וחכ"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחדבלא דעת הבע"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. כתי"ט ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע"כ. אומר אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע"פ שאח"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. וגם אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו.

וכךהוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ"מ אר"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה.

אינו יכול לפסלןז"ל רע"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. וכתי"ט נ"מ לענין זמן (ע"ל מ"ח) א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ע"כ.

וא"צלומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. א"נ דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר"ה ור"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. ונ"מ דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב"ד אחר לסתור הדין. דהו"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע"פ שפסק כדברי ב"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב"א נ"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון.

שלשה רועי בקרע"פ רע"ב דאילו לעדות כשרים. ויש לומר משו"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר"מ. דילמא ס"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. השתא דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ"ל.

ולאכמ"ש תי"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. איברא לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא.

המשחק בקוביאכרע"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. חבריו במדות פ"א מ"ה. ופ"ב מ"י וע"ש בתי"ט. ובגמרא רפ"ק דבתרא. במסיפס בעלמא.

וחורגוואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש"י בהעתק תי"ט. איברא לשטת רש"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי.

לבדואבל בן חורגו. לא. וכל שכן אביו דלא. אע"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ"ש במקומו (סל"ג בח"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים.

דודו ובן דודולשון תי"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ"י ע"כ. קמזכה שטרא לבי תרי. עיין בסמוך.

וכל הראוי לירשותשלום משנתו של ר"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע"כ תי"ט. דבריו מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש"י ונ"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה.

אפי' מתה בתופשוט דה"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל.

שונא כל שלא דבר עמו ג"י באיבהנראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה.

פלונילשון כתוב הוא. פלוני אלמוני.

הודה לוהא דנקט הודה. נ"ל. לאו למימרא דכ"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח"מ (סע"ט) וכך צריך לומר מ"ש שם (ספ"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ"ש שם בס"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. אלא להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי.

איבראאפילו היכא דאיכא תרתי. ר"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי.

אלאמשום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי.