מתני' היה מביא. הבעל את מנחתה כדכתיב והביא האיש את אשתו והביא את קרבנה עליה עשירית האפה וגו':

כפיפה מצרית. לפי שעשתה מעשה מצרים:

כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה שמו על המים:

תחלתן וסופן בכלי שרת. השתא משמע כשמביאה מביתו מביאה בכלי שרת לעזר':

כל המנחות טעונות שמן ולבונה. כדכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה ומנחת חוטא שאינה טעונה שמן ולבונה היתה באה מן החטים וסולת:

וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. דכתיב לא יצוק עליה שמן וגו':

מנחת העומר. אע"פ שהיא באה מן השעורים ואינה טעונה שמן ולבונה:

היא באה גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סלת בחטים:

קמח. הכל מעורב כמו שנטחן. ופריך כתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. ברישא כתיב ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות היא:

מתני' היה מביא. הכהן:

מעתה כדי ליגעה. שתודה שלא ימחה שמו על המים הרי כבר נמחק דפשטא דקרא משמע שכל זמן שהעשרון על ידיה יהיו המים ביד הכהן וכ"פ הרמב"ם ל"א אם כדי ליגעה היה ראוי שגם המים יותנו על ידה השניי' ויותר נראה דה"ג מעתה כדי ליגעו וה"פ בתמיה וכי כדי ליגע הכהן היו עושים:

אלא כדי להטיל אימה עליה. היו נותנים המנחה על ידה והמים ביד הכהן:

ה"ג מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה. וה"פ מדקרי לה התנא מנחת' אע"ג דמשל בעל היא מלמד שקדשה לשמה לכך קורא אותה מנחתה:

כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו ותני ר"ת ופליג. כלו' על כרחך לומר שגם לשמו היא קדשה דאל"כ פליגא אברייתא דר"ח:

לקרב כליל. מנחת סוטה שהיא אשת כהן אינה יכולה ליקרב כליל:

מפני שותפותה של אשה. שמנחתה נקמצת ואפילו היא כהנת כדתנן לקמן פ"ג:

לאכול. הכהנים השיריי' של מנחה כמנחת כהנת אינה יכולה:

מפני שותפותו של איש. שהוא כהן ומנחת כהן כליל תקטר:

ה"ג אלא הקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. לאחר שקרב הקומץ השירים מתפזרים על בית הדשן:

ואת אמר מנחתה. ואיך נאמר שהיא מנחתה לבדה ואינה קדשה אלא לשמה א"כ אין שותפות להבעל בה ותהא נאכל וה"ל לתנא למתני מנחת' ומנחתו:

ואלא מה דאישתעי קרייא אשתעית מתני' והביא את קרבנה עליה. אלא כמו שדיבר המקרא כך דיבר התנא דקרא נמי קורא אותה קרבנה לפיכך תנא התנא מנחתה:

בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. מנחת סוטה מי אמרי' הואיל ויש לו שותפות במנחתה מפריש עליה אפי' שלא מדעתה או כיון דעלה דידה קאתיא אינו מפריש חוץ מדעתה:

אחר מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה. את"ל בעלה הואיל ויש לו שותפות בה מפריש עליה חוץ מדעתה אחר מאי:

ייבא כיי דר"י. אתיא כי הא דאמר ר"י:

ארבעה מחוסרי כפרה וכו' ואלו הן זב וכו'. וקרי להו מחוסרי כפרה שאסורין ליכנס במקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן:

שכן אדם מפריש על בנו הקטן. שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכן בכולן כתיב תורה וכי היכי דאדם מביא על בנו הקטן שהוא מוטל עדיין בעריסה ואין לו דעת ה"נ מפריש שלא מדעתו של חבירו:

ופריך הניחא זב וזבה ומצורע. שייך אפי' בקטן אלא יולדת היכי משכחת קטנה יולדת:

ויש קטנה יולדת. בתמי':

ה"ג משהביאה שתי שערות היא ובנה חיים עיברה עד שלא הביאה שתי שערות וילדה משהביאה שתי שערות היא חיה ובנה מת וכ"ה בפסחים וביבמות:

מאי כדון. מעתה מנ"ל לר"י דביולדת מפריש עליה שלא מדעתה דהא כשהי' קטנה אינה ראויה לילד ומשהביאה שתי שערות גדולה היא ויש בה דעת:

ומשני אלא שכן וכו'. ופריך מכיון שהשיאה וכו' וכ"ה בפסחים כלומר ותו בתו קטנה א"א לומר ביולדת דמכיון שהשיאה וילדה כבר יצאה מרשותו:

אלא שכן אדם מפריש על אשתו החרשית. וזאת תורת היולדת מוקמינן ליה באשתו שאין בה דעת והוא מביא עליה קרבנה:

אין לה רצון. והרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה:

וחרשת אין את יכול. לומר שמביא קרבנה עליה שהרי אינה שותת דכתיב ואמרה האשה אמן אמן וזו אינה יכולה לומר דחרשת שאינה בת דעת היינו שאינה שומעת ואינה מדברת וכיון שאינו מביא קרבן סוטה על אשתו שאינה בת דעת אינו יכול להפריש עליה חוץ מדעתה:

והוא מעוכב מלשמוח עמה. עד שתשתה כקרבנו הוא לפיכך בעלה מפריש עליה שלא מדעתה וכיון שבעלה מפריש עליה שלא מדעתה אף אדם אחר מפריש עליה שלא מדעתה כדאר"י בקרבנות מחוסרי כפרה ל"א ר' אבין פליג אר' יוחנן וקסבר דקרבן יולדת אין אחר מקרי' עליה שלא מדעתה דדוקא בענה שהוא מעוכב מלשמוח עמה בשמחת הרגל שתאכל עמו קרבן שמחה שהרי אסורה מלאכול קדשים עד שתביא קרבנה וכתיב ושמחת אתה וביתך לפיכך מפריש עליה שלא מדעת' דכקרבנו הוא אבל אחר לא והראשון נראה עיקר וכ"מ בסמוך:

אינו מפריש עליה. על אשתו היולדת שלא מדעתה עולת העוף דכתיב בקרבן היולדת ולקחה שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה וא' לחטאת וקאמר ר' אחא דעולת העוף אינו מפריש עליה שלא מדעתה שאין העולה מעכבתה מלאכול בקדשים אבל החטאת שמעכבתה מלאכול בקדשים מפריש עליה שלא מדעתה:

אלא דבר שהוא מתירה לה בזה. ובסמוך מפרש מה בזה:

אין לך אלא זה. אבל ד"א אפי' הדומה לזה לא ולאפוקי מדר' אבין:

תני מה זה. כלו' מהו זה דתני בברייתא דבסמוך:

וקאמר דבר המעכבה מלאכול בזבחים. וה"ק אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לאכול בזבחים:

ופריך מעכבה היא מלאכול בזבחים. בתמיה וכי הסוטה מעוכבת מלאכול בזבחי':

ומשני מכיון שהוא בעלה מעוכב מלשמות עמה עד שתשתה שהרי אסורה לו עד אחר ההשקאה הרי היא כמעוכבת מלאכול זבחים. ל"א הכי פריך וכי מצוה היא שתאכל בזבחים דקאמרת הואיל ומעוכבת מלאכול בזבחים מפריש עליה שלא מדעתה ומשני שהטעם שיש לבעלה תועלת בקרבנה ולשון ראשון עיקר:

תני אפי'. קרבנות נזירות שעליה שהן שלש בהמות כדתנן בנזיר פ"ו בעלה מפריש עליה שלא מדעתה:

ופריך מעכבה הי' מלאכול בזבחים. בתמי' וכי נזירה מעוכבת מלאכול בזבחים שבעלה מפריש עליה שלא מדעתה וקשין אהדדי דתניא בסמוך אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לאכול בזבחים:

ומשני מכיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה. שאין שמחה אלא בבשר וביין וכל זמן שהיא נזירה אסורה ביין ה"ל כמעוכבת מלאכול זבחים ומפריש עליה שלא מדעתה:

כל קרבן שהיא חייבת. לאפוקי נדרים ונדבות:

אפילו אכלה חלב וכו'. דהיא גרמה לה אפ"ה בעלה חייב עליה דהא שוגגת היא:

פטרה. גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן:

ה"ג שכך היא כותבת לו בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה:

ואחרן. ואחריות שהיה לי עליך מלפני היום מן הכל פטרתי אותך:

ופריך והתני סדר מנחות כך היא מביאן מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב. והני כלים שמביא מתוך ביתו לאו כלי שרת הן ובמתני' תנן כל המנחות תחלתן בכלי שרת:

ה"ג וראוי' לכלי שרת וכ"ה בבבלי. וה"פ דמשני בשאר כל המנחות תחלתן בכלי שאלו היה מקודש היה ראוי לכלי שרת משא"כ כפיפה מצרית לד"ה אינה ראוי' לכ"ש משום הקריבהו נא לפחתך:

הרי חטאתו ואשמו של מצורע. שטעונין נסכים כדתנן במנחות פרק שתי מידות:

אין תימר. שמצורע אינו חוטא אלא שמעצמן באו נגעים עליו כמו שא חולי:

זאת תורת המוציא שם רע. שהנגעים על לשון הרע הן באין:

מכיון שנתייסר. ע"י נגעים כבר נתכפר לו העון וקרבן לאשתרויי בקדשים הוא דמייתי:

ה"ג דכתיב ונקלה אחיך לעיניך. ודרשינן כיין שנקלה הרי הוא אחיך לכך בשעת הבאת קרבנותיו כמי שאינו חוטא:

מנחת מנחת לג"ש. נאמר להלן בסוטה מנחת קנאות היא ונאמר כאן במנחת העומר וכי תקריב מנחת ביכורים:

מה מנחת שנאמר להלן גבי סוטה שעורין היא כמפרש בקרא:

אף כאן. בעומר שעורים:

נאמר כאן. במנחת העומר וכי תקריב מנחת ביכורים אביב קלוי יגו':

ונאמר במצרים אביב כי השעורה אביב. ה"ג מה מצינו שהיחיד מביא חובתו מן החטין וחובתו מן השעורין אף ציבור מביא חובתו מן החטין יביאו מן השעורין וכ"ה בבבלי במנחות. וה"פ כמו שמצינו שהיחיד מביא שתי מיני מנחות חובה מן החטין מנחת חוטא ומהן שעורים מנחת קנאות כך הצבור מביאים שני מיני ביכורים מחטים ומשעורים ובעצרת ודאי מחטים מביאים כמפורש בקרא א"כ. העומר בפסח משעורים:

ה"ג דבר אחר אם תאמר מן החיטים אין שתי הלחם ביכורים וכ"ה במנחות. וה"פ א"ת שעומר בפסח קרב מחיטי שנה זו אין שתי הלחם ביכורים ורחמנא קרינהו ביכורים דכתיב וביום הביכורים:

חילקא. לשנים כשהחטה נטחנת לשני חלקים קרוי' חילקה וכן כולם משתנה שמן לפי רבוי החלקים:

מכאן ואילך. אם נטחנת ליותר מד' חלקי' קמחין הן הרי הוא קמח ואין צריך לבור סולת מתוכו דכסולת הוא הואיל וכבר נטחן כל כך או דלמא אפ"ה צריך לבור הסולת מתוכו ל"א מבעיא ליה אם נטחנו ליותר מד' חלקים ה"ל קמח וכשר למנחת קנאות דהא אין צריך לבור סולת מתוכן שהרי קמח באה או דלמא מ"מ לאו קמח הוא עד שנטחן הדק היטב ופי' זה נראה עיקר:

פיילי. כוס בלשון יוני:

מן הכיור. דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי:

רי"א רביעית. דבהכי עדיין ניכר מראה מים ומראה דיו לאחר שנמחקה המגילה דר"י ממעט בכתב המגילה ואלו היה חצי לוג מים לא היה לו מראה דיו ומדאורייתא שיהיה מראה שניהם שוין במים לאחר שנמחקה המגילה בתוכן וכדמפרש בגמרא דמקרא יליף ליה:

כשם שממעט. ר"י בכתב המגילה לקמן במתני' כך ממעט כאן במים:

מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל:

וטבעת היתה קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר רצפה שהיא כולה באבני שיש:

כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים:

ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן. ה"ג תני חדשה. דבמתניתין ל"ג חדשה וכ"ה בבבלי ל"א תני במתני' חדשה ומתני' מני דר"א:

גמ' דתנינן תמן. בנגעי' ר"פ י"ד גבי מצורע:

מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב:

ופריך ניחא תמן. גבי מצורע שפיר שמעת ליה לר"א דבעינן חדשה מהיקשא דמים חיים:

הכא. גבי סוטה מנא לך דבעינן חדשה הא לא כתיב מים חיים:

אר"י דהוא. ר"א סבר כר"י דבסמוך דגבי סוטה בעינן מים חיים וילפינן כלי מינייהו:

מי מעיין. הן מימי הכיור וכיון דמכיור היה נוטל מים חיים הם:

מכשירין. ליתן לכיור כל המימות אפילו מי מקוה:

ה"ג אשכח תני בכלי חרס חדשה דברי ר"י אית וכו'. וכ"ה בבבלי וה"פ מצי ברייתא דתני בה מפורש דר"י כר"א דבעינן בסוטה חדשה:

אית תניי תני. איכא דמתני בברייתא בכלי חרש למעוטי מקידה והיינו שברי כלי חרס דלאו כלי הוא:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר:

מ"ד בכלי חרש לא במקידה ר"ל. דבעי חדשה:

כולה רבנן. כלומר אבל לפי האמת איכא למימר הני תרי ברייתות אליבא דרבנן שנויות:

בשניטל רובה. של כלי והמקיד' אינה אלא מיעוט' של כלי לכך פסול:

לא במפוח'. שהושחר פניו ע"י האור:

ה"נ כול' רבנן מ"ד לא במפוחם שלא הוחזר לכבשן האש ומ"ד במפוחם בשהוחזר לכבשן וחזר לברייתו א"נ ה"פ לא במפוחם כרבנן דכיון דניתן בו מים קדושי' והשם נמחק בהן אין ראוי שיהי' מפוח' ומ"ד אפי' במפוחם כרבנן דבדיעבד לא מעכב וזה נראה דלפי הגהתי ה"מ לאוקמי נמי כולה כר"א דמתניתין אתיא כוותיה:

תמן תנינן. בפרה פי"א:

אזוב שהזה בו. מי חטאת על הטמא מת:

כשר לטהר בו את המצורע. דבעי נמי אזוב כדכתיב ולקח הכהן עץ ארז ואזוב:

זו. מתני' דפרה לאפוקי מדר"א:

ה"ג דתניא ר"א אומר הזה בו על החטאת וכו'. וכ"ה בתוספתא ובתוס' דף טו ע"ב:

פסול למצורע. שהאזוב משתנה קצת ע"י המים:

והלא דין הוא. כלומר למה ליה למתני בברייתא תרתי הא מרישא שמעינן תרווייהו ולא ה"ל למתני אלא שהזה על החטאת פסול למצורע:

ה"ג הזה בה על המצורע אינו דין שיהא פסול לחטא':

מהו שיכשר למצורע אחר. להזאה ולר"א מיבעיא לי':

הדא ר"י ור"ל מודי ביה. כלומר מ"ד כשר איכא לאוקמי ככ"ע כר"י ודאי אתיא דאמר בפירוש בסמוך דכשר וגם ר"ל אפשר דמודי במצורע אחר דכשר דאע"ג דנשתנה קצת כיון דהשינוי נעשה ע"י טהרת מצורע אחר כשר א"נ סתמא דש"ס פליג אר' יוסי וקסבר דטעמא דר"א דפוסל באזוב שהזה בו על טמא מת הוא משום שנעשו בו מלאכה אבל טהרת מצורע אחר לאו מלאכה היא דהא אזוב שהזה בו מי חטאת לטמא מת זה כשר לטהרת טמא מת אחר כמפורש במס' נגעים:

ה"ג ומ"ד פסול הדא לית ר"י מודי ביה דהא ר"י אמר בסמוך דכשר:

שבתי הייתי. היה בשבת אצל ר' טרפון:

ה"ג שהיא של אברית. פי' מין ארז:

וראשה טרף. שיהי' בראשה עלה ל"א שיהי' ראשה שוה ומחולקת כמו ראיתי נחש טרוף:

ועובייה כרביע כרע של מטה. חולק א' לשני' וחוזר וחולק השני' לארבע' הוי עוביו יומא של עץ ארז כא' מהם:

ומזין ושונין ומשלשלין. כדאמרינן שטיהר בו שלשה מצורעי':

ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית. שר"ט שלא בזמן הבית היה:

מי המרים יכול שיהיה מראיהם מראה מים:

ה"ג תלמוד לומר ארר אי ארר יכול מראה דיו וכו'. וה"פ לכך כתיב המאררים שיהיו שחורי' יכול שיהיו שחורי' כדיו ת"ל מי:

שיערו חצי לוג מים מן הכיור. בו ניכר המים והדיו שנמחק מעל המגיל' שקצת שחרו' ניכר בהם:

והא תני. במתני' רי"א רביעית. נמצא שהן שחורים ביותר שאינן מראה מים כלל:

ומשני ר"י כדעתי'. ר"י לשיטתו שהוא ממעט בכתב נמצא דאף ברביעי' המים ניכרי' שאין שם דיו הרבה שהרי הכתב מועט:

תמן תנינן. ביומא פ"ג:

אף היא. הילני המלכה:

שפרשת סוטה כתובה עליה. שלא יצטרך להביא ס"ת לכתוב ממנה מגילת סוטה:

שבשעה שהחמה זורחת. כלומר שמתחלת להזריח היתה ורחת על הטבלא:

היו הניצוצות. הן זהרורין שהחמה זורחת מן המזרח ונוטה נגד ההיכל שהוא לצד מערב:

והיו יודעין שזרחה החמה. והגיע זמן ק"ש כותיקין שקורין עם הנץ החמה:

אל"ף בי"ת וכו'. כלומר ראשי תיבות של פ' סוטה אבל לא כל התיבות שאין כותבין את התורה מגילה מגילה:

ופריך והא תני ככתב שכאן. שעל הטבלא באותו כתב כתב במגילת סוטה:

לא מעובה ולא מידק. אותו כתב שעל הטבלא לא הי' עב ולא דק אלא בינוני כדי שיהיו במים מראה מים ומראה ארר ואלו לא היה הכתב בינוני בטל' מראה אחת מהן שמעינן מיהת דכל הפרשה כתובה על הטבלא דהא כתב על המגילה כמו שכתו' בטבלא. ומשני פתר לה באל"ף שכאן וכו'. באותו כתב שכתוב' האל"ף בטבלא היתה כתובה במגילה ואח"כ גמר התיבה באותו כתב וכן כל התיבות:

כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה. דקסבר כותבין התורה מגילה מגילה:

ומתרגם כל דקדוקי הפרשה. שצריך לפרש לה שתבין הפרשה כולה כדי שתודה:

ולמה מים ועפר וכתב. שהרי היה אפשר לעשות הכל בשבועה לבדה:

ומשני מים ממקום שבאת. לכך צריך מים שתחלת יצירת האדם מהזרע שהוא כמים א"נ שבא ממקום יציאת המים מהאדם:

כתב לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים:

תמן תנינן. בפ"ג דאבות הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עברה. מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון:

באירך. כלומר תחלת מקורך והיינו ממקום שבאת שהוא מטיפה סרוחה:

בורך למקום שאתה הולך. שהוא בור הקבר. ג' דברים צריכין שיהו לשמה. דכתיב גבייהו לה ודרשינן לה לשמה:

וכתב לה. גט כריתות:

ועשה לה. הכהן כל התורה הזאת דכתיב בסוף פ' סוטה:

או תפשה לא ניתן לה. דכתיב גבי שפחה חרופה דגט שחרור של שפחה צריך שיהיה לשמה:

אפר פרה. דגזרה שוה גמירי מהדדי אפר פרה מעפר סוטה דנאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר:

ועפר סוטה. דכתיב אל המים מדלא כתיב במים ללמד דבעינן שיהא נראה על המים:

ורוק יבמה. דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וירקה:

אף דם צפור מצורע. ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים צריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם צפור ניכר בהן:

בטל. מראהו ברביעית מים:

מבטל את הרביעית. מים שלא יהא ניכר בו לכך היה נוטל רביעית מים חיים לטהרת המצורע:

בדם. דכתיב וטבל אותם בדם צפור השחוטה ובמים החיים:

יכול בדם ודאי. ולא במים:

מי סוטה נפסלין בלינה. דהא ממי כיור אתיין ועוד שנתקדשו בכלי שרת דהא בחצי לוג שבמקדש היו מודדין וכלי שרת מקדשין:

ה"ג יכול מן המונח בקופה. וה"פ אי הוה כתיב ומן העפר אשר במשכן יכול שמביא עפר בקופה לעזרה וממנו נוטל וסגי בהכי:

ת"ל אשר יהיה בקרקע המשכן. מקרקעיתו הוא נוטל:

ה"ג יכול יחפור בדקר. וה"פ אי הוה כתיב אשר בקרקע המשכן ולא כתיב אשר יהיה יכול אם לא מצא עפר תיחוח שנוח לינטל יחפור שם בדקר:

ת"ל אשר יהי'. הא לא הקפיד קרא אלא שיהא מונח על קרקעית המשכן שעה אחת הא כיצד יש שם עפר תיחוח מביא משם:

אין שם מביא. ונותן שם על הקרקע וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים:

אכן את אמרת. לא כך שנויי' הברייתא כדקאמרת אלא הכי את אמרת כדמסיק:

ת"ל אשר יהי' מכל מקו'. מתקן מבחוץ ומכניס להיכל ואין צריך להניח בקרקע ההיכל:

ה"ג בקרקע המשכן לרבות קרקע בית עולמי'. וכ"ה בבבלי בפרקין וה"פ א"כ קרקע למה לי לרבות בית עולמים והיינו המקדש שבירושלים דסד"א משכן דיקא ולא מקדש:

מתני' ואם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי וכיון דכתיב בלא יו"ר דריש ליה כאילו כתיב חנקי וקאי אקרא דבתרי' דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממי' המאררי' האלה ואת כי שטית:

ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו'. שאין זה אלא מצו' על הכהן להשביע:

ואינו כותב ואמרה האשה אמן. שאינו אלו קבלה שהאשה מקבלת עליו האלות:

רי"א לא הי' מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך לא הי' מפסיק עד אמן אמן דדריש את לרבות צוואות וקבלות:

רי"א כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד ולא קללות הבאות מחמת ברכות ולא קבלות ולא צוואות דדריש האלות האלה למעט כולן חוץ האלות ממש:

גמ' איש פלגון. פליגי ר"י ור"ל:

משביע ואח"כ כותב. כן הוא סדר המקרא והשביע הכהן את האשה וגו' ואח"כ וכתב וגו':

כותב ואח"כ משביע. דסדר המשנה כך הוא דתני תחלה בא לו לכתוב וכו' ואח"כ תני על מה היא אומרת אמן אמן וסובר ר"ל דסדרא דקרא לאו דוקא דכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים ואח"כ כתיב והשביע וגו' ואינן מימי מאררים אלא אחר שנמחק המגילה שהן שחורי' מהדיו כדאמרינן לעיל:

היך מה דהוא קרייא. כלומר כפשטא דקרא דכתיב תחלה והשביע ואח"כ וכתב וכו':

כדי לסמוך שבועה להשקייה. כיון דע"כ לומר דקראי לאו כסדרן כדפרישי' מוטב לומר שהיה כותב תחלה ואח"כ משביע כדי לסמוך שבועה להשקייה:

בין תניין. התנאי' שהתנה הכהן עמה אם לא שכב וגו':

בין שבועות. אם לא אמרה כל השבועו' והאלו' הכתובו' בפרשה מעכבת ההשקאה:

תניין אינן מעכבין. אם לא אמרם הכה:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר:

אית ליה סובר כל פרשה שנא' בה חקה או תורה כל הכתוב בה מעכב והכאב פ' סוטה כתי' וזאת תורת הקנאו':

עוד הוא אית לי'. כלומר לעול' דתרווייהו סברו תורה וחקה מעכבין ומ"ד דתנאין אינן מעכבין לא איירי בשלא אמרן כלל אלא אם לא אמרן על הסדר הכתו' בתורה אינו מעכב. ל"א לכך קאמר כאן דאינו מעכב כיון דקראי לאו כסדרן כתיבו וכדפרישית בסמוך בדברי ריש לקיש:

ואתיין אילין וכו'. ואתיין פלוגתא דהנך תנאי כפלוגת' דר"י ור"ל:

כמ"ד משביע ואח"כ כותב. דקראי כסדרן כתיבו ותורה לעכב הוא:

כמ"ד כותב ואח"כ משביע. דתורה לאו לעכב הסדר קאתי או דלמה סובר דקראי לאו כסדרן כתיבו:

מתני' לוח. של עץ:

נייר. של עשבי' שכותשין ומדבקין אותן בדבק שקורין גלי"ד ועושין כעין עור:

דיפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו דמליח וקמיח ולא עפיץ שהיו מעבדין הקלפי' בעפצין שקורין גלי"ש:

בספר. בקלף:

קומוס. שרף האילן ומתוכו במים וכותב בו:

קנקנתום. וויטרי"אל בלע"ז:

ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול להמחק וקומוס וקנקנתו' עבדי רושם:

גמ' מהו שתטמא את הידי' דגזרו על הספרי' שיטמאו את הידי' כדתנן פט"ו דכלי' כל הספרי' מטמאין את הידי' ומיבעי' לי' אם גם מגילת סוטה מטמאת את הידי':

ה"ז שאלה. כלומר דבר גדול שאלת:

וזו למחיקה ניתנה. ואין בה קדושה:

לא צורכא דלא הואיל וניתנה למחיקה. לא קמיבעיא ליה אלא הואיל וניתנה למחיקה דאלו לא ניתנה למחיקה פשיטא דמטמאה את הידי' כמגילה שכתוב בה מן התורה פ"ה אותיות כדתנן בידים פ"ג אלא מיבעיא ליה הואיל ואף לאחר שנמחקה טעונה גניזה כדתנן בתוספתא תטמאה נמי את הידי' לפחות קודם המחיקה או דלמא הואיל שמתחלה ניתנה למחיקה ה"ל כאלו נמחקה ותנן ס"ת שנמחקה ולא נשתיירו בה פ"ה אותיות אינה מטמאה את הידי':

כמה אותיות. יהיו כתובים בה במגילת סוטה מכתיבה פסולה כגון מקומוס וקנקנתום כדתנן במתני' ותהא המגילה שלא לצורך ויהא חייב על שמחק השם שלא לצורך שהמוחק את השם לוקה:

אחת. אפי' אות אחת פוסלת המגילה אם נכתב שלא בדיו:

שתים. שתי אותיות כדמסיק כדי לכתוב שם יה:

כתב מפיו. מיבעי' לי' אם כתב מגילת סוטה בעל פה ולא כתב מתוך דבר אחר שנכתב בו מגילת סוטה מהו דס"ת שכתבה שלא מן הכתב אסור לקרות בה כדאמרי' בירושלמי דמגילה מיבעי' ליה אם גם במגילת סוטה כן הוא או לא:

ומחק בעפר. אם מחק הדיו שע"ג המגילה בעפר שנותן לתוך המי' ונתן העפר למי' מהו מי אמרינן הני מיהו מי' שחורי' הם מדיו המגילה וכשרי' או בעינן דוקא שתהא המגילה נמחקת ממים:

היה כותב ראשון ראשון ומוחק. שכתב אות אחת ומחק וחזר וכתב אות אחרת ומחק מהו מי הויא מחיקה כשרה או לא:

אין כותבין. מגילת סוטה על עור בהמה טמאה:

למה אינו כותב. שהרי סופה להמחק ואזדא לה קדושתה:

ה"ג תני ראב"ש אומר רואה אני דברי וכו':

שמא תאמר. הסוטה איני שותה וכו' וה"ה דמצי למימר שמא יבואו עדי' שנטמאת אלא מלתא דשכיחא נקט:

ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה. שהרי אם אמרה איני שותה עד שלא נמחקה המגילה מגילתה נגנזת כדתנן לקמן בפ"ג:

ופריך הכא כתיב ספר וכו'. גבי סוטה כתי' ספר וגבי גט כתי' ספר:

הכא את אמר כל דבר שהוא בתלוש. בגט כשר כדתנן בפ"ב דגיטין:

והכא את אמר הכין. ובסוטה אמרינן דבעינן מגילה של עור בהמה:

לא שאני היא. לא קשיא דשאני הכא בסוטה דכתי' בספר דמשמע דוקא בספר והיינו עור בהמה משא"כ בגט דכתי' ספר דמשמע ספירת דברי' מרבינן כל מילי:

וכתב. הכהן את האלות האלה וגו' דמשמע שתהא הכתיב' כשרה בכל דבר:

ה"ג יכול בקומוס ובקנקנתום. ול"ג דיו וסיקרא דדיו ודאי כשרה וסיקרא יכול להמחות ואפשר לומר דדיו דברייתא היינו בשיש בו קלקנתו':

ה"ג ואיזו זו זו דיו שאין בו קלקנתוס. ופריך והתני אם מחק מתוך הספר. תורה פרשה סוטה שבה כשר וס"ת כתוב' בדיו שיש בו קנקנתום:

ומשני תיפתר. תפרש להך ברייתא דאתי' כר"מ שאין נותני' קנקנתו' בדיו שכותבי' בה ס"ת:

מתני' אמן על האלה וכו'. לכך הוצרכ' לכפול:

אמן שלא שטיתי ארוס' ונשוא'. ע"י גלגול שבוע' הוא מגלגל עליה זנות של אירוסין ואע"פ שלא היה בו קינוי וסתירה:

שומרת יבם וכנוסה. ואם היתה יבמתו וכנסה וקנא לה ונסתרה מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיה שומרת יבם:

אמן שלא נטמאתי וכו'. פירושא קמפרש לאמן על האלה אמן על השבועה דתנינן לעיל וה"ק אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת ואם נטמאתי יבואו בי היינו קבלת האלה שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבואו ביך כל הקללות הללו:

אמן שלא אטמא. שאם תטמא לאחר זמן מים מערערים אותה חוזרין אז לתוך גרונה כאדם הנחנק ע"י משק' נראה כעוש' ערער והוא לשון זעקת שבר יעוערו:

גמ' ה"ג אמן לשבוע' אמן לקבל' אמן ייאמנו הדברי' אמן לשבועה מסוטה אמן לקבלה נמען הקי' וכו'. וכ"ה בבבלי פ' שבועות העדות וה"פ אמן משמש ג' דברים העונה אמן אחר שבועה שחבירו משביע אותו כמוציא שבועה מפיו דמי והאומר לחבירו הריני עושה לך דבר זה ע"מ שתקיי' לי תנאי זה וענה אחריו אמן כאלו אמר בפי' שמקבל עליו תנאי זה שהתנה חבירו עמו והעונה אמן אחר תפילה ותחינת חבירו הוא כאומר יהי רצון שכן יהא ויתאמת דבריך:

אמן לשבועה מסוטה. שהרי הכהן היה משביעה וסגי באמירת אמן שאמרה היא ובדקי לה מיא:

אמן לקבלה למען הקים וגו'. דכתיב ברישא ארור אשר לא ישמע את דברי הברי' הזאת אשר צויתי את אבותיכם וגו' למען הקי' את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם כיום הזה ואען ואומ' אמן ה' והיינו שקיבל על עצמו הארור:

ויען בניהו בן יהוידע ויאמר אמן. כן יאמר ה' אלהי:

אין מן הדין אמן שבועה. אם מסוטה את יליף אמן לשבועה:

לית ש"מ כלום. ליכא למשמע מינה דבר די"ל דאמן דסוטה הוא קבלת דברי' על האלה שמקללה הכהן או האמנת דברי':

וויידא אמרה דא. אלא היכן נאמר דבר זה דאמן הוה שבועה:

לעברך וכו'. כלומר מהכא דכתי' לעברך בברי' ה' ובאלתו ואין אלה אלא שבועה ולא מצינו שנשבעו הם בעצמן א"ו שהם ענו אמן כמו שמצינו בהר גריזי' ובהר עיבל ש"מ דאמן הוה שבועה:

ופריך עד כדון. הניחא דברי' שהוא ראוי להשביע כלומר שהיה יכול להשביע עליה' בפני עצמן כגון התובע לחבירו מנה והלה כופר ונתחיי' לו שבועה שיכול לגלגל עליו שאינו חיי' לו שארי תביעו' ממון שפי' שמעי' מהכא כי היכ' דמשביע על איש אחר שאילו קינ' אותה ממנו הי' יכול להשביע' עליו:

אלא דברי' שאינו ראוי להשביע עליהן. כגון קרקעות שאין נשבעין עליהן מנין שע"י גלגול שבוע' מטלטלין יכול להשבי' עליהן ואנן תנן בפ"ק דקידו' זוקקין נכסים שאין להן אחריו' את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן:

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' ארוסה ושומר' יבם ראוי הוא להישבע. בתמי' דאי קינא לה כשהיא ארוסה הא אינה שותות כשהיא ארוסה כדתנן לקמן פ"ד אלא ודאי שקינא כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה מי בדקי לה מיא דהא אין הבעל מנוקה מעון שלא היה לו לישא אותה כיון דחזא בה פריצו' עד שלא נשאה א"נ כיון שבשעת השקעה יודע שבא עליה באיסור אינו מנוק' מעון קרינא ביה וכ"פ בתוספו':

ותימר מגלגלין. ואת אומר שאפ"ה מגלגלין מארוסה ושומר' יבם כדתנן במתני' והכ' מגלגלין. ילפינן מסוטה דבכ"מ מגלגלין כהאי גוונא:

ניחא. מחלק בין שבועות סוטה לשאר שבועות:

ומ"ד זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה. קשיא לגלגול אתה לומד שאר שבועות מסוטה ושכל הנשבעין באלה ובשבועה אין אתה לומד מסוטה ומאי שנא:

ניחא. דאין בין שבועת סוטה לשאר שבועות ולא כלום:

ומ"ד זו באמן אמן ואין כל הנשבעין באמן אמן. קשיא כלום למדו גלגול שבועה אלא מסוטה וכי היכא דלמדו גלגול שבועה נלמוד נמי שהשבועה היא באמן אמן:

יש ממזר ביבמה. דקסבר ר"ע אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד מהם ממזר ומשוי לחייבי לאוין בחומר חייבי כריתות ויבמה לשוק מחייבי לאוין היא דכתיב לא תהיה אשת המת חוצה הלכך לר"ע כי היכא דהבא על אשת איש שהיא בכרת אוסרה על בעלה כך הבא על יבמה אוסרה על היבם הלכך משביעה על זמן שהיתה שומרת יבם:

מה איכפת ליה ממזר גבי קינוי. דאפי' לרבנן דלא הוה ממזר מיבמה לשוק אפ"ה יכול לקנא לה דוקינא את אשתו כתיב אפי' מקצת אשתו משמע והיינו שומרת יבם וכיון דיכול לקנות לה מגלגל נמי עליה השבועה:

מניין שאין קידושין תופסין ביבמה. יבמה שלא חלצה אם נתקדשה לשוק מניין שאין קידושין תופסין אע"ג דחייבי לאוין היא לא תפסי בה קידושין:

שלא יהא לה הויה. שהן הקידושין אצל אחר שאינן תופסין בה:

ולא מתניתא היא. בקידושין פ' האומר:

אינה מקודשת. דכיון דהשתא לא תפסי בה קידושין לקמיה נמי לא תפסי דאין אדם מקנה או מוכר דבר שלא בא לעולם:

מקלס ליה. משבח ליה לר"י כלומר עליו נאמרו כל הני קראי דמייתי:

הזלים זהב מכיס. וכן כל הנך קראי דמייתי איירי בדברי תורה:

יכיל הוא פתר לה. אפשר לי לפרש למתני' דאתיא כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן דאמרי קידושין תופסין בחייבי לאוין אפשר לומר דאף ביבמה לשוק קידושין תופסין אי לאו דר' ינאי:

ה"ג ויתיביניה מה איכפת לה ממזר גבי קידושין התורה אמרה כי יקח איש אשה אפי' מקצת אשה זו היא סיומא דקושית ר' שמי לר' אילא וה"ק לדבריך שאתה דורש וקינא את אשתו אפי' מקצת אשתו משמע והיינו שומרת יבם ה"ל לר' יוחנן להשיב לזו אע"ג דר"ע סובר יש ממזר ביבמה מ"מ קידושין תופסין בה דכתיב כי יקח איש אשה ואפי' מקצת אשה והיינו שומרת יבם כי יקח קרינן ביה וקידושין תופסין בה אלא ודאי דלא דרשינן ואפי' מקצת אשתו ושפיר השיב ר"ל לר"י דמתני' דקידושין כר"ע וגם מתניתין דהכא נמי כר"ע אתיא:

שזינתה. כשהיא שומרת יבם:

לביתה. ליבם:

אסורה לביתה. כאשה שזינתה תחת בעלה שאסורה לבעלה:

שומרת יבם שמתה מותר באמה. דזיקה היתה לו בה וכיון שמתה בטלה זיקתה ש"מ דלאו כאשתו היא א"כ אף כשזינתה מותרת ליבם וקס"ד דאפי' לר"ע אמר שאם זינתה שומרת יבם מותרת לביתה דלאו כאשתו היא:

ופריך בגין כן וכו'. כלומר איך אפשר לומר כן בשביל דתנינן במתני' בסיפא כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה וברישא תנן שמתנה עמה שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם:

מה תנא הדא מתני'. מאן תנא דהך מתני' לא ר"ע ולא רבנן דלתרווייהו שריא ליבם:

אלא כיני. כן היא פלוגתייהו:

ה"ג מ"ד מותרת לביתה ר"ע ולא כרבנן ומ"ד אסורה לביתה ר"ע ורבנן. וה"פ מ"ד מותרת לביתה מודה דלר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי היא כערוה והולד ממנה ממזר ואסורה לביתה ומ"ד אסורה לביתה אתיא אפילו כרבנן דסובר דאף לרבנן אין קידושין תופסין בה והרי היא כערוה ואסורה לביתה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

וכהנת היתה. שומרת ליבם כהן היתה וזינתה והתירוה ליבם דלפנויה דמיא ופנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה:

אף לא מכות אין בה. שומרת יבם שזינתה אינה לוקה דדוקא אם ניסת לשוק לוקה דכתיב לא תהיה אשת המת וגו' בהויה הוא דאיכא לאו אבל לא בזנות:

ה"ג לא שהיה ר"מ אומר המים בודקין אותה מעכשיו אלא המים פקודין בה לכשתטמא המים בודקין אותה למפרע וכ"ה גירסת תוס'. וה"פ הא דאר"מ אמן שלא אטמא אין הכוונה שתבדוק עכשיו על העתיד אלא המים שמורים בה וכשתטמא בודקין אותה:

תורת הקנאות. לר"מ הוא דקאמר שמכאן מוכח שאמרה אמן שלא אטמא דכתיב סוף פרשת סוטה זאת תורת הקנאות דרשי' מיניה תורת העולמים שתהא שתייה זו שמשק' סוטה פעם אחת לכל הקנאות שיהיו לה לעולם שאין צורך בשתייתה שנית שהרי אם זינתה אח"כ המים בודקין אותה ומכאן שאין האשה שותה ושונה:

איש שיחין. שהיה חופר שיחין להכניס. מים לעולי רגלים בשדות ובדרכים:

את ר"ע. משום ר"ע:

ה"ג א"ר יהודה אני אפרש:

מאיש אחד. אפילו קינא לה אחר השתיה מאיש אחר אינה שותה:

משני אנשים. אם מת בעלה זה שהשקה וניסת לאחר וקינא לה אפילו מבועל הראשון משקה לה השני:

כורכמית. אשה אחת ששמה כורכמית תוכיח ראיה לרבנן:

תמן תנינן. פ"ה דעדיות:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

ה"ג אם בגר שנשא ישראלית כבר כתיב בני ישראל. דכתיב בראש הפרשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ודרשינן בני ישראל הוא דכי תשטה אשתו עושין לה ככתוב בפרשה אבל לא הגרים:

ה"ג אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן וכ"ה גירסת הראב"ד. וה"פ אשתו המיוחדת לו וזו אחרי שידוע לו שזנתה קודם הנישואין דנכרית עד שלא נתגיירה בחזקת זונה היא כבר נכנס בה על דעת כן ולא שייך בו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו א"נ כיון דבאיש בעינן דוקא ישראל ה"ה באשה בעינן שתהא ישראלית דמשוו להו קרא איש את אשתו:

אלא. כי פליגי חכמים ועקביא:

בגר שנשא גיורת. דלא ממעטינן מבני ישראל אלא גר שנשא בת ישראל אבל גר שנשא גיורת לא ממעטינן מבני ישראל ולא מדכתיב והביא האיש את אשתו דלדידיה שהוא גר לאו בחזקת זונה היא:

ה"ג ומ"ט דעקבי' בני ישראל ולא גרים. וה"פ ומ"ט דעקבי' דאמר אין משקין משום דכתיב בני ישראל וממעטינן גרים אפילו נשא גיורת:

ואמרת אליהם. רבויא היא דכתיב בראש הפרשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ומוקמינן בני ישראל למעט ישראל שנשא גיורת ומואמרת אליהם מרבינן גר שנשא גיורת שאליהם משמע שיהיו שוין והני דמיין להדדי:

שכיבתה אוסרתה. כל ששכיבתה אוסרתה על בעלה מקנא לה ומשקה לה וזו לאחר שנתגיירה אם זינתה נאסרה על בעלה הגר:

הוא סומא היא סומא. בין שהוא סומא בין שהיא סומא אינה שותה:

מתניתא. הך ברייתא דתניא כשהוא סומא אינה שותה אתיא כר"י דפוטר הסומא מכל מצות האמורות בתורה אפי' ממצות לא תעשה לכך אינה שותה:

מתני' ולא משנתגרשה. שאם זינתה לאחר שגרשה וחזר והחזירה וקנא לה ונסתרה אין המים בודקין על זנות שלאחר גירושין דגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה דבקידושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לפיכך נתקדשה לאיש אחר אע"פ שלא נבעלה אסורה לחזור לבעלה דקרינן בה והיתה דהויה קידושין טושה ואם נבעלה בלא קידושין מותרת לחזור לבעלה:

גמ' פשיטא שאדם מותל על קינויו. ואם נסתרה אחר שמחל על קינויו אינה נאסרת על בעלה:

גירשה. לאחר הקינוי מי הוי כמחל על קינויו או לא:

היך עביד'. כלומר היכי דמי דאיכא נפקותא בבעיא זו:

צריך לקנות לה פעם שניה. ואינה נאסרה בסתירה שהרי לא היה קינוי לפני הסתירה שהקינוי הראשונה כאלו אינה היא שנמחלה:

ונסתרה וידע בה. בסתירתה דשוב אינו יכול למחול שהרי נאסרה לו עד שתשתה ועבר ולא השקנה:

וגירשה והחזירה ונסתרה. והשקה אותה ולא בדקו אותה המים. מהו מי אמרי' טהורה היא שהרי לא בדקוה המים או דלמא כיון שהחזירה ובא עליה באיסור אחר סתירה הראשונה אין המים בודקין אותה דכשאין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין את האשה א"כ אין השתייה ראיה לטהרתה אע"פ שלא בדקו אותה ואסורה לביתה:

הדרן עלך פרק היה מביא