מתני' סוכה שהיא שהיא גבוהה מכ' אמה פסולה בגמ' מפרש טעמא:

ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. דדירה סרוחה היא ואין אדם דר' בדירה סרוחה:

שלש דפנות. בגמ' יליף להו:

ושחמתה מרובה מצילתה. המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה:

גמ' ר' יוסה א"ל. להך שמעתתא דבסמוך במאי פליגי ר"י ורבנן:

סתם. ולא אמרה בשם רב:

רבי אחא. אמרה משמיה דרב:

רבנן. ילפין לה לגובה הסוכה והמבוי מפתחו של היכל דתנן פתחו של היכל גבוה כ' אמה וכתיב פתח אהל מועד דהיינו היכל ש"מ דגובה כ' אמה מיקרי פתח:

ור"י יליף לה מפתחו של אולם. שהיתה ארבעים אמה דכתיב אל פתח אולם ופתח הבית:

ופריך אם מפתח האולם. יליף ר"י:

דיו. דניליף מיניה גבוה מ' אמה כגובהם של פתח האולם כדתנן תמן בפ"ר דמדות:

תני ר"ת וכו'. ור"ת תכי אפילו מ' או כ' אמה מכשיר ר"י וקשה הא מנ"ל וכן קשה לבר קפרא דמכשיר עד ק' אמה מנ"ל הא:

ומשני א"ר אבין. ר"י ורבנן לשיטתייהו ולא ילפו מהיכל ואולם דתנינן בעירובין סוף פ"ט:

וכן גשרים המפולשין. שיש להם מחיצות מלמטה מב' צדדים:

מטלטלין תחתיהם בשבת. דאמרי' פי תקרה שמכאן ומכאן יורד וסותם:

היך מה וכו'. כמו שאתה אומר התם אתה רואה את התקרה כאילו יורדת וסותמת ומשו' לה למחיצו' אף כאן בקורה א"ר יהודה כן:

המלתירה. היא המפתן העליונה הארוכה ותחובה בכותל:

היא דעתיה דר"י וכו'. היינו טעמא דר"י בסוכה ובמבוי וכן דעת רבנן דשניהם שוים מאי דכשר בסוכה כשר במבוי וכל שבמבוי פסול בסוכה נמי פסול ולר"י מיגו דהוה קורה לענין מבוי הוה נמי סכך כשר בסוכה:

ופריך ולא דמי' וכו'. והא לא דמי' להדדי שהרי מצינו בכמה דברים דלא שוויין להדדי סוכה ומבוי וכדמסיק:

דוקרנין. קנים מפוצלים:

ותני כן. ותניא כמי הכי בברייתא דדוקרנין כשרין לסכך עליהן ופסולין במבוי. אם הניח הקורה על דוקרנין למעלה מכותלי המבוי פסולים:

ומשני הדא דתימר וכו'. הא דאמרי' דהקנים פסולין במבוי והיינו בשהקנים גבוהין למעלה מכותלי המבוי שלשה וה"ה בסוכה אם גבוהין מן הארץ ג' פסולה כדתנן לקמן בפרקין:

בשאין בהן וכו'. כלומר ותו הא דאמרן דדוקרנין פסולין במבוי דוקא בשאינן רחבין ארבעה אבל ברחבין ארבעה ואפי' גבוהין הרבה כשרין ובסוכה כמי ברחבין ארבעה איירי שרוב הסוכה בהכשר דאל"כ ודאי פסולין דהא מחיצות בעינן בסוכה:

ופריך דפנות כשרות בסוכה. כלומר שתי דפנות ושלישית אפילו טפח דכשרות בסוכה וכדמסיק ובמבוי פסולין דבעינן ארבעה מחיצות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

רבי חייה בשם ר"י שתים וכו'. להחזיק קושייתו מייתי להא דר"ח דבסוכה אפי' אין שתי דפנות שלימות אלא בכל אחת ד' טפחים כשרה:

ובמבוי. בעינן שתהא מסוגרת מד' רוחותיה:

ופריך רחב מעשר אמות וכו'. הרי דלא דמיא סוכה למבוי דסוכה רחבה מעשר אמות כשרה ובמבוי תני במתני' והרחב מעשר אמות ימעט:

הדלה עליה וכו'. ותו קשיא דלא דמיא סוכה למבוי דהדלה עליה את הגפן וכו' בסוכה פסול כדתנן לקמן בפרקין ובמבוי כשרה כדתנן בתוספתא פ"ק דעירובין מבוי המקורה מרוח אחת והדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסס מרוח אחרת א"צ כלום:

ומשני הדא דתימר התם. דמטלטלין תחתיו בשבת כשהוא בית סאתיים אבל אם המבוי יתר מבית סאתיים אפי' הדלה מתחילה לדירה אין משתמשין בו אלא בארבע אמות דאינו אלא לאויר ולא מיקרי מחיצה וכיון דלאו לכל מילי מיקרי מחיצה במבוי ה"ל כאילו דמיא סוכה למבוי. ל"א מפרש למחיצות מחוברות עד היכן מתירין במבוי ושמעי' מיהו דעד בית סאתים כשרה ש"מ דיש חילוק בין סוכה למבוי:

חמתה וכו'. ותו איכא בין סוכה למבוי חמתה מרובה מצילתה בסוכה פסולה כדתנן במתניתין ובמבוי כשרה:

סוכה מקורה. בקורות פסולה דבעינן סכך ולא תקרה כדתנן סיככה בנסרים שיש בהן ארבעה פסולה ובמבוי שהוא מקורה אינו צריך שום תיקון:

לא סוף דבר. לאו דוקא מבוי מקורה ממש אלא אפילו נתן אמלתרא ע"ג כותלי המבוי סגי דאמלתרא כשהיא רחבה ארבעה וארוכה חזי להו אינשי אפילו גבוה מכ' אמה:

אילו בית וכו'. אמתני' פריך למה למעלה מעשרים פסולה הא בית שהוא גבוה מכ' מיקרי בית לענין מעקה וה"ה לשאר מילי כגון מזוזה וכיוצא בו וגבי סוכה כתיב תשבו כעין תדורו וכיון דמיקרי דירה כשר נמי לסוכה:

אלא בית מקורה. הלכך אפי' גבוה למעלה מכ' איקרי בית אבל סוכה אינה אלא סכך בעלמא וכל שגבוה למעלה מכ' לא מיקרי דירה:

ופריך מצינו סכך שהוא כקירוי. כלומר דינו כתקרה בג' דוקא פסול אבל בפחות מג' אמרינן לבוד א"נ מסיפא פריך בהרחיק סיכוך מן הדפנות אמרינן דופן עקומה הרי דתקרה הוא כסכך וה"ה הסכך הוא כתקרה ועוד יש לפרשו בענין אחר דבבית שהוא מקורה ניכרים המחיצות:

אלא. לכך לא דמיא סוכה לבית דלא איקרי בית אא"כ יש לו מחיצות מד' רוחותיו משא"כ סוכה דסגי בשנים כהלכתן וג' אפי' טפח:

ופריך והרי אכסדרה וכו'. שאין לה מחיצות מד' רוחות ואפ"ה דינה כבית שמטלטלין בכולה וקשיא מ"ש סוכה מבית:

מאי כדון. מעתה מ"ט סוכה גבוה מכ' פסולה מ"ש מבית:

את יושב בצילן של דפנות. ברוב היום שהצללים מגיעין זה לזה מתוך גובהו של דפנות וא"צ סכך:

הדא דאת אמר. כלומר לא אמרן דלמעלה מכ' פסולה אלא שהסכך למעלה מכ' מן הדפנות שיש חלל בין הסכך לדופן אבל כשהסכך בתוך כ' אע"ג שגבוה כ' מן הקרקע כשרה ופליג אהא דא"ר יוחנן שהטעם דפסול משום דאינו יושב בצל דפנות:

ניתני סוכה שהיא למעלה מכ' לדפנות פסולה. וכיון דתני סתמא משמע בגבוה כ' מן הארץ קאמר:

ראשו ורובו. דרך סעודתן בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלין זקופין ויושבים כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו לאפוקי קטנה שראשו ושולחנו נכנס בה ולא רוב גופו או ראשו ורובו ולא שולחנו:

מחזקת יותר כשרה. אפילו גבוה למעלה מכ' אמה:

בשאין דפנותיה עולות עמה. שאינן מגיעות לסכך:

והא מתני'. והך ברייתא פליג אהא דא"ר בא בשם רב:

אית לך מימר. וכי אפשר לך לומר שמלכה יושבת בסוכה קטנה והרי בניה גבה היו א"נ נערותיה ומשרתיה מסובין עמה:

ופריך אלא בשאין דפנותיה עולות עמה. נמי קשיא וכי דרכה של מלכה לישב ברוכה שאין דפנותיה עולות עמה:

ומשני מסתברא. דלר' יאשיה ל"ק הך ברייתא שכן דרך העשירים לעשות דפנות קצרים בסוכה שיהא הקור והרוח נכנס בה:

הביא נסר. שיש בו שיעור סוכה ונתנו על גבי חולי' של עפר הגבוה באמצע הסוכה או מן הצד:

ה"ג אם ימוד מן הנסר אין כאן עשרים אמה אם ימוד מן הקרקע יש כאן עשרים אמה:

מה את עביד ליה. לאותו סכך שהוא כנגד הקרקע שלא כנגד הנסר:

אין תעבדיניה. אם תעשנו כאויר פוסל בשלשה טפחים כדתנן לקמן בפרקין:

שלא בא אלא להיתירה של סוכה. דהוה ליה דופן סוכה דאמרינן דופן עקומה ואף סכך זה מן הדופן כדפרישית לקמן בפרקין דף ד':

א"ר מיישא ותמיה אני. מאי קמיבעי' ליה לר' הושעיה ולמה לא פשיט ליה מהא דר' בא בר ממל:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

המשלשל. כל מלמעלה למטה קרוי שלשול:

מלמעלה למטה. שהתחיל לארוג המחיצה אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה:

ג' טפחים פסולה. דהיינו כדי שיזדקר הגדי בבת ראש:

כשאינו יושב ואוכל בצילן של דפנות. כלומר שיושב למטה בארץ שאין לו מחיצות סביב מקום ישיבתו אבל אם מקום ישיבתו גבוה מן הארץ עד שהוא יושב נגד הדפנות כשרה שמעינן מהכא דאזלינן בתר מקום ישיבתו ה"נ אם הוא יושב ע"ג הקרקע מודדין מן הקרקע ואם הוא יושב ע"ג הנסר מודדין מן הנסר:

לית הדא וכו'. לא ילפינן מהא דר' בא ל"א אין דברי ר' בא בר ממל לימוד נכון דאיהו יליף ממתניתין דעירובין ולא דמיא כדמסיק:

דתנינן תמן. בעירובין פ"ח:

כצוצרא. היינו גיזוזטרא והוא זוז היוצא מן הכותל:

אלא א"כ. סביבות הנקב החקוק באמצעה ארבע על ארבע:

בין מלמטה. ע"ג המים:

והוא. אע"ג דהמחיצה למעלה מן המים בעינן שתהא מחיצה משוקעת במים כאורך הדלי הניתן בנהר לדלות המים ומדאמר רב בעינן שתהא מחיצה וכו' אע"ג דלמעלה מן המחיצה עד סמוך לנקב אין שם מחיצה אפ"ה כל שבמקום ישיבתו מותר ה"נ כל שיש כנגד מקומו שהוא יושב שם מחיצה אף על פי שהוא רחוק מן הקרקע שלשה כשרה:

ולא דמיא. וליכא למילף מהתם דים כרמלית הוא ומהני אפילו מחיצה מועטת:

ברם הכא. אבל כאן בסוכה כתיב בסוכות תשבו משמע כל שהוא עיקר הסוכה משם מודדין והיינו מקרקעיתה:

עיטורין. נוי סוכה שראויין לסכך בהן נ"א שהן מרובים שצילתן מרובה מחמתן אפילו ניטל סכך העליון:

ממעטין בה. שיעור גובה וה"ל למטה מי"ט ופסולה. ה"ג ואם לאו אין ממעטין בה. ל"א ואם לא ממעטין בה בסכך כאילו אינה וה"ל גבוה י"ט וכשירה וכן בלמעלה מכ' נמי יש לפרש כן:

כשם שאמרו למעלן. אם עיטרין יורדין לתוכה ממעטין:

כך מלמטן. אם הניח למטה דבר הממעט הגובה כשר:

קש ותבן. אם היתה גבוה למעלה מעשרים והניח בה למטה קש ותבן למעט גובהה:

אין ממעטין. דסתמא לפנות קאי ולא הויין כקרקע:

עפר וצרורות. סתמא מבטל אותן לגבי קרקע הלכך ממעטין:

עלו בה עשבים. בסוכה שהיא גבוה מעשרים אין ממעטין שאין כל המקומות שוין בגידול העשבים א"נ שאין מבטלין אותן ולפנותן קאי:

מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת דהא שמים רשות אחרת נינהו אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת מארון היה ש"מ דאע"ג שאינו גבוה אלא עשרה ה"ל רשות אחרת:

ופריך וארון לא הוי אלא ט' טפחים. דכתיב ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ואפילו לר"מ דאמר דכלים בת ששה טפחים לא משכחת להו אלא ט' טפחים ומנ"ל דבעינן גבוה עשרה:

ומשני דבית רבי ינאי אמרו כו'. עם הכפורת דהוה טפח נמצא ארון ט' וכפורת טפח ה"ל עשרה:

ולא נתנה שיעור קומתה. מדת עובי היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי התיבה:

מסגרת. שפה כעין לבזבזין סביב השולחן:

מה זר כל שהוא. דהכי קיימא לן:

מאי כדון. מעתה מנ"ל דכפורת טפח:

פני. דכתיב על פני הכפורת קדמה:

ואין פנים. של אדם פחותין מטפח:

ר"י בעי. איך ילפינן מארון חילוק רשויות:

אילו מגדל. שקורין אלמר"א אפילו גבוה הרבה אינו חולק רשות בתוך הבית ולבית דמי ואי מארון ילפינן יהא חולק רשות דהא גם הארון בתוך המשכן היה עומד:

אלא. מצינו שהארון היה עומד ברשות הרבים בשעה שהיה מרבע להן את הרוחות שהעמידו הארון תחילה וע"פ נס העמיד את עצמו נגד מזרח העולם והקימו את המשכן מכוון כנגד ריבוע של עולם ואם היה הדיבור א"י ה"ל רשות אחרת א"נ כיון דבשעה ההיא חולק רשות אף על גב שניתן אח"כ בתוך הבית ה"ל כרשות בפני עצמו:

ופריך ניחא למ"ד. שכל אמות שהיו במשכן בין של כלים בין של בנין היה בת ששה טפחים איכא למילף מארון:

ברם וכו'. אבל למ"ד אמות של כלים בת חמשה טפחים ארון שהיה אמה וחצי לא הוי אלא שבעה טפחים ומחצה:

מנ"ל. דבעינן עשרה:

יליף לה מן עגלות. מפרש בסמוך:

ארון תשעה וכפורת טפח. ולמאי נפקא מיניה אלא למילף מיניה רשות עשרה דארון תשעה וכפורת טפח וכדלעיל:

ופריך ואפילו תאמר שהיו העגלות גבוהות עשרה איך נילף רשויות מינייהו הא עגלות צב דכתיבי בקרא כמין קמרסטה היו. פי' כעין תיבה מכוסה בחופה מלמעלה ובתוכה היו נקבים שהיו הקרשים מונחין בהן:

אילו וכו'. כלומר מעתה איך ניליף מהן אלו היה חור ברשות הרבים שהרי עגלות ברשות הרבים היו עומדות ודאי דמותר להשתמש מרשות הרבים לתוכו ומתוכו לרשות הרבים ואינו חולק רשות:

ה"ג שמא אינו מותר. אלא בשעה שהיו מושיטין מן הקרשים מעגלה לחברתה היו הכיסויין שעל העגלות פתוחות והוה ליה רשות היחיד ממש כיון דהוה במשכן הוה ליה מלאכה נמצא שהמוציא מן העגלות לרשות הרבים חייב דה"ל כמוציא מרשות לרשות:

תרוטות. כחצי גורן עגולה כ"פ הערוך:

ארבע אמות. צריך שיהא הסכך אפילו אין שם ארבע דפנות אלא ג' דפנות כשרה דסד"א כיון דבעינן ארבע אמות בעינן דירת קבע ובעינן ד' דפנות קמ"ל דאינו צריך:

ד' דפנות. בעינן לסוכה כדדריש ר"ש מקראי אבל לא בעינן ד"א דלא בעינן דירת קבע:

ה"ג רבי יהודה אומר אע"פ שאין שם ארבע אמות וארבע דפנות וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה דר"י סובר כל שהיא דירת קבע סגי:

מסתברא דר"י מודה לרבי ורבי שמעון דכשיש ארבע אמות או ארבע דפנות דכשר לסוכה דהא אפילו באין שם ארבע אמות וארבע דפנות מכשיר ר"י:

ואילין רבנן ורבי ורבי שמעון אינן מודים לר"י דמחייב סוכת חג בחג במזוזה ומעשר דאינהו סברי אף על פי שיש שם ארבע אמות וארבע דפנות פטורה ממזוזה דלענין זה ודאי דירת עראי מיקרי:

רבי שמעון אומר ארבע. דפנות בעינן לסוכה:

סכות וכו'. דכתיב בסכות תשבו ישבו בסכות כי בסוכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין:

אחת למעלן. כלומר אחת בעינן לגופיה דמסככין:

ושתי' למטן. לדפנות:

והשלישית. דופן השלישי מדרבנן דבעינן שלשה דפנות:

הרי ארבע. דכיון דכתיב מלא משמע שתים:

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ה"ז אחת. כלומר מהאי קרא שמעינן דסוכה היא לצל והיינו סכך שלמעלה ואייתר תלתא קראי לדפנות:

מזרם וממטר. נמי שניים הרי ארבע:

מזרם וממטר אחת. דה"ק מזרם מטר:

ותני כן. כמ"ד שלישית לרבנן ורביעית לרבי שמעון מדבריהן:

אותן של טפח שנתנן באמצע מהו. כגון ששתי הדפנות היו כמבוי מפולש ונתן הטפח באמצע האויר ולא סמיך אותו לאחת משתי המחיצות מהו מי הוה כמחיצ' או לא דבעינן שיהא אותו טפח סמוך לאחת משתי המחיצות:

חזר. ומיבעיא ליה אם נתן אותן מחיצות של ד' טפחים באמצע ולא סמכן זו לזו דנימא בהו לבוד דניהוו כמחיצות של ז' טפחים או דלמא כיון דה"ל רובא של מחיצה תו לא צריך ואפילו בלא לבוד סגי:

ר' יעקב בר אחא. אמר כהאי מעשה שהיו המחיצות מרוחקות בא לפני ר"י והכשיר:

ותני כן ותניא נמי הכי דאין צריכין שיהיו המחיצות סמוכין ממש דהא תני חצר שהקיפוה בעמודין העמודין הן כמחיצות אע"ג שאין העמודין סמוכין זה לזה:

ופריך והאי ברייתא פליגא דמוכח מינה דבעינן סמוכין:

סברין מימר מהו שלא כהלכתן היינו כשהן עומדין באמצע ואינן סמוכין זה לזה ש"מ דבאמצע פסול:

אלו שלא כנגר אלו. שאין המחיצות זו כנגד זו. היינו שלא כהלכתן א"כ שהעמודין אחת נכנסת ואחת יוצאת אבל באמצע לעולם כשר:

ה"ג אותה של טפח צריכה שתהא משוכה מן הכותל ול"ג טפח וה"פ אותו של טפח צריך שיהא עומד בסוף הכותל כגון אם השתים מזרח ודרום צריך שיעמוד הטפח במקצוע צפונית מערבית כדי שיהא עומד כנגד סוף הדופן שבמזרח ושבדרום דאי לאו הכי אינו מתיר אלא כנגדו:

אפי' כנוסה. הרבה והוא סמוך לכותל שכנגדו רואין אותו כאלו הוא נמשך לחוץ כנגד כל אורך הארוך שכנגדו:

כהנא ואסי. רב כהנא ורב אסי היו נכנסין לגבוה רב והוו מקשין לפניו ודלמא עבדינן כהא דשמואל שמותר לכנסה ורואין אותה כאילו הוא יוצא:

בתוך ג' טפחים. לאחת הדפנות דכל פחות מג' אמרינן לבוד והויא ליה כמחיצה של ד' טפחים ומשך סוכה שבעה נמצא רובו של דופן עשוי:

כלחיים. של מבוי:

וקשר גמי מלמעלן. מקנה זה לזה כעין צורת הפתח:

מציל משום פיאה. שאם היו גפנים בתוך חלל הקנים מותר לזרוע סמוך להן כחוץ למחיצה כדתנן היה גדר בינתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן פיא' כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה קרי ליה פיאה דדמיא לפיאה שהשדה כולה מקורחת ומגולה אלא שנשתייר בה מעט והיא נקראת פיאה כ"פ הערוך:

כמחיצת שבת. כך הדין לכלאים וכיון דלשבת לא הוי מחיצה ואסור לטלטל בתוכו ה"ה לענין כלאים לא הוי מחיצה:

אעים. עצים נטל וסתם הפרצות כדי שלא יהיה יותר מי' ויהא מותר לזרוע חוצה לה:

דוקרנים. קנים משופין כדקר יתד הנעוץ בקרקע:

אריב"ן כזו. אם הפרצה פחות מי' מתיר נמי לטלטל בתוכ' בשבת:

מודה רשב"ל. אע"ג דמתי' לעיל פיאה מודה מיהא דלענין שבת לא מהני פיאה ביתר מעשרה:

מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' כמי דייקא:

אם אומר את וכו'. ואס"ד דפיאה מתרת לשבת אפי' ביתר מי' ל"ל ג' חבלים הא החבל א' שלמעלה סגי דהוא כפיאה אלא ודאי דלא מהני לשבת ביתר מי':

הדא פיאה. דמהני לרשב"ל משום מחיצה:

מה את אמרת. באיזה ענין עשאה:

מלמעלן. שקש' מלמעלן של הקנים העומדים או מן הצד שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן:

א"ת מלמעלן. נכלו' דאיכא בינייהו א"ת מלמעלן מהני אע"ג דלא הוי אלא כצורת הפתח אפ"ה מהני כ"ש מן הצד דדמיא למחיצה דמהני:

הא מלמעלה לא. דכיון דלא הוי מחיצה בשום צד לא מהני צורת הפתח:

יאות אמר רבי חגי דשמעינן ממתני' דלא מהני פיאה בשבת כדדייק מחבלים:

לא אמר רבי חגי כלום. דהתם החבלים ניתנין מלמעלה ודין הוא דלא מהני בפחות משלשה חבלים:

ה"ג ממה נפשך וכ"ה בעירובין. וה"פ ממה נפשך דייק ר' חגיי שפיר דהא במתני' איכא ג' חבלים א' מלמעלה וא' באמצעיתו וא' מלמטה וקשיא אי מן הצד מהני מלמעלה ומלמטה ל"ל ואי מלמעלה מהני באמצע ומלמטה ל"ל:

תיפתר. תפרש הא דמהני פיאה בכלאי' בשעשויי' כעין דקרים שמשפעין לשני הצדדים ורחבים וה"ל כמחיצה מה שאין כן בחבלים ולעולם פיאה משום מחיצה והלכך באמצע מהני אבל לא מלמעלה דה"ל כפתח:

ולגובה. בגבוה הפיאה מן הארץ:

אפילו בגובה מאה אמה. שהדוקרנין גבוהין ק' אמה מן הארץ והגמי קשור עליו שם מהני כמו מחיצה:

הדא דתימר. הא דאמרת דאפי' גבוהה הרבה מהני בפיאה דוקא לענין כלאים:

לא תהא פיאה גבוה מן הקורה. השתא קורה שהיא גבוה מן עשרים אמה פסולה כ"ש פיאה:

היא כלאים היא שבת. דאף בשבת מהני פיאה אפילו גבוה מאה אמה:

מה בין קורה. דלא מהני למעלה מעשרים פיאה אפילו גבוה מאה כשרה:

ומשני קורה מצלת מרוח אחת. מהני אפי' מרוח אחת לכך בעינן למטה מעשרים:

פיאה. אבל פיאה אינה מצלת אלא אם כן היא מסוגרת מארבע רוחותיה שיהו כולם נחשבים כמחיצות לכך אפי' היא גבוה כשרה כדין מחיצות ממש:

ואתי' כהיא דאמר רבי זעירא. האי שינוייא דמשנינן דפיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת אתיא כי האי דאר"ז:

טיטרפליות שבכרכים. ונראה דה"פ שהם כעין קורות היוצאים מן הבניינים הגדולים ומונחים על ד' עמודים העומדים לפני הבית:

אסור לטלטל תחתיהן בשבת. שאלו קורות היוצאים אינן עשוים להיות מחיצות לחוץ אלא שהן סוף תקרת הבית ואינן כמחיצה ואפילו כפיאה לא חשיב:

ארבע פסטליות. הם גוילים שכתוב עליהן איגרת והם גדולות ואינן עשויים לחזק ובעירובין הגירסא פצטליות:

ה"ג ר' בון ורבנן בעון וכו':

פיאה מהו שתציל בסוכה. דליהוי מחיצה להכשיר הסוכה:

סוף סכך. שמונח על גבי עמודים שהסכך נשען עליו מהו שיציל על הסוכה דליהוי כמחיצה מי אמרינן דלא גרע מגמי וה"ל כפיאה דהא מונח על ארבע עמודים או לא:

אין סוף סכך מציל. והיינו כדא"ר בא בר ממל בסמוך דאין סוף תקרה מציל:

זה נעשה לכך וזה אין נעשה לכך. פיאה נעשית לכך דליהוי מחיצה במקום שהיא עומדת אבל סוף סכך לא נעשה לשם מחיצה למטה אלא לסכך למעלה הלכך אינו מציל:

כל אילין מילייא. הדברים האלו שאמרנו בפיאה אינו אלא למשא ומתן לפלפל:

הא להורות אסור להורות. אבל להלכה אסור להתיר פיאה בשבת:

מה אם סוכה קלה. שאינה אלא מצות עשה:

את אמר אסור. לא התירו צורת הפתח אלא מרוח אחת בעינן שתי מחיצות שלימות:

שבת החמורה. דענוש כרת לא כ"ש שלימות:

ופריך מאן תנא וכו'. מכדי מאן תנא דמתיר פיאה בכלאים ריב"ן ואיהו דאמר לעיל בברייתא דפיאה אף לשבת מהני ואמאי קאמרת דלענין שבת אינו מתיר ולכלאים מתיר:

א"ל אדהי תנא. וה"פ לאו ריב"ן הוא אלא הך תנא דברייתא דלעיל כפרוץ מרובה על העומד דמחמיר בשבת מבכלאים:

מג' ועד ד'. ולא ד' בכלל:

אם עומד רבה על הפרוץ. ל"ד העומד רבה אלא אפי' בשוין שהעומד כפרוץ נמי מותר:

ואם הפרוץ רבה על העומד אסור לזרוע אף כנגד העומד:

ועד עשר. ועשר בכלל אבל יותר מעשר כגון עומד י"ב או ט"ו לא מצי למיתני שיעור פרצותו כמלואו דאפילו בציר ממלואו כגון דאיכא פירצ' ביתר מעשר מיתסר כולו כדקתני סיפא:

לית כאן מג' ועד ד'. סמי מכאן מג' ועד ד' דאפילו העומד מרובה על הפרוץ נמי אסור:

יש כאן פירצה ג'. דלא אמרינן גבה לבוד:

אין כאן מקום ד'. במקום א' שהוא מקום חשוב להתיר כנגדו:

וקנה יש לו מקום ד'. בתמיה הא סתם קנים אינן רחבים טפח:

לא תתיביני. לא תשיב לי מקנים דמתני' איירי כשהקנים סמוכין זה לזה בפחות מג' וה"ל כסתום לגמרי משא"כ בפירצה שהיא יותר מג' במקום א' בעינן נמי שיהיה העומד מקום חשוב דליהוי כמחיצה:

מ"מ. בין שהפירצות פחות מג' בין שהפירצות מג' ועד ד' לעולם אם העומד מרובה על הפרוץ שרי אפי' כנגד הפרוץ:

ראשי פסל. קנים מן הסכך שיוצאין חוץ לסוכה נידונין כסוכה:

ובלבד על פני כולה. שהקנים יוצאין על פני כל הסוכה בצד הפרוץ אבל אם יוצאין מן הצדדין או שלא ע"פ כולה פסול:

ואפילו כנגד הדופן. יוצאין נמי נידונין כסוכה כיון דמסוכה כשרה קאתיין:

ואפילו שלא כנגד הדופן. כגון שיוצאין מן הצד מונחים שלא כנגד הדפנות נמי כשר אע"פ שאין להן אפי' מחיצה א':

ע"ד דר' יסא ניחא. כדפרישי' וגם יש להן מחיצה א':

מה היקלתה. כמה מיקל בה להכשיר אפילו בכה"ג שאין לה שום מחיצה ועוד יש לפרש סוגיא זו בענין אחר ועיין בבבלי דף י"ט והנ"ל לפום פשטא דסוגייא כתבו:

ופריך כשחמתה מרובה מצילתה. הוא דפסולה הא מחצה למחצה כשרה ולקמן בפ"ב תנן ושצילתה מרובה מחמתה כשרה משמע הא מחצה למחצה פסולה וקשיין אהדדי:

שנייא היא. שאני התם דאיירי שסיכך בדברים שדרכן לפשט ולהפרד זה מזה ואם לא יהיה מתחלה הצל מרובה יהיה אח"כ באמצע החג החמה מרובה ומתני' שסיכך בתבן והדומה לו שאין דרך להפרד וסגי בשוין:

באילן שדרכו לפסע. בדבר שדרכו להפרד א"נ באילנות שעליו דרכן להפרד:

מתני' ב"ש פוסלין. דבעי סוכה לשמה וזו סתם נעשית ואלו תוך ל' לחג כיון ששואלים בהלכות החג ל' יום קודם לחג סתם העושה סוכה לשם חג הוא לאו לשם חג הוא:

וב"ה מכשירין. דלא בעינן סוכה לשם חג:

גמ' צריך לחדש בה דבר. אפי' ב"ה דמכשירין סוברין דלמצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר:

מ"ד. דבכל שהוא סגי לחדש סובר דצריך לחדש ע"פ כל אורך או רוחב הסוכה:

אף במצה הישנה נמי פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש פסולה ולב"ה כשרה:

ד"ה היא. דבמצה הישנה פסולה שאם לא עשאה לשם חג:

דבר ברור שלא דקדק. בעשייתה ובשמירתה כהלכה ויש לחוש לחימוץ:

סוכת הרועים. שעשו סוכה בשדה לישב בתוכה מפני השרב ומשמרים צאנם:

עשויים כהלכתה כשרה. אבל מן הסתם אין סומכין על הכותים שאומרים שהיא כהלכתה דקסבר כותים גירי אריות הם א"נ חשודים אלפני עור א"נ לאחר התקנה:

א"צ לברך עליה עוד מעתה. דכחד יומא נינהו וסגי בברכה של יום הראשון:

וזמן. גם זמן צריך לברך בשעת עשייה:

מכיון שחשיכה וכו'. מבעיא ליה אם בירך זמן בשעת עשייה אם צריך לחזור ולברך זמן מבערב בליל ט"ו כשנכנס לסוכה או לא:

עביד לה שמוע'. כלו' אמר הלכה זו משמיה דאחרים כדמסיק:

מתני' כאלו עשאה בתוך הבית. ופסולה:

והתחתונה פסולה. דכתיב בסכת תשבו חסר לומר דתרי סוכות והיינו סוכה שתחת סוכה פסולה:

אם אין דיורין. בגמ' מפרש לה:

גמ' ה"ג התחתון חמתה מרובה מצילתה וכו' צילתן מרובה מחמתן. התחתונה כשרה:

כמה יהא. בין התחתונ' לעליונה דנצרף סכך העליון להתתתון לעשותה צילתה מרובה מחמתה:

ל"א כמה יהא בין סוכה לסוכה ותהא התתתונה פסולה והא דקאמר ויצטרפו הייכו שתפסול העליונה את התחתונה:

עשרה מצטרפין. דכל שיש ביניהן חלל עשרה מיחשב כסוכה תחת סוכה:

וחורנא. ואידך:

משום אוהל. כלומר למה אתה אומר דבד' סגי משום דכ"ש מיחשב כאוהל בפני עצמו א"כ אפילו בטפח חלל סגי דהא לענין טומאה אוהל טפח בוקעת ועולה:

מה דיורין ממש. קאר"י ואע"פ שראויי' לדירה התחתונה כשרה או דילמא אפי' העליונה ראויה לדירה התחתונה פסולה:

ופשיט מן מה דתני חד סבא. לפני ר' זעירא במתני' רי"א אם אין דיורין בעליונה אפי' התחתונה כשרה:

לית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אפי' אא"כ שהוא מודה לראשון א"כ ע"כ לומר דמודה דגם העליונה כשרה ואם אינה ראויה לדירה קאמר איך מכשיר ר"י:

הדא אמרה. זאת אומרת דאם אין בה דיורין עכשיו אפ"ה מכשיר ר"י התחתונה:

מתני' מפני החמה. להגין על האדם מפני החמה:

נשר. שלא יהו עלין וקסמין יורדים על השלחן וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסולה לסכך כדלקמן:

או שפרס ע"ג קינוף. כלו' או אפילו שלא פירסו מפני הנשר אלא לנוי ע"ג מטתו:

ע"ג הקינוף. שהן ד' קונדיסים לד' רגלי המטה שהן גבוהים ומניחין כלונסאות מזה לזה על גביהן ופורס עליהן סדין והרחיקום מן הסוכה דהשתא לא מסכך בדבר המקבל טומאה דהא לאו לסכוכי שטחה התם:

פסולה. משום דאינו יושב בסוכה שהאהל מפסיק ביניהם:

אבל פורס הוא ע"ג מטה שיש לה נקליטין שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה א' למראשותיה וא' לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורסין עליו סדין והוא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג טפח רחב למעלה לא מיקרי אוהל:

גמ' קיטיות. יריעות מצויירין וסתמן לנוי עשויין:

הדא דאת אמר. לא אמרן אלא מן הצד בדפנות דמותר לעשות מחיצו' בדבר המקבל טומאה:

הא מלמעלן. אפי' לנאותה שם סכך עליו ופסולה:

לא אמרו אלא מפני הנשר. דשוויי' סכך להגין הלכך מיפסל משום מקבל טומא':

הא שלא מפני הנשר. אלא לנאותה אין שם סכך עליה וכשרה ופליג אדר' חנניא:

שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו. כלו' כשם שאם יגביה אדם שתי זרועותיו כשהוא ישן תחת הסדין ונעשה הסדין עליו כאהל שאין בכך כלום כך אם פירס ע"ג נקליטי כשרה:

מתני' הדלה עליה. הגביה על גבה:

קיסס. אידר"א בלע"ז והיא נדלה כגפן וכדלעת:

פסולה. לפי שאין מסככין במחובר:

**הרבה מהן.**ומבטלין ברוב:

או שקצצן. אף לאחר שסכך בהן כשרה ולא אמרינן תחלת עשייתה בפסול ופסולה:

זה הכלל. בגמ' יליף לה:

אין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפי' לא מקבלין טומאה כגון שמחוסרין מלאכה:

גמ' והוא שידלה אותן לכך. הא דתנן או שקצצן כשרה דוקא אם הדלה אותן מתחלה לקצצן לשם סוכה הא לאו הכי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפסול:

וצריך לנענע. קס"ד לעולם הוה ליה כמן העשוי בפסול אלא א"כ שנענע אותן לאחר הקציצה דהוה ליה כעשוי' לאחר כשרותן:

תרתיהון לקולא. כלו' לא תטעה לומר דר"ז לחומרא ובעי גם נענוע אלא בא לומר דאף בנענוע סגי אע"ג דלא הדלה אותן לכך:

בשלביות פסולה. והן צינורות שמקלחין מים ואינן מקבלין טומאה כ"ה בערוך וי"מ חיצים ונקראים כן מפני שהן עשויין כשליבת הסולם והראשון נ"ל בזכרים. בחיצים זכרים כעין שלנו שתוחבים אותן בבית קיבול של חץ:

כשרה. אע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה. נקבות. שיש נקב בראשו והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב ה"ל מקבלין שבכלי עץ וראויין לקבל טומאה ופסולה:

באניצי פשתן פסולה. שכן ראוי' ליטמא בנגעים ואניצי היינו לאחר שתקנו במסרק:

בהוצני פשתן. והיינו כשהוא בהוצין כמו שגדל ולא נשרם במי משרה ולא נופץ במכתשת:

בחבלים של סיב של דקל שאינן מקבלין טומאה:

בחבלים של פשתן. לפי שאין צורתו עומדת ה"ל ככלים:

מפסולת שבגורן. הן קשין ושביקב הן זמורות ואשכולות ריקנים. ואיד יעלה מן הארץ. ש"מ עננים גידולי קרקע נינהו וסוכה מעננים ילפי' שהרי זכר לענני כבוד היא כדכתי' כי בסוכות הושבתי ומתרגמינן ארי במטלת ענני' ודריש הכי מה עננים גדולי קרקע ואינן מקבלין טומאה אף סוכה כן:

ר"י. הוא אמר עננים מלמעלה היו מן השמים וליכא למילף מינייהו דבעינן גידולי ארץ הלכך צריך למילף מאספך:

ר' יוחנן. הוא מדמה המטר הניתן מן השמים לארץ כאדם המשלח לחבירו יין שמשלח לו קנקן עם היין שבתוכו ה"נ השמים הן נותנין המטר עם העננים:

רשב"ל. הוא מדמי ליה כהאי דאמר לחבריה שלח לי קופתך וקח לך חיטין משלי כך אמר הקב"ה לארץ הביא עננים וקבל המטר:

מתני' וחבילי זרדין. מין קנים ובעודן לחים בהמה אוכלתן וכשיבשו עומדים להיסק:

אין מסככין בהן. כשהן קשורין ובגמ' מפ' טעמא:

וכולן. הפסולין ששנינו בסכך:

כשרין לדפנות. בגמ' מפ':

גמ' מפני שהיא נראית כאוצר. לכך חבילין פסולין שלפעמים אדם בא מן השדה כל ימות החמה וחבילתו על כתפו ומניתה על סוכתו של כל ימות השנה לייבשן ולא לסכך וכשמגיע החג נמלך עליהם לסכך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפסול וזה כשסכך שלא לשם סכך אפי' לצל אלא לייבש אין שם סוכה חל עליו וגזרו רבנן שלא לסכך בחבילין אפילו הוא מטילן על הסוכה לשם החג גזרה משום חבילין דכל השנה דמדאורייתא פסולין והיינו שנראת כאוצר לכל דבר שאדם מקצה ומכניס לקיום קרי אוצר וחבילין שאדם מכניס כל ימות הקיץ לימות חורף קרי אוצר:

אין חבילה פחותה מכ"ה. קנים:

קצר לסכך. אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך:

בא במחשבה. זו שחישב עליהן לאכילה יורדין לידי טומאה:

על האוכל ועל היד. כדי בית יד הסמוך לאוכל צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה אבל קצר לסכך מודו אחרים דאין לו ידות:

רב כהדא דאחרים. כלו' אף רב יכול לסבור כאחרים ודקשיא הא רב סבר דבמחשבה ירדו הידות לידי טומאה ואחרים סברי דבמחשבה לא סלקי הידות מידי טומאה:

מה אנן קיימין. הכא במאי עסקינין שקצר מתחלה לסכך ואמר להחזירם לגורן לאחר הסיכוך דה"ל כמחשב לאכילה ולסכך יש להן מחשבה:

צריכין הכשר פעם שנייה. לאחר שהחזירם לגורן כיון דבשעת הכשר לאו בני קבולי טומאה הוו וה"ל כאילו הוכשרו במחובר או דלמא כיון שהיה בדעתו להחזירן לגורן מהאי שעתא מהני להו הכשר:

ה"ג וסכו' על הארון את הפרוכת. מכאן שהדופן קרוי סכך. בא לומר מנ"ל דכשרות לדפנות הא מסוכות תעשה לך ילפינן דאין מסככין בדבר המקבל טומאה וכיון שגם דפנות קרויים סוכה אם כן למה יכשרו הם להיות מדבר המקבל טומאה וקאמר הא דדפנות קרויי' סוכה מהיכא קילפית לה מדכתיב וסכות על הארון את הפרכת ופרכת מחיצה היא וקריי' סככה:

מיכן שעושין דפנות בדבר המקבל טומאה. שהרי פרכת דבר המקבל טומאה הוא ודיו לבא מן הדין דהיינו דפנות להיות כנדון שהוא הפרכת:

מתני' מסככין בנסרי'. בגמרא מפרש פלוגתייהו:

נתן עליה נסר וכו'. בגמ' מפרש לה:

כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו. וכגון דיהבינן אצל הדופן דסשך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בארבע אמות דאמרי' דופן עקומה:

גמ' בשיש בהן רוחב ארבעה. שרוב תקרת הבית עשויות מהן נחלקו דר"מ אית ליה גזרת תקרה אי מכשרת בהו אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת תקרת הבית אף היא בנסרים מקורה וההיא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה אבל בנסרי' שאין בהן ד' שאין רוב תקרות עשויות מהן ד"ה כשרה דלא דמי לקורות הבית דלגזור בהו:

במשופין וכו'. לאו משום גזרת תקרה איפלוגי אלא בנסרי' שאין בהן ד' אבל משופין הן וחלקים וראויין לתשמיש ומשום גזרת כלים נגעו בה לפסול אליבא דר"מ אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלים טומאה גזר בהו ר"מ אטו כלים המקבלי' טומאה:

והא ר"י וכו'. כלומר גופא א"ר ירמיה וכו':

הא אם במשופין לכלים. בפחות מד' ד"ה מותר ורב ור"י פליגי:

מן מה וכו'. מהא דאר"י משמיה דרב סיככה בשלביות פסולה ושלביות אין בהן ד' ואפ"ה פסולים משום דמשופין:

ואמרין. הבני ישיבה דכר"מ הור' ולר"י מותר:

הדא אמרה. זאת אומרת דלרב בתרווייהו פליגי בנסרי' שאינן משופי' ויש בהן ד' ובמשופין ואין בהם ד':

ה"ג הא רבי יוסה ר' יוסי בשם רבי יוחנן וכולי. וה"פ גופה א"ר יוסה וכן א"ר יוסי משמיה דר' יוחנן:

הא בשיש בהם רוחב ד' ד"ה אסור. אפילו לר"י ופליג אדרב דאמר דבתרווייהו פליגי:

מן מה וכו'. מהא דהורי רבי יוסי בבית וועד הגדול:

מלתרה. היא קורה גדולה ויש בה ד':

ואמרין כר"י הורה. ש"מ דביש בהן ארבע נמי פליגי:

היא הדא היא הדא. כלומר דשניהן שוין ובתרווייהו פליגי:

הדא דאת אמר. הא דפליגי ר"י ור"מ דוקא בשהנסר של ד' טפחים מונח לאורך הסוכה נמצא שאין כאן מקום שיש לו שלשה מחיצות אבל כשמונח ברוחב הסוכה של צד האמצעי יש שלשה מחיצות אף ר' מאיר מכשיר וסיפא דנתן עליה נסר וכו' אף כר"מ אתיא ובמונח לרוחב הסוכה:

בין לאורך בין לרוחב כשר. לכ"ע וכדמסיק דבמונח מן הצד איירי כדברי מי שהוא פוסל כאן וכו'. וסיפא כר' יהודה ודלא כר"מ:

מה רבי יוחנן ורשב"ל וכו'. כלומר מאי טעמייהו דמכשרי:

ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו גרסי'. ול"ג אלא וכ"ה בבבלי וה"פ שאין בה אלא ד' טפחים:

והביא נסר. שיש בו ארבע טפחים ויצרף ממנו שלשה טפחים הרי יש בו ז' טפחים כדי הכשר סוכה:

אלא כן אנן קיימין. אלא הכא במאי עסקי' לאורך פליגי ר"מ ור"י ואפילו לשמואל ניחא אבל לרב המנונא קשיא:

ואפשר שלא יישן תחתיו. סתמא דש"ס קאמר דאע"ג שאין בו אלא ד' טפחים סכך כשר ותחת הנסר אסור לישן אפ"ה אפשר לו לישן תחת הסכך כשר דסובר דתלתא גברי בתרי אמתא יתיב ויכול לישן בד' טפחים:

מתני' תקרה. גג העשוי מקורות או נסרים:

שאין עליה מעזיבה. דביש עליה לא מהכי פקפוק דסכך פסול הוא דלאו גידולי קרקע הן:

מעזיבה. הטיט או הסיד שרגילין ליתן על גבי הקורות והנסרי' קרוי מעזיבה:

מפקפק. סותר ומנענע כולן:

או נועל אחת מבינתיים. ונותן סכך כשר במקומו ואע"ג דר"י מכשיר לסכך בנסרים בעי פקפוק משום דבלא"ה ה"ל מן העשוי וגם גזרת תקרה לפי שכבר היה בהם מעזיבה:

רמ"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. שכלן מודים שצריך ליטול אחת מבינתיים ופקפוק אינו מועיל:

גמ' ה"ג ואם נטל אחת מבינתיים א"צ לפקפק. וה"פ הא דקא"ר יהודה לב"ש מפקפק ונוטל אחת מבינתיים לא דבעינן תרווייהו דודאי בנוטל אחת מבינתיים סגי אלא ה"ק אע"ג שמפקפק אי נוטל אחת מבינתיים אין אי לא לא:

מתני' המקר' סוכתו. כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן:

בשפודין. שאין ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע:

בארוכות המטה. דמקבלי טומאה:

אם יש ריוח ביניהן כמותן. בין שפוד לשפוד על פני כולה ויתן שם הפסל ג"כ על פני כולה:

החוטט בגדיש. נוטל מן העומרי' למטה סמוך לארץ ועושה חלל כשיעור סוכה נמצא הסכך עשוי ועומד מאיליו:

גמ' תני יותר מכמותן. שיהיה ריוח ביניהן קצת יותר משיעור משך השפודין:

חבריי' אמרין. לכך בעינן יותר מכמותן דאל"כ אין הפסל שמניח ביניהן יכול להיות כשיעור השפודין שהרי אין טפח סכך נכנס לתוך חלל טפח וכבר מונחים שפודין שהן רחבין טפח:

הרי כלי זכוכית. כלו' דבר קשה יכול לדחוק דבר שהוא טפח על טפח בתוך חלל שהוא טפח על טפח:

תמן נכנס ויוצא. התם איירי שיש בחללו שיכול טע"ט לכנוס ולצאת בתוכו והוא יתר מטע"ט והכא אם נא' בכמותן ממש נמצא שאינו יכול לכנוס לתוכו:

מפני שהיא נראית כאוצר. הא דתנן במתני' החוטט בגדיש אינה סוכה מדאורייתא כשרה אלא רבנן דגזרו בה אם אתה אומר כן אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שמשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל דניהוי שם סוכה עליו ואפילו שם סוכה שאינו של חג אלא כבית בעלמא:

תני ר"ח. מדאורייתא אינה סוכה שנא' חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי בפסול וזה לא נעשה לשם סכך אפילו לצל:

מה נפיק מביניהון. כלומר מאי בינייהו:

ומשני ויש בה. פי' שיש סוכה בגדיש ויושב בה לר"ח פסולה אפי' בדיעבד דמדאורייתא פסולה ולר"י כשרה כיון דאינה פסולה אלא מדרבנן בעלמא ל"א ויש בה חלל טפח וה"ג על דעתיה דר"ח כשרה וע"ד דר"י פסולה וה"פ ע"ד דר"ח כשרה דלא שייך בה תולמה"ע שהרי יש שם אהל חלל טפח ומה שחוטט אינו אלא הדפנות ובהם לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי והרי הוא כסוכה שאין בה יו"ד וחקקה והשלימה ליו"ד ולר"י פסולה דעדיין שייך גזירת אוצר:

מתני' המשלשל. מוריד שהתחיל לארוג הדפנות סמוך לסכך ואורג ובא כלפי מטה:

ג' טפחים פסולה. היינו כדי שיזדקר הגדי בבת אחת ויכנס דאמרן דכה"ג אינה מחיצה:

מלמטה למעלה. כיון שהגיע לי' כשירה ואפילו אינן מגיעות לסכך ומופלגות ממנו הרבה:

רבי יוסי אומר כשם שלמטה למעלה. דיו באריגת י' כך מלמעלה למטה ואפילו גבוהות מן הארץ הרבה דסבר מחיצה תלויה מתרת:

מתני' הרחק את הסיכוך. לאו בגובה קאמר אלא ברוחב שהניח אויר בין דופן לסכך באורך הסוכה או ברחבה:

גמ' אלא לענין סוכה. דאינו אלא עשה:

אבל לענין שבת. דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית ביה:

מילתיה דרבי חנינא. מעשה שאמר ר"ת מוכחת דאפי' לענין שבת אמר ר"י דמחיצה תלוי' מתרת:

שלטון. שר א' בא לציפורן ותלו קיטיות ע"ג העמודין שהיו שם והיו חצירות במבוי שלא עירבו וע"י סדינין אלו נחלק המבוי ולא היו מן המחיצה ולפנים אלא אותן שעירבו:

קיטיות. סדינין:

ה"ג והתיר ר"י בי ר' יוסי לטלטל תחתיהן בשבת:

בשיטת אביו. ש"מ דאף לענין שבת קא"ר יוסי:

אתיא דר"י בר חנינא. דאמר נמי דפליג ר"י אפי' לענין שבת:

כר"ח. אביו:

ותריהון. ר"ח וריב"ח פליגי על הא דאר"י:

ה"ג דאר"י בר חנינא ר' יודן ור"י ול"ג דא"ר יוחנן וכו' דא"כ קשיא דר"י אדר' יוחנן דהא איהו קאמר לעיל דלא אמר ר"י אלא לענין סוכה וכו':

ר' יהודה דגשרי' המפולשין. בעירובין ס"פ כל גגות מתיר ר"י לטלטל תחת גשרי' מפולשין אע"ג דאין שם אלא ב' מחיצות אפ"ה מותר דאמרי' פי תקרה יורד וסותם אפי' מב' רוחותיו וכ"ש דמתיר במחיצה תלויה:

ר"י. הך דהכא במתני' דאמר מלמעלה למטה סגי בי"ט דמחיצה תלויה מתרת:

עצה שבים. והם קנים הגדלים בים ואע"פ שעדיין לחים הן מותר לטמון בתוכן פירו' ואינן מכשירין ובבבלי הגי' וטומנן בעצה ופרש"י שהוא פסולת של קטניות ואע"פ שלקטן בבקר מן השדה ועדיין הטל עליהן אינן מכשירין את הפירות:

והתיר כצוצרה. בית שהוא על שפת הנהר מוציא מן כותל הבית על הנהר שתי קורות עד שעומד כנגד המים ובין זו לזו ג' או ד"א ותקרה על אותן שתי קורות ועושין בקירוי ארובות ומשלשל דלי וממלא והתיר ר"ח ב"ע כצוצרא שהיה ד"א על ד"א שחוקק בה דע"ד טפחים וממלא וא"צ מחיצה אחרת דאמרי' כוף וגוד הואיל ויש עשרה לכל רוח לנקב:

והבאת אלונטית. בגד שמסתפגין בו כשיוצאין מהמרחץ והתיר ר' חנניה להביאו בידו ולא חש שמא ישכח ויסחוט:

בית שנפחת. גגו באמצעו והדפנות רחוקות מן הסכך כשר:

אם יש בין הכותל לסכך כשר ד"א פסולה פחות מכאן כשרה בגמ' מפ' טעמא:

וכן בחצר. שהיא מוקפת אכסדרה. וסיכך באוירה של חצר רחוק מכתלי האכסדרא ואכסדרא הוא מקום מוקף מג' מחיצות:

סוכה גדולה כל שאילו ינטל הסכך פסול ישאר בה ז' טפחי' על ז' טפחים זו היא סוכה גדולה:

גמ' ה"ג אויר פוסל בג' טפחים. אויר הנמשך על פני כל הסוכה והוא ג"ט פוסל הסוכה כולה:

סכך פסול. אינו פוסל אותו כל הסוכה אלא בד"א:

מהו לישן. תחת אויר הפחות מג' אע"ג דמצטרפין אותו לסוכה:

הרי טיט הנרוק יוכיח. טיט שראוי להוריקו מכלי אל כלי כגון שהוא רך:

משלי' במקוה. שיעור מ' סאה:

ואין מטבילין בו. במ' סאה שכלו טיט נרוק דהכי תנן במסכת מקואות אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק ומעלי' היינו משלימין אשלומי אין בפני עצמו לא א"נ דטיט הנרוק אפי' בשעה שמצרף אין מטבילין בו:

מפני שהיא נראית דופן עקומה. לכך מתירין במתני' אפי' ד"א שאנו רואי' תקרת הבית כאלו נעקם ראש הדופן ובא עד הסכך כשר אבל סכך פסול כשהוא באמצע פוסל בד' טפחים:

אר"י ולמה לית אנן אמרין הטעם דמכשיר במתני' עד ד' אמות משום דאין סכך פסול פוסל אלא בד"א דד"א הוי שיעור לפסול וכר"ח ואפי' באמצע לא יפסול בפחות מד' אמות:

מתני' כמין צריף. שאין לה גג וראשי הדפנות מגיעות זו בזו מלמעלה והולכים ומתרחבים מלמטה:

או שסמכה. שהטה ראשי הקנים על הכותל והולכים בשפוע למטה לארץ:

מפני שאין לה גג. אינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא א"כ יש לה גג טפח:

מחצלת של קנים. במחצלת קטנה כ"ע לא פליגי סתמא לשכיבה ואין מסככין בה כ"פ בגדולה ת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך עבידא וסתם קטנה לשכיבה וה"ק מחצלת גדולה סתמא לסיכוך ואם פי' שעשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככן בה:

ולסיכוך מסככין בו. ה"ק ומחצלת קטנה סתמא לשכיבה ואם פי' שיהא לסיכוך מסככין בה:

ר"א אומר אחת גדולה ואחת קטנה. סתמא לשכיבה ועשאן לשכיבה דקאמר כלומר עשויות הן מתחילתן סתמא לשכיבה הלכך אף הגדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואס פי' שיהא לסיכוך מסככין בה:

גמ' שאם היתה. הסוכה נתונה על ד' אבנים שהן גבוהין טפח ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג שיש בה שיעור אהל בזקיפה הוי אהל:

כבית יער הלבנון. שהיה גגו משופע וחלל קצת מלמטה:

למי נצרכה. ברייתא זו לאשמועינן דכשירה הסוכה כבית יער הלבנון:

במחצלת אושא שנו. שראויין לשכב עליהן:

סתם מחצלות אושא טמאות. מדרס דלשכיבה הן עומדות:

עד שיעשם אוהלים. אז נתבטלו ממלאכתם הראשונ':

סתם מחצלות טבריא טהורות. דקשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן:

ה"ג הורה באילן על פתח החניות. שהן טהורין שאין ראויין לשכיבה:

ארוגה. שהיא חלקה טמאה:

מהו לסכך בה. במחצלת ארוגה שהיא סתמא:

ומשני במחלוקת ר"א ורבנן. הוא נכלל דאף בארוגה פליגי:

הורי מדוחק. שלא היה להם דבר לסכך בו הורה להם לסכך במחצלאות שהותר ראשי מעדנים שלהן:

מעדנים. פי' עושי מחצלאות כשמשלימין המחצלאות נשאר כמין חלל וגודלי' אותו בכל שני טפחים גידול אחד וקושרושלא יסתר הארוג ואם ניתר עומד לסתירה ונתבטל מתורת כלי ואינו מקבל טומאה או אם היא כבר טמאה טהורה:

ופריך והא תנינן טהורה. ואת אמרת שלא הורה כן אלא מדוחק הא אפילו שלא מדוחק נמי יש להתיר כשהותר ראשי מעדנים כיון דטהורים הן:

הדרן עלך פרק סוכה