מתני' בני העיר שמכרו רחובה של עיר. ס"ל להאי תנא דמתני' דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שמתפללין בה בתעניות ולפיכך לוקחין בדמיה בית הכנסת ובגמרא אמרו דהאי סתמא דמתני' יחידאה היא אבל חכמים אומרים דאין ברחובה של עיר משום קדושה שאינו אלא אקראי בעלמא:

בית הכנסת. שמכרו:

לוקחין בדמיה תיבה. והוא מקום שמניחין בו ס"ת ושאנו קורין ארון והוא קדוש יותר מבה"כ. ודוקא בה"כ דכפרים הוא דמצו מזבנו לה אבל בה"כ דכרכין מכיון דמעלמא קאתו לא מצו מזבנו לה דהוה לה דרבים:

לוקחין מטפחות. של ס"ת דקדושי טפי:

מטפחות לוקחין ספרים. נביאים וכתובים:

אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. משום דמעלין בקדש ולא מורידין:

וכן במותריהן. אם לקחו ספרים במקצת הדמים מן המטפחות שמכרו או שלקחו תורה ממקצת הדמים של הספרים לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות הוא. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לקנות בהדמים שכר לשתית מותר:

גמ' אמר ר' יוחנן דר' מנחם בר' יוסי הוא. הא דקתני מכרו רחוב' של עיר וכו' אתיא כר' מנחם בר' יוסי בתוספתא פ"ב דאמר רחובה של עיר יש לה קדושה וכו' כדפרישית במתני':

ברם כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות. כלומר אין בה קדושה אחרת אלא לענין הרחקת ארבע אמות שלא ירוק אחר שהתפלל לפניה וכדר' ירמיה לקמן. וגרסי' להא בפ"ג דברכות בהלכה:

אף אני אומר וכו'. כלומר מעתה נחוש אף לאחר ד' אמות שאני אומר אחר בא והטיל מים שם ויהא' צריך להרחיק עוד ד' אמות וא"כ אין לדבר סוף אבל אם אמרינן שהא כדי הילוך ד' אמות תו ליכא למיחש מידי:

ביישנאי וכו'. בני בישן שאלו לר' אימי אם מותר ליקח אבנים מבה"כ שעומדת ליסתור ולבנות מהן בבה"כ אחרת וא"ל אסור דאפי' בכה"ג עילויא בעינן ומוכרין ולוקחין תיבה:

לא אסר ר' אימי. בכה"ג אלא מפני עגמת נפש כלומר שיהא להן עגמת נפש בראותם בית הכנסת שלהם חריבה ויקומו לתקנה ולבנותה:

ולבנות בעיר אחרת. גדולה מעיר זו דאפשר בכה"ג לא בעינן עילוייא וא"ל אסור דלעולם עילויא בעינן:

אפי' ממזרחה למערבה אסור. לשנותה מפני חרבן אותה המקום שהיתה עליו ויהא נשאר חרוב ושממון:

ממילתיה דריב"ל אמרה שרי. ממילתיה דריב"ל דדריש בית הגדול על בית המדרש. של רבן יוחנן ב"ז שמעינן דאלימא קדושת בהמ"ד מקדושת בהכ"נ והלכך שרי:

כגון ספרה נא לי את כל הגדולות וכו'. כלומר ודוגמתו מצינו עוד דנסים ונפלאות שנעשו ע"י אלישע נקראין גדולות:

הדא דאת אמר. דמוכרין בה"כ ומעלין בקדש ליקח בדמים תיבה דוקא בבה"כ של יחיד אבל של רבים אסור למוכרה לפי שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו שיש לו קנייה בבית הכנסת זו מהנדבה אשר נדב לכך והרי יש לו חלק בו ואין למוכרו שלא מדעתו:

ועשה בו צרכיו. צרכי הדיוט ולא נהג בו קדושה:

משל עצמן. יחידים שבאלכסנדריה עשו אותה משל עצמן ולא משל צבור ואין בו משום קדושה:

עד כדון. שמענו שיש בבה"כ משום קדושה כשבנאה מתחלה לשם בה"כ:

בנייה לשם חצר והקדישה. אח"כ לבה"כ מהו שיש לה דין קדושת בה"כ:

נשמיעינה מן הדא. דתנינן בפ"ט דנדרים בהלכה ב' קונם שאני נכנס לבית הזה ונעשה בה"כ ואמר אלו הייתי יודע שנעשה בה"כ לא הייתי נודר ר"א מתיר וחכמים אוסרין דאין פותחין בנולד שמעינן מיהת מדקרי ליה בה"כ סתם א"כ יש לה דין קדושת בה"כ:

אימתי קדשה. חצר זו שהקדישה לבה"כ אם מיד או בשעת תשמיש לבהכ"נ:

נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דמכילתין שם העושה תיבה לשם ספר להשתמש בה הספר או מטפחות וכו' ומה אם אלו שיכתחלה נעשו לשם ספר ואפילו הכי אינן קדושות אלא בשעת תשמיש חצר זו שבנייה בתחלה לשם חצר ואחר כך הקדישה לא כל שכן דלא קדשה אלא משעה שנשתמשו בה לבית הכנסת:

אלו וכו'. זו בעיא אחריתא ועל התיבה ומטפחות קאי אם עשאן אלו בתחלה לשם חולין והקדישן מהו ופשט לה כמה דאת אמר תמן גבי חצר בנייה וכו' וה"נ כן. וגרסי' להא בנדרים שם ובעיא אחרונה חסרה שם בספרי הדפוס:

כלי שרת מאימתי הם קדושין וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' עד חוץ לד' אמות מותר בהנייה וע"ש:

כל כלי בית הכנסת. הן כקדושת בה"כ:

וקלטירה. שרפרף של הדום רגלים:

כילה. שפורסין על סביבות הארון מבפנים הרי היא כקדושת הארון:

יהב גולתה. נתן מלבוש א' להשימו תחת הכילין הזה ושיהא הכילן תשמיש דתשמיש קדושה ומותר לשנותה וא"צ גניזה כמו תשמישי קדושה:

בימה. של עץ שהחזן עומד עליה והלווחין שלה אין בהן קדושת ארון אבל יש להן קדושת בה"כ כשאר כל כלי בה"כ:

אינגלין. לשון לעז הוא והן היתידות עקומות קבועות בכותל במקום הארון להחזיקו שלא ימוט ממקומו:

לגוולנה. שם העיר וראה אותן שהן מצניעין המכוש בתוך הארון שמונח בו ס"ת:

לכך התנו עליו בתחלה. להשתמש בו גם תשמישי הדיוט ומותר:

מגדול. אלמור"ה בלעז שמניחין בו הספרים והתנו עליו שיהא מדורות עליונים שבו להספרים והתחתיים לבגדים:

אפי' ממטפחות תורה וחומשין. שכתובין כל חומש וחומש בפני עצמן ועשויין בגליון ואם מכרו אות' מטפחות לוקחין בהן נביאים וכתובים שקדושתן הן יותר ממטפחות של תורה ושל חומשין:

אפי' נביאים וכתובים. שמכרו אינו לוקח בהן מטפחות של תורה ושל חומשין:

כורכים תורה וכו'. תוספתא פ"ג:

תורה וחומשין ערק תנייה מינה. כלומר התנא דהאי ברייתא דתני כל הני חלוקות בענין הכריכה והנתינה זה ע"ג זה כקדושה חמורה וקלה ובענין תורה וחומשין השמיט וברח מינה ולא פירש אם מותר לכרוך חומשין במטפחות תורה או לא וכן אם נותנין חומשין ע"ג תורה:

כותבין תורה ונביאים כאחת. בכרך ובגליון אחד:

וחכמים אומרים אין כותבין וכו'. מפני שהנביאים נגללין על התורה:

תורה וחומשין קדושה אחת הן. כלומר אם עשה מהתורה חומשין חומשין בפני עצמן הן קדושה אחת עם התורה וכדדייק רבי יוסה לקמן:

אין עושין תורה חומשין. לכתחלה אין עישין מן התורה מפני שמורידה מקדושתה אבל עושין מהחומשין תורה שמעלה הוא בקדושתן:

הדא אמרה תורה שעשאה חומשין בקדושתה היא. כלומר מדקאמר רבי ירמיה בשם ר' שמואל תורה וחומשין קדושה אחת הן. והא לא פליג אברייתא דקתני אין עושין תורה חומשין אלמא דקדושת תורה חמירא היא מקדושת חומשין אלא לאו דהא דקאמר קדושה אחת הן היינו אם בדיעבד עשה מהתורה חומשין קדושה אחת הן עם התורה כולה לענין שמותר לכרוך אותן חומשין עם התורה ואם כן ש"מ תורה שעשאה חומשין נשארו אותן חומשין בקדושת תורה ולפיכך מותר לכרכן עם התורה:

תורה חסירה אין קורין בה ברבים. אפילו למה שכתוב בה שגנאי הוא לקרות בה בצבור:

והא תני. בברייתא אם כתובה מבראשית ועד המבול ובויקרא וכו' קורין בו ברבים. וקשיא לר' שמואל בר נחמן:

הדא ארסקינס. כך שמו של אותו הרשע ששרף את התורה בצינברא ונשתייר באחד מהן מקצת שלא נשרף ובאו ושאלו וכו' אם מותר לקרות באותו מקצת שנשתייר וא"ל אסור:

ולא דאסור. וקאמר הש"ס לא דמדינא אסור הוא אלא דמתוך שתהא נפשם עגימה שאין להם ס"ת לקרות בו ויקחו להם ס"ת אחרת שלימה לפיכך אסר להם:

וכן במותריהם. דקתני במתני' ומפרש לה דממה שגבו גבאי צדקה לקדושה זו והותירו אין משנין אף המותרות לקדושה קלה ממנה:

כהדא וכו'. ושינה וחלק אותן לרבנן ובעי מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן משלו ולקיים למאי שנתנו לו:

לחמץ. שם המקום:

כל המצות וכו'. כדגרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה ג' ע"ש:

מתני' אין מוכרין את של רבים ליחיד. דשל רבים איכא קדושה ושל יחיד לית ביה משום קדושה ומורידין אותו מקדושתו:

אמרו לו א"כ וכו'. ור"מ ס"ל דמעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא קדישא וחכמים ס"ל דאי חיישת גבי ליחיד ה"נ איכא למיחש מעיר גדולה לקטנה משום ברוב עם הדרת מלך:

ג' מבית הכנסת כבית הכנסת. כגון בית הכנסת של יחידים שמתאספים שם להתפלל. שלשה יחידים מהם יש להם כח ורשות ככל היחידים מאותו בהכ"נ וכן השבעה טובים מבני העיר דינן ככל אנשי העיר דכמו שאם מכרו אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר מכירתן מכירה כך אם מכרו השבעה טובי העיר שלא מדעת אנשי העיר מכירתן מכירה:

ופריך מה אנן קיימין. להאי מילתא אם בשקיבלו עליהן כל בני בה"כ שכל מה שיעשו אותם השלשה הרי הוא עשוי א"כ מאי איריא שלשה אפי' אחד שקיבלו עליהם נמי וכן קשיא בבני העיר אם כשקבלו עליהן שכל מה שיעשו אותן השבעה לכל הדברים הרי הוא עשוי א"כ אפי' באחד שקבלו עליהן נמי מה שעשה עשוי:

אם בשלא קיבלו עליהן. אלא מעצמן הן עושין אפילו הן כמה לא כלום הוא:

אלא כן אנן קיימין בסתם. כלומר שקיבלו עליהן סתם לפקח על עסקי צבור וצרכם אבל לא קיבלו עליהם בפירוש שלכל הדברים יעשו מה שירצו אפילו לענין מכירת הדברים כגון בה"כ ושארי פרטים דקחשיב במתני' אפ"ה ממכרן ממכר דכשקבלו עליהם לפקח על עסקיהם וצרכיהם הכל בכלל ואע"פ שלא פירשו דגם לענין מכירת הדברים של הצבור ותשמישי קדושה קיבלו אותם עליהם ואין צריכין ליטול רשות מבני העיר על זה:

בן עיר שפסק. צדקה בעיר אחרת נותן עמהם לקופתם של אותה העיר אבל בני העיר רבים שפסקו צדקה בעיר אחרת נוטלין מה שפסקו ונותנין במקומן לעניים שבעירם:

כגון ההן סיפסלא דמעוניא. מעוניא שם מקום והיו מתקבצין מבני עיר אחרים לסחורה והיה להם ספסל אחד בשוק לישא וליתן שם זה עם זה וכגון המקום הזה שהן ביחד מעיירות הרבה ופוסקין צדקה ועל דוגמת העיר כזו נאמרו דברים האלו:

כהדא ר' חלבו. היה דורש בציפורי שהיה שם כאורח עובר ופסק שם צדקה ואתא בעי למיתן הכא בעירו וא"ל ר' אימי מציפורי יחידי את וצריך אתה ליתן לגבאי עיר הזאת ולתוך קופתן של צדקה:

אם היה שם הבעלים חקוק עליהם. שפלוני זה נדר אותו הנר או המנורה לבה"כ זו לעולם היא כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן ואסור לשנותן וליתנן למקום אחר:

מה אמר רבי. אם אמר ברוך אלהים א"כ לא כלל לאנטונינוס עמו ש"מ דלא נתגייר ולא רצה לכלול אותו בברכה זו ואם אמר ברוך אלהינו ש"מ שנתגייר וראוי הוא לכך דאית מילין דאמרין דנתגייר וכו' כמו שהוא כתוב לעיל בפ"ק בהלכה ט' עד אנטונינוס בא בראשם:

מהו מיכתב תריי תלת מילין מן פסוקא. בתוך כתב איגרת לחבירו ומפני שאין כותבין שלש תיבות בלא שרטוט ולפיכך בעי אם מותר לכתוב תוך אגרת:

דהוה דמיך וכו'. רגיל היה להיות מזמרין לפניו בשכבו ובקומו וכתב לו המקרא הזה מסורס אל תשמת וגו' דס"ל דאף בתוך האגרת אין כותבין הפסוק כצורתו וכסדרו:

ר' אחא וכו'. דס"ל דבתוך האגרת מותר וכתבו כסדרו:

רבי ירמיה וכו'. כתבו מסורס דבמקרא כך הוא לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך:

דנין לתמר. אשה אחת מרשעת ושמה תמר והיו דנין אותה במשפט והלכה וקיבלה עליהם לאנטיפוטה הוא השר הממונה בקיסרין והם היו יושבים תחת ממשכתו ג"כ ושלחו וכתבו לר' אבהו שהיה יושב בקסרון והיה קרוב למלכות והשיב להן וכתב כבר פייסני לשלשה דילטורין אחרים שהיו נקראים טוב ילד כו' אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת במרדה ובקשיות ערפה ובקשנו למתקה ולפייסה ולשוא צרף צורף שלא העלנו כלום. ושלשה תיבות אלו הם בקרא דירמיה וכתב כסדרן. א"נ צורף גרסי' דבקרא כתוב צרף צרוף והוא כתב צורף ולא רצה לכתוב כדכתיב וכמ"ד דאף בתוך האגרת אסור וכן רבי מנא כתב המקרא ראשיתך מצער וגו' מהופך סיפיה דקרא:

אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי. ואפילו מרבים לרבים אוסר ר"מ מכירה חלוטה דדרך בזיון הוא:

וחכ"א וכו' ממכר עולם. אפי' ליחיד ולכל תשמישין:

חוץ מארבעה דברים. אלו למרחץ וכו' ולבית המים לכביסה:

רבי יהודה אומר וכו'. ואין הלכה אלא כחכמים:

גמ' אמר ר' יוחנן לית כאן. רישא דמתני' קשיא ליה ולית כאן לאוקמה דמה אנן קיימין אם כר"מ כדגריס במתני' קשיא הא ר"מ קאמר בסיפא אין מוכרין כלל לבה"כ אלא על תנאי ומשמע אפי' מרבים לרבים צריך תנאי והשתא אי רישא כר"מ היא מאי אריא מרבים ליחיד לא הא לרבים נמי תנאי בעינן ועוד מדקאמר מרבים ליחיד לא מפני שמורידו מקדושתו ומשמע הא מרבים לרבים מותר דבקדושתיה קאי וא"כ מה צורך להתנאי הרי בקדושתה עומדת ואי דלא גרסי' ר"מ בהרישא כמאן מוקמית לה אי כרבנן דר"מ דהסיפא הא לדידהו מוכרין אותו ממכר עולם וכו' וא"כ לשאר דברים מ"ש בין יחיד לרבים הא לא איכפת להו אם מורידו מקדושתו ופשיטא דכר' יהודה נמי לא אתיא וא"כ לית כאן וסמי הרישא דכמאן מוקמית לה:

תיפתר בס"ת. דברישא לא קתני בה"כ ומפרש לה דבס"ת מיירי ואין מוכרין מרבים ליחיד דמורידו מקדושתו שהיו רבים קורין בו ועכשיו הרי היא ליחיד ולפי שאין קורין אלא בעשרה:

מתני' ועוד אמר יהודה. משום דקאמר במתני' דלעיל מוכרין אותו לשם חצר והיינו שמוכרו בפי' לשם חצר אבל אם מוכרו בסתם הרי הוא בקדושתו הלכך קאמר ועוד אמר ר' יהודה בקדושת בה"כ:

אין מספידין לתוכו. דוקא הספד של יחיד אבל הספד של רבים כגון ת"ח שמת צריכין להתאסף ולהספידו בבה"כ שהוא גדול וראוי לכך מותר:

ואין מפשילין. גודלין ומפתילין וה"ה לכל שאר מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים והוא גדול וראוי לכך נקיט לה ולכה"ג:

ואין עושין אותו קפנדריא. לקצר הילוכו דרך בה"כ. לשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלומר בעוד שאני מקיף שורות בתים אקצר דרכי להכנס ולצאת כאן:

מפני עגמת נפש. שיזכרו ימי בניינו ויתנו לב לבנותו אם יוכלו או יבקשו עליו רחמים שיזכו לבנותו לפיכך אין אסור אלא לתלוש ולהאכיל לבהמה או לאבדם לגמרי אבל לתלוש ולהניחם במקומם מותר דאיכא עגמת נפש:

גמ' הדא דאת אמר. בית הכנסת שחרב אין עושין בתוכו דברים הללו ומשמע דבחרב הוא דקפדינן שלא יעשה אותו קפנדריא וכיוצא בו שלא יהא נראה כמזלזל בקדושתו הואיל וחרב הוא ובבנוי ליכא קפידא כל כך דיודעין הן שאינו מזלזל בו אלא לפי שעה הצריכה לכך הוא עושה והיינו בבה"כ של יחיד דמיהת איכא ביה צד קדושה אבל בבה"כ של רבים אפילו הוא בנוי ויודעין שאינו עושה זה לזלזל בו אעפ"כ אסור דאית ביה קדושה טפי ואין להשתמש בו תשמישי הדיוט:

מיקל לנשייא. היה מקלל להנשים השוטחות בגדיהן על מקום אויר דבי מדרשא לפי שנראה כמבזה קדושתיה:

נכנס. לבה"כ על מנת שלא לעשותו קפדריא אלא להתפלל ולקרות ולשנות בתוכו מותר לעשותו בקפנדריא ולצאת בפתח המקצר הלוכו:

תני. בתוספתא ספ"ב:

לחכמים ולתלמידיהם. שעושין בהן תשמישי צרכן:

מיקבלין בגו כנישתא. יהיו נוהגין לקבל אורחים ולהניחם בבה"כ וכהאי דר' אימי דלקמיה:

לספרייא. מלמדי תינוקות שהם יושבים בבה"כ אם יבא אצליכם בר נש מלכלך באורייתא כלומר אפילו אינו בעל תורה הרבה אלא כמי שהוא מוטבל במקצת ויודע מעט בתורה תהיו מקבלין אותו אצליכם לו ולחמריה ולבגדיו לפי שמותר לכם כל תשמישי הדיוט בו ולפיכך תוכלו לקבל אף להיודע מעט ויכול ללמוד שם מה שיודע:

משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה. היה מכבס ידיו ורגליו ממקום קיבוץ המים שבחצר הבה"כ. גורנה מקום האסיפה שאוספין בו מים כעין אסיפת הגורן וא"ל אסור לך שדבר הזה תשמיש הדיוט הוא ולמחר ראה אותו האיש לר' ברכיה שעושה כן וא"ל רבי לך שרי ולי אסור והשיב לו הן כדאמר ריב"ל:

ההן פרוורה. זהו החדר שבחצר לפני הבה"כ ודבוק בבניינו. בסוף מסכת חלה כקונה בפרוור שבירושלים. ומהו מיעבר בגווה ולעשות קפנדריא דרך שם:

מה דשרי. מה הדבר אם מותר הוא הואיל ור' אבהו עשה כן וקאמר ר' זכריה לא היא דמדר' אבהו אין ראיה דהאי ספרא שישב שם עם התינוקות. אימתן הוה מטיל אימה על התינוקות ולא היה רוצה שיצאו משם ואם לא היה ר' אבוהו עובר דרך שם לא היה מניח להתנוקות להפנות ולצאת ומפני כבודו של רבי אבהו פינה אותם מלפניו לתת להם רשות ללכת לדרכם:

מתני' ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים. פ' כי תשא להודיע שיביאו שקליהם באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה דאמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וזהו ניסן כדאמרינן בפ"ק דר"ה דגמרינן שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לכל חדשי השנה:

מקדימין לשעבר. קורין בפרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח ואפילו חל ר"ח אדר בערב שבת מקדימין לשבת שעברה:

ומפסיקין לשבת אחרת. בשבת הבאה מפסיקין לקרות פרשת זכור עד שבת של אחריה כדי שתקרא פרשת זכור סמוך לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן:

גמ' צפה הקדוש ברוך הוא וכו'. לעיל בפרק קמא בהלכה ד':

חל. ראש חודש אדר להיות בערב שבת במה קורין כלומר באיזו שבת קורין שקלים אם בשבת שלעבר או בשבת שאחר ראש חודש ופליגי בה:

מסתכל ביה. כמתמיה על דבריו וא"ל מה את מסתכל בי אני אומר מפי השמועה ששמעתי מר' אבהו בשם רבי יוחנן ואת אמרת מן דיעה שלך ואתה מתמיה ומסתכל בי:

מתניתא מסייעא לדין וכו'. תרוייהו ברייתות בתוספתא פ"ג:

כל שחל הפורים להיות בתוכה וכו'. וא"כ קראו בזכור בשבת שלפניה שהיא שניה לשבת ראשונה של אחר ר"ח שקראו בה שקלים וזהו כר' אילא:

הגע עצמך שחל חמשה עשר. שהוא זמן קריאת מוקפין להיות בשבת וא"כ לקרות במגילת אסתר אין את יכול בשבת שהרי אין קורין בכתבי הקדש אלא מן המנחה ולמעלה כדאמרי' לעיל בשבת בר"פ כל כתבי והשתא קשיא ויקראו זכור בשבת זו שהוא לאחר פורים של העיירות:

א"ל כן אמר רב וכו' שתהא אזכרתן קודם לעשייתן. שלעולם צריך לקרות פ' זכור קודם קריאת המגילה שהיא ביום עשיית פורים ואם יקראו זכור בט"ו שחל בשבת הרי שקדמה קריאת המגילה לזכירה דהא תנינן בריש מכלתין כשחל י"ד בע"ש דהויא ט"ו בשבת קירין המוקפין עם העיירות בע"ש והשתא אי אפשר להן לקרות זכור בשבת שהוא ט"ו אלא מקדימין לשבת שלפני י"ד:

הגע עצמך שחל ארבעה עשר להיות בשבת. שקורין המוקפין למגילה למחר והרי שפיר שקדמה זכירה לעשייה שלהן וא"כ יקראו זכור באותה שבת:

ולא כבר איתותבת. המתני' בריש מכילתין בבבא זו דחל י"ד להיות בשבת דלית אפשר שתהא י"ד בשבת דא"כ צומא רבא בערובתא דשבת ואם אפשר והיינו אפילו אי אמרינן דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה לא היו משגיחין על הדחיות כדאמרינן שם מ"מ אין לקרות זכור באותה שבת דאכתי איחור הוא לעיירות שהן מקדימין וקורין המגילה עם הכפרים ביום הכניסה כדתנן שם כשחל י"ד בשבת ותהיה הזכירה מאוחרת לעשיה והלכך אין לקרות זכור אלא בשבת שלפניה:

אין מפסיקין בין פורים לפרה. אלא בשבת שלאחר הפורים קורין בפרה:

אמר ר' לוי. משמיה דנפשיה דלא כהאי דר' בא בשם ר' חייה בר אשי דקאמר אין מפסיקין בין פורים לפרה אלא סימניהון דאילין ד' פרשתא כהאי דתנינן בד' כוסות של פסח בין הכוסות הללו וכו' בין השלישי לרביעי לא ישתה שלא יפסיק בכוס אחר ביניהן כך בין פרשה שלישית שהוא פרה לבין הרביעית שהוא פרשת החדש לא יפסיק ביניהן בשבת אחרת אבל בין הראשונה לשניה ובין שניה לשלישית מפסיקין לפעמים לפי היום שחל ר"ח להיות בו:

בשניה זכור. בין כשחל ר"ח אדר להיות בשבת ובין חל להיות בתוך השבת והאי כגווניה והאי כגווניה שאם חל להיות בשבת הוי האי שניה שניה ממש ואם חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור:

בשלישית פרה אדומה. כדי להזהיר ישראל לטהר עצמם שיעשו פסחיהם בטהרה ואיזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה וכשחל ר"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לר"ח ניסן כדי לסמוך אזהרת טהרת טמאי מתים לפסח:

ברביעית. החדש הזה לכם. שבת פרשת הפסח:

בחמישית חוזרין לכסדרן. היינו לסדר ההפטרות שעד הנה מפטירין מעין הד' פרשיות. בפ' שקלים בן שבע שנים יואש במלכו. בזכור פקדתי את אשר עשה לך עמלק. בפרה וזרקתי עליכם מים טהורים. בפרשת החדש בראשון באחד לחדש מכאן ואילך חוזרין להפטיר מעין פרשת היום:

לכל מפסיקין וכו'. כלומר לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל י"ט. וכן ביה"כ אבל בר"ח וחנוכה הך הפסקה להפטרה היא שמפטירין בשל ר"ח ובשל חנוכה:

שהיא טהרתן של ישראל. ומה שנשרפה הפרה בשני בניסן מפני שאז לא היה אפשר להקדימה דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד ובאחד בניסן היא שהוקם המשכן:

ירמיה ספרא וכו'. גרסי' להא בפרק תפלת השחר ולעיל בתענית בפ"ד בהלכה א' וכן להא דיצחק סחורה עד סוף הלכה וע"ש:

מתני' בפסח קורין בפ' מועדות שבתורת כהנים. שור או כשב או עז. והאידנא נהוג עלמא למקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא וזהו סימן על ח' ימים שבגולה. בראשון משכו וקחו לכם בשני שור או כשב בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח האמור במדבר בשביעי בשלח פרעה ושירת הים שאמרו בני ישראל באותו יום באחרון של פסח כל הבכור. ומפטירין ביום ראשון בפסח גלגל ובשני פסח יאשיהו ובי"ט האחרון וידבר דוד ולמחר עוד היום בנוב לעמוד:

בעצרת שבעה שבועות וכו'. והאידנא ביום הראשון בחדש השלישי ומפטיר במרכבה וביום השני שבעה שבועות ומפטיר בחבקוק:

בראש השנה וכו'. והאידנא בראשון וה' פקד את שרה ומפטיר בחנה שגם היא נפקדה בר"ה וביום שני העקידה ומפטיר הבן יקיר לי אפרים וביה"כ באחרי מות ומפטיר כה אמר ה' רם ונשא דכתיב ביה ענין תשובה ותענית וכתיב ביה לקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יה"כ. ובמנחה בפ' עריות ומפטיר ביונה שבו ענין תשובה וצעקה ובי"ט הראשון של חג וכן בשני לדידן בפ' מועדות שבת"כ שור או כשב ומפטיר בראשון הנה יום בא לה' מפני שכתוב בו לחוג את חג הסוכות ובשני למפטיר ויקהלו אל המלך שלמה לפי שאותה אסיפה היתה בחג:

ובשאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. וביום השני וכו' ובי"ט האחרון כל הבכור ומפטיר ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטיר ויהי אחרי מות משה. ובשבת שחל להיות בחול המועד בין בפסח ובין בסוכות קורין פרשת ראה אתה אומר אלי ומפטיר בפסח העצמות היבישות ובסוכות ביום בא גוג שכן מסורת בידינו דתחיית המתים עתידה להיות בפסח ומלחמות גוג ומגוג בסוכות:

גמ' ובעצרת שבעה שבועות אית תניי תני בחדש השלישי וכו'. כדנהיגינן האידנא:

שאין העולם עומד אלא על הקרבנות. ולפיכך קורין וחוזרין ושונין למחר מה שקראו אתמול כסדר כל ימות החג:

תמן תנינן. בפ"ק דאבות וגרסי' לכל הא עד סוף הלכה לעיל בפ"ד דתענית בסוף הלכה ב' וע"ש:

מתני' בחנוכ' בנשיאים. דהוי נמי חנוכת המזבח. ויש במדרש פסיקתא שמלאכת המשכן לשלמה בכ"ה בכסליו. וכן בבית שני כשגברו החשמונאים על היונים ונצחום ובאו וטהרו את המזבח היתה חנוכת המזבח בכ"ה בכסליו:

בפורים ויבא עמלק. לפי שהמן היה מזרע עמלק ואע"ג שאין בה אלא ט' פסוקים וקי"ל שאין פוחתין מעשרה פסוקים לקרות בתורה היכא דסליק עניינא שאני:

במעמדות במעשה בראשית. שבשביל הקרבנות נתקיימו שמים וארץ וסדר קריאתן מפורש לעיל בפ"ד דתענית:

בתעניות. שגוזרין הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות אם בחקתי תלכו וגו' והקללות להודיע שעל עסקי החטא באה פורעניות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרתם. והאידנא נהגו ע"פ מסכת סופרים לקרות ויחל:

אין מפסיקין בקללות. דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואלו היה מפסיק נראה שהוא קץ בתוכחה. א"נ לפי שהיה צריך האחר לברך כדנהגינין האידנא שכל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה ואין מברכין על הפורעניות אותה ברכה של התורה. אלא היכי עביד כשבא לקרות הקללות מתחיל בפסוקים שלפניהם ומסיים באותן של אחריהן:

קורין כסדרן. בסדר פרשה של אותו שבוע:

ואין עולין להן מן החשבון. דכשיגיע שבת חוזרין וקורין מה שקראו בשני ובחמישי ובשבת במנחה:

שנאמר וידבר משה. את מועדי ה' אל בני ישראל. והלא כל המצות כולן אמרן משה לישראל ולמה הוצרך ליכתב כאן וידבר משה אלא ללמד שמצותן שיהו קורין בכל אחד ואחד מהמועדות מענין אותו המועד בזמנו:

גמ' קוצים קוצים. פיסקי פיסקי שנראה שהוא קץ בהן ואינו רוצה לקרות כולן:

לא מטעם הזה אלא זה שהוא עומד וכו'. ואם יהא מפסיק בתוכן יהיה חתימתו של זה ופתיחתו שלזה שלא בדבר טוב:

אילין ארורייה. הקללות מהו שזה הקוראן והוא אחד דוקא כדתנן ואם צריך הוא לברך לפניהן ולאחריהן וא"ל אין לך טעון וכו' לפרשה בפני עצמה אלא אלו הקללות שבת"כ ושבמשנה תורה ולפי שבימיהם לא היו נוהגין להיות כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה אלא זה שהוא פותח בסדר הפרשה כולה היה מברך לפניה וזה שהוא חותם היה מברך לאחריה והיינו דקאמר אין לך טעון וכו' שלאלו תקנו ברכה לפניהן ולאחריהן ופותחין בדבר טוב ומסיימין בדבר טוב והברכות תיקנו להיכירא שהן בפני עצמן:

ועבדין כן. אם עושין כן לברך על פרשה בפני עצמה לפניה ולאחריה וא"ל ועדיין את מסופק לזו כל השירות וכו' להיכירא שהן ענין בפני עצמן:

אני לא שמעתי. מזה אבל נראין הדברים בעשרת הדברות שיטענו ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן שבהן נתפרסם מתן תורה:

תומנתי פסוקי אחרייא. שמנה פסוקים אחרונים שבמשנה תורה מן וימת שם משה וגו' טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן:

ופריך וכי בלא כך אין הפותח והחותם וכו'. והרי אלו הפסוקים חתימת כל הפרשה הן ולמה הוצרך לומר ולאחריהן:

לכן צריכה ר"ח שחל להיות בשבת. לא נצרכה אלא לכך שאם אירע חתימת התורה בשבת ראש חודש והאידנא לא משכחת לה אלא בימים הקדמונים בא"י כדאמרינן בבבלי פרקין דף כ"ט בבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין ושפיר משכחת לה שמסיימין התורה באיזו שבת ר"ח והאחרון הוא קורא בשל ר"ח וכך היה בימיהם לא כמו דנהגינין האידנא שהמפטיר קורא בשל ר"ח והשתא קמ"ל דאע"פ שזה הקורא בהשמונה פסוקים האחרונים שבתורה אינו החותם בעניינו של יום שהרי זה של אחריו קורא בשל ר"ח וחותם אפ"ה אותן השמונה פסוקים טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן ומפני שהן כענין בפ"ע אי למ"ד יהושע כתבן ואי למ"ד משה כתבן ובשינוי:

שירת הלוים. שהיו אומרים במוספי דשבתא. שירת האזינו כדאמרינן בפ"ד דר"ה וחולקין אותה לששה פרקים פרק א' לשבת אחת וחוזרין חלילה והסימן על ששה קריאות הללו הזי"ו ל"ך. האזינו. זכור. ירכיבהו. וירא. לולי. כי ידין:

אריח ע"ג לבינה וכו'. חצי שורה מכאן וחציה מכאן ותחתיה שורה שלימה ותחתיה חצי שורה וכו' וכן כולה:

עשרת בני המן ומלכי כנען. ביהושע:

אריח ע"ג אריח וכו'. כלומר כל השורות שלפניהן ושלאחריהן שורה שלימה ע"ג שלימה והן נכתבין ארית ע"ג אריח:

דכל בנין דהוא כן לא קאים. ושלא תהא תקומה למפלתן:

מאי כדון. לאיזה דבר נאמר זה אם למצוה לכתחלה או לעיכוב:

בנפיחה. בנשימה אחת. איש ועשרת בני המן עמהן:

איש בראש דפא. בשורה מימין ואת בסיפא משמאל נמצא איש בראש הדף כולו ואת האחרון בסוף הדף:

שכן הוא שניץ ונחת. נשמט וירד לשחת:

כהדין קינטרה. משקל הכבד הנופל בבת אחת לארץ:

ואינו עולה להם מן החשבון. קתני במתני' אית תניי תני וכו':

פותח ורואה. המקום שצריך לקרות וגולל התורה ומברך. שלא יהו אומרים הברכה כתובה בתורה:

פותח ורואה ומברך. וא"צ לגוללו אלא מטה פניו לצד שמאל ומברך:

ומה טעמא. שכן מצינו דכתיב ובפתחו וגו' וכתיב בתריה עזרא וגו' אחר שפתחו מיד ויברך:

הגדול. ודריש במה גידלו היום:

בשם המפורש. שאמר את השם ככתבו:

בברכה גידלו. כדדריש ר' סימון שהחזירו את הגדולה של הקב"ה ליושנה וכדר' פינחס:

משה התקין מטביעה של תפלה. לאו מטבע של כולה תפלה קאמר דאנשי כנסת הגדולה הן הן שתקנוה אלא כלומר מה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא בתפלה משה תקן למטבע זו בתחלה כדכתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד:

לזה נאה לקרות גבור. כלומר ודאי גבור נאה לקרותו אף עכשיו שזהו גבורתו שהוא רואה חרבן ביתו ושותק אבל הנורא לא אמר לפי שאין נורא אלא ע"י בית המקדש ועכשיו אין נורא:

ולמה לא אמר גבור. וכי אם בניו מסורין בקולרין היכן הוא גבורתו אבל הנורא אמר שנוראותיו נראו אף עכשיו בכבשן האש שעשה בימינו:

ובשר ודם יש בו כח וכו'. בתמיה וכי היאך ירמיה ודניאל עשו קצבה לפחות ולמעט משבחיו יתברך לפי דעתם:

ואינם מחניפין לו. לומר כן לפי הזמן שהיו עומדים בו שהן יודעין דרכיו יתברך ב"ה:

הדרן עלך בני העיר