מתני' החולץ ליבמתו. הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא דהא לא בעיא חליצה וקרובותיה וקרוביו דתנן במתני' הן הנך שנאסרו על האיש מחמת נשואי אשתו ועל האשה מחמת בעלה:

בזמן שאין הולד של קיימא. שהוא נפל:

גמ' בשעבר. מדתנן ונמצאת מעוברת משמע שלא הוכר העובר בשעת חליצה ולא תנן החולץ למעוברת ש"מ דדוקא בדיעבד הויא חליצה אבל לכתחלה אסור לחלוץ למעוברת:

די מתני'. והיינו דתנן במתני' לקמן בפרקין:

עד שיהא לה ג' חדשים. לידע אם היא מעוברת שאז ניכר העובר אסורה לחלוץ:

ותחלוץ מיד. אמתני' דלקמן פריך למה תמתין בחליצה תחלוץ מיד לאחר מיתת בעלה דממ"נ אין הפסד בחליצה זו:

אם בן קיימא. אם מעוברת היא ותלד בן קיימא:

לא נגע בה חליצה. הוי כאלו לא חלצה מעולם:

שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. דמי שראה בחליצתה מחזיקה כפסולה לכהונה ואתה צריך להכריז דעו שזו לא פסלה חליצתה ואיכא דשמע בחליצתה ולא שמע בהכרזה ויאמר חלוצה כשרה לכהונה:

תני ר' הושעיא. טעם אחר למה אין חולצין למעוברת ולא תוך ג' חדשים:

מאן יבמי. שהחלוצה אומרת בב"ד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל:

את שאומרים לו ייבם וכו'. ותוך ג' חדשים ודאי אינה ראויה ליבום דשמא מעוברת היא נמצא פוגע באשת אח שיש לו בנים לכך אינה ראויה גם לחליצה:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין ר' בא לר' הושעיא:

היתה כשרה ונתחללה. קודם שנעשית יבמה דאינה ראויה לכהן אפי' בלא חליצה:

ה"ג מ"ד את שאומרים לו ייבם אומרי' לו חלוץ אינה חולצת חלץ וכו':

חלץ בתוך ג' חדשים מהו וכו'. למ"ד את שאומרים לו ייבם וכו' מיבעיא ליה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

קטנה וכו'. מתני' לקמן פ' מצות חליצה:

ר' מנא אמר לה להך שמעתתא סתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן ור' יצחק אמרה לה משמיה דר"י:

דר' מאיר היא. הך מתני' אתיא כר"מ:

שמא תמצא איילונית. ונמצא פוגעים בערוה כשמייבמה ובחליצה איכא למיחש לצרתה שאין חליצת האיילונית פוטרת צרתה:

כמה דאת אמר תמן אע"פ שחלצה. חליצה כשרה דהא חזינן למפרע דלא הויא איילונית אפ"ה צריכה חליצה אחרת ה"נ אע"ג שחלצה חליצה כשרה דחזינן דלא הויא מעוברת אפ"ה צריכה לכתחלה חליצה אחרת:

והפילה. מהו שתהא צריכה חליצה אחרת או דלמא אמרי' איגלי מילתא למפרע דחליצה מעלייתא הוי:

יכול תהא זקוקה ליבם. דכתיב ובן אין לו כל שאין לו בן בשעת מיתה קרינן בה יבמה יבא עליה:

את ששמו מחוי. יצא זה שאין שמו מחוי שהרי עתידה להוליד בן להמת:

ה"ג יכול אומר צרתה מותרת להנשא תלמוד לומר להקים וכו'. וה"פ יכול כשהניח אשה אחת מעוברת תהא צרתה מותרת להנשא לשוק כמי שמת ויש לו בנים תלמוד לומר להקים לאחיו שם בישראל דמשמע דקפיד קרא אקריאת שם ואי אפשר להקרא שם עד שיהא הולד בעולם מכאן אמרו אין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם:

ה"ג יצא זה ששמו מחוי. וה"פ יצא סריס שגם בחייו היה שמו מחוי שאינו ראוי להוליד:

ה"ג יכול אומר צרתה מותרת להנשא ת"ל להקים וכו' מכאן אמרו הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת ה"ז לא תינשא צרתה עד שידע שהוא עובר של קיימא שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם כמה דאת אמר וכו'. וה"פ מדכתיב להקים וכו' דילפינן מיניה שאין העובר פוטר את הצרה ש"מ דאפי' כנס היבם המעוברת אסורה צרתה דשמא הולד בן קיימא דאין הביאה פוטרה אלא הולד ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכי היכא דאמרת דאין ביאת המעוברת פוטרת צרתה ולא אמרי' דמותרת ממ"נ אי בן קיימא פטורה מחמת הולד ואם אינו בן קיימא פטורה מחמת ביאת צרתה דבעי שתדע במה היא מותרת אם בולד או בביאה כדאמרינן טעמא שמא יהא הולד בן קיימא וכו':

אף בחליצה. הדין כן שהרי כשם שביאה פוטרת הצרה כך חליצה פוטרת הצרה וכמו דאמרי' בביאה כך את אומר בחליצה:

ה"ג זכין לעוברין וכן הוא בבבא בתרא. וה"פ המזכה מתנה לעובר שבמעי אשה ע"י אחר קנה העובר:

מודה. דלא קנה עד שיצא ראשו ורובו בחיים:

די מתני'. והיינו מתני' ונמצאת מעוברת. וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה וכו':

ה"ג כמה דאת אמר תמן בן הוא למפרע וכו' והכא בן הוא למפרע וכו'. וה"פ כמו דאמרי' במתני' דוקא כשילדה בן קיימא הוא דלא הוי חליצה למפרע וכאלו לא חלץ לה מעולם אבל עד שלא ילדה לא ה"נ לענין זכיה אינו זוכה עד שנולד והוא בן קיימא:

תמן תנינן. ב"ב פ' מי שמת:

לא אמרו. שיכול לזכות לעובר אלא דוקא בבנו שדעתו של אדם קרובה אצל בנו:

הא אחר לא. דמזכה לעובר לא קנה:

ובלבד שכיב מרע. תקנו רבנן דמצי להקנות לבנו כדי שלא תטרוף דעתו עליו:

בלבד מטלטלין. ואפי' בנו עובר אינו יכול להקנות אלא מטלטלין שאינן צריכין קנין אבל מקרקע דצריכין קנין גמור לא קנה:

ובזבזו. כל מה שמצאו בזזו איש לו והחזיקו בו:

או. שהיתה אשתו מעוברת:

חייבין להחזיר. הכל לבנו וכי היכי דעובר זוכה בירושה ה"נ זוכה במתנה:

מה עביד לה ר"ל. איך מתרץ להך ברייתא:

שנייה היא. שאני הכא שהוא בנו הלכך זוכה בירושתו אבל עובר אחר לא קנה:

וסיפא. דהך ברייתא קשיא אף לשמואל וכ"ש לר' לעזר אי סבר לי' כהא דא"ר יוסי:

או שהפילה. וחזרו ישראלי' והחזיקו בנכסיו:

כל הקודם באחרונה. שהחזיקו לאחר שמת הבן או שהפילה זכה כיון דאין עוד שם יורש:

בראשונה לא זכה. דאיגלי מלתא למפרע שהיה לו בן או עובר ואע"ג שלא יצא העובר חי לאויר העולם חשבינן לי' ליורש גמור ומרע לחזקתייהו דהנך ראשוני':

ה"ג אפי' בראשונה יזכה לא כן אר"י וכו'. וה"פ אס"ד דמודה שמואל דבעינן עד שיצא ראשו ורובו בחיים וזה שהפילו מעולם לא זכה בירושה גם לא שייך לומר בנפל דעתו של אדם קרובה אצל בנו וקשיא למה לא יזכו הראשוני' שהרי חזקתם הראשונ' לא נתבטלה מעולם:

משום יאוש. הראשונים כששמעו שיש לו בן ייאושי מייאשי מיניה וזכו השניים מדין הפקר:

ה"ג חזר בו ר' לעזר מן מתני' אם זכר מנה אם נקבה מאתיי' ונקבה גבה בן לא כאחר הוא. וה"פ חזר ר"ל מהא דאמר אין זכין לעוברין משום דקשי' ליה מתני' דליכא לשנוי טעמא דמתני' משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו דעדיין קשיא מהא דתנן אם נקבה מאתיים למה נקבה נוטלת מאתיים אע"ג שיש שם בן והא ודאי אין דעתו של אדם קרובה אצל בתו במקום שיש בן ש"מ זכין לעוברין אפי' אינו בנו:

בן יומו זכין לו. אבל עובר לא:

מתני' וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה:

והולד כשר. ממה נפשך:

וחייבין באשם תלוי. שכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלהן אשם תלוי:

גמ' היך עבידא. היכי דמי:

ואכל אחד מהן. ואינו יודע איזה מהן אכל:

ה"ג וחבירו מונח בתיבה. ואבד המפתח:

יכול אני לעמוד על וודאו. אם חלב אכל מביא חטאת ואם שומן אכל פטור מקרבן:

מהו שיהו חייבין על ספיקו. קודם שיתברר אשם תלוי:

ונמצאת מעוברת. וילדה בזמן שהוולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן הא עד שלא ילדה פטורין מקרבן אפי' מאשם תלוי כיון שסופו להתברר:

ה"ג אם אינו בן קיימא אינו מביא הדא אמרה. זאת אומרת שאינו מביא אשם תלוי כל שיש לברר איסורו:

ה"ג רב אמר כל שאי אפשר לעמוד וכו' מאחר שיכול לעמוד על וודאו חייבין על ספיקו אשם תלוי וכו' ואח"כ אכל הוא מאחר שאינו יכול לעמוד על וודאו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי. וה"פ אכל הוא תחלה אחת משתיהן והניח השני כיון שלאחר שאכל היה אפשר שיבא בקי ויברר שזו שהניח היה שומן ומה שאכל היה חלב והיינו שאפשר לברר איסורו אעפ"י שהשתא אי אפשר לברר איסורו שגם השני נאכל אפ"ה חייב אשם תלוי אבל אם אכל עורב תחלה אחת משתיהן ואח"כ אכל הוא השני שלאחר שאכל לא היה אפשר לברר איסורו עוד אינו חייב אשם תלוי דמעיקרא לא חייבה התורה אשם תלוי אלא להגן מן היסורין עד שיוודע ויביא חטאת וזה מיד כשאכל לא היה אפשר לברר ולהוודע אם אכל איסורא אין כאן אשם תלוי:

ופריך לא כן אמר רב והוא שיוכיח וכו'. שיהיה מונח לפניו תחלה ודאי איסור הא אם היה שם ודאי איסור חייב באשם תלוי אפי' אי אפשר לברר איסורו:

ומשני אע"ג דרב וכו'. כלומר רב תרתי בעי יכול לברר איסורו וגם איקבע איסורו שיהא שם איסור ודאי כנ"ל פי' סוגיין מסוגית הבבלי פ' ספק אכל:

ה"ג מתני' פליגי על רב כוי ר"ל אומר וכו'. וה"פ כוי ספק בהמה ספק חיה אם אכל כזית מחלבו בשוגג חייב אשם תלוי אע"ג שא"א לברר איסורו:

ומשני פתר לה. רב מפרש להך ברייתא דר"ל הוא דקאמר הכי דקסבר א"צ שיברר איסורו אבל חכמים פליגי עליה וסברי צריך לברר איסורו:

מביא אשם ודאי. כדין אוכל קודש:

ניחא ראשון מביא אשם תלוי. שבשעה שאכל היה אפשר לברר איסורו:

שני למה. מביא אשם תלוי הא אי אפשר לברר איסורו:

תיפתר. תפרש שהיתה חתיכה שאכל ממנה השני גדולה שני זיתים ואכל חציה והניח חציה שאפשר לברר איסורו עוד ל"א החתיכה שאכל הראשון היתה גדולה ואכל חציה והניח חציה והשנייה שממנה נולד הספק מונחת עדיין אף לאחר אכילת השני והא דנקט ובא אחר ואכל את השנייה היינו הנותר מאכילת הראשון ופי' ראשון נראה:

ה"ג הרי אי אפשר לעמוד על וודאו. שהרי אי אפשר לברר ממי הוא ואפ"ה חייבין באשם תלוי:

א"ר יוסה. פירשה ר"ז לפני ר"ח בר בא ור' חזקיה אמר פירשה ר"ז לפנינו:

מאחר. שאלו הערה בה היבם ולא גמר הביאה היה אפשר לידע אם הולד מן הראשון חייב חטאת או לא דע"י העראה לחוד אי אפשר שתלד וכל העריות חייבין על העראה הלכך מיד כשהערה שאז אפשר לברר איסורו נתחייב באשם תלוי ומה שגמר בעילתו אח"כ וע"י כך אי אפשר לברר איסורו אין זה פוטרו מקרבן דה"ז כאוכל חתיכה אחת משתי חתיכות ואח"כ נאכל השני דלכ"ע חייב כדאמר רב בסמוך:

ה"ג אם מאחר הוא. כמו שהוא יכול לעמוד על וודאו:

מה אנן קיימין. אמתני' פריך דתנן ספק בן תשעה וכו' במאי עסקינן:

והוכר עוברה לאחר ב' חדשים. למיתת בעלה ולבעילת היבם:

ניתני בן ט' לזה ולזה וכו'. שהרי בעילת שניהן היה ממש בזמן אחד:

אלא. הב"ע שבא עליה היבם לאחר ב' חדשים למיתת הבעל והוכר העובר לאחר ג' חדשים לבעילת היבם א"כ צ"ל אף שלא הוכר העובר עד לאחר ה' חדשים למיתת הבעל איכא למימר דמבעלה הוא העובר דיש אשה שאין עוברה ניכר עד לאחר חמשה חדשים ליצירתו דאל"כ ודאי מהיבם נתעברה:

עד שיהא לה ה' חדשים. ואנן תנן במתני' עד ג' חדשים ש"מ דתו ליכא למיחש שמעוברת מבעלה אם לא הוכר העובר:

אלא. הב"ע שבא עליה היבם לאחר מ' יום למיתת הבעל והוכר העובר לאחר מ' יום לבעילת היבם:

הרי יש כאן. שלשה חדשים שלימים להבעל שהן תשעים יום:

ומקוטעין לשני. עשרה ימים מחדש הראשון ואמצעי שלם ויו"ד ימים מחדש האחרון והא דנקט בן שבע לאארון לאו דוקא אלא כיון דט' חדשים אינן שלימים קרי ליה בן ז':

ש"מ. מהך מתני' שהאשה. כלומר שיש אשה שיולדת לחדשים שלימים ומלאים אע"פ כד מנינן לחדשי עולם הן יותר מתשעה והיינו בן ט' לראשון:

שהן שתי יצירות. יש ולד שנולד לשבעה חדשים ויש שנולד לתשעה חדשים:

שהאשה יולדת לחדשים מקוטעין. היינו תשעה לאחרון:

ה"ג שהאשה מתעברת אינה חוזרת ומתעברת. וה"פ אס"ד חוזרת ומתעברת אפי' לאחר ג' חדשים לא תינשא דניחוש דלמא תתעבר גם משני ותלד שניהם כאחד שהרי אפשר שתלד הראשון בתשעה שלימים והשני בשבעה מקוטעין נמצא הולדות מעורבין אלא ודאי שאינה חוזרת ומתעברת:

שהאשה אינה מתעברת משני בני אדם כאחת דלא מהני ביאת השני ליצירת הולד כלום:

ופליגא על רבנן דאגדתא. רבנן בעלי הגדה:

ממערכות פלשתים. קרי והכתיב ממערות פלשתים ודרשו בו נוטריקן ממאה הערות שהערו בה בערפה מאה פלשתים ולכך היה גלית גבור שקיבל כח ממאה בני אדם ש"מ שמתעברת משני בני אדם כאחת:

עד שלא נסרח הזרע. היינו קודם שלשה ימים אם בא עליה השני מתערב הזרע יחד ומתעברה משניהם יחד. יצירה לשבעה. חדשים ולתשעה חדשים א"נ לשבעה ימים לזריעה ולתשעה ימים:

נוצר לשבעה. אם היתה תחלת יצירתו של הולד בענין שיולד לשבעה פעמים משתהה לבוא בשמיני וחי וכ"ש אי משתהה עד החדש התשיעי שהוא חי:

נוצר לתשעה. שיוולד בחדש התשיעי אם נולד בשמיני וכ"ש לשבעה אינו יכול לחיות שעדיין לא נגמרה יצירתו א"נ נוצר בשבעה ימים אפילו נולד בשמיני חי ואם נוצר לתשעה ימים לזריעה אם נולד לשמנה חדשים אינו חי וכ"ש לשבעה כך פי' היפ"ת והראשון נ"ל:

איתא חמי. בא וראה אם לשמנה אינו חי כ"ש לשבעה שלא נגמר עדיין:

בעון. שאלו חכמי אומות לר' אבוה מניין לבן שמנה שאינו חי:

מדידכון. מלשונכם אשיב לכם:

זוטא אבטא זוטא אבטא. דרך בני אדם לומר למה האבטיח קטן לפי שנוצר בימים מועטים או שהתחיל להעלות נצו זמן מועט אחר הביכורי' כך בני אדם הנוצרים קודם זמנם אינם נגמרים ובערוך ערך זוטא יש לו גי' אחרת זוטא אכטא ונראה בלשון לע"ז אכטא הוא שמנה ואמר כל שהוא שמנה הוא קטן:

ליטול חלקו של אביו. נכסי המת:

אמרין ליה. אחי המת או הב"ד היבם הוא אביך ואין לך בנכסי המת כלום:

א"ל. ליבם זהו בן המת ואין לך כלום:

עושין שיפיות. פשרות ביניהון וחולקין בנכסי המת:

נמצאת אומר. שזה הספק גורם פשרות לאחין והפסד לאחין:

תחרות. מחלוקת בין האחין:

שבר באחין. שאינן נוטלים כלום:

מת הזקן. אבי המת וספק אומר לחלוק עם האחין בנכסי הזקן שהוא בן המת והן אומרים שהוא בן היבם ואין לו בנכסי הזקן כלום:

ה"ג הרי יש כאן בנים בודאי ובן הבן בספק. וה"פ הרי היבם ואחיו וודאין ומוחזקין בנכסי הזקן והספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי:

מת הספק. והיבם ואחיו באין לחלוק בנכסיו:

ה"ג הרי יש כאן אחי אב ודאי ואב בספק. וחולק היבם עם אחיו בנכסיו:

מת אחד מן האחין. של היבם ובאו היבם והספק לחלוץ בנכסיו:

ה"ג הרי יש כאן אח בוודאי ובן אחיו בספק. מוקמינן הנכסים בחזקת היבם:

ובעל בספק. דאם הבן מן הראשון אין היבם בעלה הלכך הנכסים של הבן:

ה"ג הרי יש כאן אחי האם בודאי ובעל בספק. דשמא עדיין יבמה היא ודינה כדין שומרת יבם שמתה ומפורש דינה בסמוך:

אי הוה. הראשון דהיינו המת עני ולא ירש היבם ממנו יכולין בני היבם הוודאים לומר לספק הראשון היה אביך ואין לך בנכסי אבינו כלום:

אין. אם היה הראשון עשיר אמרי בני היבם לספק כולנו בני איש אחד אנחנו ונחלק יחד ירושת המת והיבם:

הראשון. זה שנולד ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון ראוי להיות כה"ג ממה נפשך:

והשני. שנולד מהיבם והיבמה לאחר מכאן ממזר בספק. שמא הספק בנו של הראשון נמצא יבם בא על אשת אח שיש לו בנים והולד ממנה ממזר:

אין ממזר מספק. ספק ממזר כשר לבוא בקהל דדוקא ממזר ודאי הוא בלא יבא ולא ספק:

ופריך כההיא דתנינן תמן. ריש פ"ד דקידושין:

עשרה יוחסין עלו מבבל. כהנים וכו' ממזרים שתוקי ואסופי וכותי מותרין לבוא זה בזה ש"מ דספק ממזר מותר בוודאי ממזרת ויש ממזר מספק:

ומשני ע"ד דראב"י שמנה. יוחסין הן דשתוקי ואסופי מותרין לבא בקהל דספיקות הן:

על דעתיה דר"ג ור"ל. דתנן בפ"ק דכתובות ר"ג ור"ל אומרים נאמנת האשה לומר לכשר נבעלתי אין כאן אלא תשעה דאין כאן שתוקי שהרי אמו נאמנת:

מתני' שומרת יבם. שהיא ממתנת ומצפה ליבם:

שנפלו לה נכסים. מבית אביה:

בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקיבל עליו אחריות:

ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה. נכסי מלוג שכשנכנסת נכנסו עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאים עמה:

יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בגמ' מפרש טעמא:

ובה"א נכסים. דצאן ברזל בחזקתן בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו:

גמ' ה"ג הכא את אומר מוכרת ונותנת וקיים והכא וכו'. וה"פ ברישא תנן מוכרת ונותנת וקיים אפי' לב"ש משמע דמודו שהנכסים בחזקת האשה קיימי ובסיפא כשמתה אמרי ב"ש יחלוקו משמע דמספקא להו אי קיימי בחזקתה:

הן דאת אמר. הא דתנן מוכרת ונותנת וקיים איירי בשנפלו לה בעודה תחת בעלה הראשון ובנשואה ידו וידה שוין ואין לו יד בהן יותר ממנה וכשמת שאין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעה מידה הלכך הנכסים בחזקתה:

בשנפלו לה שנעשית שומרת יבם. מכיון דנפלו לה בשעה שהיה זקוקה לו ידו וידה שוין וזיקה עדיפא מאירוסין:

ועשו פירות. והשביחו:

ההן יבם דהכא. הך יבם דמתני' מספקא לב"ש אם הוא כבעל או אינו כבעל לפיכך יחלוקו מספק דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה שהבעל יורש את אשתו הנשואה:

ב"ה פשיטא להו. שהוא כבעל לפיכך יורש את הכל והא דקאמרו בנכסים הנכנסים והיוצאין עמה שהן בחזקת יורשי האשה שכן בעלה שהוא אחי היבם אין לו בהן אלא אכילת פירות ואינן כשלו שאינן באחריותו:

ה"ג יורשיה היורשין את כתובתה. והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה דלעולם הבעל חייב בקבורתה תחת כתובתה:

אילולי. אי לאו דתני ר"ה מי הוי מיבעיא לן מי קוברה דליכא למימר מאחר שאין לה כתובה מהיבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדתנן בכתובות פ' האשה נאמר שאינו חייב בקבורתה וקשיא מאי ס"ד לומר כן וכי אשה שאין לה כתובה כגון שמחלה או מכרה כתובתה לבעלה וכי נאמר שאינו חייב בקבורתה הא סתם מתני' בכתובות פ' נערה משמע לעולם הבעל חייב בקבורת אשתו:

ומשני אשה. אחרת אע"פ שאין לה כתובה ראוי שיהא בעלה חייב לקברה כיון דראוי ליורשה:

ברם הכא. אבל שומרת יבם כיון שאין היבם יורש כל נכסי צאן ברזל שלה ראוי שאין היבם חייב בקבורתה אא"כ הניח בעלה נכסים כדי כתובתה אבל אם לא הניח נכסים לתשלומי כתובתה אין היבם חייב לקברה:

מתני' כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה ולא אמרי' ויבמה אמר רחמנא ועדיין ייבומי הראשונים ולא תיסגי לה בגט וכן כשגירשה אם רצה מחזירה ולא אמרי' מצוה דרמי רחמנא עליה עבד ותהא עליו באיסור אשת אח ויהא אסור להחזירה דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר:

גמ' כיצד הוא עושה וכו'. ה"ג בתוספתא פ"ט דכתובות מי שמת והניח אשתו שומרת יבם אפי' הניח נכסים של מאה מנה אין היורשין יכולין למכור מפני שכל הנכסים אחראין לכתובתה כיצד הוא עושה כונסה ומגרשה ושוברת לו על כתובתה כלו' כותבת לו שובר על כתובתה ונראה דגרסי' בתוספתא ומגרשה ומחזירה ושוברת וכו':

לצדדין היא מתני'. או מגרשה ומחזירה או שוברת לו על כתובתה בעודה תחתיו דקסבר הא דתנן בכתובות פ' האשה החזירה הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה היינו שכתובתה על נכסי היבם ולא על נכסי המת:

אם חידש לה. אם הוסיף לה על כתובתה הראשונה שיש לה מאחיו המת כתובתה על נכסיו וכו' ונראה דפליג אר' יוסה:

מתני'. כתובות סוף פ' האשה מפורשת כן דאם גירשה והחזירה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ודלא כר' יוסה ומאי קמ"ל ר"ז:

על מנת כתובתה הראשונה מחזירה. וביבמה כשמחזירה כתובתה על נכסי בעלה הראשון כמו שהיה קודם הגירושין:

ה"ג סוף עד שיכניס ויגרש ויחזיר ושוברת כתובתה כדתניא בתוספתא:

ומשני דרובא אתי מימר לך. ר"ז גדולה מזו אתי לאשמועינן דאפי' באינה שוברת כתובתה אלא שחידש לה דבר כשהחזירה כתובתה על נכסי בעלה האחרון א"נ ממתני' לא שמעינן אלא בבעל שגירש אשתו הנשואה לו כתובתה הראשונה שכתב לו הבעל הזה שגירשה והחזירה קיימת ור"ז קמ"ל אפי' ביבמה הדין כן אע"פ שהוא לא כתב לה כתובה הראשונה:

ה"ג ארוס שמת אין לה כתובה וכו'. וה"פ ארוס שמת והניח ארוסתו שומרת יבם אין לה כתובה מבעלה הראשון אע"ג דתנן בכתובות פ' אע"פ נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה הכל שאני שומרת יבם כיון שלא הותרה ע"י מיתתו להנשא לשוק אין לה כתובה:

שלא תאמר. זו נמי כמו שגירשה מן האירוסין ויש לה כתובה לכך איצטרך רב המנונא לאשמועינן שאין לה כתובה ל"א אתוספת כתובתה קאי ואליבא דראב"ע דסובר ארוסה אין לה אלא מנה ומאתים קמ"ל ר"ז ארוסה שומרת יבם נמי לית לה תוספת כתובתה אע"ג שלא הותרה להנשא לשוק ע"י אירוסין הללו אפ"ה אין לה תוספת לא מן הראשון ולא מן השני אם חלצה ולא תאמר דחליצה ה"ל כגט ויש לה כתובתה קמ"ל דאין לה כתובה:

מתני' מצוה בגדול לייבם. דכתיב והיה הבכור:

לא רצה. הגדול לייבם:

או בגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני:

ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו אין שומעין לו:

עליך מצוה. אע"פ שאחיך הגדול שבמדינת הים הוא גדול ממך כיון שאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן:

החולץ ליבמתו וכו'. בגמ' מפרש למאי קתני לה:

זכה בנכסי אחיו. אפי' גירשה למחר דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם:

רי"א וכו'. בגמ' מפרש טעמיה:

גמ' שלא תאמר. כלומר למה ליה למיתני החולץ ליבמתו ה"ה כאחד מן האחין לנחלה דסד"א חליצה פוטרת היבמה וביאה פוטרת כי היכי דהכונס יבמתו זוכה בנכסי אחיו אף החולץ כן לפיכך איצטרך למיתני ה"ה כאחד מן האחין לנחלה ואין לו בה יותר משאר אחין:

ואף ב"ש. מודים בה דאע"ג דתנן לעיל פ"ג בש"א אשתו עמו וכו' לא משום דסברי מאמר קונה לגמרי אלא קונה ומשייר הלכך אינו זוכה בנכסים דלא אלים מאמר שיזכה בנכסי אחיו:

ה"ג ולא כר"ל בן ערך האומר מאמר קונה קנין גמור. וה"פ הא דשמואל לא אתיא כרלב"ע דלר"ל מאמר ככנוסה דמיא א"כ זכה ג"כ בנכסי אחיו:

היו שתי יבמות. מאח אחד:

ובעל. לשנייה:

מה נפשך. זכה בנכסי אחיו:

מאחר שאינו יכול לקיים אחת מהן. כדתנן לקמן פר"ג מאמר לזו ובעל לזו צריכה שני גיטין וחליצה:

אף זה יורש לאחר מיתת אביו. אם מת האב לאחר יבומו של זה מודה ר"י דנוטל חלקו וחלק אחיו:

ה"ג מה הבכור לא ירש בשעה שהוא ראוי לירש עוד אינו יורש אף זה וכו'. וה"פ מה הבכור כל שלא היה מוחזק בשעת מיתת אביו אינו נוטל פי שנים שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם כן כל שלא היה ראוי לו בשעת מיתת אחיו שוב אינו יורש:

זימנין סגין. פעמים רבות ישבתי לפני ר' הושעיה ולא שמעתי ממנו דבר זה דהלכה כר"י ואיך שמעת אתה:

א"ל. וכי אין זה דבר רגיל אדם שומע דבר מרבו וחבירו לא שמע אף אתה אל תתמה בדבר זה:

מתני' אסור בקרובותיה. כאלו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורה מדרבנן בחלוצתו:

בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא על שאר עריות:

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרי' צרה כחלוצה ויהא אסור באחות צרת חלוצתו כמו דאסור באחות חלוצתו:

ואסור בצרת קרובת חלוצתו כיון דעביד בה מעשה דמיא לגרושה ואסרו גם צרת קרובותיה הנשואה לאחין דדמיא לערוה אבל צרת חלוצתו דלא אתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הלכך קרובותיה שריא:

גמ' מפני שחלץ לה. דוקא החולץ ליבמתו הוא דאסור בקרובותיה הא לא חלץ לה כגון שמתה אע"פ שאין לו אח אלא הוא או שהוא גדול האחים מותר אפי' באמה דזיקה אינה אוסרה דאל"כ ליתני מתה וכ"ש חלץ:

הדא היא. מהכא דייק ריב"א בשם ר"ל שומרת יבם שמתה מותר באמה:

והכא כיון שמת בטלה זיקתו. לא שייך הכא ואגב שטפא דסוגיין דלעיל פ"ג נכתב כאן:

מן דבתרה. מסיפא דייק ליה ר' לעזר:

ואחותה אצל האחין. כיון שחלץ לה אחיו כמתה היא ובטלה הזיקה שהיה לכל האחין עליה ה"ה מתה מותר באחותה אפי' ביבם אחד:

הדא אמרה. זאת אומרת כלומר ממתני' שמעינן שגזרו שניות בחלוצה:

והיידא אמרה דא. והיכן אמר התנא דבר זה דמדתנן היא אסורה באבי אביו ליכא למשמע דאסורה משום כלת בנו דה"ל שנייה אלא משום שהיא כלת בנו המת:

ומשני בבנו ובבן בנו וכו'. ש"מ שגזרו שניות בחלוצה:

כיני מתני'. כן היא הגירסא במתני' מותר הוא אדם וכו'. נראה דצריך לומר שכן היא מתני' משום דאיכא דגרסי מותר אדם באחות צרת חלוצתו וכ"ה לעיל פ"ג הדא אמרה מותר אדם באחות צרת חלוצתו:

הדא וכו' מדתנן במתני' אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו אע"ג דאחות חלוצתו אינה אסורה אלא מדבריהם ש"מ אפי' בערוה דרבנן נתנו צרה:

כאן וכו'. קאי אהא דתנן ר"פ ד' אחין שתי אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין אף צרותיהן אסורות דאחיות אסורות מדרבנן משום אחות זקוקתו ה"ה צרותיהן:

מתני' וכן המגרש את אשתו. ה"ק אבל המגרש וכו' שאחות גרושה מדאורייתא אסורה באיסור כרת הלכך פטורה מן החליצה ומן הייבום אבל אחות חלוצתו אינה אסורה אלא מדברי סופרי' הלכך צריכה חליצה מדאורייתא ולא מתייבמת מדרבנן:

גמ' חליצה קנין. כאלו קנה יבמתו וגירשה לכך קשיא לך מה בין גרושה לחלוצה אבל אין הדבר כן אלא חלוצה פטור הוא שפטרה להנשא לשוק ודקשיא לך למה האחין חייבין כרת אם באו על החלוצה אחר החליצה:

אין האחין חייבין עליה. משום חליצת אחיהם החי אלא משום שהיתה אשת אחיהם החי דכיון שנפטרה מהם ע"י חליצת אחיהם קיימי עלייהו כאשת אח שיש לו בנים:

מתני' שומרת יבם. ממתנת ליבם:

שקידש. אחד מן האחים את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן:

המתן מלכנוס. דקא פגעת באחות זקוקה:

עד שיעשה אחיך מעשה. שיכנוס אחיך את היבמה או יחלוץ לה ויעקור את זיקתה מעליך:

מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפי' כנסה ומתה מותר באחותה:

מת היבם. ולא נותר אח אלא זה שקידש אחותה:

מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא:

גמ' אסור ביבמתו. דאע"ג דפקע איסור אחות אשה קמה עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה וה"ל כאשת אח שיש לו בנים ואסורה עליו עולמית:

א"ר דברי חכמים. טעמן של החכמים דפליגי אר"ל:

כל דבר שהוא בא מחמת הגורם. כגון יבמה זו שנאסרה מחמת קידושי אחותה:

בטל הגורם. שמתה אחותה המקודשת בטל האיסור ומותרת ליבם:

מתני' לא תחלוץ וכו'. שכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה:

בתולות. גזרינן אטו בעולות וארוסות אטו נשואות:

הנשואות יתארסו. דהא דאסורות עד ג' חדשים הוא משום הבחנה שמא תלד ולא יוודע בן מי הוא הנולד אם ילדה בן ט' והוא בן להראשון או בן שבעה והוא בן להשני אבל באירוסין ליכא למיחש להכי:

והארוסות ינשאו. דהא לא איעבור מהראשון:

חוץ מן הארוסה שביהודה. שהיו מיחדין את הכלה ואת החתן ביהודה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא רגיל ומשחק עמה ולא יתביישו זה מזה בבעילת מצוה וחיישינן שמא בעל:

כל הנשים יתארסו. משום דר' יהודה לא מפליג בין אלמנה לגרושה ומתיר לאלמנה ליארס אפילו תוך שלשים יום של ימי אבלה אתא ר' יוסי לאפלוגי עליה בהא ואסר לאלמנה ליארס תוך שלשים של ימי אבלה:

גמ' עד כמה. קאי אהא דתנן פ"ק דנדה רא"א ד' נשים דיין שעתן ואחת מהן מעוברת משיוודע עוברה וקאמר עד כמה זמן ניכר שהוא עובר ומייתי ליה הכא דבמתני' נמי משמע דזמן הכרת העובר עד ג' חדשים:

אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. וראיה ממש לא הוי די"ל יולדת לשבעה הוא דסגי בג' חדשים אבל יולדת לתשעה משתהי יותר מג' חדשים ותמר יולדת לשבעה הוי א"נ מדכתיב כמשלש חדשים משמע דלא הויין מלאים א"נ מעשה שהיה כך היה לכך קאמר דזכר לדבר מיהא הוי:

אפי' מעוברת רוח. הוי הריון ודיה שעתה ואינה מטמאה מעת לעת למפרע משעת ראייתה:

כמו ילדנו רוח. ש"מ דמעוברת רוח נמי הוי הריון:

תהרו חשש. דבר שאין בו ממש:

אפי' רובו וכו'. כלומר לא בעינן ג' חדשי' שלימים להכרת העובר אלא אפי' אם נתעברה קודם שיצא רובו של חדש הראשון וכו' איכא הכרת העובר:

הן ועיבוריהן. הני ג' חדשים להכרת העובר בעינן שיהו שלימין עם עיבור החדש דהיינו תשעים יום והיינו דר' אסי א"נ סגי בשמנים ותשעה יום דג' חדשים מלאים לא שכיח ופליג אדר' אסי:

אתא עובדא. בא מעשה לפני רבנן דבבל באשה שילדה לאחר שבעה חדשים מקוטעין לנשואיה ולא ידעינן אם היה המעשה שהנישואין היו בי"ג לחדש והלידה היתה בחדש השביעי בי"ז בו או שהיו הנישואין בי"ג בחדש והלידה היתה בי"ג בחדש השביעי:

ה"ג או י"ז מן הראשון וי"ג מן האחרון:

משום ספק ממזרות. לפי שלא היו שלימין ואמרו שנבעלה מאחר כשהיתה ארוסה שאי אפשר לה להתעבר ולילד בזמן כזה והא דחששו לספק ממזר ולא ממזר ודאי דחששו אימר מארוס נתעברה א"נ שהספק היה לחכמים אם היו הנישואים בי"ג בחדש והלידה בי"ז בחדש השביעי נמצא דה"ל רובו של ראשון ורובו של אחרון או שהנישואין היו בי"ז בחדש והלידה בי"ג בחדש נמצא דלא היה רוב לא מן הראשון ולא מן האחרון:

א"ל רנב"י. כהך עובדא בא לפני רבה בר בא והכשיר הוולד:

ופריך אבא בר ווא. דהוה אבוה דשמואל:

פליג על שמואל ברי'. בתמיה דקס"ד כי היכי דמצריך שמואל חדשים שלימים להכרת העובר ה"נ ללידה בעינן חדשים שלימים א"כ ודאי ממזר הוי:

שנייא היא. שאני חדש הכרת העובר מחדשי הלידה דלא בעינן שיהו שלימי':

תמן תנינן. נדה פ' בנות כותים:

וכמה היא קישויה. דלא אתיא לידי זיבה אפי' ראתה כמה ימים זה אחר זה:

אפי' ארבעים וכו'. כל שלא פסקה יום אחד מלראות עד יום הלידה לא הויא יולדת בזוב דאמרי' כל הדמים שראתה מחמת קישוי הלידה באו:

דייה. אם נטהר הקושי חדש התשיעי אבל אם ראתה דם בחדש השמיני בי"א יום של זבה אפי' מקשה והולכת עד יום הלידה ה"ז יולדת בזוב מחמת ג' ימים שראתה בשמיני:

לחדשים מקוטעין. אחד מלא ואחד חסר:

דלכן. דאל"כ ה"ל לר"י למימר דיה שלשי' יום אלא ש"מ דאין קצבה לחדש התשיעי פעמי' מלא פעמים חסר ל"א לחדשים מקוטעין דקסבר ר"י חדש התשיעי גורם לידת הולד דמכי עייל הוה זמן לידה הלכך כל הדמים שרואה בו בקושי מחמת הולד הוא ואפי' איכא שופי בתרייהו ואפי' בתחלת התשיעי הוי מחמת הולד דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין לכך קאמר חדשה שזה החדש כולו ראוי ללידתה כ"מ בבבלי בנדה:

לחדשי' שלימין. שיכלו תשעה חדשי' יום אל יום בעת לדתה:

דייה חדשה. ש"מ שכל החדש התשיעי צריך שיהיה במילואו:

סוף דבר עד שתלד. מי אמרינן דוקא כשילדה בן קיימא הוא דתלינן הדם בקישוי הלידה הא אם הפילה הויא זבה או דלמא אפי' הפילה תלינן בקישוי ולא איפשיטא:

היא הכרת העובר היא לידתו. בתרווייהו בעינן שלימין:

ולית. ולא ידעתי ממי שמעתי דבר זה:

ר"י אמרה. בשם שמואל:

ואיקפד. וכעס ר' יוסי לנגדו:

א"ל שכן אפי' יהושע. שהיה קשור ודבוק במרע"ה לא אמר כן למשה רבו ואיך אתה אומר כך לר' בא רבך שאתה מכחישו:

חזר. ר' חזקיה ואמר שאין כונתו להכחישו אלא שבאמת אמרה רבי ירמיה אבל לא אמר כן להלכה אלא כאדם השומע דבר ומקשה עליו והיינו דקשיא ליה לר"י שאבא בר ווא שהכשיר לעיל במקוטעין אס"ד היינו הכרת העובר היינו לידה וכי פליג על שמואל בנו:

או לרע"א. יום לאחר הביאה דתשעה פעמים שלשים יום הן ר"ע וביום ראשון לחודש העשירי יולדת:

או לרע"ב וכו'. דימי קליטת הזרע הן שלשה ומעת הקליט' מתחילין ימי העיבור לפעמים קולטת הזרע ביום הראשון וה"ל רע"א יום וכן כולן:

מנן. ממי שמע ר' דבר זה:

מחלפא שיטתיה דר' בא. קשיין דברי ר' בא אהדדי. תמן. לעיל אמר דחדשי הלידה אינן צריכין להיות שלימין:

והכא אמר הכין. דבעינן שלימין:

כל שהוא בה"י. בסוף הוא רבה כלומר הא דלעיל רבה אמרה והך דהכא רבא אמרה משמיה דשמואל ולא מותבינן גברא אגברא:

חמיתיה מבעית. ראה אותו שהוא בהול ונחפז ללכת ואינו שומע דבריו יפה:

א"ל מהו כן. למה זה אתה מבעית:

והיא. רוצה לילד וצריך אני לרבעה זכר לחממה שלא תצטנן ותמות:

א"ל. ביום פלוני:

וחשב. רב כמה ימים הם עד היום:

א"ל. צריכה היא עוד ימים רבים עד שתלד:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

חמרתה פוחתת. לכל הפחות אינה יולדת פחות משנ"ד יום שהם ימי שנות הלבנה:

והמוספת. בעיבורה אינה מוספת משס"ה ימים שהם ימי שנות החמה וזו לא היו לה שנ"ד יום לעיבורה:

פליגא. פליג אהך ברייתא:

ה"ג ביקורת של מלכות הרביעו של בית ר' ממנה שוורים. וה"פ מבקרים זכרים של המלכות אנטונינוס הרביעו של בית ר' פרות הרבה ביום אחד:

ויש מהן שילדו. מיד בכלות י"ב חדש מיום הרביעה ויש מהן שאיחרו לילד לאחר מכאן יותר מי"א יום ש"מ שבהמה גסה אין לה זמן קבועה ללידתה:

ומשני כאן בבהמה טהורה. אין זמנה קבוע כל כך אבל בהמה טמאה כגון חמורה זמנה קבוע או שנ"ד או שס"ה יום:

ופריך והא כתיב הידעת וכו' תספור ירחים תמלאנה וכו'. ש"מ שממלאת ימים ואתרווייהו פריך ארב וריב"ל:

ה"ג עת לדתה חיה טהורה וכ"ה בנדה:

ומשני חיה טהורה כבהמה טמאה. יעלי סלע הוא איל האמורה בתורה גבי חיות טהורות והיא ממלאת ימיה כבהמה טמאה אבל בהמה טהורה אין זמנה קבוע:

ר"מ. והיינו ת"ק דמתני' חשש לאסרה שלא תינשא תוך ג' חדשים משום גרושה שמא יאמר המגרש אלו הייתי יודע שאשתי מעוברת אלו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה נמצא הגט בטל ובניה מהשני ממזרים לכך צריכה להמתין ג' חדשים עד שיוכר העובר ומשום גרושה גזר בכל הנשים הראויות להתגרש:

רבי יהודה חשש לולד. לידע אם הוא מן הראשון או מן השני כדפרישית במתני' ר' יוסי חשש לגיטין ולולד. כל הראויה לצאת בגט וראויה להוליד היא דצריכה להמתין ג' חדשים אבל בחדא מינייהו א"צ להמתין:

דתנן. בסיפא רי"א הארוסות ינשאו מיד ש"מ דת"ק והיינו ר"מ אוסר בארוסה משום דראויה לצאת בגט:

ה"ג ר"ז בשם ר' גידול ממאנת א"צ להמתין. דליכא למגזר משום גדולה דאין גדולה יוצאת במיאון:

היוצאת בגט. קטנה היוצאת בגט צריכה להמתין דמיחלפא בגדולה:

דר"מ חשש לגיטין. הלכך אפי' קטנה צריכה להמתין:

דר"י חשש לגיטין ולולד. ובאנוסה לא שייך הלכך א"צ להמתין:

צריכות להמתין ג' חדשים. שלא תנשא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע הנזרע שלא בקדושה:

ובדמים. שראתה הגיורת מיד לאחר שנתגיירה וכן השבויה והשפחה:

מטמא מעת לעת. לפני ראייתה כל הטהרות שנגעה בהן:

אבא ה"ל. מעשה שבא לפניו בגיורת אם צריכה להמתין ג"ח:

ופריך דלא כן. אלו לא הורו ליה כן וכי לא הוה ידע ר' אבוה דר' יודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

ומשני אלא. בשביל שאמר ר' נראין. ס"ד לומר הלכה כר' יהודה אלא שנראין לו דברי ר' יוסי:

ופריך לא כן. וכי לא כן א"ר בא וכו':

חוץ מעיגול של דבלה. דפליגי ביה ר"י ור' יוסי בתוספתא פ"ד דתרומות וקא"ר עלה נראין וכו' והתם כוונתו שזה מודה לזה אבל בשאר כל המקומות כשאומר ר' נראין עדיין המחלוקת במקומה עומדת א"כ ה"נ אף דקאמר ר' נראין מ"מ הלכה כר' יוסי ומאי מספקא ליה לר' אבוה:

אפי' דבר. ברור שנבעלה מקרוב קודם שנתגיירה מי לא חייש רבי יוסי משום וולד:

וסתם גויות לאו. כודאי בעולות הן בתמיה ואפ"ה מתיר ר' יוסי לינשא מיד:

והורי כר' יוסי. דיתארסו מיד:

והוה ר"ל מצטער. ששגג ר' יוחנן רבו בהוראה זו:

שבקין סתמא. שבק סתם מתני' דתנן כל הנשים לא יתארסו וכו' ועביד כיחידאה והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה:

אשכח. מצא ר"ל ברייתא דתני ר"ח ת"ק דמתני' בשם ר"מ:

ה"ג כד שמע לה וכו':

אמר. יפה יודע הזקן כלומר ר' יוחנן הלכות גיטין ובתענית פ"ב הגירסא ידע פירקי גרמה יודע הלכות השנויות סתם והן כיחידאה וזו היא הגירסא הנכונה:

והכא את אמר הכין. דסתם מתני' ברישא ואח"כ שנה מחלוקת מסברא י"ל כ"ש דהלכה כסתם ולמה א"ר יוחנן דהלכה כר' יוסי:

א"ל לא רבי שנה המחלוקת בלשון סתם אלא ר"ח הוא דתני בשם רבי מאיר הלכך אין הלכה כרבי מאיר:

ופריך מן מה הן וכו'. ר' מנא השיב לו ולאו ק"ו הוא ומה היכא דשנה ר' המחלוקת ואח"כ שנה הסתם הלכה כסתם כ"ש היכא דר' לא תנה המחלוקת אלא אחרים שנו הסתם בלשון מחלוקת פשיטא דהלכה כסתם:

ה"ג אתר דלא אשכח וכו':

אתא ר"ח וכו'. ותנו בפי' אפי' שנו אחרים המחלוקת בלשון יחיד הלכה כסתם:

ולמה הוא וכו'. כלומר והדרא קושיא לדוכתה למה פסק ר' יוחנן כיחידאה:

הדא דתימר הא דאמרת הלכה כסתם בשאין המחלוקת שנויה אצל הסתם אבל כשמחלוקת שנויה אצל הסתם לא בזה הלכה כסתם:

הדא תימר. דהלכה כסתם כשהמחלוקת היא בין יחיד ליחיד אבל אם רבים פליגי על היחיד לא בזה הלכה כסתם ולא קאי אמתני' דהכא אלא כללא קאמר:

כל מקום ששנה. ר' סתם משנה היא דעת חכמים דהיינו רבים:

ה"ג עד שיפרש לו רבו. שהן אתיין כיחידאה:

לא דרשב"ל פליג. על ר' יוחנן רבו מסברא או מקבל':

אלא. שהוא ראה שרוב סתם משניות אתיין כר"מ לכך סובר דכללא הוא:

הידינו רבה. איזה רבי יפרש לו אם רבו דברייתא שימצא ששנה ר"ח בברייתא דהך סתמא יחידא' היא או רבו ממש הלומד עמו:

ומשני לית מילתא וכו'. וכי לא מוכח מדברי ר"ל דמייתי בסמוך דרבו דברייתא יפרש לי:

ה"ג כד שמע דתלי לה:

אמר אולפן קביל וכו'. כלומר למה היה מצטער מתחלה ה"ל להשיב לעצמו מסתמא כך קיבל ר' יוחנן מרבו דמתני' יחידאה היא אלא ש"מ מן רבה דמתני' צריך שיקבל והוה מצטער עד ששמע דכן תנא ר"ח הי' מתנחם שר"י בקי בברייתות ויודע איזה משנה נשנית כיחידאה:

החולצת מונה. ג' חדשים משעת מיתת בעלה ולא משעת חליצה:

היוצאת בגט מונה. ג' חדשים משעת נתינת הגט אע"ג דמשעת כתיבה לא נתייחד עמה דא"כ ה"ל גט ישן אפ"ה אין מתחילין למנות אלא משעת נתינה:

וניחוש לה לגט ישן. וה"ל גט פסול ותהא אסורה לעולם:

היו שני גיטין. שכתב לשתי נשיו:

ואחד נכתב לאחר זמן. של ראשון ג' חדשים וניתנו שניהם ביום כתיבת גט האחרון:

לזו. שזמנו של גטה ביום הנתינה את אוסר עד שתמתין ג"ת ולזו שזמנו של גטה לפני ג"ח את מתירה להנשא מיד ודמיא מילי דרבנן כחוכא ואטלולא ולא ישמעו להן בני אדם על כך:

מן דהוה. מאי דהוה מקשה רב לשמואל הקשה נמי ר"ח לר"י ומאי דהוה מקשה ר"י לר"ח הקשה נמי שמואל לרב:

וכמה הוא האיבול. של האלמנה שלשים יום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולאחר שלשים כבר נשכח בעלה ממנה:

אבל באנשים ג' רגלים. כדי שתשקע הראשונה מדעתו בשעה שהוא עם השנייה וקבעו זמן ג' רגלים אע"פ שאין זמן הרחקת ג' רגלים שוין מ"מ שמחת הרגלים מסייעין להשכיחה מדעתו:

אבל אם אין לו בנים. מותר מיד לאחר שבעה כדי לקיים מצות פריה ורביה:

בשיש לו מי שישמשנו. כגון בתו או כלתו:

אבל אם היו בניו קטנים. מותר מיד משום פרנסתן:

ה"ג אע"פ שכנסה לא הכירה עד לאחר ל' יום. זו היא גירסת הר"ח וכ"ה במסכת שמחות אבל גירסת הרא"ש במ"ק פ"ג אע"פ שכנסה לא הכירה עד לאחר ג' רגלים:

לא הכירה. היינו שלא בא עליה:

מתני' ד' אחין וכו'. ה"ה אפי' נשי טובא נמי מותר לכנסן אם אפשר בסיפוקייהו והא דנקט ד' עצה טובה קמ"ל ארבע אין טפי לא כי היכי דנמטייהו עונה בחדש:

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. אבל ייבומי תרווייהו לא כדמפרש בגמרא:

חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה שחלוצה פסולה לכהונה ולא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:

גמ' דלמא. מעשה בשלשה עשר אחין שמתו י"ב מהם בלא בנים ובאו י"ב נשותיהם ותבעו להיבם לפני ר' שייבם אותן:

א"ל. ר' להיבם לך וייבם אותן:

א"ל. היבם לר' אין בכחי לפרנסם:

והם. היבמות אמרו כל אחת מאתנו תזון אותו ואת בני ביתו חדש אחד בשנה:

אמר. היבם ומאן יזון אותי ואת ביתי חדש העיבור שאין כאן אלא י"ב נשים ואין נכסי כל אחת מהן מספיקין לזון רק חדש אחד:

א"ר. אני אפרנס אותן בחדש העיבור והתפלל עלייהו שיולידו בנים והלכו להם:

בתר. שלש שנים באו אותן י"ב נשים טעונים ל"ו בנים שכל אחת מהן ילדה בן בכל שנה:

אתון. באו והעמידו עצמן לפני דירת בית ר':

סלקון. עלו ואמרו לרבי למטה עומדין כפר של תינוקות שרוצים לשאול בשלומך:

אודיק. הציץ ר' מן החלון וראה אותן:

אמר. להו מה עסקיכון שבאתם הנה:

אמרין ליה. אנחנו רוצים שתתן לנו מזון חדש העיבור כאשר אמרת ונתן להן מזון לחדש העיבור:

ה"ג לעבודה ששים ושנים:

דהוית. כל אחד מנשי שמנה בניו יולדת שני בנים בכל חדש:

וטהרה ז' וילדת. שבשבעה ימים הרתה וילדה:

ה"ג והוא שיתא. ועובד אדום עצמו הוליד בג' חדשים ששה בנים הרי ט' פעמים ששה שהן חמשי' וארבעה:

ותמנותיהון. ושמנה בניו בעצמן הרי ששים ושנים:

בית שהוא ניתר בחליצה אחת. יתורא דקרא קדריש דאין לקרוא שמו אלא חלוץ הנעל ולא בית אלא ללמד בית אחד הוא חולץ ולא שני בתים הלכך חליצת אחת מהן פוטרת צרתה:

אף בביאה כן. שהרי חליצה פטור וביאה פטור וכי היכי דבחליצה אינו חולץ אלא אחת משתי יבמות הבאות מבית אחת ה"נ ביבום אינו מייבם אלא אחת משתי יבמות הבאות מבית אחת:

מהו להערים. יבם שבא לחלוץ לכשרה מהו שיערימו הב"ד להטעותו לומר לו שאסור לחלצה וכן לענין היבום אם בא לייבם הפסולה שיאמרו לו שאסור לייבמה או הערמה אחרת:

ומשני וכי ר"ט. שהיה חשוב כאלו הוא אביהן של כל ישראל לא הערים כדי להאכיל לנשים כשרות תרומה בשני רעבון אף כאן מותר להערים להטעות ליבם שלא יפסלנה מתרומה:

ופריך תמן. התם לא היו ראויות לאכילת תרומה אילולי שהערים ר"ט:

ברם. אבל כאן כל אחת ראויה ליבום מן התורה איכא למימר דאסור להערים דבדידיה תליא מילתא לחלוץ או לייבם איזה מהן שירצה:

מתני' המחזיר את גרושתו. משנישאת:

והנושא את חלוצתו. דקיימא עליה בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

והנושא קרובת חלוצתו. דקסבר ר"ע חלוצתו כאשתו דהכתוב קראה ביתו דכתיב בית חלוץ הנעל וקסבר נמי יש ממזר מחייבי לאוין:

גמ' ופריך בלא כך. אלו לא החזירה מי לא פסולה מן הכהונה בתמי' הרי מיהת גרושה היא ואסורה לכהן:

ומשני אלא פסולה מלאכול בתרומה. דבי נשא שנבעלה לאסור לה ולא קרינן בה ושבה אל בית אביה כנעוריה:

כי תועבה היא. משמע מיעוטא:

מתני' כל שאר בשר שהוא בלא יבא. קורב' שהיא בלאו ואפי' אין בה כרת:

כל שחייבין עליו כרת. אבל לא חייבי לאוין:

גמ' וכולהם. כל הני תנאי דמתני' בהאי קרא פליגי:

ולא יגלה כנף אביו. וסמיך ליה לא יבא ממזר וקסבר ר"ע לא יגלה באנוסת אביו איירי ד"ה חייבי לאוין ממזר:

שהיא בלא יבא. שאסור לבא עליה:

התיבון. הקשו:

הרי אלמנה לכה"ג. שהיא בלא יבא שאסור לכה"ג לבוא עליה ולד"ה אין הוולד ממנה ממזר:

שנייא היא. שאני אלמנה לכה"ג שפירש בה הכתוב לא יקח ולא יחלל זרעו ללמדך שזרעו חללים ולא ממזרים:

מה אשת אב שהיא בכרת. קסבר בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דה"ל אשת אחי אביו שהיא בכרת:

הרי נדה. שהיא בכרת ואין הולד ממנה ממזר והך קושיא כ"ש דקשיא נמי לר"ע:

שנייא היא. שאני נדה שאין כתוב בה שאר בשר דלאו מחמת קורבה אסורה עליו וכל שאין איסורה משום שאר בשר אין הולד ממזר:

שחייבין עליה מיתת ב"ד. דדוקא דומיא מאשת אביו דה"ל חייבי מיתות ב"ד הוא דהוי ממזר אבל לא חייבי כריתות:

ה"ג אע"ג דרי"א הבא על אחותו הולד כשר. וכ"ה בקידושין פ' האומר דקסבר אין ממזר מחייבי כריתות:

שהיא פסולה מן הכהונה מק"ו מאלמנה לכה"ג שאין איסור' שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום:

עכו"ם ועבד וכו' שהיא פסולה לכהונה. דכיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמיין והולד פגום לכהונה:

בגין. בשביל שהולידה אמו אותו מן ארמאי מהו שיהא כשר לבוא בקהל:

הן דעיימך רגליך. אע"פ שרגליך כהות ועייפו' לך מזה עד דלא יבא שמואל ויפסלינך דקסבר שמואל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וי"מ הנה תראה שעמך רגלך לך מהרה מכאן והראשון נ"ל וכן עיקר:

מקום שנכללו וכו'. כלומר מצינו מקום שנכללו כל העריות דהיינו לענין כרת שהוקשו זה לזה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות וגו' ובכללן אשת אב ולא מקשינן לענין פסול ממזרות אלא חייבי כריתות שבניהם ממזרים:

ופריך מחלפא וכו'. קשיא דריב"ח אדריב"ח:

דתניא מצות ה'. בחטאת כתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה וגו' והביא קרבנו וגו':

הייתי אומר אף אוכלי שקצים ורמשים בכלל. כלומר כל חייבי לאוין יהיו חייבין עליהן קרבן אם עבר עליהן או שהורו ב"ד וטעו בשוגג:

נאמר כאן. בשגגת הוראה כתיב ונעלם דבר מעיני הקהל:

ונאמר להלן. בפ' ע"ז והיה אם מעיני העדה וגו':

אי מה עיני וכו' דבר שיש בו מיתת ב"ד. דאע"ז חייבין מיתת ב"ד:

ה"ג לא יצא עמה מיתה אלא כרת בלבד. וה"פ בהך פרשתא שנאמר שם קרבן ע"ז וכתיב והיה אם מעיני העדה וגו' לא נאמר בע"ז אלא כרת דכתיב שם ונכרת' הנפש ההיא מקרב עמה אבל מיתת ב"ד של הע"ז לא נאמר שם אלא במקום אחר נאמרה הלכך כל מצוה שהיא מח"כ חייבין עליה חטאת וב"ד מביאין קרבן:

מחלפא וכו'. חוזר לקושיתו התם בעריות יליף מעונש שנזכר בכללא והיינו כרת ולא יליף מעונש שנזכר בפרטא במקום שיצאה אשת אב דהתם לא כתיב אלא לאו לחוד והכא בע"ז יליף מעונש שנזכר במקום שיצאת ע"ז ולא אמרינן דע"ז ה"ל דבר שחייבין עליה מיתת בית דין:

ומשני תמן. לענין קרבן כל לא תעשה נכלל בכלל מצות ה' אשר לא תעשנה ויצאה ע"ז ללמד מי הוא החייב קרבן אין לנו להוציא ולמעט אלא הנך דלא דמיין לע"ז בהנך מילי הנזכרי' בהך פרשה:

ה"ג תמן נכללו כל העברות לקרבן:

אית לך למימר הכא נכללו כל העריות אפילו חייבי לאוין לממזר. דנימא יצאה אשת האב ללמד על הממזר ולא כתיב בפרשה שיצאה ללמד רק איסור לאו דנאמר בני חייבי לאוין הן ממזרים הרי לא נכללו מעולם לענין זה אלא מהיקישא הוא דמרבינן שאר ח"כ שהוקשו זה לזה בקרא ונכרתו הנפשות וגו':

הא באמה אסור. מדתנן במתני' יבמתה שמתה מותר באחותה משמע הא באמה אסור דאל"כ ליתני מותר בקרובותי' וקשיא לריב"א בשם ר"ל:

ומשני אלא. לעולם אף באמה מותר והא דתני מותר באחות' איידי דסיפא דתני חלץ לה ומתה מותר באחותה דהתם דוקא באחותה מותר אבל באמה אסור כדתנן בריש פרקין החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה באמה וכו' לכך תני נמי ברישא מותר באחותה:

הדרן עלך פרק החולץ