מתני' לא יצא. דאהל מפסיק בינו לסוכה ועיקר ישיבת הסוכה אכילה ושתיה ושינה:

אר"י וכו'. בגמ' מפרש:

שעבדים פטורים מן הסוכה. דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה:

ולפי דרכינו למדנו. אע"פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו למדנו שהישן תחת המטה וכו':

גמ' ופריך תמן תנינן. בפ"ק דמכילתין:

אבל פורס הוא ע"ג נקליטי המטה יצא. אע"ג שהוא אינו ישן תחת הסוכה אלא תחת הפריס' שע"ג הנקליטין והיא מפסקת בינו לבין הסוכה אפ"ה מותר:

וכא הוא אומר הכין. והכא הוא אומר הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו ואף על גב שאינו גבוה עשרה וליכא למפסלא משום אהל:

ומשני אר"ל. התם הנקליטין לאו אהל הם אלא כטליתו הם חשובין והרי זה כישן בסוכה ופרס טליתו על עצמו אבל הכא אף על גב דאין המטה גבוה י' מ"מ מפסקת בינו לבין הסכך הלכך לא יצא ידי חובתו:

ופריך מחלפא שיטתיה וכו':

וכא וכו'. והכא אמר ר"י נוהגין היינו וכו' אף על גב דאין יוצאין ידי חובת סוכה אפ"ה שרי כיון שהיו שם ללמוד מהזקנים ש"מ דהתלמוד קודם וקשיא אהדדי וקס"ד דמקשה דר"י לסייעי' לת"ק קאתי:

ומשני סבר ר"י וכו'. ר"י פליג את"ק וסובר דהישן תחת המט' יצא י"ח ואדרבה מייתי ראיה ממה שהיו ישנים בפני הזקנים וכו':

ופריך כ"ש. קשיא דר"י אדר"י:

דתנינן תמן. בפ"ק דמכילתין:

הא אם יש דיורין בעליונה התחתונה פסולה. ה"נ יש דיורין על גב המטה א"כ הישן תחתיו לא יצא י"ח:

ברם הכא וכו'. אבל הכא בסוכה אין כאן חלל אחר דאיירי במטה שאינה גבוה י' ואין למטה חלל הצריך לסוכה תחת סוכה ל"א ה"פ אין כאן חלל אחר דמטה לגבה עשויה ולא לתחתיה וה"ל אהל עראי ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ל"א אין כאן חלל אחר על כל הסוכה משא"כ התם שבכל הסוכה יש חלל אחר והראשון נראה:

ולא מיחו בידו חכמים. אע"ג דעבדים פטורים מתפילין אפ"ה לא מיחה בו ר"ג כשהניחן:

וכא וכו' ואילו הכא משמע שמפני אימתו של ר"ג היה נכנס תחת המטה לפי שאילו היה יושב בסוכה היה מוחה בו ר"ג:

ומשני שלא לדחוק את חכמים. כלו' שלא נכנס תחת המטה מפני שהוא אסור לישב בסוכה אלא כדי שלא ידחוק את החכמים:

ופריך אם מהאי טעמא היה נכנס תחת המטה שלא לדחוק את החכמים. טוב היה לו לישב חוץ לסוכה:

ומשני רוצה היה טבי לשמוע דברי חכמים. בתוך הסוכה הלכך היה מוכרח לישב תחת המטה שלא לדחוק את החכמים:

מתני' בכרעי המטה. מטה שלימה שסוכה סמוכה עליהן וכשהמטה מטלטלת הסוכה מטלטלת עמה:

ר"י אומר וכו'. טעמא מפרש בגמ' משום שאין ממעי המטה וכו'. לכך פוסל ר"י לפי שאין מקרקע המטה עד סכך י' טפחים והמסכך ע"ג כרעי המטה חשבי' להמטה לקרקע הסוכה ורבנן סברי דחשבינן להמטה כאילו נתונה בתוך הסוכה וחשבינן מהארץ לסכך דיש שם עשרה טפחים:

גמ' משום שאין מעמידין על גבי דבר טמא. ואע"פ שלא למדנו אלא לסכך הואיל ועיקרו של סכך אלו כרעיה הן מעמידין אותו הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה:

שהיו משלשלין מטותיהן. והיו גבוהין יו"ד מכרעי המטה לסכך ולא מיחו בידן חכמים:

הוי לית טעמא. הרי ע"כ לומר שהטעם דפוסל ר"י מפני שאין גבוה מקרקע המטה עשרה:

מתני' סוכה המדובללת. לקמן מפרש לה בגמ' מדוללת. שהיא ענייה שיש בסככה מעט קנים ויש בה אויר הרבה אלא שאין בו ג' ביחד:

גמ' מדובללת. קנה עולה וקנה יורד שלא השוה הסכך להשכיב הקנים זה אצל זה אלא א' למעלה וא' למטה ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ואשמועינן מתני' דכל שאלו היו מונחין בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה כשרה:

מ"ד מדוללת בשצילתה מרובה. וחדא קתני במתניתין מדובללת ושצילתה מרובה מחמת':

ומ"ד מדובללת. תרתי קתני מדובללת כשרה ושצילתה מרובה מחמתה דהיינו סוכה ענייה שיש בה חמה אם צילתה מרובה כשרה:

הדא אמרה. מדתני אע"פ שאין הכוכבים כו' כשרה משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה צריך שיהו הכוכבים נראין מתוכה:

בכוכבי חמה שנו. כשהחמה זורחת עליה ואין זהרורי חמה נראין מתוכה:

מתני' בראש העגלה. אע"ג דמטלטלא ולא קביעי:

ובראש הספינה. שהוא מקום גבוה של ספינה שהרוח שולטת שם ועוקרתה:

כשרה. דדירת עראי סגי בה:

ועולין לה ביום טוב. איידי דבעי למיתני סיפא ואין עולין תנא רישא ועולין:

בראש האילן. תיקן מושבו בראשו ועשו שם מחיצות וסכך:

כשרה. בחולו של מועד:

ואין עולין לה ביום טוב. דגזור בה רבנן דאין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש:

שתים באילן. סמך קרקע הסוכה רובה באילן ועשה סביבה בראש האילן ב' דפנות וא' עשה בידי אדם בארץ וסמך קרקעית הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ והגביה הדופן ממנו למעלה עשרה או ב' בידי אדם ואחד באילן הואיל ואם ינטל תפול קרקעית הסוכה שאין יכולה לעמוד בסמיכת שתים שבארץ אין עולין לה בי"ט דמשתמש באילן מה אנן קיימין. הא דתנן במתני' בראש הספינה במאי עסקינן. אם בשהספינה נתונה על היבשה. פשיטא דלד"ה מותר לעשות סוכה עליה:

גמ' אם במפרשת. והולכת בתוך הים:

מחלוקת ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבה היא. כדתניא בסמוך ובמתני' תני סתמא כשרה ולא תני פלוגתייהו:

אלא. הכא במאי עסקינן כשהיא עומדת על הים וקשורה בארץ ע"י ברזל:

באלמין. כלומר שקשורה בחוזק מלשון כל דאלים גבר:

ר"מ דלחיים. דתנן בפ"ק דעירובין בכל עושין לחיין אפי' בדבר שיש בהן רוח חיים ומטמא משום גולל אם עשאו כיסוי לארון של מת יש שם גולל עליו דגולל מטמא במגע ובמשא ובאהל דתניא על פני השדה לרבות גולל ודופק:

ור"מ מטהר. דסובר כיון שאינו קבוע שם לעולם יש לחוש שמא תברח לא הוה מחיצה:

ור' יוסי. דתנן באהלות פ"ח:

הבית שבספינה. אפילו האהיל על המת ועל הכלים שבספינה אינו מביא את הטומאה דלא חשיב אהל דלא קביעי:

והפריחת'. ועקרת':

איה סוכתך. דכיון דמהלכת לא שמה דירה:

ואסר לטלטלו. דקמשתמש באילן:

למטה מג' מותר. אפי' לטלטל העירוב דכל פחות מג' כארעא סמיכתא דמיא:

אם אסור לטלטלו. דהיינו למעלה מג':

לא יהא עירוב. דהא בעינן שתהא סעודה הראויה לו בשעת קניי' העירוב:

ומשני ראוי הואלא. שהרי יכול לעבור על שבות בין השמשות דהוא שעת קניית העירוב ולאכלו דאיסו' שימוש באילן אינו אלא שבות כדתנן בביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן הלכך קונה העירוב דלא גזרו על השבות בין השמשות:

מעתה. א"ה אפילו למעלה מעשרה יהא עירוב שהרי מותר ליטלו משם בין השמשות ולהביאו למטה במקום שנתכוין לשבות דקס"ד באילן שאין בו ד' איירי וה"ל מקום פטור והוא עומד ברשות הרבים ונתכוין לשבות למטה:

תיפתר שהיתה כירתו ד'. מקום מושבו שהוא עיקרו של אילן רחב ד' וכיון דאילן גבוה י' ועיקרו ד' רשות היחיד גמור הוא וא"א ליטלו משם למטה דה"ל כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואסור אפי' בין השמשות דאיסורא דאורייתא הוא אבל למטה מי' כרמלית ומותר להוציא ביה"ש ממנו למטה לרה"ר דאינו אלא שבות:

והוא שתהא רשות הרבים מקפתו. למטה מכל צד וא"א להביאו מלמעלה מעשרה שהוא רשות היחיד למטה:

באומר שביתתי תחתיו. ואיידי נמי באומר ששביתתו תהא למטה דאי באומר שביתתי למעלה א"כ יכול לעלות בה"ש ולאכלו שם וה"ל הוא ועירובו במקום אחד מאי קאמרת קמשתמש באילן הא לא גזרו על השבות בה"ש אלא ודאי באומר שביתתי תחתיו איירי:

ה"ג נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפי' למעלה מי"ט עירובו עירב וקשייא וכו' וכ"ה בבבלי. וה"פ דקס"ד דאסור לטלטלו דאיירי באילן שגבוה י' ורחב ד' ואמר שביתתי בעיקרו ומוציא מרה"י לרה"ר:

ראוי הוא להופכה. דהואיל והכלכלה ארוכה יכול לנטותה ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה הא' עד שיהא למטה מי' ולא יהא עוד רה"י ומותר ליטול עירובו ביה"ש דאינו אלא שבות. וכיון שהוא ראוי ומותר להפך הספסל ברה"ר אם נתן עירובו עליו ואומר שביתתי בר"ה עירובו עירוב דה"ל הוא ועירובו במקום א' שהרי יכול להפוך הספסל ליטול העירוב ממנו:

ופריך הדא אמרה וכו'. דמותר להפוך הכלכלה התלוי באילן ש"מ דמותר להשתמש בצדי האילן:

תמן תנינן. במתני' ואגב שיטפה דלישנא דעירובין נקט כאן דתנינן תמן:

שתים באילן. אם שתי דפנות הם אילן העומד שם ואחת בידי אדם שעשאו בארץ וקס"ד דאיירי כשחקק באילן נקבים והניח בהן קנים לדפנות וסיכך על אותן קנים ואין כאן תשמיש אלא בצדי האילן ואפ"ה קתני אין עולין בה בי"ט משום דקא משתמש באילן:

והכא. אם נותן עירובו בכלכלה מתיר להפוך הכלכלה משום דלא הוה אלא צדדים:

ומשני אר"י כאן בסוכה איירי שסמך קרקעית הסוכה רובה באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי מחיצות נמצא שהוא משתמש ע"ג האילן שהרי קרקעית הסוכה מן האילן הוא:

וכאן. בכלכלה מן הצד היא ומותר לטלטלה:

הדא ילפינן מההיא. מעתה ילפינן סוכה מעירוב ועירוב מסוכה שבשניהם להשתמש בצדדין מותר ובאילן עצמו אסור:

שאם היה ב' יתדות. יוצאות מן האילן צדדי אילן איקרי ומותר להשתמש בסכך בי"ט. שאם היה נותן העירוב בעובי האילן שאסור לטלטלו בשבת דה"ל משתמש באילן מיהו עירובו עירוב דאינו אלא שבות ובה"ש היה לטלטלו:

אר"י. לעולם בין בעירוב בין בסוכה מן הצד איירי:

מאי כדון. ואלא קשיין אהדדי דהכא מותר ובסוכה אסור:

ומשני דאמר ריב"א וכו' דרשב"א היא. הא דמתיר בעירוב אתיא כרשב"א דמתיר בצדדים:

היא צדדי בהמה היא צדדי אילן. כי היכא דמתיר רשב"א בצדדי בהמה ה"נ מתיר בצדדי האילן. ורבנן דפליגי עליה דרשב"א כי היכא דאוסרין בצדדי בהמה כך אוסרים בצדדי האילן:

מתני' בין האילנות בארץ. ולא סמכה עליהן אבל הן דפנותיה כשירה והוא שהאילנות עבים וחזקים ולא אזלי ואתו ברוח מצויה וצריך נמי למלאות בין הענפים בתבן וקש שלא תזיזם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה:

שלוחי מצוה פטורין. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפי' בשעת חנייתן:

חולים ומשמשיהן פטורין. ואפי' בחולה כל דהו והא דשרי לבטל מצות עשה של תורה מפני חולי כל דהו דכתיב בסכות תשבו כעין תדורו וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו הדבר היה יוצא מדירתו יכול נמי לצאת מסוכתו:

אוכלין ושותין עראי. דבר מועט להסיר רעבונו ודעתו לסעוד אחר כן:

גמ' ה"ג אזל לעיינא טב למימנא. פי' הלך לחג הסכותי לעין טב למימנא אעיבור חדש שעין טב היה מקום הועד והכי אמרינן בר"ה פ"ב כהדא ר"ח הוה אזיל לעין טב למימנא:

מי אתי. כשהלך התחיל להיות צמה מן הדרך ולא רצה לטעום כלום עד שנכנס לסוכתו של רבי יוחנן סופר של עיר ששמה גופתא:

איסרטא. דרך בלשון יון:

א"ר מנא. הא דתנן במתניתין חולין פטורין מן הסוכה לאו דוקא חולה שיש בו סכנה אלא אפי' חולה שאין בו סכנה כגון חש בעינו נמי פטור מן הסוכה:

שושבינין וכל בני החופה פטורים מן הסוכה. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:

שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום. דכתיב בסוכת תשבו כעין ישיבת ביתו כשם שכל ימות השנה אינו בביתו ביום כך פטור מן הסוכה:

בשומרי הגייסות ששומרים העיר שלא יבואו עליהם גייסות ואיכא מצוה:

אבל בשומרי ממון ששומרים את העיר מפני הגנבים:

עשו אותן כשומרי גנות ופרדסין. שחייבין בסוכה דאין לפוטרן מן הסוכה בשביל הנאת ממון:

אבודמא מילחא. כך שמו:

הוי דמך. היה ישן לפני חנותו ועבר ר"ח בר בא ואמר לו לך ותישן בתוך סוכתך דסובר משום ממון אין לבטל מצות סוכה:

מטללתך. סוכתך:

ר' מנא היה שושבין גבי ר' יעקב וא"ל ר' יוסי אע"פ ששושבין אתה חייב אתה בסוכה:

אף אתה משובתי הרגל. בלשון בתמיה וכי אתה משובתי הרגל ויצאת מביתך ולא עמדת אצל אשתך:

לגזורה. למול וחג הסוכת הי' וי"א גזורה שם מקום ולא רצה לטעום כלום:

ה"ג ולא ידעין אין משום דלא הוי עסקיה טעם כלום עד יפני מוסף אין משום שאין שבחו של ת"ח להיות מניח את ביתו ברגל והולך לו. וה"פ ומספקא לן אין משום שהיה רגיל שלא לאכול קודם שהתפלל מוסיף או משום שהיה ברגל ולא רצה לאכול אלא בביתו ובי"מ מקיים הגירסא בדוחק:

אכילה עראי. אמתני' קאי דוקא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה אבל אין שינת עראי חוץ לסוכה:

חברייא אמרין. דלכך אסור אפי' שינת עראי. דגזרינן שמא יחטפנו שינה וישן שינת קבע:

א"ר אילא. היינו טעמא דלפעמים אין אדם ישן אלא מעט ודי לו בכך וזו היא שינתו:

מאי נפק מן ביניהון. מאי בין טעמא דחבריי' לטעמא דר' אילא:

מסר שינתו לאחר. אומר לחבירו אם ארדום העירני:

מתני' ואמרו העלום לסוכ'. ולא מן הדין אלא שהחמירו על עצמן ושמעינן מינה שהמחמיר על עצמו שלא לאכול אפי' אכילת עראי חוץ לסוכה לא מחזי כיוהרא:

אוכל פחות מכביצה. משום נט"י ומשום ברוכי נטל פחות מכביצה דאילו משום סוכה הא אמרינן אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה ואפי' יותר מכביצה:

גמ' הוינן סברין וכו'. היו סוברים בני הישיבה למימר הא דתנן במתני' ולא בירך אחריו היינו שלש ברכות דהיינו ברכת המזון ואע"ג דיש בו ד' ברכות הטוב ומטיב מדרבנן היא דביבנה תקנוה:

הא ברכה אחת. פי' ברכ' אחת מעין ג' א"נ בורא נפשות בירך אחריו:

אשכח תני. בברייתא דלא בירך כלום לאחריו דכל שאין בו כשיעור אין מברכין לאחריו:

התיבון הקשו הרי האוכל פחות מכזית שאין מברך אחריו וכדתניא בברייתא דלעיל ואפ"ה מברכין לפניו וכדתנן במתניתין ולא בירך אחריו הא לפניו בירך:

לשאר המינין נצרכה. כלומר הא דתניא כל שאומרין עליו שלש ברכות היינו כל המינין שצריכין שלש ברכו' לאחריו כגון חמשת המינין עליהן מברכין לפניו המוציא לחם מן הארץ לאפוקי אורז ודוחן:

מתני' י"ד סעודות. ב' לכל יום לז' הימים ובגמרא מפרש טעמיה:

אין לדבר קצבה. אם רצה לאכול לא יאכל חוץ לסוכה ואם רצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו:

חוץ מלילי י"ט ראשון. בגמרא מפרש טעמא:

ישלים בלילי יו"ט אחרון. בליל שמיני עצרת:

גמ' ונאמר להלן במילואים:

ה"ג ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה:

עשה בה את הלילות כימים. שכן כתיב יומם ולילה שבעת ימים:

לילה הראשון חובה. שנאמר בערב תאכלו מצות:

ושאר כל הימים רשות. דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששי רשות לפי שהשביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות היה ויצא מן הכלל ללמד על אכילת מצה האמור בו אינו חובה אלא אם בא לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

ה"ג חברייא בעו אי מה להלן. בפסח אסור לאכול ממנחה ולמעלה כדי שיאכל בערב מצה לתיאבון אף בסוכה נאמר כן:

וכא. כלו' וכאן אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה ה"נ ניליף דבעינן שיאכל כזית דגן בסוכה. אף על גב דכזית הוא פחות מכביצה ותנן כשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה חכלו חוץ לסוכה שאני הכא כיון דחובה לאכול כזית זה דגן ה"ל קבע וחייב לאכלו בסוכה א"נ היינו דמיבעיא ליה לר' זעירא אי ילפינן נמי מחג המצות דסגי בכזית או דלמא בעינן דוקא כביצה:

כל שבעה חובה. לאכול כזית דגן:

פליגין. ר' יוחנן בשם ר"י דיליף ט"ו מחג המצות עם ר' הושעיא דאמר כל ז' חובה אף לרבנן לאכול כל יום בסוכה דאסור להתענות בי"ט אלא בלילות פליגי רבי אליעזר ורבנן:

בשנתן דעתו. לצאת ידי סוכה באכילת לילה הראשונה תו לא צריך:

בשלא נתן דעתו. לצאת באכילת לילה הראשונה יש לו תשלומין כל שבעה:

קנס קנסו רבי אליעזר. אם לא עשאה בערב הרגל אבל נפלה מודה רבי אליעזר דלא קנסינן ומותר לעשותה:

תמן. ברישא דמתני' וכא אמר הכין. וכאן הוא אומר אם לא אכל לילי יום טוב הראשון ישלים לילי יום טוב האחרון אבל מה שלא אכל בשאר ימות החג אין צריך השלמה משמע דלילי יום טוב ראשון חובה ושאר רשות וכחכמים דפליגי עליו:

למצוה הושווה. הא דיליף רבי אליעזר ממילואים דבעינן כל שבעה לאכול בסוכה אינו אלא למצוה לכתחלה אבל בדיעבד אין צריך השלמה אלא לילי י"ט הראשון דט"ו מחג המצות גזרה שוה מעלייתא היא:

מתני' משם ראיה. בתמיה:

גמ' לא סוף דבר שולחנו. ל"ד בשולחנו עומד בתוך הבית פסלי בית שמאי אלא אפילו כדי שולחנו כלומר היושב ראשו ורובו בסוכה.ולפניו מקום פנוי בבית כדי שולחנו נמי פסלי דטעמייהו דגזרינן ביושב רק בראשו ורובו בסוכה שמא ימשך לתוך הבית הלכך כל שיש מקום פנוי לפניו בבית גזרינן שמא ימשוך:

תנינן. בתרומות פ"ה סאה תרומה טמאה שנפלה לק' סאין טהורין בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין וכו' לאחר שהודו ר"א אומר תירום ותישרף וכו' ומבעיא ליה מי הודה למי אם בית שמאי לבית הלל או בהיפך:

נצא לחוץ. חוץ לבית המדרש ונלמוד מהאמוראים שלא באו לבית המדרש:

מתני'. בפ"ב דטבול יום:

המערה. תרומה:

ונגע טבול יום בקילוח. הקילוח לבדו נפסל דניצוק אינו חבור וה"ל תרומה טמאה שנתערבה בטהורה ותעלה הקילוח בא' ומאה כתרומה בחולין:

אין תימר בית הלל הודו לבית שמאי. ואם נאמר בית הלל הודו לב"ש א"כ מתניתין דט"י אמאן תרמיי':

אר"ח וכו'. אי משום הא לא תפשוט דנאמר דמשנה דט"י לב"ה נשנית קודם חזרה:

ה"ג עד שלא הודו לבית שמאי:

אר"י. ממתניתא גופא מוכח דב"ש הודו לבית הלל דתנן אחר שהודו ר"א אומר תירום וכו':

ורבי אליעזר לאו שמותי הוא. פי' מתלמידי ב"ש הוא ואמר תירום ש"מ בית שמאי הודו לבית הלל דלב"ש הכל ישרף:

ופריך מתניתא אמרה כן. דתעלה בתמיה הא בית שמאי מסלקין לון לבית הלל בתשובתן כדקתני במתני' ולמה הן מודים לבית הלל:

אר"א תשובה אחרת יש. לב"ה להשיב לב"ש שלא הוזכרה במתני'.ומה אם תרומה טהורה שהיא. בעון מיתה. לזרים האוכלים אותה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קדש:

טמאה שהיא בעשה. שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתן יאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע"פ שטיהר ולאו הבא מכלל עשה עשה:

לא כ"ש. וילפינן עולין זה מזה בק"ו ולא ילפינן המעלין זה מזה:

מה זכו וכו'. כלומר במה זכו ב"ה שכיוונו תמיד אל האמת עד שקבעו חכמים תמיד הלכה כדבריהן:

שהיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהן. שלעולם מוזכר במתני' דברי ב"ש קודם לדברי ב"ה חוץ במקומות מועטים ומסתמא גם בשעת מחלוקתם הקדימו ב"ה דברי ב"ש:

או נאמר וכו'. פי' מנ"ל דלכך הקדים ר' דברי ב"ש לפי שגם ב"ה בעצמם הקדימו דברי ב"ש דלמא התנא דהיינו רבינו הקדוש שסידר המשניות ראה שב"ש היו זקנים מב"ה לפיכך הקדים דבריהן:

נאמר זקנינו וכו'. היה לר' לומר במתני' כלשון שאמרו ב"ה שהיו מקדימין עצמן לב"ש ואמרו זקנינו וזקניכם א"ו דב"ה גופייהו הקדימו לב"ש:

ממה שסילקו ב"ש לב"ה. ואמרו להן אף הן אמרו לו וכו' ולא השיבו דבר ש"מ דהלכתא כוותייהו דב"ש:

מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים. דא"ק כל האזרח בישראל להוציא את הנשים דאע"ג דחייבות באכילת מצה ליל ראשון של פסח אינה חייבת בסוכה בליל ראשון של חג:

קטן שאינו צריך לאמו. מפרש בגמ' שהוא צריך לאמו. כשנפנ' שתקנחנו:

גמ' וקורא אימא. וקורא ושונה עד שתבוא אליו:

ויוצא בערובה של אמו. עירבה אמו לעצמה ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתו עליה דלא סגי ליה בלאו אמו:

מתני' סוכתו קבע. שאם יש לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן בסוכה:

משתסרח המקפה. משתתקלקל המקפה כל תבשיל שאינו לא רך ולא קשה אלא קפוי קרוי מקפה ורוב בני אדם עושין תבשיל כזה ובמעט מים מתקלקל לגמרי:

ושפך לו רבו קיתון על פניו. של עבד כלומר אי איפשי בשימושך אף כאן גשמים הללו מראין שאין הקדוש ברוך הוא מקבל מעשיהם ברצון:

גמ' וישבתם בה. שאין הכוונה על הישיבה אלא על הדירה:

לא סוף דבר שתסרח. כלומר לאו דוקא שתהא מקפה לפניו ותסרח אלא כל שהוא כדי שתסרח אילו היה מקפה לפניו מותר לצאת:

בכנס ויוצא כל הלילה. פי' שפסקו הגשמים נכנס וכשירד הגשם יצא דס"ל דחייב ליכנס אפי' בלילה כשפסקו הגשמים:

הורה. פסק לחד מן הקרובים של הנשיא יצא אין מחזירין אותו ולא שמע לתלמיד זה הא דרבן גמליאל נכנס וכו':

הדרן עלך פרק הישן