כתובות בתולה נשאת ביום הרביעי. ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שמא יהא טרוד בנשואין ולא מצא בעיל:

מתני' ואלמנה ביום החמישי. כדמפרש בגמרא דכתיב ביה ברכה:

שפעמיים בשבת. אטעמא דבתולה קאי:

ביום השני וביום החמישי. אחת מעשרה תקנות שתיקן עזרא כדאמר בבבלי פ' מרובה:

שאם היה לו טענת בתולים. כגון שאומר בעלתי ולא מצאתי דם או פתח פתוח מצאתי אם היא קטנה או נערה:

היה משכים לבית דין. בעוד כעסו עליו דאם יש שהות בנתים יש לחוש שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זנתה תחתיו ולאסרה עליו אם היא אשת כהן או אפי' באשת ישראל אם קיבל אביה קידושין בעוד שהיא פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא כדאמר בבבלי דבכה"ג נאמן הוא לאוסרה עליו וכיון דתקינו רבנן בהנהו שתהא ניסת ברביעי משום דמהימנינן ליה תקנו נמי בכל הנשים כן דעלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמילתא ושמא יתברר הדבר מתוך שיצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו:

גמ' בר קפרא אמר. טעמא דמתני' מפני שכתוב בם ברכה וקס"ד דבר קפרא פליג אעעמא דמפרש במתניתין ולית ליה אלא טעמא דברכה:

והלא אין כתיב ברכה כו'. בעופות ובדגים כתיב בחמישי פרו ורבו ומלאו את המים וגו' ובששי באדם וחוה פרו ורבו ומלאו את הארץ ומאי שייכא ברכה לטעמא דבתולה ברביעי:

ומשני רבי יוסי טעמא דבר קפרא. דאמר משום ברכה לאו אנשואין קאי אלא אאור חמישי ואבעיל' קאי וה"ק בתולה נשאת ביום רביעי כדי שתהא נבעלת לאור חמישי שיש בו ברכה לדגים ועופות ואלמנה ביום חמישי ונבעלת לאור ששי שיש בו ברכה לאדם:

והלא כתיב ברכה בשביעי. אכולה מתני' פריך דבין בתולה בין אלמנה ינשאו בששי שיהו נבעלות בלילי שבת דכתיב ביה ברכה:

אין כתיב ברכה. בשבת בבריות אלא ביום דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ולא שייכא הך ברכה לטעמא דמתני' אבל בחמישי וששי איכא ברכה דבריות שיפרו וירבו:

מפני. ומקשי אלא טעמא דמפני שאין כתיב ברכה בבריות הוא דלא ינשאו בשבת הא אילו הוי כתיב ביה ברכה לבריות היתה נישאת ונבעלת בשבת ואפילו בתולה בתמיה לא כן תני כו' דאסור לבעול בתולה בשבת:

אלא כאחרים. אתיא שהן מתירין לבעול בתולה בתחילה בשבת דאין בזה משום חובל והילכך צריך לטעמא דאין נישאת בתחילה בששי כדי שתהא נבעלת בשבת מפני שאין בו ברכה לבריות:

כלום אחרים מתירין. ודחי לה הש"ס דאכתי לא צריכין לטעמא שאין בו ברכה לבריות דהא אין אחרים מתירין לבעול בתולה בשבת אלא בשכנסה מבעוד יום ותינח בתולה דשייכא בה חופה וכבר קנאה מע"ש אלא באלמנה דלא שייכא בה חופה דאין חופה קונה אותה וביאתה היא כניסתה דקני לה שיהא זכאי במציאתה כו' ואם אתה אומר כן דאילו הוי כתיב ביה ברכה לבריות היתה נבעלת בשבת א"כ נמצאת כקונה קנין בשבת:

הדא אמרה. זאת אומרת דאלמנה אין לה חופה לקנות אותה ובשעת יחוד הביאה הוא דזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך אלין דכנסין ארמלין צריך לכונסה ולהתייחד עמה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת אם יתייחד עמה בו בתחילה:

רבי לעזר מייתי לה. טעמא דעיקר הוא משום טענת בתולים כטעם דמתני':

מתניתא. תוספתא דלקמיה דמחלק בה בין שני לשלישי מסייע לרבי לעזר דטעמא משום טענת בתולים היא כדאמרינן לקמיה אינו דומה משתהא יום אחד כו':

מן הסכנה והילך. בבבלי מפרש דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיבעל להגמון תחילה וכדאמר הכא לקמן הלכה ה' ומשום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה:

נהגו לשאת בשלישי. דמספיקא לא עקר נפשיה ולבא לעיר כיון שאין זמן קביעות ע"י ב"ד:

אין שומעין לו. לעבור על זמן הקבוע ע"י תקנת חכמים:

מפני הכשפים. שלא יאמרו כשפים עושים היהודים שמקפידי' על אותו יום. ובבבלי מפרש שר צבא בא לעיר ויחטפו צרכי הסעודה או כגון שמת אביו של חתן או אמה של כלה:

לא דומה משתהא יום אחד. עד זמן ישיבת ב"ד למשתהא ב' ימים:

וישתהא ב' ימים. ולמאי איכא למיחש:

שלא יערב עליו המקח. דבשהות כ"כ איכא למיחש שמא יתקרר דעתו מכעסו שלא מצא לה בתולים ויתרצה במקחו והיינו כר"א דטעמא משום טענת בחולים הוא:

ויערב עליו המקח. ומה בכך:

לית יכול. אין אתה יכול להתירה לו אפי' מתרצה הוא כדאמר ר"א דאסור לקיימה משום ספק סוטה שמא תחתיו זנתה:

וחש לומר שמא אנוסה היא. אמאי ניחוש לחומרא נוקמה בחזקת היתר לבעלה דניחוש שמא נאנסה:

ומשני קול יוצא לאנוסה. דרוב הנתפסו' באונס יש להן קול וזו דלית לה קלא הורע חזקתה דהוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף:

ואפילו תחוש לה משום אנוס'. קושיא היא דלמאי איצטריך למימר דיש קול לאנוסה תיפוק ליה אפי' נחוש לאונס אין כאן אלא ספק אחד ספק אנוסה ספק פתוחה כלומר מפותה והוי ספק אחד מד"ת ולהחמיר:

ומשני ר"י דלא היא ואפי' תחוש לה משום אנוסה אתה רוצה להחמיר עליה בתמיה דהרי יש כאן ב' ספיקות כדמפרש ואזיל דספק אין תחתיו ואי לאו טעמא דלא חיישינן לאונס דיש לה קול הוי שרינן לה משום ס"ס דאפי' בד"ת להקל הוא אבל השת' דלא חיישינן לאונס ליכא אלא חדא ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולחומרא:

קידשה בחופה. ולא מקודם וכמו שאנו עושין:

לית ליה באילין קנסייא. כלומר אין כאן כל אלו החששות דאפי' זנתה קודם לא נאסרה עליו:

עבד לברתיה כן. שלא הניח לה להתקדש עד שעת החופה:

על דעתיה דר"א. דאמר דעיקר הטעם משום טענת בתולים ושואל הש"ס במקום שב"ד יושבין בכל יום אם נימא דתינשא בכל יום. א"נ לשון קושיא הוא דלר"א אמאי תני במתני' סתם נשאת ליום ד' ולא קאמר במקום שיושבין ב"ד בכל יום תינשא בכל יום לטעמיה דר"א ועיקר והיינו דפריך עלה ובמקום שאין ב"ד יושבין בכל יום כלומר שלעולם אין יושבין דאין להן קביעות זמן לא תינשא כל עיקר בתמיה אלא שלא לעקור כו' כלומר דניחא לן למימר דלעולם זמנו רביעי שלא לעקור זמנו כדמסיק:

ויעקור. ומה בכך הואיל ואין כאן טעמא דישכים לב"ד:

אף הוא אית ליה כהדא כו'. כלומר דלר"א נמי אית ליה לטעמא דב"ק דאמר משום ברכה אבל לא לעיקר הטעם אלא היכא דלא שייכא טעמא דטענת בתולים תקנו שלא לעקור זמנו ומשום עצה טובה דברכה:

ותינשא בראשון. על מתניתי' פריך דקתני נשאת ברביעי כדי שישכים לב"ד בחמישי ותנשא בראשון וישכים בשני:

אית דבעי מימר. סתם שלא לעקור זמנו של רביעי ולא מסיק לה כהא דאמרינן לעיל דס"ל נמי משום ברכה אלא דסמיך אהא דאמר לקמן כדי שיהא אדם מתקן צרכיו ג' ימים:

ואית דבעי מימר. כדאמרינן לעיל דס"ל כהדא דתני כו' דטעמא נמי משום ברכה והילכך תנשא ברביעי כדי שתבעל לאור חמישי:

שוין. הכל שוין בזה שאין נישאת כו' אפי' במקום שב"ד קבועים בכל יום:

מפני כבוד שבת. שלא יהיה טרוד בנשואין ולא יהיה פנוי להכין צרכי שבת א"נ דה"נ טעמא שמא יבא לידי חילול שבת כדלקמן:

מפני הטורח. שצריך להטריח עצמו ולתקן צרכי הסעודה מקודם כדלקמיה ואם תנשא במוצאי שבת אימתי יתקן צרכיו:

מפני כבוד שבת. שאם יכנוס למוצאי שבת ויהא טרוד בשבת חיישינן שמא ישכח מחמת טרדא ויבא לידי חילול שבת וכגונא דאמרינן בבבלי גזירה שמא ישחוט בן עוף:

מתני'. ברייתא דלקמיה מסייע לחברייא דאמרי מפני הטורח דקתני מפני מה אמרו כו' והיינו שקדו דאמר בבבלי וכן הוא בתוספתא ריש מכילתין אלמא דחששו חכמים שיהא מתקן צרכי סעודה מקודם:

אסור לאדם לישא אשה בע"ש. היינו לקדשה ומשום סעודה כדמפרש ואזיל דאלו לכונסה לחופ' בלא סעודה מותר אלא דמפני כבוד שבת מפני הטרדא קאמר לעיל שאינה נישאת לכתחילה וכדפרישית לעיל:

הדא דאת אמר. אסור דוקא לעשות סעודת אירוסין משום דאין קובעין סעודה בע"ש:

הא לארוס. בלא סעודה מותר לארוס:

מחלפא שיטתיה דשמואל. דתמן אמר דהזיווג מן השמים הוא דכתיב אלהים מושיב וגו' וכדאמר בבבלי ריש סוטה ובכמה מקומות ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת כו':

במאזנים לעלות המה מהבל יחד. כדדריש בויקרא רבא עד שהן הבל במעי אמן נגזר עליהן זיווגם:

וכה. והכא הוא אומר הכין שמא יקדמנו אחר:

אלא שלא יקדמנו אחר. היינו בתפילה שאע"פ שזיווגם מן השמים אפשר שתועיל תפלתו של זה לכונסה:

ואעפ"כ לא קיימה. ומ"מ לא יתקיים הזיווג הזה דאח"כ ימות זה או יגרשנה ותנשא לבן זוגה לקיים הגזירה מן השמים וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' אלו מגלחין אהא דקאמר שם שמא יקדמנו אחר ברחמים:

אסור לדון. אפי' ד"מ בע"ש מפני שטרודין להכין צורכי שבת ואיידי דקאמר לעיל לא ישא כו' נקט להא נמי הכא:

והא מתני'. דפ"ד דסנהדרין פליגא דקתני התם דיני נפשות דנין בו ביום וגומרין ביום שלאחריו לפיכך אין דנין כו' ומשמע דוקא ד"נ אבל דיני ממונות דנין ותני רבי חייא בהדיא כן:

ומשני כאן. להלכה כאן לדבר תורה. כלומר משנתינו איירי מד"ת אין דנין דיני נפשות אבל דיני ממונות דנין והא דאר"ח בשם רבי אבהו דאסור לדון היינו מד"ס ואסור לכתחילה קאמר אבל אם עבר ודן דינו דין:

בוגרת כחבית פתוחה היא. ואין לה טענת פתח פתוח:

שלא להפסידה מכתובת'. בטענת פתח פתוח דמספיק' לא מפסדינן לה אבל לקיימ' אינו רשאי:

משום ספק סוטה. שמא זינתה תחתיו:

ואתייא. הא דמחלקינן בין ממונא לאיסורא כהאי דרבי חנינא דקאמר נמי על הא דהאמינה רבי דוקא שלא להפסידה כתובה אבל לקיימה לא התירה דלענין איסור אינה נאמנת וכן כל הראיות שמביא לקמן וכר"א דאמר לעיל דאסור לקיימה באומר פתח פתוח מצאתי וסתמא קאמר משמע אפילו בבוגרת וכדמסיק וכלהון מן ההיא דאמר רבי הילא בשם רבי אלעזר:

ובא מעשה לפני רבי. שתבעה הבעל והיא לא הכחישתו ושאלה רבי והיכן הן בתולים שלך:

מעלותיו. מדרגות הסולם היו גבוהין הרבה זה מזה וכשעלתה עליהן נשרו בתוליה:

ואתייא נמי כהאי דתנינן לקמן בתולה ואלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים גרסינן:

בכתובת מנה מאתים. כלומר שהן טוענין בזה דהיא תובעת מאתים שאומרת בתולה הייתי כדמוקי לקמן הלכה ד' דמיירי שיש עדים מעידין אותה שלא נבעלה ואפ"ה אין כתובתה אלא מנה ואין יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה לגמרי ולימא מקח טעות הוא:

על דעתיה דר"א. דאמר טעמא דמתני' דנשאת ברביעי משום טענת בתולים:

בוגרת. דאין לה טענת בתולים וכן בתולה מן הנשואין וכן מוכת עץ לרבי מאיר דאמר לקמן כתובתה מאתים ואין לה טענת בתולים אימתי היא נשאת אי נימא דהואיל ולא שייך בה טעמא דישכים ויבא לב"ד נשאת בכל יום או דילמא לא פלוג רבנן:

נשמעינה. לזה מן הדא דתנן לקמן ריש פ"ב היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא כמנהג הבתולות כתובתה מאתים:

ולא אידכר רביעי. ולא הוזכר שם רביעי דאם יש עדים שנשאת ברביעי כתובתה מאתים ומדלא נקטה ש"מ אין רביעי כלום דאין ראיה מרביעי דשמא בוגרת או מוכת עץ היתה ולא נשאת ברביעי וכתובתן מאתים אלמא היכא דאין להן טענת בתולים אין קפידא ברביעי:

ואלמנה ביום החמישי. קתני במתני' וטעמא שאם אומרת את לו באחד מכל ימות השבת גרסינן:

משה התקין כו'. כלומר דיש להן רמז מן הכתוב בתורה דכתיב מלא שבוע זאת וכן באבל ויעש לאביו אבל שבעת ימים:

ולא התקין לאלמנה כלום. לא מצינו לה רמז מן התורה:

טעונה ברכה מבועז. אע"פ כן ילפינן לה דטעונה ברכה יום אחד מדמצינו בבועז:

מכאן לקטן כו'. שבועז היה גדול שבהם ולא ישבו עד שאמר להם שבו:

ה"ג מכאן לב"ד שהן ממנים זקנים. להשגיח על הדבר שלא ינהגו קלות ראש בבית משתיות שלהן ומדכתיב מזקני העיר דריש וכדאמרינן לעיל בסוף סוטה בראשונה היה אימת סנהדרין עליהו ולא דברו נבלה בשיר:

אלא אפילו אלמון כו'. כדמוכחי קראי שהיה אלמון דכתיב ותהום וגו':

ואיפשר כן כו'. וכי מה כל הרעש הזה שיהו כל בני העיר מתקבצין ונבהלין לצאת לקראת נעמי העלובה:

עד כל עמא. עד שבאו כל העם לגמול חסד עמה נכנסה רות עם נעמי אל העיר ומחמת זה אירע הדבר שראו אותן כל בני העיר:

ונמצאת זו יוצאת וזו נכנסת. כלומר אשתו של בועז מתה באותו היום וזו רות נכנסת לביתו וכעין דאמרינן בבבלי ב"ב דף צ"א היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שכבי קיימא מני ביתיה ואשמעינן שהקדים לו השם רפואה למכה ויש לאדם לבטוח בהקב"ה:

תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה. חסר כאן וצריך להגיה כמו שהגהתי בפנים וכן הוא במגילה:

סבר. רבי ירמיה לומר שמוציאין הכלה לחופה כל שבעה:

והא תני ר"ח. באותה ברייתא וכן ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר שמוציאין המת כל שבעה בתמיה:

מאי כדון. ואלא מאי כל שבעה:

מה כאן מנחם עמו. עוסק עמו בתנחומין כל שבעה אף כאן משמח עמו כל שבעה:

מה כאן מזכירין. שבשעת התנחומין מזכירין מעין ברכת אבלים אף כאן מזכירין ברכת חתנים בשעת שמחה שהוא בשעת סעודה:

שני שושבינין. שישגיחו על הדבר שלא יקלקלו זא"ז במעשיהם בערמה שלא יראה זה דם בתולים ויאבד וזו לא תביא מפה ממקום אחר שיש עליה טיפי דמים:

אלא בשעת נשואין. ולא חששו שמא תעשה היא איזה ערמה:

כדי שיהא לבו גס בה. ולא יהיו בושין זה מזה בשעת בעילת מצוה:

היו השושבינין מפשפשין. אחריהן בשעת מעשה שלא יעשו ערמה וכגון במקום שאין מייחדין אותן קודם הנשואין דאלו במקום שמייחדין אין שם טענת בתולים כדאמר בבבלי דף י"ב ביהודה נמי מקומות מקומות יש:

כל שלא נהג. לקמן מפרש לה:

תמן תנינן. סוף פ"ט דנדה:

רבי יודא אומר כל גפן יש בה יין. כל אשה יש לה דם נדה ודם בתולים:

טרוקטי. ובנוסחת הבבלי דורקטי כלומר דור קטוע הן ואין להן דמים:

מעתה אין טענת בתולים כרבי יודא. דכל אחת יכולה היא שתטעון ממשפחת דורקטי אני ואם נימא דר"י לא ס"ל טענת בתולים:

כל גרמא אמרה. כל עיקר וכל עצמה של הברייתא דלעיל ר' יהודה הוא דאמרה בראשונה כו' וא"כ אית ליה טענת בתולים:

מאי כדון. ומה טעם דהא לרבי יודא יכולה היא שתאמר כן:

עליה להביא ראיה. שהיא מאותה משפחה אם טוענת כן וכל זמן שלא תביא ראיה אין מוציאין מידו כתובתה:

רבי ירמיה סבר מימר. אסיפא דברייתא דלעיל קאי דקתני כל שלא נהג מנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים והיה סבר רבי ירמיה לפרש דאגליל קאי דכל שלא נהג מנהג יהודה בגליל שלא העמיד שושבינין אין יכול לטעון טענת בתולים אף בגליל:

וכי מנהג יהודה בגליל עדות תורה היא. כלומר לדבריך דאפילו בגליל אם העמיד שושבינין הוא דיכול לטעון בתמיה וכי מה ענין מנהג יהודה לגליל דהעמדת שושבינין לאו עדות תורה היא שנסמוך עליה אף במקום שלא נהגו כן:

אלא מנהג יהודה ביהודה ומנהג גליל בגליל. כלומר מנהג יהודה לחוד ומנהג גליל לחוד כל מקום ומקום לפי מנהגו ואין למדין זה מזה וכל שלא נהג דקאמר איהודה קאי דמקום שנהגו הוא ואם לא העמיד אינו יכול לטעון אבל בגליל אין מנהג זה כלום דבין העמיד ובין לא העמיד לעולם יכול לטעון טענת בתולים:

ופריך מכיון דאת אמר דהעמדת שושבינין אינה עדות תורה לסמוך עליה מעתה אף ביהודה לא יעמיד ומה טעם דנהגו כן:

אלא שלא יפרצו בנות ישראל בזימה. דמאחר שנוהגין להעמיד אף הן מתפחדין מזה ולא יפרצו בזימה:

אם בשביל שלא יפרצו כו'. כלומר אי דטעמא רק שלא יפרצו אבל עדות גמורה לא הוי דאפשר שאין משגיחין כל כך מעתה אפילו מעמיד שושבינין לא יהא נאמן לטעון עליה טענת בתולים דליחוש שאעפ"כ עשה איזה ערמה ותחבולה לאבד בתוליה ועדותן לאו עדות גמורה היא:

אין אדם עשוי כו'. דחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה בודאי אמת הוא טוען:

אם משום כו'. מעתה דבשביל חזקה האמינוהו א"כ לעולם יהא נאמן אפילו לא העמידוהו למשמש אחריו:

מפני חשד א' מפני פרוץ אחר. כלו' דהיינו טעמא דאינו נאמן כשלא העמיד דמאחר שנהגו להעמיד והוא שינה מן המנהג חושדין אותו שרמאי הוא ועשה איז' פריצו' וערמה אחת ובכה"ג לא סמכינן אחזקה:

מה אנן קיימין. הא דאמרינן שאם לא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון טענת בתולים במאי עסקינן:

אם בשפישפש. אחריה ומצא לה בתולים הרי מצא ובמה הוא טוען:

אם בשלא מצא. שפישפש ולא מצא לה שום דם:

הרי פישפש לא פישפש. בתמיה אם פישפושו לאו פישפוש הוא ואמאי אינו יכול לטעון ותולין ברמאות דלמא אמת הוא טוען שהרי לא מצא כלום:

אלא כן אנן קיימין בשלא פישפש ומצא. כלומר שלא מישמש אחריה כדקאמר שלא נהג כו' ומצא דם אלא שחלוקין בטענותיהן הן:

היא אומרת דם בתולים הוא והוא אומר דם ציפור הוא. אינו נאמן שהורע כחו שלא נהג מנהג הזה כלומר הואיל ומנהג הוא והוא לא נהג למשמש אחריה שלא תוכל להכניס דם ציפור אינו יכול לטעון:

הדא דתימר כו'. דלענין איסורא אינה נאמנת הואיל ומכחישתו היא:

טענת בתולים כל שהן. אפילו כמלא חרדל סגי ושוב אין יכול לטעון עליה:

כאינשי ראויה לסמייה סגי נהורא. כדרך האנשים הרואין לסומא קורין לו סגי נהור כך אמר לה כמותך ירבו ע"ד סגי נהור וטעמא כחבריי' דאמרי נמי מקנתר הוא לה מפני שוולדיה מועטין:

מקלס. לשבת אמר לה לפי שאינה מצויה לטמא טהרות וכה"ג איתא בבבלי:

מתני' בתולה אלמנה וגרושה. כלו' בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת כתובתה מן השני מאתים:

ויש להן טענת בתולים. אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא שהרי בחזקת בתולה נשאה:

פחותות מבנות שלש. לפי שאפילו נבעלו בתוליהן חוזרין:

גמ' בשקל הקודש. מאתים דינרים של כתובה בשקל הקודש הן שהוא חמשים שקלים בכסף צורי ככל כסף של תורה שהן של צורי היוצא במדינת צור וס"ל כמ"ד כתובה דאורייתא ופלוגתא דתנאי היא בשלהי מכילתין:

מטבע יוצא. היוצא באותו מקום והוא כסף מדינה האמור בכ"מ שהוא שמינית שבמטבע צורי שיש בו שבעה חלקים נחושת וא' כסף והוו מאתים דינרים של כתובה כ"ה דינרים של כסף צורי דס"ל כמ"ד כתובה דרבנן וכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא:

מתניתא. דבכורו' מסייע לר' בא דאינן של צורי:

חמש סלעים של בן. של פדיון הבן וכן שלשים כו' כולן בשקל הקודש במנה צורי שהוא כסף מזוקק:

ולא תנא. התם כתובת אשה עמהן אלמא דכסף מדינה הוא:

א"ר אבין. דאין ראיה מזה דכלום למדו כתובת אשה לא מאונס ומפתה דכתיב כסף ישקול כמהר הבתולות וא"כ מכיון דתנינן האונס והמפתה כו' דממיל' משמע דכתובת אשה נמי כסף צורי הוא:

עד כדון. לא שמענו אלא בתולה אלמנה מאי מאיזה מטבע היא כתובתה:

דייה לאלמנה שתיטול מחצית הבתולה. ומאותו מטבע שנוטלת בתולה מאתים אלמנה נוטלת מנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

אפילו ניתני כתובת אשה עמהן. כלומר על דמייתי ראיה לעיל מדלא תני התם כתובת אשה עמהן ורבי אבין פריך עלה דלא איצטריך דממילא שמעינן דבכסף צורי וע"ז קאמר רבי חייא דלא היא דאפי' הוי תני כתובת אשה עמהן לא הוי מצי למיחשב בהדייהו דהא אשכחן כל הני רבנן דלקמן פליגין וס"ל מטבע יוצא ולא הוי קי"ל כהך מתני' אלא כהנך רבנן דפליגין וס"ל כהך תנא דכתובה דרבנן:

סלעים סבירוניות וכו'. מיני מטבעות ע"ש מקומן נקראו וס"ל לרבי יוחנן נמי מטבע היוצא באותו מקום:

אילין וכו'. רבי יוחנן הוא דמסיק למילתא שיש אומרים כן ויש אומרים כן דלאו מטבע יוצא אלא בשקל הקודש כשמואל:

אלא אף הוא כו'. לשון קושיא הוא הרי אף רבי יוחנן חזר ואמר כהנך רבנן דסברי מטבע יוצא ולמה לו לסיים בדבריו אילין אמרין וכו' וע"ז מתמה סתמא דהש"ס דמאי קושיא וכי לאו כל הדברים הכין שיש אומרים כך ויש חולקים:

הא אף הוא וכו'. כלומר דדרכו של אמורא כך הוא לשנות בדבריו דעות החולקים ואף שמכריע כחד מינייהו:

שהיתה כתובתה פחותה ממאתים זוז. צוריים ואמר רבי חנינא תטול מה שכתב לה דס"ל מטבע היוצא:

שב וחתום. על השטר טירפא שכתב לה ר"ח ואמר לרבי מנא שיחתום ג"כ עמו:

אשוי שיטתך וכה חתום. השווה דעתך לדבריי וכן תחתום אתה שאני סובר כמ"ד בשקל הקודש כדמסיק לא ר"ח כו':

ויתור מעונה. שם חכם:

תטמין כתובתה. ותיטול מתנאי ב"ד בשקל הקודש מאתים צורי:

במקום שאין כותבין כתובה. אלא סומכין על תנאי ב"ד הוא דשייך לומר שתטמין:

אבל במקום שכותבין כתובה. ואינה גובה אא"כ תוציא שטר כתובתה:

מה דו מפקה. כפי מה שתוציא שטר כתובתה והסך שכתוב בה כך היא גובה דהרי נתרצית מתחילה וכל תנאי שבממון קיים:

ותני כן. שבדעתה הדבר תלוי אם רצתה לפחות מכתובתה דסברה וקיבלה להזיק נכסיה כמו דאמרינן בברייתא דלקמיה שהיא רצתה וכו' ומעשיה קיימין:

אין לה עליו מזונות ולא כתובה. דלאו בר דעת הוא ואין תנאו כלום שאע"פ שתקנו חכמים נשואין לחרש לא תקנו לה כתובה ותנאי כתובה מיניה ולא חיישינן דמימנעי ולא מנסבי דיותר ממה שאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:

שהיא רצתה לזוק. מלשון זיקה להזקק לו מניכסיה וסבר' וקיבלה להנשא לו ובתוספתא פ"ק גריס להחזיק לו נכסיה:

שהוא רוצה וכו'. דבר דעת הוא ומרצונו עשה להתחייב לה אבל היא לא רצתה וכו' כלומר אין רצונה כלום דלאו בת דעת היא:

וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה. בתמיה דקס"ד דמן הסתם יש לה כתובה ואפי' בשלא כתב לה ואמאי והא לית לה קנין שאינה בת דעת וכיון שאין לה קנין אין לה כתובה ולא תקינו לה רבנן אלא נשואין אבל כתובה לא דא"כ ממנעי ולא מנסבי לה:

תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה. ואח"כ נתחרשה וכן קאמר רבי יעקב בשם ר"א וקס"ד השתא דמעולם פקחת היתה ואחר הנשואין הוא דנתחרשה והילכך פריך:

מכל מקום לא פיקחת כנסה. ומאי קמ"ל פשיטא דיש לה כתובה:

ומפרש ר' יעקב דתיפתר הכי. שהיתה חרשת מתחילה ונתפקחה וכנסה כשהיא פקחת וחזרה ונתחרשה וקמ"ל שלא תאמר הואיל שהיתה חרשת תחילה אין לה כתובה דהא חזינן דדרכה להתחרש בכל פעם:

לפום כן צריך למימר יש לה. הואיל ובשעת נישואין פקחת היתה:

רבי יוסי לא אמר כן. דטעמא דחרשת אין לה כתובה מפני שאין לה קנין אלא היינו טעמא:

אילו מי שבא על החרשת. באונס או בפיתוי:

שמא אין לה קנס. בתמיה כלומר שמא אי אתה מודה שאין לה קנס. והיותר נכון לגרוס שמא יש לה קנס וכדמסיק וכל שאין לה קנס אין לה כתובה:

וכי בקנס הדבר תלוי. כלום כתובה תלוי בקנס דהרי בוגרת תנן לקמן פרק שלישי דאין לה קנס וכתובתה מאתים:

והרי בתולה. שנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין ועדיה מעידין אותה שלא נבעלה בחזקת בתולה היא לענין קנס ואפ"ה כתובתה מנה וש"מ שאין הדבר תלוי בקנס וע"כ ליתא להאי טעמא דחרשת אין לה כתובה מפני שאין לה קנס אלא ודאי טעמא מפני שאין לה קנין ולא תקינו לה רבנן כתובה כדאמרן:

אין לה כתובה. כדפרישית:

רצה לקיימה. אח"כ כתובתה מנה דמהשתא יש לה כתובה ובעול' היא:

אפילו כתובת מנה אין לה. הואיל ולא בא עליה עדיין אחר שנתפקח ואימת הוא דקניא לה כתובה:

פחותות מבנות וכו'. קתני במתני' דיש להן טענת בתולים ומפרש רבי יוסי טעמא למה זה דומה לעושה גומא בבשר באצבע וחוזר ומתמלא מיד וכן הכא אע"פ שנבעלה בתוך ג' חוזרין ומתמלאין לשעתן:

תני ר' חייה. דלהכי מדמינן להו לעוכר את העין דלפי שעה היא נעכרת וחוזרת וצוללת לאחר שעה:

מתניתא. דפ"ה דנדה אמרה כן כרבי חייא דתנינן התם בת שלש ויום אחד מתקדשת בביאה כו' פחות מכאן כנותן אצבע בעין דמדמעת וחוזרת ומדמעת:

אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וכו'. איידי דאיירי בפחותה מבת ג' דבתוליה חוזרין מייתי ליה להאי קרא דדרשינן מיניה שהקב"ה מסכים עם בית דין של מטה שאם היא כבר בת ג' ונמלכין הב"ד לעבר השנה הבתולין חוזרין אצלה לאחר שנבעלה שאף הטבע מסכמת עליהן ע"י גזירתו יתעלה ב"ה:

מתני' הגדול שבא על הקטנה. פחותה מבת שלש ויום אחד שאין ביאתה ביאה שהרי הבתולים חוזרין:

וקטן. פחות מבן תשע ויום אחד שהרי אמרו חכמים שאין ביאתו ביאה ובא על הגדולה:

ומוכת עץ. שנתקע לה עד באותו מקום:

כתובתן מאתים. אם נשאו לאיש אח"כ לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאו סתם ולא פירש לה כלום:

וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה. והילכתא כוותייהו ואפי' לא הכיר בה כתובתה מנה ולא הוי מקח טעות:

גמ' איזהו קטן וכו' פחות מבן ט' ויום אחד. דקטן לענין ביאה הוא ולא תימא קטן עד שיגדיל:

ניחא גדול. וכן קטן שבא על הקטנה שאינו כלום הואיל והיא קטנה שהרי הבתולין חוזרין אלא קטן שבא על הגדולה אמאי נהי דביאתו לאו ביאה היא מ"מ הבתולין אינן חוזרין דלא גרע ממוכת עץ וקס"ד דבהשיר הבתולין מיירי:

תיפתר שבא עליה שלא כדרכה. דבגדול כה"ג בעולה הויא וכתובתה מנה וקמ"ל דקטן אינו עושה אותה בעולה בשלא כדרכה:

ואפי' תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה. כלו' דביאה מ"מ היא מיהו אין מוכת עץ בבשר מפני שאין בו כח ליגע בסימנין להיו' משיר הבתולין:

ותני כן. דמשכחת לה ביאה אע"פ שהבתולין קיימין מעשה שעיברה ובתוליה היו קיימין:

מתיבין. חכמים לר"מ דאמר במתני' מוכת עץ כתובתה מאתים:

בתולין אין כאן ותימר כתובתה מאתים. בתמיה:

וכי בבתולין הדבר תלוי. כתובת מאתים או מנה:

הרי בוגרת אין לה בתולים. שכלו בתוליה כדאמרינן לעיל בוגרת כחבית פתוחה היא ואפ"ה כתובתה מאתים:

הרי בתולה מן הנשואין. דאע"פ שידעינן שלא נבעלה ויש לה בתולים וכתובתה מנה הרי דאין הדבר תלוי בבתולין:

מאי כדון. והיא גופה מ"ט:

בוגרת לא בטל חינה. החן של שם בתולה לא בטל ממנה דעדיין לא נישאת והילכך כתובתה מאתים:

בתולה מן הנשואין בטל חינה. שכבר נקראו שם נשואין עליה ובהא כ"ע מודים:

מה פליגין. כי פליגי ר"מ וחכמים במוכת עץ ובהאי טעמא דר"מ סבר לא בטל חינה שלא נישאת לשום אדם ורבנן אמרי בטל חינה דשאני מוכת עץ מבוגרת דהרי איתעביד בה מעשה:

מה פליגין ל"ג וטעות המדפיס הוא אגב שיטפת תיבת חינה דלעיל:

וממי שאינו איש. מבהמה כשירה לכהונה כדאמר בבבלי יבמות דף נ"ט דאין זנות לבהמה:

אפילו לכ"ג. דכמוכת עץ בעלמא היא ומאן דשרי מוכת עץ לכ"ג שרי נמי בה:

מקשי. על הא דתני רבי חלפתא דאפי' לכ"ג כשירה וכי מה בינה לבין הנבעל' באצבע שמיעכה בתוליה באצבע:

שמא אינה פסולה לכהונה. גדולה הא לאו בתולה היא ולא יהא ביאת קטן או בהמה חשיבא כנבעלת באצבע:

תיפתר שבא עליה. קטן או בהמה שלא כדרכה ולפיכך אינה פוסלה לכ"ג:

בעא. רצה רבי חגיי לחזור בו ממה שפירש דשלא כדרכה מיירי מטעמא דמפרש לקמיה וא"ל רבי אבא לא תחזור בך דרבי אבא לא ס"ל להאי דרשה דלקמיה דעל שלא כדרכה קאי אלא כר"מ ס"ל דאמר בפרק הבא על יבמתו דלמעט בוגרת אתיא כדדריש בבבלי שם אליביה בתולה אפי' מקצת בתולים משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים בבתוליה דוקא כדרכה אבל שלא כדרכה אינה פסולה לכ"ג:

מן הדין. מטעם זה המקרא חזר בו דכתיב בבתוליה יקח רבתה התורה עד שתהא בתולה משני צדדים ואם ביאת קטן ובהמה פוסלה בכדרכה פוסלה נמי שלא כדרכה דלאו בתולה מיקריא:

ודכוותה. איידי דאיירי בבתולה משני צדדים מייתי לדרשה דהאי קרא כלומר דמצינו דהקפידה התורה אשלא כדרכה:

בתולה. גבי רבקה כתיב ואיש לא ידעה מיותר הוא אלא בתולה מכדרכה ואיש לא ידעה אפי' שלא כדרכה:

אפי' בידיה לא תבע בה. שום אדם מעולם כלומר בדרך שחוק ובקלות ראש כדרך הנכרים לא הקלו ראש בה ע"ש שנאמר כי לא ינוח וגו':

מה עבד לה רבי חגיי. לההיא ברייתא דר' חלפתא עד שלא יחזור בו ומוקילה בשלא כדרכה והא קרא דבבתוליה קשיתיה והיאך ס"ד להכשיר בשלא כדרכה:

פתר לה בהערייה. כלומר האי שלא כדרכה דהוי מוקי לה רבי חגיי להאי ברייתא לאו בביאה ממש שלא כדרכה אלא בהעראה דהוי ס"ד לחלק בשלא כדרכה בין העראה לגמר ביאה והיינו בקטן או בהמה דס"ל לאו הערייה היא וחזר בו דמאחר דמרבינן שלא כדרכה דשוה לכדרכה הה"ד בהעראה דלא חלק בין ביאה לביאה וכמו בהעראה כדרכה פסולה לכ"ג כן נמי בשלא כדרכה. א"נ י"ל דמקשי מה עבד לה רבי חגי עד שלא יחזור בו אלאחר חזרה וכולה בלשון תמיה היא וה"פ מה עבד לה רבי חגיי בהך ברייתא דרבי חלפתא. עד שלא יחזור בו בתמיה כלומר דעל כרחו הוא שלא יחזור בו מהאי אוקמתא דאל"כ במאי מיתפרשא הא דקאמר דכשרה לכהן גדול וע"ז משני דפתר לה בהערייה דס"ל דהעראת קטן ובהמה לאו העראה היא ואינה כלום לפוסלה לכ"ג. ועיקר. והשתא שייכא שפיר הא דבתרה:

ולמה לית רבי יוסי פתר ליה בערייה גרסינן. כלומר דחזינן לרבי יוסי דמיבעיא ליה לקמן אם העראת בהמה העראה הויא ולמה לא פשט ליה מהך ברייתא דלאו העראה מיקריא לענין לפסול לכהן גדול והה"ד לענין חיוב מיתה דמאי שנא:

א"ר מנא דהיא צריכה ליה. כלומר מאי קושיא לרבי יוסי ספוקי מספקא ליה ולרבי חגיי מיפשט פשיטא ליה ורבי יוסי מוקי להאי ברייתא דר' חלפתא בשלא כדרכה וכרבי אבא ס"ל כדלעיל:

המערה בזכור מהו. דאנן גמרינן העראה מהיקישא דרבי יונה כדאמרינן ביבמות שם דהוקשו כל העריות לנדה וכתיב את מקורה הערה והנהו לא שייכא בהו מקור והילכך בעי אם העראה כביאה חשיבא בהו:

הערייה בבהמה. אם הערה את הבהמה או הבהמה הערה את האשה מהו אם חשיבה כביאה או לא משום דאין דרך ביאה בכך:

כד שמע רבי ירמיה הדא דרבי חגיי. אוקמתא זו האחרונה שפתר לה בהעראה:

אמר לא על הדא הוה רבי אמי מקשי. בתמיה כלומר דעדיין קושית רבי אמי במקומה עומדת שהרי בהעראה הוא משיר בתוליה והדרא קושיא לדוכתה מה בין זו לבין הנבעלת באצבע. הדין הוא פירושא דהך מילתא:

מתני' בתולה. שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנשואין כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה ובחזקת שלא נבעלה היא:

כתובתן מנה. אם נשאת לאחר סתם דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:

ואין להן טענת בתולים. לא יכול להפסידה אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות:

גמ' איזו היא בתולה מן הנשואין. דבחזקת שלא נבעלה היא וכתובתה מנה:

ועידיה מעידין אותה שלא נבעלה. שיודעין שלא נסתרה עם בעלה ואשמעינן במתני' רבותא דאפילו הכי אינו יכול לטעון טענת בתולים ולומר מקח טעות הוא דאם אין ידוע בודאי שלא נבעלה לא איצטריך לאשמועינן דאינו יכול להפסידה מנה:

הדא אמרה כו'. דהרי עדיה מעידין ובחזקת בתולה כנסה ואפילו הכי אין יכול לטעון מקח טעות ולהפסידה מנה הראוי לה:

נשא אשה בחזקת שלא זינתה. שעדים מעידין לא זזה ידינו מידה ואפ"ה אינו יכול לטעון מקח טעות דאין אפטרופוס לעריות וזה נלמד נמי מסיפא דמתני' הגיורת כו' דע"כ דומיא דרישא איירי שיש לה עדים ובחזקת שלא זינתה כנסה ואפ"ה כתובת' מנה ואינו יכול להפסיד' דאלת"ה צריכא למימר דיש לה כתובה מנה דהרי סתם גיורת ושפחה בחזקת שזינתו הן ואדעתא דהכי כנסן:

הבא על השפחה משוחררת מהו. לענין קנס ואע"ג דמתני' היא לקמן ריש פ"ג דאם נשתחררה פחותה מבת שלש יש לה קנס ויתירה על בת ג' אין לה קנס משום דאיכא למימר דהתם בסתמא מיירי והלכך ביתירה על בת ג' אין לה קנס דבחזקת שזנתה היא ובעולה הויא אבל הכא קא מיבעיא ליה לרבי לעזר בכה"ג דמתניתין דעדים מעידין שלא זנתה אם נסמוך על העדים לענין קנס:

נשמעינה. לזה מן הדא ברייתא דשנינו לקמן ריש פ"ג:

שפחה ארמית. שאינה משוחרר' יהא חייב קנס:

יצא שפחה או מי שאין לו הוייה בה. נכרית דאין לה הוייה וקידושין בהן ולא שייכה בהו אישות:

מפני שאין לה בה הוייה. טעמא דלית בה הווייה הא אם יש לו הווייה בה כגון ששיחררה אע"פ שיתירה על בת ג' הואיל ומשומרת היא יש לה קנס:

וכל שיש לה קנס יש לה כתובה. קושיא היא כלומר לטעמך דאמרת דשפחה משומרת יש לה קנס אע"פ שנשתחררה יתירה על בת ג' א"כ מעתה יהא לה כתובה מאתים דכל שיש לה קנס כו' ואמאי קתני במתני' כתובתה מנה:

א"ר יודן כו'. הא לא קשיא מידי דאין ענין הכתובה תלוי בקנס דהרי בוגרת כו' כדלעיל הלכה א':

אר"ז קומי ר' מנא. אדלעיל קמהדר דמההיא ברייתא ליכא למיפשט מידי תיפתר הא דדייקינין הא אם יש לו בה הווייה יש לה קנס בשנתגיירו או נשתחררו פחותות מבנות ג' ויום אחד דודאי בחזקת שלא נבעלו מקודם הן אבל בסתם שפחה משוחרר' לא סמכינן אפי' יש לה עדים שלא זנתה מטעמא דאמרן ואע"ג דכתובה יש לה אין הקנס תלוי בכתובה:

כישראל הן. ולא איצטריך לן למידק מידי מהאי ברייתא דפשיטא דכבנות ישראל הן לענין קנס דאונס ומפתה כדקתני במתני' דהתם:

סומה. פלוגתא דר' מאיר ורבנן נמי בבבלי דף ל"ו. ואיילונית. דוקא בשהכיר בה דאם לא הכיר בה מקח טעות היא ואין לה כלום:

אני אומר מצא. לה בתולים ואיבד בידים והיא אינה מרגשת ולפיכך אינו יכול לטעון:

יכולה היא לתופשו. להסתיר הדם אצלה ולתופשו בידיה שלא יאבד ומדלא עשתה כן יכול הוא לטעון:

מה עביד לה ר"מ. להאי טעמא וקאמר דאעפ"כ אינה יכולה להזהר ממנו שיכול לדחותן ברוק ולא יוכר דם הבתולים:

טענת בתולים. להפסידה כתובתה:

עד שלשים יום. יכול הוא לטעון ולומר לא בעלתי עד עכשיו:

מיד. כדמפרש ואזיל פלוגתייהו:

אם בשבעל. כלו' דידעינן שבעל:

מיד. היה לו לטעון ומ"ט דרבי מאיר דאמר עד שלשים יום:

אם בשלא בעל. דידעינן שלא נסתרה עמו:

אפי' וכו'. לעולם יהא יכול לטעון לאחר שיבעול ומ"ט דרבנן:

בסתם. שנסתרה עמו ולא ידעינן אם בעל דר"מ ס"ל כל ל' יום נאמן לומר לא בעלתי שחזקה אדם מעמיד עצמו שלשים יום מלבעול:

על דר"מ. לדברי ר"מ אם אדם נאמן נמי לענין זה לומר לא בעלתי עד שלשים יום כדי לפסול את בנו שילדה לו בתוך שבעה חדשים מיום הנשואין ולעשותו שתוקי דהא לא ידעינן אבוה מנו או דילמא שאני התם לענין טענת בתולים דממונא הוא ונאמן הוא להפסידה ולהחזיק הממון שבידו אבל לעשות את הולד שתוקי לא:

נשמעינה. לזה מן הדא דרבי לעזר לקמיה:

היבמ' שאמרה בתוך שלשים יום. שכנסה היבם:

לא נבעלתי. ליבם והוא אומר בעלתיך ודייך בגט:

כופין אותו שיחלוץ לה. כדמוקי לה ביבמות פי"ג כגון שהגט יוצא מתחת ידה ונפסלה עליו ולפיכך אין אומרים לו לייבם וחליצה מיהא בעיא למשרייה לעלמא:

דר"מ היא. מתני' כרבי מאיר אתייא דס"ל אדם. מעמיד את עצמו שלשים יום ולפיכך בתוך שלשים היא נאמנת:

ואמר רבי לעזר. עלה לא שנו דנאמנת אליבא דר"מ אלא אצלה דשווי' נפשה חתיכא דאיסורא:

אבל אצל צרתה אינה נאמנת. שתאסור הצרה לשוק משום דעדיין לא פקעה זיקתה אלא דלענין הצרה אמרינן חזקה דמיד הוא בעל:

כמה דתימר תמן. השתא הוא פשיט לה דכמו דאמרינן התם דאצל הצרה לא כל הימנה לחוב לה ולפוסלה לשוק ואע"ג דלר"מ איכא למימר אדם מעמיד את עצמו:

וכא. והכא נמי לענין לפסול את בנו מודה ר"מ דאינו נאמן דלא כל הימנו לחוב לבנו ולא אמר ר"מ הכא דנאמן אלא לעצמו:

מתני' האוכל אצל חמיו ביהודה. שהיו נוהגין שם כשעושין סעודת אירוסין בבית אבי הכלה מתייחדין הארוס עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה ולפיכך כשנשאת אח"כ אינו יכול לטעון טענת בתולים וטעמא שנהגו כך מפרש בגמרא:

ואחד אלמנת כהנים. אלמנה בת כהן:

היו גובין לבתולה. בת כהן כשנשאת לישראל וכדמפרש בגמרא:

גמ' בראשונה גזרו שמד ביהודה. כלומר טעם המנהג שביהודה מפרש דמחמת הגזירה בא להם מנהג הזה כדמסיק:

שיהא איסטרטיוס. ההגמון יבעול תחילה לבתולה בשעת החופה:

עוד היא נגררת. אחר בעלה ומשמטת עצמה מלהבעל לנכרי מתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה ומקפיד על כך שבעלה עוד בבית אביה בתחילה א"נ נגדרת גרסינן שגודרת עצמה מלהפקיר לזנות:

מכל מקום וכו'. דהרי על כרחה שתיבעל אח"כ להגמון ומאי הועילו בתקנתן:

אנוסה היא. בעילת ההגמון ודאי אינה אוסרה על בעלה שהרי אנוסה היא אלא שחששו אם תיבעל להגמון תחילה שמא תהא נגררת אחריו ותיבעל לו מרצונה לפיכך התקינו שיהא הארוס בועל אותה תחילה שתהא נגרר' אחריו:

כהנות מה היו עושות. מה תקנה לאשת כהן דאף אם נבעלות באונס נאסרו:

מטמינות היו. הכהנות עצמן מהם:

ויטמינו אף בנות ישראל. כיון שהיה יכולת בידם להשמט ולהטמין את עצמן למה להן שיפקירו עצמן אף בנות ישראל:

קול יוצא כו'. אחר שכולן יטמינו עצמן ולא ימצאו להפיק יצרם ולקיים גזירתם יוודע הדבר למלכות ולבסוף יחפשו וימצאו ואלו ואלו יתערבבו הכהנות ג"כ ונאסרות לבעליהן ולפיכך מוטב שיצא הדבר בהיתר ובתוך כך ינצלו הכהנות:

מה סימן להו. לידע שיש נישואין אצל יהודים ולבא:

קול מגרוס בעיר. קול רחיים של גרוסות שטוחנין חטים לסעודה הי' סימן להן משתה שם משתה שם:

בברור חיל. שם מקום:

שבוע הבן. מילה:

אע"פ כו'. השתא מסיק לה דמזה נתפשט המנהג שמייחדין אותן ביהודה דלא בטל המנהג מהם וכן אירע מעשה בכלתו של ר' הושעיה שנכנסה לחופה מעוברת מהארוס שבא עליה עודה בבית אביה:

תני ולאלמנה מאתים. אמתני' קאי דקאמר ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ד' מאות זוז ותני בברייתא דאף לאלמנה שלהן היו נוהגין סילסול לגבות לה מאתים:

תני. אידך א' אלמנת ישראל וא' אלמנת כהנים כסדר הזה שאין להן אלא מנה וכסתמא דמתניתין:

מסתברא. הא דאמר ב"ד של כהנים גובין לבתולה כו' דוקא בת כהן לישראל תגבה:

ששבטה גובה. כלומר מחמת מעלת שבטה הוא הגורם לה שתגב' ביותר אבל בת ישראל לכהן לא תגבה דלא די לה שעלתה למעלה זו שתנשא לכהן אלא דתאמר נמי שתגבה היא ביותר כתובה ממנו בתמיה:

לא מסתברא דלא חליפין. לא מסתברא אלא איפכא דאחר מעלתה שעומדת עכשיו אנו הולכין ולפיכך בת ישראל לכהן תגבה שהרי נתעלתה במעלת כהונה אבל בת כהן לישראל לא תגב' ביותר לפי שירדה ממעלת כהונה בנשואיה:

אחת זו ואחת זו. גובין מפני שקנס קנסו בהן חכמים כדי שיהא אדם הולך להדבק בשבטו ובמשפחתו כהנת לכהן וישראלית לישראל ולפיכך קנסו להן בגביית הכתובה ביותר בין בת שראל לכהן ובין בת כהן לישראל:

מתני' ונסתחפה שדהו. מטר סוחף בא על שדך והפסידו כלומר מזלך גרם ותן לי כתובתי:

והיה מקחי מקח טעות. ואין לך כתובה כלל ממני:

נאמנת. הואיל דבטענת בתולים עצמן אין הכחשה שמודה היא לדבריו שלא מצא אלא שאומרת תחתיו נאנסתי נאמנת דמוקמינן לה אחזקתה ובתולה נולדה והשתא הוא דאיתניסא אחר האירוסין וכדמפרשינן בגמרא:

לא מפיה אנו חיין. ואוקי ממונא בחזקת מריה:

עד שלא תתארס. כלומר עד שלא נתארסה נבעלה והיה מקחו מקח טעות והלכה כר"ג ור"א:

גמ' מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור"א. מי נימא לדידהו לעוום היא נאמנת ומעתה לא משכחת לה טענת בתולים אליבייהו אלא אליבא דר' יהושע בתמי':

וחזר. רבי ירמיה ופתח פיתחא לנפשיה ואמר דמשכחת לה טענת בתולים אפילו לר"ג ור"א והיינו בשותקת ואינ' טוענת כלום דאז הוא נאמן לטעון עליה ולהפסידה:

ואפילו תימר. וקאמר סתמא דהש"ס דאפ"ת במדברת נמי משכחת לה טענת בתולים באומרת מצא בתולים ואיבד בידים דהות נאמן וכדמפרש טעמא לקמיה:

ותהא נאמנת. בכה"ג שהרי היא טווענת ג"כ ברי ואומרת בתולה שלימה נבעלתי:

לית יכיל. אין אתה יכול להאמינה דהא אמר ר"א לעיל דמצא פ"פ אסור לקיימה מספק שמא תחתיו זינתה ברצון וכיון שכן האמינוהו חכמים ג"כ לענין ממון להפסידה מכתובתה כיון שהוא טוען ברי פ"פ מצאתי:

הכא איתמר נאמנת כו'. ופריך מאי שנא דבהכחשה דמתני' אמרי ר"ג ור"א שהיא נאמנת ומ"ש בטוענת מצא ואיבד דאמרינן אינה נאמנת:

ומשני תמן. כלומר במשנתינו:

שניהן מודין שהפתח פתוח. שמודה לדבריו שפ"פ מצא אלא שהיא טוענת ברי משארסתני נאנסתי וטענתו אינה אלא שמא ולפיכך ברי שלה עדיף דאע"ג דקי"ל בעלמא ברי ושמא לא עדיף ברי שאני הכא דאיכא חזקה דגופה שהרי בתולה נולדה וכדפרישית במתני' וכן לענין איסורא לא נאסרה עליו דהא לא שווי' אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל במכחישתו בפ"פ ואומרת בתולה שלימה נבעלתי אי נמי בשותקת איהו נאמן כיון שטענתו ברי שפ"פ מצא ועל כה"ג אמרינן לעיל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן לענין איסורא שאסור לקיימה דשווי' אנפשיה חתיכא דאיסורא:

תמן תנינן. פרק המדיר:

האב צריך להביא ראיה. אם בא לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו וקתני התם בסיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות:

מתניתא דר"ג ור"א ודלא כרבי יהושע. דכר"ג ור"א אתיא שפיר כולה מתני' דס"ל דחזקה דגופא עדיפא כדאמרי הכא מהאי טעמא שהיא נאמנת והילכך בסיפא טעמא דמייתי הבעל ראיה שמתחילה היו בה מומין אלו הא לאו הכי האב מהימן דהעמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה ולא תיקשי ליה רישא דקתני האב צריך להביא ראיה הא לאו הכי הבעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקה דגופ' דשאני התם דכאן נמצאו וכאן היו דכיון דבבית אביה נמצאו בה המומין איתרע חזקתה ואיכא למימר כאן היו קודם האירוסין אלא לרבי יהושע קשיא סיפא דמתני' דשמעינן מינה דאזלינן בתר חזקה דגופה וע"כ מתני' דלא כרבי יהושע דהרי קאמר הכא דאף משנכנסה לרשות הבעל הבעל מהימן לומר עד שלא אירסה נאנסה ולא אמרינן העמד גוף על חזקתו:

ד"ה היא. מתני' דהתם דלא שייכא כלל לפלוגתייהו דר"ג ורבי יהושע דהכא:

שנייא היא מומין שדרכן להוולד. כלומר דשאני התם דאין טענתם בברי ושמא כדמתני' דהכא אלא בשמא ושמא הוא לפי שדרכן של מומין להוולד ויש מומין שהיא עצמה אינה בקיאה בהן לידע מתי נולדו כריח הפה וכה"ג ולפיכך אמרינן התם דהולכין אחר המקום שנמצאו בה מומין ובין רישא ובין סיפא הכל מודים בה מטעמא דכאן נמצאו כאן היו:

מקמא דנן. כלומר דר' יוסי פליג על רבי יוחנן דקאמר שאני מומין מבתולין ועל זה אמר מהדורות אשר לפנינו ראיתי דרבנן מדמו מומין לבתולין ולמדין אלו מאלו כדמפרש ואזיל:

בתולים ממומין. ילפינן שאם בא עליה כו' כלומר כמו דבמומין אמרינן אם נולד הספק ברושת האב האב צריך להביא ראיה כן נמי בבתולין שאם בא עליה עודה בבית אביה ונולד הספק ברשות האב הבעל מהימן ומתני' דקאמר ר"ג היא נאמנת טעמא משום דנולד הספק ברשות הבעל:

מומין מבתולים שאם נולדו כו'. כלומר וכן סיפא דהתם ילפינן מכאן כמו בבתולים דטעמא דהיא נאמנת מפני שנולד הספק ברשות הבעל וכן במומין שאם נכנסה לרשות הבעל ונולד הספק מתי נולדו בה מומין האלו הבעל צריך להביא ראייה והיינו כר"ג וש"מ דמומין ובתולין שוין בדיניהם ולא כדרבי יוחנן דאמר שאני מומין מבתולין:

ומתמה הש"ס מן אילין בתולין. אתה למד למומין ובתולין וכי בטלו לא בבית אביה בטלו בתמיה כלומר על כרחך דלא דמיא מומין לבתולין דהרי בתולין אף בשנכנסה לרשות הבעל לא בטלו אלא בבית אביה דהא הנושא את האשה קתני ומשמע תיכף שנשאה נולדה מחלוקת זו ביניהן וא"כ ע"כ בבית אביה נבעלה והיה לנו להאמין להבעל הואיל ונולד הספק ברשות האב ושמא עד שלא אירסה ומקחו מקח טעות:

ואת אמר הבעל צריך להביא ראיה. ואפ"ה אמרת שהיא נאמנת דהבעל צריך להביא ראיה שעד שלא אירסה נאנסה וכל זמן שלא הביא ראיה מאמינין לדבריה:

וכא הבעל צריך להביא ראיה. כלומר והכא נמי במומין נימא דהבעל צריך להביא ראיה אפי' ברישא דמתני' דנולד הספק ברשות האב ליהוי האב מהימן כמו בבתולין אלא ע"כ דלא דמו מומין לבתולין ושאני התם שדרכן של מומין להוולד כדשנינן מעיקרא:

מתני' היא אומרת מוכת עץ אני. בגמרא מפרש טענתייהו במאי:

דרוסת איש. בעולת איש קודם שארסתיך:

נאמנת. ולא הפסידה כתובתה מנה כחכמים דלעיל הלכה ג' ואפי' בלא הכיר בה:

גמ' דר"מ היא. מתני' דאמר לעיל מוכת עץ כתובתה מאתים וטענתייהו במאתים ומנה היא אומרת מוכת עץ אני וכתובתי מאתים ואע"פ שלא הכרת בי והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ואין לך אלא מנה וקסבר כנסה בחזק' בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:

והוינן סברין מימר. קודם שפירש לנו רבי לעזר טעמא דמתניתין היינו סוברין לומר דעד כאן פליגי ר"מ ורבנן לעיל במוכת עץ אי כתובתה מאתים או מנה בשכנסה בחזקת מוכת עץ שהכיר בה ונתרצה בכך ובהא קאמר רבי מאיר כתובתה מאתים:

אבל אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת שהיא מוכת עץ אף ר"מ מודי בה. שכתובתה מנה:

מן מה דתנינן. אבל עכשיו ששנינו טענתייהו במתני' היא אומרת מוכת עץ וכו' ומוקמית לה אליבא דרבי מאיר:

מן הדא אמרה. מזה שמענו אפילו כנסה בחזקת בתולה גרסי' ונמצאת מוכת עץ היא המחלוקת. דאפילו בכה"ג אמר ר"מ כתובתה מאתים דאלת"ה טענתייהו במאי דהא מתני' בשלא הכיר בה מיירי ומאי איכא בין טענה דידיה נטענה דידה דהרי אפי' דרוסת איש היא כתובתה מנה:

לא אמר כן. דבשלא הכיר בה נמי מחלוקת אלא אם לא הכיר בה אף רבי מאיר מודה דכתובתה מנה ומוקי טענתייהו במתני' במאתים ולא כלום ולקמיה פריך הא מתני' בשלא הכיר בה היא:

והוא אומר לא כי כו'. דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום דמקח טעות הוא:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן מתני' לרבי ירמיה דמוקי לה נמי כרבי מאיר וס"ל דדוקא בשהכיר בה מחלוקת אי הכי מתני' במאי מוקי לה:

אם בשכנסה בחזקת בתולה כו'. כלומר כפשטא דמתניתין דאיירי בשלא הכיר בה:

אף רבי מאיר מודה. דאין כתובתה אלא מנה כדמוקי רבי ירמיה פלוגתייהו ואם כן אמאי טוענת מאתים ועוד דטפי הוי ליה לאוקמי מתני' ככולי עלמא וטענתייהו במנה ולא כלום:

אם בשכנסה בחזקת מוכת עץ ונמצאת מוכת עץ. כלומר שהכיר בה שהיא מוכת עץ והיא טוענת שנמצאת כן וכתובתה מאתים והוא טוען שלא נמצאת בחזקת שכנסה אלא דרוסת איש היא ואין לה כלום. והיותר נראה לגרוס ונמצאת שאינה מוכת עץ כלומר לדבריו והיינו הך אלא דמתיישב טפי על הלשון:

ניכר הוא בפ"פ בין בעץ בין באדם. בתמיה וכי היאך אפשר להבחין בפתח פתוח אם מחמת מוכת עץ היא או מחמת אדם ולא שייכא טענתו בהא:

רבי הונא בשם ר"ז לא אמר כן. כרבי ירמיה דמוקי טענתייהו בהכחשה זה את זה במה שנמצאת עכשיו דא"כ קשיא לן כדמקשינן דבהי גוונ' מוקמית לה למתני' אלא הכא במאי עסקינן בדאיכא הכחשה ביניהן בתנאי מעיקרא ולעולם מתני' כרבי מאיר וטענתייהו במאתים ולא כלום שהיא טוענת מוכת עץ אני וכן התניתי עמך ונתרצית בכך ויש לי מאתים שהרי הכרת בי והוא אומר כו' שלא התניתי עמך כלום ועכשיו אני טוען שמא דרוסת איש את ואין לך כלום דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה עליו כלום:

מתני' ראוה מדברת. פנויה שראינו אותה מדברת עם א' ובגמרא מפרש מדברת נבעלה ולישנא מעליא נקט. וכהן הוא מיוחס:

נאמנת. וכשירה לכהונה ולא מספקינן לה בנבעלה לפסול לה:

גמ' רבי אומר נקי. כלומר רבי תני במתני' לשון נקי כדכתיב אכלה ומחתה פיה אלמא נקט תשמיש בלשון אכילה:

משום שנים שרבו על אחד. דהוו ר"ג ור"א תרי לגבי חד. אם הלכה. אם רבי יאשיה מקובל הוא דהלכה כן למה ליה למימר משום שהן שנים:

ואם שנים. ואם דטעמו משום שהם שנים למה לי' למימר הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים:

מעתה אין יסבור כו'. ותו קשיא דלדבריו דהלכתא כוותייהו משום דהוו תרי ומעתה אם יסבור רבי יוחנן כרבי יהושע. ונקט רבי יוחנן משום דהוא מארי' דהאי תלמודא כלומר אם יסבור עוד א' כרבי יהושע תימא דאין הלכה כר"ג ור"א אלא כר"י הא אכתי תרי לגבי תרי נינהו אלא ע"כ דבלאו הכי הלכה כן דנאמנ' כדמפרש ואזיל:

מאי כדון. מ"ט דנאמנת:

משום. דזו עדות שהאשה כשירה לה שהאמינו חכמים אותה לומר לכשר נבעלתי דסבר ר"ג אשה בודק' אחר הכשירים ומזנה:

הוון בעיי מימר. בני הישיבה דבמה פליגי רבי יהושע עם ר"ג ור"א במקום שרוב פסולין בעיר שרוב עכומ"ז מצויין או שאר הפוסלין אשה לכהונה בביאתם דבזה פליג רבי יהושע שאינה נאמנ' אבל ברוב כשירים אפי' רבי יהושע מודה דאזלינן בתר רובא:

אתא ר' יעקב. ואמר בשם רבי לעזר דאפי' ברוב כשירים פליג רבי יהושע כדמפרש טעמא דסבר בזנות תולין בפסולין דמסתמא הם המזנין:

מתניתא. ברייתא אמרה דלא כרבי יהושע דאפילו כשירים מצינו שמזנין שאין אפוטרופוס לעריות והלכך מסתמא לא תלינן דוקא בפסולין:

מתני' הית' מעוברת. קתני סיפא דאפילו בבתה מכשיר ר"ג ואע"ג דלית לה חזקת כשרות:

נאמנת. וכשירה לכהונה היא ובתה והלכה כר"ג בכל הני בבי דמתני' ומיהו לכתחילה לא תנשא לכהן כדמפרשינן בגמרא:

גמ' הכל מודים בולד שהוא שתוקי. דאפי' ר"ג לא מכשיר אלא בה אבל הולד שתוקי ופסול הוא ותניא בברייתא כן:

בעדות אשה גופה. לעצמה הוא דנאמנת לומר לכשר נבעלתי ומותרות לכהן:

א"ל ר"י. מדברי הברייתא אין ראיה דשתוקי סתם קאמר ולא שתוקי פסול אלא שתוקי וכשר הוא דהרי מצינו שתוקי כהן גדול כלומר דכהן ודאי הוא ושתוקי מדין כהונה לבד הוא אבל כשר ליוחסין כדמפרש ואזיל:

סיעה. חבורה של כהנים ופירש אחד מהן ואין ידוע איזה הוא:

הרי מצינו שתוקי כ"ג. כלומר הולד שתוקי במקצת הוא ואע"פ שברור לנו שמכהן כשר בא משתקין אותו מדין כהונה שלא יעבוד עבודה ולא יאכל בתרומה דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו אבל ליוחסין כשר הוא ואם נקבה היא תינשא לכהונה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו כשירה לכהונה:

הרי אלמנת עיסה. משפחה שנתערב בה ספק חלל ואשה שנשאת לא' מאותה המשפחה ומת בעלה היא קרוי' אלמנת עיסה כמו עיסה זו שהיא נילושה ומעורבת כך האשה זאת מעורבת בספיקות ספק אם בעלה היה זה הספק חלל ואת"ל היה שמא אינו חלל באמת והוי ס"ס ולפיכך כשירה לכהונה כדתנן פ"ח דעדיות:

ובתה פסולה. משום דלא היה לה חזקת כשרות וה"נ במתני' אע"פ שהיא נאמנת על עצמה הולד שתוקי ופסול:

אמר ליה. רבי יוחק דמהתם נמי אין ראיה דאין ה"נ לדברי שהוא מכשיר בה מכשיר נמי בבתה אע"ג דלית לה חזקת כשרות דפלוגתא היא לקמן. לא אמר כדברי מי שהוא מכשיר. אלא כדברי שהוא מכשיר הא מכלל דאיכא למ"ד שהוא פוסל לבתה אבל בה הכל מודים שהיא כשירה כלומר דאי הוי קאמר כדברי מי שהוא מכשיר בה וכו' הוי ש"מ דאפילו בה איכא פלוגתא ולדברי מי שהוא מכשיר בה מכשיר נמי בבתה קאמר אבל השתא ה"ק כדברי שהוא מכשיר בה ובבתה ולא כדברי שאינו מכשיר אלא בה וכדמפרש ואזיל דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן בבתה היא:

ה"ג איזו היא עיסה כשירה כל שאין בה ממזר ולא נתין ולא עבדי מלכים. כלומר שאין בה לא ספק ממזרות ונתינו' ולא ספק עבדי מלכים משום עבדי שלמה שהיו בעלי זרוע ונשאו להם בנות ישראל וכגון זרעו של הורדוס ואין בה אלא ספק חלל לבדו זו היא עיסה שהעידו בה שהיא כשירה:

בתה. אפי' בתה כשירה לכהונה:

אבל משפחה שנשתקע בה פסול. שקרא עליה עירער פסול:

בודק עד ארבע אמהות. כדתנן פרק עשרה יוחסין הנושא אשה כהנת צריך לבדוק בארבע אמהות שהן שמנה כדקחשיב התם:

בודק לעולם. עד שיתוודע כשרותן הואיל וקרא עליה עירער:

לא אמר כן. דפשיטא ליה לרבי לעזר שהיא כשירה ובתה פסולה והביא ראיה לדבריו מאלמנת עיסה אלא דרך שאלה קאמר ליה לר"י:

הוון. בני הישיבה בעי מימר דפליגי בזה רבי לעזר ור"י לעיל דע"ד דרבי לעזר ס"ל במתני' הולד שתוקי ופסול כדמדייק מהברייתא ור"י ס"ל דשתוקי כשר הוא ודחי לה הש"ס דאף ר"י אית ליה שתוקי ופסול הוא אלא בשיטתו השיבו דמהאי ברייתא לא מצית למידק הכי:

אף שתוקי סתם. כלו' אפי' סתם שתוקי דקאמר את אומר דפסול הוא ולא היא דמצינו וכו':

מילתא דר"ז. מתשובה שהשיב לו רבי יוסי שמעינן דשתוקי כשר מפרש להאי ברייתא דלעיל:

אף לענין משפחה. אם לענין יוחסין נמי הולד שתוקי הוא:

תמן תנינן. בעשרה יוחסין דקאמר איזו שתוקי כל שאינו מכיר אביו כו' דשם הוא לענין משפחה נמי שתוקי הוא אבל הכא לענין קדשי הגבול הוא שתוקי כלומר אם כהן הוא משתקין אותו מדין כהונ' ומתרומ' אבל לא ליוחסין וכר"י דלעיל:

מילתא דרבי שמואל. ס"ל דיש שתוקי פסול אפי' ליוחסין:

מעתה אין שתוקי כר"ג ור"א. בתמיה דלעולם תהא נאמנת לומר לכשר נבעלתי:

בשותקת ואפ"ת במדברת. כלומר דאה"נ אם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ולדידהו מצינו שתוקי אם שותקת או דקאמר' איני יודעת אם כשר או פסול הוא דאז הולד שתוקי וכאבא שאול בעשרה יוחסין דהיה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת וש"מ דלרבי שמואל בר רב יצחק יש שתוקי ופסול בשותקת או באיני יודעת:

מתני' מן העין. מן המעיין:

אם רוב העיר. כשרין להשיא בנותיהן ואלמנותיהן לכהונה שאין רוב מן העיר מן הפוסלין אשה לכהונה בביאתן אף זו תינשא לכהונה:

גמ' קרונה של ציפורין הוה עובדא. ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באו לשם היה המעשה והילכך הכשיר אותה לכהונה לכתחילה משום דאיכא תרי רובי רוב הסיעה ורוב העיר:

מודה רבי יהושע באנוסה. דלא פליג אלא בהא דלעיל דאמר אינה נאמנת משום דס"ל אין האשה בודקת ומזנה אפילו עם הפסולין ואין מאמינין לדבריה אבל הכא שראינו שנאנסה לא אבדה חזקת כשרות שלה ונאמנת לומר לכשר נבעלה וכן אמר רבי חזקיה בשם ר"י:

כרבי יוסי שאמר בשם ריב"ן. דמכשרינן אפילו לכתחילה היכא דאיכא תרי רובי:

תוכה שבציפורין בעל. בתוך העיר היה המעשה ולפיכך הכשירו אותה דבשעת קרונות הוה ורוב סיעה מסייע לרוב העיר אבל אם בעל חוץ לעיר דרוב סיעה גרידתא היא לאו כלום הוא וכן קאמר רבא בשם רבי ינאי אלא דנקט לה בלישנא אחרינא ולאפוקי נמי רוב העיר גרידא:

ראו אותו פורש מציפורין ובועל. שידוע בודאי שמציפורי הוא פסול דחזקה דפסול משם היה זה שבעל אע"פ שרוב העיר כשירין דליכא כאן אלא חדא רובא. א"נ דלא הוי רובא כלל לפי שפירש ממקום הקביעות כדקאמר לקמן שראוהו פורש מן הבתים והוי ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי:

פלטיא מהו. אם פירש מן רה"ר שבתוך העיר מאי אם כרוב הוא או לא:

רבי ירמיה בר ווא משום רבי יוסי אומר ברוב. כרובא דיינינן לה ולא הוי כפירש ממקום הקביעות:

חייליה דרבי ירמיה. כחו וסייעתו מן הדא דאמר כו' דשמעינן מינה דרה"ר לאו כמקום קבוע חשיבא כיון דניידי ואמרי' בה כל דפריש מרובא פריש:

מפקחין עליו. את הגל בשבת בשביל ישראל ששם אע"ג דעכומ"ו רובא הוו משום דקבוע הוא וכמחצה על מחצה וספק נפשות להקל:

ופלטיא. אם פירשו לפלטיא ונפלה שם מפולת עליהם הולכין אחר הרוב ואין מפקחין וכגון דלא פריש אלא מקצתייהו ולא נתחזק ישראל שם דאי לאו הכי אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ועכ"פ ש"מ דפלטיא כרובא הוי:

ומהו וכו'. קושיא הוא כלומר והשתא מאי דאמר ר' בא לעיל דראוהו שפורש מן העיר לא הוי כרוב ע"ד דר' ירמיה משום רבי יוסי דקאמר פירש מפלטיא הוי כרוב ע"כ צריך לפרש דדוקא שראוהו פורש מן הבתים דאז הוי כפירש ממקום הקביעות:

ועל דעתיה דרבי יוסי. לפי מה ששמענו מדר' יוסי דנפשיה דלקמן אליבא דרבי ירמיה:

אפילו בפלטיא. אפילו פירש מן הפלטיא לא הוי כרוב דכל העיר מיחשיב אליביה כקבוע כדמוכח מדלקמיה וקשיא דר' יוסי דידי' אדודי':

היתה ציפורין נעול'. שהיו דלתות העיר נעולות ולא שכיחא בה רובא דעלמא:

רבי יוסי אומר עד שיוכיח. עד שיהי' לנו ראי' ברורה דכשר הוי דלא אזלינן בתר רוב כשרים שבעיר משום דכל העיר כקבוע חשיבא אפילו פירש מן הבתים לרה"ר:

וכא רבי יוסי אומר ברוב. מסקנת הקושיא היא והכא קאמר רבי ירמיה משמיה דר' יוסי דפלטיא הוי כרוב:

חיילי' דר' יוסי. וקאמר הש"ס דסייעתי' דרבי יוסי דאמר משמיה דנפשיה שאם היתה העיר נעולה צריך שיוכיח שהוא כשר ואם לאו חוששין שמא פסול הוא מן הדא דרבי יוחנן:

נתחלפה קופתו. גרסינן וכן הוא בדמאי שנתחלף לו להחבר קופתו של חטין אצל הטוחן:

אם הוחזק עם הארץ להיות טוחן שם. אצל זה אותו היום חושש משום דמאי דפירות ע"ה דמאי הן ומינה סייעת' לר' יוסי דהכא כמו דהתם דלא אזלינן בתר רובא אלא דאם הוחזק ע"ה להיות טוחן באותו היום חושש ולא אמרינן ניזיל בתר רוב הטוחנין אצלו ועמהן נתחלף וטעמא משום דקבוע הוא וכן ה"נ אם הוחזק הפסול בתוך העיר חושש ולא אזלינן בתר רוב כשרים דכל העיר כקבוע היא:

מה בינה ולסידקי. סידקית המוכר' תבואה על יד קרויה סידקית א"נ סירקית והיא סוחרת ישמעאלית והתם פריך לה אסיפא דקתני ואם לאו אינו חושש וכי מה בין זה לסידקית דתנינן שאם היתה מסתלקת יום אחד באיסור למכור הימנו חוששין לכל הימים ואמאי קאמרת דדוקא אם הוחזק עם הארץ להיות טוחן באותו היום ואיידי דלקמיה פריך עלה דרבי יוסי מהא מייתי לה כל ההיא קושי' ופירוק' הכא:

ומשני שאני סידקית דאפשר לה שלא להסתפק ולמכור. בתמיה וכיון דחזינן דמסתפק מאיסור יום אחד חוששין לכל הימים:

וכא. אבל הכא גבי טוחן אני אומר לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם וחושש בתמיה דהא הטוחן גופיה אינו חשוד להחליף כמו הסידקית שראינו אותה בעצמה מסתפקת ומוכרת מן האיסור ואם לא הוחזק ע"ה באותו היום למאי ניחוש:

וכא. השתא פריך לה על דרבי יוסי דהכא א"כ הכא נמי אמאי ניחוש בעיר נעולה וכי אני אומר לא ירד אלא הפסול למלאות שם היום וחושש בתמיה דאמאי נתלי טפי בפסול מבכשר:

והא רבי אילא. קאמר לעיל תוכה שבציפורין בעל והכשירו ומסקנת הקושיא היא דקס"ד דטעמיה דתלינן ברוב כשירי העיר ואמאי קאמר רבי יוסי דלא מחשיב כרוב:

והא וכו'. כלו' דהש"ס חוזר ומתמה על זה דאדמותבת מרבי אילא אמאי לא תייתי סייעתא מהא דרבי בא בשם רבי ינאי דקאמר אם פירש מן העיר אמרינן חזקה שפסול משם הוא שבעל דאלמא לא אזלינן בתר רוב העיר כשירין אלא ע"כ דשאני התם דהא דמכשרינן כשבעל בתוכה של עיר משום דאיכא נמי רובא דעלמא דאזלי לגבה והיינו טעמיה נמי דרבי בא דאמר כשראינו שפירש מן העיר תלינן בפסול ולא אזלינן בתר רוב כשירים שבעיר כדלעיל דכקבוע הוי וכן נמי כשהעיר נעולה היינו טעמיה דרבי יוסי דלא אזלינן בתר רוב העיר:

ובנמצא הולכים אחר הרוב. קושיא היא דהא תנינן בברייתא דתשע חנויות הובאה לעיל בשקלים פ"ז תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ונתחלפו לו חושש ולנמצא הולכין אחר הרוב ואמאי לא אזלינן הכא נמי בתר רוב העיר:

מן קושיי. כלומר בקושי ובכח הוא א"נ מכח קושיא זו ע"כ לומר דמדמי להו רבנן להאי דהכא להברייתא דשרצים דלקמן ואף על גב דאיכא למיקשי עלה כדלקמן:

דתני. בתוספתא:

תשע צפרדעים. מתים ואינן מטמאין ושרץ אחד ברשות היחיד כו' ספיקו טמא דהוי ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי וספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא:

פירש. שפירש בפנינו ונולד הספק במקום הקביעות והוי ליה כקבוע ולפיכך ברשות הרבים ספיקו טהור כדין ספק טומאה ברה"ר ואם חזר לרה"י ספיקו טמא דהא כמחצה על מחצה הוא:

ולנמצא. שנמצא אחד מהן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים וספק הוא אם מהטמא או מן הטהורין הולכין אחר הרוב וספיקו טהור דכיון שלא פירש בפנינו לא הוי כקבוע ורובא טהורין הן דאלמא היכא שפירש בפנינו הוי ליה קבוע ולא אזלינן בתר רובא אם נולד הספק ברה"י והכא נמי אם פירש אחד מן העיר בפנינו לא אזלינן בתר רוב העיר:

אמר רב חסדא ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. כלומר לא מצאו כאן חכמי' ידיהם ולמצוא טעם לדבריה' דמדמין לה להאי כדמסיק הקושיא לקמן ור' אימי אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שיפה אמרו בזה כדמפרש ואזיל:

עד דאת כו'. כלומר היינו קושיא דרב חסדא דעד שאת מדמי לה הא דהכא לרה"י היכא שנולד הספק במקום הקביעות ברה"י כדאמרן:

דמיתה לרה"ר. טפו לידמי לה לרה"ר כדמסיק לקמיה דהא ציפורי רה"ר הוי והא קתני התם בהאי תוספתא ט' שרצים כו' דרוב טמאין הן וקאמר אפי' פירש בפנינו וחזר לו לר"ה ספיקו טהור דאע"ג דחשיב ליה כקבוע ספיקו טהור משום דספק טומאה ברה"ר היא וה"נ אפילו פירש בפנינו אמאי לא אזלינן לקולא דהא ציפורי רה"ר היא והיינו דקאמר רב חסדא ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם:

א"ר אימי ברוך וכו'. דסמיך על תירוצא דמתרץ ר' יוסי לקמיה:

קרונה של ציפורי לאו רה"ר הוא. בתמיה כלומר דהשתא מסיק להקושיא דרב חסדא דהא ציפורי רה"ר היא והא דקאמר קרונה לחזק הקושיא שבשעת קרונה טפי רה"ר מיקרי ואפי' פירש מן העיר ליהוי כספק ברה"ר ולקולא:

א"ר יוסי. דלא היא דמכיון ששניהן יכולין להתייחד במקום אשר נמצאו כרה"י דמי ולפיכך אם פירש בפנינו ונולד הספק במקום הקביעות כקבוע ברה"י הוא וספיקו לחומרא:

מושלכת לאישפה. שמצאו אותה באשפה ולא ידעו מה לידון בה אם כשירה היא או לא:

תיטפל לעיסה. כלומר נדמו אותה לספק עיסה והיה סבר ר' ירמי' לומר דודאי לעיסה כשירה קאמר כדלעיל וכדמפרש טעמא:

ר' ישמעאל בי ר' יוסי חלוק על אביו. בתמיה כלומר דאי לאו הכי אלא לעיסה פסולה א"כ חלוק על אביו דהרי ר' יוסי מכשיר במתני' לכהונה אם רוב העיר כשירין:

א"ר יוסי. הוא חבירו של ר' ירמיה דלא היא דאפ"ת לעיסה פסולה דלא מחזקינן לה בכשרות הואיל והושלכה לאשפה כדמפרש טעמא למה מפני שכשירים מזנין כלומר בזנות ודאי איכא למיתלי נמי בכשרים והולכין אחר הרוב אבל פסולין משליכין דמסתמא מן הפסולין היא שדרכן בכך ולא דמי למתני' דהתם היא בחזקת כשרות הויא:

סליק פירקא בס"ד