מתני' כיצד מעברין את הערים. בגמרא מפרש לשון אשה עוברה ויש עיבור לעיר כדתנן לקמן הנותן עירובו בעיבורה של עיר ומפרש השתא כיצד יש לה עיבור:

בית נכנס בית יוצא. אם יש בתים הסמוכין ומחוברים והן עשוים לחומת העיר שאינה מוקפת חומה חלקה ואינם שוים אלא בית אחד נכנס לתוך העיר יותר מחבירו ונראית כניסתו כפגום ובית בולט ויוצא לחוץ יותר מחבירו או פגום נכנס ופגום יוצא שהעיר מוקפת חומה ויש מגדלים בולטים בחומה ויש שהן בולטים לפנים ויש שהן בולטין לחוץ או שהיה שם לאחת מקרנות העיר גדודיות והן שברי חומה וגבוהות עשרה טפחים וכן גשרים או נפשות והן בנין שעושין על הקבר ויש בהן בית דירה וכגון שהן בתוך שבעים אמה ושיריים להעיר:

מוציאין את המידה כנגדה. שאם הבליטות הללו בקרן מזרחית צפונית רואין כאלו יש עוד בליטה כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד הוא תחומי העיר מן החוט ולחוץ בכדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהיה ארוך מקצה אחד וקצר מקצה האחר:

ועושין אותה. את העיר כטבלא מרובעת כדי שיהא גם התחומין מרובעין ויהיה נשכר את הזויות ואם היא מרובעת או ארוכה הואיל ויש לה ד' זויות שוות מניחין אותה כמות שהיא ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מד' רוחותיה אלא שאם היתה עגולה עושין לה זויות ומרבעין אותה כאלו היא מרובעת וכן אם היתה משולשת או שיש לה צלעות רבות מרבעין אותה ואח"כ מודדין חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח וכשמרבעין את העיר מרבעה בריבוע העולם כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדה:

גמ' בית נכנס מוציאין אותו כנגד העיר. כלומר לעולם רואין בתחלה שיהא שוה לאותו הרוח ואם בית נכנס בזוית אחד יותר לפנים מן בליטת העיר בזוית שכנגדה מוצאין אותו כנגד העיר רואין כאלו הבית שוה עם בליטת העיר שכנגדו ואם פגום יוצא בזוית אחד ולחוץ יותר מבליטת העיר שכנגדו מוציאין את העיר כנגדו עד שיהא שוה וה"ה בבית יוצא ופגום נכנס וחדא מגווני נקט:

רב אמר מאברין וכו'. גרסינן להא בפ"ח דברכות ובפ"ב דע"ז:

לדעת לעות וגו'. ולעות מלשון עת כלומר שהעת בא שצריך לאור:

תלה עינוי. ר' הושעיה הגביה עיניו והסתכל בר' יוחנן בשעה שלמד ממנו דבר זה. ודוגמתו תמצא בפ' הנחנקין דסנהדרין בהלכה ד' ונשתנית הנוסחא קצת דגריס התם ר' יוחנן בשם ר' הושעיה אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים וקאמר התם זחלין אפי' דר' הושעיה כלומר שצהבו פניו ונתן עיניו להסתכל בר' יוחנן כד אמר שמעתתא משמיה וא"ל ר' יוחנן למה את מסתכל בי:

צריך לך צחק לך. אם אתה מצחק והנאך על זה שאני צריך לך ולשמעתתך:

לא צריך לך הפליג עליך. כלומר איני צריך לך ולשמועה שלך שכבר שמעתי זה מאחרי' ולא עוד אלא שהפליגו יותר עליך בשמועתן ושם בסנהדרין שייכא טפי הא דקאמר הפליג עליך דגריס שם לעיל מיניה ר' זעירא אמר לעולם אינו חייב עד שיכפור ויורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס והוא שיגרע ויוסיף ובדבר שהוא מגרע הוא מוסיף:

תלת עשר שנין. וקאמר הש"ס אע"פ שאומר לו ר' יוחנן כך מ"מ היה בא לפניו אח"כ י"ג שנה ואף שלא היה צריך לו ועל זה קאמר ר' שמואל דיו לו שכר בזה שהיה מקבל פני רבו בכל יום:

כתיב ומשה יקח את האוהל. איידי דקאמר מהקבל פני רבו מייתי להאי דרשה ולכל הני דאבתרה:

כמה הוה רחוק. מן המחנה:

מיל. כתיב הכא הרחק מן המחנה וכתיב התם ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה:

והלא אליהו טירונין לנביאים היה. כלומר לא היה מורגל בנביאות עד עכשיו שלא מצינו שנתנבא מקודם ולמה אמר חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אלא מלמד וכו':

אפילו אליהו מבקש מים לפניו. ואפילו שירות כזה עשה אלישע לו ולכך תלה הכתוב ואמר אשר יצק מים ולא אמר אשר למד תורה ממנו אלא שגדולה שימושה יותר מלימודה:

אלא שכל המקבל פני חבירו. לכבודו כאלו מקבל פני שכינה וכאן באו אהרן וכל זקני ישראל לכבוד יתרו:

מאיכן מעברין. משום דבמתני' סתמא קתני מוציאין את המדה כנגדה ואם יש כאן בקרן אחת פגום נכנס לפנים ובקרן אחרת שכנגדה בליטה אחת יוצאת לחוץ וזהו נקרא שקוף ששוקף יותר לחוץ. והשתא איכא למימר דמוציאין את המדה דקתני על אחד מן שתי האופנים מיתפרשא או שמוציאין את המדה בתחלה מהפגום הנכנס ולהלן באורך עד שתהא המדה שוה באורך כנגד אותו הקרן השקוף ומודדין התחומין ממקום הזה שהוא כנגד הפגום ושוה למדת אורך השקוף והרי יש כאן עיבור להעיר ואינו צריך למדוד עוד בחוט מתוח מכנגד קרן הפגום עד השקוף שכנגדו על פני רוחב העיר ולמדוד התחומין מאותו החוט המתוח שהוא נגד העיר לפי שאין משגיחין על העיר שהרי מדת התחום מתחיל ממקום שהוא כנגד קרן הפגום ושוה עם השקוף שכנגדו בקרן האחרת ואע"פ שמהעיר עצמה יש יותר מתחום אלפים והרי זה אופן אחד או שנאמר שמודד בתחלה מאותו קרן השקוף בחוט מתוח על פני רוחב העיר ומאותו חוט המתוח שהוא כנגד הקרן השקוף ברוחב וכנגד העיר מודד התחום ובזה פליגי כדלקמי':

כנגד השקוף עד אלפים אמה. הרי זה כאופן הב' שמודד בחוט מתוח מאותו קרן השקוף שעל פני רוחב העיר ומודד התחום מכנגד השקוף שהוא מאותו החוט המתוח ממנו שהוא כנגד העיר:

לא מסתברא אלא כנגד הפגום אבל מכנגד העיר אפי' כמה. כלומר הא טפי מסתברא שהמדידה בתחלה מהפגום באורך עד שיהא שוה עם השקוף ומאותו מקום שהוא כנגד הפגום מודד התחום וא"צ להשגיח מכנגד העיר שהרי אפי' יותר כמה מאלפים מן העיר אין בכך כלום שמדידת התחום מן העיבור הוא וכאופן הא' שפירשנו:

א"ל. ר' יסא בר אחא לר' יוסה:

אוף אנא סבר כן. דהכי מסתברא טפי:

וא"ל ומה חמית מימר פגום או נאמר ההן אינו פגום. כלומר דהדר אמר ר' יוסא לר' יסא בר אחא דאף על גב דמסתברא הכי לאו מילתא היא והיינו טעמא דר' יוחנן דקאמר כנגד השקוף דאי כדאמרי מעיקרא דהמדידה היא מכנגד קרן הפגום קשיא ומה חמית מימר למדוד בתחלה מהפגים או נאמר דההן קרן האחר שהוא שקוף ואינו פגום יותר ראוי למדוד ממנו שהוא יוצא מהעיר עצמה ולחוץ ולפיכך אמר ר' יוחנן שמודד בתחלה מהשקוף בחוט מתוח על פני רוחב העיר ומאותו החוט שהוא כנגד השקוף ברוחב מודד הוא אלפים אמה:

אמר רב נחמן עד ראשה דמדינתא. הא דקתני גשרים ונפשות שיש בהן בית דירה ואפילו הן מתוך שבעים ושירים לתוך שבעים ושיריים אחרים ועד ראש המדינה כולה הרי הכל כעיר אחת נחשבין ומודדין התחום מחוץ לבית דירה האחרון:

מילתא דר' שמעון. נמי אמרה כן:

מצור לצידון. אפי' הן רחוקין כמה אלפים זו מזו וכן מטבריה לצפורי:

ע"י מערות. שיש עליהן בית דירה וע"י בורגנין שבהן בית דירה לשומרי פירות:

מהו ליתן פגום לפגום. אם יש עוד פגים אחר שהוא לחוץ מעיבורה של עיקר העיר ובתוך ע' ושיריים של פגום הראשון אם נותנין לו נמי מדידת התחום להלן כמו להראשון וקאמר ממילתיה דרשב"ל שמעינן דנותנין פגום לפגום דאמר רשב"ל יכול אני לעשית שתהא בית מעון שהיא רחוקה מטבריא ותהא נחשבת כעיבורה של טבריא לפי שאת רואה את מקום הנקרא איצטדין והיא סמוכה לטבריא ע"י מדידת דין פגום כאלו היא מלאה בתים לפי שיש בה בית דירה ומקום הנקרא קצרון נתוך בתוך שבעים ושיריים לאיצטדין ובית מעון בתוך ע' ושיריים לקצרון:

ואין תמשך מן פיגמא וכו'. כלומר והשתא אם תמדוד מן פגום הנכנס שיש בתוך אלו המקומות אין אתה מוצא לנפשה דסריקין שהוא סמוך לבית מעון נפש א' על הקבר ונקרא סריקין שתהא בתוך ע' ושיריים מאותו מקום שיש בה פגום הנכנס ולשאתה יכול לילך לבית מעון ע"י כך אבל אם תמדוד מן פחורתה והוא מקום בליטת השקוף שכנגד אותו פגום ונקרא פחורתה אתה מוצא שתהא נפש דסריקין בתוך ע' ושיריים ויכול אתה לילך עד בית מעון וש"מ שנותנין דין פגום אחר לדין פגום הראשון:

מהו ליתן עיבור לעיבור. ופריך מאי תיבעי לך הא מילתיה דרשב"י אמרה כן שנותנין דאמר לעיל יכול אני לעשות וכו' והרי זה עיבור לעיבור. ומשני כאן להילוך לא קא מיבעי לי כדרשב"י שיכול הוא להלך ע"י עיבור הסמוך לעיבור הראשון וכן עד מהלך כמה ימים כי קא מיבעיא לי כאן לעיבור אם אותו עיבור השני נחשב כעיבור הראשון ממש או לא ונ"מ לענין דין נותן העירוב דתנן לקמן בפרקין הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום ואם נתן עירובו בעיבור השני מהו ולא איפשיטא:

הדא דאת אמר. שמעברין את העיר ועושין אותה כמין טבלא מרובעת בעיר גדולה אבל בעיר קטנה שאין בעיר עצמה כ"כ לא שא"כ תהא התוספת יתרה על העיקר ואינו בדין ואידך אמר בין גדולה בין קטנה דיו אלפים כלומר מעברין אותה ועושין אותה כטבלה מרובעת ודיו למדידת תחומין שלה אלפים כדין כל תחומי עיירות:

למד עיבורו. דין העיבור ושנותנין עיבור לעיבור:

ובא ועיבר את הגליל. על ידי כך ולא הספיק להתיר בדרום של ארץ ישראל על ידי עיבור עד שנטרפה השעה:

כמין קשת. חצי עיגול אם יש בין ראש קשת זו לזו ד' אלפים חסר אחת מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לפי שמודדין לה מן היתר ורואין את כל הרוחב שמן הקשת עד היתר כאלו היא מלאה בתים אבל אם יש בין שני ראשיה ארבע אלפים אמה אין מודדין לה אלא מן הקשת וחוצה לה אלפים ואם נתן עירובו במקום היתר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה לפי שאין כל העיר נחשבת לו כד' אמות וממקום שכלתה לו אלפים מעירובו אין לו יותר כלום:

סבר ר' שמואל אין יתן סנדלוי וכו'. כלומר ר' שמואל הסביר הדבר בטעם להאי מילתא דרב שצריך שלא יהא בין שני ראשיה ארבע אלפים אמה ואמר דרך משל שהרי אם יתן סנדלוי הכא וכלומר שהניחן כאן אצל ראש אחד מהקשת מבחוץ ושכחן שם ולאחר שבא אל העיר נזכר בהן:

הוא אתי בדא ונסיב לון. בא הוא בזה הראש לחוץ ונוטלן כלומר שמשום אותן על רגליו ולהכי קאמר סנדלוי דאלו שאר חפציו אי אפשר לו להביאן בידיו:

ואין יתן סנדלוי הכא הוא אתי בדא ונסי לון. וכן אם הניח סנדליו כאן אצל ראש הקשת השני מבחוץ כשנזכר בא הוא בזה מן העיר לחוץ ונוטלן ומשים אותן על רגליו:

מן כאן אתא בדא ומן כאן אתא בדא מרוח אחת אסור משתי רוחות מותר. כלומר ונמצא אתה אומר שאם הוא רוצה לבא מכאן בזה לחוץ ומכאן בזה ולחוץ צריך הכל שיהא מרוח אחת לפי שיש בין שני ראשי הקשת ד' אלפים אמה וכשבא מרוח זה מן אחד מראשי הקשת אי אפשר לו לבוא עד רוח השני אם סנדליו מונחים שם שהרי יש כאן שני תחומין מראש זה עד ראש זה וא"כ אין אתה יכול לומר שיהא כל חלל הרוחב שמן הקשת עד היתר נחשב כאלו הוא מעיר אחת לפי שאי אפשר לו לבא מראש זה עד ראש זה והלכך אסור לו למדוד אלפים ולחוץ מן היתר אבל אם אין ביניהן שני תחומין שלימין ואפי' חסר אמה אחת מד' אלפים הרי כל תחום מובלע בחבירו הוא ונמצא כשיוצא מהעיר דרך ראש הקשת הא' יכול הוא לילך עד ראש הקשת השני והיינו דקאמר משתי רוחות שאם סנדליו מונחין אצל ראש אחד מבחוץ יכול הוא לבא מרוח זה הסמוך אצלו וכן יכול הוא לבא גם מרוח השני שהוא ראש הקשת האחר ולילך עד שהוא מגיע אצלן וליטלן ובכה"ג שפיר אמרינן שנחשב הכל כעיר אחת עד מקום היתר ומודד התחומין מן מקום היתר:

ויש בה חריץ. העובר בה מן הקצה אל הקצה והוא עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא כרשות בפני עצמו:

את רואה אותו כאלו מלא עפר וצרורות. כלומר אם כך הוא שאתה יכול לראות אותו כאלו מלא עפר כגון שמקצתו סתום הוא ויש בו עפר וצרורות אני רואה כאלו כולו סתום הוא ואינו מחלק את העיר ואם לאו את רואה אותו כאלו מפולש משתי רוחותיו ומחלק את העיר כאלו הן שתי עיירות וכל אחת ואחת צריכה לערב בפני עצמה:

אם יש בינה לנחל ד' טפחים. והוא מקום חשוב לפיכך מפריד הוא את הנחל מן העיר ומודד התחום מן החומה של העיר והנחל נמדד בתוך התחום:

שלשה. ואם אין בינה לנחל אלא שלשה טפחים מודד תחום אלפים משפת הנחל החיצונה והנחל נחשב בכלל העיר ובלבד שלא יהא בנחל יותר משבעים אמה ושיריים שזה הוא שיעור עיבורה של העיר:

מה אנן קיימין. ובמאי עסקינן לגובה שפת הנחל הזה הסמוך לעיר:

אם במתלקטת עשרה טפחים מתוך שלש. שבתוך שלש אמות במדת השפוע באורך מתלקט הגובה שלו לשיעור עשרה טפחים:

מודד משפת נחל החיצונה. בתמיה וכי אם גובה השפה הוא כל כך. שמתלקט עשרה מתוך שלש אמות לא תהא שפה זו מפסקת לבין העיר והנחל ואפי' הרוחב למעלה על השפה אין שם אלא שלשה טפחים מ"מ גובה המדרון של השפה בדין הוא שיהא מבדיל בין העיר ובין הנחל ומחומת העיר תהיה המדידה:

אם מתוך ארבע. שאינו מתלקט גובה עשרה טפחים של השפה אלא מתוך ד"א בזה אתה אומר מודד מן החומה בתמי' הרי בכה"ג בדין הוא שלא תהא השפה מפסקת בין העיר לבין הנחל ואפילו הרוחב שלמעלה על השפה ארבעה טפחים מ"מ מכיון שאין גובה המדרון כל כך אמאי לא יהא נחשב הנחל בכלל העיר:

אלא כן אנן קיימין משלש ועד ארבע. שמתלקט גובה עשרה בשיעור יותר על שלש אמות באורך ופחות מד' אמות דבכה"ג הוא דמחלקינן שאם רוחב השפה למעלה ארבעה מודד מן החומה ואם לאו מודד משפת נחל החיצונה:

עיר שהיא בנויה אוהלים. ואין בה בתים קבועים אין העיר נחשבת כולה כארבע אמות להיות נמדד התחום מחוץ להעיר אלא כל אחד ואחד מודד אלפים מאהלו:

היו שם ג' צריפין. כמין בית של הוצין וערבה או שלשה בורגנין. שעושין בשדה לשומרי הפירות מודד מן החיצון שאלו חשובין כקביעות ולפיכך מודד התחום מן החיצון:

התיב אסי. על הא דרב דאמר כל אחד ואחד מודד מן אהלו והכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה והאיך היו נפנין לחוץ מן המחנה והרי המחנה שלשה פרסאות היתה ולא היה להן אלא אוהלים ואם לכל אחד ואחד מאהלו הוא נמדד אלפים אמה האיך היו יכולין לצאת לחוץ למחנה בשבת:

ר' חייה מקשי. בענין אחר:

וכי האיך היו יוצאין בשבת לבית מדרשו של משה. והלא היה מיל מחוץ למחנה כדאמר לעיל. ומשני משה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין וזה עשה להן הכל כאחת:

אמר ר' יוסי. דלא צריכת להא דבלאו הכי ל"ק ממחנה ישראל וכצ"ל כמו דגרסינן לעיל בשבת בריש פ' הבונה. מכיון שהיו חונים ונוסעין על פי הדבור כמי שהוא לעולם. כיושבין קבועין בבתיהם דמי:

אמר ר' יוסי בר' בון. נימא איפכא אלא מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהיו חונין לשעה. וכך הן דברי ר' יוסי בר' בון לעיל בריש פרק אלו קשרים:

עליה אמר ר' אבין משה וכו'. כלומר עליה דר' יוסי בר' בון הוא דע"כ דצריכין להאי שנוייא כדלעיל וכדאמר נמי ר' אבין משה עשה להן ג' צריפין וג' בורגנין משום דחנייתן לפי שעה היתה ואם לא עשה להן כן לא היו יכולין לצאת מאהליהן כ"א עד אלפים אמה והמחנה היתה שנים עשר מיל ולפיכך עשה להן לכל תחום צריף אחד או בורגנין אחד ואו או קאמר דשלשה צריפין ושלשה בורגנין בדווקא קאמר בכדי שיכולין להלך כל השנים עשר מיל ועל ידי עירוב בין האהל לצריף וכן בין צריף לצריף שיהיה בין הכל ששה לכל ב' וב' מיל:

מרבעה רבוע עולם. הא דתנינא במתני' עושין אותה כטבלא מרובעת ומרבע אותה לרבוע העולם וכו' ותוס' היא בפרק ד':

צא ולמד מן התקופה. של חמה לידע ולכוין איזה מזרח ואיזה מערב וכן כולם:

ממקום שהחמה זורחת. באחד בתקופת תמוז שהוא יום ארוך וכל הימים שאח"כ שהיום מתקצר והולך עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת אלו פני מזרח כלומר מכאן אתה יודע איזהו מזרח שביום ארוך מתחלת לזרוח במקצוע מזרחית צפונית ואחר כך נמשכת במזרח לצד דרום עד שמגעת ביום קצר וזורחת באחד בתקופת טבת בקרן מזרחית דרומית וא"כ ניכר פני מזרח:

וממקום שהחמה שוקעת וכו'. ובתוספתא גריס מקום שהחמה יוצאת ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון תקופת ניסן ותקופת תשרי חמה יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב שנאמר הולך אל דרום וכו' והיינו הך כדהכא:

ניחא בשילה ובבית העולמים. שלעולם היו יודעין לכוין את הרוחות מהסימן שראו בשער המזרחי דאמר ר' אחא וכו' שתהא החמה מצמצמת בו וכו' כלומר בזריחה ובשקיעה של יום ארוך ושל יום קצר היו שניהם ניכרין בו ניצוצי החמה והיה להם סימן שביום ארוך ניצוצי החמה בזריחה במקום הזה וביום קצר במקום הזה וכן עשו להן סימן בשקיעה ואגב מייתי להא דשבעה שמות נקראו לו וכו':

כניסה ויציאה. ועל שם כך נקרא איתון אתיו ובאו:

ומעלה יתירה וכו'. כדתנן בפ"ב דמדות ומיהו שמעינן שהיו יודעין לכוין את הרוחות ובמדבר שהיו ענני כבוד מכסין זריחת החמה ושקיעתה מי היה מכוין להם את הרוחות:

ארון היה מכוין להן את הרוחות הדא הוא דכתיב וכו'. והארון היה נתון במערב ובחנייתן היו יודעין לכוין את הרוחות מהארון ומתוך כך היו יודעין גם בנסיעתן:

חד אמר כתיבה. כך היו נוסעין הד' דגלים דגל מחנה יהודה במזרח וכו' דכתיב כאשר יחנו כן יסעו ואידך אמר כקורה זה אחר זה דכתיב בדגל מחנה דן מאסף וגו' וש"מ כקורה היו מהלכין:

מה בחנייתן ע"פ הדיבור וכו'. ולא שהיה מסען ממש כחנייתן:

ומ"ד כתיבה מה מקיים. מקרא דש"מ כקורה דכתיב מאסף. וקאמר לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלסין וכו' והיו משגיחין על הדבר הזה ולפיכך נקרא מאסף לכל המחנות:

אף זיזיה וכותליה. של הבית דירה שאגבה מעברין את העיר והכל נמדדין עמה להיות נחשב מעיבורה:

אויר חצר מהו שימוד עמה. בתוך עיבורה של עיר מי אמרינן הואיל ואין עליו תקרה לא מיחשב כבית ואין נחשב לעיבור או דילמא הואיל והחצר מוקפת לדירה נמדד הכל בתוך עיבור העיר:

נשמעינה מן הדא. ברייתא דתני בית שנפרץ וכו' משתי רוחות אין נמדד עמה וכדמפרש ר' אבין דבשנטלה קורתו מיירי דהואיל ואין עליו תקרה ונפרץ משתי רוחות ולא נשתיירו אלא ב' מחיצות בלא תקרה לאו בית דירה מיקרי אבל אם עדיין התקרה עליו לעולם נמדד הוא לעיבורה:

ואם בשנטלה קורתו לאו כאויר חצר הוא. וכלומר ואי ס"ד דאויר חצר נמדד א"כ מה בכך שנטלה קורתו ולא יהא אלא כאויר חצר אלא לאו דאויר חצר אינו נמדד ודחי לה דאימא לך לעולם דאויר חצר נמדד הוא ודקשיא לך מבית שנפרץ ונטלה תקרתו שאני תמן דאויר חצר דמיהת הוקף לבית דירה הוא אבל הכא נפרץ הוא ולא הוקף לדירה הוא עכשיו ולפיכך כשנטלה קורתו אינו נמדד עמה:

וכשהוא מודד וכו'. תוספתא היא בפ"ד כשהוא מודד תחומי העיר אינו מודד מן האמצע הקרן מפני שהוא מפסיד את האלכסון מהקרן אלא מודד מקרן מזרחית צפונית ומודד לקרן מערבית דרומית וחוזר ומרבעה כטבלה מרובעת כלומר שמביא טבלה מרובעת שהוא אלפים על אלפים ומניח בקרן באלכסונה שתהא אלכסון של טבלה כנגד אלכסון של קרן העיר ואלכסון של אלפים הוא אלפים ות"ת ואח"כ מותח חוט מתחום קרן לתחום קרן ונמצא משתכר הוא:

מתני' נותנין קרפף לעיר. הבא למדוד תחומי העיר מניח הוא כשיעור קרפף לעיר שהוא שבעים אמה ושיריים כדתנן לעיל בפ"ב ומשם הוא מתחיל למדוד אלפים אמה:

דברי ר' מאיר. כדאמר בגמרא דדרש מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב אמרה תורה תן לה חוצה שהוא שיעור קרפף ואח"כ מדוד התחומין:

וחכ"א לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות. דדרשי מקיר העיר דמשמע שיש עוד קיר עיר הסמוכה לה אז נותן חוצה לזו ולזו:

אם יש לזו וכו'. כלומר אם יש ביניהן קמ"א אמה ושליש שזהו כדי ליתן שבעים אמה ושירים לזו ושבעים ושירים לזו. לפי שהשירים הן שני שלישים עושה זה הקרפף המחובר לחבירו את שתי העיירות להיות נחשבין כעיר אחת ונמצאת כל העיר מהן מהלכת את כל העיר השנייה וחוצה לה אלפים אמה והלכה כחכמים:

וכן שלשה כפרים המשולשים. בגמרא קאמר לא שהן משולשין ממש בשורה אחת אלא שהאמצעי עומד כנגד האויר שבין שנים החיצוני' כחצובה זו שיש לה שלשה רגלים:

אם יש בין שנים החיצונים וכו'. כלומר אם יש אויר בין שני החיצונים כדי להתמלאו' האמצעי ולהיות אויר הנשאר בין האמצעי ולהחיצונים מכאן ומכאן מאה וארבעים ואחת ושליש דהיינו שתי קרפיפות לשתיהן אמרינן רואין כאלו האמצעי הוא נתון ביניהן והרי כולן אחת והיוצא מאחת מהן לילך דרך אחת מחברותיה מודד אלפים מחומת חבירתה ולחוץ ואם רבה האויר ביניהן יותר מכאן לא אמרינן רואין וכמה יהיה בין האמצעית להחיצונות אלפים אמה שיכולין לבא מן החיצונות להאמצעית ומן האמצעית להחיצונות בלא עירוב ואם רחוקה יותר מכן לא אמרינן רואין:

גמ' רב הונא בשם רב רבי מאיר ורבנן מקרא אחד דורשין וכו'. כדפרישית במתני' דרבי מאיר דריש וחוצה הוא מיותר אלא ליתן קרפף לעיר לעולם ורבנן דרשי מקיר העיר מיותר דהוה ליה למיכתב מהעיר וחוצה אלא מכאן שנותנין קרפף לעיר כלומר כשיש עוד קיר של עיר הסמוכה לה:

הדא אמרה שנותנין קרפף לעיר. על סיומא דלישנא דמתני' קאי דקתני אם יש לזו שבעים ושיריים ולזו שבעים ישיריים א"כ משמע שנותנין קרפף לכל עיר ועיר משתיהן:

סלקת מתניתא. כלומר בהכי סלקת פירושא דכולה מתניתא:

וכן ג' כפרים וכו' שמואל אמר בעשויין שירה. שעומדין בשורה אחת ומשולשין ממש:

בעשויים צובה. לא משולשים ממש אלא עשויים כחצובה זו שיש לה ג' רגלים והשלישי כנגד האויר שבין השנים כדפרישית במתני'. ופריך היידנו אמצעי איזהו נקרא אמצעי להאי מ"ד דניחא למ"ד בעשויים שורה ההנו אמצעי היינו האמצעי שהוא בין שנים החיצונים אלא למ"ד בעשויים כחציבה איזהו האמצעי שהרי אתה מוצא כל אחד מהשלשה הוא נגד האויר שבין השנים:

אמר ר' שמואל אתוי דר' ברכיה. אין הכי נמי שאם תמדוד מן ההן השנים ההנו זהו השלישי שהוא נגד אוירן הוא האמצעי ואם תמדוד מן ההן השנים אחרים ההנו אמצעי זה שעומד נגד אוירן ואנן הכי קאמרינן כל היכא שתמצא שהשלישי העומד כנגד אויר השתים ואלו אתה מטיל אותו יבין שתיהן יהיה בין החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עשה האמצעי הזה את שלשתן להיות כאחת:

ובלבד שלא יהא האמצעי מופלג מן החיצונים יותר מאלפים אמה בכדי שיהו יכולין להלך מכאן לכאן בלא עירוב:

קשייתה. הקשיתי ושאלתי הדבר הזה קומי רבי יעקב דאנן תנינן אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש עושה האמצעי שלשתן כאחת ולהתיר שנים החיצונים ג"כ עמו ולא שמעינן מזה אלא דווקא שיש בין ב' החיצונים כשיעור שתי קרפיפות ולא יותר:

היו שנים האמצעי מהו שידין לכאן ולכאן. כלומר אם בין שנים החיצונים יש שני פעמים מאה וארבעים ואחת ושליש שהן רפ"ג פחות שליש וכשאתה רואה כאילו האמצעי הוא ביניהן יהיה בין האמצעי לבין כל אחד מהחיצונים קמ"א ושליש אם כן שנים החיצונים לא קא מיבעיא לי שאינן נחשבים כאחת לפי שיש ביניהם כפול מכשיעור אלא האמצעי מהו שידין לכאן ולכאן לאיזה מן החיצונים שירצה שהרי בינו ובין כל אחד מהחיצונים אין כאן אלא קמ"א ושליש וכדמסיק להבעיא בהי גוונא קא מיבעיא ליה:

מה צריכה לה בשהיו שנים מהלכין. כלומר ובמה הוא דמספקא ליה בהבעיא בשהיו שנים מעיר האמצעית מהלכין ואחד מהן רוצה לילך לאחת מן החיצונות לכאן והשני רוצה לילך לאחד מן החיצונות לכאן דבהא איכא למימר מכיון שהאחד דעתו להיות נמשך לרוח זה לכאן שוב אין השני שהוא גם כן מאותו עיר האמצעית יכול למשוך עצמו לרוח אחרת לכאן או דילמא שאע"פ ששניהם מעיר אחת יכול זה להיות נמשך לכאן וזה לכאן והאי הוא דמספקא ליה לר' יסא:

אבל אם היה אחד מהלך. בהא לא מספקא ליה כלל שבודאי נידון הוא לכאן ולכאן כלומר לכאן או לכאן לאיזה רוח שירצה ילך שהרי אין בינו לבין כל אחד מהחיצונים אלא קמ"א ושליש ויכול הוא לברור רוח אחד מהן ומהלך לאחת מעיר החיצונה ומשם הוא מודד תחומו אלפים אמה חוצה לה:

מתני' אין מודדין. התחומין אלא בחבל של חמשים אמה ובחבל של פשתן כדי שיכול למדוד יפה:

לא פחות. מזה לפי שכשהחבל קצר יכול הוא למתחו הרבה ומאריך במדה. ולא יותר מחמשים שכשהיא ארוך הרבה נכפל באמצעיתו מחמת כבדו ומתקצר המדה ונפסד:

ולא ימוד אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום זה להשים ראש החבל כנגדו שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין:

היה מודד והגיע לגיא. עמוק ורחבו חמשים אמה. או לגדר שהוא חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו:

מבליעו. באותו חבל של חמשים משפתו אל שפתו ואף על פי שיש במדרונו יותר מאלפים אמה אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום אלא יעמוד אחד על שפתו מכאן ואחד על שפתו מכאן ומבליע מדרונו בחבל אחד ודוקא שיהיה בעמקו פחות מארבע אלפים והוא ששיפוע מדרונו הוא כל כך שחוט המשקולת יורד כנגדו שאז אינו ראוי להוליך ולהשתמש בו אבל אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו אינו מבליעו אלא א"כ היה עמקו אלפים או פחות מכאן וכיצד יעשה בהבלעת הגדר זוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחד כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה:

וחוזר למדתו. בגמרא קאמר מדקתני חוזר למדתו משמע שאם היה רחבו כנגד העיר יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול הוא להבליעו הולך לשם ומבליעו וצופה משם ומודד והולך משפתו והלאה עד כנגד המקום שכלה בו רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים מדת התחום:

הגיע להר מבליעו וחוזר למדתו. ודוקא שאינו זקוף הרבה אלא משופע שבמשך חמש אמות אינו מתלקט גבהו אלא עשרה טפחים אבל אם הוא זקוף כל כך עד שבתוך משך ארבע אמות מתלקט גבהו עשרה טפחים אין דינו בהבלעה אלא אומדו בלבד והולך לו:

ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. כשהולך המודד להבליע ההר או הגיא לא יצא חוץ לתחום למקום שהוא יכול להבליעו וכדי שיחזור אח"כ למדתו כנגד העיר וטעמא משום גזירה מפני העוברים ורואין אותו מודד והולך שם יאמרו מדת תחומי העיר באה לכאן:

אם אינו יכול להבליעו. כלל כגון שהיה רחבו יותר מחמשים אמה:

בזו אמר ר' דוסתאי בשם רבי מאיר שאמר שמעתי שמקדרין בהרים. מקדרין לשון נוקבין הוא שרואין כאלו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב למעט מדת המדרון וכיצד עושין אוחזין שנים חבל של ארבע אמות והעליון אוחז קצתו מכנגד מרגלותיו והתחתון אוחז בקצה השני כנגד לבו וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון והתחתון יורד ומרחיק ממנו מדת החבל וכן מתגלגלין והולכין עד שמודדין את כולו ונמצא שמתמעט המדרון של כל ד' ד' אמות חצי קומת אדם והלכה כר' דוסתאי ובזו דקאמר למעוטי בעיר מקלט ועגלה ערופה שמודדין לעיר הקרובה ואין מקדרין בהן לפי שהן מדאורייתא ואע"ג דר"מ סבירא ליה תחומין דאורייתא כדאמר לעיל בפרק בכל מערבין התם דידיה והכא דרביה דקאמר שמעתי:

גמ' כמה הוא מידת התחום ארבעים חבלים. של חמשים חמשים שהן אלפים אמה:

לא פחות. מחמשים לפי שכל שהחבל פחות מכאן הוא נמתח ונשכר במדה ויהיה יותר מאלפים ולא יותר מחמשים שהוא נקמז ונכווץ ומפסיד את המדה מאלפים:

בחבל של שלש לח. כלומר שהוא בגדיל שלש ונגדל כשהוא לח שאז הוא חזק ביותר:

ואית תניי תני בחבל של ד' אמות. מודדין ופליג אמתני':

אין לך מדה של אמת. שא"א לטעות במדידה אלא שלש והוא שלשלת של ברזל אבל מה אעשה שמצינו כתיב בנביאים מדה של חבלים ושל קנה בזכרי' כתיב והנה איש ובידו חבל מדה וביחזקאל כתיב והנה איש מראהו כמראה נחשת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה:

היה ממנו ולנחל. שהוא גיא עמוק וכשמדד ראה שהגיא רחוק ממנו כשיעור ע"ה אמה וכיצד ימדוד בשני חבלים של חמשים אי אפשר והוא צריך לכוין המדידה פליגין בה תרין אמוראין חד אמר מודד ממנו ולהלן בחבל של חמשים אמה וחוזר לאחוריו עשרים וחמשה אמה בתוך מדה של החמשים ומודד בחבל של החמשים עד הנחל ויודע שהוא שבעים וחמשה אמה מכוון:

ואידך אמר מודד. בתחלה בשל חמשים:

והשאר. עד הנחל שאינו יכול לכוונו בשל חמשים מודד הוא בחבל של ד' ד' אמות:

היה הנחל צר מלמעלן. שיכול הוא להבליעו ורחב הוא מלמטה ביותר אם הוא עד חמשים אמה לא איכפת לן בעמקו אלא מכיון שיכול הוא להבליעו את רואה את עמקו כאלו מלא עפר וצרורות ואינו במדידה כלל ואם לאו שהוא רחב יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו:

את רואה אותו כי מיתרפס וכו'. כלו' משער העומק כאלו מטרפס ועולה מטרפס ויורד בו ומודדו. ובתוספתא פ"ד גריס היה גיא מעוקם ואין יכול להבליעו מקדיר ועולה מקדיר ויורד:

היה הנחל מעוקם. שאין שיפועו הולך למטה כדרך המשיפע אלא פעמים הוא בשיפוע ויש מקומות בו בזקיפה וכמקום הר:

מצופות. כלומר נוטל שפופרת של מצופות וצופה בו ומשער בעיניו כמה הוא במישור השוה וחוזר ועושה כן לשער במקום הזקיפה בהר אשר בו:

והוא שתהא מידה יוצאת בהר וכו'. על הר דמתני' קאי הא דקתני הגיעו להר מבליעו דוקא שתהא מדה של ארבעה טפחים יוצאת בו למעלה שהוא כדי מקום חשוב אבל אם הוא זקוף כל כך עד שאין על ראשו למעלה מדה של ארבע טפחים בשוה אינו מבליעו אלא אומדו בלבד והולך לו:

העליון כנגד ראשו. על מקדרין דמתני' קאי ובתוספתא שם פליגי תנאי דגריס כיצד מקדרין בהרים התחתון כנגד לבו והעליון כנגד פרסותיו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין מקדרין בהרים ומפ' הכא פלוגתייהו דלא פליגי אלא אם כנגד לבו כ"ע מודים שמקדימין. א"נ שמקדרין העליון כנגד ראשו וכו' וכולי עלמא מודו מיהת שמקדרין ובמה פליגין אם אחד כנגד לבו רבי מאיר אומר מקדרין וכו':

רבי בא וכו'. גרסינן להא בפ"ה דסוטה בהלכה ג' ואיידי דקחשיב התם הלכות דמקדרין מייתי לה נמי הכא כהא דקאמר ר' בא אין מקדרין אלא בחבל של חמשים אמה ואע"ג דמתני' היא:

אין מקדרין אלא בהרים. של תחומי שבת אבל לא במדידת מקום הקרובה של עגלה ערופה אלא מודדין הרים וגיאות כקרקע חלקה וחסר כאן ולא בערי הלוים כדגריס התם שהן ערי מקלט:

ופריך ניחא כמאן דאמר. התם במתני' דדריש אלף אמה מגרש ואלפים תחום. שבת ואם כן אין אנו למדין כלום מערי מקלט וניחא שאף על פי דבהן אין מקדרין מיהת בתחומי שבת מקדרין דלהקל אמרינן בתחומין:

ברם כמאן דאמר. דדריש שם אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים ונמצא דאין לנו רמז במקרא לתחומין אלא דלמדין אנו מערי המקלט כמו דמפורש בהן אלפים ה"נ לתחום שבת קשיא דלעיקר אין מקדרין ולטפילה שלמדו ממנה מקדרין בתמיה ולא משני מידי:

ומנין שלא היה קוברין וכו'. איידי דאיירי בערי הלוים מסיק לה למלתייהו כדגרים בפ"ב דמכות:

לחיים ניתנו. להלוים ולא לקבורה אבל לרוצח מרבינן ביה לקבורה כדדריש שם במכות אם מת שם תהא קבורתו ולהלוים בלבד לחיים נתנו:

מתני' אין מידדין אלא מן המומחה. אדם הבקי במדידה:

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד. שנמצאו סימני תחום קרן זה ארוכין ובולטין מסימני תחום קרן שכנגדו שומעין למקום שריבה ומוציאין מדת הקצרה כנגדו שהוא מפני שלא מתח בתחלה להחבל כל צרכו ונתקצר לפי שצריך למותחו בכל כחו וכדתני בתוספתא פ"ד והמודד מותח בכל כחו:

ריבה לאחד ומיעט לאחד. כלומר שמדדו שני בני אדם מומחין זה ריבה וזה מיעט שומעין למרובה:

שלא אמרו חכמים וכו'. כשגזרו שלא לצאת חוץ לתחום לא אמרו להחמיר במדת תחומין אלא להקל:

גמ' ההדיוט שריבה אין שומעין לו. לפרש ריבה לאחד וכו' דארישא אם הן שניהם מומחין מיתפרשא כדפרי' במתני':

אמר ר' הושעיה הגיעוך וכו'. גרסינן להא לעיל בפ' בכל מערבין סוף הלכה ד' וע"ש:

מתני' עיר של יחיד. כגון שיחיד בנאה להשכיר הבתים לבני אדם ונעשית אח"כ של רבים שמכרה לרבים:

מערבין את כולה. בלא שום שיור כדרך שהיו מערבין כולה כשהיתה של יחיד ורבים היו דרים בה ולא היתה צריכה שיור:

ושל רבים שנעשית של יחיד. כגון שהיחיד קנה אותה מרבים ומשכיר הבתים לרבים אין מערבין את כולה לפי שאסור לערב עיר של רבים כולה אם אין משייר בתוכה או אפי' חוצה לה כמה בתים שלא יערבו עמהן ודוקא כשיש להעיר שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה שאז צריכה שיור ואיתו שיור מערבין לעצמן ולא עם העיר כולה וטעמא דהך מילתא משום היכרא הוא כדי שלא תשתכח מהם תורת ר"ה וידעו שהעירוב הוא המתיר לטלטל בעיר שרבים בוקעים בו מפני שהן רואין שאותו מקים השיור אין מטלטלין עמהן בכל העיר אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן ולפיכך זו שהיתה של רבים בתחלה אע"פ שעכשיו היא של יחיד הרי הוא כבתחלה ואין מערבין את כולה:

אא"כ עשה לה וכו'. ובנוסחת המשנה בבבלי אא"כ עשה חוצה לה ורבותא קתני שאפי' השיור שחוצה לה מהני:

כעיר חדשה שביהודה. עיר אחת ושמה חדשה היתה ביהודה והיא העיר היותר קטנה שבכל ארץ יהודה ולא היו בה אלא חמשים דיורין והיא היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה ולפיכך שיעור בה ר' יהודה השיור:

רבי שמעון אומר שלש חצירות וכו'. הוי שיור ומסקנא דמילתא להלכה שאפי' בית אחד בחצר אחת הוי שיור ואם אין לעיר אלא פתח אחד בלבד אפילו היתה של רבים אינה צריכה שיור:

גמ' תני בשם ר' יודה אין מערבין אותה חציין. עיר של יחיד ונעשית של רבים אין מערבין אותה לחצאין דכיון דמעיקרא אחת היתה והורגלו לערב את כולה ולהיות אחד אסרי הני אהני דהוי כמבוי שאחד מן החצרות לא נשתתפה עמהן שאוסרת על כל בני המבוי לטלטל במבוי:

מחלפה שיטתיה. דהא תני ר"ח ומייתי לה לעיל בפ"ק בהלכה א' כיצד מתירין רשות הרבים וכו' וכדפרישית שם דבמבואות המפולשו' לר"ה קאמר וקתני לר' יהודה לחי או קורה מכאן ומכאן שמעינן מיהת דמתירין לכל מבוי ומבוי בפני עצמו ולא אסרי הני אהני:

והכא אמר הכין. בתמיה דאין מערבין העיר לחצאין:

לא על הדא איתאמרת. הא דר' יהודה דבעיר שיש לה ב' פתחים מערבין אותה לחצאין לפי שאלו יוצאין בפתח זה ואלו יוצאין בפתח זה ומסתלקין עצמן אלו מאלו ואין אוסרין זע"ז אלא על הדא איתמר הא דר' יהודה דתנינן בברייתא אפי' עיר גדולה כאנטוכיא אם אין בה אלא דלת ופתח אחד שיוצאין ממנה מערבין עליה את כולה ועלה תני בשם ר' יודה אין מערבין אותה לחצאין דמכיון שאינן יכולין להסתלק אלו מאלו שאין להעיר אלא פתח אחד כשמערבין לחצאין אוסרין אלו על אלו:

הדא אמרה. מדקאמר דבעיר שכולה נחשבת כאחת אם מערב לחצאין אוסרין אלו על אלו ש"מ דגם במבואו' הדין כן כדמסיים ואזיל:

בני המבוי שנתנו קורתן על פתח המבוי. כגון בעיר שיש בה מבואות הרבה ומבוי אחד עשו להן תיקון בקורה להיות מותר לטלטל במבוי וכדין המבוי שמשתתפין בחצרות להיות נחשב המבוי כאחד ושאר המבואות לא עשו להם שום תיקון א"כ אלו בני המבוי מותרין הן במבוי שלהן ואלו אסורין ומשום הא דלקמן נקט נמי להא. אע"ג דמילתא דפשיטא היא:

נתנו אלו ואלו. שכל מבוי ומבוי עשו להן תיקון ונשתתפו כל אחד ואחד בפני עצמן אלו ואלו אסורין משום דאסרי הני אהני הואיל וכולן בעיר שנחשבת כאחת הן וכדלעיל:

כיצד הוא עושה. להתיר לכל מבוי ומבוי בפני עצמו:

נותן את הקירה על פתח המבוי. הך קורה דהכא לאו קורה שהיא לתיקון המבוי דהא כבר עשו להן תיקון כדקאמר נתנו אלו ואלו וכו' ואדרבה זה גורם להן לאסור אלו על אלו מכיון שכל מבוי ומבוי עירבו ונשתתפו בפני עצמן אלא קורה אחת כמין דקה ואיצטבא עושין להן לפני פתחיהן להיכר שנסתלקו זה מזה ומתיר בכך את כל מבוי ומבוי בפ"ע:

חמשה מבואות וכו'. כלומר וכן הדין בחמשה מבואות קטנות פתוחות למבוי גדול אחד ואם נתנו קורתן שהוא לתיקון המבוי באמצע המבוי הגדול אלו שיש להן תיקון מותרין ואלו אסורין בדין המבוי שתיקונו הוא באמצע. ואם כל מבוי ומבוי עשו להן תיקון בפני עצמן ועירבו לעצמן אוסרין אלו על אלו כיצד הוא עושה נותן את הקורה והיא הדקה לפני פתחן לסימן שנסתלקו זה מזה ומתיר את המבוי כל אחד ואחד בפני עצמו:

חד. צורבא מרבנן ושמיה ר' פנחס סליק להכא וחזא בפתח דשוקתא דגזוראי כך היה נקרא אותו השוק שהיו דרין בו אותן הגוזרין נסרין וראה שם כמין דקה לפני פתח המבוי ושאל אותם אם חלקתם עירוב שלכם ולכך נעשה הסימן הזה וא"ל רבי יודה בר שלום לא היא אלא לחיזוק הבתים נעשה זה וקמ"ל בהאי עובדא שצריך שיעשו במתכוין לסימן שחלקו את עירובן וזה שנעשה לחיזוק הבתים שלא יהו העוברין ושבים מקלקלין את הבתים לאו כלום הוא לסימן הסילוק:

אא"כ עשה חוצה וכו'. וקאמר כגון עיר צנן וחדשה קראו אותה או מגדל גד שיש בה חמשים דיורין כצ"ל שכך הוא לר' יהודה:

אפי' אנשים ונשים וטף. כלומר אפילו אין הדיורין כולם אנשים אלא שהנשים והטף משלימין אותן:

ובלבד ישראל. דדירת נכרים לאו שמה דירה:

בפתוחין לתוכה. אותה השיור שחוצה לה צריך שיהו הדיורין פתוחין לתוך העיר. והקשה ר' מנא דאי הכי הרי מכיון שהן פתוחין לתוכה נעשו כולן רשות אחת וא"כ מאי קמ"ל פשיטא דהוי שיור אלא אע"פ שאין פתוחין לתוכה אלא אחורי הבתים הן לעיר עושין אותה שיור:

מתני' מי שהיה במזרח. בשדה וקידש עליו שם היום:

ואמר לבנו. מבעוד יום ערב לי במערב:

אם יש ממנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יותר מכאן. שנתן לו העירוב מביתו והלאה:

מותר לביתו. כלומר לדין ביתו שקונה לו שביתתו בביתו ואסור הוא לדין עירובו דמכיון שעירובו רחוק ממנו יותר מאלפים אין עירובו קונה לו שהרי אינו יכול לילך וליטלו ומכיון שכן אמרינן דמסתמא בביתו ניחא ליה שיקנה שביתתו שהרי אין עירובו עירוב ויש לו מביתו אלפים אמה לכל רוח:

לעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן. בגמרא מקשי היכי משכחת לה שיהא לביתו יותר מלעירובו הא כיון דהוא קאי במזרח ביתו ואמר לערב לו במערב ביתו נמצא ביתו עומד בינו לבין עירובו והרי עירובו רחוק טפי מביתו ומשני התם דמשכחת לה כגון דקאי ביתיה באלכסונו שבינו לבין עירובו ועירובו משוך הוא למערב יותר מביתו ואפ"ה מכיון שלפעמים האלכסון יותר רב מכדי משך השוה שבינו לבין עירובו הרי ביתו רחוק ממנו יותר מעירובו:

ואסור לביתו. למנות אלפים מביתו לכל רוח:

הנותן את עירובו בעיבורה של עיר. באחד מן הבתים העומדים בעיבורה שהוא ע' ושיריים:

לא עשה כלום. שהרי בלאו העירוב נמי יש לו מעיבורה של העיר אלפים אמה לכל רוח דכל העיר עם עיבורה נחשבין לו כד' אמות ומכ"ש אם נותן עירובו בתוך העיר דלא עשה כלום:

נתנו חוץ לתחום. בגמרא קאמר חוץ לתחום ס"ד הא לא הוי עירוב אלא אימא חוץ לעיבורה של עיר:

מה שנשכר. לרוח זה הוא מפסיד לרוח שכנגדו שהרי הוא מונה מן העירוב אלפים לכל רוח ואם דרך משל נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף ג' אלפים מן העיר ונשתכר אלף למזרח והאלפים של מערב כלות בסוף אלף של מערב העיר והרי מפסיד אלף וקמ"ל בזה שאין העיר בכלל החשבון של האלפים שלו אלא כולה נחשבת לו כד' אמות ודוקא בכה"ג שהעיר מובלעת בתוך האלפים שלו או שהן כלות בסוף העיר אבל אם כלות האלפיים באמצע העיר או באיזה מקום בתוך העיר. אין לו אלא אלפים ממקו' העירוב ובמקום שהן כלות אפילו הוא בתוך העיר אינו יכול לילך יותר דבכה"ג נחשבת לו העיר בחשבון של האלפיים כדתנן במתניתין דלקמן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפיים שאפי' סוף מדתו כלה במערה:

גמ' מן קשויי (לה) מקשי לה בר קפרא למזרח בנו וכו'. כלומר מכח הקושיא דהיה מקשה בר קפרא על הסיפא דמתני' דקתני לעירובו אלפיים אמה ולביתו יותר מכאן היכי משכחת לה דליהוי ביתו רחוק טפי הא עירובו במערב ביתו והוא במזרח ביתו ולפיכך פירש דלאו במזרח ביתו ובמערב ביתו קאמר אלא למזרח בנו ולמערב בנו:

ניחא וכו'. זו היא הקושיא שהקשה לו דניחא הרישא. אלא הסיפא לעירובו אלפים ולביתו יותר מכאן בתמיה הא לא משכחת לה ומש"ה אוקי להמתניתין למזרח בנו וכו' כדאמרן. והתם משני לה וכדפרישי' במתני':

מתני' אנשי עיר גדולה וכו' לפי נוסחא דהמתניתין בנותן את עירובו מתפרשא שהנותן את עירובו בתוך העיר בין אנשי עיר גדולה שנתנו עירובן בתוך העיר קטנה ובין אנשי עיר קטנה שנתנו עירובן בעיר גדולה מהלכין את כולה לפי שהנותן עירובו בעיר כל העיר נחשבת לו כארבע אמות וכדמפרש התנא כיצד מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו וכו'. ואית דגרסי במתני' אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל העיר גדולה והכי גריס לה הכא בגמרא ולפי הך גירסא האי כיצד לא מיתפרשא וכדקאמר בגמרא לית כאן כיצד וסמי מכאן אלא מילתא אחריתא קתני מי שהיה בעיר גדולה וכו' ורישא דמתני' לאו בנותן את עירובו מיירי אלא במודד וה"ק אנשי עיר גדולה שהיתה להן עיר קטנה בתוך אלפים שלהן ומונין מעירן והולכין מהלכין את כל העיר קטנה כלומר שנחשבת להן כולה כארבע אמות הואיל והיא בתוך האלפים שלהן ומשלימין מדת התחום חוצה לה אבל אין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל העיר גדולה כארבע אמות לפי שמדת אלפים שלהן כלה בתוך העיר הגדולה ואין הולכין בה אלא עד סוף תחומן:

כיצד. התם מפרש דמאן דמתני במתני' כהאי נוסחא אנשי ואין אנשי מוקים להאי כיצד וכו' בחסורי מחסרא וה"ק במה דברים אמורים במודד אלפים אבל הנותן את עירובו בין אלו ובין אלו מהלכין כיצד מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה וכו':

ר' עקיבא. פליג וס"ל שהנותן את עירובו בעיר אין כל העיר נחשבת לו כארבע אמות ואין מונין לו האלפים אלא ממקום עירובו ואין הלכה כר"ע:

גמ' כיני מתני' אנשי עיר גדולה וכו' ואין אנשי עיר קטנה וכו'. כן צריך לגרוס ולהאי גי' לא גריס כיצד אלא דסמי מכאן ולית כאן כיצד כדפרישית הכל במתני' עיר מהו שתעלה ממידת אלפים. על הא דקתני הנותן את עירובו חוץ לתחום והיינו חוץ לעיבורה של עיר קאי דמי אמרינן שמפסיד כל העיר לפי שמדת העיר עולה לו במדת אלפים או לא:

אין עיר עולה ממידת אלפים. אלא מונה אלפים חוצה לה מלבד העיר:

בראשונה היו בני טבריא מהלכין את כל חמתה. חמתה עיר קטנה הסמוכה לטבריא וטבריא עיר גדולה היתה והיו מהלכין את כל העיר חמתה ובני חמתה לא היו מגיעין לילך בכל טבריא אלא עד הכיפה שהיתה שם במקום שכלתה מידתן ועכשיו הוסיפו בבנין בימיהם ונעשה הכל עיר אחת:

מעשה ברועה אחד זקן וכו'. בתוספתא סוף פ"ד היא:

שהיו בני מגדל. שהוא מרוח אחרת של חמתה ומהלכין את כל חמתה וכו' והתיר רבי על פי אותו הרועה שהיו נוהגין כן:

שיהיו בני גדר יורדין לחמתה וכו'. גדר היתה למעלה בשיפוע ההר וחמתן מלמטה והתיר לבני גדר שיהיו יורדין לחמתן וחוזרין ועולין לבתיהן ולבני חמתן לא התיר שיהיו עולין לגדר וקאמר ר' מנא מפני הרשויות שהיו אלו תחת רשות ושררה אחרת מאלו ובני גדר היו מכין וחובטין לבני חמתן כשבאו ברשותן:

לא מן הטעם הזה אלא בגין דתנינן וכו'. וגדר היתה עיר גדולה וחמתן עיר קטנה:

מה פליגין. רבי עקיבא וחכמים במתני' בנותן עירובו בתוך עיר אחרת דוקא בשנתנו עירובן בפלטיא ברחובה של העיר אבל אם נתן עירובו בבתים של העיר אף ר"ע מודה שכל העיר נחשבת לו כד' אמות ומונה אלפי' מחיצה לה דהואיל ודרך הבתים להיות סמוכין ומחוברין זה אצל זה אם הניח העירוב באחד מן הבתים נחשבין כולן כאחד ומונה תחומו מחוצה להן:

ר' בא בעי. על זה דלדידך אם העיר הזאת שהניח זה עירובו בתוכה היתה עיר שעירבה לעצמה שבני העיר עירבו ביניהן והותר להן לטלטל בכל העיר ונתן זה עירוב שלו בפלטיא לא כמי שנתן עירובו באחד מן הבתים דמי והא ר"ע סתמא קאמר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה דמשמע אפילו בשנתן עירובו בעיר שעירבה לעצמה פליג ר"ע:

עיר שחרבה. מן הבתים ונתן בה עירובו:

ודיר וסהר לא כמי שחרבו בתים ודיורין. שהרי אין בהן בתים ודיורין לאדם ואפילו הכי קאמר רב מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה אלמא רב נמי כר' אלעזר סבירא ליה:

בנה בתים ואחר כך בנה חומה. סביב הרי זו ישבה ולבסוף היקפה אין מודד אלא מן הבתים ובנותן עירובו בעיר מיירי ואליבא דר' עקיבא. והלכך קאמר שאם בנה בתים בתחלה הכל הולך אחר הבתים ולקולא שאין מקום שמן החומה עד הבתים בכלל המדה שממקום עירובו ולהלן אבל אם בנה החומה בתחלה ואחר כך בנה הבתים זו היא ישנה והולכין אחר החומה ולחומרא שאין לו אלא ממקום החומה אלפים:

ר' זעירא. משמיה דנפשיה קאמר:

בין זו ובין זו חדשה. ומן הבתים הוא מודד ולקולא:

ואיזו היא ישנה. שאין לו אלפים אלא ממקום החומה:

כל שהיו בה דיורין וחרבו. דבכהאי גוונא הוא דהולכין אחר החומה:

ר' זעירא כדעתיה. כדאשכחן בהא דאיתפלגון בעלמא:

בנה תשעה לשם קרפף ואחד לשם דייר. אם תשעה בני אדם הקיפו מחיצה במקום אחד לשם קרפף שלא הוקף לדירה ובא העשירי וגמר המחיצה לשם דירה דלר' זעירא אין הולכין אחר האחרון ודינו כקרפף שלא הוקף לדירה שאין מטלטלין בו אלא עד בית סאתים והכי נמי כאן דאין חלוק בין בנה הבתים בתחלה ובין בנה הבתים אחר כך הולכין אחר הבתים שהן לפנינו כמו דסבירא ליה בקרפף שהולכין אחר בנין המרובה שלפנינו שנבנה לשם קרפף ור' אלעזר פליג וסבירא ליה שאפילו אין כאן לשם דירה אלא מה שבנה העשירי בלבד הרי הוא כדירה שהולכין אחר האחרון והרי גמרו לשם דירה:

אי אתם מודים לי בנותן את עירובו על פי המערה. כלומר בתוכה שאין לו וכו' אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין שנפרצו חומותיה ואינה ראויה לדיורין אבל אם ראויה היא לדיורין אע"פ שאין בה עכשיו דיורין נחשבת כולה כארבע אמות וכן עיר שחרבה ויש לה חומה סביב מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ואפי' היא גדולה כאנטוכיא:

נמצא קל תוכה. של מערה מעל גבה שאם נתן עירובו על גבה של מערה אין לו אלא ממקום עירובו אלפים לפי שגבה אין ראוי לדיורין אם נתן בתוכה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

ולמודד שאמרו וכו'. כלומר אף על פי שחלוקין חכמים על ר"ע בנותן את עירובו וסבירא להו דכל העיר נחשבת לו כד' אמות מודים הן במודד ממקום שביתתו שאמרו חכמים שנותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מידתו כלתה במערה ואפי' במערה שיש בה דיורין אין לו אלא עד סוף מידתו במקום שכלתה המדה ומשם ולהלן אין לו כלום:

אמר להן ר"ע וכו' קל הוא הקונה שביתה בקרפף וכו'. מדברי חכמים למדנו דמחלקין בנותן עירובו בין מקום שיש בו דיורין לבין מקום שאין בו דיורין א"כ מצינו שקל הוא הקונה שביתה בקרפף דבזה מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה שהרי יש לו מחיצות וכל הקרפף נחשב לו כד' אמות אבל אם נתן עירובו בקרפף הואיל ואין בו דיורין אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה:

ר' זעירא בעי. דעד כאן לא שמענו אלא אם קנה הוא שביתה ועומד בקרפף בשעת קניית שביתה אבל אם היה חוץ לקרפף ואמר תקנה לי שביתה בקרפף וכגון שהיה יכול להגיע להקרפף בשעת קניית שביתה ולא רצה לזוז ממקומו ואמר תקנה לי שביתה בתוכו מאי אם בכה"ג נמי אמרינן דכל הקרפף נחשב לו כארבע אמות או דילמא דבעינן דוקא שיהא עומד בתוכו בשעת קניית שביתה:

אמר. ר' חנניה בריה דרבי הלל. דבר זה תלוי במחלוקת דר' מאיר ור' יודה בפרק דלעיל בהלכה ו' דלר' מאיר דסבירא ליה עיקר עירוב בככר הוא וקל הוא שהקילו חכמים לעני או לבא בדרך שיערב ברגליו. אם כן כאן כנותן עירובו בקרפף דיינינן ליה משום דדי הוא שהקילו בו שיכול לקנות שביתה במקום פלוני ולא יהא צריך לערב בככר ולא דניקל ביה טפי שיהא מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אלא דינו כמו אם נותן בו עירובו שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים והכי נמי ממקום שסיים שביתתו שהרי צריך לקנות שביתה במקום מסויים כדתנן בפ' דלעיל שם ואין לו אלא ממקום שקנה לו שביתה אלפים ולר' יהודה דס"ל עיקר עירוב ברגליו ולאו משום קולא שהקלו בו א"כ באומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה כדין קונה שביתה במקום שהיקף במחיצות:

גג מגדל. אם נתן בו עירובו נידון כעיר דהואיל ומשתמשין בו תדיר הרי הוא כמי שהוא לדירה ומונה חוצה לו אלפים וגג המערה נידון כשדות לפי שאין שם דיורין ואינה ראויה לדיורין ואין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה:

מה דיורין ממש וכו'. הא דתנינן במתניתין בזמן שיש בה דיורין מהלך את כולה וכו'. מאי דיורין אם דיורין ממש בעינן או אפילו ראויה לדיורין הרי כיש בה דיורין היא. וקאמר מן מה דשמעינן דאמר ר' יצחק שאת רואה אותה כאלו מלאה מים וטיט כלומר אפילו היא עכשיו מלאה מים וטיט אין בכך כלום הדא אמרה אפילו ראויה לדיורין כמי שיש בה דיורין דמי:

הדא אמרה. מדתנינן בנותן את עירובו בעיר כל העיר נחשב לו כד' אמות ומטעמא הואיל ויכול להגיע לעירובו בכל מקום שהוא בעיר אם כן בעיר שיש לה שני פתחים ומפולשת היא לגמרי ונראית כשני עיירות אם יש בין זה לזה ארבע אלפים חסר אמה אחת מכיון שיכול להגיע מזו לזו דמ"מ כעיר אחת דמיא והואיל והתחומין מובלעין הן מהלך את כולה וכו' וכדאמרינן לעיל בהלכה א' גבי עיר שהיא בנויה כמין קשת:

אסברי. לי ר' זירא לטעמא אין יתן סנדלוי הכא הוא אתי בדא ונסיב לון וכו' כמפורש הכל לעיל שם:

אם היתה גגה של מערה וכו'. לאו בנותן עירובו מיירי דלא פליג אמתניתין אלא בענין עבור של עיר והשייך לה קאמר דאם גג מערה שהיא מתחלת בתוך ע' ושיריים של העיר אפילו היא ד' אלפים אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה וכן הדין ע"ג חומה העומדת בתוך עיבורה של העיר דאפי' כמה מותר:

. אם היה גגה של חומה ששת אלפים וכו' כצ"ל מהלך את כולה וחוצה לה ע"י נבריות. כלומר דאם היא חומה שלימה צריכא למימר דנחשב הכל כעיבורה אלא אפילו היא פריצה בכמה מקימות ויש מקומות ניכרין שהן מאותה החומה מהלך את כולה שנחשב מן העיבור וחוצה לה מודד אלפים אמה:

אחורי הגגין מהו. לענין טלטול ואיידי דאיירי הכא בגגין לענין הילוך מיבעיא ליה לענין טלטול דתנן לקמן פ"ט כל גגות העיר רשות אחת ואחורי הגגין שיש איזה בנין באחוריהן אם הן כגגין עצמן או לא:

מטי בה בשם שמואל אחורי הגגין מטלטלין בהן אפילו כור או כוריים רב אמר מטלטלין בהן עד בית סאתים. כצ"ל דהא לקמן מקשי דרב אדרב:

מילתא דרב פליגא עלוי. דנפשיה דתנינן תמן ריש פ"ט כל גגות העיר רשות אחת וקאמר שמואל עד בית סאתים ורב אמר מטלטלין בהן אפילו כיר ואפי' כוריים ובשלמא דשמואל אדשמואל לא מצינן למיפרך דר' אחא מטי בה בשם שמואל קאמר שיש שאמרו כך בשם שמואל ולהאי מ"ד אין הכי נמי דשמואל ס"ל בגגות עצמן הכי אלא דרב אדרב קשיא:

היא אחורי הגגים היא אחורי הספינה. מילתא באנפי נפשה היא דכמו שאמרו באחורי הגגין כך הדין באחורי הספינה שאם יש ספינות בנהר שאצל העיר סמוכות זו לזו אחוריהן כאחורי הגגין לענין הילוך שהכל נחשב כהעיר ומהן ולהלן מודד אלפים אמה:

הדרן עלך כיצד מעברין