מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בית שמאי אומרים נזיר. דס"ל לב"ש אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר אדעתא דליהוי נזיר קאמר וכי הדר ואמר מן הגרוגרות ומן הדבילה מיהדר הוא דבעי הדר ביה ולא מצי הדר ביה ואפילו הוא בתוך כדי דיבור דסבירא להו הקדש בטעות שמיה הקדש ולא שייך ביה שאלה ולא חזרה והוא הדין בנזיר דכתיב ביה קדוש יהיה הלכך הוי נזיר:

ובית הלל. סברי יש שאלה בהקדש הלכך לא הוי נזיר ומיהו נדור הוי ואסור בגרוגרות ודבילה:

אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב"ש לא אמרו. דנזיר הוי דאף לב"ש אינו נזיר אלא עד שיאמר הרי הן עלי קרבן ולפי שזכר קרבן שהוא שייך בנזיר הוי נזיר:

גמ' משום שהוציא נזירות מפיו. ותו לא מצי הדר ביה כדפרישית במתני':

משום כינוי כינויין. דלא יהא גרוגרות ודבילה דקאמר אלא ככינוי כינויין לנזירות דאמרי ב"ש בפרקין דלעיל כינוי כינויין אסורין ובתוספתא ריש פ"ב גריס הכי בהדיא ב"ש אומרין כינוי כינויין אסורין כיצד אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה כלומר דודאי ליוצא מן הגפן נתכוין וגרוגרות ודבילה לכינוי הוא דקאמר:

קרייא מסייע לר"ל. דכמו שמצינו שהמקרא קורא לאשכול תירוש אע"פ שעדיין באשכול הוא קורא אותו תירוש לכינוי וכן בני אדם קורין גרוגרות תירוש ומשום כינוי כינויין. א"נ דדרך קושיא הוא על דקאמר מסייע לר"ל והא תורה קורא לאשכול תירוש ומה ראיה היא זה למה שקורין לגרוגרות תירוש ומשני משום כינוי כינויין:

מה נפק מביניהון. מטעמייהו דר' יוחנן ור"ל:

אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה. כלו' כששואלין אותו למאי נתכונת והוא אומר שדעתו היה לגרוגרות ולדבילה ולא נתכוין אלא לאסור מהן דלטעמיה דרבי יוחנן הוי נזיר לבית שמאי דכיון שאמר כבר הריני נזיר אין בדבריו אחרונים כלום דלחזור הוא נתכוין ולשאול על נזירותו ולא מצי הדר ביה:

על דעתיה דר"ל. דקסבר טעמייהו דב"ש משום כינוי שהוא מכנה ליין בשם גרוגרות ודבילה והכא כיון שגילה דעתו ואמר דלשם גרוגרות ודבילה עצמן נתכוין לא הוי נזיר:

הריני נזיר מן הככר. נמי איכא בינייהו אליבא דב"ש לרבי יוחנן נזיר הוא הואיל ובתחלת דבריו אמר הריני נזיר ולר"ל דקסבר משום כינוי מן הככר לא אמר כלום דאפילו לכינוי כינויין לא נחשב ולא הוי נזיר:

דתנינן תמן. במנחות הרי עלי מנחה מן השעורין ואין מנחת נדבה באה שעורין יביא מן החטין ומוקמינן לה התם כב"ש דאמרי תפוס לשון ראשון וכדמפרש ר"ל טעמא לפי שהוציא מנחה מתוך פיו ונתחייב במנחה הוגנת וכי הדר ואמר מן השעורין למיהדר הוא דבעי ולא מצי הדר ביה וקשיא דר"ל אדר"ל דהתם קאמר משום שהוציא מנחה מתוך פיו והכא הוא אומר אכין דטעמייהו דב"ש משום כינוי כינויין ולא משום שהוציא נזירות מתוך פיו:

אית ליה הכין. לר"ל אית ליה לתרווייהו משום שהוציא נזירות מתוך פיו ומשום כינוי כינויין והא דקאמר הכא טעמא משום כינויי כינויין ה"ק דלא צריכת להאי טעמא דבלאו הכי משום כינוי כינויין איכא:

תדע לך שהוא כן. דבעלמא היכא דליכא משום כינויי כינויין אית ליה טעמא משום שהוציא נזירות מתוך פיו:

דתנינן. במתני' דלקמן אמר אמרה פרה זו הריני נזירה וכו' הרי זה נזיר כלום אמרה אמרת וכי תאמר התם דאמרה פרה הריני נזירה אלא ודאי טעמא משום שהוא הוציא נזירות מתוך פיו וכא נמי אית ליה גם להאי טעמא:

כל הלשונות משמשין לשון נזירות. כדמפרש לקמיה וכולן משום נזירות ומשום קרבן שייכא בהו והכל הולך אחר החתום אם אמר א' מן הלשונות הללו ואמר הריני נזיר ה"ז נזיר ואם אמר הרי עלי קרבן ה"ז נדר:

חוץ מלשון קרבן. דלא שייכא בנזירות וכן איפכא דלא שייכא לשון נזירות בנדר ואם אמר מתחילה הרי עלי קרבן תו לא חיילא עליה משום נזירות וכן אם אמר הריני נזיר תו לא חיילא עליה משום קרבן:

אהן מנוע. זה לשון מנוע משמש לשתי הלשונות והילכך אזלינן בתר אסוקי מילתיה אם לקרבן או לנזיר וחדא מינייהו נקט וה"ה לאינך:

אהן אשכול אית ביה נזירות ואית ביה קרבן. ונפקא מינה אם לא אסיק למילתיה למאי הוא דנתכוין מטילין אותו לחומרא דתרווייהו כדמפרש ואזיל אם אמר על אשכול כלוי אני ממנו ואם בא לאכלו אומרים לו לדמים הוא קדוש כלומר דסובל בו נמי קדושת דמים וחל עליו איסור וצריך לפדותו:

פדיו. פדאוהו ובא לאוכלו אומרים לו לא נזיר אתה דשייך ביה גם איסור נזירות וכשאמר כלוי אני ממנו לשם נזירות נתכוין והוי נזיר:

כל הלשונות משמשין לשון חילול. לענין פדיון הקדש:

חוץ מלשון תמורה. שאינו נתפס הפדיון אם אמר זו תמורת זו וכן איפכא דלא שייכא לשון חילול בתמורה:

זו מחוללת על זו אינה תמורה. שאין בהמת הקדש תמימה יוצאה לחולין ותמורה נמי לא הוי דאין חילול לשון תמורה וכדתנן במתני' פ"ה דתמורה:

נתפשה בדמים. נתפסה בהמה האחרת בקדושת בדק הבית שהוא קדושת דמים משום דכל הני נמי לשון חילול הן ויצא ההקדש לחולין שקדשי בדק הבית נפדין אפילו תמימין:

תמורה זו. על קדשי בדק הבית לא נתפסה בדמים דאין תמורה לשון חילול ותמורה נמי לא הויא דאין קדשי בדק הבית עושין תמורה:

תני רבי הושעי'. ופליג על לשון חליפי דהוי כמו תמורה ובקדשי בדקי הבית לא אמר כלום:

אהן משמש. חוזר לפרש טעמא להא דאמרן מפני שכל אלו הלשונות משמשין לשניהם:

אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה. ומטילין אותו לחומרא כדמפרש ואזיל:

קדשי המזבח גרסינן. שקדם הקדשן את מומן ואמר על בהמה אחרת הרי זו תחת זו ודוקא קדם הקדשן את מומן אבל אם מומן קדם להקדשן לא חייל עלייה קדושת הגוף למזבח אלא קדושת דמים בעלמא כדתנן פ"י דחולין ופ"ב דבכורות:

בא להקריב תמימה. אם בא להקריב בהמה האחרת בעודה תמימה אומרין לו לדמים קדשה משום דהשתא שייכא נמי לשון חילול על אותן קדשי מזבח שהרי הוממו ונפדין וחלה קדושת דמים של זו על האחרת:

בא נוכל בעל מום. כלומר שרוצה להמתין עד שתומם זו ולפדותה ולאכלה:

אומרים לו לתמורה קדשה. שהרי קדשי מזבח היא וחל תמורה על זו שלשון תחת נמי תמורה הוא וצריך להקריבה בעודה תמימה וגם ליתן דמים לבדק הבית:

והיה וגו'. כדכתיב קרא:

אמר רבי יצחק בר"א. לא היא דבהא לא אמרינן הואיל ותחת משמש שתי לשונות דחיילא נמי תמורה עליה דמכיון שהוא יודע שכל המימר לוקה כדתנן בריש תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אף הוא לא עלת על דעתו להמיר אלא אמרינן לא נתכוין כי אם לשם חילול דשייכא בה דהא הקדש בעל מום היא ומסתמא לא עבר אלאו דלא ימיר:

כל הלשונות משמשין לשון ערכין וכו'. ערכין כמו שהוא קצוב בתורה דמים שמין אותו כעבד כמפורש בפרק קמא דערכין:

ערכו עלי. כלומר אם אמר שנתכוון באלו הלשונות לערכין נותן ערכו הקצוב לפי שניו ואם אמר לדמיו נתכוין נותן דמיו:

אהן. לשון שום משמש לשניהן וה"ה לאינך ואהן אדם כולל לשניהן ונתפס בו לשון ערכין ולשון דמים כפי מהי שהוא ומטילין אותו לחומרא כדמפרש ואזיל אם אמר על אדם שומו עלי ולא פירש למה נתכוין אם היה נאה אומרין לשם דמים נתכוין ונותן דמיו אם הן יותר מכדי ערכו הקצוב ואם היה כעור ואינו שוה כ"כ לדמים נותן ערכו הקצוב:

ב"ש אומרים נדור ונזיר. לפרושי מתני' מהדר לב"ש נדור מן הגרוגרות ודבילה הוא ונזיר משום שהוציא בפה לשון נזירות ולב"ה לא אמר כלום לא לנדר ולא לנזיר משום דלא נדר כדרך הנודרין ואפי' מן הגרוגרות ודבילה אינו נדור:

מתני' אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני. בבבלי מפרש לה הכי מי שהיתה פרתו רבוצה ואינה רוצה לעמוד ואמר פרה זו כסבורה היא שלא תעמוד ואומרת בלבה הריני נזירה אם עומדת אני ואני אומר הריני נזיר ממנה אם לא תעמוד וכן דלת נעולה שאינה יכולה להפתח ואמר סבורה דלת זו שלא אפתחנה ואומרת הריני נזירה אם נפתחת אני (וכתב הרמב"ם בפי' המשנה זה הלשון על דרך העברה כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים כשקשה עליו המלאכה בהם אומר נשבר זה הדבר שהוא לא יתפעל) ואני אומר הר"נ ממנה אם לא תפתח ואח"כ עמדה פרה זו מאליה או שהעמידוה אחרים ולא העמידה הוא וכן הדלת נפתחה מאליה או בא אחר ופתחה ולא פתחה הוא:

ב"ש אומרים נזיר. דאזלי לטעמייהו דאמרי בנודר מן הגרוגרות ומן הדבילה שהוא נזיר אע"פ שאין נזירות מהן וה"נ אע"פ שאין נזירות מן הבהמה ומן הדלת ה"ז נזיר ואע"פ שהבהמה עמדה והדלת נפתחה לא היתה דעתו אלא שיעמידנה או שיפתחנה בעצמו:

וב"ה אומרים. לדבריהם דב"ש לדידן אפילו אם לא עמדה כלל לא הוי נזיר מפני שנדר שלא כדרך הנודרים שאין נזירות מן הבהמה ומן הדלת אלא לדידכו דאמריתו שאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני לזיר אדעתא דליהוי נזיר קאמר אודו לן מיהת היכא שעמדה מאליה או אחרים העמידוה דלא הוי נזיר שהרי הוא אמר אם לא תעמוד והרי עמדה:

אמר רבי יהודה. לא נחלקו ב"ש וב"ה לענין נזירות דלא הוי נזיר לא נחלקו אלא באומר בלבי היה שתהיה בהמה זו קרבן בשעה שאמרתי שאהיה נזיר ממנה אם לא תעמוד דב"ש סברי הואיל ולא העמידה הוא הוי קרבן וב"ה סברי הואיל ועמדה אינה קרבן וכ' הרמב"ם בפי' המשנה וכמו כן דמי הדלת יהיו קרבן:

גמ' ראו מה אמר העכו"ם הזה הרי זה נזיר. שמעתי מפי העכו"ם שאמר הריני נזיר:

הוה דמר. וכן הוה שחקרנו אתר העכו"ם שאמר הריני נזיר:

מאחר שאין עכו"ם נוזרים נזיר. כלומר בהא פשיטא לן דמאחר שהוא יודע שאין העכו"ם נוזרים בנזירות ומה היה לו להזכיר אמירת העכו"ם אלא שנתכוין לנדור בנזירות וה"ז נזיר:

לא אמר. מהו אם שאלנו את העכו"ם ולא אמר כלום מי אמרינן דאפ"ה הוי נזיר הואיל ויצאת נזירות מפיו:

נשמעינה. לזה מהמתני':

כלום אמרת. הפרה אלא משום שהוציא נזירות מפיו דעתו היתה לקבל עליו נזירות וה"נ כן והוי נזיר:

ראה ישראל עובר. בהא אמרינן איפכא דאם לא אמר כלום זה ישראל העובר הוי נזיר דמאחר שישראל נוזרים בנזיר וזה לא אמר כלום ודאי לא היה דעתו אלא לקבל עליו נזירות וה"ז נזיר:

הוה דמר. אלא הא קא מיבעיא לן אם הכי הוה שאמר זה הישראל העובר הריני נזיר מהו:

אפילו כן כנזיר. מי אמרינן אפילו הכי הוי נזיר דנתכוין להיות נזיר כמו זה או אינו אלא כשונה דבריו בעלמא ראו שזה קבל עליו נזירות ואמר הריני נזיר ולא נתכוין להזיר כמוהו:

כך אני אומר. ופשיט לה דלאו כלום הוא דמאחר שישראל נוזרים אינו אלא כקורא בתורה דרך לימוד והזכיר נזיר נזיק וכן הכא שלא נתכוין אלא לשנות דבריו של זה:

בלשון אשה. שאמר הריני נזירה לשון נקיבה אם נתפס הוא בנזיר:

תמן אמרין הא נזירה איעבר. כשרואין נזיר אומרין הא נזירה עובר לפנינו ושייך שפיר גם לשון נקבה בנזיר:

בלשון איש. שאמרה הריני נזיר. כו' ל"ג:

כל עצמו. של נזירות קרוי בלשון זכר בתורה דכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור ואע"פ שבכתוב נאמר ג"כ אשה כתיב כי יפליא לשון זכר ונתפסת ג"כ בלשון איש:

עד שתעמוד הפרה. בעיא היא אם בעינן לב"ש עד שתעמוד הפרה ותפתח הדלת כמשמעות לשונו שאומר אם עומדת אם נפתח:

נשמעינה. ממתני' דלקמן בפ"ה גבי היו מהלכין בדרך וא' בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני ואחד אמר שאין זה פלוני ואחד אמר שאחד מכם נזיר כו' בית שמאי אומרים כלן נזירין ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ומקשינן מי שלא נתקיימו דבריו ס"ד ומפרשינן התם כיני קתני במתניתין מי שנתקיימו דבריו ולשון הפוך הוא:

מלה דלא קברת ברה. כלומר זו המלה כמו האומרת אם כך וכך לא תקבור בנה שאינה רוצה לומר שתקבור בנה ואומרת לשון הפוך ולדוגמא בעלמא נקט דלא נתקיימו דבריו כמו מי שנתקיימו דבריו וה"נ הא דקאמר אם עומדת היא לשון הפוך הוא שאמרה תהא נזירה ולא תעמוד וכיון שהוציא זה מפיו נזירות הוי נזיר וא"כ אפילו לא עמדה פרה ולא נפתח הדלת הוי נזיר:

ב"ש אומרים נדור ונזור. לרבי יהודה דמתניתין מפרש כמו במתני' דלעיל:

מתני' מעשה באשה אחת. בבבלי מפרש חסורי מחסרא וה"ק אם היה שיכור ואמר הריני נזיר ממנו אינו נזיר שלא היתה דעתו אלא לאסור אותו הכוס עליו בלבד וכי היכי דלא ליתי ליה כוס אחרינא אמר הריני נזיר ומעשה נמי באשה אחת שכורת כו' והכי מפרשינן לה בגמרא:

גמ' מתני' בשאינו יכול. כלו' רישא דמתניתין מיירי בשאינו רגיל לשתות ולהיות שיכור ואין דרך להפציר לאדם כזה הילכך אמרינן דלנזירות נתכוין אבל אם יכול הוא ורגיל לשתות ולהיות שיכור הדא הוא דתנינן כלומר ע"ז קאי המעשה וחסורי מחסרא היא המתני' ומשום דבאדם שיכור אמרינן דדעתו היה שלא להפצירו ביותר ואמר להו מילתא דפסיקא ולא נתכוין אלא מזה הכוס וכאומר הרי עני קרבן זה הכוס:

אפילו לשון קרבן אינו. כלומר דמפרש המתני' דה"ק כאומר הרי הוא עלי קרבן אבל באמת אינו אסור אפי' מאותו הכוס דאינו יכול לקבוע קרבן בלשון נזירות:

מתני' הרי זה נזיר ואסור בכולן. ובהא כ"ע מודו מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

הרי זה אסור. דיין ותגלחת וטומאה האסורין בנזיר הניזר מאחד מהן אסור בכלן:

ור"ש מתיר. דקסבר אינו נזיר עד שיזיר מכלן:

או מפני שאני קובר את המתים. וצריך אני להטפל בהן ה"ז מותר דהוי בכלל נדרי שגגות והוא אחד מארבעה נדרים שהתירו חכמים:

ור"ש אוסר. דסבר ארבעה נדרים שהתירו חכמים צריכים שאלה לחכם ואין הלכה כר"ש בהני תרי בבי דמתני':

גמ' מתני' דר"מ היא. דקתני ה"ז אסור בכלן אע"פ שהתנה לשתות יין ולהטמא למתים וטעמא משום שלא כפל תנאו שלא אמר ואם לא אהיה מותר לשתות יין איני נזיר וכרבי מאיר דאמר בפ"ג דקידושין כל תנאי שאינו כפול אינו תנאי:

תמן דברי הכל היא. על כינויין שהוזכרו בריש פ"ק קאי כלומר ולא תיקשי לך דמוקמינן התם בשהזכיר הכינויין ואח"כ אומר שעל מנת כן אמרם אם תופס אחד מהן נזירות תחול עליו נזירות ואם לאו לא תחול עליו נזירות והתם אע"פ שכפל בתנאו לאו כלום הוא ואפילו לר"מ אומרים לו שמור ושמעת משום שהוציא בלשון שהנזירות חלה ולא הזכיר שום תנאי בשעת הנדר אבל הכא מתחלה על מנת כן אמר הריני נזיר אלא דטעמא משום דלא כפל בתנאו הוא וכרבי מאיר:

מתני' דרבי מאיר ורבי יהודה בן תימא. כלומר דמוקמינן מתני' או כרבי מאיר וטעמא משום דלא כפל בתנאו הוא או כר"י בן תימא וטעמא משום דדברים שאינו יכול לקיימן בתנאי הוא כדלקמיה:

אמר רבי זעירא. טעמא דת"ק מפרש דקאמר אינו גט תדע לך שעילה היה רוצה לגרש כלומר עילה הוא מבקש בגירושין ולבטל הגט שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד ולקיים תנאו:

מכיון שתלאה. כלומר אדרבא מה"ט אמרינן דהוי גט דמכיון שתלאה בדברים כאלו אינו אלא כמפליגה בדברים בעלמא וכמי שנתקיים התנאי בגט הוא דלאו תנאי הוא כלל. וה"נ במתני' דיודע הוא שאי אפשר לנזיר לשתות ביין וליטמא למתים אינו אלא כמפליג בדברים ולא לתנאי נתכוין ואסור בכלן:

מתני' דר"ש. לשון שאלה הוא אם רישא דמתני' כר"ש נמי אתיא דהא אמר במס' מנחות גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החטין ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים דאין מנחת נדבה באה מן השעורין ובמתני' נמי הרי לא התנדב כדרך המתנדבין בנזיר ואפילו הכי קתני אסור בכלן ודלא כרבי שמעון היא או אפילו כרבי שמעון אתייא:

שנייא היא. הכא ואפילו ר"ש מודי בה שהרי שייר תגלחת לאסור עליו וכדרך המתנדבין קרינן ביה והא דאסור בכלן טעמא מכיון שחל עליו נזירות לתגלחת חלה על כלן:

רבי ירמיה בעי. על זה אם דטעמא משום ששייר בתגלחת וקאמרת אפילו ר"ש מודה ברישא א"כ אמור דבתרה המציעתא יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ורבי שמעון מתיר והא הכא הרי שייר תגלחת וטומאה מה שקבל עליו ואפילו הכי ר"ש פוטרו מנזירות:

שנייא היא. הכא דמשום פתיחת נדר הוא מפני שיכול לומר אלו הייתי יודע שהנזיר אסור ביין לא הייתי נודר כלל והוי כמו נדר ופתחו עמו דלא הוי נדר:

אם משום פתיחת נדר. אם כן אמור דבתרה הסיפא יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי שאיני יכול לחיות אלא ביין והרי נדר ופתחו עמו ואמאי ר"ש אוסר:

ר"ש אומר אינו פתיחת נדר. כלומר בהא הוא דפליגי לרבנן הוי כפתיחת נדר ולרבי שמעון אינו פתיחת נדר דכיון שידע שהנזיר אסור ביין לנדר גמור נתכוין ודבריו אינו כלום דאף על פי שלבו אנסו שסבור שיתירו לו והוי כנדרי שגגות אפ"ה שאלת חכם הוא דצריך ולא הוי כנדר ופתחו עמו:

למה. טעמא דרבנן מפרש מפני מה הוי פתיחת נדר מפני שהוא כתולה נדרו בחייו שאינו יכול לחיות בלא יין ואין לך פתח גדול מזה ומותר בלא שאלת חכם:

ניחא לשתות יין. ליטמא למתים מאי תולה נדרו בחייו איכא. ומשני דמיירי שאומנתו להיות קובר מתים ולטפל בהם בשכר ונמי כתולה נדרו בחייו הוא:

מתני' הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. קבל עליו נזירות ועוד קבל עליו להביא קרבנות על נזיר אחר שחייב בהם בשעת תגלחת אחר שנשלם הנזירות ובא חבירו גם הוא ואמר כן:

אם היו פקחין. כל אחד פוטר את חבירו מקרבנותיו ואע"פ שבשעה שנדר הראשון לגלח נזיר אכתי לא הוי השני נזיר משום דה"ק אי משכתנא דהוי נזיר אגלחיה:

ואם לאו. שאין להם פקחות זה יכל א' וא' הביא קרבנותיו לעצמו צריך כל א' לגלח לנזיר אחר ולהביא קרבנותיו תחתיו:

גמ' ובעי הש"ס אהן. ואני מה את עבד לה. זה לשון ואני לחוד אם שמע חבירו ואמר ואני ותו לא מה את עושה ללשון זה:

ואני על כל דיבורו. מי נימא דעל כל דיבורו קאי או על חצי דיבורו בלבד וכדמפרש ואזיל דאם תעבדינה ואני על כל דיבורו אמר ואני נזיר כלומר ואני נזיר גם כן כמותך הכל כפי שאמרת ולגלח נזיר אחר אבל אם תעבדינה על חצי דיבורו ואמר הריני נזיר כלומר דהוי כמי שלא אמר אלא הריני נזיר ועל חצי דבורו הראשון קאי ולא להיות מגלח לאחר ומהו:

הדא אמרה. לאו אתני דבית רבי קאי אלא מדקאמר אין תעבדינה ואני על חצי דיבורו אמר הריני נזיר וא"צ לגלח נזיר אחר ומשמע דפשיטא ליה דעל חצי דבורו הראשון קאי ולא על השני ואם כן זאת אומרת אם אחר אמר הריני נזיר מאה יום ושמע זה ואמר ואני זה נזיר ק' יום וזה השני לא נזר אלא לשלשים יום דאני אפלגיה דדיבורא קמא קאי עד שיאמר הריני כמותו או כיוצא בו:

אם גילח יום שלשים יצא. כלומר אם גלח לעצמו ביום ל' כדין נזיר יצא ואין צריך לגלח נזיר אחר דמכיון שמתחלה לא אמר אלא חצי נזיר הוי כמי שאמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר דדינו שמביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה ואותו נזיר הוא משלים קרבנותיו והכא שהוא אומר אח"כ הריני נזיר הוי כמשלים הוא קרבנותיו ובזה שמביא קרבנותיו לעצמו יצא:

מתני' אמרה כן. ממת ני' נמי שמענו זה דקתני אם היו פקחין מגלחין זה את זה הא לעצמן לא. כלומר לעצמן בלבד אינן יוצאין דצריכין נמי לגלח זה את זה וטעמא מפני שכל א' אמר מתחילה הריני נזיר ונתחייב בשביל קרבנות עצמו וכי הדר ואמר עלי לגלח נזיר נתחייב ג"כ בשביל אחר הא אם אמר מתחלה הרי עלי לגלח חצי נזיר והדר אמר הריני נזיר אם הביא קרבנותיו לעצמו יצא דאל"כ לישמעינן במתני' רבותא טפי:

ניחא. ופריך אמתני' ניחא דהשני בא לגלח את הראשון דבשעה שנזר השני כבר נזר הראשון וקאי קמיה ומסתמא אסיק אדעתיה לגלח בשביל זה אלא ראשון מגלח את השני אמאי והא כשאמר הראשון אכתי לא נזר השני ולא אסיק אדעתיה לקבל עליו בשביל זה:

זאת אומרת שאדם קובע עליו קרבן נזיר ועתיד ליזור. אפילו על שעתיד ליזור וה"נ בשביל זה שעתיד ליזור ומעיקרא אסיק אדעתיה אי משכחנא למי שהוא נזיר אביא קרבנותיו:

תלת. מילי שמענו ממתני':

הדא אמרה אם גילח לעצמו יצא. כלומר פעמים שהוא יצא כדתני ר"ח דלעיל ודייקינן הכי ממתני':

הדא אמרה שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות. אפילו מה שעתיד ליזור אחר כך כדאמרן:

הדא אמרה שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות שלא מדעתו. וזה נמי שמענו ממתני' דאין צריך דעתו של זה שקובע עליו קרבנות:

אם גילח עצמו יצא ל"ג לה וכן הא דלקמן ועתיד ליזור וטעות המדפיס אגב שיטפא דלעיל היא:

אבל אינו מפרישו. מילתא באפי נפשה היא כלומר דוקא קובע הוא עליו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו להקריב בשבילו אלא מדעתו של זה:

אמר הרי עלי קרבן נזיר בשעה שנזר סתם. כלומר הא ודאי פשיטא לן אם קבע קרבן בשביל נזיר אחר סתם שלא פירש שעתיד ליזור אח"כ:

מגלח. הוא בין בשביל שנזיר מכבר ובין בשביל נזיר שעתיד ליזור כדאמרינן לעיל דמסיק אדעתיה אי משכחנא למי שהוא נזיר אביא קרבנותיו:

פירש. אם אמר בפירוש בשעת הקביעות בשביל נזיר שעתיד ליזור מאי וקאמר הש"ס דאתיא כהדא דבעי רבי לוי. בפרק הכותב גבי המתנה על נכסי אשתו וא"ל דו"ד אין לי בנכסייך ואם כתב לה כן אחר שנשאת ופורש בנכסייך העתידין ליפול ליך מאי אם מהני ופשטינן לה התם ויש אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם ולא מהני סילוקו להתנות בדבר שאינו בעולם כ"א דוקא בעודה ארוסה הוא דמהני כמפורש שם וה"נ אם פירש בהדיא לקבוע בשביל דבר שלא בעולם לאו כלום הוא:

מתני' זה מגלח נזיר שלם כו' דברי ר' מאיר. ר"מ לטעמיה דס"ל תפוס לשון ראשון וכי אמר הרי עלי לגלח תגלחת שלימה קאמר וכי הדר קאמר חצי נזיר לאו כל כמיניה למיהדר ביה אפילו תוך כדי דיבור ורבנן סברי נדר ופתחו עמו הוא והוי כאומר חצי קרבנות של נזיר עלי שאינו חייב אלא החצי והלכה כחכמים:

גמ' בסתם חלוקין שאמר הרי עלי חצי נזיר סתם ולא פירש מה החצי:

מה. דמה אנן מקיימין המתני' אם באומר כל חצי ראש כלומר שפירש החצי על ראש הנזיר ואמר חצי גילוח הנזיר עלי כ"ע מודים שהוא מביא כל הקרבנות משלם דלא אשכחן נזירות לפלגא ואם באומר חצי חובה של קרבן נזיר עלי כ"ע מודים שהוא מביא חצי קרבנות הנזיר דבקרבנות שייך שפיר החצי אלא ע"כ כן אנן קיימין באומר חצי סתם ופליגי ר"מ ורבנן במה היתה כוונתו לר"מ כאומר חצי הראש והלכך מגלח נזיר שלם ולחכמים כאומר חצי חובה:

אשכח אמר קלת וחומרת. נמצאת למד קולא וחומרא קולא אליבא דר"מ וחומרא אליבא דרבנן וכלומר דאע"ג דחזינן בפלוגתייהו ר"מ מחמיר וחכמים מקילין מ"מ מצינו לפעמים איפכא דודאי אם שנים אמרו הרי עלי לגלח חצי בזה ר"מ מחמיר וחכמים מקילין אלא שאם אחד לבד אמר הרי עלי לגלח חצי בזה הוי קולא לר"מ דאמר חצי הראש הוא וא"כ מביא קרבן שלם בשביל זה:

מביא קרבן אחד. כלומר בקרבן אחד שמחויב הנזיר יוצא זה:

שכן הנזיר מגלח עליו קרבן שלם. שכן יוצא זה הנזיר בקרבן שלם שקבל עליו זה הנודר בשבילו ואינו צריך יותר:

ע"ד דרבנן. אבל לרבנן דסברי חצי חובה הוא דאמר ולא קבל עליו הנודר אלא חצי קרבן הנזיר:

מביא קרבן ומחצה חצי חובת יחיד. כלומר זה הנזיר צריך להביא קרבן שלם שהרי אינו יוצא בחצי נדבתו של זה כיון שאינו קרבן שלם וזה הנודר צריך להביא חצי חובת יחיד של זה שקבל עליו ונמצא מביאין קרבן ומחצה בין שניהם:

מתני' ונולד לו בן ה"ז נזיר. דבלשון בני אדם לא מיקרי בן אלא זכר ולא נקבה וטומטום ואנדרוגינוס:

ולד. מקרי אפי' נקבה וטומטום ואנדרוגינס בכלל:

גמ' בת לא כלום. כלומר פשיטא דאינו נזיר דהא בן קאמר ולא צריכה לאשמעינן אלא אגב טומטום ואנדרוגינס נקטה דצריכה היא ולאשמעינן שאינו נזיר כלל ואפילו לרבי שמעון דאמר במתניתין דלקמן ספק נזירות להחמיר דוקא אם ספק בן קיימא או לא הוא דקאמר אבל טומטום ואנדרוגינס לא שלא היה דעתו אלא לבן ודאי:

מתני' הפילה אשתו. ולא ידע אי בר קיימא הוא אי נפל הוא אינו נזיר ומפרש בגמרא דמתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא וכי אמר כשיהיה לי ולד על ולד ודאי קאמר:

ר' שמעון. סבר ספק נזירות להחמיר הלכך צריך להיות נזיר מספק ומתנה ואומר אם בן קיימא הוא הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ומגלח ומביא קרבנותיו לסוף שלשים יום ובלא תנאי לא היה יכול להביא קרבן מספק ואין הלכה כר"ש:

חזרה וילדה ה"ז נזיר שהרי לא נהג נזירות מחמת הנפל ועכשיו שילדה ולד של קיימא חלה נזירות ולדברי ר"ש צריך לחזור ולהתנות דשמא הראשון היה ולד של קיימא:

גמ' וחש לומר שמא בן קיימא הוא. אמאי אינו נזיר ניחוש לחומרא שמא בן קיימא הוא:

דאמר ספק נזירות מותר. כדקתני בתוספתא דפרקין בהדיא ר' יהודה פוטר ששגגת נזירות מותרת:

א"ל ר"ל גרסינן לא אמר ר' יהודה אלא בסוף. כדמפרש לקמיה אבל בתחילה אף ר' יהודה מודה ומתני' בתחילה הוא:

אמר רבי שמואל בר רב יצחק איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי אהן הוא בתחלה. דאם הוא מסופק אם נזר אם לא זהו בתחלה ואפי' ר' יהודה מודה דמחמרינן ביה להיות עכ"פ נזיר אחת. ול"ג הכא כ"ע מודיי ואגב שטפא דלקמן הוא:

אם מ' ואם נ' אהן בסוף. ואם הוא מסופק אם ארבעים יום או נ' נזר כלומר אם הרבה ואם מעט זהו בסוף ובהא ר' יהודה אמר להקל וחפשת את המועט:

איתפלגון ר' חייה בר בא ור' שמואל בר רב יצחק. בהא דלקמן וכ"ע ר' חייא ור' שמואל מודים בהא דאמרן דזהו בתחילה וזהו בסוף:

מה פליגין. באם מסופק הוא אם אחת נזר ואם שתים דר' חייא מדמי לה כבסוף שהרי אחת הוא נזיר ודאי ועל השניה קאמר ר' יהודה דדנין אותו להקל ור' שמואל מדמי לה כבתחילה דהואיל והשני' נזירות בפני עצמה היא הוי ליה כמסופק אם נזר כלל או לא:

ר' מנא. קאמר דאם הוא מסופק אם אחת או שתים צריכה לר' שמואל מיבעיא ליה דהוא גופיה ספוקי מספקא ליה למאי מדמינן לה:

הוא כבתחילה הוא כבסוף. כלומר דאפשר לדמות לה לכבתחילה כדאמרן ואפשר נמי לדמות לכבסוף דהא עכ"פ נזיר אחת הוא והשניה הוי ספק אם יהיה עוד נזיר והוי כמו מ' או נ':

מתני' הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. מי שקבל עליו נזירות סתם ועוד קבל עליו נזירות אחרת כשיהיה לו בן:

משלים את שלו. תחלה ומגלח ומביא קרבן ואחר כך מונה את של בנו:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל עליו תחלה נזירות בנו:

מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל עליו נזירות בנו תחלה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות של בנו ואח"כ משלים את שלו:

גמ' ר' יוסי בעי. מי שאמר הריני נזיר לשלשים יום אלו וחזר ואמר הריני נזיר לשלשים יום אלו עצמן מהו מי אמרינן הואיל ואמר שיהא נזיר עוד על השלשים אלו עצמן עולין לו אלו השלשים לשתי נזירות ויגלח תגלחת אחת לבסוף ויביא שתי קרבנות נזיר דלא דמיא לאומר הריני נזיר ונזיר דמונה שתי נזירות דהתם אמרינן מסתמא היתה דעתו על שתי נזירות דאמר ונזיר עוד פעם אחרת אבל הכא מכיון שאמר ולשלשים אלו על השלשים עצמן שאמר מתחלה לא נתכוין אלא בשביל להביא שתי קרבנות נזיר על אלו השלשים ולא להיות מונה שתי נזירות או דילמא לא אמרינן שיהו אלו השלשים עולין לו לשתיהם אלא מונה שתים ומגלח ומביא קרבן על כל או"א כמו האומר הריני נזיר ונזיר:

ולא מתניתא היא. הא ממתני' נוכל לפשוט בעיא דר' יוסי דאין עולין לו לשתיהן דהא קתני בסיפא הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו:

אלא אפילו אשתו יושבת על המשבר. כלומר מי לא עסקינן שאפי' אשתו יושבת על המשבר בשעה שאמר כן ובודאי תלד היום ואפ"ה לא אמרינן הואיל ונולד הבן ביום שהתחיל נזירותו וחלין שתי הנזירות כאחת יהיו עולין לו הנזירות לשתיהן ואח"כ יגלח עליהן אלא דצריך להניח את שלו ומונה נזירות אחרת בשביל בנו והכא נמי אין אלו השלשים עולין לו לשתים כאחת וצריך למנות שתי נזירות:

א"ל נזירותו לנזירות בני. מדמית לה בתמיה דשאני במתני' דהיכי ס"ד שתהא נזירותו עולה ג"כ בשביל נזירות בנו דנזירות אחריתא היא שקבל עליו ועוד דנהי דאשתו יושבת על המשבר אכתי לא ידע אם תלד היום ומסתמא בשעה שנזר לשתי נזירות נתכוין אבל הכא קמיבעיא לן אם שתי הנזירות שלו חלין כא' אם עולין לו לשתיהן:

לא דמיא אלא אמר הריני נזיר מכבר ונזיר לאחר כ' יום. כלומר נזירותו ונזירת בנו לא דמיא אלא להא אם אמר הריני נזיר מעכשיו ונזיר לאחר כ' יום דמונה נזירות של עכשיו מיד ומגלח אחר שלשים וחוזר ומונה אח"כ שלשים יום הנזירות שקבל עליו אחר העשרים וה"נ בנזירותו ובנזירת בנו דכיון שאמר הריני נזיר חלה עליו מיד וכשנולד לו בן מפסיק שלו למנות של בנו שאמר מתחילה וחוזר אח"כ להשלים שלו:

השלים נזירותו. ארישא דמתני' קאי הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמשלים את שלו ואח"כ מונה של בנו וקאמרי דלעולם אין נזירות בנו חלה עליו עד שתהא קרבן מגלח כלומר עד שיביא קרבן ויהא מגלח ולמחרתו מתחיל למנות נזירות של בנו:

נזיר שניטמא. כלומר דדמיא לנזיר טהור שנטמא שצריך לגלח בשביעי ולהביא קרבן אחר יום הז' ואין שביעי שלו עולה למנין וכן הכא אין יום התגלחת עולה לו למנין:

מחלפה שיטתיה דר"י ב"ח תמן הוא אומר. דזהו ההפרש בין טמא מת שנזר לנזיר טהור שנטמא דטמא שנזר שביעי שלו עולה מן המנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות בו ביום אבל נזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה מן המנין אע"פ שטבל דלא חיילא עליה נזירות טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו כדתנן לקמן פ"ו תגלחת טומאה כיצד וכו':

וכא. והכא נמי לא כטמא מת שנזר הוא דהרי כמו טמא שנזר שאין הנזירות להשלמה אלא נזירות מתחלה היא וה"נ במתני' נזירות בנו הוי כמו נזירות בתחלה דנזירות אחריתא היא ואינה באה לשם השלמה וא"כ קשיא דתעלה לו יום התגלחת מן המנין כמו טמא שנזר:

ומשני דלא דמי דהרי לאו הוא טעמא דטמא מת שנזר ששביעי שלו עולה מן המנין אלא מפני שאינו זקוק לו להביא קרבן טומאה שאינו צריך להביא קרבן על טומאתו והלכך כיון שטבל וטהר מתחיל למנות מבו ביום:

ולא. וכן לאו הוא טעמא דנזיר טהור שנטמא שאין שביעי שלו עולה מן המנין אלא מפני שהוא זקוק להביא קרבן טומאה ולא חלה נזירות טהרה עליו עד יום השמיני שמביא קרבנותיו:

וכא. וה"נ בנזירות בנו הואיל והוא זקוק להביא קרבן אין השביעי שלו עולה מן המנין גרסינן דהרי זקוק להביא קרבן על נזירות שלו ועד שיביא קרבן ויגלח אינו מתחיל למנות של בנו. ושביעי דנקט הכא לאו דוקא דהא נזירות טהרה היא ואגב גררה דלעיל נסבה אלא כלומר יום התגלחת אין עולה לו מן המנין:

ניטמא בנזירות בנו. והוא עומד עדיין בתוך ימי נזירותו כמו בסיפא דמתני' שלא השלים עדיין לנזירות שלו:

והתרו בו משום נזירותו. בשעה שנטמא התרו בו אל תטמא משום נזירות שלך לוקה ואע"פ שעכשיו בנזירות בנו הוא ולא הזכירו נזירות בנו בהתראה משום דאכתי לא השלים נזירותו ושייכא שפיר התראה גם משום נזירות שלו:

הפריש קרבנותיו. על נזירות שלו ועדיין הוא עומד בנזירות בנו קדשו:

לא חשין. ואין חוששין בהא להדא דתני ר"ח ודריש קרבנו לה' על נזרו שיהא נזרו קודם לקרבנו אבל לא שיקדים להפריש קרבן קודם שהגיעו ימי נזירות שלו אלא דקדשו ואע"פ שעדיין לא הגיעו ימי נזירותו וטעמא דכחדא נזירות אריכתא היא:

ותקדם נזירותו לנזירת בנו. אסיפא דמתני' פריך דצריך להפסיק נזירותו כשנולד לו בן ואמאי ותקדים נזירות שלו ואע"ג שאמר מתחלה הריני נזיר לכשיהיה לי בן דלא כן א"ר אבהו האומר ה"ז עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום או הקדישה לקרבן אחר מכורה וקדושה דאכתי לא מטא זימנא לחול עלה קדושת עולה וה"נ כשאמר לכשיהיה לי בן כאומר על הבהמה שתקדיש לאחר זמן וכשאומר אח"כ ונזיר תקדים קדושת נזירות שלו דהא אכתי לא מטי זימנא דנזירות בנו:

אמרי. הכי השתא לאו הא דר' אבהו מיירי באומר הרי זו עולה ובהא הוא דאמר דמכיון שהקדישה לקדושה אחרת פקע קדושת עולה מינה:

דילמא באומר הרי עלי. בתמיה הא כיון דאמר הרי עלי עולה מחויב להביא עולה אחרת מכל מקום דכמאן דטעין אכתפיה דמי וה"נ האומר הרי אני כאומר עלי וכיון שאמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן מיד כשנולד לו בן מחויב לקיים דבריו ובמה שאמר אח"כ ונזיר אינו דוחה לנזירות בנו וצריך להפסיק נזירותו ולמנות של בנו:

תני ר"ח. האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו נזיר למאה יום מונה עשרים יום לנזירות מעכשיו ומפסיק וחוזר ומונה עוד שלשים יום לנזירות שקבל עליו אחר עשרים ומביא קרבן ומגלח וחוזר ומונה עוד שמנים להשלים למאה לנזירות הראשונה וכלומר שאינו מפסיד עשרים הראשונים דכיון דנשארו כדי תגלחת ויותר לא הפסידן:

מתני' נולד לו עד שבעים יום לא הפסיד כלום. לפי שכשהוא מפסיק נזירותו למנות נזירות בנו נשארו לו עדיין מנזירותו שלשים יום שהן כדי גידול שער ולפיכך אינו מפסיד כלום אלא מונה נזירות בנו ומגלח וחוזר להשלים נזירותו עד מאה יום ומגלח שהרי יש כאן בין תגלחת נזירות בנו לתגלחת נזירותו שלשים יום:

לאחר שבעים. ואם מנה יותר משבעים קודם שנולד לו הבן ועכשיו כשהפסיק נזירותו למנות של בנו וכשיגלח על נזירות בנו ובא להשלים נזירותו עד מאה יום נמצאו פחות משלשים יום בין תגלחת נזירות בנו לתגלחת נזירותו ואי אפשר להיות בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים יום ולפיכך הוא מפסיד כל אותן ימים שמנה אחר שבעים קודם שנולד לו הבן:

גמ' פשיטא שבסוף היום עולה לו ככולו. אם נולד הבן בסוף יום השבעים בהא פשיטא שכבר עברו כל השבעים ולמחרתו מתחיל למנות נזירות של בנו:

תחילת היום. אם נולד תחלת יום השבעים מהו שיעלה לו ככולו ואינו מתחיל למנות נזירות בנו עד יום המחרת או דילמא אמרינן יום שבעים עולה לכאן ולכאן ומתחיל למנות נזירות בנו מהיום ונ"מ שא"צ למנות בשביל נזירות בנו כי אם כ"ט יום וכשישלים נזירותו אח"כ יכול לגלח ביום המאה שהוא יום ל"א לתגלחת בנו:

ולא מתניתא היא. ולאו שמעינן לה ממתני' דאין יום שבעים עולה לכאן ולכאן דהא קתני נולד לאחר שבעים סותר ע' לאו אפי' מקצת כלומר אפי' נולד בתחלת יום שבעים ואחד סותר דאחר שבעים מיקרי ואי אמרת עולה לכאן ולכאן הרי נשארו שלשים יום כדי גידול שער בין תגלחת בנו לתגלחתו ואמאי סותר:

הדא אמרה שתחלת היום עולה לו ככולו. כלומר אפי' נולד בתחלת היום הוי כמו שעבר היום ומינה שמעינן נמי דאם נולד בתחלת יום שבעים שאינו עולה לכאן ולכאן:

נולד ביום שמנים סותר עשרה. לפרושי מתני' קאתי דהא דקתני סותר שבעים לאו דוקא אלא סותר עד שבעים קאמר ואותן הימים שמנה יותר משבעים הוא מפסיד ואם נולד הבן ביום שמנים לנזירותו סותר עשרה שלו וביום תשעים סותר עשרים לפי שצריך למנות אח"כ להשלמת נזירות שלשים יום כדי שיעור תגלחת כדפרישנא במתני':

השלים נזירותו. ולא הביא עדיין קרבנותיו:

ובא להשלים נזירות בנו. כלומר שנולד לו הבן ובא למנות נזירות בנו ולהשלימו וניטמא אם בתוך עשרה ימים הראשונים נטמא סותר את הכל אפילו לנזירות שלו דכחדא נזירות הויא:

בתוך עשרים ימים האחרונים. של נזירות בנו סותר ל'. מנזירות שלו ולקמן מפרש טעמא:

אינו סותר אלא שבע. לעולם אינו סותר מנזירות שלו אלא שבע כימי תגלחת טומאה:

מיסבר סבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש. כלומר דהא קיי"ל טומא' סותרת את הכל ותגלחת אינה סותרת אלא ל' יום כדתנן לקמן פ"ו והיינו דמקשה היכי סבר רבי יוחנן דע"כ מדמחלק בין נטמא בימים הראשונים או בכ' האחרוני' ש"מ דלאו טעמיה משום דכחדא נזירו' הויא ומשום דטומא' דסותרת אלא דטעמיה משום סתירת תער דהא צריך לגלח תגלחת טומאה וסותרת שלשים ואם כן קשה מ"ט ברישא סותר את הכל וכי סתירת תער כסתירת ממש של טומאה היא:

אין יסבור רבי יוחנן סתירת תער כסתירת ממש. כלומר דהיכי ס"ד דס"ל סתירת תער כסתירת טומאה דא"כ סוף סוף תיקשי לך האי קושיא גופה אמאי מחלק בין ימים הראשונים ובין האחרונים:

למה לי למימר. כלומר אמאי קאמר סותר לשלשים יום ויסתור את הכל מיבעיא ליה:

תיפתר. לאו אדברי רבי יוחנן קאי אלא כלומר דודאי דברי ר' יוחנן קשיא לן ובדין אם נטמא בימי נזירות בנו אם הוא סותר גם לנזירותו תיפתר דבכה"ג הוא סותר אם נולד הבן ביום שאינו ראוי להביא קרבן שעומד בסוף ימי נזירותו אבל עדיין לא השלים נזירותו ממש ובהא הוא דאמרינן דסותר את הכל דכיון שאינו ראוי להביא קרבן על נזירותו כחדא נזירות הויא:

הגע עצמך שנולד בלילה. דרך בעיא היא אם נולד הבן אחר שהשלים ימי נזירותו בלילה שלמחרתו הוא ראוי להביא קרבן ואם נמי כחדא נזירות משוית לה הואיל ועכשיו אינו ראוי להביא קרבן:

ראוי הוא. בהא ודאי לא אמרינן חדא נזירות הוא שהרי ראוי הוא להביא קרבן שכבר השלים נזירותו לגמרי אלא שהלילה הוא שגרם שאינו יכול להביא ואין לילה מחוסר זמן וכן בשבת:

השלים נזירותו. והביא קרבנו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן בשבת:

הרי אינו ראוי להביא קרבן. כלומר הרי אינו ראוי לגלח על קרבנו ואם כמי שלא הביא קרבן משוית ליה וקאמר ראוי הוא אלא שבת שגרמה וכמי שהשלים נזירותו לגמרי הוי:

השלים נזירותו. מילתא באנפי נפשה היא ולענין תגלחת קאמר אם השלים ימי נזירותו ולא הספיק לגלח על קרבנו כלומר שלא הביא עדיין קרבנו עד שנולד לו הבן מגלח תגלחת אחת בקרבן אחת לשניהן:

הפריש. כבר קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן בהא פלוגתא היא דחמן אמרין דאפ"ה מגלח תגלחת אחת לשתיהן ורבי יוחנן אמר דכיון שהפריש קרבנו כנזירות אחריתא היא ומגלח על נזירותו וחוזר ומגלח אחר שישלים נזירות בנו:

מתני'. ברייתא דלקמיה פליגא על רבי יוחנן:

הרי שהיה נזיר ומצורע. ונשלמו ימי צרעתו ביום השלמת ימי נזירותו:

אילו זה. המצורע היה מגלח להעברת שיער כמו הנזיר יפה הייתם אומרים:

אלא שהנזיר מגלח להעביר שיער. דשוב אין צריך לגדל שער ומצורע מגלח לגידול שער שהרי לאחר שבעה ימים צריך לגלח תגלחת שניה כדין מצורע:

לא תעלה לו לימי גמרו. שהן ימי חלוטו משום האי טעמא דקאמרת לא תעלה לו לימי ספרו בתמיה דלתגלחת ימי ספרו שהיא לאחר ז' ימים ששניהם להעביר שער דמכאן ואילך א"צ לגדל שערו ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו:

אלא שהנזיר מגלח לאחר זריקת דמים. כדכתיבי קראי ואת האיל יעשה וגו' וגלח וגו' וכדתנן לקמן פ"ו אבל מצורע מגלח לפני זריקת דמים שהרי ביום השביעי מגלח ומביא קרבנותיו ביום השמיני כדתנן פי"ד דנגעים:

לא תעלה לו. לא לימי גמרו ולא לימי ספרו כדקאמרת:

שניהן מגלחין לפני זריקת דמים. כלומר אלא תינח בנזיר טהור בנזיר טמא מה תאמר דהא שניהן מגלחין לפני זריקת דמים דנזיר שנטמא מגלח אחר טומאתו לפני זריקת דמים ותעלה לו לנזירו ולצרעתו. ובתוספתא גריס בהדיא לא תעלה לו בטהור ותעלה לו בטמא וכן בבבלי דף ס':

אלא שהנזיר מגלח לאחר ביאת מים. דצריך שיטבול מטומאתו ואח"כ מגלח כדתנן בפ"ו ומצורע מגלח לפני ביאת מים כדתנן בנגעים:

אמרו לו תקן הדבר. כלומר עכשיו תקנת הכל שלא תעלה לו לא לימי גמרו כו' ובין בנזיר טהור ובין בנזיר טמא:

הרי שהיה נזיר ומצורע. כלומר דבריך בנזיר ומצורע דלא תעלה לו כאחת אבל אם היה נזיר ונזיר ולא הספיק לגלח על הראשונה עד שמנה השניה וכגון בגוונא דמתני' שנולד לו הבן עד שלא גלח לנזירותו מאי וקאמר להו מגלח תגלחת. אחת על שתיהן וקשיא לרבי יוחנן:

פתר לה. רבי יוחנן דחלוקים הן חביריו על רבי שמעון בן יוחי וס"ל דמגלח וחוזר ומגלח:

סליק פירקא בס"ד