מתני' יש נוחלין ומנחילין. יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשהן מתים ואף כשמתים הן מנחילין להם את ממונם והא דלא קתני יש נוחלין זה את זה משום דבעי למיתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תני נמי רישא נוחלין ומנחילין:

האב את הבנים. דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין של המת:

והבנים את האב. דכתיב ובן אין לו הא יש לו בן הבן קודם:

ואחין מן האב. דכתיב ממשפחתו וירש אותה ומשפחת האב קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם:

האיש את אמו. דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר וירשתן ומדכתיב מטות הקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת:

והאיש את אשתו. דכתיב שארו זו אשתו וקרינן הכי ונתתם את נחלת שארו לו וגורעין ומוסיפין ודורשין יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו:

ובני אחיות. בני אחותו כגון בני דינה:

נוחלין את ראובן. שהרי דינה יורשת את אחיה ובניה באין מכחה:

ולא מנחילין. לראובן שאין ראובן בא אלא מכח אחותו דינה והלא דינה עצמה אין יורשת אותו כדאמרינן דאין האם נוחלת את בנה:

זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין. ואם אין יוצאי יריכו קיימין חזרה נחלתו אצל האב כיצד ראובן שמת בנו יורשו לא נמצא לו בן רואין אם יש לו זרע לבן זכר או נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל לא נמצא זרע לבן אם יש לו בת תירשנו לא נמצא לו בת רואין אם יש לה זרע זכר או נקבה עד סוף כל הדורות ירוש הכל לא נמצא לה זרע תחזור הנחלה לאביו של מת ואם אין אביו קיים תחזור לזרעו שהן אחי המת אם יש לו אח יורש את הכל ואם אין האח קיים ויש לו זרע זרעו עומדים במקומו לירש לא נמצא לו אח ולא זרע ממנו תחזור הנחלה לאחות המת או לזרה עד סוף כל הדורות לא נמצא לו אחות ולא זרע ממנה תחזור הנחלה לאבי אביו של מת ואם אינו קיים חוזרת לזרעו שהן אחי אבי המת או לזרעם ואח"כ לאחות אבי המת או לזרעם ואם לא נמצאו חוזרת הנחלה לאב אבי אביו של מת וכן לעולם עד ראש הדורות:

והאב קודם לכל יוצאי יריכו. שלו כדאמרן:

גמ' מכל נחלות שבתורה. הכתובין בפרשה:

עיבור הדין הוא. לשון עבירה הוא:

דאינון דרשי ובן אין לו. ונתתם לבתו הכל הא אם יש לו שניהן שוין:

התיבון. להם הא כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו א"כ נמי נדרוש הכי הא אם יש לו בת ואחין שניהן שוין בנחלה בתמיה:

והא אתון מודין דליתי בת אוף הכא ליתי בר כלל. וכלומר הרי אתם מודים דאין לאחין כלום במקום הבת וא"כ אין לו בת דקאמר קרא דליתיה לבת כלל אז ונתתם לאחיו הא אם יש בת אין להן כלום אף ה"נ אם אין לו בן אז והעברתם לבתו הא אם יש בן אין להבת כלום:

דאינון דרשי. מק"ו מה בת בנו שאינה באה אלא מכח הבן של מת יורשתו בתו שהיא באה מכחו לכ"ש שתחלוק עמה:

שאינה באה אלא מכח האחין. כלומר שהרי היא באה במקום אביה לירש את הזקן וא"כ היא ובני הזקן שהן האחין של אביה שוין הן והרי כחה ככח האחין והיינו אינה באה אלא מכח האחין כלומר שלא הורע כחה מכח האחין של אביה:

תאמרו בבת שאינה באה אלא מכח הזקן. כלומר שהרי אתם מודין אם יש כאן אחין והן בני הזקן ובת שאין הבת נוטלת כלום במקום האחין ואם היא באה עכשיו לדעתכם לירש אינה באה אלא מכח הזקן והיינו במקום שאין לה אחים וא"כ הורע כחה אצל האחין וכשם שאינה יורשת עם אחיה כך אינה יורשת עם בית אחיה:

תלמוד לומר וכו'. אמתני' קאי האיש את אמו מנלן ת"ל וכל בת וכו':

עד כדון. לא שמענו מן הכתוב אלא בן יורש את האב:

האב את הבן. מנין שיהא קודם להאחין של מת אמרת ק"ו מה אם הבן וכו' אינו דין שהוא יורשו ולא האחין שאין באין אלא מכח האב:

אמר קרא קרוב. כלומר דלא תיקשי א"כ מהאי ק"ו יהא האב קודם אף להבן של המת הלכך מסיים אמר קרא הקרוב קרוב קרוב קודם:

עד כדון בת. אדרשה דלעיל קאי דדריש וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל וכי היאך אפשר וכו' ומן המקרא הזה לא שמענו אלא שהבת יורשת את אמה:

בן. מנין שיורש את אמו אמרת ק"ו מה אם הבת וכו' אינו דין שנייפה כחו לירש בנכסי האם:

בן קודם לבת. שאלה היא אם הבן קודם לבת בנכסי האם:

שווין במטה האם. יורשין בשוה. דמכיון דנפקא לן ירושת הבן בנכסי האם מק"ו מהבת אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון:

הוה ליה עובדא. בדין ירושת הבן והבת בנכסי האם ושאל לפני הדיינין:

הדיוטות הן. אינן בקיאין וטועין בהלכה זו דסוברין שוין הן בנכסי האם:

על הדא דרבי מלוך. דאמר בשמיה דריב"ל הלכה כר' זכריה ולית הוא כן דהאמר רבי סימון בשמיה אין הלכה וכן אמרי כל אלו החכמים דלית הלכתא כרבי זכריה:

ושאל. הא דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות ודרשינן מדהכא דבת יורשת נכסי אמה וכן בן מק"ו מהו שיהא הוא קודם לבת:

א"ל. מהאי קרא גופיה שמעינן דממטות כולל הוא לשניהם מטה אב ומטה אם והקישן הכתוב:

מטה אב למטה האם. כלומר ממטה אב ילפינן הקישא למטה האם:

או חילוף. דלמדך הכתוב דלא ניליף גם בנכסי האב דבן קודם לבת כדיליף לעיל אלא דנקיש מטה אב למטה האם מה מטה האם יש לבת במקום הבן כדאמרינן דיו אף מטה האב כן:

איתא. בא ונצא משם אין זה רוצה לשמוע ולהבין בדברי תורה:

לא הוא האיש את אמו וכו'. כלומר דמפרש מנא לן דהאיש יורש את אשתו וקאמר דלאו היינו חדא דהא דילפינן האיש יורש את אמו מהאי קרא דכל בת יורשת ממטות וגו' הוא דנפקא לן כדאמרינן לעיל וכי היאך אפשר וכו' וממילא נשמע לבן מק"ו והרי הכתוב שם מדבר בהסבת הבעל דהקפידה התורה דלא תסוב נחלה ממטה אל מטה דמאחר דהיא בת יורשת כשתנשא לאחד ממטה אחר והוא יורשה תסוב הנחלה וא"כ מהיכן דשמענו דהאיש יורש את אמו משם שמעינן ג"כ דהאיש יורש את אשתו:

בעי מימר פנסטה. רצה לומר עיקר הדבר בבירור מהיכן שמענו דהאיש יורש את אשתו ולא אשכח ואמר הדא הלכתא השניה בן וכו' דמסיק דילפינן מלשארו דעל קורבה קאי הקרוב קרוב מכל מקום והיינו דקאמר ולא אשכח שלא מצא ללמוד מכאן לירושת הבעל משארו כדבעי למימר מעיקרא ותני כהאי ברייתא. פנסטה דוגמתו לקמן פרק נגמר הדין אמר לי' עכן מה בגורל אתה תופשיני לית בכל ההן דרא כשר אלא אתה ופנחס אסקין ניבזין ביניכון פנטום דמיתפיס חד מינכון כשיטילו גורלות בין שניכם דבר ברור הוא שיתפוס אחד מכס ומלה יונית הוא:

מתני' בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה. בנחלת ארץ ישראל:

חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים. קסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו וכלומר כפי חשבון יוצאי מצרים נתחלקה הארץ לבאי הארץ וצלפחד וחפר אביו שניהן מיוצאי מצרים היו ונטלו בנות צלפחד חלק אביהן שהיה מגיעו לו בארץ וחלקו עם אחיו המגיע לו בירושת חפר אביו וחלק בכורתו שהי' בכור ונוטל פי שנים ואע"פ שעדיין לא ירשו את הארץ ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתה ארץ ישראל מוחזקת היא:

גמ' אם אנו בנות צלפחד. שאנו נחשבין כזרעו לענין ירושה כמו אם היה לו בן:

אם אין בנות צלפחד. כלומר שאין הבנות נחשבות כזרעו במקום שאין בן א"כ תתייבם אמנו:

תן להן בקרקעות תן להן במטלטלין. כלומר תן להם החלק בכורה בקרקעות ארץ ישראל כמו שמגיע להן חלק בכורה במטלטלין המוחזקין לפי שגם ארץ ישראל מוחזקת היא ואחזת נחלה קדריש ונתון תתן לרבות חלק בכורה:

תן להם חלק אביהן. נתן תתן להם בתוך אחי אביהן כתיב אחד על חלק אביהן וא' לחלק בתוך אחי אביהן בנחלת אבי אביהן:

ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. לפי חשבון היוצאין נתחלקה כאלו ירשוה הם עצמן מי שהיה לו בן אחד בבאי הארץ נטל כל חלקו ומי שהיו לו עשרה בנים ג"כ לא נטלו בין כולם אלא חלק אחד:

אם כן מה תלמוד לומר לאלה. תחלק הארץ וכתיב לעיל אלה פקודי בני ישראל וגו' דמשמע לבאי הארץ קאמר:

אלא מפני הנשים ומפני הקטנים. כלומר כאלה דוקא שהן בני עשרים אף יוצאי מצרים שהיו בני עשרים זכו בארץ ולהוציא הקטנים שלא היו בני עשרים ביציאתן ממצרים אותן לא זכו בחלק הארץ ולהוציא את הנשים שאין להן חלק בארץ מחמת עצמן אלא א"כ זכו מחמת מורישן שהיה מיוצאי מצרים כמו בנות צלפחד:

וכא מתים יורשים את החיים. שאם היו שני אחין מיוצאי מצרים והולידו במדבר לזה עשרה בנים ולזה אין לו אלא בן אחד וא"כ כשנחלקה לבאי הארץ היה בדין שיטלו אלו עשרה חלקים וזה לא יהיה לו אלא חלק אחד להכי אהני קרא דלשמות מטות אבותם ינחלו דאאחין קאי וללמדך שאם אביהן של אלו אחין היו לא יחלקו כן אלא חזרה הנחלה לאביהן כאלו מתים ירשו את החיים והי"א חלקים אלו חוזרין לאביהן לחלוק בשוה ועכשיו כשהן יורשין את אביהן חולקין גם הם בשוה והשתא אהנו הני תרי קראי לאלה תחלק הארץ אם לא היו אחין אין הולכין אחר יוצאי מצרים אלא שנים שיצאו ממצרים ולזה עשרה בנים מבאי הארץ ולזה אחד אלו נוטלין עשרה חלקים וזה אינו נוטל אלא חלק אחד ולשמות מטות אבותם בא ללמד אם היו אביהן אחין דחולקין בשוה כדאמרן:

מי שהיה מיוצאי מצרים מעומדין בערבות מואב. שהן באי הארץ וכגון שהיה יותר מבן ששים כשיצא ממצרים דעל אותן לא נגזרה גזרת מרגלים נטל שני חלקים ונמצאו שני כתובים קיימין:

וחלקן עם העומדין בערבות מואב. שאף הן מבאי הארץ היו וכשזיכה להם השם זיכה גם חלקן בין באי הארץ:

מתני' לא אמרה כן. דלא חשיב אלא שלשה חלקים כדדריש ליה מהאי קרא נתן תתן וגו' כדלעיל וכמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ:

הדא הוא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה. ששה חלקים לששה בתי אבות דחשיב להו התם לעיל ושלשה חלקים דבנות צלפחד דקחשיב במתניתין ועוד חלק אחד מאחא דאבא דהוה להו ונטלו חלק אביהן הראוי לו בנכסי אחיו:

חיו מן האנשים וגו'. שחיו מחלקם:

נפל לאמצע. לכל ישראל:

ובניהם בזכות אבי אביהן ואמותיהן. ואבי אמותיהן שהיו מיוצאי מצרים זכו בחלקן אבל לא בחלק אביהן:

הדא הוא דכתיב ובני קרח לא מתו. שלא מתו מחלק הארץ לגמרי אלא נטלו בזכות אבי אמותיהן:

משל למה הדבר דומה וכו'. אדלעיל קמהדר וכאן המתים יורשין את החיים:

רבי יוחנן מתיב. אהא דקתני במתני' ושהיה בכור נוטל שני חלקים אלמא ארץ ישראל מוחזקת היא וא"כ מאי מספקא ליה למשה שהיה צריך לשאול על זה ואמאי לא פשיט ליה מדאמר לו הקב"ה במצרים והבאתי אתכם וגו' ונתתי לכם מורשה וקשיא אם מתנה למה ירושה וכו' דלשון מתנה לחוד ולשון ירושה לחוד דירושה היא מחמת שמוחזקין כבר מירושת אבותינו אברהם יצחק ויעקב ולשון מתנה משמע שעדיין יתן להם ואינם מוחזקין אלא ודאי ה"ק מאחר שנתן להם משום מתנה חזר ונתן להם אף משום ירושה ועכ"פ היה לו ללמוד דמוחזקת היא כירושה מכבר:

א"ר הושעיה. האי לישנא דמורשה הוה מספקא ליה דכל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא הוא לשון כהה וספק ואף כאן יש לפרש על הספק דמורשה משמע נמי שמורישין לבניהם והם אינם יורשין בעצמן שלא באו לארץ. והיינו דמספקא ליה למשה ופשיט ליה הקב"ה דאף לשון ירושה משמע ומוחזקת היא:

התיבון. על הכלל דאמר ר' הושעיה והכתיב מורשה קהלת יעקב ומה שייך לשון דיהא על התורה ומשני אין דלית דיהא וספק יותר ממנה בתחלה כשבא להתעסק וללמוד בתורה כמה וכמה ספיקות יבאו לו ואין מבין על בוריה:

מן דהוא לעי. ואחר שהוא יגע הרבה בה הוא מוצא את כלה עם טעמה ונימוקה:

מתני' אחד הבן ואחד הבת בנחלה. הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת במקום שאין בן שוין בירושת נכסי האם כדין נכסי האב ואין הפרש בין ירושת נכסי האם לירושת נכסי האב אלא בענין שני דברים:

שהבן. הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב אבל אינו נוטל פי שנים בנכסי האם דאמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא משפט הבכורה לאשה:

והבנות ניזונות. מתנאי כתובה מנכסי האב דוקא:

גמ' כתיב בכל אשר ימצא לו וגו'. ודרשינן מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק ומצוי לו אבל לא בראוי ומפרש לה כיצד אין יורש בראוי כבמוחזק מת אביו וכו' כצ"ל ותוספתא היא בפ"ז דמכילתין וכן בבכורות בסוף פ"ו. ויש לפרש לפי גי' הספר בלשון תמוה ועל הקרא קאי דאשר ימצא לו כתיב א"כ כיצד יהיה יורש בראוי כבמוחזק. וכיצד מת אביו וכו' התחלת הברייתא הוא:

מת אביו בחיי אבי אביו. כגון ראובן בכור יעקב ומת יעקב אביו בחיי יצחק ואח"כ מת יצחק אבי אביו:

ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. מחלק ירושת יעקב בנכסי יצחק אינו נוטל פי שנים שהרי ראוים היו ליעקב אביו:

ואם היה אביו בכור. אם היה יעקב בכור אז ראובן נוטל פי שנים ג"כ מנכסי יצחק כשם שהוא נוטל מנכסי יעקב לפי שכשמת יעקב בניו עומדין בירושתו בין לחלק בכורה בין לחלק פשיטות:

ריש לקיש בשם אבא בר דלייה. פירש הטעם דכשאביו היה בכור נוטל פי שנים אף בנכסי אבי אביו:

נאמר משפט לענין כפילה. לו משפט הבכורה:

ונאמר משפט לענין פשוטה. בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט:

את רואה את הבן כילו קיים. כאלו אביו קיים בשעת מיתת מורישו והוא אבי אביו ויורש חלק פשיטות במקום אביו וכן נמי לענין חלק בכורה אם היה אביו בכור יורש במקומו חלק בכורתו בנכסי אבי אביו:

מתני' לא אמר כלום. ואפי' לר' יוחנן בן ברוקה דקי"ל כוותיה ואמר לקמן אם אמר על מי שראוי ליורשו זה יירש כל נכסי דבריו קיימין מ"מ אם אמר בלשון לא יירש או לא יטול הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה מיהו אם אמר על בן בין הבנים וכיוצא פלוני בני או בתי או אחי יירש מכלל בניי או יורשיי דבריו קיימין אם אמר כשהוא שכיב מרע ואפילו לשון ירושה הוא חוץ מן הבכור אינו יכול לסלקו בלשון ירושה כדאמרי' לקמן:

המחלק נכסיו על פיו. כשהוא שכיב מרע ומשום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי ואין צריך קנין משום הכי תני על פיו דאלו בבריא צריך אחד מדרכי הקנאות:

דבריו קיימין. אם אמר בלשון מתנה ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה:

ואם אמר משם ירושה לא אמר כלום. דכיון שיש שם בכור הוי מתנה על מה שכתוב בתורה:

כתב בין בתחלה וכו'. כיצד תנתן שדה פלונית לפלוני בני וירשנה זהו בתחלה או שאמר ירשנה ותנתן לו וירשנה זהו באמצע או שאמר ירשנה ותנתן לו זהו בסוף הואיל ויש כאן לשון מתנה אע"פ שהזכיר לשון ירושה בתחלה ובסוף דבריו קיימין:

מתני' לא אמר כלום. שאינו יכול לעקור את הירושה ממקומה:

גמ' רבי לא השווה את הבכורה לאחין. כלומר דר' אילא עביד עובדא והשוה את הבכור לאחין ולא סיימוה קמיה דר' חגי ולפיכך הוה מקשי עליה וכדלקמן:

אמר לון ר' חגי. והיכי עביד הכי ולא קרא כתיב לא יוכל לבכר וגו' וילפינן מיניה דלא יוכל לעקור את הבכורה מהבכור:

העבודה שיכול. הוא ואם עשה דבריו קיימין אלא שאינו רשאי לכתחילה לעשות כן ולעבור על מה שכתוב בתורה ור' אלעזר סתם דבריו ורצה שר' חגי יבין מאליו עובדא היכי הוה וכדחזר והשיב לקמיה:

אי כן. אם כן הוא דאמרת בשבועה שיכול הוא ודבריו קיימין:

יכול משם מתנה. עכשיו אני מרגיש ומבין בדבר דמשם מתנה הוה עובדא דודאי יכול הוא להשוות את הבכור אם לא אמר משם ירושה אלא משם מתנה ודבריו קיימין כדתנן במתני':

כתב בין בתחלה וכו'. דקתני במתני' ומפרש רב הושעיה כגון שאמר יינתן וכו' כדפרישית במתני':

כתבו ותנו שדה פלוני לפלוני. הש"ס קיצר כאן וסמיך אהא דבפ"ק דקידושין בהלכה ה' דשם הסוגיא מבוארת בהאי עובדא דבשכ"מ הוה כדאמרינן התם חד בר נש מי דמיך אמר ינתנו כל נכסי לפלוני חזר ואמר כתבו ותנו:

רבי לעזר ור' שמעון בר יקים אעלין עובדא קמי רבי יוחנן. מה היא אומר בדבר זה משום דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואמר לון רבי יוחנן חזינן אם לזכרון דברים אמר להם כתבו ותנו ולא לזכותו בכתיבת שטר זה וכגון שאמר להם אף כתבו וחתמו ותנו לו ואין זה אלא כמייפה את כחו ולתוספת זכרון דברים בעלמא וקנה:

ואם לזכותו בכתב. שלא נתכוון אלא להקנותו בשטר זה הכל מודים דלא כלום הוא שאין אדם מזכה בשטר לאחר מיתה:

מתנה שכתוב בה לשון מכר. שדי נתונה ומכורה לך מהו דינה:

ארכביה אתרי ריכשי ברקי. ופירש רב חזקיה דלא אמר לן רב הונא זה אלא לפרש דעתו דס"ל להורע כחו נתכוין וכמו המביא שני סוסים לבנים והן פראים ומשתגעים וקושרן לשניהן במרכבה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן ונמצא הוא על מקומו ולא אהני ליה כלום וה"נ כן הוא משום דבלשון מתנה מרע כחו לענין אחריות דקי"ל מתנה אין בה אחריות ובלשון מכר מרע כחו לענין דינא דבר מצרא דמכר אית ביה דינא דבר מצרא ומתנה ליה בה משום בר מצרא:

אם אמר על מי שראוי ליורשו. לא אמר רב יוחנן בן ברוקא אלא על בן בין הבנים או בת בין הבנות וכיוצא בזה בשאר יורשין יכול הוא לומר זה יירשני בכלל היורשין ויליף לה מקרא דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבנים למי שירצה ומודה רבי יוחנן דעל בת במקום בן ועל אח במקום בת לא אמר כלום שאין הבת ראויה לירש במקום הבן ולא האח במקום הבת וכן מודה רבי יוחנן שאם השווה את הבכור להאחין ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום דכתיב לא יוכל לבכר והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:

גמ' לא אמר רב יוחנן בן ברוקה וכו'. כדפרישית במתני'. וגרסינן לריש סוגיא דהאי דהכא בכתובות פ"ד הלכה י"א:

ר' שאל לרב נתן בר בא. האי שאלה דלקמיה ופליגי בה היכי הוה השאלה:

אמרי. יש אומרים דהכין שאלו לידע הטעם דר"י בן ברוקה ועל דפסק הלכתא כוותיה לא הוה קשה לי' ולא מידי:

רב זעירא אמר. דהכן הוה השאלה מה ראוי לומר הלכה כוותיה נגד החכמים:

אמר ליה. ר' נתן לרבי ואת לא שניתה לנו כן. בכתובות שם בנין דוכרין דיהון ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך והאי נמי לבן בין הבנים הוא ולמאי דשנית לנו לשון ירושה אלמא כר"י בן ברוקה סבירא לך דיש כח לאב להוריש לבן בין הבנים:

כיני מתניתא. השיב לו רבי דלאו הכי שניתי אלא כיני שניתי אינון יטלון ולשון מתנה הוא ולא משום ירושה ובהא אפי' רבנן מודו:

אמר לו. חזר וא"ל ואפי' כמ"ד אינון ירתון תנן לא קשיא דשאני התם דמתנאי ב"ד הוא וכח ב"ד מיופה ויש להם כח לתקן כן דהפקר ב"ד הפקר:

כמה דתימר תמן. בסוף פ"ק דגיטין אין אדם מזכה בלשון מתנה והאומר תן מנה לפנוני לאו כזכי דמי ואם רצה לחזור יחזור:

והכא מזכה. ואפילו הכי במתני' דהתם גבי שכ"מ מזכה הוא כדתנן התם תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה:

ודכוותה. ה"נ כן דאע"ג דבעלמא אין אדם מזכה בלשון ירושה לבן בין הבנים אליבא דרבנן והכא בכתובת בנין דוכרין מזכה הוא משום דתנאי ב"ד הוא:

תמן תנינן. ריש פ' הכותב דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר מתה יורשה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה דקסבר ירושת הבעל מדאורייתא ותנאו בטל:

רב ירמיה בשם רב. קיצר הש"ס כאן והכי גריס התם רב ירמי' בשם רב הלכה כרשב"ג אבל לא לענין דברים. הלכתא כוותיה דאם מתה יורשה אבל לא לענין דבריו והטעם שאמר משום שהתנה על מה שכתוב בתורה דלא אמרו תנאו בטל בהתנה על מה שכתב בתורה אלא בתנאי שאינו של ממון אלא תנאי גוף כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עונה:

וכא בתנאי ממון אנן קיימין. אבל הכא בירושתה הרי תנאי ממון הוא:

מאי טעמא דרב. דפסק הלכה כר"ש בן גמליאל:

בסוף הוא זכה. כלומר דירושתה לאחר מיתתה הוא דזכה בה מתנאי ב"ד וכיון שאין הדבר ברשותו אינו יכול לסלק עצמו מירושתה כשם שאין אדם יכול לסלק עצמו מירושת אביו בחיי אביו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:

אמר רב יוחנן הלכה כרשב"ג. כצ"ל וכן הוא התם דאף ר' יוחנן ס"ל כרשב"ג דתנאו בטל וכטעמי' דרב דבסוף הוא זכה:

דאמר רב יוחנן מכרה ונתנה. באשה דעלמא קאמר שלא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ואם מכרה ונתנה נכסי מלוג שלה מכרה בטל. והכי גרסינן לדברי ר' יוחנן התם בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא מכרה קיים שבסוף הוא זוכה בהן ולמה אמרו בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים משל בעלה ואומרת שלי הן. כלומר בדין היה שיהא מכרה קיים לעולם בנכסי מלוג שלה שהרי אין להבעל זכות בגוף הקרקע אלא לבסוף כשתמות היא יורשת ולא אמרו מכרה בטל אלא כדי שלא תהא מברחת ומוכרת נכסים משל בעלה ותאמר שלי הן. ושמעינן מיהת מדרב יוחנן דכטעמיה דרב סבירא ליה שבסוף הוא זוכה בהן והלכה כרשב"ג:

רבי יוסטנה הוה לי' עובדא. שסילק עצמו מנכסי אשתו וכשמתה היה רוצה לירש בנכסיה:

וחייבוניה. אלו רבנן דס"ל שאין לו זכות בהן מאחר שסילק עצמו מירושתה:

זיל חות בניכסיך. דהלכה כרשב"ג:

בעא קומי רבי זעירא. אינהו רבנן כמאן ס"ל הא רב דפסק כרשב"ג כדאמר טעמא בסוף הוא זכה וכן אמר רב יוחנן הלכה כרשב"ג וכן אמר ר"ל דציוה לו לירד לנכסיה מאן אינון רבנן דחייבוהו:

רבנן דר' יוסטני. רב זעירא השיב לו מה את מתמה מאן אינון רבנן דר' יוסטני הם כלומר אלו שהורו לו רבנן בפני עצמן הם וסבירא להו דלא כרשב"ג:

וירש אותה וכו'. איידי דאיירי בירושת הבעל דס"ל לרשב"ג דד"ת הוא מוירש אותה מסיק לה הדרשה יכול וכו':

א"ר יוחנן דברי חכמים. לדברי חכמים דפליגי התם אדרשב"ג ואמרי אם מתה אינה יורשה מי הוא יורשה אביה יורשה או אחיה דהא משנישאת שוב אין לאביה רשות בה:

אם אומר את שאין יורשת אשה ד"ת מעתה יירש את ארוסתו. כלומר מאחר שהבעל יורש את אשתו ד"ת מהיכן למדו לומר דאינו יורש את ארוסתו והא דפריך לה מכח המיעוט דאין האשה יורשת אותו ולא פריך אם ירושת אשתו ד"ת משום דבעי לאלומי לפירכיה וכלומר הא אי לאו מיעוטא ה"א דאשה יורשת בעלה כמו דהוא יורש אותה ומעתה ארוסתו מנא לן למעוטי שאינו יורשה:

כמה דתימר הקרובה לא ארוסה צ"ל. וכן הוא בת"כ פ' אמור הקרוב ולא ארוסה שאין מטמא לארוסתו ודכוותה דרשינן מהקרוב דירושת הבעל דמהכא דרשינן לה לשארו וכו' כדאמרי' בריש פרקין:

אם אומר את שאין אשה יורשת וכו'. כדלעיל דצריך קרא למעוטי שהיא אינה יורשתו אלמא דאלומי ליה להאי דרשא דהבעל יורש את אשתו מעתה יירש הבעל בראוי כבמוחזק ואנן קי"ל דאין הבעל יורשה בראוי לה לאחר מיתה ומהיכא נפקא לן:

כך שנה רבי. במתני' פ"א דבכורות ולית לן קרא להא:

אמר רב יוסי בר' בון. מאי קשיא ליה הואיל וד"ת הוא הרי בכור וכו':

ואילין דכתבין. בשעת הנישואין אם תמות האשה בלא זרע יהא כל נכסיה חוזרין לבית אביה תנאי ממון הוא וקיים שעל מנת כן כנסה בתחלה:

ושגוב הוליד את יאיר ויהו לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד. וכי מנין היו ליאיר ערים מה שלא היו לשגוב אביו אלא מלמד וכו' ואם אין ירושת אשה ד"ת א"כ משגוב ירשן נימר ויהי לשגוב אלא ויהי ליאיר בתמיה אלא ש"מ דקמ"ל דד"ת הוא:

ודכוותה. אמרינן גבי פינחס דכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים וכי מנין וכו' נימר ויהי לאלעזר היה לקרוא אותה בשם אלעזר אלא ויהי לפנחס בתמיה אלא כדאמרן:

מתני' אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין לחכמים נחת רוח במעשיו:

זכור לטוב. ואין הלכה כרשב"ג שאפי' אין בניו נוהגין כשורה דילמא נפיק מינייהו זרעא מעלייא:

גמ' ותהי עונותם על עצמותם. שהעון קיים על עצמותיו בקבר לעולם:

כהדא. על דרבן שמעון בן גמליאל קאי דמהאי עובדא ראיה שביקש ליטול מהם מה שנתן מפני שלא היו נוהגין כשורה ולא רצו לקיים צוואת אביהם:

אין הויין בנוי דהנייה. אם יהיו נוהגין כשורה ותראה נחת רוח ממעשיהם תתן להם החצי וקח לך החצי:

אתון בעיין מיעור עימיה. באו לעורר עליו שיחזיר החצי מנכסי אביהם להן:

קקו פדיפטי. תרבות אנשים חטאים ולשון יוני הוא ובלע"ז מא"ל קריא"דוררש. ועכשיו צריכים אתם להחזיר לי החצי שנתתי לכם דסבירא ליה כרשב"ג:

מתני' האומר זה בני נאמן. להורישו עם אחיו או לפטור את אשתו מן היבום ואף על גב דמוחזק ליה באח:

זה אחי אינו נאמן. לאסור אשתו לשוק אם היא בחזקת מותרת כגון דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני. וכן אינו נאמן לענין ירושה אם יש לו שאר אחין והן אינם מכירין אותו אינו נאמן לומר גם זה אחינו הוא שירש עמנו:

ונוטל עמו בחלקו. כגון אם הם שני אחין לבד הספק ויש להם לחלק ג' שדות יקח האחד שדה ומחצה וזה שמעיד על הספק יקח שדה אחת שהוא השליש ולפי עדותו אינו מגיע לו יותר ויתן החצי שדה להספק שמעיד עליו ומהאח האחר אין להספק כלום:

מת. הספק יחזרו אותן נכסים למקומן למי שנתנם לו:

נפלו לו. לזה הספק נכסים ממקום אחר ומת:

וירשו אחיו. של זה המעיד עליו עמו דהא מודה להם שאחיהן הוא ודוקא שלא הכחישו שאר האחין לומר שידוע להם שאין זה אחיהם אלא טוענים שאין מכירין אותו אבל אם הכחישו ואמרו שאין זה אחיהן לא יירשנו אלא זה שהעיד עליו בלבד:

דייתיקי. שטר צוואת שכיב מרע. ול' דייתיקי דא תהא למיקם ולמיהוי:

קשורה לו על יריכו. רבותא קתני דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם אפ"ה הר"ז אינו כלום שאני אומר כתבה ונמלך:

זיכה בה לאחר. זיכה השכ"מ לאחר מחיים אף על פי שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו:

גמ' אם היו מוחזקין שהוא בנו. תוספתא היא בפ"ז. ושם הגי' נכונה וכאן נשמטו כמה תיבות. והכי איתא התם היו מוחזקין בו שהוא בנו ובשעת מתתו אמר אינו בני אינו נאמן שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן וכך הוא נשנה בהאי תלמודא פ' עשרה יוחסין הל' ז':

היה עומד בצד המוכס. ודרך המוכסין ליקח מכס מן העבדים ולא מן הבנים ואמר בני הוא:

וחזר ואמר עבדי הוא. כשעבר מן המכס:

נאמן. במאי דחזר ואמר עבדי הוא דהא דאמר מעיקרא בני הוא להבריחו מן המכס אמר:

אינו נאמן. בהאי דחזר ואמר בני הוא שאלו כן לא הי' אומר להמוכס עבדי הוא ולהיות נפסד בחנם אלא ודאי מעיקרא קושטא הוא דקאמר:

אית תני תנייא. דאפי' בסיפא נאמן ומוקי לה ר' מנא כגון אלין נפתאי. שם מקום שרגילין להיות משעבדין בבניהן ביותר ועושין להן עבודת עבד ולפיכך נאמן הוא לחזור ולומר בני הוא דהא דאמר מעיקרא עבדי הוא לפי שמשמשו כעבד:

האומר יינתנו נכסי לפלוני. תוספתא בריש פ"ח:

והוא כהן. המקבל:

יאכלו עבדיו בתרומה. דמ"מ עבדיו הם אע"פ שהוא אומר אי אפשי בהן וכדמוקי לה לקמיה:

זכו בהן היורשין. של הראשון והוא ישראל:

אמר רבי לא. מפרש הוא לפלוגתייהו דבסתם הן חלוקין כדמסיים ואזיל:

מה אנן קיימין. דבמאי עסקינן אם דבר ברי שרוצה בהן כלומר שהיה ברור לנו שרוצה בהן מעיקרא כגון דשתק וקבל ממנו שטר המתנה ועכשיו הוא צווח כ"ע מודו דקנה ויאכלו עבדיו בתרומה:

ואם דבר ברי שאינו רוצה בהן. דמעיקרא קצווח ואמר אי אפשי בהן כ"ע פליגי דלא קנה:

אלא. ע"כ כן אנן קיימין בסתם שאינו ברור לנו וכגון שזיכה לו שטר המתנה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח דרבנן סברי משעה ראשונה היה רוצה בהן שהרי שתק ועכשיו רוצה לחזור בו ואין בחזרתו כלום ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו והא דשתק מעיקרא קסבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח:

דייתיקי מבטלת דייתיקי. שכ"מ שכתב נכסיו לאחד וחזר וכתב לשני השני קנה והראשון לא קנה שהשכ"מ יכול לחזור במתנתו:

אין מתנה מבטלת מתנה. במתנת בריא אינו יכול לחזור בו וראשון קנה:

כל שאילו יבריא וכו'. שדין שכ"מ שאם עמד חוזר הוא וחוזר לעולם אפי' זיכה לזה בלשון מתנה:

כההיא. עובדא דאפיק רב אמי מיניה:

כתבת ניכסה. במתנת שכיב מרע:

צרכת. היתה צריכה להוצאה ומכרה לבעלה:

מן דדמכת. לאחר שמתה בא רב חונייא לעורר עם הבעל עם שטר מתנה שלו וא"ל למה לא תבעת הנכסים בחייה והשיב שלא היה רוצה לצערה בחולייה ואעפ"כ אפיק רב אמי מר' חוניא הראשון והעמיד הנכסים ביד בעלה שהרי היא יכולה לחזור במתנתה:

מתני' הכותב נכסיו לבניו. ורוצה שיהא גוף הקרקע קנוי לו מעכשיו והפירות לא יאכל ממנה עד לאחר מותו:

צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. דמשמע הגוף קנוי לו מהיום והפירות לאחר מיתה ואם לא כתב מהיום לא כלום הוא דאין מתנה לאחר מיתה:

ר' יוסי אומר אינו צריך. לכתוב מהיום דזמנו של שטר שנכתב בו בכך וכך בשבת וכו' מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה דאל"כ זמן שנכתב בשטר למה הוא נכתב והלכה כר' יוסי:

לאחר מותו. שיהא הגוף נקנה לו מהיום והפירות לאחר מיתה:

האב אינו יכול למכור. בלא הבן שהגוף קנוי לבן והבן אינו יכול למכור בלא האב מפני שהן ברשות אב להפירות שקנוין לו:

מכר האב. סתם מכורין הפירות ללוקח עד שימות האב:

מכר הבן. בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב:

האב תולש. הפירות ומאכיל לכל מי שירצה בחייו אבל מה שהניח פירות מחוברין לקרקע בשעת מיתה הרי הן של הבן המקבל המתנה מפני שדעתו של אדם קרובין אצל בנו אבל הכותב נכסיו לאחר אפילו במה שהניח במחובר לקרקע בשעת מיתה הרי הוא של היורשין:

ומה שהניח תלוש. או שעומדין ליתלש הרי הוא של היורשין כלן:

גמ' ר' שמעון בן יקים אעיל עובדא קומי ר' יוחנן. כלו' השאלה זו הכניס לפניו ששאל לו מאי שנא גבי מתנה דכ"ע מודים אם כתב לו מהיום ולאחר מיתה דהוי מתנה ומאי שנא גבי גט דתנן בפ' מי שאחזו מהיום ולאחר מיתה אינה גט. וגרסינן להא שם הלכה ג':

חברייא אמרין כן אמר ליה. בלשון הזה השיב לו אינה היא איסרטה לא זו הדרך של גט הוי הדרך של מתנה:

כן אמר ליה. בזה הלשון השיב לו אינה כגיטין אינה כמתנה. כלומר לא כגיטין המתנה ולא כמתנה הגט והיינו הך ובלישנא בעלמא פליגי ומפרש ר' אילא טעמא:

במתנה. מכיון שכתב מהיום מתנה ברורה היא לגוף הקרקע ולאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לעצמו אכילת פירות כל זמן שהוא קיים ושייכא בה שפיר לומר דהאי דאמר לאחר מיתה שיורא הוי ולא חזרה:

אבל בגיטין. מכיון שכתב מהיום גט כרות וגמור הוא ולאיזה דבר כתב לאחר מיתה על כרחך לשייר לו גופה וא"כ חזרה היא דאם שייר לו גופה לאו גט כריתות הוא אלא שחזר בו מדבריו הראשונים:

ר' בון בר כהנא הקשה קמי ר' לא. אלמא לא שייך גם כן שיורא בגט דנימא לשייר לו מעשה ידיה כתב לה כן שאפילו תנשא לאחר יהיו מעשה ידיה שלו:

לא מצינו וכו'. דא"כ אכתי אגידא ביה אלא ודאי חזרה היא או דמספקא לן דילמא תנאה הוי כדמפרשינן לה התם במתני':

ר' זירא מקיים לי'. להאי טעמא והיה משבחו וקוראו בנייה דאורייתא מבוני ומקיימי התורה הוא שהוטב זה בעיניו:

האומר טבי עבדי. לאו דוקא טבי אלא איש פלוני עבדי וכן הוא בתוספ' סוף פ"ט. וגרסינן להא בפ"ק דגיטין הלכה ה':

עשיתי בן חורין וכו'. כלומר אם אמר באחד מכל הלשונות הללו ה"ז זכה העבד:

ובלבד בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכותב לו א' מן אלו הלשונות בשטר ומוסר לו אבל באמירה בעלמא לא מהני:

יעשה בן חורין. ל' עתיד הוא:

רבי אומר זכה. דהכי קאמר יעשה עכשיו בן חורין בשטר זה שאני מוסר לו:

וחכ"א לא זכה. שאין זה אלא הבטחה שמבטיחו הוא לעשות אותו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר:

האומר שדה פלוני וכו'. בתוספתא שם:

וכופין. אם אמר כשהוא שכ"מ כופין את היורשין לקיים דברי המת:

תני רשב"ג וכו'. שם:

ולא אמר לי אדם דבר. פירושו וטעמו:

האומר ינתנו נכסי לפלוני וכו'. בתוספתא פ"ח וכתובה האי סוגיא בפ' הכותב הל' א' עם קצת תוספת ביאור:

הראשון ראשון קודם. שכך אמר אם מת הראשון יינתנו לשני מת השני יינתנו לשלישי:

מת השני בחיי הראשון. לא זכה בהן השלישי והראשון אוכל פירות וכשמת יחזרו ליורשי הנותן ודוקא כשאמר אחריו לפלוני ואחריו לפלוני כדמוקי לה בפ' הכותב אבל אם לא אמר ואחריו אין הדין כשהשלישי קיים שלא ינתנו לשלישי אלא הדין הוא דהראשון אוכל פירות עד שימות וכשימות הראשון ינתנו לשלישי ואע"פ שמת השני בחייו:

מת השלישי בחיי שני. כלומר שאף השלישי מת בעוד שהשני חי ומת גם השני והראשון קיים בזה פשוט הוא דמכיון דלא זכה השני דלא זכו לא יורשיו ולא יורשי שלישי אלא שהראשון אוכל פירות וכשימות יחזרו ליורשי הנותן:

מת השני והשלישי בחיי הראשון. כלומר וכן הדין אם מת השני מקודם ואח"כ השלישי ועדיין הראשון קיים שלא זכו בהן יורשי שניהם אלא הראשון אוכל פירות ואם מת יחזור ליורשי הנותן:

הראשון אוכל פירות וקונה קרקע. ומוכר קרקע צ"ל וכן הוא שם ולפי גי' דהכא נמי יש לפרש לשון קנין והיינו שנושא ונותן בה וכלומר דכל זמן שהוא בידו יש לו רשות למכור הקרקע ואע"פ שכתובה לשני אם מכר הראשון מכור:

אין לו אלא אכילת פירות בלבד. כל זמן שהוא קיים אבל אין לו למכור הקרקע שיש להשני זכות אחריו:

מודה רבי שאינו נותנה במתנת שכ"מ. אע"ג דאמר הראשון מוכר מודה הוא שאינו יכול ליתן את הקרקע במתנת שכ"מ לפי שאינה אלא לאחר מיתה וכשמת הראשון כבר קדמו השני:

ר' יוחנן אמר ולא במתנת בריא. אינו יכול ליתן. דאע"ג דלר' יכול למכור הוא אבל במתנה אין לו ליתן שלא נתן לו הראשון אלא לצרכיו שיהנה בה בלבד:

כהדא ההיא איתא. התם בפרק הכותב מדמי לה דין מכר האשה בנכסי מלוג שלה לדין דהכא דכיון דבחייה הבעל אוכל פירות ולא זכה בגוף הקרקע כ"א היא יש לה זכות בגוף הקרקע וכשתמו' הבעל יורשה א"כ האשה הוי כהראשון דהכא לרבי דסבירא ליה דיש לו זכות בגוף הקרקע והבעל כהשני דהכא ופשיט לה התם דכמו דסבירא ליה לרבי דאם מכר הראשון הוי מכר ה"נ באשה הדין כן ובעי עלה למאי דאמר מודה ר' במתנת שכיב מרע וכן הכא כדלקמיה:

כהדא. עובדא בהאי איתתא דכתבת ניכסה לחד בר נש ואח"כ הוצרכה להוצאת איזה דבר ומכרה לבעלה:

אעיל עובדא. הביאו לו המעשה והיה רוצה לפשוט דאין במתנתה שבתחלה כלום דהא לא כן אמר ר' ינאי וכו' ור' יוחנן ס"ל אפילו במתנת בריא לא ועכ"פ כ"ע סבירא ליה דאין הראשון יכול ליתן במתנת שכיב מרע לאחר:

הדא איתא. והרי האשה זו מכיון דבעלה זקוק להספיק לה מזונות א"כ מה שהיא מוכרת ונותנת אינה אלא לאחר מיתה שהרי בחייה אינה יכולה למכור שהקרקע משועבדת להבעל לפירות וא"ת לצורכה הוא דמוכרת הא נמי ליתא שהרי הבעל מספיק לה מזונות וא"כ לאו כמתנת שכ"מ היא שמאחר שתמות הבעל קודם וכיון דאמרת לר' במתנת שכ"מ אין הראשון יכול ליתן הה"ד באשה כן ואין במתנתה כלום:

עד כדון. ומשני לה דאפ"ה אשכחן באשה שתוכל ליתן ולמכור לצורכה דעד כאן הבעל זקוק לספק מזונות הראוין לה שאי אפשר לה זולתן כמו פת וקטנית וכיוצא או שמא ביצים ותרנגולין מחויב הוא לתת לה בתמיה דכשהיא רוצה לדברים יתירים ולקנות לה תרנגולין אין בזה חיוב על בעלה והיא צריכה למכור מנכסיה והלכך לא הוי כמתנת שכ"מ:

ממה דתני הראשון וכו'. השתא דאמרת דיכול הראשון למכור הקרקע ש"מ דכשלו הוא ויכול למכור לכל צורכיו:

הדא אמרה מוכר קרקע ולוקח קבורה. ובכתובות גריס לה בתחלה הדא אמרה שאם ביקש הראשון מזבנה ומיכל תרנגולין מזבן. כלומר אפילו לצורך דברים יתירים יכול הוא למכור שדין הראשון ודין האשה שוים הן:

ואילין דכתבי. איידי דקאמר דאין הבעל מחויב לתת לה דברים יתירים שלא הורגלה קאמר ואילין דכתבין וכו' שאם נתחייב בתחלה לתת לה לאכול אפי' דברים מעולין ויקרים התנאי קיים:

אמר ר' יעקב וכו'. הגי' משובשת בכאן וה"ג התם תני תמן קבורה כמזונות כמה דאת אמר תמן מוכר קרקע ולוקח מזונות אף הכא מוכר קרקע ולוקח קבורה. וכלומר דתמן תנינן בפ"ד דכתובות דדין הקבורה כמו דין מזונות וכן הכא בדין הראשון דדמי לאשה וכמו דאמרינן לעיל דמוכר הקרקע למזונות ואפילו לצורך דברים יתירים וכן מוכר הוא לצורך קבורה:

ואילין דכתבין וכו'. לא שייך הכא מידי ובפ' אע"פ סוף הל' ח' גרסינן לה בדין מורדת:

אין סנת אין סנות. אלו הכותבין בכתובה ומתנין אם ישנא הוא אותה וימרוד עליה יהיה כך וכך ואם תשנא היא ותמרוד עליו יהיה כך וכך תנאי שבממון הוא וכל תנאי שבממון קיים. ובכתובות בסוגיא דלעיל בפרק הכותב גרסינן הכא ואילין דכתבין אין מיתת דלא בנין וכו' והובא לעיל בהלכה ה' תנאי ממון הוא ותנאו קיים:

מתני' הניח. מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין בלבוש וכסות מתפוסת הבית כמו שהקטנים מתפרנסין וכן אין הקטנים ניזונין מתפוסת הבית כמו שניזונין הגדולים לפי שפרנסת הגדולים מרובה יותר מפרנסת הקטנים ומזונות הקטנים מרובין הן משל גדולים שאוכלין פעמים רבות ומפזרין לפיכך הקטנים מעכבים על הגדולים מלהתפרנס והגדולים מעכבים הקטנים מליזון אלא חולקין תפוסת הבית בשוה ויתפרנס ויזון כל אחד מחלקו:

נשאו גדולים. ועשו צרכי חופה לאחר מיתת אביהם מתפוסת הבית ישאו גם הקטנים מתפוסת הבית:

אם אמרו וכו'. הרי שנשאו הגדולים בחיי אביהן ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן בחייו נתן:

הניח בנות. ולא בנים:

וזה חומר בבנות מבנים. היכא דבנות יורשות מהיכא דהבנים יורשין ואיכא נמי בנות בהדייהו:

שהבנות ניזונות. מן הבנים בתנאי כתובה ואין בנות קטנות נזונות מן הגדולות דבמקום שאין בנים יורשין אין הבנות אוכלות בתנאי כתובה אלא חולקות בשוה וכל אחת ניזונת משלה:

גמ' ר' ירמיה בעא קומי ר' זירא. הא דתנן נשאו הגדולים ישאו הקטנים אם כך הוא דכל אחד ישאו לפי ערכן הראוי להם ואם לקחו הגדולים מאה גרבין חביות של יין וכיוצא בהן והם שוין עשרים דינרין יקחו הקטנים לצרכן מאה גרבין כנגדן שאינן שוין כ"א עשרה דינרין וא"ל לא היא אלא כערך וכפי הסך שלקחו אלו כך יקחו אלו מתפוסת הבית ואחר כן יחלוקו:

הדרן עלך יש נוחלין