מתני' האומר התקבל. אם רצה לחזור יחזור. דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא מדעתו:

לא יחזור. דכיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה:

אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור. כל זמן שלא הגיע הגט לידה שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והוא אינו רוצה שיהא גט עד שיגיע לידה:

אף האומרת טול לי גיטי. ולשון קבלה הוא והלכה כרשב"ג:

גמ' בכל אתר את אמר התקבל כזכה. דאע"ג דבהולך פליגי תנאי בפ"ק אי כזכה דמי או לא בהתקבל כ"ע מודו דכזכה דמי והכא את אמר התקבל כהולך דקתני בשניהם אם רצה לחזור יחזור:

שנייה היא. הכא שזכין לו לאדם שלא בפניו אבל אין חבין אלא בפניו וגט חוב הוא לה ולפיכך אפי' בהתקבל יחזור:

הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש ואינו חוב לה ומתני' סתמא קתני ומשני אני אומר שמא חזרה בה ואינה רוצה להתגרש:

הא תנינן. סוף פרק ב' האשה עצמה מביאה את גיטה ומוקמינן התם בדשוויה הבעל שליח להולכה עד דמטיא להתם והכא נמי ניחוש לומר שמא חזרה בה אחר שקיבלתו מהבעל וגיטא לא הויא עד דאתייא להתם:

תמן. שאני התם שהיא חבה לעצמה מתחילה מדעתה וקיבלה הגט ולפיכך אין אנו חוששין שמא חזרה קודם שתבא לב"ד ותאמר בפ"נ ובפ"נ אבל הכא שלא מדעתה הוא בשעה שאמר הבעל לשליח התקבל וחוב הוא לה:

אמרה. לשלוחה הבא לי גיטי והלך השליח ואמר להבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי ונתן לו סתם:

אע"פ שהגיע לידה אינו גט. כדמפרש טעמא לפי שהוא סבור מדעת השליח מתגרשת כלו' דבדיבורא דשליח קסמיך וכי יהיב ליה הבעל אדעתא דשליחות קבלה יהבוה ניהליה ולאו אדעתא דהולכה:

והיא אינה מתגרשת אלא מדעתה. כמה שאמרה היא להולכה דהא לא עבדה לי' שליח לקבלה והילכך אינו גט כלל:

והא דתנינן האשה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט כו'. ה"פ דקתני במתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור שנתגרשה מיד בקבלתו של זה ולפיכך אם אמר הבעל אי איפשי שתקבל לה אלא הולך אם רצה לחזור יחזור ואינו גט עד שיגיע הגט לידה וכי מטא גיטא לידה מיהא מיגרשה ואמאי הא לדידך דקאמרת היא אינה מתגרשת אלא מדעתה כמו שהיא אמרה לשליח וה"נ אפי' הגיע הגט לידה אינו גט:

שהיא סבורה כו'. בלשון תמיה כלומר וכי על דעת השליח היא מתגרשת הרי היא אינה מתגרשת אלא מדעתה ואיהי שליח לקבלה שווייה. א"נ סבורה היתה שהשליח יעשה כמו שציוותה עליו והרי אינה מתגרשת אלא בקבלה והכא דלאו שליח לקבלה הוא שהרי הבעל אמר אי איפשי וא"כ תיבטל השליחות לגמרי ואפילו משהגיע לידה:

ביודע הלכה. ומשני שאני הכא שהבעל יודע הלכה דאין יכול לעשות שליח לקבלה ויודע לומר התקבל וזכה בהולך כלומר אפי' אמר לו התקבל לחוד ודאי דעתו לומר התקבל זוכה לה להוליך לה הגט לידה והכא דאמר אי אפשי שתקבל אלא הולך שליח להולכה שוויה ומכי מטא לידה מיגרשה אבל בהא דרב נחמן אדיבורא דשליח קא סמיך דאיהי שליח לקבלה שוויתיה ובאמת לא הוי שליח לקבלה ואיהו לא מצי משוי שליח לקבלה והילכך אע"פ שהגיע גט לידה אינו גט:

והא תנינן. לקמן קטנה כו' וכי מטא גיטא לידה מיהת מיגרשא ואמאי מעתה נימא סבורה היא שמא כו' כדלעיל דהא איהי שליח להולכה לא שווי' והכא הבעל לא אמר להשליח כלום ואמאי הוי גט:

ביודע שאין הקטן עושה שליח. וידע הבעל דלא הוי שליח כלל במה דשויתי' איהי וכי יהיב לי' גיטא גמר ונתן לשם הולכה אבל התם בדרב נחמן אדיבורא דשליח סמיך וטעי:

ר' זעירא בעי גרסינן הכא קודם מילתיה דרב הונא ובספרי הדפוס נתחלפה הגי':

עד כדון. עד כאן קאמר רב נחמן דאינו גט כשאמרה הבא לי והשליח אמר לו אשתך אמרה התקבל לי איפכא מאי אם אמרה התקבל לי והוא אומר לו אשתך אמרה הבא לי כלומר מי אמרינן טעמיה דר"נ דסבר אדיבורא דידיה קא סמיך וה"נ אדיבורא דידיה קא סמיך ושליח להולכה שווייה וא"כ כי מטא גיטה לידה הוא דמיתגרשה או דילמא בעלמא סבר ר"נ אדיבורא דידה קא סמיך והתם טעמא דעקר לשליחותיה ודאמר לא בעינא למיהוי שליח להולכה אבל הכא דגרע לשליחותיה שהיא אמרה לקבלה והוא אומר שרוצה להטריח אפי' להולכה אמרינן אדיבורא דידה קא סמיך ומכי מטי גיטא לידיה דשליח מתגרשת:

אשכחתני על תרויהון הרי זה גט ואם רצה להחזיר יחזיר גרסי'. וכן הוא בתוספתא פ"ד ופליגא אדר"נ דאמרי' כיון שנתן עיניו לגרשה תיגרש כל היכי דמיגרשא:

רב הונא בשם רב אין האשה עושה שליח כו'. דהבעל מקפיד משום דבזיון הוא לו שאינה רוצה לקבל הגט בעצמה אבל כשהיא עושה שליח לקבל ממנו הא ידע ולא קפיד:

ולעתה בתריה. קיבלה ממנו וחזר אחריו הלכה זו מ' זימני:

והא תנינן כו' ת"ל ונתן ונתן. תרי זימני בפרשה מכל מקום וקשיא לרב הונא:

מה תני אי אפשי. מאן תנא במתני' דס"ל דוקא אם אמר אי אפשי שתקבל אלא הולך אם רצה לחזור יחזור רבי היא דתני:

ה"ג בתוספתא אמרה התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי הילך הוליכו לה כו' וכן הגי' בבבלי בפלוגתא דרבי ור' נתן והילך מלבד לא גריס בבבלי בפלוגתייהו:

הילך הוליכו לה כו'. ואמר לו הבעל באחד מלשונות הללו אם רצה להחזיר לא יחזיר דברי ר' כדקאמר בסיפא ולקמן מפרש טעמייהו:

ה"ג רבי נתן אומר הוליכו לה ונתנו לה אם רצה להחזיר יחזיר התקבל וזכה לה אם רצה להחזיר לא יחזיר רבי אומר בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו אי איפשי כו'. וכן הוא במס' מ"ש והכי הוא בתוספתא ושם גריס רשב"ג במקום ר' נתן:

וקשיא על דרבי. דקאמר בהילך נמי אם רצה לחזור לא יחזור ואמאי והא הילך מן דיבורי משמע כלומר הא לך ממני ושליח להולכה עשאו ואם רצה להחזיר יחזיר:

וקשיא על דר' נתן הילך לדיבורה אם רצה להחזיר יחזיר. בתמיה כלומר דאדרבא תיקשי לך טפי אדר' נתן דהילך יותר משמע כפי דיבורה ומתגרשת בקבלתו מיד ואמאי קאמר ר' נתן זכה לה והתקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור דמשמע דוקא באלו אבל בהילך יחזור ואמאי והא הילך לפי דיבורה משמע:

נעשה שלוחו ושלוחה. היכא דקאמר' היא התקבל לי והבעל אומר הולך שלוחה ושלוחו הוא דמספקא ליה אי הולך כזכי דמי או לא:

מגורשת ואינה מגורשת. כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואם מת הבעל חולצת ולא מתייבמת:

ואתיין אילין פלוגתא. דרבי ורבי נתן כפלוגתייהו דרבי יוסי ורבי יהודה במעשר שני:

ולא פירש. שזה גיטה או קידושיה:

ואתייא דרבי. דאמר בהולך אם רצה לחזור לא יחזור משום דס"ל לא בעינן שיפרש דבריו ויגלה דעתו שאינו מבטל שליחותה ואפי' בהולך אמרי' מסתמא דעתו הילך כמה שאמרה כרבי יוסי דס"ל נמי אע"פ שלא פירש אמרי' דעתיה אדמעיקרא הוי:

ודר' נתן. דס"ל בעינן שיגלה דעתו שרוצה לקיים שליחותה ודוקא באומר התקבל וזכה לה שהודה לדברים הראשונים שאמר השליח דשליח קבלה הוא כר' יהודה דאמר צריך לפרש שעל דעת הראשונה הוא נותן לה:

ואת מה בידך. ר' חגיי שאל לר' ייסא ואת מה בידך אם ס"ל נמי דהני תנאי כהני תנאי וא"ל דשאני התם ולא שייכא פלוגתייהו להדדי:

דאמר ר' זעירא מה פליגין בשהפליגו עצמן לעניינות אחרי'. לא נחלקו שם ר' יוסי ור' יהודה אלא אם הפליגי עצמן מענין גיטין או קידושין לעסוק בענין אחר קודם שנתן לה אבל אם היו עסוקין באותו ענין בדיבור עסקי גיטה או קידושיה עד שעת נתינה הכל מודים דהוי גט או קידושין:

והכא. אבל הכא פלוגתייהו דרבי ור' נתן אפי' בעסוקים באותו ענין הבעל עם השליח דר' סבר הולך כזכה ואינו יכול לחזור ולר' נתן לאו כזכה דמי:

אף לענין מתנה כן. לר' הוא דקבעי:

אם במתנה נמי הולך כזכי דמי ואדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו שנתן לו זה במתנה ואם הנותן אינו יכול לחזור בו:

תמן. שאני בגט דהתם התורה זיכתה בגיטה לעשות. שליח כדדרשינן מושלחה אבל במתנה אית לך למימר דאדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו שלא יוכל הנותן לחזור בו:

ועוד מן הדא. דבהדיא קאמר ר' יוחנן בפ' הכסף האומר ליתן מתנה יכול הנותן לחזור בו ובהא ודאי הולך לאו כזכי דמי:

קם ר' יוסי. והקשה לר' יעקב וא"ל והן הוא הין צדק וכי זה הוא הן צדק דדרשינן הין צדק שיהא הן שלך צדק:

א"ל בשעה שאמרו. ליתן לו הין צדק היה כדאמר התם דבשעת אמירה צריך לומר לו בדעת גמורה וע"ז קפדה התורה אבל אם בא לחזור קודם שהגיע ליד המקבל חוזר:

אמר לו. מעצמו להשליח הולך גט לאשתי ואחר שנתנו לידו חזר ואמר גט בתה גט אחותה הוא אינו גט דחיישינן שמא ביטל הגט:

תבעו השליח ואמר לו תן גט לאשתך. ומיירי שהאשה עשתה לו שליח לקבלה וכן הוא בהדיא בתוספתא ואמר הילך גט אשתי וחזר ואמר גט בתה גט אחותה ה"ז גט וטעמא דמילתא כיון דאמר השליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב ליה ואיהו קאמר ליה הילך דלכ"ע כזכי דמי כדפרישית ואין בדבריו אחרונים כלום:

זו דברי רבי. דס"ל לא עקר הבעל שליחות הקבלה שלה אלא דוקא באומר אי אפשי שתקבל אלא הולך אבל כל זמן שלא אמר אי אפשי לא כדלעיל:

אבל חכמים אומרים באומרת. מתחילה להשליח יהא הגט הזה לי בידך בהא הוא דאין הבעל יכול לחזור דכבר זכה לה השליח אבל אם לא אמרה לו כן אפילו לא אמר הבעל אי אפשי אלא הילך סתם אם רצה לחזור חוזר:

הלכה כר"ג. במתני' דטול לי לשון קבלה הוא:

והוא שאמרה לו היא טול לי יהא בידך גרסי'. כלומר שאמרה שניהם טול ויהא בידך:

מה ופליג. אם רב פליג אהא דאמרי' דצריך שתאמר טול ויהא בידך:

שנייא הוא יהא בידך דלא מהני לחוד:

שנייא הוא יהא לי בידך. דמהני דכמו שאמר זכה בשבילי:

אנא ידע רישא וסיפא. אני יודע כל המעשה ולא כך היה אלא מילתא אחריתא הוה שהאשה עשתה שליח לקבל הגט משליח בעלה ובהא פסק רב אם רצה לחזור לא יחזור:

מחלפא שיטתי' דרב. דהא לעיל אמר אין האשה כו' ומשני אני אומר אחר הדלת היה ושמע את קולה בתמיה כלומר וכי זה ידע ושמע שהאשה עשתה שליח לקבל מיד שלוחו הוא סבר שתקבל הוא מיד שלוחו והילכך כשקיבלה קיבלה ולא אמר רב לעיל אין האשה עושה שליח אלא בדידע הבעל דאיכא בזיון דיליה אבל בדלא ידע אמרי' מסתמא דלא קפיד בהא אם מקבלת מיד שלוחה או שלוחו מקבל לה:

מתני' צריכה. להביא לפנינו שתי כתי עדים:

שנים שיאמרו בפנינו אמרה. לו לקבל:

בפנינו קיבל וקרע. בבבלי מפרש בשעת השמד שנו שגזרו על המצות והיו קורעים הגט מיד שלא יראה:

אפי' הן הראשונים כו'. שהשנים שאמרה בפניהם לקבל הן עצמן ראו כשקיבלו וסד"א מיחזי כשיקרא שהיאך אפשר שנזדמן הדבר שאותן בעצמן ששמעו השליחות ראו הקבלה דמסתמא הבעל והאשה בשתי עיירות הן כיון שהיא ממנה שליח קמ"ל:

או אחד מן הראשונים וא' מן האחרונים וא'. שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם ומהו דתימא דנהי דלתרי לא חיישינן דמשקרי לחד מיהא חיישינן קמ"ל:

היא ואביה. או היא או אביה דגדולה היא ויש לה יד ואביה נמי זכאי לקבלו:

אינה יכולה להתגרש. ואפי' בקבלת אביה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת:

עד שיגיע גט לידה. דבאין לה אב יש לה יד:

ואם אמר לו אביה. בבבלי קידושין קאמר דחסורי מחסרא וה"ק בד"א בשאין לה אב אבל אם יש לה אב ואמר לו אביה כו' והכי מפרש לה בגמרא:

גמ' שנים כו' ושנים שאמרו בפנינו קיבל. בתמיה אמאי צריך שנים לקבלה הא הוא מודה דמסתמא בשהשליח מודה איירי וא"כ הוא יצטרף עם הא':

תיפתר שהיה קרוב. השליח והילכך צריך שנים שיעידו על הקבלה:

כמחלוקת. דר' יהודה ורבנן בגיטין כך חולקין בקידושין אם קידשה נערה עצמה לרבנן מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת:

ר'יוחנן אמר הכל מודים בקידושין. דשאני גירושין שמכנסת עצמה לרשות אביה אבל קידושין שמפקעת עצמה מרשות אביה אפי' רבנן מודו דאביה מקדשה ולא היא:

מודה ר"ל בנישואין. דלא פליגי ולכ"ע אינה יכולה להשיאה עצמה בלא רשות אביה לפי שבנשואין יוצאת מרשות אביה לגמרי' לא כל הימנה להפסיד מעשה ידיה שהוא של אביה:

על דעתיה דר' יוחנן. דאמר לרבנן אין לנערה המאורסה כח ודעת במקום אביה לקדש עצמה אלא דבגירושין היינו טעמא דמסתמא ניחא ליה לאביה שמכנסת עצמה לרשותו אין עושה שליח לקבל גיטה דאע"ג דהיא מקבלת את גיטה לשליח מיהא לא אלימא לשוויה שתתגרש בקבלתו:

מתניתא פליגא על ר' יוחנן. דקתני האשה מתקדשת בה ובשלוחה וקס"ד אפי' נערה אלמא מציא לשווי' שליח לקידושין וה"ה לגירושין:

פתר לה בגדולה. בוגרת:

והתנינן קטנה כו'. ודוקא קטנה הא נערה הרי זה גט אלמא מציא לשווי' שליח:

פתר. למתני' דביתומה מיירי ושפיר דייקינן הא נערה מציא לשוויי' שליח לקבלה:

התנינן אם אמר לו אביה. אלמא ביש לה אב עסקינן:

פתר לה לצדדין היא. מתני' וחסורי מחסרא כדפרישית במתני' ורישא ביתומה וסיפא בשיש לה אב:

מתני' פליגא על ריש לקיש. דקתני האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. הא בה ובשלוחה לא:

כר' יהודה. ההיא מתני' דקידושין כר' יהודה דהכא אתייא דאמר אין לה יד אצל אביה:

דאמר. כמו ואמר והרבה כמוהו בש"ס הזה. ובקידושין אמר ר' יוסי:

חד רב נפק. א' מרבנן יצא מבה"מ ואמר שהסכימו כלם למעשה כר' יוחנן:

וסמכין עלוי. הש"ס קאמר אם בר סמכא הוי האי מרבנן:

אלא דהות מן ימא לטיגני. שני מקומות קרובין זה לזה כלומר דאין אדם משקר בכה"ג דכיון דמקום קרוב הוא ירא שמא יבא א' ויכחישו:

חברייא. בני הישיבה אמרי בחצר ובד' אמות פליגין. ר"י ור"ל דלקמן:

יש לה חצר. קטנה יש לה חצר אם זרק גיטה לתוך חצרה קנתה להתגרש בו וכן אם היתה ברר"ר וזרק לתוך ד' אמותיה מגורשת:

ר' אלעזר אמר בחצר. הוא דפליגין דר' יוחנן סבר הא דרבתה התורה חצר להתגרש משום יד אתרבאי וכי היכי דלקטנה אית לה יד דמשהגיע גט לידה מגורשת ה"נ אית לה חצר ור"ל סבר חצר משום שליחות אתרבאי דכשליח של אשה הוא וכי היכי דלית לה שלוחות דאין קטן עושה שליח ה"נ לית ליה חצר:

ואין לה ד' אמות. אבל בד' אמות הכל מודים דאין לה:

מי אמר ר' יוחנן בפישוט ידים. בעיא היא דבפ' הזורק הלכה ב' גבי קרוב לה מגורשת מפרש התם ר' יוחנן בפישוט ידים כלומר כל שיכולה לפשוט ידה וליטלו קרוב לה היא והשתא בעי מי אמר ר' יוחנן הכא הא דאין לה ארבע אמות אפי' במקום קרוב כ"כ בתוך ארבע אמות. שתוכל לפשוט את ידה וליטלו או לא ולא איפשיטא:

חצירו של שליח מהו שתיעשה כידו. אם חצירו הוי כידו אם זרק לו הבעל הגט לשם כמו באשה או לא דדוקא באשה חצרה איתרבאי אבל לא בשליח ולא איפשיט':

נישאת. הנערה שוב אין לאביה רשות בה והיא מקבלת גיטה ולא אביה:

קטנה. בעודה ארוסה אביה מקבל גיטה ולא היא:

ניסית בין היא בין אביה. מקבלין את גיטה כלו' היא ביש לה דעת להבחין בין גיטה לדבר אחר כדלקמיה ואביה בשאין לה דעת:

שהיא צריכה להתגרש. ואינה יוצאת במיאון:

והיא מוציאה אותו לאחר זמן. היינו שמבחנת בין גיטה לדבר אחר:

מתני' ונתנו לה במקום אחר פסול. שהבעל מקפיד דאין רצונו שילעיזו עליו שם:

הרי היא במקום פלוני. אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה:

ור"א מכשיר. דקסבר אינה אלא כמראה מקו' ואין הלכה כר"א:

הבא לי גיטי כו' כשר. אפי' לרבנן כדמפרש בגמרא:

גמ' מתני' דלא כר"א. כלומר דמפרש רישא דמתני' נמי לא אתייא כר"א:

ברם כר"א לעולם אינה מתגרשת. לעולם האשה מתגרשת אפי' אמר לו תן לה במקום פלוני ונתן לה במקום אחר עד שיאמר לו בפירוש אל אגרשנה לי אלא במקום פלוני:

הרי היא כו' הרי זו אוף ר' אליעזר מודה שאינו אלא כמראה לה מקום. כלומר בזו הוא דר"א מודה דכמראה מקום הוא וקמ"ל דלא תימא דר"א לא סבירא ליה מראה מקום אלא באשה אם איהי קאמרה אבל בבעל לעולם קפידא איכא והילכך קאמר בזו גם ר"א מודה דס"ל לעולם תלינן לקולא וברישא נמי מכשיר עד שיאמר בפי' אל תגרשנה אלא במקום פלוני:

אוף רבנן מודיי. אסיפא קאי הבא לי גטי ממקום פלוני והביאו לה ממקום אחר אף רבנן מודו דכשר דכיון דאינה מתגרשת בקבלתו אינה אלא כמראה מקום ואינה מקפדת כשמביאו לה ממקום אחר:

מתני' הבא לי גיטי אוכלת בתרומ'. אם אשת כהן היא עד שיגיע הגט לידה:

אסורה לאכול בתרומה מיד. שמא קבלו כבר דחזקת שליח עושה שליחותו:

לאותו מקום. שכך אמרה לו אל תהי שלוחי אלא שם:

ור"א אוסר מיד. משפירש מאצלה כדמפרש טעמא בגמרא שאני אומר אחר הדלת מצאו וקיבל ממנו. ור"א לטעמיה דמכשר כשקיבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשה לה והילכך חיישינן שמא במקום קרוב מצאו וקיבל הגט ממנו ואין הלכה כר"א:

גמ' מ"ט דר"א. דאוסר מיד ואע"ג דס"ל מראה מקום היא לו מכל מקום מיד לא תיתסר וקאמר שאני אומר כו' כדפרישית במתני':

תמן תנינן. פ"ד דדמאי:

איני נאמן. שאפי' ימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן וקתני התם ואם אמר לו מאיש פלוני ה"ז נאמן דלא מצי לאישתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר:

תני ר' יוסי. פליג וס"ל אפי' אמר מפלוני אינו נאמן דאכתי חיישינן שמא יקח מאחר:

עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות. דבהא ליכא למיחש שהרי איתו פלוני צריך לבא אצלו בשביל המעות:

מ"ט דר' יוסי. דחייש אפי' אמר מפלוני:

אני אומר אחד קרוב מצאו. אדם אחד במקום קרוב פגעו ולקח ממנו שלא רצה לטרוח לילך אצל פלוני:

אתייא דר"א כר' יוסי ודר"י כר"א. דר"א אמר נמי דחיישינן שמא מצאו במקום קרוב כר' יוסי:

ה"ג דר' יוסי ריבה מן דר' אלעזר וכן הוא בדמאי. כלומר דדחי לה הש"ס דודאי דר"א אתייא כר' יוסי אבל הא דר' יוסי עדיפא מן דרבי אלעזר דמי לא מודה ר"א שאם אמרה לו אל תקבלהו אלא במקום פלוני כדאמר לעיל שאם ייחד לו מקום אפי' ר"א מודה דקפידא הוא וא"כ אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום שייחדה לו:

והכא. אבל הכא לר' יוסי אפי' אמר לו מפלוני כלומר אפי' ייחד לו ואמר אל תקח לי אלא מפלוני אפ"ה אינו נאמן:

מ"ט דר' יוסי אני אומר כו' כלומר דזיל בתר טעמא דר' יוסי חייש שמא מצא אדם במקום קרוב וא"כ אפי' אמר לו אלא מפלוני חיישינן עד שיאמר קח ואני נותן מעות:

מתני' האומר כתבו גט. לשון בני אדם הוא שכבר החזיקו בו לקרות ספר כריתות אשה גט:

גרשוה. נמי כבר נהגו לקרות גירושין:

כתבו אגרת. גם זה לשון גט שהגט קרוי אגרת שכך כתוב בו ואגרת שבוקין:

פטרוה. דילמא ל' פטור וחובה קאמר להקל מעליה חובו שחייבת הילכך לא אמר כלום:

פרנסוה. לשון עשיית צרכיה היא כמו מוציאין לפרנסה והילכך לא ידעינן אי צרכי הגט הוא שלא תהא זקוקה לייבם או צרכי מלבוש וכסות הוא:

עשו לה כנימוס. כחוק ולא ידעינן אי חק גט הוא או חק מזונות וכן כראוי:

היוצא בקולר. ליהרג בדיני מלכות:

ואמר כתבו. אע"פ שלא אמר תנו:

יכתבו ויתנו. דאגב פחדיה טריד ולא פריש:

המפרש. לים:

והיוצא בשיירא. למדברות:

אף המסוכן. אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד והלכה כר"ש שזורי:

גמ' האומר תרכוה כאומר גירשוה. ויכתבו ויתנו. ובבבלי קאמר נמי שלחוה שבקוה:

אני אומר למזונות. אמר ואכנימוס וכראוי קאי אי נמי אפטרוה נמי פטרוה מחובות להקל מעליה שתיזון בריוח:

ולא סוף דבר בקולר של סכנת. נפשות אלא אפילו נתפס בשביל ממון אמרינן נמי דבהול הוא ואגב טירדיה לא פריש תנו שכל הקולר בחזקת של סכנה היא:

מתנתו. של היוצא בקולר ליהרג כמתנת שכ"מ הוא או לא ונ"מ דלא בעי קנין דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי:

מה דהיא צריכה לרבי אליעזר גרסינן. מילתא דמיבעיא ליה לרבי אליעזר פשיטא ליה לרבי יוסי בר חנינא:

דתנינן תמן. סוף פרק קמא דערכין:

האשה שנהרגה נהנין בשערה. וכדמוקי לה רבי יוסי בר חנינא באומרת כשיוצא' ליהרג תנו כבינתי לבתי קליעת שערה ופאה נכרית שלה דכיון דאמרה מחיים תנו לאו כגופה היא ולפיכך לא נאסרה בהנאה אלמא פשיטא ליה לרבי יוסי ב"ח דלא בעי קנין דדבריה ככתובין וכמסורין הן:

כהדא. מעשה בגניבה שהוציאוהו ליהרג למלכות ואמר יתנו לרבי אבינא מעות מיין דכפר פניא שהיה לו:

ולא יבון ליה. וקאמר הש"ס שלא נתנו לו משום דחשו להא דרב דאמר בפ' גט פשוט היורש כמשועבד דין היורשין כדין הלקוחות דמלוה ע"פ אין נגבית מהן:

ופריך ולא יתנו לו משום חוב אבל יתנו לו משום מתנה. דמתנת שכ"מ היא:

חשו להא דר"א. דר"א מסופק הוא אם כמתנת שכ"מ הוא או כמתנת בריא הוא ולא נקנה לו:

אייתי דרבי זעירא. תלמידי ר"ז הביאו לרבי יצחק ותנון לי' ברייתא:

כגיטין כן מתנה. כמו גט של היוצא בקולר כך המתנה מה גט כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו נותנין אף מתנה כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה:

או מה גיטין. אם לגיטין מדמית לה מה גט אם לא נתנו לה בחיים לאו כלום הוא דהא אין גט לאחר מיתה וצריך שיתנו לה בעודו בחיים אף מתנה כן והכא הרי לא ניתן לו מחיים:

הכא אתא רבי. על רבי בא אמר דבא כאן להוציא דין מחכמתו ולהפסיד לרבי אבינא זוזי:

לית יכיל. ואעפ"כ אין אתה יכול להפסידו דהא תנינן תמן סוף פ"ק תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה דמוקמינן התם בשכ"מ ונותנין:

כרבי שמעון. כלומר וכרבי שמעון שזורי דמתניתין דאמר אף המסוכן אלמא דמדמי שכ"מ והיוצא בקולר להדדי:

דרבי יוחנן פליג יבון ליה. כלומר השתא דסלקא לן דמתניתין היוצא בקולר כמתנת שכ"מ היא וא"כ מן הדין ליתן לרבי אבונא מאי אמרת דכתוב הוא ואין נגבית מן היורשין כרב לעיל אע"פ כן יתנו לו דהא ר' יוחנן פליג התם ואמר מלוה ע"פ נגבית מן היורשים אם ירשו קרקע דס"ל שעבודא דאורייתא וה"נ מיירי שירשו קרקע והנכון דגרסינן כד שמעין דר' יוחנן פליג יבון ליה כלומר כששמעו הקרובים דר"י פליג וס"ל דמלוה ע"פ נגבית מן היורשין נתנו לו לר' אבינא וע"ז שייך שפיר הא דבתרה מילתיה דר' חנינא אמרה דלא יהבין לי'. וטעות המדפיס הוא שהיה כתוב כד ונתחלף לו הד' בר' והדפיס כרבי והרבה כמו זה נמצא בספרי דפוס הירושלמי:

הדא דתימר. לפרושי מתני' דהאומר תנו מנה קאי דוקא באם היה עומד עליו עד שעה שמת וראינו שלא נתנו לו אי נמי אמילתיה דר' יוחנן מיתפרשא:

ברם אם עליל ונפיק. אבל ראינו יוצא ונכנס. כלומר שלא עמדו עליו ואין אנו יודעין ודאי שלא נתן לו חוששין שמא כבר נתן לו קודם שמת:

מילתיה דר"ח. ממעשה של ר"ח שמעינן שלא נתנו לו יורשי גניבה לר' אבינא דר"ח היה מספר המעשה בלוי פריסא משם מקום והיה עובר בדרך ממקום למקום ויצאו קרובים של גניבה לטעון ולהתלוות עמו על הדרך ואמר להם ייבון כלומר מפני מה אין אתם ניתנים לר' אבינא המעות:

ואיתגרון לחמא. והתגרו והתריסו נגדו ללחום עמו בדברים:

תני אף החולה. לאו דוקא מסוכן קתני במתני' אלא אף החולה ומיירי נמי שהוא מסוכן מחמת חליו אלא שלזה שקפץ עליו חליו קראוהו מסוכן כדמפרש ואזיל:

דרך הארץ. של ביקור חולים:

דלמא. מעשה הי' שנכנסו ר' הונא ור' פינחס ור' חזקיה לבקר את ר' יוסי אחר ג' ימים:

בי בעיתון מקיימא מתניתא. בתמיה בי אתם רוצים לקיים האי ברייתא שלא לבקר מקודם ג' ימים ומפני שהיו חביריו אמר להם כן שדינם כדין הקרובים ומיודעים:

מתני' ואמר כל השומע את קולי. ופי' שמו ושם אשתו ושם העיר:

הרי אלו יכתבו ויתנו. דכשעת סכנה היא:

רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו:

מעשה בבריא. בבבלי מפרש חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט ומעשה נמי בבריא כו':

אם מעצמו נפל ה"ז גט. דדעתו היה מתחלה לכך וסופו הוכיח והוי ליה כמפרש לים ומסוכן והלכה כרשב"ג:

גמ' אמר רבי חנינה כו'. בפרק האשה בתרא ושם מפורש:

ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו. מהו:

נישמעינה. בזה מן הדא דתני בתוספתא:

אם על אתר. אם מיד נפל ה"ז גט שאני אומר מעצמו נפל. כן היא גי' הרשב"א ז"ל ובספרים שבידינו חסר הרישא בתוספתא ע"ש:

וההן על אתר. והרי האי על אתר ספק הוא דהא אע"פ כן לא נודע לנו בבירור שמעצמו נפל ואפ"ה אמרינן ה"ז גט ש"מ דהיכא שנפל מיד אפי' ספק הוא שמא הרוח דחתו הרי זה גט:

שחטה לזרוק דמה לע"ז. אגב דלקמן נקטה:

המחשבה פוסלת. דמחשבין מעבודה לעבודה:

אין המחשבה פוסלת. דאין מחשבין מעבודה לעבודה:

והתנינן. בפ"ב דחולין תנן השוחט לנכרי ר"א פוסל שסתם מחשבת נכרי לע"ז א"ר יוסי ק"ו הדברים ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד דבעלים לא פסלי במחשבה כ"א דוקא הכהן מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אחר השוחט. והתם מפרש לה דאין המחשבה פוסלת בחולין דקאמר היינו בארבע עבודות לא פסלה כמו דפוסלת במוקדשין דאלו לא פסלה כלל ליכא למימר דהא מצינו זביחה דע"ז מיתסרא:

ופיגול ונותר המחשבה פוסלת. כלומר הרי דמצינו דהמחשבה פוסלת בפיגול ונותר מעבודה לעבודה ונימא נמי במחשב לע"ז כן. ונותר דקאמר לאו דוקא דנותר לא שייך במחשבה ואגב גררא דפיגול נקט לה. א"נ פיגול קרי ליה הכא למחשבת חוץ למקומו ונותר למחשבת חון לזמנו:

א"ל פיגול ונותר אין. ודאי בפיגול ונותר המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אבל אם שחטה לזרוק כו' אין המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה דס"ל לר"ל דלא ילפינן חוץ מפני':

ה"ג שחטה וזרק דמה והקטיר חלבה לע"ז. שחטה וזרק סתם ואח"כ הקטיר חלבה לע"ז ובמחשבו' לע"ז אינן פוסלין אלא ב' עבודות שחיטה וזריקה:

זאת אומרת לא חשו. להא דרשב"ג דמתני' דס"ל הוכיח סופו על תחלתו דאין תימר חשו היה להם להורות איסור דה"נ הוכיח סופו על תחלתו דבשעת שחיטה וזריקה כבר הי' דעתו לע"ז:

רבי יוסי אמר אדרבה זאת אומרת שחשו לדרשב"ג דאין תימר לא חשו לא היה להן להורות. בתמיה כלומר מפני מה לא הורו בה היתר כחכמים אלא חשו משום כבודו דרשב"ג ולא אמרו בה היתר ולא איסור משום כבודם דחכמים:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו וכתבו בעצמן ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב ולא לעדים לחתום דלאו ב"ד שוינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו והן הן שלוחיו והן הן עדיו:

או לשלשה כתבו גט ותנו. אע"פ שהן ראוין לעשות ב"ד כיון דבהדיא אמר להן כתבו לאו ב"ד שוינהו אלא עדים ויכתבו בעצמן ויתנו:

אמר לשלשה תנו. ולא אמר להן כתבו הרי אלו יאמרו לעדי' אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב"ד:

מבית האסורין. משמו של רבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין:

נומינו לשליח. אמרנו לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאמרה בבית המדרש:

ילמדו. אם אינם יודעים לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבו הן בעצמן:

גמ' מתניתין דר"מ. היא כלומר רישא דמתניתין אמר לשנים תנו גט לאשתי נמי אליבא דר"מ היא:

מן דבתרה אמר לשלשה. מדקתני סיפא אליבא דר"מ דמחלק באמר לשלשה בין אמר כתבו לאמר תנו ש"מ דברישא באומר לשנים אפילו לא אמר כתבו מודה ר"מ שיכתבו בעצמן כדפרישית במתני':

טעמא דר"מ. דמחלק בשלשה:

מה מצינו בכל מקום. ב"ד חותמין לקיים אף הכא נמי אם אמר לשלשה תנו עשאן ב"ד ויאמרו לאחרים ויכתבו:

מה ראו לומר הלכה כרבי יוסי. הואיל וחביריו חלוקין עליו:

שלא ראיתיו. כלומר שלא ראיתי אותו ואלמלא ראיתיו נמוקו עמו:

כד הוי בעי. אחד מן החבירים להקשות על דברי רבי יוסי:

אנן. העלובים רוצים להקשות על דבריו:

כשם שבין זהב לעפר. זה הפלגה ביותר מבין קודש לחול שהעפר אינו נחשב לכלום:

אחד מוליך ע"י כולן. ברשות כולן:

ואחד נותן ע"י כולן. במעמד כולן:

המונה כאומר כולכם. שמנאן א' ב' ג' ד' ואמר כתבו גט לאשתי כאומר כלכם אפי' לא אמר בהדיא כלכם כתובו צריך שיחתמו כולן:

סליק פירקא בס"ד