מתני' אלו נאמרין בלשונם. כל אדם בלשון שהוא שומע:

פרשת סוטה וכו'. כולהו יליף בגמ' מקראי ומסברא:

וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית וגו':

ותפילה. נאמרה בכל לשון כדי שיהא יודע לכוין דעתו לתבוע צרכיו:

גמ' ה"ג כתיב ואמר אל האשה בכל לשון שהי' שומעת. וכ"ה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה. וה"פ אל האשה משמט דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון האומ' לה:

א"ל ר"י. אין צריך קרא להכי דכיון דבעינן שתאמר אמן כדכתיב ואמרה האשה אמן והיינו קבלת דברים ואם אינה שומע' על מה היא אומרת אמן:

אלא כי איצטרך קרא שלא יאמר לה הכהן ע"י תורגמן. אלא הוא בעצמו אומר לה בלשון שהיא שומעת:

אלא עם שרה בלבד. דכתיב ויאמר לא כי צחקת:

ופריך והא כתיב בתורה אל האש' אמר וגו'. ע"י התורגמן:

ודייק ליה מדכתיב אל האשה אמר ולא כתיב ואל האשה בוי"ו כדכתיב ולאדם אמר אלא ללמד דאל הנחש אמר ה' אלקים בעצמו ואל האשה אמר מי שאמר ולאדם אמר ה' בעצמו כמו שאמר לנחש א"נ מדלא כתיב ולאשה אמר דייק לי':

ופריך והא כתיב ברבקה ויאמר ה' וגו':

הדיבור נפלה לה. מפרש לה בעבורה ומיתורא דלה קדריש ראיתי בזה פירושים רבי' וזה נ"ל:

ה"ג כמה כרכורים כרכר. וה"פ כמה גלגולי' גלגל המקום לשמוע שיחתן של נשים צדקניות:

ויאמר ה' לא כי צחקת. והוא מיותר אחרי שכבר אמר ה' למה זה צחקה שרה ולא איש אל ויכזב אלא כדי לשמוע תשובתה והיא מיראתה אותו לא השיבה דבר:

ה"ג דכתיב ואמרת לפני ה' אלקיך. בכל לשון שאתה רוצה דהא לפני ה' כתיב והוא שומע בכל לשון ובבבלי יליף אמיר' אמיר' מסוטה ונראה משום דגם במקרא ביכורים כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ואפ"ה בלשון הקדש הוא כדתנן בסיפ' דמתני' הלכך ליכא למילף שיהא בכל לשון מדכתיב לפני ה':

דכתי' ודברת בם. מיות' שיהא הדיבור בכל לשון שירצה:

והיו הדברים האלה. בהוייתן יהו בלשון הקדש:

שמע קלון וכו'. שמע קול העם שקורין שמע בלשון יון:

אלוניסתון. הוא לשון יון:

בעא מעכבתון. רצה לעכבן שלא יקראו אלא בלשון הקדש דסובר ברבי:

ואקפד. וכעס עליו על שרצה לעכבן:

אשורית. לשון הקדש:

לא יקרינה כל עיקר. בתמיה דמי שאינו יודע לקרות בלה"ק ודאי אף ר' מודה שיוצא בכל לשון שיודע דלא אמר ר' שיקרא בלה"ק אלא לכתחלה אבל בדיעבד יצא:

ה"ג השיב ר' ברכי' וכו' היה יודע לקרותה אשורי' ולעז יוצא בה בלעז ואשורית. וכ"ה במס' מגילה וה"פ קשיא לר' ברכיה אר' לוי שרצה לעכבן ואר"י שאמר שיוצאין בלעז לפי שאינן יודעין אשורית הא אפי' אי הוו יודעין אשורית נמי היו יוצאין בלעז:

א"ר מנא וכו'. ר' מנא פליג אר' ברכי' ואמר דאף במגילה הדין אם יודע אשורית ולעז אינו יוצא אלא באשורית. בלעז. אם אינו יודע אלא לשון לעז יוצא אפי' במגילה בלעז ולא הוה כקור' על פה. וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע. אם אינו יודע אשורית ואתי' אינו לעז יוני שכותבין בו המגילה:

כדי שיהא יודע למי מברך. ועל מה מברך שזהו עיקר כוונת הברכות:

השביען שלא בלשונן. בלשון שאינן מבינים:

ואמרו אמן הרי אלו פטורין. שאמן קבלת דברים הוא וכיון שאינן יודעין מה הוא אומר עליהן אין ממש באמן זה:

ופריך כהדא דתני. וכי אתיא כהא דתני':

כתניין שבלבינו. הב"ד משביעין אותו על התנאים שבלבם ולא כתנאים שבלב הנשבע הרי אף במאי שאינו יודע משביעין אותו:

חזקה וכו'. ודאי משביעין אותו על התנאין שהנשבע יודע:

ולמה הוא מתנה עמו. ולמה אומרים לו על התנאים שבלבינו וכו':

מפני ההדיוטו' שלא יאמרו. יש לנו תנאי בשבועה מה שסותר המכוון אתי לאורויי היתירא אבל ודאי שצריך שידע על מה הוא נשבע:

מה את ש"מ. איך שמעינן מהכא שהשביעם ע"ד ב"ד:

א"ל הדורו' הבאים אחרינו אין בלבם תנאי. וה"פ לא אתכם לבדכם וכו' קרא יתירא הוא דאי ללמד שאפי' עם הדורו' הבאים כרת ברית כבר נאמר ואת אשר איננו פה עמנו וכו' אלא ה"ק לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום וכשם שאין לדורות הבאים שום תנאי כך לא יהא בלבבכם שום תנאי על השבועה הזו:

מתני' מקרא ביכורים. שהיה קור' מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה:

וחליצה. יבמה היא אומר' מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבי יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואחר החליצ' אומרת ככה יעשה לאיש:

ברכות וקללות. שאמרו ישראל בהר גריזים ובהר עיבל:

ברכת כהנים. נשיאת כפים:

וברכת כה"ג. ביום הכיפורים אחר עבודת היום שלפני ולפני' הוא קורא את הפרשה בתורה ומברך שמנה ברכות המפורשות במתניתין לקמן:

ופרשת המלך. היא פרשת הקהל כדתנן בס"פ:

ופרשת עגלה ערופה. ידינו לא שפכו את הדם הזה כפר לעמך ישראל וגו':

פרשת משוח מלחמה. והיה כקרבכם וגו' שמע ישראל אתם קרבים וגו':

כיצד. כמו מנין:

ולהלן הוא אומר. בברכות וקללות של הר גריזים:

מה עני' האמורה להלן בלשון הקדש. דכתיב ואמרו אל כל איש ישראל קול רם וכתיב התם במתן תורה אלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש דתורה ניתנה בלשון קדש אף כאן בלשון הקדש:

וענתה ואמרה ככה. אינו צריך ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למידה וענתה ואמרה ככה בלשון הזה תאמר:

גמ' ענייה ואמירה. הרי הוא בלה"ק דילפינן מוענו הלוים ואמרו כדפרישית במתני' ככה וכה. וכל היכא דכתיב ככה או כה בדבר התלוי בדבור הרי הוא בלשון הקדש:

בנין אב שבכולן. כולן למדין מקרא משה ידבר וגו' וכדפרישית במתני' והכתיב ויען לבן ובתואל. ולא הוה בלשון הקדש אע"ג דכתיב ויען:

ה"ג התיב ר' חגי אין תימר ע"י עניי' והכתיב ויען לבן ובתואל אין תימר ע"י אמירה והכתיב ויחמרו מה' יצא הדבר. וה"פ וא"ת התם לא כתיב עניי' והא כתיב ויען וכו' וא"ת עני' ואמירה בעינן קשיא הא כתיב ויאמרו מה' יצא הדבר:

אין תימר בלשון הקדש. שאמרו בלה"ק מה' יצא הדבר:

והכתיב ויקרא לו לבן יגר שהדותא. ש"מ שלא ידע לדבר בלה"ק:

ואין תימר קודם למתן תורה. כתיב האי קרא ואין למידין מוענו הלוים ואמרו דאין למידין דבר דקודם מתן תורה מדבר דלאחר מתן תורה:

הרי פ' ווידוי מעשר. שהיא לאחר מתן תורה ונאמר' בכל לשון כדתנן ברישא דמתני' אע"ג דכתיב ואמרת ויש לנו למילף מואמרו הלוים:

שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך. בא לתרץ דלמידין קודם מתן תורה מלאחר מ"ת ואפ"ה לא קשיא מויען לבן ובתואל שאף שהן דברו בלשון סורסי שייך ויען ויאמר מפני חשיבתו שהוא כמו לה"ק:

לשון סורסי. הוא לשון ארם צובה והוא לשון תרגום וי"א שהוא לשון גמרא ירושלמית:

דבית גוברין. שם מקום:

לעז. לשון יוני:

לזמר. לשירים. רומי. לשון רומיים:

לקרב. הלבבות שהוא דיבור רך ופיוסין לישנא אחרינא לקרב למלחמה כדכתיב כיום הלחמו ביום קרב:

סורסי. לשון ארם:

לאילייא. לקינות והוא מלשון יללה כמו אלי ציון:

לדבור. שהוא לשון צח גם קל לדבר שכל מה שהוא מכביד הלשון הקילו בתנועו' ובדגש וברפה:

אף אשורי. לשון בני אשור:

ואין בו לשון. לשונם מאומה אחרת:

עברי. בני עבר הנהר יש להם לה"ק ואין להם כתב נאה שכתבם כתב ליבונא:

שהוא מאושר בכתבו. כתב נאה שאין אות נוגע בחבירו משא"כ בכתיבה אחרת:

עלי שם שעל' בידם מאשור. דס"ל בימי דניאל נשתנ' הכתב ע"י המלאך ובו כתב עזרא את התורה. בקולו של רם. מדלא כתיב וענו הלוים קול רם אלא כל איש ישראל אלא ה"ק וענו הלוים בזכות כל ישראל בקולו של רם א"נ בקול גדול ה"ל למכתב כדכתיב קול גדול ולא יסף:

המעולה שבקולות. ואין פירוש קול רם הרמת קול אלא לשון רוממות מעלה וחשיבות:

אלא בינוני. הוא המעולה שבקולות:

מתני' שבשומרון. אצל שומרון:

גמ' הלא המה בעבר הירדן. כשהיו ישראל במדבר נאמר להם סימני הר גריזים והר עיבל איה הם שהם בעבר השני של הירדן שהוא למערב העולם שנחלת בני גד ובני ראובן היה מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה ונאמר להם שההרים האלה הרבה להלן מן הירדן לצד מערב ולא סמוך לירדן:

אחרי דרך מבוא השמש. מהו מבוא השמש מקום שהחמה זורחת שהשמש באה משם רחוק ממזרחו של הירדן כלו' שאחרי מופלג:

שבין הכותים. עכשיו יושבין שם הכותים שהושיבם שם סנחריב כשהגלה עשרת השבטים כדכתיב ויבא מלך אשור אנשים מבבל מכותה ומעזא וגו' ויושיב' בערי שומרון והנך אצל ערי שומרון הן כדתנן במתני' שבשומרון:

ה"ג שנא' הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן וכ"ה בבבלי. וה"פ דוקא סמוך לירדן דאי מעבר הירדן ולהלן הא כתיב והיה בעברכם משמע מיד בעברם בו ביום תקימו את האבנים האלה בהר עיבל:

אחרי דרך. מופלג מן המערב דאחרי לשון הפלגה הוא והאי מבוא השמש מערב הוא לשון כי בא השמש מופלג משקיעת השמש והיינו לצד מזרח סמוך לירדן מיד:

בארץ הכנעני. כתיב ואילו ארץ החוי כלומר שכם והר גריזים אינה ארץ הכנעני אלא ארץ החוי דהא שכם חוי הוה כדכתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' וכתיב שכם בן חמור החוי נשיא הארץ:

היושב בערבה. ואלו שכם הידוע לנו שיושבים שם הכותי' הוא בין ההרים ואיך קאמר קרא היושב בערבה:

מול הגלגל אין כאן גלגל. מדכתיב מול הגלגל משמע שראו את הגלגל ואלו שכם והר גריזים רחוקי' הם מן הגלגל:

אין כאן אלוני מורה. אצל שכם והר גריזים:

מה מקיים ר"א. קרא דכתיב ונתת את הברכה על הר וכו' והר עיבל ואלו סמוך לירדן לא היו ההרים האלה:

ומשני שתי גבשושית עשו. שני הרים קטנים עשו סמוך לירדן וקראו להם שם את האחד הר גריזים ואת השני הר עיבל והסימני' הללו האמורי' בקרא לא על הר גריזים והר עיבל נאמרו אלא כדראב"י בסמוך:

על דעתיה דרבי יהודה. לדעת ר"י שנאמרו הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל ממש צריכין לומר שהלכו ביום עברם הירדן מאה ועשרים מיל דביום עברם נאמרו הברכות והקללות כדכתיב והיה בעברכם והר גריזים שאצל שכם רחוק מהירדן ק"ך מיל וע"כ לומר שנעשה להם נס שהלכו מהלך זה ביום אחד:

לא זזו ממקומן. אלא מיד בעברם את הירדן עמדו ועשו הגבשושי' ואמרו הלוי' הברכות והקללות:

אלא להשוות להן את הדרך. לפי שגלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק במיתת משה הורה להם את הדרך אשר ילכו בה דרך מישור ודרך ארץ הכנעני שהי' ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא ארץ הרים וגבעות וארץ מדבר אלא ילכו אחרי דרך מבוא השמש דהיינו מצד מערב רחוק מן הירדן ויקיפו ויכבשו:

נמיתי. אמרתי לשון נאם:

לסופרי כותי'. שיש להם תורה שבכתב ואינם מאמינים בתורה שבעל פה:

ולא הועלתם לעצמכם כלום. בזיוף:

והלא ידוע שהוא שכם. אף אנו מודים שהוא שכם בלא זיוף לפי שאנו דורשין גזרה שוה כדבסמוך:

וכר"י. מ"ד דהר גריזים סמוך לשכם שיושבי' בו הכותי' סובר כר"י דאמר לאחר י"ד שנים שעברו את הירדן נאמרו הברכו' והקללות לאלו למ"ד שבו ביום שעברו נאמרו קשיא הלא שכם רחוק מן הירדן ק"ך מיל ואיך הלכו מהלך זה ביום אחד:

כל ביאות שנאמרו בתורה. סתם:

לאחר י"ד שנים שבע שכיבשו ושבע שחילקו. הואיל ופרט הכתו' במלך שהיא לאחר ירוש' וישיבה דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ילפינן מינה כל ביאות שבתורה שהן לאחר י"ד שנים:

ודכוותה לא נאמרו ברכות וקללות עד לאחר י"ד שנה. דכתיב והיה כי יביאך ה' אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים וכו':

והכתיב והיה בעברכם וכו'. דמשמע מיד ביום עברכם תקימו את האבנים האלה:

מתני' למטה באמצע. בין שני ההרים:

מכאן ומכאן. על ההרים:

הפכו. הלוי' פניהם כלפי הר גריזים:

ופתחו בברכה. כל הארורים היו אומרי' תחלה בלשון ברכה כדמפרש בגמרא:

אלו ואלו. שבהר גריזים ובהר לעיבל:

גמ' שכבר נאמר לוי למטה. בספר יהושע כתיב וכל ישראל וזקניו עומדי' מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים אלמא כהנים ולוים למטה היו:

שכבר נאמ' לוי למעלן. משה כתב בתורה אלה יעמדו לברך וגו' שמעון ולוי ויהודה:

למטן. אצל הארון:

הראוי לשרת. לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים ועד חמשים למטה אצל הארון:

והשאר כל השבט. לוי למעלן:

מה מקיים וכו'. איך מקיים האי תנא אליבא דר"ש קרא דיהושע נגד הכהנים והלוים:

ומשני כי האי דאריב"ל וכו'. ולא עמדו למטה אלא הכהנים לבד וכל הלוים למעלה ואע"ג דהכהנים בני לוי הם מ"מ סתם לוי על הלוי' נאמר:

יכול אלו שבהר גריזים וכו'. פי' ואלו שבהר גריזים אמרו הברכות וכו':

ה"ג ת"ל הברכות. וה"פ דאחר שנאמרו הברכות והקללות שיאמרו על הר גריזים והר עיבל כתיב ובאו עליך כל הברכות האלה ש"מ שעל אלו ואלו היו אומרים הברכות והקללות ופי' הי"מ בזה דחוק:

יכול משהיו אומרים. כל הברכות עד ברוך אשר יקים דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה אח"כ אמרו הקללות ושסדר זה אחר זה:

ת"ל הברכה והקללה. לשון יחיד ללמד ברכה אחת ואח"כ קללה א' וכן כולם:

היו הופכין פניהם. הלוים:

ברוך בכלל וברוך בפרט. כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט ברוך בכלל על כל התורה ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת וברוך בפרט ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ארור בכלל ארור אשר לא יקים את דבר התורה הזאת וארור בפרט ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכ' וכן כולן:

ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כל המצות כולן טעונין ארבעה אלה דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' הרי כאן ארבעה מצות לכל מצוה ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות בכל אחת ארבעה בריתו' ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט:

וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. בכל אחד היו שש עשרה בריתות על כל מצוה:

ר"ש היה מוציא של הר גריזים ושל הר עיבל. שלא נאמרו עליהן כל התורה אלא מצות שבפרשה:

ומביא של אהל מועד תחתיהן. שלאחר שהוקם המשכן דיבר הקב"ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:

י"ב בברוך. כנגד י"ב שבטים א"נ כנגד י"ב ארורים שבפרשה שכולן נאמרו על נואף ונואפ' כדאיתא בבבלי דף ל"ז וילפינן מיני' שה"ה על כל מצות שבתורה נאמרו י"ב ברכות וי"ב קללות:

תר"ג אלף ותק"ן. כמנין בני ישראל שהיו בסיני שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו:

שאין כרות עליו מ"ח פעמים. כדאמרי' לעיל ברוך בכלל וכו' וכל אחד תר"ג אלף ותק"ן:

עד כדון וכו'. ופריך אהא דאמר אין כל דבר ודבר מן התורה וכו':

ע"כ לא שמענו. שנתערבו ישראל זה על זה אלא בדברים שנכללו ונפרטו בהר גריזים ובהר עיבל והיינו הארורים האמורי' בפרשה:

דברי' שנכללו ולא נפרטו. שם מנין שנתערבו דבהר גריזים היה הערבות א"כ דברים שלא כאמרו בפירוש בתורה אלא אתיין מדרש' מנין:

כל דבר שהיה בכלל וכו'. דמצות אלו האמורים בפרש' היו בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ויצאו מן הכלל שמפורשים כאן לא ללמד על עצמן יצאו אלא על כלל כל המצות כולן יצאו ללמד סעל כולן נתערבו וכולן נפרטו:

א"ל לא בדבר אחד. לא אמרינן מדה זו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' אלא אם היוצא דבר אחד אבל אם יצאו שני דברי' לא אמרינן כן אלא ה"ל שני כתובים ואין מלמדין וכאן י"א ארורים כתובים:

מכיון דכתיב אמן בסוף. לאחר כל הארורים כתיב וענו כל העם ואמרו אמן כאלו הם דבור אחד וילפינן מינייהו במדה דכל דבר שיצא מן הכלל:

ופריך וכי יש תורה נופלת. בתמי' דאמרת אשר לא יקים והו' לשון הקמ' משמע שצריך להקי':

זה החזן שהו' עומד. ומגביה הס"ת ומרא' הכתב לעם צריך להקימה כראוי שיראו כולם הכתב:

ה"ג זה הב"ד שלמטן. וה"פ הב"ד שלמטן והם המלך והנשיא והשופטי' שבישראל ידרושו בהקמה זאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים:

על הדבר הזה קרע יאשיהו. את בגדיו כשהביא לו חלקיהו את הס"ת ומצא כתוב ארור אשר לא יקים ואמר עלי להקים ולכך כתיב אחריו שקבץ כל יהודה וישראל לכרות ברית חדשה ללכת אחרי ה':

להחזיק. שאר העם שילמדו ולא החזיק ה"ז בכלל ארור:

ה"ג ר' ירמי' בשם רחב"א:

ולא היתה סיפק בידו להחזיק. לומדי תורה והחזיק יותר מכדי יכלתו:

כצילה של בעלי תורה. כלומר שכר המחזיקי' שוה לשכר העוסקים בתורה:

לבעלי המצו'. היינו המחזיקי' ביד ת"ח שילמד:

מה ת"ל והחציו. ביהושע כתיב וכל ישראל וזקניו וגו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר העיבל וקשיא למה לי' למכתב והחציו דמשמע חציו הידוע במקום אחר או חציו המיוחד:

ומרובין בהר עיבל. לפיכך הוא חציו המיוחד והחשוב שבהם לפי ששם המרובין:

למה. היו מרובין שלפי החשבון נרא' שלא היו מרובין אע"פ שלפי המספר שבפ' פנחס היו מרובין בהר עיבל סך חמש' אלפי' ושמונה מאות וכ"ב היינו אם אמרי' שגם במספר שבפ' פנחס לא היו מבני לוי שהיו יתרי' על שלשים רק ח"א ותק"ח אבל אם נאמר שהיו אז י"ג אלף או שנאמר דחשבינן כל הנך שהיו בני כ' מבני לוי י"ל שהיו שוין:

ומשני שאין שבטו של לוי כולו שם. בהר גריזים. שהיו זקני כהני ולוים למטה אצל הארון:

לא היו שוין. כלומר אפ"ה לא היו שוין אלא של הר עיבל מרובין:

שכבר נפלו משבטו של שמעון וכו'. ושבט שמעון מהעומדים על הר גריזים אע"ג דהמספר שבפ' פנחס הי' לאחר המגפה ה"ק אף לפי מספר שבפ' נשא שלא היו השבטים שבהר עיבל יתירי' על אותו שבהר גריזים אלא שני אלפי' רמ"ב אפ"ה לא היו שוין שהרי נפלו מבני שמעון כ"ד אלף בשיטי':

שלא בא משבט ראובן וגד. שעמדו על הר עיבל אלא ארבעים אלף חלוצי צבא ושאר העם שבשבטים האלו נשארו בעבר הירדן מזרחה ונתמעטו אותן של הר עיבל אע"ג שגם מחצי שבט מנשה שעמדו על הר גריזים נחסרו מ"מ אותן שנחסרו בהר עיבל היו מרובי':

כשם שהשבטים חלוקי' כאן. בהר גריזים ובהר עיבל כדכתיב ואלה ועמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין ואלה יעמדו על הקללה ראובן גד ואשר זבולן דן ונפתלי:

כך הן חולקין בתחלת החומש השני. דהיינו בתחלת ספר ואלה שמות שלא נזכרו כסדר אלא בני לאה מכאן ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע:

כך הן חלוקין בדגלים. כשנמנו לענין הדגלים לא היו כסדרן:

ה"ג בני לאה מיכן וב"ר מיכן ובני השפחות חד מיכן ושלשה מיכן. וה"פ דגל ראשון היה יהודה יששכר זבולן והשני ראובן שמעון גד והשלישי אפרים מנשה בנימן והרביעי דן אשר ונפתלי:

טעמא דהדין תנייה. טעם של הנך תנאים שסוברים שהשבטים אין להם מעלה זה על זה א"כ למה קפיד קרא בברכות וקללות אסדרן ה"ל למימר סתמא ששה שבטים יעלו לראש הר גריזי' וששה לראש הר עיבל:

וישראל מקוראי. דריש מקוראי לשון המקרה במים עליותיו:

מה התקרה הזו עובייה דהן וכו'. מה התקרה צד העב של הקורה הזה נגד צד הדק של הקורה הזה כדי שיהיו שוים לסבול המשא המונח' עליה כך כאן יש השבטי' שאוכלסן מועטין ויש מהן שאוכלסן מרובין כדעיל לפיכך חלקן הכתוב שיהיו קרוב לחצאין שאותן שבהר גריזים כפי הפקודים שבפנחס היו שלשים ריבוא ושני אלפים וג' מאות ושמנה מלבד הלוים שיתירי' על חמשי' ופחותי' מבן שלשי' ואותן שבהר עיבל שלשי' רבוא ושמנ' אלפים ומאה ושלשי' נמצא הנך שבהר עיבל היו יתרים חמשת אלפים ושמונה מאות וכ"ב וקרובי' לחצאין נ"ל:

כשם שהן חלוקין כאן. בהר גריזים ובהר עיבל:

כך הן חלוקין באבני האפוד. שנאמר בהן ששה משמותם וגו' והנך ששה שבטים שעמדו בהר גריזים כתובים על האחת והנך ששה דהר עיבל כתובים על השנית:

במלואותם כדי שיהיו כ"ה. אותיות מכאן והיינו במלואותם שיהיו שלמו' בחשבון האותיות כזה כן זה:

ופריך והלא אינן אלא מ"ט. כל אותיות של כל השבטים:

בנימן דותולדותה מלא. דבכל התורה בנימן חסר יו"ד השני' חוץ בלידתו כתיב ואביו קרא לו בנימין כתיב מלא והכא באבני אפוד כתיב כתולדותם לאשמועינן דלכתוב בנימין מלא דליהוי חמשים אותיות:

יהוסף מלא. ופליג אדר"י:

ופריך והלא אינן אלא כ"ג מכאן וכו'. למ"ד כשם שחלוקין בהר גריזים ובהר עיבל כך היו חלוקין באבני אפוד והלא אותיות של אותן שבטים שבהר עיבל לא היו רק כ"ג אף אם נאמר זבולון מלא בשני וו"ן ואותיות של אותן שבטים שבהר גריזים כ"ז אף אם נאמר שבנימן ויוסף חסרים וי"מ הגיה והלא אינן אלא כ"ב מכאן וכ"ח מכאן:

ה"ג אר"י היה חציו בן מכאן ימן מכאן. וזבולן חסר ויהוסף מלא והיינו כפי הגירסא שלפנינו דפריך כ"ג מכאן וכ"ז מכאן ולפי גי' י"מ אתיא כפשטא שנתוסף על השני שהיה כ"ב עוד ג' אותיות דהיינו ימן והן כ"ה:

ויאות. שפיר קאר"י שהיה שם בנימן חלוק דדייק קרא כוותיה:

משמותם. מקצת משמותם וע"כ לומר שבנימן היה חלוק:

הראשונים. ששה שבטים שעמדו על הר גריזים א"נ ששה שבטים כסדר תולדותם:

נכתבין מימינו של כה"ג. שהכה"ג נושא שני האבנים על שני כתפיו נמצא שהימנית לו היא שמאלית לקורא שכנגדו:

אינן נכתבין על הסדר. האמור כאן אלא יהודה שהוא המלך היה כתוב בראש כולן דכתיב וששה משמות' על האבן השנית כתולדותם ודרשינן שניים כתולדותם ואין הראשונים כתולדותם לפי שהיה יהודה מוקדם:

מתני' ואח"כ הביאו את האבני' ובנו את המזבח וסדוהו בסיד. והעלו עליו עולו' ושלמים וכתבו עליו את כל דברי התורה דכתיב ובנית שם מזבח וגו' והעלית עליו עולות וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב:

בשבעים לשון. בכתב ולשון שליש שבעים אומות וכל הרוצה ללמדה יבא וילמוד שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד:

ונטלו את האבני'. סתרו את המזבח לאח' שהעלו עליו את העולות ונסעו משם:

ולנו במקומם. בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:

גמ' על אבני המלון נכתבו. דכתיב ולקחתם את האבנים האלה והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון:

על אבני המזבח נכתבו. דברי תורה והך ברייתא פליגא אמתני' דמשמע בין לר"י בין לר"י אבני המזבח לא הוו אבני המלון ואלו במתני' תנן דאבני המזבח ואבני המלון אחת הן:

בכל יום ויום וכו'. לפי שאבני המלון לא נתפרקו ועמדו ימים רבים לפיכך שפיר איכא למימר ששלחו האומות סופריה' להעתיק משם התורה בלשונ':

נוטריהן. סופריה' ובלע"ז נאטרי"א:

ומשיאין. מעתיקין כלו' נטלוהו משם ע"י ההעתקה:

מ"ד על אבני המזבח נכתבו. קשיא לאיזה צורך נכתב התורה בשבעי' לשון ע"ג האבני' ומה תועלת יש בו הרי לא עמדו אבני המזבח אלא לפי שעה שהרי אח"כ קיפלום והביאו לגלגל ובנו שם מהם מזבח וכבר נתקלקל הכתב שלא היו האומות יכולין להעתיק משם:

ומשני עוד היא מעשה נסים. אף זה מעשה נסי' שלא נתקלקל הכתב בסתירא ובבנין המזבח. ניחא ושדת אותם בסיד. שיהיה הכתב ניכר יפה:

מה מקיים ושדת אותם בסיד. דמשמע מכל הצדדי' וכיון שהיה מקריבין ע"ג המזבח נתקלקל הכתב מחמת האש והאפר שעליו א"נ כיון דכתיב מזבח אבני' תעשו לי א"כ א"א לסודו בסיד שאין הקרבנות נוגעות באבנים אלא בסיד ואין האבני' ניכרים:

ומשני בין כל אבן ואבן. נותן הסיד ע"ג המזבח ומן הצדדי' היה סיד אף על האבני':

והיו עמים משרפות סיד. קשיא ליה מ"ש סיד:

מסיד נטלו וכו'. כלומר ע"י התורה שנכתבת ע"ג הסיד וכל אדם יכול לקרות ולא קיימו או שלא למדו לכך חייבין שרפה:

איפופסין. גזר דין:

והגוי' חרוב יחרבו. קשיא לי' למה נקט בלשון הזה מפלתם של האומות עכו"ם:

מחורב. מהר סיני שנקרא הר חורב משם נתחייבו כלי' שהרי החזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה:

אבני המלון. כדכתיב וישאו י"ב אבני' מן הירדן וגו' ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם:

ואבני' שהניח יהושע וכו'. דכתיב וי"ב אבני' הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים:

ואסטליות שנתן להם משה. שגם משה העמיד בעבר הירדן מזרחה י"ב אבנים כדכתיב הואיל משה באר את התורה הזאת וגם זה על אבני' היו:

איסטליות. האבני' וי"ג אפסטליו' ופי' כתבי' שכתב משה על האבנים בערבות מואב ובבבלי יליף בגזרה שוה באר באר דגם משה כתב על האבנים כל התורה באר היטב:

פשיט לן. הדבר פשוט וברור לן שהיו שם ד' מיני אבנים:

ויאות. שפיר קאמר דד' מיני אבנים הן דאל"כ קשיא הא דכתיב ביהושע כשעברו ישראל את הירדן אמר יהושע שירימו י"ב אבני' מן הירדן והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם על איזה אבנים קאי האי קרא:

לשעה היו ונגנזו. דכתיב ויניחום שם משמע שיהיו נגנזים:

משוקעות היו במים. ולא היו לזכרון:

כבר נכנסו עמהן לארץ. וכתיב והיו האבנים האלה לזכרון וכו' משמע אבני' שהרימו מן הירדן הם לזכרון:

אלא. הכא במאי עסקינן שהיו שם עוד מיני אבנים הרביעים והן האבנים שהקים יהושע על שפת הירדן דכתי' ויקרא יהושע אל י"ב האיש וגו' והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו וגו' והיו האבני' האלה לזכרון וגו':

משוי ארבעים סאה. של מים:

כמה היה באשכול. שנשאוהו שמנה אנשים והיו מסייעין זה את זה כשהרימו על כתפיהן:

כתיב והרימו לכם וכו'. כלומר ואלו הכא באבני הירדן כתיב והרימו לכם איש אבן וכו' דמשמע שלא סייעו זה את זה בהרמתם:

לא דמי וכו'. מעתה נוכל לשער משא האשכול דאינו דומה המגביה משוי מהארץ מיד על כתפו להמגביה מהארץ לארכבותיו ומארכבותיו לכתפו שע"י שאינו מגביה בבת אחת מהארץ לכתפו יוכל להגביה יותר:

ה"ג ולא דמי ההוא דטעון מארעא לארכובתיה לההוא דאוחרן תלי לי' וה"פ לא דמי המגביה לבד אפי' נותנו ע"ג ארכבותיו ואינו מגביה למעלה למאן דחברי' נותן המשא עליו שיכול לישא משוי יותר כבד:

לא דמי האי דאוחרן תלי לי' וכו'. גם לא דמיא מי שחבירו מטעינו משא למאן שנוש' משא בשני' וכ"ש הכא באשכול דהוה בשמנה ודאי משקלו סך רב היה דאל"כ למה להו שמנה. ה"ג ע"ד דר"י דו אמ' לשונות כפולין הן י"ב ח' באשכול וכו' ע"ד דר"ע דאמר לשונות ריבויין הן כ"ד היו ט"ז באשכול וכו'. וה"פ לר' ישמעאל שהוא אומר דברה תורה כלשון בני אדם ולשונות כפולין לא אתיין לריבוייא אינן אלא י"ב. לר"ע דהוא אמר כל מקום שנאמר כפל לשון לריבוייא קאתי א"כ ה"נ דכתיב איש אחד איש אחד למטה נמי לרבויי קאתי דמכל שבט היו שנים דה"ל כ"ד ולא נזכר בכתוב רק השמות של איש אחד למטה היינו משום חשיבותם של אלו הנזכרים בתורה שאותן שהיו עמהם לא היו חשובי' כמות':

על דעתיה דרבי ישמעאל טורטורין. הוא מוט ששני עצים ארוכים מונחים באורך ושנים ברוחב הרי לו שמנה קצוות בהן נושאין שמנה בני אדם וע"ג העצים היה מונח האשכול:

על דעתיה דרבי עקיבא טורטורין וטורטרי וכו'. כלומר מוט אחת ולה שמנה קצוות ותחתיה מוט גדולה שנושאין בה המוטות ולה שש עשר קצוות:

אדם קרייה וצרתן קרייה. פי' אדם וצרתן שמות שתי עיירות הן וביניהם שנים עשר מיל וקשיא ליה כיון דשתי עיירות הן סימנ' אשר מצד צרתן ל"ל ועוד כיון דרחוק מאוד הוא מאדם העיר הל"ל סמוך לצרתן אלא ודאי דסימנ' קיהיב:

שהיו המים גדושין ועולין שנים עשר מיל כפי המרחק שיש בין אדם לצרתן:

וכי איזה קל וכו'. בבבלי גרסי' וכמה גובהן של מים שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל דר"י א"ל ראב"ש לדבריך אדם קל או מים קלים הוי אומר המים קלים א"כ באין המים ושוטפין אותן אלא מלמד וכו' וה"פ הרי המים קלים לרוץ מן האדם ולדבריך שלא חזרו המים לאחוריהן אלא שנים עשר מיל וחזרו למקומן נמצא ישראל שמחנה היה שנים עשר מיל אינן יכולין לעבור עד שכבר חזרו המים הקלים לרוץ למקומם הראשון ושוטפין אותן:

תדע לך שהוא כן. הדבר ברור שהוא כן:

כיפין. אולמות וקורין ארקוול"ד בלעז:

עד לבו של רקיע. כלומר עד אמצעו של רקיע וגוזמא קתני:

עד בבל. גבהן של מים היו כמירדן עד בבל א"נ עד בבל ממש ברחו:

בירדן קבלו עליהם את הנסתרות. דכתיב הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ונקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד ללמד אע"פ שקבלו עליהם בערבות מואב את הערבות כדאמרי' לעיל בפרקין אפ"ה לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן אבל משעברו בירדן נענשו כל ישראל על עברות נסתרות שביניהם:

ה"ג ויאות תדע לך שהוא כן וכו'. וה"פ שפיר קאמר רשב"ל ותדע לך דאל"כ למה נענשו הסנהדרין על עון עכן הרי היה הדבר נעלם מהם ומכל ישראל:

ביבנה הותר' הרצועה. ששם הלכו הסנהדרין משרבו הרוצחים קודם חרבן הבית ושם התפללו על הנסתרות שלא יענשו ויצאה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות:

מתני' במדינה אומרים אותה ג' ברכות. שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק ועונים הצבור אמן:

ובמקדש ברכה אחת. לפי שאין עונין אמן במקדש אלא מיד כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא היו אומרים ברוך שם כבוד וכו' ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו ברכה אחת:

ככתבו. ביו"ד:

בכינויו. באל"ף שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך סרס המקרא ודרשהו בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך דהיינו במקדש שם תזכיר את שמי המפורש:

כנגד כתפותיהן. מפני שצריך נשיאת כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב הוא ובניו כל הימים ובא ושרת לאשמעינן דהוקשו בניו לו לענין שירות ואיתקש ברכה לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו וכי היכי דהוקשו בניו. לו לענין שירות ה"נ לענין ברכה הוקשו בניו לו מה הוא בנשיאת כפים היה מברך אף בניו בנשיאת כפים כל הימים:

ובמקדש. שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיה' מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם:

שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני שהשם כתוב בו:

ברכת כה"ג. ביה"כ לאחר שכלתה עבודת היום קורא בתורה ומברך ח' ברכות:

חזן הכנסת. שמש שטורח עסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא ולהפשיט את התיבה ולהכין הכל:

ראש הכנסת. על פיו נחתכין דברי הכנסת מי יפרוס על שמע מי יפטיר בנביא מי ירד לפני התיבה:

סגן. המוכן תחת כה"ג שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו:

הסגן לכה"ג. וכולן משום כבודו של כה"ג שנאמר ברוב עם הדרת מלך א"נ להראות לו שיש שררות הרבה למטה ממנו:

וקורא אחרי מות. שהוא מסדר יה"כ:

ואך בעשור. שבפרשת שור או כשב דסמוכה היא לאחרי מות ויכול לגלול הס"ת לשם בעוד שהתורגמן מתרגם פסוק אחרון של פ' אחרי מות:

יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. כלומר אף מה שאני עתיד לקרות ע"פ כתוב כאן שלא להוציא לעז על הס"ת לומר שחסר ממנה דבר:

ובעשור של חומש הפקודים קורא ע"פ. ואינו גולל לשם מפני שהוא רחוק ויש שהות שיפסיק התורגמן ואיכא גנא לצבור ולקרות בשני ס"ת א"א לפי שאין אדם אח' קורא בשני ס"ת בצבור משום פגמו של ס"ת הראשון:

שבחומש הפקודים. ספר וידבר שמתחיל במנין של ישראל:

ומברך עליה שמנה ברכות. בגמ' מפרש לכולהו:

ה"ג אר"ח צער גדול היה להן. קודם שיצאה בת קול שנתרצה להם ה' ולקמן בתר הלכה ו' ל"ג:

גמ' ופריך בכל אתר. בכל מקום אמרינן שנוהגין כבוד בתורה והולכין אחריה והכא אמרינן שמביאין את הס"ת אצל כה"ג והמלך כדתנן בסיפא:

ומשני אלא על ידי שהכה"ג והמלך הן בני אדם גדולים וחשובים התורה מתכבדת בהן ועושית להן יקר לבוא אצלם להיות מתכבדת על ידיהן:

ופריך והא תמן. בבבל מביאין התורה אל ריש גלותא אף שלפעמים אינן חשובים כל כך בתורה ובמצות:

תמן. גבי ריש גלותא הואיל והן מזרעו של דוד עושין להן כמנהג אבותיהן כמלכי בית דוד:

תמן תנינן. מגילה פ"ד:

מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה:

ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע:

ואין מדלגין מנביא לנביא. שיש בזה טירוף הדעת יותר מדאי:

שאין גוללין ס"ת ברבים. מפני כבוד הציבור שימתינו עד שיגלל וכדפרישית במתניתין:

הגע עצמך. אמור לנפשך:

שהיתה פרשה קטנה. שצריך לדלגה ואין שהייה בגלילה ואפ"ה אסור דמתניתין סתמא תנן אין מדלגין בתורה:

אלא. היינו טעמא שלכך גוללין ס"ת בצבור כדי שישמעו התורה על הסדר וכשדולגין אין לב השומע פנוי כל כך לכוון הדברים לישנא אחרינא שלא יסברו השומעי' שכן מסודרים הדברים בתורה ויבואו לטעות:

ופריך והא תנינן. במתניתין שהכ"ג קורא אחרי מות ואך בעשור מס"ת אחת ע"י דילוג וע"כ לומר הטעם כדרשב"ל והני פרשיות שהן סמוכים אין גנאי לציבור שאין בזה שהייה וכדפרישית במתניתין:

ומשני שנייא היא. שאני התם שהוא סדר היום והן בפרשה אחת:

בכל מקום אינו קורא על פה. דקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן ע"פ והכא תנן קורא ע"פ אלא ודאי כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דילוג התירו מפני שהוא סידורו של יום:

ר"י. צוה לבר עולא שמש דבה"כ של בבליים:

ה"ג כד דהוא חדא אורייתא תהא גייל לה להדי פרוכתא וכ"ה ביומא. וה"פ כשאין לך אלא ס"ת אחת והוא יום שצריכין לקרות בשני ענינים תהא גולל הס"ת לפני הפרוכת ואינך צריך להכניסה להארון ולהוציא ס"ת שנית:

כד אנון תרתיי. כשיש לך שני ס"ת כשגומרין ענין אחד תהא מוליכה להארון ואח"כ תביא השנייה מהארון למקום שקורין בה ולא תוציא שניהם כאחת:

תי. כמו תהא:

הבוחר בתורה. וחותם בה כדרך שחותם בכל השנה דקסבר לעולם חותם הבוחר בתורה א"כ במקום שתותם בכל השנה נותן התורה חותם היום הבוחר בתורה:

שאותך לבדך ביראה נעבוד והיינו כברכת העבודה שחותם כן ביה"כ:

הטוב לך להודות. כדרך שחותם בכל השנה בהודאה:

על מחילת העון. חותם בא"י מוחל וכו':

השוכן בציון. חותם בברכת המקדש ולא הבוחר במקדש א"נ סובר דחותם בתרווייהו:

ועל שאר תפלה תחנה ובקשה. שמתפלל הכה"ג כפי מה שהוא רגיל חותם הושע ה' את עמך ישראל שהן צריכין להושע לפניך בא"י שומע תפלה:

לפניך. כמו מלפניך כלומר מאתך:

מתני' ה"ג במוצאי י"ט הראשון. וכ"ה בבבלי גם בקרא כתיב בחג הסוכות:

בשמיני. בשנה השמינית של שמיטה שעברה שהיא מוצאי שביעית זו במוצאי י"ט הראשון של חג הסוכות דכתיב בחג הסוכות שומע אני אפילו בי"ט האחרון של חג תלמוד לומר בבוא כל ישראל לראות מתחלת חול המועד:

אגריפס המלך. מזרעו של הורדוס היה ובימיו נחרב בית שני:

זלגו עיניו דמעו'. שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות:

אחינו אתה. שאמו מישראל:

גמ' ופריך לא כן תני רבי חייה לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. ואגריפס המלך וכן כל מלכי ישראל שהיו בזמן בית שני לא היו מבית דוד כמפורש בבבלי פ' בתרא ואיך תני במתני' וקורא יושב:

אלא למלכי בית דוד. שמצינו בהן ישיבה דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה':

אפי' למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. לאלומי קושיתו מביא לכאן הא דרבי שמעון בן לקיש:

ומשני תיפתר. תפרש להא דמתני' לאו יושב ממש אלא שסמך עצמו לכותל וקורא התנא לסמיכה ישיב':

והכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. לרבי שמעון בן לקיש פריך:

יישב עצמו לתפלה. שהיה מיישב ומכוין דעתו לתפילה:

תמן תנינן. פסחי' פ"ה:

יצתה כת הראשונה. שהפסח נשחט בג' כתות חל ע"פ בשבת יצתה הראשונה וישבה לה בהר הבית שלא היו יכולין להוליך פסחיהן לבתיהן שירושלים רשות הרבים:

והשלישית במקומה. קס"ד במקומה בעזרה ישבה לה דומיא דרישא דתנן ישבה לה בהר הבית וקשיא הא אין ישיבה בעזרה:

מה תנינן. וכי תנן במתני' ישבה לה במקומה הא סתמא תנן השלישי' במקומה איכא לפרושי במקומה עמדה:

באותו היום. שהחניפו החכמי' לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה דאע"ג דאמו מישראל לא היה ראוי למלכו' דעבד היה וזילא מלתא א"נ במלך בעינן שיהא אביו ואמו מישראל דכתיב מקרב אחיך מן הברורי' שבאחיך:

מתני' עד שמע. ומחבר עמה פ' והיה אם שמוע שיש בפ' שמע קבלת עול מלכות ובוהי' אם שמוע קבלת עול מצות ומדלג וקורא עשר תעשר ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר ואח"כ ברכות וקללות שהן קבלת גזרות ועונשים של תורה וקורא פ' המלך שום תשים עליך מלך ואח"כ מברך הברכו' שכה"ג מברך:

גמ' ע"י שיצאו ישראל. משביעית שלא נתנו תרומו' ומעשרות קורא פרשיות אלו בשמיני' שלא לשכח מצות המעשרות:

ואינו צריך להבדיל. דקס"ד דשנת שמיטה ויובל סופו במוצאי י"ט הראשון של חג הסוכות כדכתיב מקץ שבע שני' במועד שנת השמיטה משמע דעד המועד השמיטה א"נ דמוסיפין מחול על הקדש וכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה דצריך קידוש ב"ד וכי היכא דמקדשין בתחלתו צריך להבדיל בסופו נמצא דלפעמים איכא תשעה ברכות:

א"ל כבר הבדיל מר"ה. דיובל מסיי' בר"ה דכתיב וקדשתם את שנת החמשי' שנת חמשי' מקדש ואינו מקדש שנת חמשי' ואחת וכ"ה בבבלי בר"ה פ"ק:

הדרן עלך פרק אל נאמרין