הזה והבא. העולם הזה הוא קדם שבא לו לאדם בראשונה ועולם הבא תקרא אחור שבאה לו לאדם לבסוף כך מצאתי הגירסא במדרש תהלים. ונסרו ונעשה שנים גבים גב לזכר וגב לנקבה וכן עיקר:

מסטרוהי אחד משני צדדיו. כלומר חלקיו ולעולם כדלעיל שנסר וכו':

אחור וקדם. קדם היינו מזרח שנאמר קדמה מזרחה ומדמזרח נקרא פנים מערב שהוא הפאה שכנגדו נקרא אחור וכדפרשתי בכמה מקומות:

שנאמר ולמקצה וגו'. דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכנים וגם מדהאי קדם ואחור קאי על מזרח ומערב מכלל דולמקצה וגו' קאי על דרום וצפון:

ותשת עלי וגו'. כפך היינו היד וכתיב כי יד על כס יה ומאחר ששת עליו כפו ש"מ שכל החלל עד השמים נתמלא ממנו או י"ל דדייק מדכתיב שמים בזרת תכן וכתיב נמי ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

זה יום הראשון. פי' למעשה יום ראשון וה"ג לעיל פרשה בראשית פרשה ח' ובמדרש תהלים אבל רש"י ז"ל גרס יום האחרון וכן הוא בתנחומא בפרשה זו ובילקוט ריש פרשת בראשית ועי' במה שכתבתי לעיל בפרשת בראשית:

נפש חיה למינה. זה נאמר תחלת יום ששי:

אמר ריש לקיש אחור זה יום אחרון. למעשה יום האחרון שהאדם נברא באחרונה:

ה"ג ורוח אלהים וגו'. רוחו של אדה"ר וה"ג בילקוט תהלים ובפרשת בראשית והרואה יראה כי כן עיקר. והגירסא שלפנינו יש ליישבה לפי דעת המקובלים ז"ל שאמרו שרוחו של אדם זהו רוחו של משיח בסוד הגלגול וסימנם אד"ם אד"ם דו"ד משי"ח רוח אחד לכלם והראשון עיקר וכן מצאתי אח"כ באב"א פרשת בראשית ובאבן שואב בפרשת מצורע:

ה"ג אם זכה אדם אומרים לו קדמת כו'. וכן הוא לעיל פרשה בראשית וסיומא מלתא דר"ל היא שלפיכך נבראת רוחו ביום ראשון וגופו ביום אחרון שאם יזכה אומרים לו אתה קדמת כו' דרך חשיבות ומעלה וכן בהיפוך כשאינו זכאי ואחר כך גרסינן אמר ר' ישמעאל כו':

וקדם לכל עונשין שאין כל בריה נפקדה על מעשיה כי אם האדם לבדו או ר"ל באשר הוא עלול לקבל כל מיני עונש מפני חולשת הרכבתו וזך מזגו והראשון עיקר:

דברים שרחוקים ממנו כו'. על זה נאמר אשא דעי וגו' לשבח להקב"ה:

לחלוכית. טפה של ש"ז:

בחמין. בערוך גרס קמין. ומשמע במקום שמסיקין שם האור:

שפיר. פרש"י במס' נדה מחוי כמין ש"ז:

סנדל. מעוך כמין סנדל:

קינין כו'. מיני חדרים הם:

חבילין חבילין. שהתינוק מקושר בכמה חבלים וקשורים ועי' עוד בערוך והוא גרס כינים:

במתלא. במשל האמור בפי הבריות כשהותר חבל א' הותרו ב' חבלים כשהם קלועים ומגודלים זה בזה ובראשם קשר כשהותר חבל אחד מתוך אותו קשר שני החבלים נמצאים מותרים:

וביותר כשהוא זכר. כי הטבע מקפדת יותר על הוית וקיום הזכר מנקבה וגם הכתוב פתח בו בלשון פשיטותא כי תזריע וילדה זכר ולא כתיב אם תלד זכר כמו אצל הנקבה:

ויפתח. לשון מפתח ופתח:

בגיחו כו'. ע"י שמתגאה דריש בגיחו כאלו כתיב בגאו בחילוף אחה"ע:

גלליך. לשון גלל וטינוף. (נראה דה"ג הה"ד אשה כי תזריע וגו'. ודו"ק):

אחר נדתה. מיד אחר הטבילה ודייק מדכתיב ובחטא יחמתני אמי ואין חטא אלא לשון טהרה וכן הוא בפ' המפלת:

ובסמוך. סמוך לנדתה:

של לבנות. המלובן והמובחר והמבורר שבו:

מטפה למוח כו'. הטוב ממנו למוח וקצתו הראוי לעצמות וכן הכל:

ה"ג בילקוט איוב דומה לרשון והוא חגב וכן הוא בתוספתא פ' המפלת:

זהורית. נימא של משי ובירושלמי מסיים ושני ידיו כשני טיפין כו':

נתוח. בילקוט גרס פתוח ובפ' המפלת גרס חתוך:

עגבותיו. עובי של הירכים למעלה בגובה:

בעוה"ז. מתחיל בעור ובשר שנאמר ברישא עור ובשר תלבישני ואח"כ בגידים ועצמות תסוככני וכל זה איתא בב"ר בפרשה י"ד:

התכתני. לשון עבר לא נאמר אלא תתכני ל' עתיד וכן כולם:

אם. הרחם שבו התינוק מונח נקרא אם:

מסו. מין סס שמעמידין בו החלב שתהא נקפה או חלב קפואה הנמצא בתוך קיבה של עגל:

ספר. אומן בלן שמספר הבריות במספרים ותער ואין ספר שיוכל לספר את עצמו כן מן הזכר לא בא הזכר אלא מן הנקבה:

שמזיע ראשון יצא כו'. ומניח המרחץ להנשארים וכחו כבר חלף הלך לו כן כשהאיש מזריע תחלה בטל כחו ומניח שוב הפעולה אל זריעת הנקבה והיא משלמת הפעולה ונותנת בו צורה ודמותה וכן בהיפוך: