מוסר, תוכחת. הבדלם למעלה (ג' י"א).

בער, הוא הדומה כבהמה שאין בו אף דעת הפשוט, כמו הידיעה הנקנה ע"י החוש והמושכלות ראשונות, כמ"ש איש בער לא ידע, ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך:

איש מזמות. פעל זמם בא לרוב לרע, ומזימות כשאינו על עמקות החכמה היא לרע. ומרשיע בהפעיל והוא עומד מורה הפלגת הרשע, וההבדל בין חפץ ובין רצון בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ל' ל"א):

מחשבות, תחבולות. למעלה (י"א י"ד):

דברי. הדבור הוא באורך, כמו שכתבתי בחבורי התו"ה ויקרא (סי' ג'):

שכלו. גדר והבדל בין שכל לחכמה ובינה בארו דורשי הלשון, וע"ע לקמן (י"ג ט"ו), ונעוה לב, לב, עוה ועקש, ויש הבדל בין עקש לב, ועוה לב, שהעקש בא על דבר חושיי, והעוה הוא עוות הגיוני וכולל גם עוות השכל והבינה שנמשך ע"י קלקול הלב ותאותיו, ומלת יהיה על השכל, שהשכל יהיה לבוז:

גמול. כ"מ שנזכר גמול נקשר עמו התפעליות איבה או אהבה כמ"ש בכ"מ בתנ"ך, ולכן תפס שם אדם, שההתפעליות הוא מיוחד לו מצד האנושית שבו, וכמ"ש בהבדל בין איש ובין אדם בס' התו"ה ויקרא (סי' י') ויש הבדל בין משיב גמול ובין משלם גמול, כמ"ש (יואל סי' ד' ד' ובכ"מ):

חכם. הוא הנוהג בחקי החכמה, וכבר התבאר (א' ב') שבכל ענין שיפול עליו שם חכמה יש שני דרכים במציאות טו"ר, ולמודי החכמה איזה דרך יבחר נקראים עצות, שהעצה היא ההסכמה מבין שני צדדי האפשר (כנ"ל י"א י"ד), והאויל גדרו המסתפק בחקי החכמה כנ"ל, והוא לא יקבל עצתה:

(יז-יט) יפיח. מורה על הדבור הבלתי נשלם (חבקוק ב' ב'), ומלת יגיד נמשך לשנים, יגיד צדק יגיד מרמה.

ובוטה. הוא הדבור שיש עמו שבועה או נדר, התו"ה ויקרא (סי' ש"י).

שפת, ולשון, כבר התבאר (סי' י' י"ג) שהשפה מורה על הדבור הקל החיצוני, ושם (פסוק כ"א) שהלשון מציין הדבור התבוניי, ועד ארגיעה, פי' עד רגע והא' נוספת:

חרשי. הם המעמיקים מחשבות בסתר, כמו ויתחרשו לו כל הלילה:

לא יאנה. כמו לא תאונה אליך רעה, ובארתי גדר פעל זה ירמיה (ב' כ"ד):

כסילים, איוולת. מבואר בכל הספר, ש:

• אויל הוא המסופק בחוקי החכמה, והספק נקרא איוולת.

• והכסיל אינו מסתפק, רק נלוז מחוקי החכמה מפני תאוותו.

ו"לב נקרא הכוח המושל שבאדם.

וה"דעת הוא היפך הספק והאיוולת, שהדעת היא הידיעה הברורה.

וההבדל בין ה"ערום וה"חכם התבאר בכל הספר, ויתבאר עוד בכל המקומות שציינתי בביאור העניין.

חרוצים. זריזים במעשיהם ונאמרו הפך הרמאי (כנ"ל י' ד'):

ישחנה. משורש שחה, במשקל יַגְלֶנָּה, שישפיל אותה למטה:

יתר. שרשו תור, שבא על הריגול שמעיין על מרעהו. ומ"ם מרעהו מן השורש כמו מרעים דשמשון, ולפי' ב' מענין יתר ותוספת והמ"ם מרעהו מן רעהו, וכבר התבאר גדר הצדיק למעלה (י' י"א, ובכ"מ):

לא יחרוך - מלשון (שיר השירים ב ט): מציץ מן החרכים, לא יַראה את צידו מן החרך.

והון - שיעורו והון אדם חרוץ - יקר.

בארח, דרך, נתיבה. הבדלם למעלה (א' ט"ו ב' י"ג), וצדקה הם מצות שבין אדם למקום בכ"מ:

חיים, אל מות, אל מות היא שלילת המות לגמרי: