מתני' אמר להם הממונה. הוא הסגן הוא הממונה:

צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש:

זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה שנאמר ביום זבחכם:

הרואה. זה שעלה לגג:

ברקאי. האיר והבריק השחר:

האיר פני כל המזרח. זמן זה אחר ברקאי דאמר ת"ק:

עד שבחברון. אותן העומדים למטה שואלין אותו הגיע האור לחברון:

והוא אומר הין. מפרש בגמ' ברקת. לשון ברק שהניצוצות יוצאין מן הרקיע ל"א מהו בורקי ברקת דהוה תני במתני' הרואה אומר בורקי בורקת וכ"ה בבבלי במתני' הרואה אומר ברוק ברקאי:

גמ' תמן. בבבל מפרשים שמאיר האור:

ופריך ועד אחד נאמן. בתמיה ואיך סמכו על הרואה הזה לחוד:

ה"ג שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. וה"פ שאני הכא דמילתא דעבידא לגלויי היא שהרי בשעה מועטת יראה גם האור למטה:

ופריך וחש לומר. וניחוש שמא בתוך שהוא נכנס ויוצא יהיה האור. וא"א לעמוד עליו ולעולם הוא משקר:

ומשני חכימא היא מילתא. ניכר הדבר גם למטה באותה שעה או אח"כ בשעה מועטת אם היה האור נראה בשעה ההיא למעלה ואינו אלא גילוי מילתא:

אמר עד אחד וכו'. כלומר מכאן אנו למידין אם אומר עד א' שנולד התינוק בשבת מלין אותו בשבת הבאה על פיו אע"פ שאינו אלא עד א':

חשיכה וכו'. וה"ה אם אמר עד אחד שנולד חשיכה מ"ש והרי הוא בן תשעה ואילו נולד בשבת הוה בן שמנה שאסר לטלטלו בשבת כדתניא בפרק רבי אליעזר דמילה סומכין על העד אחד ומטלטלין אותו בשבת הבאה ומ"ש עם חשכה לאו דוקא אלא ה"ה בשאר ימות השבוע אלא איידי דאיירי ברישא בשבת תני סיפא במ"ש על פום מלויתא. ע"פ הנשים המלוים את היולדת וההולכים עמה א"נ ע"פ אור הנראה בראשי ההרים כמו מליא בנצא הנזכר בבתרא:

איבריתא דזיהרא. ניצוצות של אור השמש שהוא ודאי לילה ושרי לטלטל:

על סוסיתא. מקום גבוה ואפילו לא הגידו אלא הנשים סומכין עליהן מצאתי ול"נ דסוסיתא היינו שהשמש מגולה שזהו סימן שהוא לילה כמו מן הסיסין שפירשו פקעיות של שתי א"נ שהשמש מזהיר ודמיא לסאסאה דשבלתא:

ולמה הוא אומר האיר עד שבחברון והוא אומר הין:

ומשני בא להזכיר זכות אבות. ששם האבות נקברים:

מתני' ולמה הוצרכו לכך. לעלות לגג ולראות:

עלה מאור הלבנה. צמח תואר הלבנה סמוך לשחרית:

ודימו. וחישבו:

והוציאוהו לבית השריפה. כשהבינו שנשחט בלילה:

והורידו כה"ג. מילתא באפי נפשה היא ואדלעיל קאי לאחר שהשיב הרואה הן הורידו כה"ג לבית הטבילה שהיה טעון טבילה קודם שישחוט התמיד:

מסיך את רגליו. כינוי לנקבים גדולים ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו וכן בשאול כתיב ושם מערה ויבא שאול להסיך את רגליו:

גמ' ופריך מאור הלבנה וכו'. כלומר מי מצי למיחלף בין מאור הלבנה למאור החמה הרי מאור הלבנה מתמר ועולה זקוף כמקל ומאור החמה מתפשט לכאן ולכאן על פני כל המזרח:

עד כדון וכו'. כלומר ותו בשלמא בסוף החדש ניחא דחיישו לכך שהלבנה צומחת בסוף החדש סמוך לעלות השחר אלא בתחלת החדש שאין הלבנה צומחת סמוך לעלות השחר למה עשו כך ומתני' משמע שעשו כן בכל יום:

מאילת השחר. משעה שכוכב נוגה מאיר והוא כוכב המאיר לשחר עד שיאיר המזרח והיינו עלות השחר ממש והוא כשיעור מהלך ד' מילין:

אדם. בינוני שמהלך ביום י' פרסאות הולך מזמן עלות השחר עד האיר המזרח ד' מילין:

ופריך מן סדום לצוער ד' מילין. בתמיה והא ה' מילין הן וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה:

היה מקדר לפניהן הדרך. היה משוה להן הדרך ומה שצריכין להלוך עתה על ההרים הוא מאריך הדרך אבל הדרך הישר והשוה אינו אלא ד' מילין:

כמו וכמו. דהוה מצי למכתב כמו השחר עלה וכתיב וכמו ללמד דבזמן אחר דדמיא לעלות השחר יצאו ואיזהו הוי אומר זה האיר המזרח ועד הנץ החמה:

מ"ד שהוא כוכב. המאיר השחר טועה דהא לפעמים הוא מקדים ופעמים הוא מאחר ואי כוכב הוא הוה ליה עת קבוע לצאת כשאר הכוכבים:

מאי כדון. אדלעיל קאי למה הוצרכו לכך הא ליכא למטעי בין מאור הלבנה למאור החמה ועוד בתחלת החדש מאי טעמא א"נ ה"פ אם כן דעלות השחר אינו כוכב אלא מאי הוא והראשון נראה:

כמין תרין דקרנין דנהור. כמין שני ניצוצות או עמודים של אור העולים מן מזרח הן מאירין בעולם כמאור החמה:

דלמא. מעשה שהיו ר"ח הגדול ור"ש בן חלפתא מהלכין בבקעת דבית ארבל בסוף הלילה:

בר ר'. כמו בריבי כלומר אדם גדול:

כך היא גאולתן של ישראל. כמו שהשחר מאיר מעט מעט תחלה אילת השחר ואח"כ עלות השחר ואחר כך האיר המזרח ואחר כך הנץ החמה ואחר כך השמש בצהרים כך היא גאולתן של ישראל מעט מעט ולא הכל בבת אחת:

כי אשב בחשך ה' אור לי. והדבר ידוע מי שיושב בחשך אם יביט באור הגדול פתאום יעורו עיניו אלא צריך לפתוח תחלה לו אור קטן ואחר כך יוסיף מעט מעט עד שיוכל לסבול אור גדול:

כך בתחלה ומרדכי ישב וגו'. מביא חמש מקראות נגד חמשה זמנים הנזכרי' למעלה שהאור מאיר עד נכון היום ומצאתי טעמים אחרים וזה נראה לי:

להפליג. לשהות:

ה"ג ומסיכה לא שעה קלה היא שנייה היא מסיכה ושעשו אותה כהפלגה. וה"פ דקשיא ליה א"ה דלשעה אינו צריךך טבילה למה תנן דמיסיך את רגליו טעון טבילה ומשני שאני מסיכה שעשו אותה כמפליג דהא צריך להסיח דעתו כדי לעשות צרכיו:

תני ישן. אפי' בבית המקדש טעון טבילה דאי בחוץ למקדש פשיטא וכי גרע מהפליג:

ופריך וישן. במקדש דתני דטעון טבילה למה לי הא אי אפשר לישן במקדש:

לא היתה ישיבה בעזרה. שנאמר לעמוד לשרת וכתיב העומדים שם לפני ה':

אלא למלכי בית דוד. שמצינו בהן ישיבה שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי וגו':

תיפתר. תפרש לברייתא שישן בסמיכה ולא ישב:

והא כתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. לרבי שמעון בן לקיש פריך איך קאמר רבי שמעון בן לקיש דאפי' למלכי בית דוד לא היתה ישיבה:

יישב עצמו בתפלה. הא דכתיב וישב היינו שהיה מיישב ומכוין דעתו לתפילה:

מתני' לעבודה. לאו דוקא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול כדמפרש בגמרא:

בקדש. לשכת בית הפרוה:

חוץ מזו. הראשונה שאינה באה חובה ליה"כ דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליה"כ כתוב בהן במקום קדוש בעניינא דאחרי מות:

גמ' כיני מתני'. כן היא פשטא מתני' דאין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אבל האמת:

לא סוף דבר. לאו דוקא לעבודה אלא אפי' שלא לעבודה רק שנכנס לעזרה טעון טבילה ל"א שלא לעבודה גמורה כגון למתן בהונות ולסמיכה:

מה מקום לטבילה זו. שטובל הטהור קודם שנכנס לעזרה:

מה אם בשעה שהוא נכנס מקדש לקדש. פי' שהכהן גדול פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן:

טעון טבילה. כדתנן חמש טבילות וכו':

מחול לקדש. זה שהוא ופושט בגדי חול ולובש בגדי קדש כ"ש שטעון טבילה:

ופריך לא צורכה אלא וכו' מחול לקדש יהא טעון טבילה. בתמיה וכי שמעינן כן מהאי ק"ו אדרבא נידוק איפכא דוקא מקדש לקדש טעון טבילה כדי שיהא היכר בדבר א"נ כיון דשניהם קדושים חמירא קדושתייהו ובעי טבילה משא"כ המשנה מבגדי חול לקדש:

א"ר שמי וכיני. וכן הוא הק"ו:

מה אם מקדש לקדש שאינו ענוש כרת. אם נטמא בפנים ויצא דרך ההיכל אינו ענוש כרת:

מחול לקדש שענוש כרת. אם נכנס מחול לקדש בטומאה אינו דין שטעון טבילה:

ופריך אפי' מקדש לקדש נמי יהא ענוש כרת. אם נטמא בהיכל ונכנס לפנים נמי חייב כרת אע"ג שכבר עמד במקום שענוש כרת:

כיי. כי האי:

דתנינן תמן. בפ"ב דשבועות:

השתחוה. לאחר שנטמא במקדש או ששהה בכדי השתחוייה חייב קרבן טומאה כ"ש אם נכנס מהיכל לפנים בטומאה דענוש כרת:

עד כדי. שיאמר המקרא הזה ויכרעו וגו':

מוסיף עד והודו לה' כי טוב. דכתיב בסיפים דהך קרא ויכרעו וגו':

עד כי לעולם חסדו. שהוא סוף הפסוק:

אלא מפני טבילת סרך. אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש בשם טבילה כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאים ויזכור אם יש טומאה ישנה עליו ושכחה ויפריש מלבא לעזרה היום עד שיערב שמשו אחר הטבילה:

תמן תנינן. ברכות פ"ג:

המשמשת. המטה שראתה נדה לאחר ששימשה צריכה טבילה אם באת להתפלל כדין בעל קרי:

ר"י פוטר. אע"ג דמעיקרא בת טבילה היתה:

מה חלק ר"י. דהכי תנן התם זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ור"י פוטר קס"ד כי פליג ר"י ארישא דוקא פליג דת"ק מצריך טבילה משום סרך טומאה דלמא שכח שהיה בעל קרי קודם הזיבה ואז ודאי צריך טבילה ומיבעיא ליה מאי טעמו דר"י אי משום דלא חייש לסרך טבילה או דלמר טעמא דר"י דאין טבילה זו מועלת שהרי עדיין טומאה חמורה עליה:

מה נפק מינה. כלומר מאי בינייהו:

ראה קרי. קודם הזיבה איכא בינייהו וה"ה דהוה מצי למימר המשמשת שראתה נדה איכא בינייהו אלא דניחא ליה לפלוגי ברישא:

דבר תורה היא. בטבילה זו חייב שהרי אינה משום סרך שכבר נתחייב בה מקודם זיבה:

מועיל הוא שהוא טובל. בתמיה הא ודאי אינו מועיל ואינו צריך טבילה:

ומשני כהדא דתני וכו':

הדא אמרה. זאת אומרת דטעמו דר"י לאו משום דלא ס"ל חששא דסרך טבילה אלא משום דטבילה אינה מועלת ובסיפא נמי פליג ר"י:

מתני' סדין של בוץ. כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ לפי שהוא רגיל לשמש בכל השנה בבגדי זהב:

ונסתפג. ונתקנח מתעטף באלונטי' של בגד לספוג מים שעל בשרו:

וקידש ידיו ורגליו. מן הכיור שצריך לכל חליפות בגדי היום קדוש לפשיטה וקדוש ללבישה וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא לא הוצרך קדוש ידים ורגלים על הפשיטה:

קרצו. מפרש בגמרא:

ומירק אחר. וגמר כהן אחר השחיטה לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכה"ג וצריך למהר ולקבל:

על ידו. בשבילו א"נ על ידו אחריו וסמוך לו כמו ועל ידו החזיק בספר עזרא:

גמ' עד שישחוט בו שנים וכו'. אין הכ"ג נותן לכהן אחר לגמור השחיטה עד ששחט הוא שנים או רוב שנים שהוא הכשר שחיטה:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דקתני הביאו לו את התמיד קרצו דמשמע שחתכו לשנים:

ה"ג בא בא:

נכוסה. קרץ הוא לשון שחיטה:

וחורנא אמר נסוחה. ואידך קאמר שהוא לשון עקירה ממקומו כדכתיב ונסחתם מעל פני האדמה:

מן הדא. מהא דתנן הביאו לו את התמיד קרצו שהוא לשון שחיטה:

מ"ד נסוחה. שפי' מגליינא שהוא מגלה אותן מאדמתם יליף ליה מדכתיב מחומר קורצתי גם אני שפירושו מחומר נבדל גם הוא:

מתני' קטרת של שחר כו'. מפרש בגמ' אסטניס. שגופו מצונן וקר:

מחמין לו חמין. מעיה"כ:

ומטילין. ביה"כ לתוך חקק בנין בית טבילתו:

שתפיג. להסיר צנתן במקצת כמו מפיגין טעמן:

גמ' יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר. והיינו עצים שנאמר ובער עליה עצים בבקר בבקר:

ופריך מעתה אפי' לדמו. של תמיד יקדים סידור שני גיזרי עצים:

תעשה. את הכבש הא' תעשה בבקר שיהיו עשיותיו קודם לשאר עשיות והיינו סידור שני גיזרי עצים:

וכתיב בקטרת בבקר בבקר. שנאמר והקטיר עליו אהרן קטורת הסמים בבקר בבקר:

מה כן קיימין. ולמאי איצטריך הך קרא אם להקדים הקטרת לאיברי התמיד והלח כעצים הן. איברי התמיד לא שייך בהו עשייה ואינן אלא כנותן עצים ע"ג המזבח ומהיכי תיתי לן לומר דקודמין לקטרת:

אלא כי. איצטריך קרא להקדים קטרת אפי' לדם התמיד:

עצים מכשירין. ומתקנין את הקטרת להקטירו עליהם:

הכי גרסינן איתא חמי דם קודם לעצים וקטרת קודם לדם ותימר הכין. וה"פ קשיא ליה בוא וראה דקאמר דם קודם לעצים דכתיב תעשה וקטרת קודם לדם דכתיב בבקר בבקר ואיך קאמרת דעצים קודם לקטרת אם כן על כרחך דם בתר עצים:

א"ר הילא לא. אין הדבר כן שהעצים קודמין לקטרת שאינן מכשירין וכדמסיק לפיכך איצטריך הך ברייתא לאשמועינן דקטרת קודם לדם:

הוון בעיי מימר. סברוהו למימר שהכשר הקטרת הן הגחלים לפיכך אמרו שהעצים קודמין ואמר רבי אלעזר מעלה עשן הוא המכשיר הקטרת אי נמי סברוהו למימר הגחלים הן המכשירין ועצים למערכה גדולה אזלי ולא לקטרת:

ונאמר בנרות מערב ועד בקר. שתהא הטבת הנרות העבודה האחרונה שבערב:

ופריך מעתה יואחר אף הקטרת. מנסכי ערבית ובמתני' תנן ושל בין הערבים בין איברים לנסכים:

תעשה. כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנםכים אף מנחת בין הערביים קטרת קודמת לנסכים:

הכא. לעיל גבי דם התמיד של שחר אמרת דדרשי' תעשה להקדים דם התמיד לקטרת והכא את אומר דמתעשה ילפי' לאחר:

תמיד של שחר בכלל מאוחר היה. דלא כתיב גביה אלא חד בבקר:

והוה ר' זעירא. משבח ליה לר' הילא וקרי ליה בניה של התורה כדכתיב אם לבינה תקרא וי"מ לשון בניין כמו אל תקרי בנייך אלא בונייך והראשון נ"ל:

עששות של ברזל. חתיכות עבות כמו עשת שן:

ופריך ולא נמצא כמכבה ביה"כ. שהמים מכבים הברזל:

שאין אבות מלאכות ביה"כ. בתמיה וכי סובר ר"י שאין כל אבות מלאכות האסורות בשבת אסורות ביה"כ:

אלא ר"י ור"ש אמרו דבר א'. כי היכי דסובר רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף ר"י סובר כן:

ופריך לא כן סבר מימר וכו'. לא כן אר"י בפ' במה מדליקין דף י' ע"א גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה ואר"י ר' יוסי ור"ש אמרו דבר א' דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הל"ל דשלשתם אמרו דבר א':

ומשני אלא מיסבור סבר ר"י שאין תולדת האש כאש. שהברזל שנתחמם מחמת האש אין המכבה אותו חייב עליו כמכבה את האש:

ופריך אלא כיני וכו'. אף דנימא דפליגי בתולדת האש אם היא כאש מ"מ מודה מיהא ר' יהודה דאיסורא מיהא איכא לכבותו:

ויחם לו חמין. מעי"ה דליכא שום איסורא בעולם:

טעמא דהאי תנא. כלומר טעמא דר"י דלא ניחא ליה בחמין שלא יאמרו ראינו כה"ג טובל במים שאובין שהחמין שאובין הן:

מתני' הביאוהו לבית הפרוה. לטבול טבילה שנייה עם שאר כל הטבילות במקום קדוש:

רבי מאיר אומר. פשט תחלה ואח"כ מקדש:

בגדי לבן. כתונת ומכנסיים מצנפת ואבנט שכל עבודות פנימיות היו בהן ועבודות חיצונים כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן כל השנה ובין כל חליפה וחליפה היה טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הכיור:

בשחר. בגדים שלובש הוא מפשתן של מדינת פילוסיא שהוא חשוב ומעולה:

ובין הערבים. ובגדים שלובש להוצאת כף ומחתה:

הנדיון. מארץ הודו:

גמ' מ"ט דר"מ. דכתיב ופשט את בגדי הבד ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו' והאי ורחץ היינו קידוש ידים ורגלים ושדינן האי ורחץ אפשיטה ואלבישה דבעי קידוש לאחר פשיטה דומיא דקידוש דלבישה שהוא לובש ואח"כ מקדש לכ"ע אף פשיטה פושט ואח"כ מקדש:

מה לבישה מקדש. לאחר שלבש אף קידוש דפשיטה כשהוא לבוש מקדש:

ע"ד דר"מ רחיצה חולצת. בתמיה דקס"ד דלר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש ואח"כ לבש וקשיא ליה וכי רחיצה בלבד תהא חציצה בין שני הקידושין:

ורחץ ולבש וקידש. וכדתנן במתני' אחת פשוט ואחת לבוש. כלומר בין הקידוש שבפשיטה בין הקידוש שבלבישה שניהן לבגדים שלובש תחת הראשונים הן דסובר ר"מ לכל לבישה דבגדי קדש בעינן שני קידושין ולר"מ קאמר ליה ונמצא דמתני' דלעיל דלא כר"מ דתני פשט ירד וטבל וכו' ולא הזכיר אלא קידוש א' ולר"מ כיון דבגדי קדש לובש צריך שני קידושין:

לבא. לעתיד:

אחת לבא ואחת לשעבר. קידוש דלבישה הוא לעתיד לבגדים שלובש וקידוש דפשיטה לבגדים שפשט ורישא כר"מ נמי אתיא:

שתיהן לבוש. ל"ג:

הכל מודים בקידוש ראשון שהוא לבא. לצורך לבישת בגדי קדש דלפשיטת בגדי החול ודאי שאינו צריך קידוש:

ה"ג מה טעם והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. בקידוש כתיב ודריש הכי דבר המעכב בזרעו כהנים הדיוטים דהיינו קידוש הראשון שבשעת כניסה נוהגת בכל הכהנים מעכבת באהרן ביה"כ דהא חוקה כתיב:

שהוא לשעבר. לבגדים שפשט דלבגדי חול שלובש אינו צריך קידוש:

מתניתא אמרה כן. שקידוש האחרון לפשיטה:

ר"י אמר. אמר קרא ורחץ בשרו במים ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עיכובא למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר דברים האמורים בפרשה וללמדך שאין קידוש ידים ורגלים מעכב:

ודכוותה לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים מעכבת. ל"ג:

ה"ג בד שיהו כפולים. וה"פ תניא בברייתא מדכתיב בד בבגדי כהונה ילפינן שיהו כפולים אע"ג דבד לחודיה משמע כמו מלבד ה"ק בגדים שנאמר בהן בד צריכין שיהיו של בוץ ובבוץ כתיב שש משזר דילפינן מיניה שיהו חוטין כפולין ששה:

וקיימינה. ואוקימנא דברייתא זו אתייא דלא כר' יוסי דבסמוך:

לא נחת. לא ירד לבית המדרש אח"כ קם עם ר"ז וא"ל מה חידוש היה בבית המדרש היום:

ה"ג א"ל בד שיהו כפולים וכו':

שתי כתנות לכל א' וא'. דכתנות לשון רבים משמע וכדמסיק ושמעי' שיהו כפולין:

למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן אחד אין עושין אלא כתונת אחד הרי דלר' יוסי לא בעינן כפולין:

בד שיהו חדשים. כך שנוי בברייתא ודריש הכי שיהו כשעה שהיה בבדי פשתן:

ופריך אם ללמד דחדשים דוקא בעינן אבל שחקים פסולים והא תנן ולבשם אפי' שחקים:

במחלוקת. הך ברייתא שנויה במחלוקת דרבנן ורשב"ג והא דדרשינן שיהו חדשים לאו למעוטי שחקים אלא שלא נשתמש בהן להדיוט מעולם כרשב"ג ודלא כרבנן:

עור שעיבדו לשם קמיע. ושלאי לשם מזוזה אפ"ה כותבין עליה מזוזה דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה:

רשב"ג אוסר. דבעי עיבור לשמה וה"ה לענין בגדי קדש פליגי וכדמסיק:

הוינון סברין. היינו סוברין הא דפליגי ת"ק ורשב"ג היינו להדיוט כלומר למזוזה אע"ג דמצוה נינהו מ"מ צורך הדיוט הוא אבל לצורך גבוה כגון לבניין בה"מ ובגדי כהונה כ"ע ל"פ דבעינן לשמן:

מן מה דתני וכו'. מוכח דפליגי נמי לגבוה:

צריך שתהא חציבתן בקדש. דהיינו לשם קדש:

ובקדש יחצבו. כלומר אע"ג שהתחיל לחצוב לשם קדש לא מהני עד שיהא כל מעשיהן לשם קדש:

במחלוקת היא. הך ברייתא כרשב"ג אבל רבנן פליגי וסוברין דאבני קדש ובגדי קדש אין צריכין חציבה ואריגה לשמה וכדתניא באידך ברייתא:

מותר להשתמש בו הדיוט. דהזמנה לאו מילתא היא. שמעינן מיהת דאע"ג דנשתמש בו להדיוט מותר אח"כ לגבוה ופליג אברייתא דבד דבעינן שיהו חדשים:

ופריך והתני העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט. והך ברייתא כרבנן דלרשב"ג מאי אירי' העושה לגבוה הא כל כלי גבוה היו אסורין להדיוט מעולם וקשיא לברייתא קמייתא דתני עד שלא נשתמש לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט:

ר' חנניא וכו' עד ר' חונה ל"ג ליה וכפל ענין הוא:

תיפתר. הא דתנן העושה כלי לגבוה אל ישתמש בו הדיוט היינו שנעשה הכלי מתרומת הלשכה לפיכך אסור להדיוט:

כלי שרת. הנעשים לגבוה מאימתי הן קדושין:

מיד. אפי' את"ל דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא גבי הקדש גבוה שאני דאיכא הזמנה בפה בקדשי מזבח וקדשי בדק הבית:

או בשעת תשמיש. בשעה שנותנין בהם דברים קדושים:

ה"ג כאחד הן קדושין ומתקדשין. וה"פ בתמיה וכי אפשר שיתקדש ומקדש:

ניחא של משה וכו'. בשלמא בשל משה לא קשיא שהם נמשחו בשמן המשחה ומשיחתן מקדשתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם:

ברם של שלמה. אלא בכלים שעשה שלמה קשיא וכי כאחת הן קדושין ומתקדשין:

ומשני בכניסתן לארץ. היו נותנין מתוך של משה לכלי של שלמה. ובזה נתקדשו שמה שניתן לתוכו כבר נתקדש בתוך כלי משה:

ופריך לא היה שם של משה. כגון בעלייתן מן הגולה וכי כאחד הן קדושין ומתקדשין א"נ ה"ק ואם א"א שלא היה שם של משה אין לבטל בשביל כך עבודת המזבח והראשון נראה:

ומשני בעלייתן מן הגולה. היו נותנין מתוך של שלמה לתוך כלים החדשים והן מתקדשין:

ופריך לא היה שם של שלמה. ע"כ לומר שכא' הן קדושין ומתקדשין:

אסורים בהנאה דגמר שם שם מעגלה ערופה דבמת כתיב ותמת שם מרים ובעגלה ערופה וערפו שם העגלה מה ע"ע בהזמנה אסורה בהנאה אף במת הזמנה מילתא היא:

לשם חי. לכשימות יקבר בו:

ולשם מת. שכבר מת:

לפני מטתו של מת. מפני צערו רוצה לאסור על עצמו ממונו:

אסור בהנייה. דמת תופס ד' אמות ונחשב כאלו הוא על המת עצמו:

ופשט ורחץ ולבש. הטיל הכתוב ורחץ בין ופשט ולבש ליתן רחיצה לפשיטה ורחיצה ללבישה:

במקום שאינו טעון טבילה. כל ימות השנה הבא לעבוד אין טעון טבילה מדברי תורה אלא מדברי סופרים לזכור טומאה ישנה:

טעון קידוש. דכתיב בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו:

מקום שטעון טבילה. ביה"כ לכל חליפות בגדים:

מה לבישה בקידוש. דנפקא לן בק"ו מטבילה:

לא מסתברא אלא. למידרש ההיקש בהיפך:

מה פשיטה בקידוש ידים ורגלים. שנא' ופשט ורחץ אף לבישה בקידוש:

ופריך ואין שני של פילוסין. כלומר הגרוע שבפילוסין טוב הוא כמו הטוב שבהנדוין ולמה קאמר שלבש בין הערביים הנדויין דוקא כדי שיהיה חילוק בין שחרית לערבית היה ראוי ליקח השני של פילוסין וחילוק גדול ביניהן ועדיף מן הנדויין:

ומשני משום מילה דשמעה פרוטי. התנא קא משמע לן דבר בפרוטרוט דאפי' הנדויין שרי וכל שכן השני של פילוסין:

תמן תנינן. במנחות פרק ט':

הראשון שבראשון. השמן הראשון היוצא מן הזית הראשון כלומר מן הגבוה שבעצי זית:

אין למעלה ממנו. ליכא דעדיף מיניה והוא הראוי להקדים שנאמר ממבחר נדריך:

השני. שבזית ראשון והראשון שבזית השני שוין:

ופריך וכי אין השני שבראשון. עדיף מהראשון שבשני ואיך קאמר שהן שוין:

משום מילה. דשמעה פרוטי. מפרש דבר הברור דלענין מנחות הראשון שבשני והשני שבראשון שוין ולא אמרינן דהואיל וראשון הוא יקדימנו קא משמע לן דשוין וממילא ידעינן דמצוה להקדים השני שבראשון:

מאי כדון. ומאי טעמא של ערבית גרוע משל שחרית:

בד ד' פעמים. שיהא מן המובחר שבבד:

שהיה. בשרו נראה מתוכה כאלו הוא ערום:

מילא את הכתונת מים. ונסתמו הנקבים גם כהה בו הלבנונית והזכות שהיה בו ולכך סבב את המזבח שבעה פעמים כדי שייבש מיד מחום המערכה שבגדי כהונה המטושטשין פסולין לעבודה:

מתני' ראשו לדרום ופניו למערב. בדין היה שיהיה ראשו להיכל ואחוריו למזבח אלא שמא יטיל גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח לפיכך היה ראשו לדרום וזנבו לצפון דהכי שפיר טפי ואמצע גופו בין האולם ולמזבח ועוקם ראשו שיהיה פניו למערב:

והכהן עומד. אחוריו למזרח:

גמ' עד כנגד כל המזבח. בצפון שהן ל"ב אמה. שהמזבח ל"ב אמה מקום זה קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים אבל שלא כנגד המזבח לצד מערב ולצד מזרח אע"פ שהוא צפון העזרה אינו צפון לשחיטה דבעינן על ירך המזבח כדכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה:

מכנגד בית החליפות וכו'. שרוחב האולם עודף ט"ו אמה לצפון וכנגדו לדרום ומשך אותו עודף אינו אלא עשר אמות ממזרח למערב ואותו עודף קרוי בית החליפו' שהיו בהן כ"ד חלונות חלון לכל משמר ששם גונזי' סכינים של קדש וסכין קרי חילף בלשון ערבי:

ה"ג ועד כותל העזרה הצפוני. וה"פ ואויר שבין צפון כותל העודף לבין כותל העזרה:

אר"י לא מצאנו שחיטה כשרה בזר. ל"ג ליה:

ה"ג בכל אתר הוין תניי זורק חוץ מפרה הוון תני שוחט. וה"פ בכל מקום תני שזורק פסול בזר אבל שחיטה כשרה בזר אבל בפרה תיתני אפילו שחיטה פסולה בזר:

לא מצאנו. בשום מקום דשחיטה פסולה בזר אפילו בקדשי פנים וכ"ש פרה דקדשי חוץ היא:

מה הזייה לא הוכשרה באשה כבאיש. דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור איש ולא אשה:

אף שחיטה לא הוכשרה באשה כבאיש. וכיון דשחיטת אשה כשרה בכל הקדשים ופסולה הכא ה"ה שחיטת זר פסולה כאן:

ופסולה באשה. אף אתה אל תתמה על השחיטה אף ע"ג דפסולה באשה כשרה בזר:

א"ל תמן. גבי הזיי' לא כתיב כהן:

וליידא מילתא. ולאי זה דבר כתיב איש להכשיר הזר דמסברא איש ואשה שוין אלא ודאי למעט אשה:

ברם הכא. אבל כאן בשחיטה כתיב ושחט אותה לפניו ואי ממעטין אשה ע"כ לומר דאאלעזר קאי וכי היכא דממעטינן מיני' אשה ממעטינן נמי זר ואי מכשרינן זר דדרשינן שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה א"כ אשה נמי תיכשר:

צריך כהן. שנאמר ושחט אהרן את פר החטאת אשר לו וכתיב חוקה בסוף הפרשה לעכב:

ופריך ולמה לא אמר. דגם שעיר של יום הכפורים צריך כהן:

דו קריא וכו'. דהא קרא כתיב ושחט את שעיר החטאת וגו' והביא את דמו וגו' מה הבאת דמו לפנים דוקא בכהן אף שחיטה בכהן ל"א משני כיון דכתיב בקרא ושחט והביא לא איצטריך ר"י לאשמועינן דשעיר צריך כהן בשחיטה:

ובשנייה. בוידוי שנייה שמתודה על פרו כדלקמן פ' טרף בקלפי וי"מ בשנייה אנא בשם כפר נא וכו':

ואומר. בשעיר המשתלח עוונות תחלה ואחר כך פשעים ואח"כ חטאים:

המרדים. העושה להכעיס:

הוא חוזר ומתודה וכו'. בתמיה אם על זדונות ימחלו לו א"צ לבקש שוב על השגגות:

אלא מכיון וכו'. משה התפלל כשיתוודו על העונות ועל המרדים יהיו לפניך כשגגות:

ששה בשני וידויים שהתודה על הפר:

וג'. בוידוי השעיר:

וא' בגורלות. ואומר לה' חטאת:

הקרובים. העומדים סמוך לכה"ג בשעה שמזכיר השם היו נופלין על פניהם:

הרחוקים. לא נפלו על פניהם ואלו ואלו אומרים בשכמל"ו:

אלו ואלו. כלומר אפי' הקרובים לא היו זזים מבית המקדש עד שנשכח מהם השם המפורש ולא ידעו מה שמעו:

זה שמי לעולם. כתיב חסר וקרינן לעלם שיהא נעלם מרוב בני אדם:

בראשונה. היו הכהנים גדולי' אומרים השם המפורש בקול רם:

משרבו הפרוצין. שהיו משתמשין בו אע"פ שלא ידעו אותו על בוריו א"נ שהיו מחללין יה"כ והיו כותבין אותו מיד כששמעו:

ושמעתיו. לשם בן י"ב שהיה הכה"ג מבליע אותו. בנעימות שמנעימים שאר הכהנים היה הכה"ג מבליע אותו שלא ישמע ובשאר ימות השנה איירי א"נ בשם בן ד' איירי ביה"כ ובנעימה שהיו הכהנים מנעימים בשכמל"ו היה מבליע אותו:

מקלל. לבנו בשם המפורש ומת:

אמר. הפרסי שהפסיד שני דברים שהלך בנו וגם אחד שמע ממנו השם המפורש:

אמר. ר' איניוני לר' חנינא בא ואמסור לך השם המפורש:

עאל. נכנס בנו של ר"ח תחת המטה לשמעו גם הוא והיה הבן מתעטש ושמע ר' איניוני קולו אמר מה אתם נוהגין כאן מנהג רמאות זיל לא אמסרנו לא לך ולא לברך והי"מ פי' בהיפך וכאשר פירשתי נ"ל:

חד. רופא היה בציפורי:

ומאן דרגיל ליה ומי שבקי בשם המפורש אינו יכול לאכול וליהנות מן בני אדם דצריך קדושה יתירא א"נ שמא יבא לידי קטטה עמהם ויקללן בשם:

מתני' בא לו למזרח. חוזר לאחוריו לצד מזרח סמוך לפתח שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזר' כדכתיב והעמיד אותם לפני ה' אבל לא לקרבן כ"כ לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו והיו מקריבין אותו כדתנן לקמן הביאו לו את השעיר שחטו וכו':

לצפון המזבח. כלומר משןך מכנגד המזבח לצד צפון שיהא כנגד אויר שבין מזבח לצפון דאע"ג דלא שחיט ליה הכא מ"מ כל מעשיו טעונים צפון:

וקלפי. כלי עץ חלול:

של אשכרוע. ברוש והוא מין עץ חשוב:

בן גמלא. יהושע בן גמלא כשנתמנה בכהונה גדולה עשאן של זהב:

בן קטין. כה"ג היה:

עשה י"ב דד. ליציקת המים:

מוכני. גלגל לשקעו בבור שיהו מימיו מחוברים בבור ואינן נפסלין בלינה:

נברשת. מנורה:

שפרשת סוטה כתובה עליה. ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנה פרשת סוטה:

נקנור נעשו נסים לדלתותיו. שם האיש נקנור ונס שלו מפורש בגמ' גר"ש. גרס שם:

גמ' בהלכתא עיליתא עד מקירו וכו'. פי' גמרו של ברייתא זו בהלכה העליונה וכוונתו על הא דלעיל דף י"ז והמעתיקים הם שקצרו הברייתא:

הסגן אומר. לכהן גדול בגורל של יום הכפורים אישי כהן. גדול הגבה ימינך:

הסגן בימינו. כשנכנסים להגריל או בשאר ימות השנה כשהולך הכה"ג:

הניף הסגן בסודרין. וידעו הכהנים שהתחיל המנסך לנסך וידברו בשיר שאין אומרים שירה אלא על היין:

אחז הסגן בימינו. כשהכה"ג מקריב היה עולה בכבש והסגן בימינו וכשהגיע לחצי הכבש [אחז] הסגן בימינו. והעלהו:

עד שהוא נעשה סגן תחלה. כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה:

אבדו מהו לעשות תחתיהן של זהב. או של אשכרוע דוקא:

ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן מעלין בקדש ולא מורידין והאי העלאה היא שעושין אותן של זהב:

ויעשו דדין זה ע"ג זה. דבמתני' משמע שהיו השנים עשר דד בהיקף הכיור ופריך ולמה לא עשאן בשני סדרים דזה הוא נוי טפי:

כיום מרובה של תמיד. הני שנים עשר דד נעשו כדי שיקדשו בבת אחת שנים עשר כהנים העוסקין בתמיד בשבת שבתוך החג שהוא יום המרובה כדאמרינן לעיל בפ"ב ואלו היו בשני שורות לא היו יכולין לקדש בבת אחת אע"ג דתני לעיל י"ג כהנים לא עשה דד לשוחט שהשחיטה כשרה בזר:

העליון משום כלי וכו'. שהכיור היה כשני כלים חלק העליון בפני עצמו וחלק התחתון בפני עצמו והעליון היה נפחת לתחתון וקאמר בשלמא בעליון היו יכולין לקדש דלאו כלי הוא כיון שנפחת אלא התחתון וכי אין בו משום שהוא אויר כלי בתמיה וכיון דכלי הוא אינו ראוי לקידוש דסובר המקשה דקידוש ידים ורגלים לכהנים בכל יום וקידוש ראשון דכה"ג ביה"כ צריך להיות כעין מקוה ולא מתוך כלי כדלקמן בפ' טרף בקלפי:

והיו רגלי. הכיור שבדרום פחותים כרמונים שהוא שיעור לבטלו מכלי:

הים. שעשה שלמה:

בית טבילה לכהנים הוא. היה כשר לכהנים לטבול בו:

והים וכו'. כלומר כדכתיב והים לכהנים לרחצה בו ושמעי' דלא בעינן כלי:

ופריך ולאו כלי הוא. ואיך כשר לטבול בו דהא אין טובלין בכלים שנאמר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מקוה דומיא דמעיין שאין בו תפיסת ידי אדם:

ומשני אמת המים. היתה נמשכת לתוכו ע"י רגליו שבדרום שהיו נפחתים כרמונים לבטלו מתורת כלי:

מקום שאוגרין בו דמו של טלה. והוא מזרק שמקבלין בו דמו של טלה ולשון נוטריקין הוא אגר טלה:

מקום שאוגרין בו דמו של פר. מזרקי' לדם הפר ודריש אלף כמו ואלפיך שהוא פר בן בקר ולפי שדמו של טלה מועט היה של זהב ודמו של פר מרובה משל טלה לכך היה של כסף:

אלו הסכינים. שכן הוא בלשון ערבי א"נ שמחלפין מחיים למיתה:

כי האי דתנינן תמן. מדות פ"ו:

קונביתא. הוא כעין מנורה אלא שהוא בעיגול והיינו כמו אלו שאנו קורין לאמפ"א:

תרגם. אונקלס לקבל למפר"ס והוא כמו למפו"ן שלנו:

שבשעה שהיתה החמה זורחת. עלה נברשת:

היו הניצוצות. הן זהרורין שהחמה זורחת מן המזרח ונוטה על פתח ההיכל שהיא לצד מערב:

והיו יודעין שזרחה החמה. והגיע זמן ק"ש כותיקין שקורין עם הנץ החמה:

אל"ף בי"ת וכו'. כלומר ראשי תיבות של פרשת סוטהאבל לא כל התיבות דאין כותבין תורה מגילה מגילה:

ככתב שכאן. על הטבלה כן כתב במגילה של סוטה:

לא מעובה וכו'. הכתב של המגילה לא עב ולא דק מהכתב שעל הטבלא אלא בינוני:

ומשני פתר לה כאלף שכאן וכו'. כלומר הכתב שבמגילה היה ככתב שעל הטבלא לא עב ולא דק אלא בינוני:

נקנור. שם איש שהלך להביא דלתות לשער המזרח שבעזרה מנחשת מצרים ונעשו לו ניסים כדמסיק:

והטילוהו בים. להקל ממשאן:

ובקשו להטיל עוד שני. שעדיין לא עמד הים מזעפו:

וגייפו. וחיבקו להדלת השני:

והיה בוכה ומתאבל. על הראשונה שאלו מסר גם עליה נפשו לא היתה נאבדת ממנו:

ללמינה של יפו. לנמל של עיר ששמה יפו:

כי האי דתנינן תמן. בפרק ב' דמדות:

כל השערים שהיו שם. בבית המקדש נשתנו להיות של זהב כשהעשירו:

מצהיב. ומאיר יותר משל זהב:

מתני' בן לוי. כלומר מן הלוים:

פרק. הכרעת קול נעימה:

על מעשה הכתב. קושר ד' קולמסין בד' אצבעותיו וכותב שם בן ד' אותיות כאחת ו"ה רמז לענין היחוד שלם וסלוק השינוי משמו ית':

גמ' וברדייתו. לרדותו מן התנור:

היו מסיקין מבפנים. בתוך הדפוס שהיה הלחם בתוכו שכך שנינו במנחות ג' דפוסין היו שם נותנו לדפוס ועדיין היה בצק וכמין דפוס היה לה בתנור וכו' והיה הלחם דבוק מבחוץ לדפוס והיה נאפה יפה שהחום שולט בו משני עבריו שגם בתוך הדפוס היה אש:

ואלו. אנשי אלכסנדריאה לא היו בקיאין לרדותו מן התנור אם הוא דבוק חוץ לדפוס והיו דובקין אותו בתוך הדפוס הראשון ולא היה נאפה כל צרכו ונתעפש:

למענהו. לכבודו שלא יהא לחם שלחנו מנוול בעיפוש:

י"ב מנה היו נוטלים. כל יום מתרומת הלשכה:

שלא יהו אומרים ממעשה וכו'. וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל:

היתה מתמרת ועולה. היה העשן עולה זקוף כתמר ומתפשט בשמי קורה ואח"כ יורד:

היתה. מתפשטת מיד למטה בתחלת עליית העשן:

ממקום אחר. שלא ידעה מנהגם:

היה פוסק עמה שלא תתבשם. דהמדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה לכך התנו עמה קודם הנישואין:

לרבות כבודם. שלא ימצאו בקיאין זולתם:

נתמעט כבודם. בחרבן הבית:

וכבוד שמים נתרבה. הא אלקינו הא קשוט דאפילו לביתיה לא נסיב אפין:

על הכבוד המתוקן לצדיקים. בבנין דלעתיד:

הרי מעלה עשן לנגדי. ונזכרתי ע"י כן בחרבן הבית וגם בכבוד הצדיקים שנאמר בישעיה ועל כל מקרחיה ענן יומם ועשן וגו' ועשן זה ע"כ היה כמעלה עשן דאל"כ איך ישבו בחופה מפני העשן אלא ודאי שהיה העשן מתפשט למעלה חוץ לסכך:

המגילה הזאת. שכתובין בה סימני הקטרת איך להכירן וסדר פיטומו:

זלגו דמעיו. בזכרון החרבן אי נמי על שחשדו אותן שמעשיהן שלא לשם שמים וכדאמרינן לעיל בפ"ק גבי כה"ג נ"ל:

מצאו מתלא. טעם למה לא למדו לאחרים מעשיהן:

חוץ מבן קמצר. דלא נפקא מידי לעכו"ם אם כותב בפעם אחת או לא:

כי האי דתנינן תמן. שקלים פ"ה:

ר' חזקיה אמר. דר' סימון ורבנן פליגי למה לא מנה התנא אלא אלו:

כשירי כל דור ודור. כשירים שהיו כל ימי עמידת הבית:

משלך יתנו לך. כלומר לא משלהם הוא אלא מזונות קצובים לך מן השמים:

ובשמך קורין אותך. לא ידאג אדם לומר פלוני מקפח פרנסתי כי על כרחם בשם וקראוך לבוא ולשוב במקומך. ואין שכאה לפני המקום. שישלם לעושי רעה:

ואין אדם נוגע במוכן לך. משיגיע זמן מלכות לעמוד לא יתעכב אפי' רגע אחת:

הדרן עלך אמר להם הממונה