מתני' הוציאו לו. מלשכת הכלים. וכך היתה מידתה. כמדתה בחוץ כך מדתה בפנים מה בחוץ חופן בחפניו ממש ולא בכלי אף בפנים כשמערה הקטרת מן הכף לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשוי כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש א"נ וכך היתה מידתה מלא חפניו מצומצמין שלא יחסר ולא יותיר:

נטל את המחתה בימינו. מפרש בגמ' מהלך בהיכל. נכנס ומהלך בתוכו למערב:

שתי הפרוכת. פרופות מן הצפון לדרום אחת חיצונה ואחת פנימית:

וביניהן. אויר אמה:

גמ' ופריך ולא כבר. תני לעיל נטל את המחתה וכו' ואיך תני הכא הוציאו לו את הכף ואת המחתה משמע שלא היתה עדיין בידו כלל וכלל:

ומשני כיני מתניתא. כן היא מתניתין הוציאו לו את הכף ואת הבזך שבו היה נתון הקטורת לחפון מתוכו והתנא קורא לבזך מחתה:

מגיס. כלומר כף גדול כמו כף שמגיסין בו הקדרה:

הדא אמרה. זאת אומרת:

אין תימר. שהבזך כלי קדש הוא קשיא וכי דבר שקידש בכלי נפדה ואנן תנן בשקלים פ"ד שהנשאר מהשלשה מנים שלא החזיק חפניו היו נותנין לאומנין בשכרן אלא ודאי שהבזך כלי חול היה ומה שלא חפן נשאר חול:

דאיתפלגון. דפליגי ריב"ח וריב"ל:

פיטמה. לקטרת בכלי חול:

קדש היא. קדש תהיה לכם:

ה"ג שתהא הווייתה בקדש. שכל מעשיה לא יהיו אלא בקדש:

שתהא באה מתרומת הלשכה. אבל א"צ לעשותה בקדש:

דתנינן. בפ"ד דשקלים:

המקדיש נכסיו. וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:

והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור. וכל המקדיש דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הראוי לקרבן יחיד מוכרין אותו ליחיד והראוי לקרבן ציבור שאי אפשר להקריבו כך דצריך לקנותו מקופת הלשכה הלכך נותנין אותן לאומנין בשכרן:

ר' יוחנן אמר. הא דתנן והיו בהן דברים ראויין קרבנות ציבור היינו קטרת דאי בהמה הא תני לה התם והיא ראויה ליחיד כמו לציבור ואי יינות ושמנים וסלתות הא תני להו אלא קטרת דאינו ראוי אלא לציבור אלמא עושין קטרת מחולין ובחוץ וקשיא לריב"ח:

באומן של בית אבטינס. שהיה נוטל בשכרו מותר הקטרת שניתותר אלא שהיו לוקחין ממנו אח"כ ולא הספיקו ליקח עד שהקדישם ולעולם בקדש נעשית וכריב"ח:

מכתשת. ששחקו בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש דכל מעשיה בקדש:

דבר שקדש בכלי שרת נפדה. בתמיה ואנן תנן נותנין אותה לאומנין בשכרן:

א"ל ולאו שמואל היא. כלומר מאן אמרה להך שמעתתא שמואל ושמואל הוא דאמר שהקילו במותר קדשים:

דאיתפלגון. דפליגי שמואל ור"י:

הותירו תמידין. שלקחי ממעות ציבור מתרומת הלשכה דתנן בערכין אין פוחתין מששה טלאים מבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר"ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות ציבור ממעות התרומה של אשתקד שנאמר חדש בחדשו חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה ונמצא בכל שנה ושנה ד' טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו שהותירו שלא הוצרכו להקריבן בשנה שעברה:

שמואל אמר נפדין כתמימין. להכשירן בשנה זו ומחללין אותן על מעות חולין ואותן המעות ילכו למותר התרומה הישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קדשי הקדשים כדתנן בשקלים וכיון שיצאו לחולין חוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה ויקריבו בשנה זה ואע"ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקי"ל מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שינפדו הכתוב מדבר אילו של ציבור נפדין דלב ב"ד מתנה עליהן ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה חדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש:

נפדין כפסולי המוקדשין. וירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקדושת הגוף שבהן להיכן הלכה ואין מתחללין בלא מום:

הותירו שעירים. שקנו הציבור מתרומה הישנה כגון שעיר של ר"ח אדר שנאבד ונמצא בניסן:

אם עולה נפדית. להקריבה עולה אע"ג שאם מניחין אותה לרעות עד שיסתאב נמי דמיה נופלין לקייץ המזבח להקריב עולה אפ"ה נפדית להקריבה עצמה עולה:

לא כ"ש חטאת. שאם מניחין אותה שאינה קריבה אלא עולה:

ר"ז אמר ירעו. השעירים כמו העולות:

מקייצין בהן. בשעירים שנתותרו משנה לשנה:

את המזבח. כשהמזבח בטל מקריבין אותן לנדבת ציבור:

וקשיא יש חטאת קריבה עולה. דשעירי ציבור חטאת הן וקייץ המזבח עולות הן:

שנייא היא. שאני קרבנות ציבור שאינן נקבעין לשם מה שיהיו אלא בשחיטתן וכל זמן שהן חיים רשות ביד ציבור לשנותן למה שירצו:

תנאי ב"ד על המותרות. אפילו חטאת שיקריבו עולות אבל שאר חטאות של ציבור אין משתנין להיות עולות:

מבורץ. מבצבץ מכל צד ויוצא:

ת"ל בקומצו. שלא יקח יותר ממה שבתוך קומצו:

אי בקומצו. דדייקינן יכול בראשי אצבעותיו יקמוץ מעט וכל כמה דמחסר טפי מעלי:

הא כיצד חופה. שלש אצבעותיו על פס ידו ובמחבת ובמרחשת שהוא מיני טיגון שהן אפויות תחלה וחוזר ופותתן וקשה קמיצתן מלהיות מבורצת יותרמקמיצת מנחתהסלת שבירוצה נופלין מאלוהן צריך להיות מוחק בגודלו בירוצן של מעלה ובאצבע קטנה בירוצין של מטה:

תמן. גבי מנחה כתיב מלא קומצו ממנו וכתיב והרים ממנו בקומצו:

ה"ג והכא את אמר מלא חפניו. וה"פ גבי קטרת כתיב מלא חפניו ילפינן מלא מלא בגזרה שוה:

והכא. קטרת חסר פסול:

חפניים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. הקטרת שבחפניו אם הוא כאלו היה בכלי שרת ונפקא מיניה שאם נטמא שאין פודין אותו ולמ"ד שאין המכתשת כלי שרת קמיבעיא ליה א"כ אם נתפזרה מחפניו אי אמרינן ככלי שרת הן לא פסלה ואי אמרינן כצואר בהמה הן פסלה:

אחר מהו שיחפון וכו'. מי אמרינן מלא חפניו בעינן והא איכא או דלמא ולקח והביא בעינן דולקח אמלא חפניו קאי וליכא:

מהו שיעשה מדה לחפניו. אם עשה מדה המחזקת מלא חפניו מי ילפינן מלא מלא מקומץ מנחה ואין יוצאין בה או דילמא מלא חפניו והביא בעינן והא איכא:

בכל חפנים משערין. כשעושין כף עושין אותו גדול אף שחפניו של הכה"ג הוא קטן או היו עושין כף אחת כל פעם כפי השיעור של כהן העובד:

אין תימר חפניים הן ככלי שרת. דאמרי' מלא חפניו דוקא והקפיד' תורה על חפניו כמו שהקפידה בעבודות אחרות על הכלי שרת א"כ נפשטו האיבעיות כולן דחפן ומת אין אחר נכנס בחפניו דאחפניו קפיד קרא ואין אחר חופן ונכנס בחפניו דאדידיה קפיד קרא:

ה"ג ואין עושין מדה לחפניו. וכ"ש דאין משערין בכל חפניים דכל מדה שקבעה התורה בכלי שרת כגון רביעית ההין וכיוצא בה מעכבין:

ה"ג ועושין מדה לחפניו ומשערין בכל חפנים:

אפי' כבן קמחית. רבי ישמעאל בן קמחית כהן הגדול:

אפי' כבן גמלא. הוא יהושע בן גמלא כהן גדול:

שני זיתים. שיעור הקטרת הקומץ:

הילוך בזר. הולכה ע"י זר כשר דבהולכה לא כתיב כהונה בהדיא אלא מדאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה:

מתניתא. דפ"ג דזבחים פליג על ר"י:

קיבל. הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזירו לימינו וכשר:

ושמאלו לאו כזר הוא. בתמיה וקס"ד דימינו קרוב לגבי מזבח וה"ז מוליך משמאל לימין ואפ"ה כשר א"כ ה"ה הולכה בזר נמי כשר:

שהיתה שמאלו כלפי פנים. וכשהוא מחזיר לימינו הוא מתרחק מן המזבח ואין זה הולכה:

ואפילו תימר וכו'. לעולם שמאלו כלפי חוץ ואפ"ה לא תפשוט דהולכה כשרה בזר דשאני שמאל שהיא בעצמו של כהן ושאני הילוך בזר:

ה"ג שניא היא הילוך בזר שנייה היא הילוך ביד:

אר"ז פשיטת יד וכו'. בא לפרושי מ"ט שנייא הילוך בזר מהילוך ביד דפשיטת יד שמושיט משמאל לימין לא הוה כהילוך:

מתניתא. סיפא דמתניתין דלעיל קשיא לר"י דתנן נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו כהן כשר אע"ג שהלך הדם ע"ג קרקע ונתפשט לצד המזבח וה"ל הולכה בלא שום כהן וכי היכא דהולכה שנעשית מעצמה כשר ה"ה ע"י זר נמי כשר:

ה"ג תיפתר שהיה מתגלגל כלפי חוץ. פי' כשנשפך לא נתפשט לצד המזבח אלא נתגלגל להלן מן המזבח ונתרחק ואיירי שנשפך במקום מדרון שאינו מתפשט אלא כלפי חוץ:

ה"ג ואפי' תימר כלפי פנים וכו'. פי' אפי' נאמר שנתגלגל לפנים ליכא למילף זר מיניה דשאני הילוך זר מהילוך מאיליו כגון הכא שהלך הדם מעצמו. אר"ז פשיטת יד עשו אותה כהילוך. מאיליו ולכך אם נתן בשמאלו יחזירו לימינו וכשר:

ואת הכף בשמאלו. אלמא הילוך בשמאל כשירה:

ומשני שנייא היא. שאני הכא שאי אפשר לעשות בענין אחר שהרי המחתה בימינו:

ופריך יתלה. הכף בזרועו הימיני א"נ יתלה המחתה בזרועו ע"י בית יד:

ומשני אינה דרך כבוד. של מעלה לילך לפנים וכף קשור בזרועו:

ויחליף. מיבעיא ליה אם החליף ונתן הכף בימינו והמחתה בשמאלו מהו:

סוברין בני הישיבה למימר אם החליף פסול:

ויחתי מיבעיא ליה אם נתן אח"כ המחתה מימינו לשמאלו מהו:

ופריך ואמר אוף תמן ויחתי. קשיא ליה א"כ למה תנן קיבל הדם בימינו ונתן בשמאלו יחזירו לימינו וכשר אפי' בלא חזרה יהא כשר כי היכי דמכשירין כאן כל שהיה בימינו פעם אחת:

ומשני תמן וכו'. כלומר דלא דמיין דהתם אפילו החתי מימינו לשמאלו פסול דה"ל הולכה בפסול וגבי דם כתיב הולכה משא"כ גבי המחתה:

אם הכניסן אחת אחת. שהכניס תחלה הכף ויצא והכניס המחתה שכיפר:

אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה. שלא התיר הכתוב לכנוס לפנים ביה"כ אלא ד' פעמים וזה שנכנס ה' פעמים חייב מיתה שעבר על ולא יבא בכל עת אל הקדש:

על איזה. מן הביאות הוא עובר משום ביאה יתירה על הראשונה או על האחרונה. אמר להן רבי יוסי אומרים. להכה"ג שיכנוס שנית עם המחתה כדי לעבוד עבודת היום:

ואת אומר הכין. שיהא חייב על השנייה אלא אינו חייב אלא על הביאה ראשונה שהיתה יתירה:

תמן תנינן. בפרק ב' דשבועות:

השתחוה וכו'. אם נטמא בעזרה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב:

על איזה מהן עובר. על מה ששיהה בעמידתו או על מה ששיהה אח"כ ביציאתו חייב שמה ששיהה בעמידתו לא מיקרי שהיה שהרי הותר לו לשהות כל כך זמן ביציאתו חוצה:

אלא על האחרונה. שהוא זמן ששיהה ויותר נראה לי לגרוס בהיפך חברייא אמרין על האחרונה א"ל אומר לו צא ואת אומר הכין אלא על הראשונה:

כהאי דתנינן תמן. פרק ד' דמדות:

טירוקסין. לשון יון חות ופנים כלומר דמספקא לן אי כלפנים או כלחוץ:

הדא אמרה מבפנים. דאי ס"ד מבחוץ הוה ליה למימר ארבעים וא' באמה דחלל ההיכל היה ארבעים אמה:

הדא אמרה מבחוץ. דאי סלקא דעתך מבפנים הוה ליה למימר. עשרים ואחת אמה אלא ודאי דחללא קחשיב כותלים לא קחשיב אלא מספקא ליה בקדושת כותל המפסקת אי הוה כלפנים או כלחוץ:

והבדילה הפרכת לכם. דסבירא ליה לרבי יוסי דפרכת היתה עביה אמה להשלים אמה טרקסין ורבנן סברי מתחלת עובי הפרכת צריך להיות קודש כדכתיב והבדילה הפרכת לכם משמע ממקום שמתחיל הפרכת הוא קדש ואע"ג דבמקדש הראשון היה אמה טרקסין התם שאני שהיה בבנין אבל במקדש שני שנעשה בפרכת צריך שיהיה דומיא דמשכן ואמה טרקסין מספקא לן אי מתחלת קדושתה דלפנים מתחילת עביה או מסופה. אי נמי סבירא ליה לרבי יוסי דאמה טרקסין כלפנים ומתחילת עביה הוה כלפנים וקאמרו רבנן מדכתיב והבדילה הפרכת משמע דהפרכת כולה הבדל היא:

בין קדש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן. דס"ל ליה לרבי יוסי דאף למעלה בעלייה היתה פרכת תלויה כנגד פרכת שלמטה והכי מפורש בתוספתא בפירקין דרבי יוסי סובר שהיתה פרכת נתונה בעלייה כנגד אותה שלמטה שנאמר והבדילה הפרכת לכם והכי פירושו בין בקדש הקדשים שלמעלן ובין בקדש הקדשים שלמטן היה הפרכת המבדיל בינו לקדש:

ופריך ולית לרבנן כן. בתמיה וכי לית להו לרבנן שהיה הפסק למעלה:

אית לן. שהיה הפסק דסברי דלאו הפרכת היה המפסיק אלא ראשי קורות היו יוצאין מן הכותל עד אותו מקום שהיה קדש והיו יודעין איזהו קדש ואיזהו קדש קדשים:

מתני' החיצונה פרופה מן הדרום. רבנן קאמרי לה:

**פרופה.**ראשה כפולה לצד החוץ ונאחזת בקרס של זהב להיות פתוחה מן הדרום ועומדת:

מהלך ביניהן. נכנס בפריפת הדרום ומהלך ביניהם עד שמגיע לפריפת הצפון:

הגיע לצפון. ומשנכנס לתוך החלל בית קדש הקדשים הפך פניו לדרום לילך עד בין הבדים שהם באמצע החלל שהבדים היו ארוכין עד הפרכת ראשו אחד למערב והשני לו למזרח אחד בראש הארון לצפון ואחד בראשו לדרום:

מהלך לשמאלו עם הפרכת. שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח והפרכת היתה במזרח נמצא שמאלו עם הפרכת:

דרך כניסתו. שלא היה מיסיב פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון:

בבית החיצון. בהיכל:

גמ' מן המנורה ולדרום. שהמנורה בדרום היתה עומדת וכדתנן במתני' מן השולחן ולצפון. דס"ל שלא היתה שם אלא פרוכת אחד ופרופה מן הצפון:

ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס. שמזבח הזהב היה עומד בין המנורה והשלחן ומדברי ר"מ משמע שהיה מהלך אחורי המנורה וקמ"ל בהך ברייתא שלפני המנורה היה מהלך דלא ישחיר בגדיו מהכותל שהושחרה מעשן המנורה:

באצילי ידיו. בפרק האמצעי שקורין עלינבוגי"ן ששתי ידיו היו מלאים בכף והמחתה ולא היה יכול להגביה פרוכת בהן:

כדי שלא ישרופו. שתי פרוכת שבשני הצדדין מן המחתה:

חוזר היה לאחוריו. ויצא מצד הצפון. ולא היה הולך בבית קדשי הקדשים לצד הדרום ויוצא משם דא"כ היה נראה כפוסע על בין הבדים דאע"ג דהיה יכול לדחוק הפרכת לצד חוץ ולא היה צריך לפסוע על בין הבדים מ"מ נראה כפוסע א"נ כשבא לבין הבדים ונתן הקטורת בתוכן היה חוזר לאחוריו ודוחק הפרכת לצד חוץ שלא יהא נראה כפוסע על גבן:

כיצד הוא עושה. לחפון שנית בקדשי קדשים שהרי צריך שיתן מן הכף לשתי ידיו:

ה"ג מניח את המחתה בארץ וזורק הכף באויר וקולטה. וה"פ מניח תחלה המחתה ואח"כ זורק הכף למעלה והוא מתהפך ופושט שתי ידיו ומקבל הקטרת:

בודדה ברגלו. נוטל הכף בין רגליו ושופך לתוך שתי חפניו:

מערה מתוך הכף. ולא היה צריך לחפון שנית שכבר חפן מבחוץ:

ואח"כ. העשן מתפשט ויורד:

כר' יוסה. דאמר דפרכת אחד היה הוא דצריך התנא לאשמועינן שיצא דרך כניסתו:

ברם כר"מ. אבל לר"מ דסובר דשתי פרכת היו והפנימית היתה פרופה מן הצפון:

אפי' בעי לא יכול. אפי' אם רוצה לצאת נכחו לא היה יכול דא"כ כשמגיע לדרום היה צריך להפוך אחוריו אל הקדש כדי להגביה הפרוכת שאם היה דוחק לא היה נפתח שעדיין היה נוגע בפרכת השני:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

נימר. ויבא שלמה מירושלם לבמה אשר בגבעון דקרא כפשטיה א"א לפרש דמה ענין גבעון אצל ירושלים:

ה"ג מבמה היה בא. והא דכתיב ויבא שלמה לבמה היינו שהיה הולך לירושלים כאלו בא לבמה שהיה אחוריו לירושלים ופניו לבמה שלא ליתן אחוריו אל הבמה אשר בגבעון ששם היה המשכן בעת ההיא:

שלא תצא. גזר דין מלפניו ביום הזה או בשנה הזאת שיגלו ישראל:

למקום של תורה. דהיינו שיכולים לעסוק בתורה א"נ מתקיים הגזירה במה שגולין ממקום למקום ללמוד תורה:

שלא יצא עלינו חסרון. בממון:

בחסרון של מצות. צדקות וגמילות חסדים:

שנת גשומה. ולא יותר מדאי אלא גם שחונה וטלולה פי' חמה וצל:

אלו לאלו. וכ"ש לאומות אחרות ל"א שהם מתביישים זה מזה:

לתפילת יוצאי דרכים. שהם מתפללים שלא ירדו גשמים:

שלא יגבהו שררה זו ע"ג זו. שלא ישלוט אפילו הרב בהצעיר בשביל שררות:

אנשי השרון. שיושבים במישור והגשמים סותרים בתיהם וי"מ שאין הקרקע של מקום ששמו שרון יפה ללבנים וצריך לחדש פעמיים בשבוע והתפלל שלא יפלו בתיהם פתאום:

שלא להבעית את ישראל. שיחשבו שמת:

היה זקן אחד. כינוי להקב"ה כדמסיק וכן כתיב בדניאל ועתיק יומין יתיב וגו':

אפי' אותן שכתוב בהם ודמות פניהם וגו'. דכל אדם לרבויי קאתי א"כ כיון שאין מלאך רשאי להיות שם בשעת הקטורה מי היה הזקן שהיה עמו שם:

מתני' נביאים הראשוני'. דוד ושמואל:

ושתי' היתה נקראת. מפרש בגמ' לאורו של ארון. לאור השכינה שהיתה שרויה על הארון כדכתיב ונהורא עמיה שריא א"נ הזהב מבהיק ומאיר:

גמ' מגשש. ממשש באפילה:

א"ל. מאן אמר שהיה אדם או מלאך. אני אומר שהיה הקב"ה בעצמו:

שממנו הושתת העולם. פי' ממקום ההוא נברא העולם:

מציון מכלל יופי. ממנו מוכלל יופי של עולם שממנו נברא:

הנצי יסד בציון אבן. אבן בחן פנת יקרת אלמא אבן שבציון היה לראש פנה ויסוד כל העולם:

מתני' למקום שנכנס. בית קדש הקדשים:

במקום שעמד. בין הבדים:

ולא היה מתכוין להזות לא למעלה. שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון והשבע למטה מאמצעה שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא נופלים לארץ:

אלא כמצליף. בשורה זו תחת זו:

וכך היה מונה. בגמ' מפרש טעמא:

נטל דם הפר. תחלה והניח דם השעיר מסקנא דמלתא דר' יהודא היא דאמר לא היה שם אלא כן אחד בלבד וצריך ליטול דם הפר תחלה:

על הפרוכת. דכתיב וכן יעשה לאהל מועד:

עירה דם הפר וכו'. דכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהן יחד:

ונתן את המלא בריקן. חוזר ומערה מזרק מלא תוך הריקן כדי שיתערבו הדמים יפה:

גמ' כמטוורד. כמין חבל מפתיל התלוי במקל כגון הרצועה שמכין בה ב"ד ועיין בערוך ערך מטרקא:

כדי שלא יטעה. הא דצריך למנות הזאה ראשונה עם כל אחת כדי שיהא לו שהות בינתיים לתת לב מניין שלא יטעה:

כדי שיגמור הזייותיו מתוך שבע. כשיסיים הזאה אחרונה יאמר שבע ואלו לא מנה הראשונה בפני עצמה היה צריך שיאמר בסוף שמנה:

ופריך והא תני. בברייתא דר"י אומר שמונה שבע ואחת וא"כ לא סיים בשבע ואפ"ה מונה אחת בפני עצמה:

א"ר בון. ממקרא ילפינן שצריך למנות הראשונה בפני עצמה:

ה"ג כתיב אל פני הכפרת יזה שבע פעמים:

מה ת"ל יזה. הלא כתיב ברישא והזה אותו על פני הכפרת וגו':

יכול על גגה. למעלה ע"ג הכפרת יזה:

יכול על מצחה. כלומר בגובה הכפרת כפי אשר מונחת על הארון ולעולם בכפורת עצמה היה מזה:

ת"ל על ולפני. ללמדך שהוא מגביה ידו ומזה כנגד עוביה של כפרת ואף זה לפניו ולא עליו ממש:

צריך. שיהא הדם של השעיר כשהוא מזה למעלה נוגע בכפורת:

מה כפורת שנאמר להלן. גבי הזיית דפר:

ה"ג לא על מצחה לא על גגה וכו' אף כפורת שנאמר כאן לא על מצחה לא על גגה וכו'. וה"פ גבי הזיית פר ודאי אינו צריך שיהא נוגע דהא כתיב והזה על פני הכפורת קדמה ופני משמע דאינו מזה עליו ממש אף כפורת שנאמר למעלה בשעיר נמי אינו עליו ממש:

הזיות שעיר שלמעלה למדות מהזיות פר שלמטן ואינו כן אלא הזיות שעיר שלמטן למדות מהזיות פר שלמטן. וה"פ ואנן בעינן למילף הזיות פר שלמעלן אם צריך שיהא נוגע או לא:

ה"ג והזה על הכפורת. למדנו אחת למעלה בשעיר דאותו חדא משמע:

ולפני הכפורת. דכתיב בשעיר איני יודע כמה יזה למטה דהיינו לפני הכפורת:

או לכה לדרך זו. ואני למד דם מטה של שעיר מדמו למעלה:

ת"ל ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר. שאין ת"ל כאשר עשה שהרי גם כאן בשעיר פירש והזה על ולפני אלא נמניין הזאות אתיא שיהו שוין בשניהן בין למעלה בין למטה:

הקדש. דכתיב וכפר על הקדש ללמדך שצריך לכוין להזות כנגד הקודש דהיינו כנגד הארון:

ה"ג בת"כ ויצא אל המזבח אשר לפני ה' מת"ל אר"נ וכו'. וה"פ הל"ל וכפר על המזבח וממילא שמעינן שיצא:

בפר הבא על כל המצות. פר העדה ופר כהן משיח:

שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת. ואינו עומד בין המזבח ולפרכת שנאמר בפר כהן משיח ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני יי' מת"ל לפני יי' אלא מזבח לפני יי' ואין כהן לפני ה' אלא המזבח מפסיק בין כהן לפרכת בשעת מתן קרנות וכשמזה על הפרכת באותו מעמד עצמו היה עומד שהרי לא נאמרה יציאה בינתיים למדנו שהיה עומד חוץ למזבח ומזה:

יכול אף זה. כהן המזה ביה"כ כן הוא שעומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת:

ה"ג ת"ל ויצא אל המזבח למדנו שהיה לפנים מן המזבח ועכשיו יצא:

או אינו מדבר אלא במזבח החיצון. וכשהיה מזה חוץ ממזבח (הפנימי) היה עומד כמו בפר הבא על כל המצות:

ת"ל אשר לפני ה'. ואינו אלא מזבח הפנימי שהוא לפני ה':

שא"צ שיהא נוגע. בפרכת עצמו שהרי כתיב והזה שבע פעמים וגו' את פני פרכת הקדש ופני משמע דלאו עליו הוא:

אית תניי תני וכו'. כלומר אף התנאים בברייתא פליגי בפלוגתא דר' זעירא ור' שמואל בר יצחק דלעיל:

אני ראיתיה ברומי. כשנכנס לאוצר המלך במעשה דבן תלמיון:

אלו מן הדמים שהיו מזין עליה ביה"כ. שאין לומר שהיה מפר הבא על כל המצות שהרי לכולי עלמא אין צריך שיהא נוגע:

ומשני ואפי' תימר. דא"צ שיהא נוגע והא דהיו עליו טיפי דמים דמודה שאם נגע נגע ולית לן בה ולא פליג אלא דחיובא ליכא:

ה"ג נתן כלי קדש לתוך כלי חול פסול. וה"פ אם נתן מזרק קדש לתוך מזרק חול וקיבל את הדם כל קבלות של כל ימות השנה פסול משום חציצה שאין קבלה זו בכהן שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו:

לא פסל. דמין במינו מזרק קדש במזרק קדש אינו חוצץ:

עירה דם הפר לתוך דם השעיר. ונתן את המלא בריקן וקס"ד שנתן מזרק מלא במזרק ריקן ש"מ דכלי קדש בכלי קדש אינו חוצץ דהא הכא נמי כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והך לקיחה אתיזת המזרק הוא:

ופריך מה את ש"מ. ממתני' דלמא כדמסיק ר' מנא:

נימר מדם הפר שהוא מלא וכו'. ה"ק נתן את המלא דהיינו דם הפר שהוא מלא שדם הפר מרובה משל שעיר לתוך מזרק שבו דם השעיר שהוא ריקן:

אר"י בר' בון עירה דם הפר לתוך דם השעיר. כלומר הא תנא ליה רישא דעירה דם הפר לתוך דם השעיר וע"כ נתן את המלא בריקן היינו מזרק מלא לתוך מזרק ריקן:

ומשני מלא מיכן וכו'. הכי קאמר לאחר שעירה דם הפר לדם השעיר חוזר ומערה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן:

יכול מזה בפני עצמו וכו'. וה"ק ולקח מדם הפר בפני עצמו ומדם השעיר בפ"ע:

או נימר מדם הפר אחת בשנה. דהא כתיב בסיפא מדם חטאת הכפורים אחת בשנה אבל מדם השעיר מזה בפני עצמו:

אחת בשנה יכפר עליו. ללמדך דעל המזבח לא יהא כפרה יותר מפעם אחת בשנה:

הכל מודין בשבע הזאות שלמטן. היינו שבע הזאות שמזה על טהרו של מזבח לאחר מתן על קרנות המזבח שהוא צריך לערות דם הפר לתוך דם השעיר ולא פליגי אם מזה מכל אחד בפני עצמו או משניהם יחד אלא במתן דלקרנות המזבח:

דכתיב שבע. והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים ולא י"ד פעמים מזה:

איזה מהן. מן הכוסות צריך לערב עם דם השעיר כדי להזות על מזבח הזהב:

ופריך ויש אדם מחשב חצי כפרה. שהרי לא חישב על הקבלה כל כוס אלא על חצי כפרה:

אלא כיני. אלא הכי קמיבעיא ליה:

ה"ג ומדם השעיר בג' כוסות ונתן מאחד על הבדים וכו'. וה"פ מתחלה חישב ליתן מכוס אחד כל המתנות אלא אח"כ נתן מכל כוס מתנות וקמיבעיא ליה איזה מהן זקוק לערב:

תפלוגתא דר"ז ור"ה. תליא בפלוגתא דר"ז ור"ה:

ה"ג הגריל ג' זוגות ונתן מאחד על הבדים וכו'. א"נ אפשר לקיים הגירסא והא דהגריל ג' פעמים ולא הוה כמחשב בחצי כפרה היינו בשנשפך הדם לאחר שגמר מתנות שבפנים ולאחר שגמר מתנות שבהיכל:

את שהוא מכפר בו. אפי' מקצת כפרה משתלח שעיר שהגריל בו:

ה"ג ומדם השעיר בג' כוסות ונתן מאחד על הבדין וכו':

איזה מהן ישפך על היסוד והשאר ליהוו שיריים וישפכו לאמה שבעזרה המביאה את כל לכלוך העזרה לנחל קדרון:

ה"ג ת"ל ואת כל דמה ישפך יכול אפי' נתן ד' מתנות מאחת מהן ת"ל ואת דמו ישפך הא כיצד הוא נשפך על היסוד וכו'. וה"פ בשיריים דשעיר נשיא כתיב ואת דמו ישפך ובשיריים דחטאת יחיד כתיב ואת כל דמה ישפך מוקמינן חד בשנתן מד' כוסות מזה אחת ומזה אחת וחד בשלא נתן אלא מאחת דעושה לאחרים שיריים:

**ה"ג ראב"ש אומר מנין אפילו לא נתן אלא מאחד מהן וכו' ת"ל ואת כל דמה ישפך.**דס"ל אין כוס עושה חבירו שיריים:

נתפגל זה. אם שחט שני שעירים ונתפגל אחד מן השעירים נתפגל גם השני:

אבדו אימוריו. של אחד מן השעירים מזה הדם על אימוריו של שעיר השני דשניהן כגוף א' חשיבי:

הכל מודים בפר משיח ועדה. שדמן נכנס לפנים להזות מהן על הפרכת שאם אין נשאר שם כדי מתנה אחת שלא נתערב פסול:

ה"ג עד שיהא אחת משל כשרין. כלומר שלא יקריבן אחת אחת אלא שנים שנים דחדא מינייהו מיהת כשר:

מה פליגון. ר' וחכמים בברייתא דבסמוך והיא תוספתא שנויה בפ"ח דזבחי':

ה"ג ר' אומר אומ' אני רואין את המתנ' אם יש בה כדי ליחלק מתנה לזה וכו'. וה"פ שנתן דם הרבה באותה מתנה:

יש שיעור למתנות. הלכך אם נתערבו צריך שיהא שיעור דם מכל אחד ולרבנן מתנה אינה צריכה שיעור הלכך מתנה אחת משניהן סגי:

הדא אמרה. זאת אומרת דשני השעירים כגופא חדא נינהו דהא הכא שנתערבו שתי חטאות מחולקות אפ"ה סגי במתן אחד כ"ש שניה שעירים דשייכא להדדי דאחד מתיר לחבירו:

מתני' התחיל מחטא ויורד. האי תנא סבר שהיה הכהן הולך ברגליו לכל קרן וקרן וכל מתנה ומתנה היתה בקרן שלפניו וסמוך לו ולהכי נקט מחטא ויורד כלומר שהיה נותן המתנה מלמעלה למטה שאלו היה נותן ממטה למעלה בקרן שלפניו הדם זב לתוך בית יד שלו ומטנף את בגדיו ור"א סובר שהכהן עומד בקרן אחת ומשם נותן המתנות על כל הקרנות שהרי כל המזבח אינו אלא אמה על אמה מרובע וכיון שאין שלשת הקרנות סמוכות לו יכול ליתן ממטה למעלה ולא יטנף את בגדיו חוץ מקרן זו שהוא עומד אצלה שא"א לו לצדד ראשי אצבעותיו למטה אלא למעלה שאם יצדד ראשי אצבעותיו למטה ויתן מתנה ממטה למעלה הרי דם זב לתוך בית יד כתנת שלו:

גמ' ויתחיל מקרן מזרחית דרומית. שבו מתחיל על מזבח החיצון ועוד שהוא סמוך לו מן צפונית מזרחית:

ימנית אין זו ימנית. דסובר שתי פרוכת הוו והחיצונה פרופה מן הדרום וכד נפיק מצד דרום יצא ואלו היה הולך למזרחית דרומית היה פונה לצד שמאל דהא הכהן היה עומד בקרן דרומית מערבית ופניו למערב נמצא ששמאלו לצד הכותל דרומית ואין זה דרך ימין:

ויתחיל מקרן צפונית מערבית. שהרי עבר לפניו טרם בואו אל קרן מזרחית צפונית:

ויצא אל המזבח. עד שיצא מכל המזבח ומה שהולך מקרן דרומית מערבית אל קרן צפונית מערבית אין זו יציאה:

ה"ג ויתחיל מקרן מזרחית דרומית. וה"פ דעדיין קשיא ליה יהפוך פניו למזרח נמצא כשהוא הולך מדרום למזרח הרי זה דרך ימין למזרח:

ומשני שלא יתן אחוריו אל הקדש. בהפיכתו:

ופריך ואין סופו ליתן אחוריו אל הקדש. כשהולך אחר כך ממערבית דרומית לדרומית מזרתית:

ומשני חוזר היה לאחוריו. אחר כך היה חוזר לאתוריו אע"ג דלא היה דרך ימין כיון שלא נשאר שום קרן כי אם קרן דרומית מזרחית אין להקפיד אם אינו הולך דרך ימין:

ויעמוד בדרום. בקרן דרומית מזרחית דהיינו שילך דרך אחוריו לשם ולא הוה דרך שמאל כיון שאינו נותן עליו רק על קרן צפונית מזרחית ויחזור ויתן על קרן מערבית דרומית דביה נפיק ברישא:

אין זו ימנית. כשחוזר ונותן על קרן מערבית דרומית אין זה דרך ימין שהרי חוזר עליו מצד דרום שהוא עומד בו:

ועל כולן הוא נותן מלמעלן למטן. בזו שלפניו על כרחו כדי שלא יזוב הדם לתוך בית ידו דהואיל וגבוה הוא יותר מידו צריך להיות ראשי אצבעותיו למעלה ואם מושך מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית ידיו ובאותן של צדדין נותן כדרך שהתחיל בזו חוץ מאותה שבאלכסון שהיא רחוקה ואם בא למשוך מלמעלה למטה טורח הוא לו להיות כופף ופושט זרועו עד כלות המתנה אלא כשכופף גופו ופושט זרועו מתתיל למטה ונזקף והולך למעלה:

סביב. על קרנות המזבח סביב:

סביב להילוך. כסביב דמזבח החיצון:

סביב לקרנות. דכולא מזבח הפנימי במקום חדא קרן דמזבח החיצון קאי. בפולמוסיות. כשצרו על ירושלים בימי בית שני:

מאן דעביד הכין. ומסבב ברגל עביד ומאן דעומד במקומו ונותן עביד:

מתני' על טהרו. אחר שגמר מתנות הקרנות מזה עליו שבע פעמים כדכתיב והזה עליו מן הדם:

טהרו. מקום המגולה שבו לא ע"ג אפר ולא ע"ג גחלים כדמפרש בגמרא אלא על זהבו של מזבח:

ושל מזבח החיצון. שירי דמי חטאות החיצונות היה שופך על יסוד דרומי:

אלו ואלו. דמים החיצונים והפנימים הנשפכים על יסוד מזבח העולה היו שותתין ונופלין מן היסוד על הרצפה:

ומתערבין באמה. בסילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון:

לגננים. בעלי גנות:

ומועלין בהן. אסור ליהנות מהן בלא דמים:

גמ' ולא על אפרו. המונח ע"ג המזבח:

צד צפוני. היה נותן ז' הזאות שהיה מזה על המזבח:

מ"ד צד צפוני רבי ליעזר. דאמר במקומו היה עומד ומתטא והיינו בצד צפון שמשם היה מתתיל מקרן מזרחית צפונית ושם עמד אף בשעת גמר מתן קרנות:

ומ"ד צד דרומי כרבנן. דסברי ברגל היה מקיף וגמר מתן קרנות בקרן דרומית מזרחית ושם היה נותן ז' הזאות:

כל הניטל מבחוץ להנתן בפנים. כגון גחלים לקטרת:

ניטל מן הסמוך לפנים. ממזבח הזהב ומצד המערבי:

וכל היוצא מבפנים להנתן בחוץ. כגון דם הפר שמוציא מבפנים לחוץ שמתחלה נותן בפנים על הפרוכת ואח"כ בחוץ ניתן מן הסמוך לפנים דהיינו בהאי דפגע ברישא והוא קרן דרומי:

גחלים. שנוטל לקטורת בכל יום:

ונר המערבי. אש לנר המערבי להדליקו:

למידין מגחלים של יה"כ. שנוטל לקטרת שנאמר ולקח מלא המתתה גחלי אש מלפני ה' ואיזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ולא כולו לפני ה' הוי אומר זהו מזבח החיצון וילפינן לגחלים שבכל יום ונר המערבי מק"ו דהשתא לקטרת שלפנים ניטלין ממזבח החיצון כ"ש להני שהם מבחוץ יותר שנוטלין ממזבח החיצון:

ושני בזיכי לבונה. ילפינן משירי דמים הפנימים שנשפכים במזבח החיצון אע"ג שהיו בפנים ה"ה בזיכי לבונה אע"ג שהיו בפנים ע"ג השלחן כשיצאו לחוץ מקטירין אותן בחוץ:

ואת כל דם הפר. מה"א יתירה דרשינן בת"כ לרבות פר יה"כ לשפיכה:

ולמה לא אמר. התנא לרבות פר ושעיר של יה"כ לשפיכה:

בלא כך אינו זקוק להערית. בתמיה וכיון שצריך לערב דם הפר בדם השעיר טרם צאתו לחוץ א"כ כששופך דם הפר צריך לשפוך גם דם השעיר עמו והא דתני דם הפר לפי שהוא מרובה מדם השעיר:

אשכחת. תנא דתני בפירוש לרבות פר ושעיר של יוה"כ לשפיכה:

מחלוקת ביניהון. כלומר איכא בינייהו:

ה"ג מאן דמר אם כיפר כילה אין השיריים מעכבין. וה"ק אם כיפר עיקר המתנות כילה ואפילו לא שפך השיריים:

ה"ג מ"ד אם כילה כיפר השיריים מעכבין. וה"ק אם כילה הכל אז מכפר ואם לא כילה הכל אז אין הכפרה של מתנות מכפרת:

משמעות. דורשין איכא בינייהו מר משמע ליה הכי [ומר משמע ליה הכי]. אבל שיריים לכולי עלמא אין מעכבין:

מאי כדון. כלומר איך מפרש ריב"ל לדברי התנאים מאי כלה ומאי לא כלה:

עושה אותן ארבע מתנות. כמו מתנות דמזבח החיצון ואם נתן מתנה אחת כיפר ה"ה במתנות דמזבח הפנימי:

אינו עושה אותן אלא מתנה אחת. ואם חיסר אחת מהן לא עשה כלום ל"א מ"ד עושה אותן ארבע מתנות ואם לא נתן אלא מתנה אחת לא כיפר ומאן דאמר עושה אותן מתנה אחת אפילו לא נתן אלא מתנה אחת כיפר:

מה אם שירי חטאת וכו'. כלומר אין צריך קרא שתהא מתן דמה של עולה טעונה יסוד:

ה"ג בבבלי בזבחים פרק איזהו מקומן אמר רבי עקיבא מה אם שירי חטאת וכו':

הא ביום הכפורים מכפרין. לכך לא קאמר ואינן ראויין לכפר דהא יש מקום שהן ראויין לכפר:

מה נן קיימין. במאי עסקינן האי קרא אל יסוד מזבח העולה למאי אתא אי למתן קרנות לא צריך קרא דהוא קל וחומר כדר' ישמעאל ור"ע ולמצוה לשיריים לא צריך דהא כתיב בחטאת ואת כל דם הפר וגומר אלא לעיכוב לשיריים הוא דאתא:

מה לתחתונים וכו'. רישא דברייתא שנוייה בזבחים פרק איזהו מקומן ובעי למילף הניתנין למעלה שנתנן למטה שלא כיפר דומיא דניתן למטה שנתן למעלה וקאמר מה לתחתונים שניתנו למעלה דין הוא שלא כיפרו שאין קרב מהן למעלה לעולם:

שיש מהן קרב למטה. והן שיריים שנותנן ליסוד:

שיש מהן קרב בחוץ. שפיכת שיריים:

ואם נתנן. בתחלה בחוץ לא הורצו דעיכובא כתיב בהו כאשר עשה:

שאין מזבח. הפנימי ממרקן שאין שם גמר מתן דמים שעודן צריכין עבודה אחת הלכך חמירי וקא סלקא דעתך דצריכין לשפיכת שיריים שמע מינה דשפיכת שיריים מעכבי:

שהרי הקרנות ממרקות אותן. שהוא גמר מתן דמיהם לעכב דהא לכולי עלמא שיריים החיצונים לא מעכבי הלכך לא חמירי ויכשרו למטן להכי אצטריך אותה:

ומשני מהו אין מזבח הפנימי ממרקן. לא על השיריים קאי אלא שאין המזבח הפנימי לבד ממרקן אלא אף הזיית הבדין והפרוכת צריכין וכיון דצריכי להנהו תרי הזיות חמירי תאמר בקרנות שממרקין וגומרין כל העבודות של הקרנות:

דתנינן. בפרק איזהו מקומן אם לא נתן השיריים לא עיכב ש"מ דאין השיריים מעכבין:

זה לפניי ולפנים. כפר בדמים הללו בלפני ולפנים:

זה ההיכל. אף בהיכל מכפר בדם הזה דהיינו על הפרכת וכן במזבח הזהב כפר בדם הזה ואף בעזרות:

מה אית לך.. שמכפר מדם הזה בעזרה מאי לאו שיריים ששופך על יסוד מזבח החיצון וכיון דכתיבו בפרשה מעכבין דהא כתיב חקה:

מקומן מעכב. או לא אם נתנן על יסוד מערבי מעכבין או לא:

נותנן. לשיריים בלילה ע"ג המזבח הזבח פסול ושוחט זבח אחר או דלמא אין צריך לשחוט זבח אחר:

מחשב להן. אם חישב על השיריים ליתנן חוץ לזמנן או חוץ למקומן הזבח פסול או לא:

אבדו. השיריים מה הן מעכבין הזבח או לא מי אמרינן דלא מעכבי אלא כשהן בעין אבל אם נאבדו לא כמו האימורין שאם נאבדו הזבח כשר ואי איתנהו מעכבי או דלמא אפילו ליתנהו מעכבין:

צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה אם התחיל ליתן מן השיריים על המזבח ונחסרו:

אבל אם לא התחיל ליתן. הכל מודים כששייר מהזאות הרי הן שיריים ואם לא נשתייר אין כאן שיריים ואינן מעכבין:

אלא כפרת נפש בלבד. אבל לא שיהיה בו קדושה שימעול בו הנהנה ממנו:

אין לך בו אלא כרת נפש בלבד. והיינו האוכלו אבל הנהנה ממנו פטור לגמרי:

הקדיש דם. לבדק הבית איכא בינייהו:

ה"ג וזה הואיל ואין בו כפרה יש בו מעילה וכו' וזה הואיל ויש בו כרת אין בו מעילה:

ה"ג הקדיש דם לבדק הבית וכו' והוה ר"ז חדי בה. ויהיה ר"ז שמח בשמועה זו שכיון לדברי ר' יוחנן:

סבר. ר"ז על דרבנן איתאמרת הנך טעמים דאמר ר"י אבל לר"ש אפילו דם קדשים אית בהו מעילה מדאורייתא:

א"ל. ר"ז לר' בא ומה בידך מה שמעת מר"י למאן קאמר האי טעמא דאין מעילה בדם:

ועל דר"ש איתאמרת. השיב לו ר' בא דר"י אמרו אפי' לר"ש דלד"ה אין מעילה בדם קדשים מדאורייתא ואף ר"ש לא קאמר דיש מעילה אלא מדרבנן ובמקדיש דמים לבדק הבית וכ"ה בתוספתא דמעילה וכן היה רש"א המקדיש דמים לבדק הבית מועלין בהן ל"א א"ל ר' בא לר"ז ומה בידך שאתה סובר שנאמרו הדברים לרבנן ואינו כן שנאמרו אפי' לר"ש:

ה"ג כך משיבין ר"מ ור"ש לחכמים. אלו מכרן לדם קדשים מודים אתם שמועלין בדמיהן ותופסין המעות הקדושה ה"נ שמועלין בדם עצמו:

ופליג על ההיא דאר"ל. הא דקאמר שמא אינו תופס דמיהן דמשמע דברור לו שתופס דמיו פליג אדר"א:

לפיכך. ל"ג בכולא מימרא דר' לעזר:

ה"ג דישון מזבח וכו' אם מכרן תופס את דמיהן הדמים וכו' אם מכרן אינו תופס את דמיהן:

מתני' האמורין על הסדר. במשנתינו:

וכן בהיכל. נתן מקצת מתנות על הפרכת ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל מתנות הפרוכת ואין צריך לחזור ולהתחיל בכפורת:

שכלן כפרה בפני עצמן. לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה:

ממקום שפסק. ואפי' לא נגמרה אותה כפרה א"צ לחזור וליתן מה שנתן:

גמ' בפנים. לפניי ולפנים:

ה"ג אבל בעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן וכו'. וה"פ כגון הגרלה וידוי ושפיכת שיריים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב אם הקדים להן דבר מאוחר אין אלו מעכבין עליו לפוסלו אבל בשחיטה ובחפינה מודה הוא דצורך פנים כפנים הוא:

ה"ג וחכ"א אף הנעשות בחוץ בבגדי לבן וכו' שניהן מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה. וה"פ אלמא כי כתיב חקה אאחת בשנה קאי:

עבודות שהוא נכנס פעם אחת בשנה. והיינו עבודות שהוא עובד בבגדי לבן שאינן אלא פ"א בשנה:

מקום שהוא נכנס בו פ"א בשנה. עליו קאי חקה אבל עבודות הנעשו' בהיכל ובעזרות אפילו דברים הנעשים בבגדי לבן ואין כפרתן אלא בכה"ג ופעם אחת בשנה לא כתיבא חקה:

ר' פס. היינו ר' אפס:

שעיר מעכב את הפר. שאם נתן דם הפר על הפרכת קודם שנתן דם השעיר על הכפורת פסול:

ה"ג אמר רבי לעזר שחט את השעיר ואח"כ נתן מדם הפר על בין הבדים הנעשה בתחלה כשר א"ר יוסה אלו נשפך מדם הפר ודם השעיר מונח בכוס שמא אינו מביא פר אחר וכשר. וה"פ ר' יוסה לסייע לר' לעזר קאתי כי היכי אם נשפך דם הפר קודם מתנות הפרכת ודם השעיר קיים ששוחטין פר אחר והשעיר כשר אף על גב שהפר נשחט לאחר השעיר אפ"ה כשר ה"ה נמי אם נתן המתנות שבפנים לאחר שחיטת השעיר כשר ויש לי פירושים אחרים בסוגיא זו ורחוקים מפשטא דשמעתתא:

אלו אמר ונתן יאות. אלו כתיב בקרא ונתן מדם הפר ואח"כ כתיב ושחט את השעיר שפיר הוה שמעינן שאם שחט השעיר קודם מתן הפר שהוא פסול אבל השתא דכתיב ולקח מדם הפר משמע דלא קפיד קרא אלא שיהא דם הפר בעין קודם שחיטת השעיר:

שלש לכושר ושלש לפסול. בג' מקומות דהיינו בין הבדים ופרכת וע"ג מזבח הזהב מכשירין הזבח ופוסלין אותו אם היה לו מחשבת חוץ בכל הזאות של אחת מהן על חבירתה דסברי רבנן דכל הזאות שבמקום אחד שייכי להדדי:

ארבעים ושלש לכושר. מ"ג הזיות היה מזה ביה"כ ט"ז על בין הבדים מדם הפר ומדם השעיר וט"ז על הפרכת מדם הפר ומדם השעיר וד' על הקרנות וז' על המזבח משניהם יחד הרי מ"ג:

ה"ג אלו ואלו נשרפין כמצותן. וה"פ אם נשפך הדם לאחר הכפרה שבפנים והביא פר אחד לשאר הזאות זה וזה נשרף בבית הדשן חוץ לג' מחנות ומטמאים בגדים:

לכן צריכה. הא מיבעיא לן אם אירע בראשון פסול אם נשרף כמצותו או לא:

ויאות. ושפיר לומר שנשרף כמצותו דהא אם נתן מקצת מתנות ונשפך הדם מביא אחר תחתיו ומה לי נשפך במקצת מתנות או אירע בו פסול:

עד כדון. לא פשיט לן אלא אם שחט הראשון לשם כשר והשני לשם פסול אין השני פוסל הראשון אבל שחט הראשון לשם פסול והשני לשם כשר מהו מי אמרינן כיון שכבר נפסלו לא מהני שחיטת האחרונים שיהו נשרפין כמצותן או לא:

מצינו פסול מוציא מיד פיגול. שאם היה לו מחשבת פיגול באחת מהעבודות ואח"כ היה לו מחשבת פסול באחת משאר עבודות אין חייב עליו כרת משום פיגול דבעינן שלא יהא שם פסול אחר חוץ ממחשבת פיגול א"כ מחשבת פסול מוציא מיד כושר ואם נשחט השני לשם כשר מוציא הראשון מן הפסול ונשרף כמצותו:

הדרן עלך פרק הוציאו לו