מתני' באחד באדר משמיעין על השקלים. ב"ד שולחין בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו תקליהם ולמה באחד באדר מפרש בגמ':

ועל הכלאים. מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר בו רובע קב לסאה:

בט"ו בו קורין את המגילה בכרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. איידי דבעי למתני דבט"ו באדר שלחנות יושבים במדינות תני נמי כל מה שהיו עושין בו ביום ולהכי לא תני שבי"ד קורין את המגילה בשאר עיירות דלא חש למתני מה שנעשה בכל החדש:

ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות. והשווקים שנתקלקלו בימות הגשמים בשביל עולי רגלים א"נ בשביל הרוצחים בשגגה כדכתיב תכין לך הדרך:

ואת מקוות המים. אם נתרבה בהם טיט מנקין אותן ואם נחסר שיעורן ממשיכין להן מים וממלאין אותן:

כל צרכי רבים. מפרש בגמרא:

ומציינין את הקברות. שלא יאהילו עליהם הכהנים ועושי טהרות והציון הוא שממחים סיד ושופכין אותו סביב הקבר ובימות הגשמים היה הסיד נמוח וצריך לחזור ולציינו:

גמ' בעונתן. בזמנן קודם ר"ח ניסן כדי שיכולין לתרום תרומת הלשכה שממנה לוקחין קרבנות לצרכי השנה הבא מניסן ואילך ולכך משמיעין באחד באדר שלשים יום קודם:

תרומת הלשכה. היא התרומה שתורמין מן הלשכה שנתנו בתוכה כל השקלים כדתנן לקמן פ"ג:

ואמר ר"ש בר"י. דהיינו טעמא דתורמין הלשכה דוקא בר"ח ניסן:

כתחלתה. כמו שהיתה תרומה ראשונה בשעה שהוקם המשכן שהיתה בר"ח ניסן כן לדורות נמי מר"ח ניסן מתחילין לתרום מן החדש:

נאמר כאן חדשי. זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה:

ונאמר להלן חדשי. ראשון הוא לכם לחדשי השנה:

שבק רבי טבי וכו'. הניח ר' טבי רישא דברייתא ואמר הסיפא לחוד:

דל כן. ולא נכון לעשות כן שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמסיפא לא שמעי' דמדאורייתא צריך להביא מן החדש:

ת"ל בחדשו לחדשי. דה"מ למכתב זאת עולת החדש:

בחדש אחד כו'. וה"פ זאת עולת החדש בחדשו שיחדש ויביא מתרומה חדשה לכל חדשי השנה:

יכול באיזה חודש שירצה. ויתרום לכל חדשי השנה:

ויתנו קול ביהודה ובירושל'. להביא לה' משאת משה עבד ה' והיינו השקלים ש"מ שמכריזין על השקלים:

תמן תנינן. מגילה פ"ק:

אף שימוע שקלים וכלאים. איכא בין אדר ראשון לשני שאין משמיעין אלא בשני:

ר' חלבו וכו' עד זמן קרייתה. ל"ג:

ויאות. שפיר קאמרת דשימוע שקלים וכלאים אינן אלא בשני:

עד כדון וכו'. עדיין יש בשנה קודם ראש חודש ניסן ששים יום ולמה יקדמו כל כך:

עד כדון אינון דקיקין. עדיין הצמחים דקים ואינן ניכרין לידע אם הם כלאים:

מעתה. דעיקר טעם הכרזה כדי שיביאו בעונתן דוקא א"כ למה משמיעין על שקליהם באדר הא אי אפשר להן להביאן קודם ר"ח ניסן וי"ג מראשו של חורף וה"פ לפי דבריך צריכין בני בבל להשמיע בראשו של חורף כדי שיבואו לירושלים בראש חודש ניסן:

והא תנינן. לקמן פ"ג:

בפרוס הפסח. היינו ט"ו יום דפרוס לשון מחצה הוא ושלשים יום קודם החג שואלין ודורשין:

ה"ג א"כ. לפי משמעות משנה זו נאמר דג' זמנים אלו קבעו לתרום משקלי הקרובים לירושלים בפסח והרחוקים קצת בעצרת והרחוקים ביותר בחג נמצא שדי אף לבני בבל בהכרזת אדר שעדיין יש פנאי שיביאו שקליהן קודם החג:

כולה כאחת היתה באה. לצורך כל השלשה תרומות היו תורמין בראש חודש ניסן ואף שלא היו בה ממקומות הרחוקים לית לן בה שתורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות:

כדי לעשות פומבי לדבר. לפרסם ולהודיע כי בחג הפסח חובה להביא תרומת מקום הקרוב לירושלים והרחוק במקצת בעצרת והרחוק ביותר בחג אבל לתוך הקופות לא בא משקלי הרחוקים:

הן נקרא ולא נבהת. איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה:

לטובה. לנדבת משכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב הביאו:

לרעה. במעשה עגל כתיב ויתפרקו כל העם:

לטובה. במתן תורה כתיב ויוצא משה את העם ולא יצאו מעצמן:

לרעה. בשילוח מרגלים ותקרבון אלי מעצמן:

אז ישיר משה. וע"י התעוררת משה השירו גם בני ישראל:

לרעה. בביאת מרגלים ותשא כל העדה אתי קולם מעצמם:

אכן השכימו השחיתו. כלומר גם הנביא צפניה הוכיחן כיוצא בזה השחתה עשו בהשכמה והטוב לא עשו בהשכמה שגבי עגל כתיב וישכימו ממחרת וגבי נדבת המשכן כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ולא בהשכמה ממש:

אופיא. דעתם ומנהגם של אומה זו:

נתבעין לעגל. כשתבעו מהם זהב לעגל נתנו וכשתבעו למשכן נתנו:

הדא מתניתא. פליגא על ר' בא דלכך נתנו למשכן כדי לכפר על מעשה עגל:

בפרשה זאת. היא פרשת ויקחו לי תרומה:

מה שירצו יעשו. לצרכי המשכן יהיה לאיזה צורך שיהיה וגם כמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן:

מה שירצו יעשו. לאיזה קרבן שהיו צריכין וכן מבקרין מומין היו לוקחין שכרן מתרומת הלשכה וכמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן ובלבד שיהא יד כולם שוה:

תרומת אדנים לאדנים. דוקא ולא לשאר דברים:

אף בפרשה הזאת. והיא פרשת כי תשא:

הכל יוצאין בי"ד. אפילו כרכים שהוא עיקר זמן קריאתה והא דתנן כרכים קורין בט"ו היינו אם רצו משא"כ עיירות אסורים לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור:

לא בא אלא ללמדך כו'. כלומר ולא תיקשי לך א"כ דהכל יוצאין בי"ד בזמניהם ל"ל דבבבלי ריש מגילה אמרינן בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה וקאמר הש"ס דלר' חלבו בא ללמד שיכול לקרות' באחד מהזמנים באדר ראשון או בשני ובמגילה פ"ק הגירסא לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות בשני ואיכא לפרושי דה"ק בזמניהם אתי ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני והא ודאי דלר' חלבו קשיא מתני' דתני בט"ו קורין את המגינה בכרכים דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו דוקא בט"ו א"נ הכי קשיא ליה דבמתני' משמע שאין קורין אלא באדר שני דומיא דאינך:

הוון יתיבין. והוה קשיא להו מתני' לר' חלבו:

ה"ג לא מסתברא אלא לשעברי אבל להבא לא. וה"פ הא דר"ח אינו אלא לשעבר אם קרא בכרכים בי"ד שיצא אבל לכתחלה צריך לקרות בט"ו ומתניתין איירי בלכתחלה:

ופריך והא תני מקום שנהגו לקרות שני ימים. והיינו במקום שמסופקים אם הוא כרך או כפר ואס"ד שהכל יוצאין בי"ד למה קורין שני ימים:

א"ל אף אנא סובר כן. שאינו יוצא בי"ד:

ויאות. בתמיה וכי שפיר קפריך דקאמר שאף הוא סובר כן. ל"א ויאות וספיר קאר"ח ולא קשיא מהך ברייתא:

שמא אין שומעין לו. וכי מוחין בידו:

אם אומר את כן. שעיר שהיא ספק כרך אם קראו בי"ד שאסורין לקרות בט"ו עקרת זמן הכרכים בידיך ולא ידענו שהוא ספק ובטלת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בט"ו לחלוק כבוד לא"י וכין שאין מוחין בידן לא קשיא לר' חלבו דלכך קורין שני ימים אע"פ שיצאו בקריאת י"ד כיון דלא אפשר:

מצות הנוהגות באדר שני. כגון סדר פרשיות ומקרא מגילה ומתנות לאביונים:

שהן שוין בזה ובזה. שבי"ד ובט"ו שבראשון נמי אסור בהספד ובתענית. לא אמר אלא הנהיג. אבל אין מורין כן:

כותבין אדר הראשון ואדר השני. כלומר ולא אמרינן דאדר ראשון שבט מיקרי אלא שניהן הן אדר וכותבין בשטרות אדר. אלא שבאדר שני כותבין אדר תניין:

כותבין תי"י. שהיא ראשי תיבות תניין וסגי בזה:

ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראויה לשתות:

ומפרקין את המנעול מע"ג אימום וכו'. לאו צורכי רבים היא אלא סיומא דתוספתא היא ובחול המועד איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:

תמן תנינן. פ"ק דמ"ק. משקין בית השלחין ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים במועד:

ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד:

ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר:

לא כבר יצאו באדר. ולמה להו לצאת שנית במועד:

ואין הצמחין. של הכלאים היו ניכרין כולן בחמשה עשר באדר:

מניין. רמז לציון הקברות מקרא:

טומאה קוראת וכו'. כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:

ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרישו מפני הטומאה:

עצם. קדריש כולא קרא:

על העצמות. אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בהן רובע הקב אע"פ שאינן לא רוב בנין ולא רוב מנין:

על השדרה ועל הגלגולת. אע"פ שאינן אלא עצם אחד:

ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין:

אף היא הולכת. ומתגלגלת למקום אחר ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאים טהרות שלא כדין:

למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ אינו מרגיש עד שיבוא על הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת כשיבוא על הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם:

מכאן לציון. שעושין סימן:

ה"ג תני מצא אבן וכו' אע"פ שאינו רשאי. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באהל:

ה"ג אני אומר מת קמצוץ והיה נתון תחתיה וכ"ה במ"ק. וה"פ מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן:

קמצוץ. פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף פ"ו:

היו שתים. אבנים מצויינות וריוח ביניהן:

עליהן טהור. שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן:

אם היה חורש בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש:

הרי הן כיחידות וביניהון טהור. דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא:

ה"ג ותחתיהן טמא:

שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:

ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו:

מוטב שיתקלקלו בו לשעה. עד שיתעכל:

ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:

מתני' משרבו עוברי עבירה. מפרש בגמרא:

גמ' שהיו מנכשין שדותיהן. דכשנוטלין הכלאים מאליו היה מתנכש:

שהיו נהנין מן הכלאים. שמשליכין לפני בהמתן:

וכל אשר לא יבא. בעזרא כתיב:

מנין שהיא פטורה מן המעשרות. שביד ב"ד להפקיר שדה שתהא פטורה מן המעשרות:

לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע ויד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרב העומר ושתי הלחם:

ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש וכדמפרש בסמוך:

וחדש אחד. שחכמים מוסיפין בעיבורם בשביעית וכי אינו פוטרים הפירות ממעשרות ואס"ד הפקר ב"ד אינו פוטר ממעשרות למה יהא מעובר אם עיברוהו בשביעית:

עד כדון שביעית. הניחא שביעית שאין מעברין משום שתי הלחם והעומר וכדפרישית:

מוצאי שביעית. מאי טעמא אין מעברין ואיידי דאייתי להך ברייתא פירשה ולקמן מסיק פירכא לראיה זו דמייתי מינה דב"ד מפקירין:

עד שלא התיר ר' להביא ירק מח"ל לארץ. שחששו שמא יביא עמהן גוש מארץ העמים שמטמא במגע ובמשא ויטמא טהרות של א"י:

אבל משהתיר ר' להביא ירק. וכ"ש תבואה:

היא שביעית היא של שאר שני שבוע. דלעולם מותר לעבר שהרי לא יאכלו הספיחין שיוכלו להביא תבואה מח"ל:

שהיו השנים כתיקנן. וישראל שרוין על אדמתן ובהמ"ק קיים אבל בזמן הזה שאין בה"מ קיים והארץ ביד עכו"ם אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע דלעולם מעברין אפי' בשביעית:

אין מן הדא וכו'. אדלעיל קאי דר' יונתן דייק דהפקר ב"ד פוטר מן המעשר וקאמר ר' אבון דמהא ליכא למשמע דמדאורייתא מוסיפין חדש העיבור אלא דבשביעית מדחין אותו ואם עיברוהו עשו כדינא דאורייתא ועברו אתקנת חכמים:

שמרהו. שיבא החודש הזה בחידושו ולולי הוספת החדש הזה היה חג פסח לפעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים:

והיידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה דב"ד פוטרין מן המעשרות:

גדיש שלא לוקט. מתני' היא בריש פ"ה דפיאה וה"פ מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט:

כל השבלים. הנוגעות בארץ הרי הן של עניים. דספק לקט הן:

ה"ג דב"ש היא ברם כבית הלל עניים מעשרין ואוכלין אמר ר' יוסי שמענו שהוא פטור מן המעשרות ד"ה משום קנס. וה"פ מתני' אתיא כב"ש דאמרי הפקר לעניים הפקר ולפיכך פטורין מן המעשר אבל כבית הלל אין לו דין לקט וחייבין במעשרות ורבי יוסי אמר שמענו שאפילו כב"ה אתיא מתני' דכיון דקנסו רבנן והפקירו השבלים שנוגעות בארץ הרי הוא כהפקר ב"ד ופטור מן המעשרות:

מתני' שולחנות. שם לשלחן שלפני השלחני שמקבל עליו וכן קורין החלפני שלחני בכל המשנה:

במדינה. בירושלים וי"מ בכל ערי ישראל חוץ לירושלים והיו מחליפין מחצית השקל לכל מי שצריך:

ישבו במקדש. לפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבין במקדש כדי שימהרו להביא ולי"מ במקדש היינו בירושלים:

התחילו למשכן. ומוציאין העבוט מביתו של מי שלא הביא שקלו:

לוים. לאפוקי ממ"ד כל דעבר על פקודייא:

אבל לא נשים. ונתנו איש כופר נפשו כתיב ולא אשה:

ולא עבדים. דילפינן לה לה מאשה:

וקטנים. אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים:

שוב אינו פוסק. אביו מלשקול בשבילו שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגדל ולא תפסוק:

ואין ממשכנין את הכהנים. אע"פ שחייבין במחצית השקל:

מפני דרכי שלום. מפרש בגמ':

כל כהן ששוקל אינו חוטא. ואע"פ שאינו חייב לשקול וסד"א אם שוקל נמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד קמ"ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו לציבור לגמרי:

לעצמן. להנאתן ולא היא דחייבין לשקול אלא שעומר ושתי הלחם לוקחין משקלי ישראל לבדן:

גמ' הא לתבוע תובעין. מן הנשים ועבדים וקטנים דדוקא אין ממשכנין אותן:

הדא דתימר. שתובעין מן הקטנים דוקא כשהביא שתי שערות אע"ג שלא הגיע לכלל שניו:

אבל. אם לא הביא שתי שערות. ולא הגיע לכלל שניו אפי' תובעין לא:

ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. ויגדיל שיגיע לכלל שניו ל"א ה"ג ולמשכן אין ממשכנין עד שיהיה בן כ'. ולפ"ז ניחא הכל אף הסוגיא דלקמן (הלכה ד'):

כיני מתניתא. כן צריך לפרש מתני' דדרכי שלום היינו מפני הכבוד לפי שעבודת הקרבנות עליהם וכי היכא דלא ליתי לאנצויי ולי נראה מפני הכבוד היינו שמחוייבים לנהוג בהם כבוד דכתיב וקדשתו ואיסורא ליכא דכיון דתנאי ב"ד הוא על העתיד לגבות הם מחלו להכהנים:

י"ב שבטים יתנו. זה בגימטריא שנים עשר והכהנים והלוים בכלל:

כן משיבין חכמים לר"י. דחכמים סוברים דלריב"ז מותר להביא משקלי הכהנים עומר ושתי הלחם שלא נאמר וכל מנחת כהן אלא במנחת כהן יחיד אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הציבור:

חטאת יחיד מתה וכו'. כמו דמצינו שיחיד חלוק מציבור שחטאת יחיד מתה ואין חטאת ציבור מתה ה"נ איכא לחלק בין מנחת יחיד למנחת ציבור:

וקשיא וכו'. הש"ס לא סיים למילתיה דר' טבי ומקשי עליה א"נ הא דקאמר בסמוך והוא מותיב לון שינוייה הוא וכאלו קאמר אלא:

שאין חטאת וכו'. מתני' היא בפ"ו דיומא:

והוא משיב להן. וכי שקלים לאו נדבת יתיר הן ולמה יביא מהן עומר ושתי הלחם:

כל דעבר בימא יתן. דהיינו כהנים ולויים וישראלים שכולן עברו בים סוף. על הפקודים היינו בין אותן שנמנו לבדן בין אותן שנמנו עם ישראל יתנו תרומת ה' והא דכתיב בפ' ואלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' דשמעינן דהכהנים ולויים לא נתנו היינו בתרומת האדנים אבל בתרומת שקלים לקרבנות ציבור הושוו כולן:

כל דעבר על פיקודייא. וכהנים ולויים לא עברו במניין לפני משה אלא הוא הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן:

מתני' קיני זבין וזבות. תורים ובני יונה שזבין וזבות מביאין ובכותים איירי אבל בעכו"ם אין זבין וזבות:

כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן. דכתיב איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

וכן מפורש על ידי עזרא. כשרצו הכותים לסייען ושלחו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלקיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית בשותפות לאלקינו ולכם אין חלק צדקה וזכרון בירושלים:

קולבון. כלומר דבר קל ומועט שמוסיפים על מחצית השקל כשרוצין ליקח מן השלחני ב' חצאי שקלים בעד שקל שלם:

השוקל ע"י אשה וכו' פטור. כגון שהלוה להם דכיון דפטורין הן לא מחייבו בקלבון ואי לא הלוה להם אלא שפורע בשבילם אפי' שוקל בשביל בר חיובא פטור מן הקלבון כדלקמן:

ואם שקל על ידו וע"י חבירו. בשהלוהו איירי ושוקל שקל שלם מחצית השקל בשבילו ומחצית השקל שמלוה לחבירו חייב קולבון אחד דסבר הנותן מחצית השקל הקצוב בתורה פטור מן הקלבון וב' ששקלו שקל שלם אין נותנין אלא קלבון אחד:

רבי מאיר אומר שני קלבונות. דסובר ר"מ השוקל מחצית השקל חייב בקלבון הלכך שנים ששקלו שקל שלם חייב ב' קלבונות:

הנותן סלע. דהיינו שקל שלם לשלחני של הקדש ונוטל ממנו מחציתו ושקל האמור כאן היינו מחצית השקל:

נותן ב' קלבונות. מפרש בגמ':

גמ' הא לתבוע אין תובעין. מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן מקבלין אבל אין תובעין מהן וקשיא הכא אמרינן שאין תובעין וברישא תנן אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים דמשמע אבל תובעין מיהת:

כאן. רישא איירי בקטן שהביא שתי שערות ותובעין וסיפא בקטן שלא הביא שתי שערות דאפי' תובעין נמי לא:

תיפתר. תפרש דמתני' אתיא כמ"ד דכותי כעכו"ם לפיכך אין מקבלין ממנו:

דאיתפלגון. דפליגי:

מתני' בעכו"ם. דוקא הוא דאין מקבלין מידן אבל מכותיים מקבלין:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אדם. כי יקריב מכם קרבן ודרשינן אדם לרבות את הגרים וקשיא למה לי קרא תיפוק ליה דלא גרע מעכו"ם דאיתרבו מאיש איש שנודרים נדרים ונדבות אלא לאשמועינן דהא דכתיב מכם למעט מומרים דוקא מומרים מישראל אבל מגרים אפי' ממומרים מקבלין והכי קאמר מכם בכם חילקתי אבל בגרים לא ואי לא כתיב אדם ה"א בכם חילקתי ולא באומות כדאיתא פרק קמא דחולין והשתא מכותים אף על פי שחזרו לסורם מקבלין מהן. וא"ת הא אדם גבי נדבה כתיב וע"כ לומר דשקלים לנדבה דמיין אם כן למה אין מקבלין מעכו"ם דהא כתיב איש איש י"ל דכתיב גבייהו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה:

ופריך מתני' פליגא וכו'. כלומר סיפא דמתני' קשיא לר"א:

וכי יש קיני זבים בעכו"ם. הא בני ישראל כתיבי בפרשה אלא ודאי דסיפא בכותים שהיו גרים וכיון שחזרו לסורם קא משמע לן דאין מקבלין מהן וקשיא רישא בעכו"ם וסיפא בכותים:

ומשני והא כיני. כלומר יהי כן רישא בעכו"ם וסיפא בכותים:

בתחלה. בתחלת הבנין אין מקבלין מהן שום דבר דשמא לרפיון המלאכה מתכוונים:

ובסוף. לחזק את בדקיו:

ה"ג מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהם דבר מסוים. וה"פ דבר שאינו מסויים כגון מים ומלח ודבר מסויים דבר שנראה בעין אין מקבלין מהן דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו:

הקדש נדבה לבדק הבית. ולא מפליג בין תחלה לסוף ובין דבר מסויים לשאינו מסויים:

ה"ג ובלבד דבר מסוים. וה"פ ברייתא איירי דוקא בדבר מסויים:

מתני'. דפ"ק דערכין קשיא על רשב"ל:

הכל שוין וכו'. ברישא תנן עכו"ם רמ"א נערך אבל לא מעריך רי"א מעריך אבל לא נערך זה וזה מודים שנודרין ונידרין ונודרין היינו דמי פלוני עלי ונידרין דמי עצמו עלי או שאמרו אחרים דמי פלוני עלי והכל לבדק הבית שמעינן דמקבלין מהן:

ומשני פתר לה. הא דנודרין ונידרין היינו עולות אבל לבדק הבית לא:

ופריך הניחא נודרין. איכא לאוקמי בעולה אלא נידרין ליכא למימר בעולה דאם הישראל מדירו שיתן עולה מי ישמע לו העכו"ם:

ומשני לא בשאמר הישראל וכו'. וה"ז כאלו הישראל מדירו שהרי ע"י נדר. הישראל הוא מתחייב:

ופריך ואינו מביא. העכו"ם עם העולה נסכים בתמי' וכיון שצריך להביא נסכים אי אפשר שלא יהי' מותר ותנן לקמן מותר הנסכים לכלי שרת:

ומשני נמצא מביא דבר מסויים. כלומ' וליטעמך הא אף לר' יוחנן קשיא הרי מביא דבר מסויים דכלי שרת דבר מסויים הן:

התיב ר"י בר' בון. לתרוצי לרבי יוחנן:

וערכין לא לבדק הבית אינון. בתמיה ותיקשי לך מתני' גופא:

היך מה וכו'. ע"כ לומר דהתם לא מיקרי דבר מסויים כיון דלבו לשמים כלומר לגבוה ואנן לבדק הבית יהבינן ליה ה"נ במותר הנסכים כיון שהוא נותנן להקריבן לגבוה וממילא ניתותרו ויהבינן להו לבדק הבית לא מיקרי דבר מסויים:

מה עבד לה רשב"ל. דערכין ומותר נסכים לדבר שאינו מסויים מיהא דמיין דקאסר רשב"ל:

נבנות בית וגו'. דדוקא אבנין הבית קפיד קרא אבל אכלי שרת וה"ה שאר צרכי הבית לא קפיד קרא:

מעתה. דקאמרת כיון דכתיב לבנות בית אבנין הבית קפיד קרא א"כ ה"ה לצרכי ירושלים אין מקבלין מהן כדכתיב שאין להם חלק בירושלים:

מתני'. דתנן ואלו שחייבין בקלבון משמע דאין לך מי שחייב בשקל שלא יהא חייב בקלבון אתיא כר"מ:

ה"ג דר"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא חייב בקלבון. וה"פ דרמ"א לעולם חייב בקלבון מן התורה אפי' נותן מחצית שקלו:

כזה יתנו. שהוא נקי מכל סיג שהרי מאש היה והלכך כל השקלים צריכין קלבון שיהא הכסף הנקי שבהם מחצית השקל:

ה"ג אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל. וה"פ הגזבר צריך ליקח ממנו שני קלבונות אחד בשביל השקל שהוא מחזיר לו ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו שהיה צריך ליתן להשלחני:

דברי הכל היא. אפילו לרבנן צריך ליתן שתי קלבונות אם נתן סלע ונטל שקל קלבון אחד מפני שלא שקל שקל האמור בתורה ואחד מהחצי שקל שמקבל מהגזבר:

ה"ג על דעתיה דרב ג' קולבונות אינון אחד שקל שהוא נותן וכו' ואחד לדבר תורה אתא ר' ירמיה וכו'. וה"פ לרב אליבא דר"מ בנתן סלע ונטל שקל חייב ג' קלבונות אחד לשקל שהוא נותן אלו היה נוטל מהשלחני ואחד לשקל שהוא נוטל שאם מחליפו נותנין לו חצי שקל וקלבון וא' לדבר תור' שהוא צריך להוסיף על חצי שקל של תורה. והרא"פ החליף הגרסאו' והאריך הדברי' ללא צורך והגי' שלפנינו עיקר:

והן שחלקו וכו'. והוא דהוה השותפות שלאחר חלוקת הירושה שותפת להיפטר ממעשר בהמה דוקא שחלקו הירושה לפי שוויה ולא לקח כל אחד המחצה מן הבהמות שהיו בשעת מיתת אביהן דהשתא ליכא למימר דזהו חלקו דודאי בשעת מיתת אביהם היה מגיע לכל אחד חצי הגדיים וחצי התיישים והשתא קנין הוא שקונה זה מזה והבהמות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר מטעם לקוח שהוא פטור והעתידין לבא פטורין משום שותפות:

היא חלקו משעה הראשונה. ושם ירושה עליהן וכשחזרו ונשתתפו הדרא לה שם תפיסת הבית כמעיקרא והבהמות שהיו בשעת חלוקה [אינן] פטורין משום לקוח והעתידין לבוא חייבין דלאו כשותפין הן:

כלקוחות הן. דאין ברירה והיו מעיקרא לקוחות והשתא שותפין:

כהאי דתנינן תמן. בבכורות פ"ט:

הלקוח. או שניתן לו במתנה:

ופטורין ממעשר בהמה. איירי בשחלקו וכו' וכדפרישית במתניתין:

ולמה לית אנן אומרין. ארבע דינים חלוקים בדבר:

בזה ובזה. בקלבון ובמעשר בהמה:

היך עבידא. כמו היכי דמי:

ה"ג חלקו את הנכסים ולא חלקו את הבהמה חייבין בזה ובזה חלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים פטורין בזה ובזה. וכ"ה בבכורות פ"ט. והכי פרושו חלקו את הנכסים וחזרו ונשתתפו ולא חלקו בבהמה דגבי קלבון הוו כשאר שותפין וגבי בהמה הוו כתפיסת הבית:

הן הן עיקר נכסיו. ואף על פי שחלקו את הנכסים ולא חלקו את הבהמה פטורין מקלבון:

רבי שמי. פריך וכי מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה הואיל ולא חלקו נאמר שיהיו פטורין מן הקלבון אע"פ שלא נתנו שקליהן מן ירושת אביהן ואע"פ שהבהמות הן עיקר הנכסים אין לפטרן. כך למדתי ממגדל עוז בשם הר"מ מקוצי ודלא כהרא"פ ודבריו תמוהין:

לא שנייא היא. שאני הכא שהוא נותן סלע שלימה מאותן המעות שהיו מגיעין על חלקו הלכך הרי היא כאלו לא חילקו:

ופריך מעתה. לדבריך שעיקר הטעם שפטורים לפי שהוא נותן הסלע השלימה מה שהוא מגיע על חלקו אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו יהיו פטורין ואנן לא תנן הכי:

היא שני אחין וכו'. כלומר אין חילוק כל שבא מכח ירושה הרי הוא כתפיסת הבית אע"ג שאינן בירושה דאורייתא ולא שקל החותן בשבילם ויש פירושים אחרים בשמועה זו וזהו הנ"ל לפום פשטא דשמעתתא:

שולחנין. שגבו השקלים במדינה כמ"ש הרמב"ם הן נטלו אותן בשכרן:

להוצאת דרכים. להביא השקלים לירושלים:

סליק פרק ראשון