מ"א סק"א למקום אחד. כי הב"ח פירש מקום מיוחד ר"ל לו לבדו אבל אם גם אחרים נכנסים לשם אסור שיטריח בשביל אחרים כמו בסס"י של"ג שכל אחד צרוך לטרוח בשביל עצמו לכן כת' המג"א דז"א אלא מיוחד פירוש קבוע ולהכי דקדק בש"ע וכת' ואם אין לו מקום קבוע ולא כת' מקום מיוחד ותיבת לו לאו דוקא ולא אתי למעט אם הוא גם לאחרים:

סק"ב אינה עומדת לקינוח משא"כ חריות דאיכא דקיימי לישיבה מש"ה לא בעי היכר אבל אבן גדולה בעי היכר עיין מג"א בסימן ש"ח סק"מ:

שם ושאר אבנים. ר"ל קטנים באמת א"צ היכר:

שם שיהיה ניכר בו הקינוח קשה דא"כ גם בניכר בו הוי מוקצה כיון שהשליכו מיגרע גרע מה שקינח בו וכן הקשה א"ר וצ"ל דאין כוונת המג"א דמקצהו מדעתו אלא ר"ל דהקינוח לא הוי הכוונה להתיר על ידו כיון שעיקר הכנתו הוא רק לאותו פעם וכיון דלא הוי הכנה מעלייתא מש"ה לא סגי בלי היכר:

ש"ע ס"ב ונטבעו. ר"ל שנטבעו בקרקע מחמת הגשמים וה"ה דאם לוקחם משם הוי כסותר או טוחן קמ"ל דאם רשומן ניכר מלמעלה מן הקרקע שרי ולא מיקרי סותר ולא טוחן ונראה דמיירי כשמקצתן מגולה עד שיכול לאחוז בהם וכמו בצנון בסימן הקודם סעיף ח' וק"ל:

מ"א סק"ג משום תלישה. ר"ל מה שמגביהו מן הארץ לא מיקרי תלישה כיון שאינו מפסיק בינו לבין הארץ אלא אויר לבד ולא אסור אלא מדרבנן דלא כהרמב"ם שמחייב חטאת בזה:

ש"ע ס"ד שאינה ראויה. וכיון שאינה ראויה לקינוח אסור לטלטלה:

ס"ה ואזני חרס. אורחא דמילתא נקט שהאזנים דרכן להיות חלקים ואין מקרעין את הבשר:

מ"א סק"ה צ"ע דבסי' ג' כתב עיין בכור שור שבת דף פ"ב. והמ"מ פכ"ו כ'. הוא ענין בפ"ע ועל כל זה מסיק וצ"ע:

שם מן הגדר אסור דהוי סתירה אפילו מגדר עב:

סק"ו שהם מוקצים. ומקנח בלא הזזה דמוקצה מותר בנגיעה וקצת הוא רחוק במציאות וע' פמ"ג:

סק"ז דמקנחין בחרס. שהוא משיר השער ואפ"ה שרי משום שהוא דבר שאין מתכוין כדאמרינן בשבת דף פ"א ובסעיף ד' דלא אסור אלא משום סכנה:

שם כלאחר יד. ר"ל שאוחזו בנחת ומיקרי כלאחר יד ר"ל שעושה בשינוי ממה שעושה בחול:

סק"ח התחוב כולו בגוף שאין מכניסו לחזור ולהוציאו תדיר:

ש"ע ס"ט אפי' בחול ועי' בכור שור ריש בבא קמא: