מימר וכו'. מה ראית לומר דהא דתני ואם התנה עליו מותר כר"י דלמא כר"מ נמי אתיא ובתנאי מודה:

דתני. בסיפא דהך ברייתא דנר שמונח ע"ג טבלה וכו':

פתרין ליה. מפרשן הא דמותר לפתוח ולנעול דוקא בשוכח איירי ששכח הנר על הדלת מבע"י שלא מדעת לכך מותר לטלטל אבל במניח נעשה הדלת כבסיס לדבר האסור ואסור לפתוח ולנעול:

ומקללין. רב ושמואל על מי שעושה כן לפתוח ולנעול דלת כשהנר עליו דאף ר"ש מודה דאסור דה"ל פסיק רישיה:

לא ר"מ. וא"כ אף בשוכח אסור לר"מ וע"כ דהך סיפא לאו ר"מ ה"ה רישא נמי לאו ר"מ היא:

ה"ג הוי מאן תנא אם התנה עליו מותר ר"י. והיינו כדפרישית לעיל:

אבל כוס וכו'. בסיפא דהך ברייתא דמייתי לעיל בריש הסוגיא והכי תניא התם ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת כבה מותר לטלטלו אבל כוס וקערה ועששית אסור ליגע בהן וכן הוא בבבלי דף מ"ד:

אפי' כר"ש. הך סיפא אבל כוס וכו' אפי' כר"ש אתיא ודקשיא דהוא מתיר בנותר השמן לאחר שכבה מ"מ מודה כאן בכוס וכו' לפי שיש בהן שמן הרבה והוא דולק כל הלילה וכל היום וחיישינן שמא יכבה משא"כ בנר קטן דלא חשיב ליה גם צריך ליה בלילה ולא גזר שמא יכבה:

ועששית. כום גדול של זכוכית שקורין לנפ"א:

ומשתמש בהן. שכלים אלו ראויין לתשמיש אדם או שנהנה משמן שבתוכם:

בקדמיתא וכו'. מריש הוה אמינא הא דפליגי בנר שכבה דוקא:

בשגררו עכברים. את הפתילה ממנו שאין הפתילה בתוך הנר:

באפוצה. וגם הנר סתום מכל צד שראוי לתשמיש דבלא"ה אסור לטלטלו שתשמישו לאיסור ל"א או באפוצה שהפתילה דחוקה בתוך הנר וסותמת הנקב שבנר וה"ל הפתילה כלי לעצמו דאי לאו הכי ה"ל בסיס לדבר אסור וכן תירוץ בבבלי ר"פ נוטל ד' קמ"ב ולשון זה עיקר:

אפילו תימא וכו'. השתא מוקמינן אפי' לא גררו וכו' ואינה אפוצה והא דמותר לטלטלו לר"ש דהא עדיין מונח הפתילה בתוכו והרי הוא בסיס לדבר האסור:

כשיש בתוכו שמן. ומותר לטלטלו אגב השמן:

תמן תנינן. לקמן בר"פ נוטל:

האבן והאוכלין בתוכו. דבכלכלה מליאה פירות עסקינן דעיקר נעשית בסיס לפירות הלכך אבן מיטלטלת אגב פירי:

ולא הוינן אמרין כלום. דאפי' אין בה פירות לעולם מותר:

מליאה גחלים בשבת. ולא היו צריכין לגחלים אלא אגב מחתה דאיכא תורת כלי עליה טלטלה עם הגחלים ש"מ דלעולם מותר:

אית לך מימר. וכי אפשר לומר דהגחלים סותמים את הנקב שהרי בערו תחלה וגם א"א לומר שהיה שמן בתוכו דשמן במחתה מה בעי:

אר"א לעולם בעינן שיהא שמן בתוכה או אפוצה וה"ה בכלכלה שהיו בה פירות והכא במחתה זו נמי איירי כשהיו קורטין שנשתיירו מן הלבונה דחזיא להריח ואגב לבונה מטלטל המחתה:

תרכום. מן ארגז של עץ:

גו סדרא רובא. בבה"מ הגדול ולא מיחה בידן דהוה מסופק הלכתא כמאן או דסובר כר' אמי:

עד ג'. שיש בתרכוס שלשה מעלות זו למעלה מזו דינו ככסא ומותר לטלטלו:

ומיכן ואילך. דהיינו יותר משלשה מעלות הרי הוא כסולם ואסר לטלטלו:

מאן דשרי. לטלטל תרכוס כר"ש אתיא:

משוקעת בטיט. שמותר לטלטלו שהגומא שבטיט עומדת ואינו מזיז העפר שבצד הגומא ואינו סותם הגומא:

ודכוותה מותר להחזירו. שאינו כמו חופר גומא שהרי עומדת היא:

אף אנן תנינן. במתני' דפ"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום שביעית וכו' וניטלין בשבת משמע אפילו לרבנן והיכי דמי אלא ודאי במשוקעת בטיט איירי דשרי אפי' לרבנן וכר' אילא:

דר"ש היא. מתני' דכלאים דמותרת ליטול בשבת כר"ש אתיא ולא כרבנן וליכא לסייע לר' אילא:

מפני שכובשת. חריץ הנראה בהילוכו לא ע"י חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו זז עפר ממקומו הרי שלא הוציא ר"י במתני' אלא עגלה של קטן ולא כסא שמשוקע בטיט:

לענין שבת איתאמ'. הא דאמרי' עד ג' ככסא כדפרישית:

לענין חזק' איתאמ'. דעד ג' לא הוה חזקה לסולם יותר מכן הוה חזקה לסולם:

לענין טומאה איתאמרת. דעד ג' הרי הוא ככסא ומקבל טומאה במדרס הזב:

מנורה קטנה. אבל גדולה לא מפני שאדם קובע לה מקום מפני כובדה:

ופריך ולא כלי הוא. המנורה ופשיטא שמותר לטלטלו שהרי כל הכלים שבבית מוכנין הם:

תיפתר. דברי ר"י:

שלקחה. להמנורה לסחורה למכרה ולא לשמש בה בתוך ביתו:

או שבאת. המנורה בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה ולא היתה מבע"י:

ולא ש"מ כלום. שמותר לטלטלו לכך איצטריך דר"י:

מתני' לקבל ניצוצות. מפרש בגמ' טעמא מאי:

ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. ואי שרית ליה מע"ש אתי למעבד הכי בשבת והא דלא חיישי' הכי בשאר דברים כגון מצודות חיה ועוף ודומיהן שאני הכא כיון דממילא הוא לא חשיבא להו מלאכה:

גמ' ה"ג הכא אמר נותנין כלי וכו' והכא את אמר אין נותנין. וקשיין אהדדי מ"ש שמן מ"ש ניצוצות:

ומשני כאן שיש לו צורך בשמן. ואי אפשר לנערו מהכלי נמצא שמתבטל מהיכנו:

וכאן אין לו צורך בניצוצות. שיכול לנערן מן הכלי ולא מבטלו מהיכנו:

דר"י היא. בפ' כל כתבי הקודש תני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר"י אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים שאין יכולים לקבל האור והן מתבקעין ומכבין הדליקה הרי דס"ל גרם כיבוי אסור:

ה"ג אר"י הוינן וכו' מה פליגון רבי יוסי ורבנן. וה"פ סברוהו למימר הא דפליגו ר"י ורבנן בפ' כל כתבי:

בשעשה מחיצה מכלים. שיש בתוכן מים שאינו מכבה עד שיבקעו הכלים:

אבל עם עשה מחיצה של מים. כגון מחיצות שלג וברד דכ"ע לא פליגו דאסור:

מן מה דמר. מהא דאר"ש וכו':

הדא אמרה. מכאן מוכח אפי' עשה מחיצה של מים מחלוקת דהא כשנותנין כלי של מים לקבל ניצוצות למחיצה של מים דמי ואפ"ה מוקם לה כר"י ולא כרבנן:

הדרן עלך פרק כירה