מתני' משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקדש. בגמרא יליף מקרא:

לכל כושל. כל הכושלי' שאינן יכולים ללכת ברגליהם:

גמ' משוח מלחמה למה. כלומר מנא לן שהוא מדבר בלשון הקדש דוקא:

ומשני בגין דכתיב ודבר. אל העם ודבר משמע בלשון הקדש דילפינן בגז"ש נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלה"ק:

ופריך הרי ק"ש דכתיב ודברת בם. ותנן בפרק אלו נאמרין שהוא בכל לשון:

ומשני אלא בגין דכתיב בה. בפרשת משוח מלחמה לשון אמירה דכתיב ואמר אליהם:

ופריך הרי פרשת וידוי מעשר. דכתיב בה ואמרת לפני ה' וגו' ותנן לעיל שנאמר בכל לשון:

ה"ג והיא נאמרת בכל לשוי עד כדון כר"ע דו אמר לשונו' ריבויין הם ברם כר"י דו אמ' לשונו' כפולין הם א"ר חגיי נאמ' כאן נגישה וכו' אף כאן בלה"ק אר"ת בר אבא נאמר כאן נגישה ונאמר להלן ונגש משה וכו'. וה"פ הניחא לר"ע דדריש כפל לשונות לרבויין איכא למימר מדכתיב במשוח מלחמ' ודבר אל העם ואמר אליהם דבר ואמיר' למה לי אלא ללמד דבלה"ק אבל לר"י דלא דרש כפל לשון וסובר דברה תורה כלשון בני אדם קשיא מנ"ל דבלה"ק. ומשני ר' חגיי דיליף נגישה נגישה בגזרה שוה מעגלה ערופה ור' חייא אמר דיליף ג"ש מונגש אל הערפל דה' דבר עם משה בלשון הקדש:

לא מסתברא. שהפסוקי' כתובי' בתורה כסדרן אלא תחלה ופקדו שרי צבאות בראש העם ואח"כ ונגש הכהן ודבר אל העם:

דלא. כמו אלא:

ה"ג מן דו מתקן להון וכו'. וה"פ לבתר שהוא מתקן להם איך יעמדו במלחמה אז שייך לומר אזהרת הכהן ולהשמיע להם:

אין מקרא אמור על הסדר. סיומא דמלתא הוא כלומר אלא ודאי שאין המקרא הזה אמור על הסדר א"נ ה"ק ועוד מוכח שאין המקרא אמור על הסדר שהרי דברי השוטרים היה בספר ודברי הכהן היו במלחמה ובקרא כתיב דברי השוטרים בתר דברי הכהן ופירוש זה נראה לי יותר נכון:

בספר את אמר וכו'. דשני פעמים היה הכהן מדבר עמהם אחת בספר על גבול ארצם ואחת במלחמה בספר אמר מי האיש אשר בנה ואשר נטע ואשר ארש ילך וישב לביתו והשוטר משמיע דבריו אל העם בכל לשון ובקרבם אל המלחמה ממש אמר הכהן שמע ישראל וגו' וכ"ה בברייתא בבבלי וקאמר הא דמשמיע השוטר דברי הכהן אל העם היה מטעם שהשוטר אומר בכל לשון והכהן לא אמר אלא בלשון הקודש:

אבל במערכי מלחמה. אין השוטרים משמיעים דבר אלא מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לאנשי המלחמה:

ר' חגיי. פריך דלמא כמו דאמרת דבספר השוטר משמיע דברי הכהן בכל לשון אמור אף שבמערכי המלחמה כן שהשוטר משמיע שם דברי הכהן בכל לשון:

לא מסתברא. לומר שהשוטר משמיע גם במערכי המלחמה דברי הכהן אלא כדאמרינן:

דכתיב והיה ככלות וכו'. שמעינן דקודם ופקדו וגו' כבר כלו השוטרים לדבר וכבר אמרנו דופקדו היה קודם ונגש הכהן ש"מ שבמערכי המלחמה לא היו השוטרים משמיעים דברי הכהן:

אמר ליה. ר' חגיי דלמא לעולם גם במלחמה השוטרים משמיעים דברי הכהן ודקשיא לך מדכתיב והיה ככלות וגו' ופקדו:

מכיון דאת אמר. שאין הפרשה אמורה על הסדר ליכא למשמע מיניה כלום דלמא ופקדו וגו' וגם ונגש וגו' צריך למכתב קודם והיה ככלות וגו':

כל. שאינו יודע שמקבלין דברי תוכחתו כגון אלו האנשים הנקובים בשמות שידעו כשיוכיחו ישראל שישיבו את השביה שהביאו מאחיהם בני יהודה ובנימין ישמעו להם:

אל ימחה. בעוברי עבירה דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:

כשם שמצוה לומר. דברי תוכחה על דבר שיודע שיקבלו ממנו ויעשו כדבריו:

כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה. דמוטב שיהיו שוגגים וכו' כדפרישית:

כך אסור לטמא את הטהור. מפני חומרא בלא טעם או שאינו רוצה להטריח עצמו לדקדק בדין ומטמא מספק:

אם באה הלכה תחת ידך. בקדשים ותרומות ומעשר ונסתפק לך בדין אם טמאים הם לתלות או לשרוף:

לעולם הוי רץ. מספק לומר לשרפם ואל תאמר שטוב לתלות ולא לשרוף תרומה וקדשים בידים:

ר' יוסי. פריך וכי למידין דבר שאין מצוותו לכך כגון קדשים שמטמאים מספק מפרים הנשרפין שמצותן בכך מן התורה:

צהלת סוסים. צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא:

הגפת תריסין. הכאת המגינים זה לזה להשמיע קול ולאיים:

הקלגסים. מקלות שראשיהן עקומים ומכין בהם ע"ג אבנים והם מנתזים על האויבים:

שובך. שר צבא הדרעזר כדכתיב בשמואל:

כתיב מנגה וכו'. איידי דתנן אל ירך לבבכם מצהלת סוסים וכו' מייתי האי דרשה לכאן שכך עשו המצריים:

טומיות שלהן. חיילות גדולות וי"מ מדורות אש שעושין לפניהן ול"נ שהן חפירות שעושין לפני החיילות שלא יוכלו לבוא בהם והוא מלשון טמם דויסתמום פלשתים מתרגמינן טמונין פלשתאי והוא כמו עבים שמכסין השמים:

כנגד הכיתי' שלהן. כשנחלקו החיילות גדולות נשארים כתות כתות וי"ג חביתים שלהן פירוש שמעמידין חביות לפניהן שיפלו בתוכן האבני' שזורקין עליהן ושלא ידחקו השונאים לכנוס לתוכן וגירסא זו נאה:

בליצטרא. כמו אבני בליסטראות והם אבנים שזורקין על אויביהם:

נגד טרמנטן שלהן. נראה שהן כלים הממולאים זפת וגפרית שקורין גראנטי"ן בלע"ז:

כנגד הנפט שלהם. ממלאים כלים נפט וזורקין אותן על האויבים ונקרא בלע"ז פע"ך קרענ"ס או קעסי"ל:

כנגד הלפידים. הוא מה שקורין פולוורא בלע"ז שהוא מרעיש כמו ברק ורעם:

מלמד שהיו מפזרין. מפני כל אלו הדברים היו המצריים מפוזרין ומפורדים זה מזה:

מלמד שהיו עשוין תיבות תיבות. שהיו הולכין כמו תיבה על ארבע רוחות העולם שלא יפלו בהם ישראל משום צד והם ילחמו בהן מכל צד וכן עושין בזמנינו והברקים מכניסין אותן שהלכו אח"כ בערבוביא והי"מ דחק בפירושו:

והפיל סגנם שלהם. חכמתם ודעתם כ"פ הי"מ ול"נ דגל שלהם וכ"פ הערוך בערך סגנם:

זה מחנה הארון. הלוים שהארון הולך בתוכם:

זה השם שהיה נתון בארון. שהשם וכל כינויו נתון בארון:

דתני ריב"ל וכו'. כלומר הא דדרשינן זה מחנה הארון משמע דהארון היה תמיד יוצא ובא במלחמה עמהם אתיא כריב"ל ודלא כרבנן:

אחד שהיתה התורה. והלוחות שניות מונחים בתוכו:

לא משו וכו'. ואס"ד דארון ההוא הוא שהיה הולך לפניהם במלחמה מסתמא גם המעפילים היו נוטלים אותו עמהם במלחמה:

היה נכנס ויוצא עמהן. כשנסעו נסע לפניהם כדכתיב וארון ברית ה' נסע לפניהם:

ה"ג ופעם אחת יצא בימי עלי וכ"ה בשקלים. מילין דלא חמון מן יומיהון. דברים שלא ראו מימיהם ואס"ד שתמיד היה יוצא עמהן במלחמה למה היו מתייראין עתה אלא ודאי שלא נעשה כן מעולם:

והלא ארון בקרית יערים היה. דכתיב ויהי ביום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה והיינו עד שהעלוהו דוד משם ומעשה דשאול היה בתוך אותן עשרים שנה:

ופריך מה עבדין ליה רבנן. בקרא דרבי יודה בן לקיש:

היה נכנס ל"ג וכ"ה בשקלים:

ומשני הגישה אלי הציץ. ארון הזה לאו ארון שהיו בו הלוחות היה אלא ארון אחד שהיה מונח בו החשן והאפוד והאורים ותומים וזכר הציץ לפי שהשם כתוב עליו וצריך ארון כמו הלוחות ולפיכך נקרא ארון אלקים והי"מ פירש לפי שהוא החשוב וא"נ:

והארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות. כך אמר אוריה אל דוד בהיות יואב במלחמה:

והלא הארון בציון היה. בימי דוד באותן הימים כדמשמע בקרא ובודאי לא הוציאוהו משם שאף שהיה באהל אמר דוד אנכי יושב בבית ארזים וארון ה' יושב בתוך היריעה כ"ש שלא יוציא הארון לשדה למלחמה והוא יושב בביתו ואיך קאמר והארון יושב בסוכות אלא ודאי דעל הארון השני שיוצא עמהם למלחמה קאמר:

ומשני סכך שהיה בקירוי. וה"פ דקרא שאמר אוריה הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות כלומר בקירוי אעפ"כ אין ראוי להתענג לפי שאדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה הם חונים בצער וראוי להשתתף בצער שלא לשמש המטה:

שעדיין לא נבנה בית הבחירה. והיה יושב ביריעה לכך קרי ליה סוכה:

נגנזו עמו צנצנת המן. דכתיב בארון אשר אועד לך שמה וכתיב בצנצנת. המן ותן שמה מלא העומר מן ויליף שמה שמה גזרה שוה כל מקום שארון שם היה צנצנת המן:

וצלוחית שמן המשחה. דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם וכתיב גבי צנצנת למשמרת לדורותיכם ויליף' דורות דורות כל זמן שזה קיים יהיה זה קיים:

ומקלו של אהרן. דכתיב למשמרת לאות לבני מרי ובצנצנת כתיב למשמרת במקום שזה שמור יהיה זה שמור:

וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלקי ישראל. דכתיב תשימו בארגז מצידו אלמא גבי ארון הוה קאי וממילא שמעינן דעמו נגנז:

ה"ג כיון שראה שכתוב יולך ה' אותך ואת מלכך. אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך דאג שמא יגלה:

תנו את ארון הקודש בבית וגו'. הא התם הוה קאי אלא לגנזו אמר להו:

אין אתם מחזירין אותו למקומו. שאין מצות בכתף ישאו נוהגת בלוים אז ועוד שיתחלל קדושת הארון בירידתו לבבל ואולי ישלטו בו זרים:

פיטום שמן המשחה. מדפריך עלה לקמן מהא דיאשיהו גנזו מייתי ליה הכא:

שהן אלף ות"ק מנים. דמפרש קרא כדכתיב קנמן בשם וקנה בשם כל אחד לא היו אלא ר"ן מנים ודקשיא הא דכתיב וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתים דמשמע כולו ת"ק י"ל דגזירת הכתוב היא שיקח ת"ק מנים וחוצהו ולוקח ממנו ר"ן מני' לשמן המשחה וכה"ג אמרינן במנחות מביא עשרון שלם וחוציהו ומקריב מחצה ומחצ' אבד:

העיקרין. הן הבשמים:

שולקן היה במים. שיבלעו העיקרין המים וכשיציף עליהם השמן כבר שבעו מלבלוע וישאר השמן צלול ע"ג העיקרים דאל"כ שמן המועט הזה היה נבלע בעיקרין המרובים:

ה"ג אם לסוך בו את העיקרים לא הי' מספיק וכ"ה בשקלים. וה"פ אם היה רוצים לסוך בו כל העיקרים אלף ות"ק מני' לא היה מספיק השמן:

ממנו נמשח אהרן ובניו כל שבעת ימי מילואים דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם ואיתקש משיח' לרבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

טעונין משיחה. דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו המשיח למה לי אלא הא קמ"ל אפילו מבניו אי משוח הוא הוה כה"ג אינו נמשח אינו כה"ג:

וכולו קיים לעתיד לבא. כל הי"ב לוג קיימים במילואם דרך נס:

יהי' זה לי לדורותיכם. כמו שהוא עתה יהי' קיים לדורותיכם:

אלא ע"ג מעיין. שתמשך מלכותו דסימנא מלתא הוא וכי היכי דמשכי מיא תמשך מלכותו:

גיחון. מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו נהר גיחון הגדול היוצא מגן עדן:

ה"ג אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת וכ"ה בשקלים:

מפני מחלוקתו של אדוניהו. דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל המלכות בירושה ולא בעי משיחה אבל אי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה כבתחלה:

ה"ג יהוא מפני יורם. ופריך לא כן כתיב כשמשח שמואל את דוד:

ואין מלכי ישראל טעונין משיחה. והוא מלך ישראל הוה א"ו דע"פ הדיבור שאני א"כ קשיא אברייתא מאי קאמר יהוא מפני יהורם:

ה"ג אלא יהואחז וכו'. וה"פ אלא סמי מכאן יהוא מפני יהורם ותני במקומו יהואחז מפני יהויקים:

ופריך ולא יאשיהו גנזו. לסמן המשחה כדאמרינן לעיל ויהואחז ויהויקם בני יאשיהו הוו ואיך קאמרת דיהואחז נמשח בשמן המשחה:

ומשני הדא אמרה. זאת אומרת שיהואחז בשמן אפרסמון נמשח ולא בשמן המשחה א"נ ה"ק כיון דע"כ לומר דיהואחז בשמן אפרסמון נמשח א"כ אין צריך להגיה הברייתא דנוכל לומר דאף יהוא בשמן אפרסמון נמשח ועיין בי"מ:

נמשחו מן הפך וכו'. שכלי חרס מעותדים לשבירה כדאמרינן בעלמא כלי חרס אין להם תקנה אלא שבירה כך מלכות של אלו אין להן קיום:

נמשחו מן הקרן וכו'. שהקרן הוא תוקף וחוזק של הבהמות וחיות גם אינן מעותדים לשבירה:

אין מושחין מלכים כהנים. אם נעשה כהן מלך אין מושחין אותו דקס"ד כיון שאינו זר אצלו דהא גם כה"ג מושחין אותו קמ"ל דלא דהוה כמלכי ישראל שאינן נמשחין:

לא יסור שבט מיהודה. וכל מלכות שאינו ירושה לעולם אינו נמשח בשמן המשחה:

מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים. לומר שאין ממנים כהן או לוי למלך וכ"ש שאינו נמשח:

הוא יוחנן הוא יהואחז. דבד"ה כתיבי בני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום ויהויקים וצדקיהו מצינו שמלכו לאחר יהואחז ש"מ דיהואחז הוא יוחנן:

ופריך והכתיב הבכור יוחנן. ולעיל אמרינן שיהויקים גדול מיהואחז שתי שנים:

ומשני בכור למלכות. שמלך ראשון לשאר אחיו:

ומשני שלישי לתולדות. צדקיהו היה בן השלישי של יאשיהו:

ורביעי למלכות. שמלך תחלה יהואחז ואחריו יהויקי' ואחריו יכני' בנו ואחריו צדקיהו:

צדקיהו שצידק עליו את הדין כלומר לא היה לו שני שמות וקאמר דנקרא צדקיהו על שם שצידק עליו נבוכדנצר את הדין ואמר לו יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי:

ה"ג לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה אלא מתניה. עיקר שמו היה מתניה לכך ניתנו שתי שמות צדקיהו ושלום לדרוש:

דתנן. כלים פי"ז:

כל האמות. שהיו במקדש אפי' של כלים היו בינונית דהיינו באמה בת ששה טפחים:

אמה אשתה. אמה אחת היא ששה טפחים:

דכתיב אשר שברת ושמת' בארון. דאשר שברת מיותר ללמדך דאף השבורות ישים בארון:

ה"ג נשתיירו שם ג' טפחים תן מהם חצי טפח לכל כותל נשתייר שני טפחים לס"ת רחבו של ארון וכו' וכ"ה בשקלים. וה"פ חצי טפח לכל כותל של הארון שהרי מבחוץ הוא נמדד ארכו אמתים וחצי:

ה"ג וחצי טפח מכאן לכל כותל ושני טפחים לשילוט. שתשלום ידו בו ליקח הס"ת ממנו בריוח שס"ת ארכה ששה טפחים ועבייה שני טפחים שהקיפה ששה כמדת ארכה והיתה מונחת ארכה לרוחב הארון כמו הלוחות והיו צריך ריוח שני טפחים טפח מכאן וטפח מכאן ליתן ידו בארון להוציא הס"ת בעת הצורך בריוח שבלא"ה היתה מונחת בדוחק באותן שני טפחים שבאורך הארון שעביה של ס"ת שני טפחי':

דתנינן תמן. במנחות פי"ז:

וההן ארון כלי הוא. והאי ארון כלי הוא שהרי מיטלטל בשעת הנסיעה:

אצבע לכותל מכאן וכו'. שהטפח ד' אצבעות:

חצי טפח מכאן וכו' לשילוח. ליטול הלוחות מן הארון בעת הצורך:

שנים של זהב ואחד של עץ. ד' כתלים ושולים לכל א' ופתוחות מלמעלה נתן של זהב הפנימי בתוך של עץ האמצעי ושל עץ בתוך של זהב החיצוני:

וציפהו. חפה שפתו העליונה בזהב שלא יהא העץ ניכר מבחוץ בשום צד:

להבי' בין נסר לנסר. דקסבר לא עשה אלא ארון של עץ וציפהו בציפוי כל דהו של זהב ולא היה מעץ אחד אלא חיבר נסרים זה לזה וסד"א שלא יצפה אלא העץ הנראה אבל החלל שבין נסר לנסר לא יצפ' דכתיב וצפית אותו לכך כתיב תצפנו יתירא לאשמועינן דאף החלל שבין נסר לנסר יצפה:

ה"ג וחמשה על לוח זה הה"ד ויכתבם על שני לוחות האבנים. שני למה לי דמיעוט לוחות שנים אלא לומר דעשרת הדברים חלקן וכתבם על שני הלוחות:

עשרת הדברים. ויכתבם על שני לוחות אבני'. ה"ל למכתב עשרת הדברים למה לי אלא שעל כל לוח כתב עשרת הדברים ורשב"י דריש שני דמיותר אלא ה"ק ויכתבם שני פעמי' על כל לוח:

מזה ומזה הם כתובים. היינו עשרה על כל צד מצדדי הלוח באורך ועל שטח שלמעלה ושלמטה לא היה כתו' דבר שלא היו כי אם ג' על ג' שרוח' ועובי הלוח היו ג' ואין לחלקם לשנים לכתוב ה' למעלה וה' למטה כיון שנאמרו כלן בדבור אחד א"נ סובר כמ"ד עשרים על כל לוח מצד אחד וכיון דקאמר מזה ומזה שהם כתובים שמעינן דאף בצד השני היו כתובין עשרים ואינו סובר כמ"ד דמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים:

טטרגונא. מרובע בלשון יון:

ה"ג דקדוקיה ואותיותיה. של תורה היו כתובים:

דכתיב ממולאים בתרשיש. וקאי אלוחות כדמפרש בסמוך רישא. דקר' ידיו גלילי זהב וקאמר דממולאי' הלוחות כתרשיש:

כימא רבא. דשם ים הגדול תרשיש וריב"ל מפר' בסמוך דבריו:

כד וכו'. כשהגיע למקרא הזה ממולאים בתרשיש אמר יפה וכו':

מה הים הזה בין גל גדול וכו'. מפרש לקרא הכי ידיו והן הלוחות שהן מעשה ידיו של הקב"ה שנבראו בין השמשות גלילי זהב כגלים של זהב שהן דברי תורה הנחמדים מזהב ממולאים. בגלים כתרשיש שיש בו גלים הרבה:

איתקשיית וכו'. הקשיתי לפני ר"פ קראי כר"י דייקי דאמר לעיל שלא היתה הס"ת מונחת בארון ודלא כר"מ א"נ ה"ק דהא דחנני' לא אתיא כר"מ דלר"מ קרא ממולאי' בתרשיש על דברי תורה שבארון קאי והראשון נראה עיקר:

לקוח את הס"ת הזה. ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' מן הצד הוא מונח ולא מתוכו:

ע"ד דר"י. דהוא אמר מן הצד הוא מונח היכן היה מונח:

כמין גלוסקוס. כמין תיבה עשה לארון מבחוץ ובה היה מונח:

ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וה"ל למכתב תחלה ואל הארון תתן את העדות ואח"כ ונתת את הכפרת אלא ודאי דעדות דקרא היינו ס"ת והיא ניתנה לתוך הארון סוף ארבעים שנה שכבר היה הכפורת נתון על הארון:

ה"ג ע"ד דר"י דו אמר אין מוקדם וכו'. וה"פ לר"י ל"ק קרא דר"מ דאיכא לשנויי איו מוקדם ומאוחר בתורה אפי' בחד ענינא והיינו דקאמר ר' תנחומא דקרא דר"י קשיא לר"מ אבל קרא דר"מ לר"י איכא לשנויי כדשנינן. (ומה מאוד נתלבטו המפרשי' בפי' סוגיא זו ועיין בי"מ והנ"ל נכון כתבתי):

ה"ג עיקרה אש לבנה. כלומר האבנים עצמן היו אש לבנה:

חרותה אש שחורה. אותיותיה שהיו כתובים על הלוחות היו מן אש שחורה:

היא אש. התורה עצמה אש ובלולה באש:

חצובה. אותיותיה מאש:

ונתונה. מהקב"ה למשה מאש שלמעלה והיינו דכתיב אש דת למו ורשב"ל לשיטתו דס"ל לעיל דכל דקדוקי התורה היו כתובי' על הלוחות:

מתני' בית האוצרות. לאוצר יין ושמן ותבואה:

אחד הבונה ואחד הלוקח. בית בנוי שהרי אצלו חדש הוא:

גמ' ת"ל האיש. מיותר דה"מ למכתב ואשר בנה אלא לרבות לקח או ירש או שניתן לו במתנה דמכל מקום יש איש שבנה אותו אע"פ שהוא עצמו לא בנאו כן פירש"י ול"נ דדריש מדכתי' מי האיש ולא כתיב והאיש אשר בנה אלא מי שיהיה חדש אצלו הוא חוזר וכ"מ לשון הגמרא:

ת"ל אשר בנה מ"מ. מדלא כתיב אשר בית בנה דרוש בית אשר בנה מכל מקום אפי' אינו בית דירה כסתם בית שבתורה כן פירש"י ול"נ דמאשר קדריש:

בית שער. בית כניס' שער החצר להסתופף שם שומר הפתח:

יצאו אלו שאינן בית דירה. אלא עשוים לדריסת הרגל ואינן ראוים לדור בהם:

פטו' מן המעקה ומן המזוזה. דכתיב בהו בית כי תבנה בית חדש מזוזות ביתך והאי לאו בית מיקרי:

ומן העירוב. בית שאין בו ד' על ד' אין צריך ליתן פת לעירוב כדין עירובי חצרות:

ואינו טובל למעשרות. דאין טבל נקבע למעשרות אלא בראיית פני הבית כדכתיב ואכלו בשעריך ושבעו והאי קרא במעשרות כתיב וזה לאו בית מיקרי שיחייב הבא לתוכו:

ואין נותנין לו ד' אמות. לפני פתחו. כשאחין או שותפין חולקין הבתים שבחצר נותנין לכל פתח הבית שבחצר ד' אמות בחצר בארך וברוחב כרוחב הפתח ואפי' הוא עשר אמות נוטל ד' אמות במשך וכנגד כל רחבו לפרק משאו אבל בית שאין בו ד' על ד' אמות כיון דלמיסתר קאי אינו נוטל בחצר כנגד פתחו:

ואין עושין אותו חיבור לעיר. דבית שיש בו ד' אמות ועומד סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושירי' מתעבר עם העיר ומודדין אלפים אמה מן הבית והלאה ואם אין בו ד' אמות אין מודדין אלא מן העיר:

והנודר מן הבית מותר לישב בו. דאף בלשון בני אדם אינו נקרא בית דאמרינן בכתובות בביתי ולא בבוקתא:

ואינו צמית ביובל. דבית עיר חומה שהקדיש אינו נגאל עד מלאת לו שנה ואח"כ הוא לצמיתות לקונה אותו לא יצא ביובל ואם אין בו ד' אמות יוצא ביובל כשאר קרקע בלא בנין דכתיב כי ימכר בית מושב:

ואינו מיטמא בנגעים. דכתיב ובא אשר לו הבית:

ואין הבעלים חוזרין. בשבילו מן המלחמה דכתיב מי האיש אשר בנה בית חדש וזה אינו בכלל בית. פרט לשנפל ביתו ובנאו. שאינו חוזר וכר"י אתיא דאמר לקמן בפרקין הבונה בית על מכונו לא היה חוזר:

ולא חנכו. ולא כתיב ולא חינך מיעוט' הוא:

את שמצוה לחנכו. שהדירה בארץ ישראל מצוה:

הקדים לו שכרו. בנה בית והשכירו לאחרי' והקדים לו שכרו הרי זה כמי שחנכו משעת קבלת השכירו':

נתן לו שכרו לאחר י"ב חדש. כלומר אפי' השכירו לי"ב חדשים ועברו הי"ב חדש ונתן לו שכרו לא חשבינן ימי החינוך אלא מעת קבלת השכר ולא משעת השכירות:

נעלו. בנה בית ונעלו אם היו בו חפצי' שהיה צריך לבטל על שמירתן ה"ז כמי שחנכו והתחיל לישב בו:

ואם לאו. שאינן צריכין לישב ולשמרן ה"ז כמי שלא חנכו:

מתני' ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב:

ואפי' מחמשת מינין. מצטרפין:

גמ' ת"ל האיש מי האיש. דהמ"ל והאיש וכתיב מי האיש ללמד שיהיה האיש אשר נטע מי שיהיה כשהוא שלו חוזר א"נ דהמ"ל מי אשר נטע וכתיב מי האיש שיהיה הנוטע מי שיהיה והראשון נראה:

ת"ל אשר נטע מ"מ. מדלא כתיב אשר כרם נטע דרוש ביה נמי אשר נטע מ"מ ואפי' שאר אילנות שהרי לא הזכיר כרם עדיין וה"ה אפי' מחמשת מינין:

מה כרם מיוחד. שאינו פחות מחמשה גפנים וראוי לשתיי' ואפי' הרע כדמסיק:

שהיין מגיתו. תירוש:

שהיין קוסס. כלומר והיין קוסס והוא יין רע כמו כל פריו יקוסס ויבש דיחזקאל:

מערבין בו. עירובי תחומין וחצירו' דפירי מיקרי לכך נקט קרא כרם שכל פרי ישוה לו והוה ראוי וילפינן מיני' כל אילן מאכל:

משתתפין בו. שתופי מבואות:

ומברכין עליו. בפה"ג:

ומזמנין עליו. דברכת המזון טעונה כוס:

ומקדשין בו את הכלה. דברכת אירוסין טעונה כוס:

ומנחמין בו את האבל. דעשרה כוסות תקנו בבית האבל:

ונמכר בחנות לשם יין. ולא אמרינן דהוי אונאה כדתנן בפ' הזהב מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנו' דיין קוסס דרכו למכור בחנות:

ה"ג והמוכר לחבירו יין סתם ונמצא קוסס הגיעו וכ"ה בתוספתא פ"ו דב"ב:

ואסור בהוראה ובהיתר נדרים. אם שתה רביעית יין קוסס:

ועל ביאת המקדש. אם שתה רביעית יין קוסס ונכנס למקדש לוקה דכתיב יין ושכר אל תשת בבואכם אל הקדש:

לית לך. שחלוק יין קוסס מיין טוב אלא לענין זה שאין מנסכין ממנו ע"ג המזבח וכן יין מגיתו אין מנסכין ממנו ע"ג מזבח:

וההן בן סורר ומורה צריכה. והאי בן סורר ומורה דתנן בסנהדרין שאינו חייב עד שישתה חצי לוג יין מיבעיא לן אם היין קוסס קרוי יין לענין זה או דלמא כיון דעיקר טעמא דלא למשוך וקוסס כיון דרע הוא לא חיישינן דאתי לאמשוכי ובבבלי בסנהדרין פרק בן סורר ומורה פשיטא ליה דביין מגיתו אינו נעשה בן סורר ומורה:

אין משמע אלא כרם. לאפוקי שאר אילנות:

ודכוותה אין משמע אלא נטע. סתמא דש"ס קאמר דלראב"י נטע נמי דוקא לאפוקי הבריך והרכיב דלא:

ה"ג תני ולא חיללו וכו'. דהמ"ל ולא חילל וכתיב ולא חיללו משמע מיעוטא לזה ולא לאחר:

למבריך. שכופף הזמורה או היחור בארץ:

ולמרכיב. שנוקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב ונושא פירות ממין אותו האילן שנוטל ממנו:

דראב"י היא. דסובר פרט למבריך ומרכיב ומתניתין דתנן אחד המבריך וכו' אתיא כרבנן:

ד"ה היא. הא דתניא פרט למבריך ומרכיב אתיא ככ"ע ואיירי במרכיב בעבירה דהיינו מין בשאינו מינו דה"ל כלאים ומתניתין במרכיב בהיתר:

ופריך מה אנן קיימין. במאי איירי מתניתין:

אם בשהרכיב אילן ע"ג אילן מאכל. שהן שני מינים א"כ עבירה איכא בהרכבה זו וקאמרת דאינו חוזר:

מין במינו. דה"ל כמין במינו דמותר:

נוטע כבתחלה הן. אין זה הרכבה שהרי מתחלה לא היה נושא שום פירות ועכשיו כנטיעה היא ופשיטא דחוזר:

אלא. הכא במאי עסקינן בשהרכיב תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה דמין במינו הוא ומותר דאע"פ שאינן שוין במראיהן מין אחד הן ומותרין להרכיב זה עם זה:

אימתי הוא מחללו. אימתי נקרא חילול בשנה רביעית שהוא פודה אותו וחולין הוא ומותר בהנאה דשלשה שנים הראשונים אסור בהנאה או בחמישית שאז הוא חולין לגמרי ואינו צריך פדיון:

ומשני מסתברא בחמישית אבל ברביעית דמים הוא חייב לו. לפדותו ואינו חולין ואין בו שמחה כל כך:

יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ודרשינן חילולים א"כ ולא חיללו נמי בשנה הרביעית איירי:

מתני' כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה. כמו שומעין מערכי מלחמה דבריו הכהן כלומר שהכהן אומר להן:

גמ' אין לי אלא רובה שנשא ריבה. בחור שנשא בתולה:

מנין. בחור שנשא אלמנה ואלמון שנשא בתולה שחוזר:

פרט למחזיר גרושתו. שאינה חדשה לו:

אר"י זאת אומרת. ממתני' שמעינן הנושא את האיילונית אינו חוזר דממעטינן כל שאין בלקיחתה מצוה כמו אלמנה לכה"ג:

אפילו שומרת יבם לחמשה אחין. שמת אחיהם במלחמה כולן חוזרין שהיא שומרת יבם לכולם:

ובעי ודכוותה נאמר בית א' שנפל לחמשה אחין בירושה יהו כולן חוזרין או לא:

ופשיט תמן. גבי בית אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו שהרי יש לחבירו חלק בו:

ברם וכו'. אבל הכא בשומרת יבם שאחד מייבם כולה וכל אחד אני אומר שמא לזה תתייבם:

מה דמי לה. לשומרת יבם שמת בעלה במלחמה:

קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חודש. דכיון דא' מעכשיו ה"ל כאלו קדשה אז טרם בואו במלחמה ונשלם הזמן בהיותו במלחמה חוזר ובא דדמיא לשומרת יבם שמחמת קידושו אחיו שהיו קודם בואו במלחמה היא נשואה לו אבל אם לא אמר מעכשיו דה"ל כאלו אירסה בהיותו במלחמה אינו חוזר דלאו כל הימנו לארס אשה במלחמה כדי שיחזור:

בית שער. בית כניסת שער החצר להסתופף שם שומר החצר ואינו ראוי לדירה:

אילני סרק. כל שאינו עושה פרי כגון ארזים ושקמים:

והמחזיר את גרושתו. בגמרא יליף מקרא:

אלמנה. וארסה כה"ג אינו חוזר בשבילה דכתיב ולא לקחה ולא כתיב ולא לקח מיעוטא הוא למעט לקיחה שאינה ראויה לו:

על מכונו. סתרו ובנאו כמדה ראשונה אינו חוזר דלאו חדש הוא וגרע מלוקח ויורש:

הבונה בית לבנים בשרון. מקום הוא ששמו שרון ואין הקרקע שלו יפה ללבנים ולא הוי של קיימא:

אם חידש בה. בגוף הבנין דבר כגון שהוסיף שורה אבנים בגובה או בעובי הקורה:

סדו בסיד וכו' לא היה חוזר. שלא נשתנה גוף הבית:

ואחד ועשאו שנים. אינו חוזר שלא הוסיף דבר בגוף הבית א"נ כ"ש אחד ועשאו שנים דחוזר שהרי נשתנה וכן נראה עיקר:

שהן מתחדשין פעמיים בשבוע. לפי שאינן מתקיימין וצריך לחזור ולבנותן שני פעמים בשמיטה:

שלא יעשו בתיהן קבריהן. שהן נופלין פתאום על בני אדם שבתוכן:

מתני' ואלו שאינן זזין ממקומן. דהנך דלעיל הולכים עד הגבול ושם שומעין דברי הכהן וחוזרים מן המערכה לתוך א"י ואין חוזרין לבתיהם אלא עוסקים בספוק מים ומזון להולכים למלחמה ואלו אין זזין ממקומן ואפילו ללכת עד הספר ולשוב על פי הכהן:

הבונה בית וחנכו. ולא דר בו עדיין שנה וכן הנוטע כרם וחללו ועדיין לא עברה שנה שנה רביעית שלימה עליו:

נקי יהיה לביתו. בשביל ביתו:

יהיה. ריבוייא הוא הוסיף לך הכתוב הויה אחרת להיות כזו:

גמ' וכולהון למידין מן האשה. דכתיב כי יקח איש אשה חדשה נקי יהיה לביתה שנה אחת אשה בכלל כרם ובית היתה ולמה יצאה להקיש עליה מה זו אם אירסה ולקחה ולא שהה י"ב חדש אינו זז ממקומו אף כולן כן וכ"ה בתוספת' פ"ת ופליג ואמתניתין:

אבל עובר הוא על אחרים. והן החוזרים ממערבי המלחמה ע"פ כהן שמספיקין מים לאחיהן:

מתני' ויספו השוטרים. על דברי הכהן:

ה"ג בקשרי המלחמה. כשמתקשרין לעמוד צפופים שלא יפרקום האויבים:

לפיכך. שהירא הוא המתיירא מעבירות שבידו תלתה לו התורה בנה ונטע וארס לחזור בגללן כדי שיתלו בכך החזרה ולא יתבייש לומר עליו מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר:

רי"א אלמנה לכה"ג וכו'. לר"י הגלילי אפילו עבר על דברי סופרים חוזר ולר"י עד יעבור על דברי תורה דומיא דאלמנה לכה"ג:

גמ' אלא לשון תוספת. שהוסיפו השוטרים על דבר הכהן כאדם שאומר הריני מוסיף על דברי רבי:

האחרונים מן התוספת. מה שאמרו השוטרים מי האיש הירא וגו' זהו מן התוספת:

תרין תניין אינון. תרי תנאי הן הנך תרי ברייתות:

ה"ג אחד הראשונים והאחד האחרונים לא אמרן הוא ואמרן רבו. וה"פ אחד מי האיש אשר בנה וכו' ואחד האחרונים מי האיש הירא וגו' לא נאמרו ע"י הכהן והשוטר אלא הראשונים אמר הכהן לחוד והאחרונים אמרן השוטר לבד:

מ"ד אחרונים מן התוספת. ה"ק באחרונים שייך לומר לשון תוספת כיון שאמרו מה שלא אמר הכהן אבל הראשונים שכבר אמרן הכהן לא שייך בהם לשון תוספת לכך כתיב ודברו השוטרים:

חד תנא הוא. ושניהם מודים שהראשונים אמרו שניהם והאחרונים אמרו השוטרים לבד הא דקאמר מוסיף אני על דברי רבי היינו בראשונים ולא תוספת ממש אלא שהוסיפו לומר שנית מאי דאמר רבו ומ"ד אחרונים מן התוספת היינו באחרונים שהן תוספת ממש שלא אמרן רבו כלל ל"א הא דקאמר מוסיף אני על דברי רבי פירוש הברייתא השנייה דקאי על האחרונים:

מתניתין. ברייתא דבסמוך קשיא לרבי יוסי:

השוטר שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון. ש"מ שהשוטר היה אומר שניה פרשת הכהן:

ה"ג וסיפא לא פליגא על רבי מנא דתניא עוד דבר אחד וכו'. וה"פ ומסיפא יש לתרץ דלא תיקשי לרבי מנא דאמר האחרונים אמרן הוא לא אמרן רבו דתני בסיפא שהשוטר מוסיף דבר אחד על דברי רבו והיינו האחרונים וכדרבי מנא:

אין תימר כן. דמסייעא ברייתא לדרבי מנא אף לר"י לא קשיא דסובר דהך ברייתא אתיא כמ"ד הראשונים אמרן הוא אמרן רבו והאחרונים אמרן הוא ולא אמרן רבו:

כולהן. האומרים שבנה ונטע וארס צריכין להביא ראיה שדבריהן אמת:

חוץ מזה הירא ורך הלבב. שעדיו עמו שהכל רואין שהוא ירא ורך לבב א"נ עדיו עמו אין מי שיכול להעיד על זה אלא הדבר מסור ללב והראשון נראה עיקר:

ואתייא. הא דתני דהירא ורך הלבב אינו צריך עדות כמ"ד שאינו יכול וכו' והיינו ר"ע דמתניתין:

ברם כמ"ד. אבל למ"ד:

עוד הוא צריך להביא ראיה. גם הירא צריך להביא ראיה דשמא לא חטא והוא מבקש עילה לשוב לביתו:

שלא לפרסם את החטאים. כדפרישית במתניתין:

ואתיא. הא דאמרינן שחסה התורה על החטאים שלא יתביישו כי האי דאמר רבי לוי וכו':

במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. ולא קבע לחטאת לשחיטתו מקום בפני עצמו שלא לפרסם את החטאים ויתביישו שהבעלים סומכין במקום שחיטה וידעו הכל שזה חטא אבל עתה ליכא היכרא דדלמא עולה היא שאינה באה על חטא:

מתני' ובעקבו של עם. בסופו של עם שמשמרים שלא יחזרו האחרונים לאחוריהם לנוס:

זקופים. גבורים ממונים לכך שאם יפול אחד מהנלחמים שיעמידוהו ויזקיפוהו:

ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם. לשמור שלא ינוסו:

וכשילים. קרדומים של ברזל:

לקפח את שוקיו. לחתוך את שוקיו:

ה"ג שתחלת ניסה נפילה. כ"ה בבבלי וכ"מ בגמרא:

בד"א. שחוזרים מן המערכה יש שאין זזין ממקומם במלחמת הרשות:

אבל מלחמת מצוה וכו'. פלוגתא דת"ק ור"י מפרש לה בגמרא:

גמ' ת"ל פקדו ופקדו. דה"מ למכתב פקדו וכתיב ופקדו לרבות שאף בסוף העם יעמדו שרי צבאות:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דדריש כפל לשון ודרי' נמי וא"ו אלא לר"י דלא דריש וא"ו מנ"ל שאף בסוף העם יעמדו שרי צבאות:

ומשני ר"י כר"מ. ס"ל:

דר"מ. קרא לסוף החבל ראש שהרי אם יתפוס בצד זה הוא הראש וכן כאן במחנה לא ידעינן איזהו הראש ואיזהו הסוף כי לפעמים יבואו האויבים מצד זה ופעמים מצד זה הלכך לא צריך ריבויא:

ופריך הכסיל עיניו ברגליו. בתמיה ומאי קאמר החכם עיניו בראשו:

החכם עד שהוא בראשו של דבר. בראשיתו מבחין מה יהי' בסופו אם טוב אם רע כדתנן איזהו חכם הרואה את הנולד וסיפא דקרא והכסיל בחשך הולך שאינו מבחין בראשיתו מה יהיה בסופו:

מגייס' אתי וכו'. מפרש לקרא הכי גד יגודנו גדוד כשיבואו גדודים לארצו לגדוד ולשלול אותו הוא יגד עקב לסוף הוא ישלול אותן ומייתי לי' הכא לומר שגד עושה מלחמתו בחכמה שיסברו הגדודי' לשללו ואינן רואין סופן וע"י כך הוא שולל אותן א"נ ה"פ אינהו באו לשלול שלל ממנו בראש המחנה והוא יגוד עקב בסוף המחנה והיינו דמייתי ראי' שצריך לשמור המחנה בראש המחנה:

כיני מתניתא. כן צריך לשנות במשנתינו תחילת נפילה ניסה שלפי מאי דתנן במתני' חחלת ניסה נפילה קשיא איך שייך בניסה תחלה דהא ממש קא ערקי אבל השתא ה"ק כשהן נסין זו היא תחלת הגרמת הנפילה:

משמעות ביניהון. בין לרבנן ור"י ליכא פלוגתא דלדינא שניהם שוין אלא דמה דרבנן קורין רשות ואמרי שחוזרי' קורא ר"י מצוה ומאי דרבנן קורין מצוה וסוברים שהכל יוצאין ר"י קורא חובה ונפק' מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה:

מחלוק' ביניהון. גם לדינא פליגי רבנן ור"י:

ה"ג ר' יהודה אומר מלחמת מצוה זו מלחמת דוד מלחמת חובה זו מלחמת יהושע רבנן אמרין מלחמת רשות כגון דאתיין וכו'. וה"פ מלחמת מצוה זו מלחמת דוד דהיה בהו שני דברי' אחת להציל אותנו מהבאי' עלינו כגון מלחמת פלשתים ושני' לבוא עליהן להרחיב הארץ כגון מלחמת ארם ועמון ובשניה' חוזרין אלו השנוי' במשנתינו ומלחמ' חובה אינה אלא כגון מלחמת יהושע להכרית שבע עממי' וכן מלחמת עמלק ורבנן סברי דאינן חוזרין אלא במלחמת רשות דאנן אזלין עליהון אבל כדאתיין אינהו עלן כמלחמת חובה הוא ואפי' חתן מחדרו וכו' יוצאין:

אין נקי לביתו שעה אחת. כלומר אפי' חתן דכתיב ביה נקי יהיה לביתו שנה אחת לא הניח אפי' שעה אחת דהוי מלחמת מצוה:

לית רבי בריבי. אפי' רבן בן רבן הוציא למלחמה כ"פ הי"מ ול"ג דה"פ אפי' רב גדול שכן לשון בריבי בכולא תלמודא אדם גדול וזה עיקר וכ"ה בבבלי פ"ק דמכלתין:

הדרן עלך פרק משוח מלחמה