מ"א סק"א ועסי' קנ"ג ס"ב. ר"ל דשם מוכח דאסור דהא מבואר שם דכל מה שאסור בבה"כ שרי בבהמ"ד ש"י הרי מוכח דקדושת בהמ"ד יחיד קיל מבה"כ משא"כ בסי' צ' משמע דשרי דבהמ"ד חמיר קדושתו מבה"כ דהא מבואר שם דמצוה להתפלל בו יותר מבה"כ:

שם קדושתן חמורה. לענין להניח אחד על גבי חבירו ע"ש:

שם סי' תקצ"א. דמש"ה במוסף ר"ה מקדימין פסוקים של כתובים לפסוקים של נביאים משום מעלין בקודש:

ט"ז סק"א ובגמרא שם. כל דבריו אלו עד תיבת אלא נמשך הכל לקושייתו ור"ל דהא באמת בגמרא רצה להוכיח כך מהמשנה ומחלק בין לכתחלה לדיעבד ממילא בשאר קדושות דדיעבד דידה נמי כלכתחילה דמי דהא מצי לעלויי ולקנות קדושה חמורה א"כ בודאי יש לנו לדקדק כו' וא"כ אמאי לא מוכיח מהרי"א מהמשנה זהו כוונת הט"ז ואח"כ כ' אלא כו' מתחיל לתרץ קושיא זו השניה:

שם דוקא להוריד ר"ל משום דשם הוי דיעבד כדברי הש"ס:

מ"א סק"ד בדיעבד אם מכרם ס"ל להב"ח דגם בשאר קדושות שאני בין לכתחילה לדיעבד דאם כבר עבר ומכרן שרי לקנות כיוצא בהם ולא כמ"ש הט"ז דבשאר קדושות כיון דאפשר לעילויי בהו הוי דיעבד דידהו כלכתחילה:

שם בס"ת נקטינן. נ"ל דתיבת בס"ת צ"ל האבעי' ונמשך אדסליק מיניה שכ' וכ"ד מהרי"א ר"ל דליכא פלוגת' דהר"ן שאוסר היינו לכתחילה והטור שמתיר היינו דיעבד וע"ז כ' דכ"ד מהרי"א דוקא דיעבד להתיר אבל האבעי' דמיירי לכתחלה מודה מהרי"א דנקטינן לחומרא והיינו בין בס"ת בין בכל מילי כן נ"ל וק"ל ולכן תיבת בס"ת אין לו ביאור כלל וצריך להגיה כנ"ל:

שם ליכא פשיעות'. ר"ל משום דבמקום חשש פשיעות' ודאי בלא"ה אסור כמו סתירת בה"כ שבסי' הקודם וכל סי' זה במקום שמותר למכור היינו דליכא חשש פשיעות' עיין מ"א סקי"ז:

שם אבל ל' הרמב"ם. עתה מתחיל ליישב דברי הב"י דאע"ג דמן הטור ומהרי"א לא מוכח דפליגי אהר"ן וכדברי הב"ח מ"מ הרמב"ם ודאי פליג ולכן כ' ויש מתירין:

שם ונ"ל דעתו. י"ל דעת הרמב"ם למה לא פסק האבעי' לחומרא ולא ניחא ליה לומר דסבירא ליה כהר' מנוח שהבי' הט"ז או יש לומר דמ"ש המ"א דעתו הכוונה דעת המחבר למה הביא כאן יש מתירין ובי"ד בס"ת סתם לאיסור לכן מחלק דבס"ת גם הרמב"ם מודה וק"ל:

שם והיינו מ"ש סי"ג. בא המ"א לומר איך מצא הב"י בר מב"ם דין זה דבאמת הרבה פוסקים מתירין לכן כ' דהיינו לשון רמב"ם שהובא בסעיף י"ג שלא ימכרו בה"כ לפדיון שבוים ומכ"ש לקדושה חמורה והיינו בכה"ג שאין להם בה"כ אחר ואע"ג דבסעיף י"ג פי' המ"א דמן הדין שרי ע"ש היינו משום שפוסק כש"ך וט"ז שמפרשי' כך דברי רמב"ם אבל הב"י מפרש דמדינ' אסור וכאן כ' המ"א שטת הב"י וכן מבואר במ"א סק"ז שכ' שם דהמשמעות מסעיף י"ג כמ"ש כאן בשם הרמב"ם דאסור לקנות קדושה חמורה כשאין להם בה"כ אחר דהיינו משום דפשטא דלישנא דסעיף י"ג משמע דמדינא אסור וסיים שם המ"א ועיין בי"ד סי' רנ"ב כוונתו דשם הסכימו הש"ך והט"ז דשרי מדינא ולכן בסעיף י"ג כ' המ"א דעתם ומשמע דפסק כותייהו ועכ"פ כאן פי' שיטת הרב ב"י וזה ברור וכמדומה שהרב פ"מ בסקי"ז לא כיון יפה ע"ש ואין להאריך כי אין רצוני כאן רק לבאר דברי האחרונים ז"ל פשטות דבריהם ולא יותר וק"ל:

מ"א סק"ה ואסור לשנותה. תירוץ זה של המ"א אינו כתירוץ של הט"ז סק"ב דהט"ז פי' אין משנין היינו לענין שלא לבנות בה"כ כלל אבל בהלואה מותר ולהמ"א גם בהלואה אסור דדעת בני העיר שיעשו מצוה דוקא במעות אלו שנתנו הם:

שם שהצבור רשאים. דכך מבואר ביו"ד שם:

שם דבסנהדרין היינו הגמרא שהביא הט"ז דפריך לרב' מהך דמותר המת ליורשיו:

שם ביחיד המנדב. דבהכי איירי ההוא דבש"ס דלבנים חדשים מותר להשאילן ולא ניחוש לאכחושי וביזוי מצוה משום דמיירי ביחיד או שקנו ממעות חולין שגבו לכן ההיא דס"ת דאיירי בצבור רק דמיירי שקנו במעות חולין שגבו כך המשך דבריו וק"ל: ן

ט"ז סק"ב משמע דעכ"פ. מל' מורידין שכ' וכן הראיה שהביא אח"כ מהש"ע היא מל' משנין וכן משמע עוד ממ"ש המחבר בסמוך מותר להוריד המותר ולא כ' מותר להוציא המותר למה שירצו:

שם דכתבו בסיפא ר"ל אע"ג דכתבו בהך סיפא לכל מה שירצו אין הכוונה לחולין אלא שהוא ההיפוך מרישא דשם דבעינן קדושה חמורה ע"ז כתבו בסיפא לכל מה שירצו והיינו אפי' לקלה:

שם עד שיבנו בה"כ או לקדושה חמורה. דאז יצא ג"כ ידי נדרו דאזלינן בתר דעת הנודר לחומרא כ"ש דהוי דעתו משא"כ כשמשימין לקדושה קלה לא יצא ידי נדרו:

שם וכאן אין שייכות ר"ל דגבו מעות לבנין בה"כ והותירו דלא שייך ה"ט למה בעינן במותר קדושה קלה עכ"פ הא שם הק' על המותר די"ל אפי' ליורשים דהיינו קלה משום דכבר יצא ידי נדרו ובמותר ליכא נדר ולא הי' רק משום מחילת המת וכאן לא שייך זה:

שם אבל בגבוי למת בא לישב דלא תימא הא גם שם הוציא מידם לשם מצוה ולמה סגי בנתינת המותר ליורשין נימא דבעינן דבר מצוה והבן:

מ"א סק"ה כמ"ש סעיף ז'. ר"ל דשם מבואר דאפי' במכרו רשאין לשנות וכ"ש בגבו ובהכי מיירי ההוא דסעיף י"ג שפי' הט"ז בס"ק ב' דמיירי התם רק בדרך הלואה ולהמ"א אף שינוי גמור לחלוטין שרי ומיירי בזט"ה כמ"ש המ"א שם ע"ש:

סק"ו הרשות דלא כהט"ז סק"ב ומה שכתב דכ"מ בגמרא היינו מכח הקושיא שבט"ז ססק"ב וק"ל:

שם כמו שכתבתי ר"ל בס"ק הקודם דבאמת הזמנ' לאו מילתא אלא בגוף המעות אסור משום דעת אנשי העיר משא"כ במותר שרי שכבר נעשה דעתם:

ט"ז סק"ג ומיהו ה"מ. כ"כ על מה שכ' שם תחלה דבונה בית לשם בה"כ אינו קדוש עד שיתפללו בו:

מ"א סק"ז אסור לשנותן. לשון זה מיותר דהרי הם דברי רמ"א דאם באו ליד גבאי אסור לשנותן וכן הקשה בס' חמד משה ונ"ל דהמ"א לאו דינא קמ"ל אלא טעמא קאמר מש"ה אסור לשנותן וכמש"ל ור"ל שכ' בסק"ה טעם הדבר משום בזיון ושרוצים המתנדבים לעשות המצוה דוקא באלו שנתנו הם ודלא באחרים ודלא כהט"ז סק"ג שמקשה על דין זה דהרמ"א ודעתו דמותר לשנותן אפי' באו ליד גבאי ואזיל לטעמיה דמתיר בסק"ב גם במעות שגבו:

סק"ט וה"ה יתומות. ע' עצי ארזים רס"א:

ט"ז סק"ה רק רשות. ר"ל למאי דמשני דהתנו היינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:

מ"א סקי"ב ר"י חביב. מה שהרא"ש כתב כלם מסכימים לר' אשי משמע דוקא ר' אשי והטור כ' סתם יחיד והיינו דהרא"ש מיירי בנתנו ממקומות אחרים:

ס"ק י"ו אבל לסותרו דהא בסי' הקודם לענין לסתור אין חילוק בין כפרים לכרכים ומותר אפי' בכרכים בלא זט"ה לסתור אבל הקדושה לא נפקעת אף שסתרוה הכא לענין הפקעת הקדושה אין כח בכרכים ומש"ה הושוו רי"ו ורמב"ם הלבנים של בה"כ סתורה לבה"כ עצמה דאין נפקעו הקדושה:

שם במעמד. ר"ל בכפרים דבעינן במא"ה משום שמא אין רוצים ומשמע אפי' כשסותרין ומוכרין וק"ל כן נ"ל כוונתו עיין פר"מ:

ס"ק י"ז ועמ"ש ס"ד. עיין במ"א סק"ד ובדברינו שם אות י"א תבין כל דברי המ"א כאן:

ס"ק כ"א וכמו שכתב ס"ד: היינו מה שכתב שם סק"ה דאם בנאוהו ממעות בה"כ דינו כהמעות ואסור לשנותו ע"ש:

ס"ק כ"ג זט"ה במש"ה. דלא עדיפי מיחיד בשלו:

שם וחבר עיר. היינו תלי אותו בדעת היחיד המוזכר בסעיף ו':

שם הכא מתיר. דברי הטור תקשה אהדדי דכאן מתיר ליחיד בשלו:

ס"ק כ"ז להם הס"ת. תימה דכיון דמכיר' אסור כ"ש מתנה וא"כ מה ענין הערמה זו וכ"ה בהדיא בריב"ש שם ולא כ' שם הריב"ש אלא דאפי' את"ל דזט"ה במא"ה יכולים למכור ס"ת וה"ה מתנה דהוי כמכירה לעיר רחוקה אסור ומכ"ש בהערמה כזו דאסור עכ"ל. וא"כ לאיזה הענין העתיק המ"א לשון זה כיון דלדינא ק"ל דמאן דאוסר ליחיד למכור ס"ת ה"ה זט"ה במא"ה אסור כמ"ש המ"א סקכ"ג א"כ כ"ש מתנה דאסור ומה ענין הערמה זו ונראה דיש קצת חיסור לשון במ"א והעתיק דברי הריב"ש כמו שהעתקתי דאפי' את"ל כו' ואף על גב דאין נ"מ לדינא מ"מ העתקתי דנלמד מזה דאפי' למאן דמתיר למכור ס"ת ה"ה מתנה דהוי כמכירה מ"מ לעיר רחוקה דהוי מתנה ממש אסור וכן הערמה אסור וע"ז השיג דלמאן דמתי' למכור ס"ת מותר נמי מתנה ממש דא"צ ד"א שתחול הקדושה עליו דאילו למאן דאוסר מכירת ס"ת אין השגה כלל דאם מכירה אסור כ"ש מתנה כן נ"ל ביאור דברי המ"א ודו"ק:

סק"ל כמ"ש ס"ה. ע"ש במ"א סק"ה ובדברינו שם אות כ' ותראה דהמ"א כאן לשיטתיה והט"ז כאן סקי"ב נמי אזיל לשיטתיה דמוקי לה בהלואה ולא בשינוי:

ס"ק ל"ב בנו יגמרו לומר שאפי' בנו רק מקצת לא ישנו המות' מעו' אלא יגמרו הבנין:

ס"ק ל"ג שרי דהא עיין במ"א סק"ה ובדברינו שם אות כ' שביארנו דברים שבכאן:

ס"ק ל"ז לקטנים. עיין בסי' קנ"ד במ"א סקכ"ג:

ס"ק ל"ח מה שנא מבה"כ. ואין לו' דהתיר להם מצד התקנה משום דמשמע דלא תקנו אלא בבה"כ לפי שא"א לחלק משא"כ מעות:

ש"ע סעיף י"ז אין הצבור: עיין כנ"י סי' ט':

מ"א ס"ק מ"ד דספרא. והכין לעצמו שט"ח כי לא ילוו לו בלא שט"ח אבל כאן מה לו להכין כתב משום שמא ירצה להקדישו הרי יכול להקדישו בלא כתב:

(ש"ע סעיף כ"א) הדיוט. עיין תשובת הב"ח סי' י"ז:

מ"א סקמ"ח חלול. דכתיב ולא יחלל זרעו וזה לא שייך בנכריות דאין הזרע מיוחס אחריו כלל:

ס"ק מ"ט טענה למערער. ר"ל טענה רבה משא"כ בקצת טענה אין משנין כמו שכתב המ"א סק"מ.

שם ראיה ברורה. עיין כנ"י סי' י"ג:

שם ודבריהם. שם פליגי ר"מ ור"י בכ"ג שאירע פסול ומינו אחר תחתיו ואמרו ר"מ ור"י דראשון חוזר לעבודתו ופליגי על השני אם ראוי לכ"ג ופסק הש"ס כר"י. והקשו התוספות דהוי הלכתא למשיחא ותירצו דנ"מ לפרנס וכו' וע"ז הקשה דהא ראשון לכ"ע חוזר לעבודתו:

שם איבה דראשון. וזהו סברת ר"י משא"כ ר"מ ס"ל דשני כל מצות כהונ' גדולה עליו ולא חייש לאיבה וע"ש: