מתני' טרף בקלפי. חטף ולקח פתאום בחטיפה:

בקלפי. ששנינו למעלה וקלפי היתה שם ולמה בחטיפה כדי שלא יתכוין להבין במשמושו איזהו של שם ויטלנו בימין לפי שסימן יפה היה כשהיה עולה בימין:

והעלה שני גורלות. א' בימין וא' בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין וא' לשמאל ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין ושעלה בשמאל על שעיר של שמאל:

לה' חטאת. שם המפורש היה מזכיר כדאמרינן לעיל בפ' אמר להם הממונה:

והן עונין אחריו. כשמזכיר את השם:

גמ' לא סוף דבר קלפי. לאו דוקא מקלפי היה צריך ליטול הגורלות אלא אפי'מסלים היה כשר:

כדי לעשות. פרסום לדבר שהיא כלי שלא היו צריכין לה במקדש לדבר אחר זולת גורל השעירים:

ופריך ויביא שני חוטין וכו'. למה דוקא גורלות והן שני חתיכות עץ שהיה חקוק על האחד לה' ועל השני לעזאזל וקשיא ליה מה לנו לחקוק השם יתן לתוך הקלפי חוט לבן וחוט שחור ויאמר זה לשם וכו':

שיהא ניכר שהוא לה'. ולפעמים אזל ליה הלבנונית או השחרות שבחוטין ואינו ניכר:

ופריך ויביא צרורות וכו'. שבהן ניכר השחרות והלבנות לעולם:

שיהא ניכר שהוא לה'. והרואה הצרורות אינו יודע איזהו לה' ואיזה לעזאזל:

ופריך ויכתוב. על הצרורות ולמה דוקא עשו של עץ ולא הכשירו כל דבר:

שיהא ניכר לעולם. וצרורות הם נשברים ואינן ניכרים:

הדא אמרה. זאת אומרת שהיה חקוק על הפתקאות תיבת לה' ותיבת לעזאזל דהא בעינן שיהא ניכר לעולם ואי בכתב לחוד לא סגי דפעמים שנמחק:

מה שזה מעלה. מקלפי של תחומין וזה מעלה מקלפי של שבטים כנגדו זכה אותו שבט באותו תחום:

באורים ותומים. וכל שבט ותחום שהיה עולה מקלפי היה בולט שם השבט והתחום באורים ותומים:

ובכספים. מי שעלה בחלקו סמוך לירושלים היה מעלה בדמים למי שחלקו רחוק וה"ה לשאר דברים:

לפני ה' אלו אורים ותומים. דע"י שמות קדושים המונחים בתוך החשן היו מחירים דבריהם:

לא היתה א"י מתחלקת לעולם. שהיה כל א' בורר לעצמו חלק יפה ולא היו מתרצים בהטלת הגורל:

ג' חינין הן. שנתן הקב"ה לישובו של עולם:

חן אשה בעיני בעלה. ואפי היא מכוערת נושאת חן בעיניו שאילולי כן לא היו נישאות וגם בעליהן לא היו מזדקקין להן:

חן מקום בעיני יושביו. אפי' הוא רע כדמצינו באנשי יריחו:

חן מקח בעיני לוקחיו. כי לולי זה היה בטל רוב המשא ומתן והוא צורך קיום העולם:

שהוא בושר בחלקו של חבירו. בוסר בסמ"ך פי' כל א' חלקו של חבירו מבוזה בעיניו ואינו חפך בו. ובזה ומתרגמינן ובסר:

נגע בהן. בגורלות כשהן למטה בקלפי וקודם שהעלה אותן נתערבו ואינו יודע באיזהו עלה לה' ובאיזהו עלה לעזאזל:

אין השעירים כמצותן. ופסולין דהעלאה מתוך הקלפי מעכבת:

ומשהעלה. את הגורלות חוץ לקלפי ונתערבו אח"כ קודם שהניחן על השעירים כשרים דהנחה על השעירים אינה מעכבת:

ובעלייתו נגע בהן ונתערבו. ל"ג:

אמר. הכהן אם של שם יעלה בימיני יקדש זה שעל ימיני דבריו קיימין וזה שעל ימינו קודש דה"ז כמצותו וכן אם אמר אם של שם וכו' ה"ז קדש אע"ג דטפי ניחא ליה שיעלה בשל ימין אפילו הכי של שמאל קדש דהא מכל מקום אהני הגורל לקבוע שם:

לא יקדש אלא זה שעל ימיני או שאמר לא יקדש אלא זה שעל שמאלי:

לא קדש. שהרי לא אהני הגורל ולא מידי:

מפני מה. כלומר מאי טעמא לא קדש:

קובען בפה. מפני שאין קביעתן אלא בפה ולא בגורל ובקרא כתיב ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין קריאת השם עושה חטאת:

אמרה התורה. ונתן אהרן על שני השעירים גורלות:

גורלות של כל דבר. של כסף ושל זהב ושל עץ ושל אבן דה"א דבעינן דוקא של זהב דומיא דציץ קמ"ל דכל מילי כשר:

יכול יתן שני גורלות על זה וכו'. וה"ק קרא ונתן על כל אחד מהשעירי' גורלות:

ת"ל גורלות גורל א' לה'. מדלא הדר לכתוב גורלות לה' אלא גורל בא למעט שא"צ אלא גורל א' לכל א':

יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה וכו'. כדי לקיים גורלות ואיזה שירצה יעשה לשם:

תלמוד לומר גורל א' לה'. מדכתיב א' לומר שלא יתן על כל א' אלא א' של שם וא' של עזאזל:

ופריך ולא דא קדמייתא. כלומר ולאו אימעיט הא מדכתיב גורל דמשמע שלא יעשה אלא גורל א' של שם וא' של עזאזל:

ומשני כיני. כן היא הברייתא יכול שלא יעשה אלא גורל א' לה' וא' לעזאזל אלא שאף על פי כן יתן שניהם על כל א' כדי לקיים קרא כדכתיב גורלות ואותו שעלה עליו השם יהיה לה':

תלמוד לומר גורל א' לה'. דהאי א' מיותר ללמדך שלא יתן על השעירים יותר מגורל א':

קדש מלמטן ושם מלמעלן. שהיה כתוב יו"ד ה"א בסוף שיטה ראשונה וקדש (לה') [ל] בתחילת שיטה שנייה ונקרא יפה כמלך שהוא יושב על קתדרון שלו שהשם הוא למעלה מן הלמ"ד כזה ודכוותה גבי גורלות של יוה"כ היה כתוב גורל א' ל' מלמטה ושם מלמעלה:

אני ראיתיו ברומי. שנכנס לאוצר מלך כדאיתא במעילה במעשה דבן תלמיון:

ונתן אהרן. לכתחילה הנתינה באהרן אבל בדיעבד כשר אפי' אם נתן זר:

**אם העלה זר.**הגורלות מתוך הקלפי פסול:

ופריך קל וחומר. שתהא העלאה כשרה בזר ומה וכו':

(ומשני) לא צורכא דלא. לא צריכא למימר אלא בהיפך:

ה"ג נתינה שאינה מעכבת אם נתן זר כשר העלייה שהיא מעכבת אם העלה זר פסולה:

ואמר ר"י וכו'. כלומר וכן אר"י:

העלייה מתוך קלפי מעכבת עבודה שאין השעירין מתפרשין זה לשם וזה לעזאזל אלא ע"פ הגורל לפיכך צריך לראות איזה עולה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו וכן בשמאל דכתיב עלה עלה תרי זימני:

אין נתינת הגורלות על שני השעירים מעכבת שאפילו לא הניחו עליו כשר שהרי הוקבעו בגורל:

קובען אפילו בפה. כלומר אף העלייה אינה מעכבת ואם יאמר הכהן זה לשם וזה לעזאזל הוקבעו בלא הגרלה שאין הגרלה מעכבת אלא שחיסר מצוה:

סברין מימר. סברוהו למימר לר"י יכול לקבוע אחד היום לה' ואחד למחר לעזאזל:

ה"ג על דעתיה דר"י לאיזה דבר נאמר גורלות. וה"פ כיון דקובען בפה למה נאמר גורלות. ומשני למצוה:

ואין השם. שקורא עליו בפיו עושהו חטאת וקשיא לר"י:

פתר לה. תפרש לברייתא זו במצליח בגורל ושל שם עולה בימינו הוא יודע שהחטאת מקובל ורצוי:

לא הגריל ולא נתוודה. על השעיר המשתלח כשר אלא שחיסר מצוה דכתיב והתודה עליו וגו' בבבלי משני תני לא הניח ולא התודה:

לה'. כתיב והשעיר אשר עלה עליו הגורל לה':

שיהא פסול משום מחוסר זמן. כגון ששחט אמו היום לחולה או שאינו בן שמנת ימים דבעינן שיהא ראוי לה':

ואתיא. הך ברייתא כי האי דאר"י שקובען אפי' בפה ואפילו קבע א' היום וא' למחר נמי כשר וקמ"ל קרא דבשעה שהוא קובע השעיר לעזאזל לא יהא מחוסר זמן אף על גב שלמחר ביום הכפורים לא יהיה מחוסר זמן בעינן שגם בשעת קביעת הפה לא יהיה מחוסר זמן:

ה"ג על דעתיה דר' ינאי לאיזה דבר נאמר לה' וחש לומר שמא יעלה לשם. וה"פ אלא לרבי ינאי ל"ל קרא תיפוק ליה אין קביעת השעירים אלא בגורל א"כ פשיטא דבעינן שלא יהא השעיר המשתלח מחוסר זמן דהא איכא למיחש שיעלה המחוסר זמן לשם:

פתר לה. תפרש לברייתא:

ברוצה להגריל. ואם יעלה המחוסר זמן לה' יחזור ויגריל בתחלה קמ"ל קרא דאסור לעשות גם שעיר המשתלח מחוסר זמן וה"ה דהוה מצי לשנויי דאיצטריך קרא בשכבר הגריל ואח"כ נעשה מחוסר זמן כגון שנשחטה אמו היום לחולה:

חייב. כרת משום שחוטי חוץ:

אר"ח. ולא פליגי:

ה"ג מ"ד חייב בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ מ"ד פטור בשקרב השעיר הנעשה בחוץ. וה"פ אם לא קרב השעיר הנעשה בחוץ כל א' היה ראוי להקריבו לחטאת של מוסף יום הכפורים האמורה בפ' פנחס ואם כבר קרב שעיר מוסף תו לא חזי לקבל בפנים ואין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ וא"ת הא ראויין לשעיר הפנימי י"ל כוון דמחוסרין הגרלה שהיא מעכבת והיא כעין מעשה בגופן לא נקראים ראויין לפנים:

ר"ח. רצה לדמותן לפסח בשאר ימות השנה ששחטו בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו דחייב הואיל וראוי לפנים שלא לשמו ה"ה הכא נמי אמרינן הואיל וראויין לשעיר הנעשה בחוץ:

ולא דמיא דא"ר מנא כו' תרווייהו אמרין. דשאני פסח שעבר זמנו דלא בעי עקירה אלא מאליו משתנה לשם שלמים:

ברם הכא. אבל כאן אינו נעקר שם שעיר הפנימי שהיה עליהן מתחלה שקנה אותן לשמו [אלא] ע"י השחיטה ולא אמרינן הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ:

מאי כדון. אלא במאי פליגי:

ה"ג מ"ד חייב סברין מימר אין הגרלה מעכבת מ"ד פטור סברין מימר הגרלה מעכבת. וה"פ כיון דאין הגרלה מעכבת מיד ראוי לפנים הלכך חייב ומ"ד פטור כיון דהגרלה מעכבת אין ראוי לפנים שהרי הן מחוסרי זמן ומעשה בגופן כדפרישית:

ופריך כלום יש כאן לשם. שראוי לפנים אלא אחת ולמה יהא חייב על שתיהן:

או זו או זו. כלומר באמת אינו חייב אלא אחת ל"א כיון דאו זה או זה ראוי לפנים ואינו ידוע איזה מהן חייב על שתיהן:

ופטור על של עזאזל. שאינו ראוי להקריב בפנים:

ששחיטתו של שעיר. אם שחטו קודם מתן דמו של פר בפנים פסול א"כ הרי הוא מחוסר זמן אם שחטו קודם מתן דמו של פר:

שחט את הפר. בחוץ עד שלא הגריל על השעירים מהו שיהא חייב ומיבעיא ליה אם מתקבל בפנים או לא:

השעיר מעכב את הפר. והיינו אם לא הגריל על השעיר מעכב שחיטתו של פר ש"מ שאם שחט הפר קודם הגרלה פסול:

הדא דתימא וכו'. כלומר לעולם אימא לך אין הגרלה מעכבת שחיטת הפר ודקשיא ליתני אין השעיר מעכב את הפר דודאי במתנת פנים שבין הבדים אין השעיר מעכב הפר:

אבל. הא דתני השעיר מעכב את הפר היינו במתנת פרכת שאין מזה מדם הפר על הפרכת עד שיזה תחלה מדם השעיר על בין הבדים:

היך עבידא. כמו היכי דמי:

מתני' לשון של זהורית. צמר צבוע אדום:

כנגד בית שלוחו. כנגד שער שהוציאוהו בו:

ולנשחט. היה קושר לשון של זהורית כנגד בית שחיטתו כלומר בצוארו והשתא לא אתי לאחלופי בשעיר המשתלח שזה בראשו וזה בצוארו ותרווייהו בשחר שעירים לא מיחלפי שבאחרים לא היה לשון של זהורית קשור:

גמ' של שעיר. משתלח דבעי חלוקה כדתנן לקמן מה היה עושה חציו קשור בקרניו וחציו קשור בסלע היה משקלו סלע:

ושל מצורע. דלא בעי חלוקה די לו בשקל:

ושל פרה. דבעי כובד ליפול אל תוך שריפת הפרה בעי' משקל ב' סלעים:

אית דמפקין לישנא כלומר יש אומרים בלשון אחר של פרה בי' זוזין והיינו הך דסלע ד' זוזין וב' סלעים ומחצה הן י' זוזין:

מתני' ממרס. מגיס ומנער ומערב בו שלא יקפה כשישהא עד שיעשה עבודת הקטרת על הרובד הרביעי. כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה ושורה קרויה רובד וקס"ד דעל שורה רביעית שמפתח ההיכל ולפנים קאמר:

וחותה. את הגחלים ומניח את המחתה עד שיחפון בחפניו את הקטרת ויתן לתוך הכף ואח"כ יכניס כף ומחתה לפנים:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתני' על הרובד הרביעי שבעזרה. היה מניחו דאלו בהיכל היה אסור לממרס לעמוד בשעת הקטרה דלפני ולפנים דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד:

שחט. הפר בחוץ חייב כרת משום שחוטי חוץ וזה ל"צ לאשמועינן אלא משום סיפא תני ליה:

חפץ. הקטרת בפנים ולא חפן תחלה בחוץ פטור דחפינ' שבחוץ אינה אלא למדה בעלמא ויותר נראה דה"ג חפן בחוץ פטור וטעמו לפי שאינו גמר עבודה:

חתה. הגחלים מע"ג המזבח ונכנס לפני ולפנים והקטיר ואח"כ נשפך דם הפר הואיל וההקטרה היתה בהכשר כשרה ויביא פר אחר ויכניס דמו לפנים אבל א"צ הקטרה שנית:

עד שלא הקטיר. כלומר אבל אם עד שלא הקטיר נשפך הדם הרי החתיית גחלים בפיסול לחתות שנית לאחר שישחוט הפר וה"ה אם הקטיר לאחר שנשפך דם הפר צריך הקטרה שנית:

להביא פר אחר ולהכניס דמו. מיד מבלי שיקטיר שנית אי אפשר שאני אומר דלמא קודם הקטרה נשפך הדם והיתה הקטרה פסולה וצריך להקטיר שנית לאחר שישחוט הפר דאל"כ ה"ל שלא על הסדר דבעינן תחלה שחיטת הפר ואח"כ יקטיר הקטרת:

ה"ג והוא צריך לחות בתחלה ולחות בתחלה אין את יכול וכו'. וה"פ ולהקטיר שנית לאחר שחיטת הפר השני נמי אי אפשר שאני אומר משהקטיר נשפך הדם והיתה הקטרה הראשונה בכשרות וחייב על הקטרה השנייה מיתה משום אל יבא בכל עת אל הקדש שהרי ביאה יתירה היא:

ופריך ובטלו העבודות. בתמיה א"כ בטלו עבודות יה"כ. ומשני אשכחת. תנא שאמר דלפעמים בטלו עבודות יה"כ והיינו בענין זה שנשפך הדם וספק קודם הקטרה ספק לאחר הקטר' שא"א לעשות כל העבודות שלאחריה דה"ל שלא על הסדר:

שחט. הכ"ג את הפר ומת מהו שיכנוס אחר בדם הפר ששחט הראשון:

בפר. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ודרשינן בפר אבל לא בדמו של פר דאם שחט ומת אין המשמש תחתיו נכנס באותו דם לפנים אלא צריך להביא פר אחר ולשחטו:

אפי' בדם. הפר נכנס תחתיו:

מילתיה דריב"ל וכו'. מדברי רבי יהושע בן לוי מוכח דס"ל אפילו בדם הפר וכדמסיק:

מהו שיכנס. כהן המשמש תחתיו לפנים בקטרת שחפן הראשון ונתן לתוך הכף או דלמא צריך לחזור ולחפון:

מה צריכא ליה. כלומר ע"כ לא קמיבעיא ליה אלא בחפינה שנאמר מלא חפניו דמשמע חפניו של זה ולא של אחר:

ברם הכא. אבל כאן דלא כתיב בדמו אלא בפר משמע אפילו בדם הפר דאס"ד דס"ל בפר ולא בדמו של פר א"כ פשיטא דה"ל קטרת פסול שהרי חפן קודם שחיטת הפר:

מתני' בכל יום. כשחותה גחלים ממערכה שנייה של קטרת להכניס על מזבח הפנימי לקטרת שחרית וערבית:

חותה בשל כסף ומערה בשל זהב. ואינו חותה בשל זהב שחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרו והתורה חסה על ממונן של ישראל:

והיום חותה בשל זהב. שלא להטריח על כה"ג לערות מכלי אל כלי:

כבדה. שהיה דופנה עבה:

והיום ארוכה. מפרש בגמרא:

גמ' כיי וכו'. הא דתנן במתני' בכל יום חותה בתוך של ד' קבין ומערה בתוך של ג' קבין אתיא כי האי דתנינן בתמיד נתפזרה לו קב גחלים היתירה:

מכבדה לאמה. סילון של מים העוברת בעזרה ויוצאה לנחל קדרון:

פסכתר. סיר של נחשת:

שלא לייגעו. כיון שכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו:

אמה גמודה. אמה קצרה כדי שיתן ידו למטה מזרועו ותהא זרועו מסייעתו:

והיום היה בה נרתיק. סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכוה משום דכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר משאר ימות השנה לפי ששהו הגחלים במחתה זמן מרובה עד לאחר שגמר כל המתנות ואח"כ הוציא אותה:

ופריך ואינו חוצץ. הנרתק הזה בין היד למחתה:

**ומשני אר"י וכו'.**קובעו להנרתק במסמורין וה"ל כגופו של מחתה:

טובוי דו בבייתיה. כלומר טוב הוא מי שיש לו ממנו בבית:

טובוי דו בלווייתיה. וטוב הוא למי שיש לו כשהוא מהלך בדרך והזהב הזה מלווהו ונ"מ למיבעי עליו רחמים י"מ ול"נ שהזהב הזה סגולתו שמטיב ומאיר עיניו של אדם לכך טוב הוא בבית וטוב הוא פשיטא להולך בדרך שדרך ממעט מאור עיניו של אדם:

שמכניסין אותו לאור. כלומר אע"פ שמצרפין אותו אינו נחסר ממנו כלום. ה"ג מעשה במנורה במקדש שהיתה יתירה על מנורה שעשה משה במדבר דינר זהב והכניסוה לכור פ' פעמים ולא חסר האש. ממשקלה כלום:

ופריך ויאות. בתמיה וכי כך הוא הא עינינו רואות כשנותנין זהב בכור באש הוא נחסר:

ומשני עד דלא יקום וכו'. כשעדיין לא קם הזהב על ברירותיה שלא נצרף כל צרכו נחסר ממנו אבל בשכבר נצרף כל צרכו לא חסר ממנו כלום אפי' מכניסין אותו לאש כמה פעמים:

שהיה מכסיף כל הזהבים שהיו שם. כשהחנות נפתח למכור אותו סוגרין שאר החנויות המוכרין שאר זהב:

ה"ג וכתיב ואת כל הבית צפה זהב ואת אמר הכין. וה"פ קשיין קראי אהדדי כאן קאמר כל הבית צפה זהב וכאן אמר בכסף לטוח קירות הבית:

אלא. לזהב קרא כסף שמכסיף את כל הזהב:

דומה לאש. שבוער בגפרית:

לשם. מקומו הוא נקרא. כדכתיב וזהב מאופז:

וטחים. את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה. והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן. דוקלטינס. מלך רומי היה:

משקל גורדינון. הוא דינר היוצא בגרד:

כיי. כי האי דתנינן תמן במסכת מדות פ"ג:

וגפן של זהב. שהיה עושה פירות של זהב:

מתני' פרס. חצי מנה:

מוסיף מלא חפניו. שמכניס לפני ולפנים לבד מפרס של שחרית ושל ערבית הניתן על מזבח הפנימי:

והיום דקה מן הדקה. זו שהיה מכניס לפני ולפנים היה מחזיר ערב יה"כ למכתשת ושוחקה הדק:

בכל יום הכהנים. העולים למזבח עולים בשפת מזרחו של כבש שהמזרח הוא לימין העולה דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין למזרח:

והיום. כה"ג משום כבודו להראות חשיבותו שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאין לעשות:

גמ' פטום הקטרת. כתישת הסמנין ותקין הקטרת נקרא פטום וכן המבשם והממלח כל הבשמים בקרא פטום מרקחת מתרגם הירושלמי מפטים:

הצרי. שרף הנוטף מעצי הקטף וכל מידי דמנטף מן העץ נקרא שרף וקורין גומ"א:

והצפורן. מין עשב שחלק כציפורן:

חלבנה. גלמ"א והוא שרף אילנות בערי יון ואע"פ שריחה רע מנאה הכתוב עם שאר סמני קטרת:

מור. הוא הדם הצרור בחיה שבהודו ובו מתבשמין בני אדם וי"מ שהוא מין עשב או אילן שריחו נודף:

וקציעה. קידה:

שבלת נרד. סם אחר הוא ודומה לבית יד של שבלת:

וכרכום. הוא שקורין זפרא"ן:

קלופה. קליפת עץ וקורין לו בערבי קשר סליכה:

ה"ג נמצאת אומר שס"ח מנים היו שס"ה כנגד ימות החמה מחציתו בבקר ומחציתו בערב:

ושלשה. מנים היתירים היו להקטרת הקטורת. ביה"כ:

הדא היא. דתנן במתני' והיום מוסיף מלא חפניו וכדפרישית במתני' כרשינה. עשב ששמו כך:

יין קפריסין. יין שבא ממקום ששמו קפרוס וחזק הוא מאוד:

חמר חיור. יין שאינו לבן מכל וכל ולא אדום:

ה"ג יין עתיק. שהוא ישן וחזק:

רובע. הקב:

מעלה עשן. עשב שמעלה עשן עד שהוא מתמר ועולה כמקל:

אף כיפת הירדן. וורד שגדל על שפת הירדן:

פסלה. דכתיב כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה':

חייב מיתה. כי עייל ביה"כ דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגומר וכי מעייל קטרת חסר ביאה ריקנית היא וחייב מיתה ואם הביא גם קטורת שלימה עמה חייב על שהקטיר קטרת חסר:

רשב"ג. לפרושי אתא:

שפין. מושחין:

מפני שהיא נאה. יותר אחר ששפין אותה בבורית כרשינה:

מפני שהיא עזה. ואין ריחה נודף אם אין שורין אותה ביין קפריסין:

והלא מי רגלים יפין לה. לצפורן לשרות בו:

אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה. ופטום הקטרת היה צריך להיות בעזרה וגם כל המכשירים היו נעשין בעזרה:

היה אומר. הממונה לשוחק:

היתה פסולה. היינו בשאר ימות השנה דאינו חייב מיתה אלא ביה"כ שנכנס לפני ולפנים:

לא נתן לתוכה מלח. דמדאורייתא בעי קטרת מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח א"נ מדכתיב ממולח טהור קדש וכיון שלא נתן בו מלח ה"ל ביאה ריקנית וחייב עליה מיתה ביה"כ:

ה"ג או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה. שנאמר כי בענן אראה על הכפורת:

ועובר משום הכנסה יתירה. חייב משום ואל יבא בכל עת אל הקדש שנכנס שלא לצורך ועיין בת"י דף כ"ב בד"ה ותיפוק ליה וכו':

אינו יכול לעמוד בריחה. שהיה נודף ריח טוב ממנה ביותר פיטמה חציים. מחצית הסמנין דהיינו קפ"ד מנים:

שלשים ורבעים. אם פטם שליש או רביע ממנה לא שמענו אם הוא כשר או לא וי"מ לא שמענו ופיטום ההוא פסול:

כמדתה היתה כשרה. כל שהיה כמדתה לכל סממנן אפי' מנה אחת הצריך לכל יום כשרה:

ודא דאת אמר. והא דאמרת פיטמה לחצאין כשרה היינו נמי שנותן מכל סממן לפי ערך אבל אם נטל מאחד מסממנים יותר מחציו ומשני פחות מחציו עד שהוא קפ"ד מנים פסול:

אחת לששים. או לשבעים שנה לא היה צריך (לפנים) [לפטם] אלא חצי שיעור משום דמותר דששים או שבעים שנה סלקי לחצי קטרת פעמים לס' ופעמים לע' שנה לפי שאין כל החפניים שוות:

הדא היא. והיינו דתנן במסכת שקלים פ"ד מותר הקטרת מה היו עושין בה שנתותר כל שנה מהג' מנים של יה"כ:

הקטיר כזית בחוץ. הוא דחייב אבל בפחות מכזית פטור:

פחות מכזית בפנים פטור. קס"ד דבדיעבד אפי' מקטיר פחות מכזית כשר ופריך ר"ז וכו' נפטרו הציבור בפחות מכזית ידי חובתן. א"כ אף המקטיר בחוץ אפי' פחות מכזית יהא חייב דהא מתקבל בפנים הוא:

מן מה דתני. תנא הקטיר כזית שלם בחוץ הוא דחייב שמעינן פירושן הא דתני פחות מכזית מבפנים פטור היינו דוקא אם השלים אח"כ החלק השני החסר מזה אבל אם לא השלים חייב:

לפי שנאמר. בקטרת של כל ימות השנה ושחקת הדק א"כ ל"ל דקה ביה"כ:

אר"י. הא דתנן במתני' כה"ג מקדש ידיו ורגליו מן קיתון של זהב היינו בשאר קידושין שמקדש בו ביום אבל קידוש הראשון צריך שיהיה מן הכיור:

מתניתא. ברייתא פליגא על ר' יונה שמכשרת כל הכלים המקודשים לקידוש ידים ורגלים:

פתר לה. הא דכשרים כל הכלים היינו לכה"ג ביה"כ ולקידוש האחרונים אבל קידוש הראשון בעי כיור:

הכיור והכן מעכבין. וקס"ד מעכבין העבודה וטעמו שאם אין שם כיור וכן אינו יכול לקדש רגליו מתוכו ואין כאן עבודה דבעינן שיקדש ידיו ורגליו מן הכיור:

מקומן מעכב. שהכיור מעכב הכן שאם אין כיור אין כן ואם אין כן אין כיור ל"א אם אין הכיור וכנו במקומן פסול לקדש בשאר כלים אבל אם יש שם כיור וכן אף שאר כלים כשרים לקדש ולשון זה נראה עיקר:

מתני' בכל יום היה שם. במזבח החיצון:

ארבע מערכות. של עצים שמבערים עליהם האש ובגמרא מפרש להו:

גמ' קיומי אש. שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין עליו מזה:

איכול איברים ופדרים. שלא נתעכלו מבערב כגון שלא ניתנו ע"ג המערכה או ניתנו ולא הספיקו להתעכל:

זו קטרת. מערכה ליטול ממנו גחלים להקטיר עליהן קטרת שבהיכל:

ולית לרבי יוסי מערכת עיכול איברין. דסבירא ליה דמהדרין להו למערכה גדולה שנאמר אשר תאכל את העולה אם אינו ענין לתחלתו שנאמר על מוקדה תנהו ענין לסופה:

ולית לר' יהודה אף מערכת קיום האש. דלא צריך לזה מערכה דכהנים זריזין הן:

מה מקיים רבי יהודה כלומר מאי עביד ר"י בקרא דאש תמיד דמוקמינן למערכת קיום אש:

אש שאמרתי לך תהא תמיד. והיינו של מנורה שנאמר בה להעלות נר תמיד:

לא תהא אלא. מאש שעל מזבח החיצון:

ושורפין אותן בפני עצמן. ע"ג המזבח:

מה את ש"מ. איך שמעינן ממתני' שדוחה את השבת:

והיום. ביה"כ חמש וכי היכא דדוחה יה"כ דוחה נמי שבת:

**דבר שאינו מעכב דוחה.**וכי שריפת איברין ופדרין שאם אינן נשרפין אינן מעכבין הקרבן ודוחין את השבת:

עידי החדש יוכיח שאינן מעכבין הקרבן שהרי לפעמים יבואו אחר הקרבת הקרבן של בין הערבים או בזמן הזה ואפ"ה דוחין את השבת א"נ אם אינן באים להעיד והחדש מעובר אין כאן קלקול דאתם אפילו מזידין ואפ"ה דוחין שבת:

**דתנינן תמן.**ספ"ק דר"ה:

מנין. שמוסיפין מערכה לקטרת של יה"כ:

מה ת"ל אש. דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש:

שהיא בטילה ע"ג גחלים. שיהיו הגחלי' מרובין משלהבת ואלו במערכ' גדולה או בשאר מערכות היה אש הרבה:

יכול עוממות. כהות שעלה האפר עליהם:

יכול שלהבת. ואדמעייל לגואי הוה גחלת:

ת"ל ולקח גחלי אש. משעת לקיחה יהיו גחלים:

מן הלוחשות הללו. שהן בוערו' והאש ניכר עליהם:

אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות כשנוסעין ישראל במדבר ומפרקים המשכן ונושאים השלחן עם הלחם אין נפסל הלחם ביוצא:

אף בנסיעתם אינו נפסל. משום יוצא אם הלחם על השלחן:

כבתוך המחנות אע"פ שנסע כבתוך המחנות הוא ואינו נפסל משום יוצא:

השורף קדשים בחוץ. אפילו בשעת מסעות לוקה דבעינן בקדש באש תשרף:

וקדשים נדחין בשעת מסעות. ונפסלין ביוצא:

טמאים. פרושים וכו'. כלומר אע"ג דאין מחנות לענין קדשים אפ"ה המחנות קדושים וזבין משתלחין חוץ למחנה לויה ומצורעין חוץ למחנה ישראל:

תדירא וכו'. מרגלא דבר זה בפומיהון דרבנן:

נסתלקו הפרוכת. בשעת מסעות:

הותרו המחיצות וכו'. ופליג אדרבי יוחנן:

הכי גרסינן תמיד אפילו בטומאה לא תכבה אף במסעות בשעת מסעות מה היו עושין לה היו כופין עליה פסכתור דברי ר"י מתניתא מסייעא לרבי יוחנן רש"א אף בשעת מסעות וכו'. וה"פ מדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה דריש רבי יהודה דתמיד משמע אף בשעת מסעות לא תכבה וקרינן ביה תמיד והיינו כריב"ל כיון שהלחם הפנים על השלחן בשעת מסעות קרינן בהו לחם הפנים לפני תמיד ואינן נפסלין ביוצא וסיפא דברייתא דהיינו דברי ר"ש מסייעין לרבי יוחנן דסובר דבשעת מסעות היו מדשנין אותה דבשעת מסעות לא קרינן ביה תמיד א"כ אף בלחם הפנים לא מיקרי תמיד ונפסלין ביוצא:

פסכתר. כלי נחשת:

לא היה בגד ארגמן נשרף. בתמיה א"כ עכ"ל שהיו מדשנין את המזבח:

מה עביד לה ר"י. הרי היה בגד ארגמן נשרף, ומשני פסכתר היו כופין. ע"ג האש ואח"כ פרשו עליו בגד ארגמן:

**ודשנו את המזבח.**דמשמע שהיו נוטלין הדשן מעליו:

**ומשני וירוון.**האי מדשנין היינו שהיו משביעין את המזבח שהיו מניחין עליו איברים ופדרים ואש אף בשעת מסעות שיהיה לו לאכול:

כיי. כי האי דאר"י בן פזי הא דכתיב ואכל ושבע ודשן היינו.לשון שביעה יתירה אף ודשנו את המזבח נמי לשון שביעה יתירה היא:

הדרן עלך פרק טאף בקלפי