מתני' לולב. של תמרים והדר תני הדס וערבה באפי נפשייהו:

גזול ויבש פסול. מפרש בגמ' טעמא:

של אשירה. אילן הנעבד:

של עיר הנדחת פסול. דלשריפה קאי ולולב בעי שיעור והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים:

נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר:

נפרצו עליו. ואינן מחוברין אלא ע"י אגודה:

נפרדו עליו. מחוברין הם בשדרה אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן:

יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדנו שיהא עולה עם השדרה כשאר לולבין:

ציני הר הברזל. יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרין מאוד ואין עולין על אורך השדרה אם הן ארוכין כ"כ עד שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה כשרים:

כל לולב שיש בו ג' טפחים. כנגד אורך ההדס וטפח יותר כדי לנענע בו כשר דלולב בעי לניענוע כדלקמן:

מתני' נפרצו עליו. נשרו:

גמ' ונמצא. שהתמחוי הוא משל המלך כך הגזול הוא כאילו הוא של הקב"ה שכל הגוזל מחבירו כאילו גוזל מהקב"ה שהוא מחזיר להנגזל מה שנלקח מאתו:

שנעשה סניגורו קטיגורו. כך הד' מינים שבלולב שבאין להזכיר זכותן של ישראל הרי הוא מזכיר עונו שהוא של גזל:

שופר של עכו"ם. ששימשו בו לעכו"ם או אפילו שהשתתוה להן עכו"ם:

תני ר"ח כשר. כר' לעזר:

לא משל איסור הנייה. דלא קרינן ביה לכם:

מכל מקום. שישמע התרועה יצא ומיהיה מרבינן:

תמן. בלולב בגוף הלולב הוא יוצא וכיון שאסור בהנאה ה"ל מצוה הבאה בעבירה:

ברם הכא. אבל בשופר בקול שופר הוא יוצא ואין איסור הנאה שייך בקול:

ויש קול אסור בהנייה. בתמיה:

מה פליגין. בשופר בשגזלו משופה בשעשוי כתיקונו אבל אם גזלו ותקנו קנאו בשינוי מעשה ודמים הוא שחייב לו וקרינן ביה לכם:

גזל לולב מכאן. כלומר גזל לולב מאחד והדם מאחד וערבה מאחד ואגדן מי אמרינן דאגד כשינוי מעשה וקנאו ויוצא בו או דלמא כיון דלולב לא צריך אגד אין יוצאין בו:

מאן דאמר כשרה. כלומר ולא פליגי דמ"ד כשר איירי בשגזל קרקע וקנייה בשינוי שהרי עשה עליה סוכה:

בשגזל פסל. פסולת גורן ויקב שמסככין בו:

ואפשר שלא יקשר. הסכך בתמיה וכיון דצריך לקשרו מה טעמא פסול הא קנאו בשינוי אלא ודאי דאגד לאו שמיה שינוי:

ומשני במיישב מלמעלן. שמניחו כסדר ואינו קשרו ולעולם בשקשרו דכשרה דהוי שינוי:

הכא גרסינן בין זה ובין זה כשרה. וה"פ גזל קרקע כשרה דקנייה בשינוי וגזל פסל נמי כשרה דאין לו אלא דמי עצים א"נ משום שינוי דקשירה:

כל שהוא נכנס לתוך וכו'. דלא עשה בה שום שינוי ואפי' שאולה לא הוה כיון שאין הבעלים רוצים להשאילה:

גמליאל זוגא. כך שמו:

עבד ליה סוכה בתוך השוק והוא רה"ר:

עבר רשב"ל ואמר מי התיר לך לעשות סוכה כאן ולא אסר ליה ש"מ דבדיעבד יצא אפי' בקרקע גזולה דהא קרקע של רבים היא:

לא המתים יהללויה. ויבש כמת ולא מקרי הדר:

היבש עצמו כשר. דלא קאי הדר אלא אאתרוג לחוד ולא אשאר מינין:

יבש ציצתו. היא התיומא העליונה מלשון ויצץ ציץ וי"ג יבשו הוצין מהו דלולב היבש דמתני' היינו שיבש השדרה אבל יבשו עליו לא שמענו ופריך מה בין יבש לקטום דפסלי' במתני' זה הדור. היבש מ"מ הדור הוא יותר מן הקטום דנקטם נראה חסרונו לכל משא"כ ביבש:

נחלקה המתאים. שני עלין עליונים אמצעיים ששם השדרה כולה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהן:

כמי שנפרדו העלין. ופסול:

רט"א כפות תמרים. כדמפרש ר"י בסמוך:

כפות תמרים כשמן. לולב א' ועלה א' כף קרי ליה וכשיש בו עלים הרבה כפות קרינן ליה:

ר"י לפרושי דברי ר"ט קאתי דכפות היינו שיהיה קשור וכפות ואם הוא פרוד יכפתנו:

חרות. ענף דקל משנתקשה שתים ושלש שנים ויוצא בו לולבין הרבה שנשרו עליהן ונתקשו גם הם ונעשו עץ זה פונה לכאן וזה פונה לכאן כשאר ענפי אילנות:

ה"ג כיני מתני' וכדי לנענע בו. וה"פ כן היא מתני' שיהא בלולב שלשה למטה בתוך האגד כמו הדס וערבה ועוד טפח למעלה כדי לנענע בו שמה שיוצא למעלה מן האגד הוא המנענע א"נ סובר צריך שיהא בלולב ג' טפחים למעלה מן האגד כדי לנענע בו נמצא צריך שיהא בו ו' טפחים:

פושכין רברבין. אותן ג' טפחים להדס צריך שיהיו טפחים גדולים נמצא שהן יותר מחצי אמה:

פושכין דקיקין. טפחים קטנים שיהא בהדס חצי אמה:

רבי זעירא. פריך לולב צריך שיהא טפח ואזוב דמשמע שהוא קטן כמי ניבעי טפח בתמיה ל"א קשיא ליה מי דמיין לולב מה שהוא יוצא מן ההדס הוא טפח אבל הלולב עצמו צריך שיהא ארבע טפחים משא"כ באזוב ל"א רבי זעירא מיבעיא ליה אם ר' יהושע בן לוי מוסיף אזוב מיהו אף בלולב קאמר טפח או דילמא פליג אהא דא"ר יוסה לולב טפח וזה נרא' עיקר:

אזוב טפח. היינו אזוב של טהרת המצורע:

קיימה ר' סימון. מפורש דריב"ל אף בלולב קאמר טפח וכדמסיק. לולב טפח. כדאמרן שיהיה הלולב ארבעה כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח:

שופר. שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח:

שליא טפח. שאין שליא פחותה מטפח:

אף דופן שלישית. של סוכה סגי בטפח כדתני ב' כהלכתן ושלישית אפי' טפח:

מלבד שוזרה. שיהא בלולב טפח לבד מהשדרה אלא בעינן שיהא בעלין טפח שדרה קרי כ"ז שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה:

ענביו. פרי יש בו שדומה לענבים:

ואין ממעטין בי"ט. דה"ל מתקן:

גמ' ענף עץ עבות. שכלו ענף שהעץ מחופה בעלין ע"י שהן עשויין כקליעה ושוכבין על אפיהן:

אין תימר זיתא. אם תאמר ענף עץ עבות הוא זית:

ומשני עולה כמין קליעה. מ"מ אין העלין שוכבין על אפיהן שיהיו חופין את עצו:

זרגונא. מין אילן ונראה שהוא דולבא הנזכר בבבלי:

ומשני ענפיו וכו'. זרגונא ענפיו חופין את עצו אבל אינן עולים כמין קליעה ואנן תרווייהו בעינן בחד אילן:

במשחירות שנו. הא דענביו מרובין מעליו פסול היינו דוקא כשהתחילו לייבש ומשחירין אבל מתחלה כשהן ירוקין כשר בכל ענין:

למה. מ"ט שחורות פסולי' משום שאינן דומות לעצו. שהן פרי ואנן בעינן ענף עץ שיהא ענף דומה לעץ:

שנגמר פריו. ועץ כתיב ולא פרי:

מאי נפיק מן ביניהון. פי' מאי בינייהו דהני תרי טעמא:

היה דרכו לגדל ירוקים. כשיש בו ענבים ירוקים להך טעמא שחורות פסולות שאינן דומות לעץ הני נמי אין דומות לעץ דהא פרי נינהו ולא עץ:

ה"ג הוי לא טעמא. אלא מפני שנאמר פרי וירוקין עדיין לא נגמר פריין וכשרים:

מתני' צפצפה מין ערבה ועלה שלה עגול:

ושל בעל. שגדלה בשדה ולא בנחל כשרה לא נאמר ערבי נחל אלא שדבר הכתוב בהוה:

גמ' תלמוד לומר וערבי. לשון רבים לומר מכל מקום כשר:

אבא שאול אומר. ערבי דאמר קרא לא להכשיר של בעל בא אלא ללמדך שצריך שתי מצות של ערבה אחת לאגדה בלולב ואחת למקדש להקיף את המזבח כדאמרינן בפ' לולב וערבה:

אם כן וכו'. לת"ק קמהדר דמרבי כל הערבות א"כ למה נאמר נחל:

העשוייה כמין מגל. קציר שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד ועקומות כלפי בית יד שלה:

כמין מסר. מגירה שפגימותיה הולכות נוכחות ולהם שני עוקצין אחד מכאן וא' מכאן כפגימת הסכין:

וקנה. עץ שלה הוא לבן:

מתני' שלשה הדסים. בגמרא יליף לה:

אפי' שנים קטומים. אהדסים קאי:

גמ' כפות תמרים אחד. דכפת כתיב:

ענף. חד עץ חד עבות חד הרי תלתא:

ושתי דליות. היינו שדרך ענפי הדס שיוצאין מצידיהן בדים ופארות והן מפסיקין. בקיני ההדס דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותן משם ואחר שקוטם אותן משם נקראים הבדים קטומים:

ל"א דליות כמה שהן בין קטומות בין שאינן קטומות. ל"א דליות הן הענפים הגדולים שדרכן של כורמים לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה והן נקראין דליות ושאינן קטומים נקראים בדים ופארות (רמב"ן):

ירבה בשאר מינין. דקס"ד דהא דמצריך ר"י ג' הדסים משום הדר הוא דבריבויים איכא הדר וקשיא ליה אם כן שאר מינים נמי:

מיסבור את סבור דלר"י קטום הדר. ולכך קשיא לך וליתא דר"י מקרא יליף דבעיא ג' אלא דסגי באחד שאינו קטום משום הדר:

והא תנינן וכו'. כלומר ע"כ לומר דקטום לר"י לאו הדר וכדהשיב ר' יוסה לר' חגיי דהא תנן רט"א אפי' ג' קטומים ואין אדם אומר אפי' אלא א"כ דהוא מודה לדברי הת"ק:

ר' חגיי בעא וכו'. דקס"ד דר' חגיי דר"י סובר קטום הדר הוא אלא רבותא קמ"ל אע"ג דאחד אינו קטום גבייהו דאז אין השניים שאינן קטומים הדר אפ"ה כשר הלכך קשיא ליה מה בא רבי טרפון להוסיף אפילו שלשה קטומים אדרבה כששלשתן קטומים פשיטא דכשר:

רבי ישמעאל לא סבור קטום הדר אלא שנים קטומין מקרא יליף וכדפרישית:

ר' יסא. כשעלה לא"י ראה אותן בוחרין ולוקטין איזהו יכשר ללולב:

אמר למה בני א"י לוקטין ההדס הא כל ההדסים כשירים ואפילו אינו עבות כיון שיש במינו עבות אפילו קטום כשר כרבי טרפון דלא בעינן הדר בהדס:

ולא שמיע ליה לר' יסא הא דא"ר סימון וכו':

ויעבירו קול בכל עריהם. צאו ההר והביאו עלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עבות וקשיא ליה היינו הדס היינו עץ עבות דהדס הוא עץ עבות על שם שעליו מורכבין זה ע"ז כמין עבותות ושרשרות:

אלא הדס. שוטה שאין עבותו עשוי' של שלש שלש עלין לסוכה:

ועץ עבות. של שלש שלש ללולב שמע מינה דלולב בעינן עבות דוקא ולא מהני מינא דעבות ולכך היו מבחרין:

הוה תקע לה. היה קושר ללולב ואחר כך תקע להדס בתוכו ל"א בתקיעות שופר הודיע לעם ליקח עץ עבות בת שלש שלש להדס וכי היכא דעשה עזרא שהעביר קול והיינו תקיעת שופר שנאמר והעברתה שופר אף הוא העביר שופר:

העושה לולב. בערב יום טוב:

כשהוא נוטלו. מברך דכיון דאגביה נפיק ביה:

כל שעה שהוא נוטלו. כלומר בכל יום כשהוא נוטלו לצאת בו:

הכל מודין. ר"י ורבי יהושע בן לוי דפליגי בסמוך מודין ביום טוב ראשון של חג שהוא מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב:

מה פליגין. כי פליגי בשאר כל ימות החג:

על מצות זקנים. רבי יוחנן בן זכאי וסיעתו:

מה אמר רב בלולב. אם מברך על מצות לולב בשאר יומי או על מצות זקנים:

מה אם חנוכה. שעיקר מצותה מדבריהן מברך על מצות:

לולב שהוא דבר תורה. בי"ט הראשון במדינה וכל שבעה במקדש לא כ"ש שהוא מברך על נטילת לולב:

לא צורכא. לא קמבעיא לן אלא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה מי אמרינן דוקא בלולב הוא דמברך על מצות שהוא דאורייתא אבל חנוכה דרבנן לא אלא מברך על מצות זקנים או דלמא ל"ש:

על כל פעם ופעם. בכל יום ויום היה מברך על הלולב:

אלא פעם אחת בלבד. ביום הראשון:

מתני' של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. דאמר קרא ולקחתם לכם שיהא ראוי לכם:

לא יטול. שיש לחוש שיטמאנו:

ואם נטל כשר. שהרי יש בו היתר אכילה לכהנים:

בירושלים וכו'. אבל חוץ לירושלים לא דבעינן לכם שיהא ראוי לכם:

גמ' ועצו הדר. ששאר אילנות שינו ממה שצוה הבורא שיהיה עץ פרי דהיינו עצו ופריו שוה והן שינו ועץ עושה פרי אמשא"כ אתרוג שקיים מצות בוראו וטעם עצו ופריו שוה ודאי הדר הוא שלא ברא הקב"ה דבר חסר בעולמו במעשה בראשית ובוראם משבחם מי מגנם (כך שמעתי מאבא מורי המקום יהיה בעזרו):

ואין עצו הדר. שאין טעמו שוה:

ואין פריו הדר. שהי' פריו לבן ונשתנה מראהו ל"א אתרוג עץ שלו יפה ומהודר ואף פריו כן משא"כ רמון שאין עץ שלו יפה וחרוב אין פריו יפה שהוא דר באילנו משנה לחברתה. שהאתרוג דר וגדל באילן שתים ושלש שנים:

הדר. הידור ובלשון יוני קורין למים הידור:

אילן שהוא גדל על פני כל המים. וזהו אתרוג ואין פרי אחר עושה כן:

פריו דומה לעצו. בהדרו:

עצו דומה לפריו. בטעמו:

ר' יעקב דרומייא וכו'. אמתני' דבכל מערבין קאי דתנן התם מערבין בדמאי וקא"ר יעקב דאתיא דלא כב"ש ואגב שיטפא מייתי לי' הכא ל"א דסובר דטעמא דבית שמאי דפוסל בדמאי מפני שמכשיר האתרוג בנגיעת הלולב שהוא לח ממים שעמד בתוכו ואסור לגרום טומאה לתרומת מעשר ומעשר שני שבו ופריך לפ"ז אף במעשר שני פוסל ב"ש אפי' דיעבד ולמה לא פליגי בתרווייהו:

מתני' עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות:

פטמתו. מפרש בגמ' נקלף פסול. ודוקא שנקלף כלו אבל מקצתו כשר ואית דאמרי איפכא דוקא מקצתו אבל נקלף כלו כשר והאי נקלף לאו שהוסרה קליפתו עד שנראה הלבנוניות שבתוכו דהאי הוי חסר ופסול אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירק כאשר בתחלה:

ה"ג נקלף נסדק ניקב וחסר כל שהוא פסול. ניקב וחסר כ"ש חדא מילתא היא דאילו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאה כשר כדקתני סיפא:

אתרוג הכושי. מפרש בגמרא:

גמ' כל הפסולין. שהזכירו חכמים בפגומין כשרים ביום טוב שני דלא בעינן הדר:

רובו. הא דתנן עלתה חזזית על רובו מצד אחד הוא דבעינן רובו אבל מב' או מג' אפי' מיעוטו פסול דה"ל כמנומר:

חוטמו. בעובי גבהו שמשפע משם ויורדת לצד ראשו:

כרובו לפסול. אפילו במקום א' הרי הוא כרובו ופסול שנרא' שם לעיני' יותר משאר מקומות שבו שבאותו מקום אדם נותן עיניו:

שושנתא. דד של אתרוג והוא חוטמו כמו פיטמא של רימון:

פיקא. הוא הבוכנה קצה העץ הנתון באתרוג שבו תלוי באילן ובעיקר העץ סביבותיו כמין אסיתא והעץ יוצא ממנו ונמצא העץ יוצא מתוכו כבוכנה באסיתא ואם נעקר מן העץ שהוא בוכנתו בעיקרו ולא נשתייר ממנו באסיתא כלום ונמצא מקומו כמו גומא שהוא כאסיתא ונרא' כמו ניקב חסר לפיכך פסול אם נחתך העץ למעלה כמעט ונשתייר כל שהוא בתוך אסיתא כשר וזהו ניטל עוקצו כשר נקרא הבוכנה פיקא לפי שהוא עגול:

ניקב ולא פילש מבפנים. שאין הנקב עד החלל כשר אבל אם ניקב עד החלל פסול והא דניקב עד החלל פסול אפי' אינו מפולש היינו דוקא בשניקב עד חדרי הזרע שהגרעין בתוכו אע"פ שלא חיסר כלום אבל אם ניקב שלא כנגד החדרים בעינן דוקא נקב מפולש מצד זה לצד זה לא ניקב מכאן ומכאן אם לא פילש מבפנים כדי שיראה הנקב מצד זה לצד זה כשר שלא תאמר מעיו של אתרוג כמנוקבין הן:

הכושי פסול. כושי שגדל במקומות שדרכן להיות ירוק פסול שנדמה הוא:

הבא מן הכושי. שבא אתרוג שחור מארץ כוש' כשר דהכי רביתייהו:

כהן כרתינין. שיהא מראיהן דומה ממש לכריתין או שיהא דומה לכריתין ואפ"ה פוסל ר"י:

איזהו ירקרק שבירוקי'. הא דתנן בת"כ פ' מצורע ירקרק או אדמדם ירקרק שבירוקים ואדמדם שבאדומים ומכפל לשון קדריש מיבעיא ליה איזה ירקרק שבירוקים וכ"ה בתוספתא בנגעים:

כשושנה. הגדילה בקרמל וקו"ף וכ"ף הן מתחלפין שהן ממוצא א' וקרמל הוא מקום זרע שדות ועצי מאכל:

טווס. וקופים ותוכים מתרגמינן וקופיא וטווסא:

וכא אמר הכין. פי' כאן במתני' אמר הירוק ככרתי הוא דפסול והיא המראה שקורין בל"א גרי"ן וכאן אמרי' שירוק הוא כשעוה שהוא המראה גע"ל בל"א:

שנייא היא. שאני התם דכתיב ירקרק לכך אמרי' שהוא כשעוה משא"כ הכא דכתיב ירוק לחוד אמרי' שהוא כרתי:

מתני' ובגדול. שלא יהא גדול יותר מדאי:

כדי שיאחז שניהם האתרוג והלולב:

גמ' אתרוג הבוסר שהוא כפול הלבן ל"א גבי אתרוג אפי' יותר מכביצ' בוסר הוא כשהוא עתיד לגדל יותר ושיעור כפול לא נאמר אלא בענבים:

אתיא דרבי שמעון. דאמר בפ"ק דמעשרות רבי שמעון פוטר את האתרוגין בקוטנן מן המעשר:

כשיטת רבי עקיבא. רבו דאמר עד גמר בישוליה לא הוי אתרוג פרי:

אר"י. ומי ילפינן מעשרות מאתרוג והרי מנומר וכו':

הרי הגדל בדפוס. שעושה לו דפוס כשהוא קטן ונותנו בתוכו במחובר וגדול כמדת הדפוס דפוס פורמ"א בלע"ז כל דבר העשוי לעשות למדתו דברים אחרים על גביו כמו מנעלין או בתוכו כעין שהיו עושין קדרות ללחם הפנים שיכניסו העיסה לתוך הקדירה והלחם נעשה כצורתה כגון אלו קרוי דפוס:

ככדור. העשוי כעין כדור עגול כדור פלוט"א בלע"ז:

מסתברא וכו'. כלומר אלא הכא מסתברא לומר דר"ש ודאי מודה לר"ע דאין יוצאין באתרוגים קטנים כיון דאין חייבין במעשרות משום דאינן פירות כ"ש דאין יוצאין בהן דהא כתיב פרי עץ:

ר"ע לא יודי לר"ש. דטעמא דר"ע לאו משום דאין פרי כלל אלא משום דבעינן פרי הדר ואין זה פרי הדר דהרי מנומר נמי פסול וע"כ הטעם משום דבעינן הדר וליכא:

אנן תנינן. במתני' כאגוז ואיכא דתני עד כאגוז ואיכא בינייהו מ"ד כאגוז הא אגוז ממש כשר:

עד כאגוז. כאגוז עצמו פסול דקי"ל כל שיעורי חכמים להחמיר ועד בכלל ויותר נראה דהגירסא בהיפך מ"ד כאגוז כאגוז עצמו פסול מ"ד עד כאגוז כאגוז עצמו כשר:

וכפות תמרים יאות. שפיר הייתי אומר שיהא צריך ליטול האתרוג והלולב כא':

לית כתיב. והלא לא נאמר אלא כפות ואפי' זה בידו אחת וזה בידו א':

ואתרוג על כתיפו מרוב גדלו:

מתני' בגימוני' של זהב. חוטי זהב כפופין כגימון כמו הלכוף כאגמון ראשו וסובבין האגודה:

במינו היו אוגדין אותו מלמטה. לקיים מצות אגד וזה לנוי בעלמא הוי:

והיכן היו מנענעין. השתא מהדר תנא אהא דתנינן לעיל כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע אלמא מצוה לנענע והיכן מנענעים:

אהודו לה' תחלה. תחלת המקרא:

וסוף. סוף המקרא כל"ח ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון וסוף הודו אחרון שבסוף ההלל:

יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו:

גמ' הא בהודו לא. הא דאר"ע שראה ר"ג ור"י שנענעו באנא ה' משמע אבל בהודו לא וקשיא הא עיקר ניענוע בהודו כתיב דכתיב אז ירננו כל עצי היער וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב:

ומשני להוציא אף וכו'. לאו לאפוקי הודו דלא נענעו אלא לאפוקי מב"ש שאמרו שמנענעין אף באנא ה' הצליחה נא אבל ודאי כב"ה ס"ל שמנענעין בהודו:

וכשתגיע עונת ק"ש. דהיינו סמוך להנץ החמה:

ה"ז קורא ומתפלל. ואינו מתפלל קודם צאתו מעומד דס"ל מסמך גאולה לתפילה עדיף:

צריך לנענע ג"פ. על כל הרוחות:

ר"ז בעי. הולכה נחשבת בפני עצמה והבאה בפני עצמה או הולכה והבאה נחשבים לא' וצריך להוליך ולהביא ג"פ:

תמן תנינן. בנדה פ' האשה ז' סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס ג"פ על כל א' וא' ובעי ר"ז נמי אי אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי חד ואתויי חד ולא איפשטא ועבדינן לחומרא בתרווייהו:

מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו'. מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן לכך צריך שיענה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:

ותהי לו מארה. שלא למד:

עונה אחריו הללויה. על כל דבר שהוא אומר שכך היו רגילין לענות אחר מקרא את ההלל על כל דבר ודבר הללויה:

גמ' אבל אמרו. כמו באמת אמרו כל באמת אמרו הלכה ואין חולק בדבר:

אשה מברכת לבעלה. בה"מ:

ופריך ניחא אשה מברכת לבעלה וכו'. שאף הן בבה"מ מדרבנן לכ"ע:

אלא קטן. מברך לאביו מ"ט:

לא כן אר"א וכו' כל שאמרו בקטן כדי לחנכו ואפי' חיוב מדרבנן ליכא ואיך מוציא את אביו שחייב מדאורייתא:

ומשני תיפתר. הך ברייתא איירי בשעונה אחריהן אמן:

כהאי דתנינן. במתני' והא דאמר דתנינן תמן אשגרת לישן דפרק ראוהו ב"ד נקיט ששם איתא נמי להך סוגי':

תבוא מאירה לבן כ'. כלומר לגדול בר חיובא שצריך לקטן שאינו בר חיובא אע"פ שהגיע לחינוך:

מתני' מקום שנהגו לכפול. כל פ' ופ' מאודך ולמטה עד סוף ההלל כופלים לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כ"ט עד אודך כי עניתני כולו כפול במקרא ומאודך ולמטה אינו כפול לכך נהגו לכפול המקראות הללו לברך אחריו:

הכל כמנהג המדינה. אבל ברכת הלל לפניו ודאי מצוה היא בכל מקום ואינה תלויה במנהג:

הלוקח לולב מחבירו. עם הארץ:

בשביעית. שעם הארץ חשוד עליה נהי דדמי לולב יכול ליתן לו שאינו אלא עץ בעלמא ואין בו קדושת שביעית דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו שמא לא יבערם ע"ה בקדושת שביעית:

גמ' נחלק. הללו בחד גיסא בסוף שיטה וי"ה בתחילת שיטה אחרת:

ואינו נמחק. תיבת י"ה דקדוש הוא:

חביבי. היינו ר' חייא שהיה דודו של רב:

מוחק אני וכו' שמע מינה ר' חייה סבר צריך לקדשו די"ה מהללויה הרי הוא כשאר שמות הקדושים שאינן נמחקין אלא דרבי מאיר פליג וסובר שאין צריך לקדשן דאי הוי סובר דכל הללויה תיבה אחת היא ואינו קדוש אם כן מה בין ספר תהילים דר' מאיר לשאר ספרי תהילים:

הוי. פי' הרי שהוא דהיינו רב אמר הללויה ב' תיבות הן וכדעת ר"ח ל"א מוחק אני וכו' שע"כ אמר ר"ח שהיה יכול למחוק כל הללויה של ספר תהילים של רבי מאיר לפי שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה דידע שאין זה שם אלא לשון שבח ומסתמא רב כר"ח ס"ל וכ"נ עיקר:

מיליהון דרבנן פליגי. הא דריב"ל פליג ארב ושמואל דמדקאמיר שהשם והשבח כלולין בו ש"מ דאע"ג דהללויה אינו נחלק אינו נמחק נמי דשבח והשם כלולין בו:

באישור. באשרי:

בתודה. מזמור לתודה הודו לה':

בתפילה. תפלה לעני וגו':

בברכה נ"ל דל"ג דא"כ ה"ל י"א עם הללויה ובאמת לא מצינו אלא לדוד ברוך ה' צורי ואין זה אלא ממזמור עצמו:

מה נעני. כשעונין בתר הש"ץ הללויה שכך נהגו הוא אומר הללויה והן עונין אחריו הללויה אם יענו אחריו בב' תיבות או בתיבה א' א"נ אמתניתין קאי מה נענה בתר המקרא הלל:

א"ל רבי אבא כיפה קומי. פי' שפיו סגור מלפשוט כמו כוף ידך על פיך ול"נ דה"ג סיפר קומי וה"פ א"ל רבי אבהו לר' זעירא רבי אבא סיפר לפניו שר' יונה ענה הכין והכין ובמגילה פ"ק גרסינן א"ל הכא בפה קומך פירוש כאשר ירצה פיך לענות ענה שר"י עני הכין והכין לפעמים בתיבה א' ולפעמים בב' תיבות:

ה"ג רבי לעזר עני הכין והכין דתני שמע ולא ענה יצא ענה ולא שמע לא יצא:

רב בשם וכו'. כ"ה בפ"ק דמגלה:

והוא שענה ראשי פרקים על כל דבר אומר מי שאינו בקי הללויה אבל בראשי פרקים צריך לענות מה שהוא אומר:

היילין. כמו הידין פירוש איזהו ר"פ שצריך לענות אחריו:

רבנן רברבייא. גדולי הדור שעומדין אצל הציבור ושומעין שקצת מהצבור אומרים ברוך הבא והאחרים שותקין ושומעין מה שאלו אומרים ואח"כ אומרים אחרים בשם ה' ושותקין הראשונים והראשונים וגם האחרונים יוצאין בקריאה זו אע"ג שאלו לא אמרו רישא דקרא ואלו לא אמרו סיפא דקרא שמעינן מיניה דהשומע ולא ענה יצא:

עונה הוא אדם. כשנכנס ושומע שלשה שמזמנין עונה אחריהן אמן:

אע"פ שלא אכל. ואינו חייב בברכה זו אפ"ה עונה אחריהן אמן:

אם לא אכל. דאל"כ שקר הוא עונה שאכלנו והוא לא אכל:

אמן יתומה. מפרש בסמוך:

אמן קטופה. שמתסר קריאת הנו"ן שאינה מוציא' בפיו שתהא ניכרת:

ההן דמחייב למברכה. ההוא דחייב לברך ברכה אחת וא' מברך ברכה ההיא והוא אינו שומע אותה אע"פ שהוא יודע איזו ברכה מברך מאחר שהוא לא שמעה לא יענה אחריה אמן אבל אם אינו רוצה לצאת בברכה זו עונה אחריה אמן אם הוא יודע איזו ברכה מברך:

ה"ג תני עכו"ם שבירך את השם. שבירך להקב"ה בברכת השבח ואינו מברך ברכת הודאה עונין אחריו אמן:

בשם. שבירך ברכת הודאה אין עונין אחריו אמן:

ענה אחריו אמן. שאף אם אין לבו שלם הקב"ה שומע מאמר פיו ומברכך כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים:

כבר מילתך אמורה. אין צורך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה בתורה כדבסמוך:

היך מה וכו'. דסברי דה"ק כבר עבר אדם אחר קודם שבאת וכמו שאמרתי לו כך יהא לך לכך היו מתמיהין כמו שאמרת למברך אמרת למקלל:

א"ל. אין כוונתי אלא על מה שאמרה התורה והרי מפורש תשובתו של המקלל ושל המברך:

כופל בה דברים. מאנא והלאה:

פושט בה דברים. מתפשט יותר מר' לכפול הדברים והתחיל לכפול מאודך ולמטה:

אמר רבי לעזר. מתני' אתיא כזקני הגליל דאמרי אפילו מזון ב' סעודות אין מוסרין לע"ה מדמי שביעית דאילו חכמים פליגי עלייהו וסברי דאפילו מזון ג' סעודות מוסרין לו וכדאיתא בברייתא בבבלי בפרקין דלדידהו אפילו בהדיא מותר ליתן לו דמי אתרוג דאי אפשר שיהיה דמי האתרוג שוה יותר ממזון ג' סעודות:

תיפתר. תפרש למתני' דאתיא כדברי הכל ואיירי כשהיו האתרוגים נמכרים ביוקר שהיה בדמי האתרוג יותר ממזון ג' סעודות:

כהדא וכו'. אמתני' קאי דתנן נותן לו אתרוג במתנה וקאמר כהא דאנשי מקום ששמו תרונגייא היו מספרים שהיה שם ר' נחמן בר יעקב והיה נותן אתרוג במתנה לבנו ואמר ליה לאחר שתצא בו החזירהו לי ל"א מייתי סייעתא שהאתרוגי' נמכרים ביוקר כהדא אתרוגים היו דחוקים שם והיה ר' נחמן בר יעקב נותנו במתנה לבנו על מנת להחזיר וזהו מרוב היוקר שלא היו נמצא אתרוג לו ולבנו:

תרונגייא. ללשון ראשון שם מקום וללשון שני הוא כמו אתרונגא המוזכר בקידושין פרק עשרה יוחסין:

מצפצפין. לל"ק מלשון המצפצפים והמהגים ולל"ב מלשון עומדים רווחין ומשתחוין צפופין:

מתני' במקדש שבעה. מפרש בגמרא:

ושיהא יום הנף. של עומר היידנו יום ט"ז בניסן כלו אסור ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב עד הביאכם ומשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח דאמרינן כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דמשמע משהאיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם בזמן דליכא עומר עד עצם היום ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול:

יום טוב ראשון וכו'. דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון לבדו לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת:

אין אדם יוצא וכו'. דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון לכם משלכם:

פטור מפני שהוציאו ברשות. וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו חייב דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה והיכי משכחת דלא יצא י"ח נטילה קודם שהוציא דהא מדאגבהה נפק ביה משכחת ליה כגון שהפכו שכל המצות כלן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן א"נ שהוציאן בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה:

גמ' בשמחת הלולב הכתוב מדבר. דביה משתעי קרא:

בשמחת שלמים הכתוב מדבר. שיאכל שלמים ז' ימים דאין שמחה אלא בבשר שלמים:

ה"ג מאן דאמר בשמחת לולב הכתוב מדבר וכו'. ריב"ז מתקין על דבר תורה מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר וכו'. והכי פירושו בשלמא למאן דאמר בשמחת הלולב הכתוב מדבר כי היכא דלולב ביום הראשון דאורייתא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' הוא הדין שאר כל הימים במקדש דאורייתא דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם ז' ימים ור' יוחנן בן זכאי מתקן שגם במדינה יעשו ז' זכר למקדש שהוא מן התורה אלא למ"ד דבשמחת שלמים הכתוב מדבר נמצא שאף במקדש כל שבעה מדרבנן וריב"ז מתקן במדינה ז' על תקנת חכמים שבמקדש וכי עבדינן תקנה לתקנת חכמים בתמיה:

חברייא. הקשו לפני ר' יונה:

כמה דאת אמר תמן. בפ' אמור גבי פסח כתיב והקרבתם אשה לה' ז' ימים וקר' יתיר' הוא דכבר כתיב בחומש הפקודים אלא ללמד שקרבנות דוחין את השבת שאין שבעת ימים בלא שבת:

דכוות'. נאמר ז' ימים דלולב אפי' בשבת ובמתני' תנן חל יום ראשון להיות בשבת משמע דשאר כל הימים אינן דוחין את השבת:

אמר. להו שאני הכא בלולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון לומר שהראשון חלוק מן השבעה דאינו דוחה שבת אלא הראשון בלבד:

ופריך מעתה. דמדחלק הראשון משבעה שמעי' דדוחה שבת נימא דוקא במקדש דוחה שבת הראשון שבו הוא חלוק ולא בגבולין:

הייתי אומר. דהראשון אינו דוחה שבת אלא לפני ה' דהיינו במקדש אבל השתא דכתיב ולקחתם לכם משמע דהנטילה ביום הראשון שוה לכולם ודוחה שבת:

בירושלים. אפי' בירושלים לפני ה' הוא שבמעשר שני כתיב ואכלת לפני ה' אלקיך וגומר והיינו בירושלים:

דברי ר"י. דאמר המוציא לרה"ר פטור דמ"ע דלולב דוחה לא תעשה דשבת דכתיב אל יצא וקרינן אל יוציא:

לא מן הדא. אין הטעם דפטור משום דעשה דוחה לא תעשה אלא משום הא דא"ר אילא וכו':

ולקרות בתורה. צריך להניח לולבו לפי שגולל הס"ת ופותחו:

נותן לחבירו. אבל לא יניחנו על הארץ שאז אסור לטלטלו עוד בשבת משום מוקצה שמעי' מהכא שכך היה דרכו ליטול הלולב תמיד בידו הלכך כשהוציא בשבת לרה"ר פטור דטעה בדבר מצוה:

זאת אומרת. מדאסור לטלטלו משהניחו בארץ שהד' מינין שבלולב אסורין בהנאה כל שבעה וה"ל מוקצה דאם לא כן הרי ראויין להריח בהן ואף לולב וערבה ראויין להניף בהן לחולה:

להניף לחולה. לעשות לו רוח לקררו:

אף בסכין של מילה כן. מיבעי' ליה אם הדין כן בסכין של מילה ובמצה אם שכח והוציא לרה"ר שיהא פטור:

אפי' פירש. מן המילה ונשתיירו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהן לר' יוסי כיון דאיכא קצת מצוה:

הדא אמרה. זאת אומרת דלר"י אף בסכין של מילה ובמצה נמי פטור:

מתני' מקבלת אשה את הלולב. ולא אמרינן דמטלטלה מידי דלא חזי לה:

ומחזרת למים. שלא יכמושו:

בשבת מחזירים. שהרי מהם נטלום היום אבל לא מוסיפים וכ"ש שאין מחליפין:

ובי"ט מוסיפין. אבל לא מחליפים לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:

ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף:

חייב בלולב. לחנכו מדברי סופרים:

גמ' היודע להתעטף. שני ציצית לפניו ושנים לאחוריו ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת ק"ש:

חייב בציצית. ליקח לו ציצית:

לשון תורה. היינו לשון הקדש. ובבבלי אמרינן חייב ללמדו תורה צוה לנו וגו':

יודע לשמור את ידיו. משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות נוטל ידיו:

אוכלין על ידיו תרומה. שנגעו ידיו בהם:

את גופו. מטומאות מגע ומשא ואהל:

אוכלין על גופו טהרות. אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם אבל לא על ידיו אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים שגזרו עליהם להיות שניות אא"כ יודע לשמרם:

אבל אינו עובר לפני התיבה. להיות ש"ץ קבוע דאילו באקראי הא אמרינן במגילה פ' הקורא עומד דמשהביא שתי שערות עובר לפני התיבה אלא ודאי דהתם איירי באקראי בעלמא והכא איירי להיות ש"ץ קבוע הלכך צריך שנתמלא זקנו:

ואינו נושא את כפיו. ואינו עומד על הדוכן לבדו:

וכולן מבן עשרים שנה ומעלה. כלומר אם הוא בן עשרים שנה אע"פ שלא נתמלא זקנו כשר לכולן:

הדרן עלך פרק לולב הגזול