מתני' המקנא לאשתו. לישנא דקרא נקט וקינא את אשתו ולקמן במתני' מפרש כיצד מקנא לה:

מקנא לה ע"פ שנים. אם בא להשקותה מי המרים צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה ואינו משקה אותה:

ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו. ואפי' אין עדים שנסתר' אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה נאסר' בסתירה עד שתשתה שסתירת' אוסרתה עליו מספק רי"א צריך שני עדים אף לסתירתה:

עד אחד. אם יש להתובע עד אחד שחבירו חייב לו אף על פי שהתובע אינו טוען ברי אלא על פי העד זוקקו לשבועת ממון לא כל שכן שמשקה על פי עד אחד:

גמ' ה"ג. ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימה אלא מתוך מתון. וה"פ שיקנא לה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול ויליף ליה מדכתי' ועבר עליו רוח קנאה היינו רוח טהרה:

מה איתאמרת למצוה. מיבעי' ליה אם למצוה לכתחלה נאמרו הדברים שלא יקנא מתוך שחוק או אפי' לעכב שאם קינא באח' מכל הדברים אין קינויו קינוי:

ופשיט אתיא כהדא כל מקום שנא' תורה או חוקה בפרשה כל האמור בה מעכב. ובפ' סוטה נאמר זאת תורת הקנאות ש"מ דמעכב:

חובה. לקנאות את אשתו אם רואה שנסתרת עם שכיניה:

ר"י. דידיה אמר רשות אם ירצה רשאי לקנאו' ואינו עובר על לא תשנא את אחיך בלבבך:

כאורין. דברי' מכוערים בפריצות כגון ראשה פרוע ושאר דברים השנויי' בסמוך:

לפום כן. לפיכך הוא אומר חובה לקנאות כדי שלא תבא לידי איסור או שיתברר על ידי מים:

וצדדיה מפורמין. צדי בגדיה קרועין עד שנראה בשרה או חלוק':

ת"ל כי מצא בה ערות דבר. ודברי' אלו לדבר ערוה דמיין ומצוה להוציאה הרי דמודים ב"ש שמוציא' ע"י דברים מכוערים וא"צ לקנאותה:

קיימתיה בעדים. הא דיכול להוציאה משום דברים מכוערין בשיש עדים בדבר:

וכאן. בסוטה ליכא עדי' בפריצות אלא בקינוי':

אפי' הקדיחה תבשילו. שרפה ע"י אור או ע"י מלח יכול לגרש את אשתו דדרי' כי מצא בה ערות דבר או ערוה או שאר דבר סרחון:

לפום כן הוא אומר רשות. דאם נמצאו בה דברים מכוערים יגרשנה דלא יהא אלא הקדיחה תבשילו:

ה"ג ומ"ט דר' יהושע כי מצא וכו':

דבר דבר. לג"ש נאמר כאן דבר ונאמר להלן ע"פ שנים עדים יקום דבר:

ה"ג ומשקה ע"פ שנים ומעלה בו וכו'. וה"פ ערוה ודבר בעינן ב' והיינו הסתיר' והקינוי ומעלה בו בשעת השקאה ע"פ תנאים שהתנ' עמה ע"פ עידי קינוי ל"א דפרי' הש"ס הא כתי' ומעלה בו מעל משמע בו לחודא והיינו ע"פ עצמו שהקינוי והסתירה ע"פ עצמו סגי ומשני בתנאים וכו'. שהמעילה בו היא ע"פ אחרי' ופי' זה עיקר ובגי' התו' ליתא:

ואין מציאה בכ"מ. לענין הדין לדון ע"פ מציאה זו אלא בעדים כמו כי ימצא בקרבך באח' שעריך וכו' והדומי' לו:

מה מקיים ר"ל דבר. כלומר לר"י ב"י אליב' דר"ל האי דבר במאי מוקמ':

דבר שהוא מרגיל לבוא לידי ערוה. דהיינו יחוד א"נ דבר מכוער:

עד אחד מהו שישקה. כי"ל דמתני' קמיבעיא ליה דע"פ עצמו שמעינן מדכתי' ומעלה בו אבל ע"פ עד אח' מנין. ומשני ומה אם פיו שאינו זוקק לשבועת ממון אם מודה שחייב ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא וחייב ואין כאן שבועה ואם מודה בקנס פטור ואם כופר הכל פטור הרי הוא משקה אי נמי פיו של התובע אינו זוקק הנתבע לשבועה אם מכחישו ואפילו הכי משקה על פי עצמו ופירוש זה עיקר:

קרוב מהו שישקה. לרבי אליעזר מבעיא ליה ופשיט מי קרוב מבעלה. ואפילו הכי תנן במתני' שמשקה על פי עצמו כל שכן קרוב אחר:

ופשיט מה בינו לבין קרוב. וכי היכי דמשקה על פי קרוב על כרחך לומר דכל שבעלה מאמין בדבר יכול להשקותה אם כן הוא הדין בעד מפי עד:

ופרי' קרוב אף על פי וכו'. כלומר לא דמיא עד מפי עד לקרוב דקרוב אפשר שיהיה כשר לאחר זמן כגון שהוא קרוב ע"י חתנות שנשא אחותה או בתה ושאר קורבה שפוסלין אותו וכשתמו' אשתו כשר להעיד אבל עד מפי עד לעולם פסול:

הכי גרסינן מאי טעמ' דרבי אליעזר ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו וכו' ומעלה בו בסתירה והכי פירוש "(אמר רבי) אליעזר דמתני' פריך מאי טעמא ומשני כי מצא וכו' וערוה הכי גרסינן מה מקיים רבי ליעזר ערוה ומשני ערוה שהיא באה מכח דבר סתירה הבאה מכח קינוי דשני עדי' ומעלה בו שהסתירה שהיא המעילה נעשי' על פי עצמו משקה אותה:

הכי גרסי' א"כ אין לדבר סוף הכל ממנו לקנאות לה בינו לבינה ולהביא עדים וכו'. והכי פירוש לדבריך פעמים שלא קינא לה הבעל וכשיכעוס יאמר שכבר קינא לה בינו לבין עצמו מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל דהו דכיון דלא קינא לא נזהרה בו ומפסדת כתובתה בזמן הזה שא"א להשקותה אי נמי דכבר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ונאסרה לו:

אמר רבי יוסי. לתרץ קושית חכמים מה טיבה להסתר כלומר אין הכל ממנו אלא היא עשתה שלא כהוגן שנתיחדה עם איש אחר וכיון שעשתה שלא כדין אין אחריות כתובתה עלינו:

אלא אתיא. הא דאמרו חכמים לדברי רבי אליעזר אין לדבר סוף לר"א דמתניתין שיקנא לה בפני שנים ואחר כך יאמר שנסתרה על פי עצמו והיא לא תרצה להתבזות ולשתות ותפסיד כתובתה הכי גרסינן די לא אתיא אלא על דמתניתין הכל ממנו לקנות לה על פי שנים ולומר מפיו שנסתרה ולפוסלה מכתובתה:

אפי' כהדין תנייא אתיא. אף על דברי ריב"י יפה השיבו חכמים שאין לדבר סוף למ"ד דמקנא לה אפי' מאביה ומבכה:

קשיא הכל ממנו לקנות לה מאביה ומבנה וכו'. ואם תאמר מאי טיבה להסתר. לכך ראויה לקנוס:

ומשני התורה התירה להסתר. עם אביה ובנה נמצא שכדין עשתה ולמה תפסיד על פי דיבורו כתובתה חנם והיינו דקאמרו לריב"י שאין לדבר סוף:

כי יסיתך אחיך בן אמך. או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר:

בתך בסתר. כלומר בסתר אבתך נמי קאי דמותר להיות עמה בסתר:

אמך בסתר. דבן אמך משמע שהבן עם אמו דאם לא כן מ"ש בן אמך דנקט ולא בן אביך:

ודר עמה. דלא תקיף יצרי' עלייהו:

עם אחותו ואינו דר עמה. תמיד ביחוד אבל לפרקי' שרי להתייחד:

עידי קינוי שנמצאו זוממין לוקין. משום לא תענה. ואין משלמין. דגורם דגורם הוא שהרי עדיין צריך עדי סתירה ושמא היתה שותת:

מהו שישלמו. כתובתה ואינן לוקין דהלא מכוחן שהעידו על הסתירה היתה מפסדת כתובתה אלו לא היתה שותת מיראת בדיקת המים:

או ייבא כיי דמר. או אתיא כי האי דמר רבי בא וכו' והאי דרבי בא לא ידעתי היכן הוא:

אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין. לומר אולי לא היה עושה דבר זה כגון שהעידו שקר בדבר שנתחייב שבועה לא אמרינן אלו לא רצה לישבע היה חייב לשלם אף העדים זוממים ישלמו:

והכא כן. אף הכא לא ישלמו מספק דשמא לא היתה שותת דמספיקא לא מפקינן ממונא אי נמי אפילו הפסידה כתובתה פטורין מלשלם דהא לא כוונו להפסיד כתובתה אלא להשקותה:

נסתרה בעד אחד שחרית וכו'. לר"י דמצריך שני עדי סתירה קמיבעיא ליה אם ראה אחד שחרית ואחד בין הערבים מי מצטרפין ופשיט ייבא כהדא. אתיא כהא דתניא:

נתיחדה עמו בפני שנים. מי שנתן גט לאשתו ואחר כך נתייחדה עמו בפני שנים:

צריכה הימנו גט שני. דמסתמא בעל לשם קידושין:

באחד. אם לא היה שם אלא עד אחד שנתייחד עמה:

אין זה יחוד. שאין מצטרפין עידי יחוד א"כ ה"ה עידי סתירה דדמיין לעדי בעילה אין מצטרפין:

ה"ג מאחר שהוא איש והיא אשה קינויו קינוי או אין קינויו קינוי. וה"פ כיון שזהו האיש שקינא ממנו את אשתו בשחרית הוא האיש שקינא לאשתו ממנו בין הערבים א"כ מצטרפין והוי קינוי או לא:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתניא:

אין מקבלין מן העדים. עדותן לפסוק הדין על פיהם אלא אם כן ראו שניהם כאחת את העדות:

ה"ג ואפילו ראו זה אחר זה:

בעידי הבכורה. שאומרים על אשה או על בהמה שכבר נפטר רחמה ואפילו לא ראו כאחת אי נמי שמעידין ששמעו מן האב בזה אחר זה שזהו בנו הבכור כ"פ תו' בסנהדרין:

ובעידי החזקה. זה אומר בפני אכלה ג' שנים ראשונות של השמיטה וזה אומר בפני אכלה ג' שנים האחרונות של השמיטה מצטרפות דאחד קרקע קמסהדי חזקה מעלייתא ל"א שנים מעידים על שנה הראשונה וב' על השניה וב' על הג' ופי' זה נראה עיקר:

אף בעידי סימנין כן. בשהעידו אשתי שערות שראו בזה אחר זה מודין חכמים לרבי יהושע בן קרחה דמצטרפין:

מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:

בגבו. תחת אותו מקום:

זה אומר ראיתי שני שערות בגבו. דמצטרפין דתרווייהו אסימן אחד קמסהדי:

ה"ג וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסה לאו כלום וכ"ה בכתובות וסנהדרין. דחצי עדות וחצי דבר הוא דעד אחד חצי עדות ושערה אחת חצי דבר:

וכ"ש גבו וגבו. שכל אחד מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר דתרווייהו בחד שערה קמסהדי:

ה"ג שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבה ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה ר"י בר בון וכו'. וכ"ה בכתובות וסנהדרין:

כמעיד על חצי סימן וחצי דבר הוא. וקרא כתוב ע"פ שנים עדים יקום דבר דבר שלם ולא חצי דבר:

אני אומר שמא נשרו. כשראו השנים האחרונים שערה זו שבכריסה כבר נשרה הראשונה שבגבו נמצא שמעידין על דבר שלם וכל מה שהיו יכולין לראות ראו וכן הראשונים כשראו זו שבגבו עדיין לא צמחה זו שבכריסה שיעידו עליה:

ה"ג אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבה ואחד אומר ראיתי ב' שערות בכריסה רבי חגיי וכו' וכ"ה בכתובות וסנהדרין:

ד"ה פסול בין לרבנן בין לריב"ק פסול דחצי עדות הוא וכדמסיק בסמוך:

במחלוקת. בהא נמי פליגי רבנן וריב"ק לרבנן אין מצטרפין ולריב"ק מצטרפין:

על רבי' אנא פליג. דר' בא היה רבו של ר' יודן:

יאות אר"ח. דלד"ה פסול. וקרא עליו ערער. שהוא מזוייף:

זה מעיד על שנים. וכו'. באו עדים אחד מעיד על חתימת ידן של שני עדים הראשונים החתומים בשטר והשני מעיד על חתימת ידן של שלישי ורביעי שמא כלו' הוא בתמיה ודאי דלא מהני שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה מהעדים:

וכה. והכא נמי על כל סימן וסימן צריך שיעידו שני עדים:

יליף לה משני חזקה. דלא מהני עידותן אם אין כל אחד מעיד על שתי שערות:

ה"ג שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית ואחד מעיד וכו':

שמא כלום הוא. בתמיה דודאי צריכים שני עדים על כל חזקה וה"נ כן הוא:

מתני' ודברה עמו. שלא במקום סתר עדיין מותרת לביתה לשמש עם בעלה:

כדי טומאה. כדי העראה:

אסורה לביתה. מספק כדמפרש בגמ' ג' טומאות וכו':

ואם מת. קודם שהשקה ואין לו בנים והיא זקוקה ליבם:

חולצ'. לינשא לשוק ולא מתיבמת ובגמ' יליף ליה:

גמ' ופריך סוף דבר עד שתדבר עמו. מדתנן כיצד הוא מקנא לה א"ל בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני משמע דזהו הקינוי שאל תדברי ואם נסתרה ולא דיברה אין סתירתה כלום בתמיה הא בקרא כתיב ונסתרה והיא נטמאה משמע דבסתירה לחוד נאסרה:

ומשני דיברה אתי מימר לך. כלומר דיברה אתי לאשמועינן דבדיבור לחוד לא נאסרה אבל בסתירה לחוד נאסרה ותרתי קתני וה"ק אל תדברי ונסתרה או דברה אף על פי שעברה על קינויו אצל דיבור או אם דברה עמו אחר קינוי גמור דאל תסתרי עדיין מותרת לבעלה אבל עברה על קינויו אצל סתירה כגון שאמר לה אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה וכו':

לשון נקי היא מתני'. כלומר איבעית אימא אל תדברי דרישא כולל דיבור וסתירא דקרי ליחוד נמי בלשון דיבור וקאמר התנא דאם דברה עמו ממש אינו כלום אבל אם יחדה עמו ה"ל סתירה אחר קינוי ואסורה ותוס' (דף ה) פירשו דכולא חדא תירוצא הוא ופי' הראשון נ"ל:

מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת. מי אמרינן דלא שייך קינוי אלא בסתירה האסורה מן התורה דיחוד אסור מדאורייתא אבל באומר אל תסתרי עם שני בני אדם כאחד לא הוי קינוי כדתנן סוף קידושין אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים או דלמא כיון דלכתחלה בעינן שיהו כשרים הוי קינוי:

מ"ד מקנא לה מאביה ומבנה. אף על גב דמותרת להתייחד עמהן כדאמרי' לעיל ה"ה בשנים הוי קינוי אע"ג דליכא איסור ביחוד שלהן:

ר"י בעי מקנא לה ממאה בני אדם או לא ומשני משני בני אדם לא קימבעיא ליה דס"ל דאף בשני בני אדם איכא איסור יחוד אלא דקמיבעי' ליה מהרבה בני אדם דודאי ליכא איסור יחוד מהו שיקנא לה ומאה דנקט לאו דוקא אלא גוזמא נקט:

הא זה אחר זה לא. אפי' לבית הכנסת הויא סתירה:

מ"מ יש רגלים לדבר. ר' מנא הוא דקאמר אע"ג דבבה"כ ליכא סתירה מעלייתא שרבים נכנסים בו מ"מ כיון שנכנסו בזה אחר זה יש רגלים לדבר שדעתם לעבירה:

לפלטיא בלילה הוי סתירה:

ה"ג למבואות האפילות ביום כן גי' תוס' בפ"ה:

אמ' לון. אמר להם סוטה מה היא לבעלה ספק או ודאי:

ה"ג אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול ברה"י ספקו טמא ברה"ר ספקו טהור מיליהון דרבנן וכו' כ"ה בתוספתא ובתוספות וה"פ כל ספק טומאה מסוטה ילפינן מה סוטה שיש בה דעת לשאול אם טהורה או טמאה היא ונסתרה ברה"י ספקה טמא ואסורה לבעלה עד שתשתה ה"ה כל הטמאות כלן ושרץ דתני לאו דוקא:

מיליהון דרבנן. הא דרבי יוחנן בסמוך פליג אהך ברייתא וסובר דלאו מסוטה יליף ספק טומאה ברה"י:

אין לה רצון. והרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה:

והא תנינן. בפ"ג דטהרות:

הא. מדיוקא דמתני' שמעינן דיש בו דעת לשאול ספיקו טמא. וכן מפורש בתוספתא ומביאה הר"ש דקטן שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא:

ברם הכא. אבל הכא בקטנה זו יש בה דעת לשאול א"נ בועלה יש בו דעת לשאול ואפ"ה מותרת מספק לר' יוחנן ש"מ דלאו מסוטה יליף:

מפני מה וכו'. תוספתא במס' טהרות ה"ג מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה וכו':

מה טומאה ידועה. השתא טומאה ודאית:

ק"ו ספק טומאה. דהספיקות כלן מדבריהם. הרמב"ם:

תמן תנינן. בכריתות פ"ב:

הכי גרסינן עשה בהן את המערה כגומר ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כ"ה בכריתות וה"פ דבשפחה כתיב שכבת זרע שראויה להזריע:

וחייב על כל ביאה וביאה. בשאר עריות ובשפחה אינו מביא אלא קרבן אחד על ביאות הרבה:

שכבת זרע. דכתיב גבי שפחה חרופה עד שיפלוט הזרע:

ופריך הכא. גבי שפחה חרופה כתיב שכבת זרע והכא גבי סוטה נמי כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע:

והכא את אמר כן. בסוטה אמרי' לקמן בסמוך דשיעורא כדי העראה:

ומשני שנייה היא. שאני הכא גבי סוטה דהתורה אמרה דבסתירה בעלמא היא טמאה. ופריך ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר צורך כתיב גבי סוטה שכבת זרע:

ומשני לשיעורין. שתהא הסתירה כשיעור שישכב איש אותה שכבת זרע:

כדי הערייה. דהיינו נשיקת אבר באותו מקום:

כדי חזירת דקל. כדי שידחה הרוח את הענף והוא חוזר למקומו:

כדי מזיגת הכוס. למוזגו במים וסתם כוס רביעית:

כדי לשתותו. ולמזגו:

כדי גלגול ביצה. לצלות ביצה שתהא מגולגלת:

אע"פ שאין ראיה. גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתיב ביה יש זכר ורמז קצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:

לאחר התרת סינר. לאחר שכבר הסירה בגד התחתון:

כל אחד ואחד. מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:

ופריך ובן עזאי. מי נשא מימיו דנימא בעצמו שיער הא אמר אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים:

ומשני אית דבעי מימר נתחמם. איכא דאמרי קרי לאונסו על ידי חום ושיער באותו חימום:

ומותרת בתרומה. אם אשת כהן היא:

שלש טומאות האמורות בפרשה היינו בתחלת הפרשה דאלו בכל הפרשה הרבה טומאות נאמרו והיינו ונסתרה והיא נטמאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה:

ה"ג לתרומה וכי מה מצינו אשה שהיא מותרת לביתה ואסורה בתרומה. וה"פ למה לי קרא לאסרה בתרומה כיון דלא מצינו אשה שהיא מותרת לביתה ואסורה בתרומה ש"מ דהיתר ביתה גורם לה היתר תרומה א"כ ה"ה כשאסורה לביתה אסורה בתרומה:

ומשני למה לא. מצינו בת כהן וכו' ואסורה לאכול בתרומה דבי נשא כשמת בעלה ואין לה בנים ממנו דאי לאו דנאנסה היתה מותרת בתרומה כדכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל א"כ ה"ה סוטה ה"א שתהא אסורה לביתה ותאכל בתרומה:

לא מצינו וכו'. כלו' אלא פריך הכי לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה מחמת בעילת איסור ותהא מותרת בתרומה וסוטה שהיא אסורה לבעל מהיכא תיתי שתהא מותרת בתרומה:

א"ר אבין. אלא תריץ הכי דלא אצטריך קרא לאסרה בתרומה אלא לאסרה ליבם אם מת בעלה קודם שתשתה:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דסוטה אסורה ליבם:

מה את ש"מ. כלומר איך ילפינן מהך קרא פרט לאונסין:

מה תחת אישך. כשהיא נבעלת לבעלה הוא ברצון אף לבועל צריך שיהיה ברצון פרט לאונסין:

כן אסורה לבועל. שנאמר ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחת לבעל ואחת לבועל:

כך היא אסורה לאחיו של בועל. לעולם:

יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל. דטומא' כתיב בה כעריות דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:

כך תהא אסורה לאחיו של בועל. לעולם וכ"ש לבועל עצמו:

נישמעינ' מן הדא. תא שמע מברייתא השנוי' בתוספת' סוף מס' יבמות:

אסור בה. באשתו שנתייבמה כיון שנטמאה בבעילת אחיו:

ומותר בצרתה. אשתו השנייה:

אסור בה. באשתו שנתייבמה:

ומותר באשת אחיו. שהיתה לו מלבד היבמה ולא אמרינן דאשת אחיו כצרת סוטה היא דהא לא תפסי בה קידושין שהרי היתה אשת איש:

הדא אמרה. מדקאמר ומותר בצרתה ש"מ דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל דאל"כ יהא אסור באשתו שהרי אלו מת לאחר שחזר ואחיו קיים היה אחיו אסור בצרתה שהרי צרתה שנתייבמת לו באיסור אסור' לו מדאורייתא ופוטרת צרתה א"כ גם לדידיה תאסור כצרת סוטת אחיו של הבועל אלא ודאי דצרת סוטה מותרת לאחיו של הבועל:

אתייא. הא דתניא ומותר באשת אחיו:

כרבנן דתמן. כחכמים שבבבל דאמרו דרבנן ור"ע פליגי באשת אחיו א"כ הך ברייתא אתיא כרבנן דר"ע:

כל עריות שאמרו. שהן ערו' אין צריכות הימנו גט אם ניסת למי שהיה ערוה עליו:

חוץ מאשת איש. שניס' ע"פ ב"ד דאצרכוה חכמים גט משני כדתנן במתני' ר"פ האשה רבה:

אף אחות אשתו ואשת אחיו. שנשאן בטעות שסבר שמתה אשתו או שמת אחיו ואח"כ נודע לו שטעה צריכות הימנו גט שיאמרו בהיתירא נשאו ושלא היו ממש בקידושין הראשונים וכשיצאו בלא גט יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דמחששא זו מצרי' ר"ע גט א"כ אשת אחיו נמי תהא אסורה לו שיאמרו אחיו כדין נשאה וכיון שהיא הסוטה צריכה הימנו גט כדין אשת איש שנטמא' יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת מתגרשת ואחת מתייבמת:

ברם כרבנן דהכא. והיינו ר' יוחנן דבסמוך דקאמר דבאשת אחיו אף רבנן מודו דצריכה גט קשיא ברייתא זו דלא כמאן:

משום הלכות אשת איש קנה בה. כיון שניסת לו בהיתר גמור החמירו בה כאלו היא אשתו והצריכו ממנו גט:

וערוה היא. א"כ לדבריך שדנו. בה כאלו היא אשתו של השני ה"ל כאלו נשא אחיו אשה שהיא ערוה לו שהרי היא אסור' לו כערוה אחרי שנטמאה וערוה פוטרת צרתה:

א"ר חיננא. לעול' אפי' כרבנן דהכא נמי אתי' והא דמותר באשת אחיו היינו טעמא דכי היכא דאמרי' בעלמא לענין ממון בה קנסו ולא ביורשי' ה"נ בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבום:

אמר רבי חנניה ברי' דרבי הילל. ותדע דאתי' כרבנן דהכא דאי כרבנן דתמן אפי' בה יהא מותר דכיון דסברי שהיא יוצאת בלא גט מהשני מותרת לו דהא אנוסה היא א"ו דאתי' כרבנן דהכא וכיון דצריכ' גט אסורה לבעלה גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה נמצא מחזיר גרושתו משניס':

צרת סוטה אסורה. דטומאה כתי' בה כעריות:

צרות גרושה. כלומר וצרות מחזיר גרושתו משניסת מותר' קס"ד דדוקא קאר"י צרת גרושתו אבל גרושה עצמה אסורה מק"ו השתא במותר לה דהיינו בעלה זה שמת שהיתה מותרת לו קודם שניסת להשני אסורה לו לאחר שניסת להשני באסור לה והיינו יבמה לא כ"ש אבל צרתה מותרת דלא אלים האי ק"ו למדחי צרה מיבום:

גרושה עצמה מותרת לביתה. כלו' ליבם. דלא אמרי' ק"ו במקום מצוה:

ופריך מהו פליג. מי פליג שמואל אר"י דלא קאמר אלא צרת גרושה משמע גרושה עצמה אסורה:

ומשני בגין וכו'. לעולם לא פליגי והא דאר"י צרת גרושה ולא אמר גרושה עצמה בשביל שהיו עוסקין בדיני צרות נקט צרת גרושה ולא הזכיר גרושה אבל באמת סובר דאף גרושה מותרת:

מריח ערוה נגעו בה. דסוטה דמיא לערוה לבעלה וליבם לפיכך החמירו בצרתה כבצרת ערוה:

מפני שכתוב בה טומאה בעריות. דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה:

מתני' אלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם ואפי' היא בת כהן ואלו שאר סוטו' אינן אסורות אלא עד שישתו ונמצאו טהורות:

ושבאו עדים שהיה טמאה. ואפילו לאחר שתשתה ולא בדקוהו המים אסורה איסור עולם לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת שנאמר ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים אבל איכא דידע בה אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים:

ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקין אותה דכתי' ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה לאחר סתירה אז והאשה ההיא תשא את עונה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:

שני תלמידי חכמים. בגמרא מפרש למה שנים דבסתם בני אדם אפי' עם תרי אסור' להתייחד שמא יבא עליה בדרך שצריך להשקותה בב"ד הגדול בירושלים:

בעלה נאמן עלי'. בגמרא מפרש טעמיה:

גמ' מתני' לא אתיא אלא כמשנה הראשונה ודלא כמשנה האחרונה:

דתנינן תמן. סוף מסכת נדרים:

יוצאו'. בעל כרחו של בעל:

האומרת טמאה אני לך. בא עלי אדם אחד וטימאני לך ובאונס קאמר באשת כהן דבאונס נמי אסורה לו ולהכי נוטלת כתובתה דלא פשעה דאי באשת ישראל אינה יוצאה דאנוסה מותר' לו כדנפקא לן מוהיא לא נתפשה דאי ברצון מיירי אפי' לישראל אסורה ואין לה כתובה דהא פשעה:

שמים ביני לבינך. שאומרת שאינו מזריע כחץ דדבר זה אינו גלוי לבריות אלא לשמי':

ונטולה אני מן היהודי'. שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עליה ובסיפא תנן חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה וכו' וכיון דלמשנה אחרונה היינו כמו שחזרו לומר אינה נאמנת ואפי' בתרומה אוכלת ואלו במשנתינו תנן ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומר' טמאה אני לך ש"מ דמשנתינו כמשנה הראשונה אתיא:

מ"מ יש רגלי' לדבר. כלומר שאני הכא דאיירי לאחר קינוי וסתירה ואיכא רגלים לדבר הלכך אסורה מלאכול בתרומה:

מבלעדי אישך. משמע שבעלה נתן בה שכבתו קודם לסתירה:

ה"ג פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך. וה"פ פרט לשקדמה שכיבת הבועל לבעל כגון שבא עליה הבועל בעודה ארוסה:

מלבד עולת הבקר. שפירושו שקדמה עולת הבקר:

ה"ג מבלעדי אישך שקדמה אישך על כל ביאה וביאה. שנבעלת מבעלה לאחר שכיבת הבועל דבאיסורא נבעלת להבעל לאחר שכיבת הבועל וכפי ריבוי האיסורין היא נענשת ומיתתה מנוולת ביותר:

כך הן. המים בודקין אותו להבועל שהוא ג"כ חייב באיסורין שעשה הבעל שמעינן מיהת שאף שבא עליה בעלה לאחר שכיבת הבועל היא שותה וקשיא אמתני' דתנן ושבעלה בא עליה בדרך שאין המים בודקין אותה:

כאן ביודע. מתני' בשיודע הבעל שהיא אסורה לו שהרי כבר היה לה קינוי וסתירה אם בא עליה אין המים בודקין אותו. דלא קרינן ביה ונקה האיש מעון:

כאן בשאינו יודע. הברייתא איירי שלא ידע הבעל שהיא אסורה עליו לכך המי' בודקין אותה נענשת על ביאת הבעל שלאחר הבועל:

שלח בתר איתתיה. שהיתה אשתו שבויה ושלח להביאה:

אמר יעלו עמה שלשה תלמידים שאם יפנה אחד לצרכיו תתייחד בשנים לכך בעינן שלשה:

ופריך הא תנינן ומוסרין לו שני ת"ח. משמע דבתרי סגי:

ומשני אר"א ובעלה. עם השני ת"ח הרי שלשה ואדרבה מכאן סייעתא לדר"ח בר יוסף:

אף היא. אהא דתנן בפ"ב דכתובות שאמרו לו לר' זכריה בן הקצב אין אדם מעיד על עצמו ואסרו עליו אשתו שהיה כהן קאי דאף ע"פ כן שכר לה לאשתו בית לעצמה ואפשר שרחב"י כהן הי' ועליה קאי א"כ שאשתו היתה נחבשת ע"י נפשות שאסורה אפי' לבעלה ישראל:

ה"ג יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. הרי הוא הבעל נאמן עליה להתייחד עמה ולא חיישינן שיבא עליה:

זו. סוטה שאין חייבי' עליה כרת אלא לאו הוא דאיכא דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקאתה אחרי אשר הוטמאה ודרשינן מיניה לרבות סוטה שנסתרה לא כ"ש שיהא בעלה נאמן עליה:

שיש לה היתר לאחר איסורה. כשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו שמובטח הוא לאחר זמן:

שאין לה היתר. אם תמצא טמאה לפיכך לבו רודף אחריה:

מים גנובים. כלומר דבר האסור לו יצרו רודף אחריו:

א"ל ובלבד בעדים. הא דכתיב והביא האיש את אשתו היינו שיביאנה לב"ד בעדים שלא יתייחד עמה:

מתני' היו מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלים. דכתיב בסוטה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתי' התם ע"פ התורה אשר יורוך מה להלן בב"ד הגדול אף כאן בב"ד הגדול:

ומאיימין עליה. בגמ' מפרש:

כדרך שמאיימין על עדי נפשות. יותר מעל עדי ממונות:

הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול:

דברים שאינה כדאי לשומען. שאינה ראוי לה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים כגון מעשה יהודה וראובן כדמפרש בגמ' שלא תחזור בה. כלו' שתשתה אם טהורה היא:

גמ' עמדי על בורייך. כלומר הסמכי על נקיותך:

הוה משתעי להדין עובדא. היה מספר למעשה הזה דבסמוך:

ר"מ הוה. רגיל לדרוש בבה"כ של חמת כל ליל שבת והיתה שם אשה אחת שהיתה רגילה לשמוע הדרשה:

חד זמן עני דריש. פעם אחת היה ר"מ מאריך בדרשתו:

אזלת. הלכה ורצתה לשוב לביתה ומצאה הנר כבה:

א"ל בעלה היכן היית אמרה ליה לשמוע קול הדורש אמר לה מכך וכך. כמו כה יעשה לי אלקי' וכה יוסיף:

דלית. שאין האשה הזאת נכנסת לביתה עד זמן שהיא תלך ותרוק להדורש בפניו:

צפה. ראה ר"מ ברה"ק כל המעשה הזה:

ועבד גרמי'. ועשה עצמו כאלו יש לו מיחוש בעינו:

אמר. ר"מ כל אשה שיודעת ללחוש על העין תבוא ותלחוש וידע ר"מ שלוחשין ברקיקה ותוכל האשה הזאת לרוק בפניו ולחזור לביתה:

אמרין לה. שכינותיה הא הגיע עתך שתחזור לביתך עשי עצמך כאלו אתה לוחש ליה ותרוק לר"מ בפניו:

אתת לגבי'. באתה אשה זו לפני ר"מ:

אמר לה. ר"מ יודעת את ללחוש ע"ג העין:

מאימתה עליה. מרוב המורא שהיתה יראה ממנו אמרה לו שאינה יודעת:

אמר לה. שתרוק בלא לחש שבע פעמים ויהא לו לרפואה:

מן דרקקת. לאחר שרקקה א"ל שתלך לבעלה ותאמר לו שהוסיפה על דבריו שהוא אמר לה שתרוק פעם אחת בפני הדורש והיא רקקה בפניו שבע פעמים:

אלו אמרת לנו. מהמעשה הזה מי לא היינו מביאים הבעל הזה ללקות על העמוד עד שהיה מתפייס ומרצה לאשתו:

א"ל ולא יהא כבוד מאיר וכו'. כלומר וכי יהיה כבודי חשוב יותר מכבוד הבורא ית"ש:

ומעשה יהודה בתמר. צדקה ממני:

אלו ראובן ויהודה. שהגידו והודו את עונם:

ולא כחדו. עונם מאבותיהם:

ומה שכר נטלו על כך בעה"ז:

להם לבדם ניתנה הארץ. יהודה זכה למלכות ראובן נטל תחלה חלק בארץ בעבר הירדן:

יחי ראובן וזאת ליהודה. ואין לך בברכת כל השבטים בתחלה וזאת חוץ מיהודה:

שלש מקראות. שנראין שהן של גנאי דרשן לשבח וכולהו מייתי להו בסמוך:

לפתח שכל העינים מצפות לו. כלומר להקב"ה אמרה לפניו רבש"ע אל אצא וכו' מסיפא דקרא קדרי' דכתיב ותשב בפתח עינים כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה:

שפתחה לו את העינים. פתחי היתר היתה נותנת לו שאין עבירה בדבר:

פנוי' אני. ומותרת לכל אדם:

וטהורה אני. שאינה טמאה נדה:

ישכיבון כתיב. לשון הפעיל כאלו אחרים השכיבום עם הנשים והיינו מה שמעלה עליהם הכתוב כאלו שכבו להענישם אע"פ שלא עשאו העבירה ממש:

והיו משהין אותן. שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא אחרי טורח הרבה כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב קרבנותיהן ואת קיניהן היו מעכבות מלהקריב והנשים בראותם עצלותן היו שוהות שם בשילה ולא חזרו לביתם עד אשר יראו שהקריבו קרבנותיהם ויהיו טהורות לקדשים ולכנוס לעזרה ומתוך ששהין והיו מונעין אותן מפריה ורביה מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבן:

אר"ת. תדע שלא שכבו ממש שהרי הוא שהוא הקב"ה מקנתר להם ע"י שמואל למה תבעטון בזבחי ובמנחתי:

אין תימר. וא"ת כפשטיה דקרא שעשו עבירה חמורה ושכבו נשים נכריות וכי כך דרך המקנתר שבורח מן החמור ומוכיחו בעבירה קלה אלא בלמה תבעטון נכלל הכל:

שהיו נוטלין מעשר ודנין. לא שהיו נוטלין שוחד ח"ו אלא שהם נטלו מעשר לוי מבעלי דינים וה"ל אבק שוחד שדעתן נוטה להם והיה להם להרחיק עצמן מדינים ומשפטי בעלי בתים שנותנין להם מעשרותי':

מברכתא. שיירא שהיתה מביאה סחורות והיו מניחין וכו'. והיינו ויטו אחרי הבצע:

מתני' שוברת כתובת'. כותבת שובר על כתובתה זניתי והפסדתי כתובתי כדי שלא תוכל לחזור ולתבוע כתובתה ממנו ומתני' במקום שאין כותבין כתובה רק סומכין על תנאי ב"ד אבל במקום שכותבין כתובה מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר:

מעלין אותה לשער המזרח. אע"ג דהתם קיימא מורידין אותה תחלה ומעלין אותה כדי ליגעה אולי תטרוף דעתה ותודה:

שעל פתח שער נקנור. ונקרא כן על שם אדם שהביא דלתות השער כדאמרי' ביומא:

ששם משקין את הסוטות. כדי שתעמוד לפני ה' וטובי חלל אותו השער לא נתקדש:

ומטהרין את היולדות. כדי שיעמדו על הקרבן וה"ה זבין וזבות הטעונים קרבן:

ומטהרין את המצורעין. כדכתיב והעמיד הכהן המטהר וכו' לפני ה':

אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלהן:

אם נקרעו. אינו חושש ואם נפרמו אינו חושש פרימה גדולה מקריעה שנקרעת לקרעים הרבה ל"א פרימה מן הצדדין קריעה באורך:

עד שמגלה את לבה. דכתיב ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה א"כ מה ת"ל את ראשה מלמד שסותר את שערה:

רי"א וכו'. בגמ' מפרש טעמא:

גמ' לפני ה'. והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי העזרה:

ה"ג כתיב את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו וגו' וכ"ה בתוספתא ופסוק הוא במלכים:

פתר קרייה בבועל. דכתיב בסיפיה דקרא ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו:

ההין זן ומפרנס. הבעל הוא זן ומפרנס את אשתו:

ואת אתי על דעתך. את בא לעשות בה כרצונך לפיכך יעשה בה הבעל כרצונו להשביעה שבועת האלה ואתה בועל תענש דכשם שהמים בודקין אותה כך המי' בודקין אותו וזהו דרכו בראשו:

וי"ג ואת אתי על דעתד. כלומר דבר מזומן וא"צ להגהתו ועיין בי"מ ואת תלית עינים על אחר לפיכך דרכך בראשך יותן שתהא לאלה וכל העם יתנו עיניהם בך:

ופריך ומבזין על הספק. בתמיה דתנן במתני' וכהן אוחז בבגדיה וכו' דלמא טהורה היא ונמצא נתבזית על חנם:

אנדרלמוסיא. דבר והורג' טובים ורעים לפיכך ראוי שתתבזה אפילו על הספק כדי שיהו נזהרים אפילו מיחוד:

ופריך קרייא אמר. כתיב בתורה והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים משמע בשעה שפרע ראשה כבר היו מים מאררים והיינו לאחר המחיקה ומחיקה לא היתה כי אם לאחר השבועה כמפורש בקרא הרי לפי סדרא דקרא תחלה מקרין השבועה ואח"כ מבזין אותה לפרוע ראשה ומתניתא תנן תחלה איך מבזין אותה ואח"כ תנן מקרין אותה שהרי בפ"ב מפרש התנא עסק השבועה:

מכיון דכתיב והעמיד והעמידה. דכתיב ברישא והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' ואח"כ כתיב והעמיד הכהן את האשה וגו' וקשיא וכי יושבת היתה דאיצטריך קרא למימר והעמיד הכהן וגו':

אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע ראש האשה. כלומר לפי שבראשונה כשהעמידה הסיר קטליאות ובגדיה הנאים לבזותה ועתה כשפורע ראשה מתבזת יותר מחמת עמידה הראשונה ותנא דמתני' כיון שצריך להתחיל בבזיון שהיה קודם הקריאה מתחיל בבזיון הגדול אע"פ שהיה לאחר הקריאה וגומר בקטן אע"פ שהוא היה תחלה לו:

ופריך מתחלפת שיטתי' דר"י קשיא דר"י אדר"י תמן הוא אמר בסנהדרין פ' נגמר הדין האיש מכסין אותו. כשנסקל:

מלפניו. ושאר כל גופו ערום:

ה"ג מלפניה ומלאחריה דברי ר' יהודה וה"פ בבית הבושת שנראה באשה משני צדדיה מכסין אותה אבל כל שאר גופה נשאר ערום ש"מ דלא חייש להרהורא והכא הוא אמר הכין דחייש להרהורא:

ומשני תמן מכל מקום למיתה אזלת. ולא חיישינן שיתגרו בה:

ויתגרו בה פרחי כהונה. ויהיו רודפים אחריה כל ימיה. פרחי כהונה לאו דוקא וה"ה שאר העם העומדים שם אלא נקט פרחי כהונה לפי שהם מצוים בעזרה יותר משאר העם:

ופריך מחלפה שיטתיהון דרבנן. קשיא דרבנן אדרבנן:

ואין האשה נסקלת ערומה. משום בזיונה:

והכא אינון אמרין הכין. דלא חיישינן לבזיונה שהוא מגלה את לבה וכו':

ומשני תמן כתיב ואהבת לרעך כמוך. ודרשינן מיניה שיברור לו מיתה קלה שבקלות וניחא לה לאשה שתשהה למות אם נסקלת בלבושה אע"ג דאיכא צערא דגופה רק שלא תתבזה בהפשטת לבושיה והאיש לא חייש לבזיון כל כך רק שלא ישהה למות:

ברם הכא. אבל כאן בסוטה כתיב ונוסרו כל הנשים וחפץ המקום בניוולה הלכך כל שאפשר לנוולה מנוולין אותה שיוסרו כל הנשים ולא קפדינן אבזיונה:

מתני' היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורי'. בגמ' מפרש קטליות ענקים שמשימי' סביב הצואר ומפני שהאשה חונקת עצמה בהם כדי שתראה בעלת בשר נקראו קטליות:

נזמים נזמי האף והאזנים:

מעבורים ממנה. דסד"א שיניחו לה הנזמי' והטבעו' אחר שקרעו בגדי' וגלו את לבה שזה יותר גנאי לה כמו שגנאי לאדם ערום שילך במנעלי' ברגליו מלילך יחף קמ"ל דלא:

חבל מצרי. בגמרא מפרש טעמא:

וכל הרוצה לראות יבא ויראה. ודוקא באנשים רשות ואינה חובה אבל בנשים חובה על כל הנשים המצויות שם לבא ולראות כדכתיב ונוסרו כל הנשים:

ושאר כל הנשים מותרות לראותה. חייבין לראותה:

גמ' מתניתא. דתנן היתה מכוסה בלבני' מכסה בשחורים בשאין השחורים נאין לה:

אבל אם היו. השחורים נאין לה:

לא בדא. אינו מכסה אותן בשחורים אלא מכוערים וכדפרישי' במתני' לפי שעשת כמעשה מצרים. שהיו שטופין בזימה:

חבל המצרי מעכב. או דלמה למצוה ואם אין לו חבל המצרי מביא חבל מ"מ ל"א מי בעינן חבל דוקא או דלמה בדיעבד אפילו בצלצול קטן סגי:

כפיפה מצרית מעכבת. ותו קמיבעיא ליה הא דתנן בר"פ שני היה מביא מנחתה בתוך כפיפה מצרית מי בעינן מצרית דוקא או לא:

משל מי הן באין. ותו קמיבעיא ליה חבל וכפיפה משל מי הן באין משל בעלה או משל ציבור:

ופשיט ייבא כיי דא"ר. אתיא כי האי דא"ר אמת המים שהיתה עוברת בתוך העזרה כשצריכין לתקנה:

וחומת העיר. חומת ירושלים:

והכא כן. אף אלו משירי הלשכה הן באין. המקום נוולה. שמגלה כהן ראשה וסותר שערה וקורע בגדיה:

מתני' היא גלתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגלתה עצמה לנואף:

המקום גלה עליה. שהכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל:

הירך התחיל בעבירה. מפורש בגמרא:

ושאר כל הגוף לא פלט. שאר איברי גופה לא נפלטים מן החולי אע"פ שלא הוזכר במקרא אלא בטן וירך:

גמ' מאי טעמא. כלומר מנא לן:

בסאסאה. בשלחה תריבנה דריש ליה הכי בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה:

אין לי אלא סאה. עבירה גדולה:

תרקב. חצי סאה תרי וקב דהיינו שלשה קבין:

ותומן ואוכלא. משקלות קטנים הן:

מנין לפרוטות קטנות וכו'. אע"פ שלא נפרע ממנו פעם ראשונה ושנייה לא וויתרו לו עליהם אלא מצטרפין אותן לחשבן גדול:

בנוהג שבעולם וכו'. כלומר וכן לענין הטובה כל חוב גדול נפרע לפעמים מן האדם אחת לאחת והן מצטרפין לעונש גדול שהיה חייב:

והחשבון מתמצה. העונשין מצטרפין כאלו קיבל עונש מיתה:

אחת מתארעה לאחת. עונש אחד משבר לעבירה אחת וחשבון העוונות מתמעטין:

עד אחת. שאחת אינה נכנסת בחשבון וי"מ פי' בענין אחר ע"ש:

כשם שיש דעות במאכל ובמשתה. יש ממאס במאכל מחמת מיאוס דבר מועט ויש במרובה ויש שאינו איסטניס כלל כך דעות בני אדם חלוקות בקפידות פריצות אשתו:

מדברת עם שכיניה וקרוביה ואינו מקפיד. ומדברת היינו שבמקרה נסתרה:

שפורח זבוב ע"ג כוסו. וה"נ אפילו לא נסתרה הוא מקפיד עליה זהו חלק רע שמסתמא נתן עיניו לגרשה ומחפש עליה עלילה:

זבוב שוכן על כוסו'. כלומר בדבר מועט שמדברת עם אדם:

והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא. נוטל הזבוב ומשמר הכוס שלא ישכון עליו זבוב עוד:

זה פפוס בן יהודה. כשיצא לשוק נעל דלת בפני אשתו שלא תדבר עם שום אדם:

אמרין. ליה חכמים לא היו נהיגין אבותיך לעשות כן לנשותיהן א"כ תחוש לעצמך לפסול ממזירות:

שאינו בן זוג של ראשון. כלומר אינו דומה לראשון שהיה כשר והוא רשע:

אם זכה הוא. השני לשמים אף הוא מגרשה:

פורשים מן המזנה. שאין נושאין אשה החשודה על זנות:

ה"ג ואין פורשין מבתה. שבתה בחזקת כשרות כדמסיק דרוב בעולות אחר הבעל:

ואתי' כיי. אתיא הא דשמואל כי האי דאר"י:

ופריך מקרא אחד מכריע שני מקראות. בתמיה דתנן במתני' לפיכך תלקה הירך תחלה והיינו כמקרא השלישי והרי שני מקראות הראשונים אומרים הבטן ילקה תחלה ואח"כ הירך:

כאן למעשה. במעשה בדיקת המים הבטן קודם דמים כי אורחייהו בדקו שבמעים נכנסין תחלה והדר ירך:

כאן לתנאין. שהכהן מתנה עמה בשבועת האלה מקדים הירך לבטן וקללה היא תחלת הפורענות ואע"ג דבקללה נמי כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך מתרץ בבבלי ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך שלא להוציא לעז על המים שיאמרו שלא עשו כסדר האלה ואין פורענות זו על ידן:

ואפילו תימר וכו'. אפ"ה ל"ק קראי אהדדי:

הדעת מכרעת. כלומר השתא דכתיב תרי קראי באשה בחד מקדים הירך ובחד הבטן ומסתמא אחד מהן לאו דוקא הדעת מכרעת שהירך נלקה תחלה לפי שהתחיל בעבירה והיינו שיצאה חוצה דכל כבודה בת מלך פנימה א"נ ה"ק דכי איכא בועל שהמים בודקין אותו תחלה בבטן ואח"כ בירך אף היא נבדקת כך אבל כשאין שם בועל כגון שמת והיא לבדה נבדקת נלקה הירך תחלה וכך הדעת מכרעת:

עבד לה אפטרה. דרך החכמים כשהיו הולכים מבית אכסניא שלהם היו משבחים ומברכים על שגמלו חסד עמהם והיו דורשים מקראות מענין זה וקאמר דר' אבא דרש הפטרתו מהכא:

ומה אם מדת פורענות. שהיא מעוטה שהקב"ה מדקדק שלא יוסיף להכותו אפ"ה כשאבר אחד נלקה כל שאר איבריו מרגישין ונלקין עמו:

מדה טובה המרובה. אדם העושה גמילות חסד בידו או ברגלו כ"ש שיזכה לשכר לכל הגוף:

מתני' נתנווה. כלו' נתנאה:

לונביות. חניתות:

לב אביו וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' לפי שתחלת קלקולו של שמשון בעזה דכתיב וילך שמשון עזתה וירא אשה זונה וגו':

לפיכך עונשו בעזה. דכתיב וירידו אותו עזתה:

ופריך והכתיב וירד שמשון תמנתה וירא שם אשה מבנות פלשתים ותיטב בעיני שמשון ומעשה זה שבתמנת קודם למעשה עזה:

דרך נישואין הוה. זה שבתמנת ומסתמא גיירה ולא הוה קלקול כולי האי:

כתוב אחד אומר וירד שמשון תמנתה. אלמא תמנה בעמק הוה:

וכתיב וכו' והנה חמיך עולה תמנתה. אלמא תמנת בהר הוה ויהודה ושמשון שניהם בארץ ישראל היו:

ע"י שהיתה לשום שמים. דתמר לש"ש נתכונה להיות לה זרע מבית יעקב כתיב בה עלייה:

ע"י שלא היתה לש"ש. דכתיב אותה קח לי כי היא ישרה בעיני לפיכך כתיב בה ירידה:

כגון הדא בית מעיין. כלומר לעולם חדא תמנת הוה אלא שהיתה יושבת באמצע שיפוע ההר והבא מגובה ההר יורד והבא מלמטה עולה וכן היה בית מעיין באמצע ההר וטבריא ברגלי ההר ופלטתה בגובה ההר:

כך בנותיהן זרועות כלאים. ממזירים מעורבבים מן הבעל והנואף דאל"כ כרמי תמנתה למה לי:

בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם. דכתיב בפ' כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך ובפ' ואתחנן לא תתחתן בם לא יהי' קדש כתרגומו לא ישא עבד או שפחה וכתיב לא תחי' כל נשמה וכתיב לא תכרות להם ברית והיינו חתנות וכתיב ביהושע והתחתנתם בהם וכתיב בעזרא ולהתחתן בעמי התועבו'. א"נ הא דכתיב בפ' ואתחנן לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך הני חמש' לאוין בחמשה קחשיב להו והאי דפ' כי תשא ולא תחי' כל נשמה הרי שבעה והי"מ ויופי מכלול דחקו מאוד בפירושן ואין דבריהם נראין:

לאסור שבע' עממין. אבל שאר אומות מותרין:

והכא הוא אמר הכין. שנענש שמשון על זנות של דלילה והלא לא נאסרו בנות פלשתים מדאורייתא אפי' באישות כ"ש בזנות:

אם ללצים הוא יליץ. כיון שנתחבר לרשעים ראוי הוא לעונש:

במחנה דן בין צרעה וכו'. וקשיא במחנה דן למה לי הא צרעה ואשתאול מדן הוה כמפור' ביהוש' ומשני דבאמת לא הוה התחל' רוחו בין צרע' וכו':

היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. דריש פעמי לשון פסיעות כדכתיב מה יפו פעמיך בנעלים:

מקישות כזוג. דריש פעמו לשון משמיע קול כדכתיב פעמון ורמון. שהיתה תשמישו שוה לכל אדם. שמדרך הטבע כאיש גבורתו ולא היה ביכולת שום אשה לסבלו ויברכהו ה' שהיה שוה לכל אדם:

שכר עיני אחת בעה"ז. שינקום מפלשתים:

כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה. פסוק זה לא נמצא בספרים שלנו אלא כתיב וישפוט את ישראל עשרים שנה:

לאחר מותו. שהיו חוששין שמא עדיין הוא חי:

כחרובות גדולה היה. היו כאילן חרוב ונראה דדרי' הכי מדכתיב ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ומפרש לקרא הכי תחת הסבך החרוב הגדולה והיינו שערות ראשו שהיו כאלה והוא החרוב דאל"כ באלה תרתי זימנא למה לי:

יכול ככידון. היו שערות ראשו ואלה הוא כידון כמו לא באלה ולא ברומח:

כדין כדין היה עשוי. כזה וכזה היה עשוי שהיו גדולות ככידון וקלועות כחרוב ואלה לדקרא כולל לשני הפירושים:

כד סלקית להכא. כשעליתי לארץ ישראל:

נסבת וכו'. נטלתי חגור דבני וחגור של חמי להקיף כוורת שהיה בחרוב בארץ ישראל ולא הספיקו ארך שניהם להקיפו:

וקצית. וחתכתי חד ענף מהחרוב ונמשך דבש מלא ידי:

ספסוף. סופי תאנים:

מפנקריסין. היינו קפריסין שומר לפרי ומין צלף הן ובפיאה הגי' מפרסקין והם מין פרי חשוב ונקרא כך בלע"ז:

די ביומי. שבימיו נשתנה העולם וניטל טעם הפירות:

סאה ארבלית. סאה חטים ממקום ששמך ארבלית הוציאה לאחר הטחינה:

קמח. הוא אבק דק היוצא מן הנפה שהנפה מוציאה הקמח וקולטת הסולת:

סאה קיבר. קמח שאינו יפה שעושין ממנו פת קיבר:

סאה סובין. דמכתשת מוציאה כשלותתין החטין לסולת כותשין אותה במכתשת:

סאה מורסן. הן סובין היוצאין באחרונה בשעת הטחינה:

וכדון וכו'. ועכשיו החטים גרועים שבין כלם סלת וקמח ומורסן וסובין אינן סאה אחת לאחר הטחינה:

יכול בכל. בכל ענינו היה יפה מכל ישראל:

לא היה בו מום. בענין זה היה יפה מכל ישראל אבל בתוארו ובקומתו היו בישראל אנשים יפים ממנו:

ת"ל משכמו ומעלה וכו'. בזה לא היה טוב ממנו:

ה"ג כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל. משמע שהיה גדול מכל ישראל מדלא פירש במה היה גדול א"נ מישראל הל"ל וקשיא ליה א"כ שהיה כשר וטוב מכל ישראל למה נהרג אבנר:

יקומו הנערים וישחקו לפנינו. אמר אבנר ליואב וע"י כן הרגו זה את זה:

כתיב מן אבנר לדוד. דריש לשון תחתיו היינו שכתב שמו של דוד תחת שמו:

מה את בעי מן גלגוי דהדין. מה אתה רוצה מהתפארות של זה:

בסירה הוערת. בקוץ נאחז בגדך ונחתך הכנף:

חנית וצפחת בסירה הוערת. בתמיה:

בנוב עיר הכהנים. שלא יהרגם שאול:

לא מלך אלא ארבעים. דכתיב וימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה:

וכא הוא אמר הכין. והכא הוא אומר כן דמשמע מקץ ארבעים שנה למלכות דוד היה מעשה דאבשלום והרי היה אחרי כן שלש שנים רעב:

אלא בשעה ששאלו ישראל מלך. בימי שמואל והחשבון מפורש בסדר עולם שנה אחת מלך שמואל ושאול ושני שנים מלך שאול לעצמו ול"ז דדוד הרי ארבעים:

ומה את בעי כדון. ומה אתה רוצה כעת:

א"ל. כתוב לי כתב אחד ששני אנשים שאני רוצה מישראל שילכו עמי:

א"ל אמור לי. למי אתה רוצה ואני אכתוב לך:

א"ל כתוב לה. לפיתקא סתם ואני למי שאבחר אקח:

אזל. וקיבץ ע"י כתב זה שנים שנים שלא ידעו זה מזה עד שקיבץ מאתים איש:

והולכים לתומם מאבשלום. כי לא ידעו כי מרמה היא:

וכיון. שראו שהדברים באין בהיפך נגד רצון המלך דוד:

כי ברבים היו עמדי. דריש ברבים מלשון בשעת ריבם ומחלוקתם היה עמדי שבקשו שיפלו בידי ולא אני בידם:

מי ישימני שופט שמו בארץ וגו'. כלומר לא נאה למלך שטרוד בעסקיו שיהיה הוא שופט הארץ כי אם ב"ד הממונים לכך:

מתני' וכן לענין הטובה. נותני' לו לאדם שכר מעין הטובה שעשה ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:

גמ' אמור לחכמה. שהיא אצל הקב"ה ומפיו שנאמר כי ה' יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה:

מתני' ואין באחיו גדול ממנו ושהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים:

מי לנו גדול מיוסף לענין כבוד קבורה שלא נתעסק בו אלא משה שאין בישראל גדול ממנו ובה מדדו לו שאין גדול בכבודו בקבורה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה:

לא על משה בלבד אמרו. שזכה בקבורתו אלא כל הצדיקים זוכין בקבורתם שכבוד ה' יאספם אלא בזה גדול משה שלא נתעסק בו אלא המקום בלבד ולא בני אדם כלל:

גמ' כבוד חי העולמים היה עמהן. כשהלכו לקבור את יעקב דכתיב ויהי המחנה כבוד מאוד מחנה הידוע והוא מחנה אלקים:

וכי יש גורן לאטד. וכי עושים גורן לקוצים:

ולא מצינו מקום ששמו אטד. שאלו היה מקום ששמו אטד היינו מפרשים גורן הסמוך למקום ששמו אטד:

ה"ג שהיו ראוין לידוש באטד. בשעה שנכנסו ישראל היה ראוי שימותו במיתות משונות כדכתיב ודשתי את בשרכם את הקוצים אלא שעמד להם ההספד כגורן הזה העשוי לקיום בני אדם:

איזוריהם התירו. כלומר שכל חזקם נאבד מהם שהאזור על שם החוזק הוא כדכתיב אזר נא כגבר חלציך. דריש לשון וירא יושב כמו ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשי' אל תקרי ויראו אלא וייראו:

קשרי כתפיהן התירו. יצאו כאבילי' חלוצי כתף דריש וירא שראו זה את זה ערומי':

זקפו קומתן דריש לשון יושב שעמדו מפניו. הראו באצבע. דלשון זה משמע שהראו באצבע:

ומה אם אלו וכו'. כלומר דלהכי נכתב דבר זה בתורה לדרוש ממנו ק"ו:

כל אותן שבעים יום שבין איגרות. של המן לאיגרות מרדכי דשל המן בי"ג בניסן היו ושל מרדכי בכ"ג בסיון נכתבו:

לא מסתברא אלא ללמד בני יהודה. בתמיה וכי צריכין בני יהודה ללמוד קשת:

מי היה. הלא הוא המלך דוד מבני יהודה אינו צריך ללמור קסת ומה זו קינה:

השונאין באין ומתגרין על ישראל. זהו שאמר על עצמו אחרי שנסתלקו הצדיקים יהיה מוכרח לאחוז בקשת ידו ולהתרגל בו:

זה ספר בראשית. דהוא ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים:

זה ספר חומש הפיקודים. דכתיב ביה תמות נפשי מות ישרים:

מ"ד זה ספר בראשית ניחא. דכתיב בי' ידך בערף אויביך והוא הקשת:

נסתלקו ענני כבוד. שהיו בזכותו ובמותו נסתלקו:

התייר הגדול. מי שהוא בקי בדרכי' נקרא תייר שהוא יודע לתור את הארץ וענני כבוד היו מורה להם הדרך אשר ילכו בה:

ה"ג ובאו ונתגרו בהם וכ"ה ביומא פ"ק. וה"פ ובאו ועשו עמהן מלחמה:

והרג. שבטו של לוי בישראל שמנה משפחות דלא קחשיב בחומש הפיקודים מבנימין כי אם חמש והוא בעשרה ירד למצרים ואצבון לגר וישוה לאשר ואהוד משמעון:

אף הן הרגו. מבני לוי ארבע משפחות אחת מהם נעקרה לגמרי והיא משכחת שמעי ושלשה מהן נהרגו רובן ונשארו מתי מספר והם משפחת עמרם ויצהר ועוזיאל:

לעמרמי וגו'. פסוק הוא בד"ה לאחר שהעמיד דוד הלוים על מחלקותם כתיב האי קרא והוא מיותר ללמדך שאז בימי דוד נתוספו ונתרבו לפיכך נחשבו אף הם למשפחות:

הה"ד יפרח בימיו צדיק. ורב שלום עד בלי ירח והם בני לוי שהם רודפי שלום כאהרן ופנחס דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום:

אמרו. ישראל כשחזרו למוסרה:

על שלא עשינו חסד עם אותו צדיק. שלא הספידו לאהרן כראוי:

וגמלו לצדיק חסד. במקום המיתה:

עמו. כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו:

עם נפשך את עבד. שע"י כן זכה משה לקבור ע"י הקב"ה כדתנן במתני' איפרכוס. שר ושלטון:

לטעון באפריון. לשאת במטה שנושאין בו הכלה והוא אינו לפי כבודו:

ולא הניחו לו. ומסתמא גם עצמות יוסף לא הניחו לו למשה לטעון שהרי השביע את בניו וגם כל השבטים העלו עצמות ראש השבט ולמה יגרעו שבט יוסף שלא יתעסקו בעצמות ראש שבטם אחרי השבועה א"ו שמיחו בדבר אלא שהעלם משה ע"פ הדיבור:

ה"ג כתיב ואנכי ארד וכו':

על כנפי שכינה. כנף לבוש הודו:

ויתא ראשי עם. שלעתיד יבא בראש מתי מדבר:

צדקת ה' עשה. להגיד שבחו של משה שלא שינה:

הולך נכוחו. שהדריך את העם בדרך ה' ותורתו:

הדרן עלך פרק המקנא