מתני' בן סורר ומורה. משיביא שתי שערות. והוא בן י"ג שנים ויום אחד דמקמי הכי אין השערות סימן אלא שומא:

עד שיקיף זקן. שיהא זקן מוקף שער סביב כולו:

התחתון. ומאי זקן דאמרו חכמים התחתון אמרו שיקיף שערו' סביבו' הגיד ולא העליון זקן ממש:

בן ולא איש. ומשהקיף זקן התחתון איש הוא ואע"ג דמקטנותו קרוי בן לא מצינו לחייביה מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל המצות הלכך חיוביה בתר הכי הוא והכי קאמר קרא כי יהיה לאיש בן בן הסמוך לגבורתו של איש דבתחלת אישותו חייביה קרא ומשהקיף זקן התחתון איש גמור הוא ולא הוי בכלל בן:

גמ' משיזיד. לשון בישול הוא משיתבשל זרעו ודריש ליה מדלא כתיב וכי ירשיע איש אלא למידרש נמי לשון בישול כדכתיב ויזד יעקב נזיד:

מאימתי הוא מזיד. מבשל ומזריע:

משתתפשט הכף. מקום הגבוה שעל הגיד וניכר בו סימנים משל לשופת קדירה אצל האש כשנתבשל זרע שבתוכה כבר השחירה הקדרה מבחוץ:

לא שיהא הבן אב. כדמפרש ואזיל שלא יהיה ראוי לקרותו אב:

מכיון שהוא ראוי לבא על אשה ולעברה הוי די ליה אב ולא בן. כבר הוה ליה אב ולא מיקרי בן והתורה אמרה בן ולא הראוי לקרותו אב:

כהאי דאמר ר' יסא וכו'. דמשעה שיכולה להתעבר ממנה וניכר עוברה והוא לאחר שלשה חדשים ראוי לקראותו אב:

אינן אלא שלש' חדשים בלבד. כצ"ל:

כל אילין מילייא לא מסתברא דלא חילופין. כל אלו הדברי' שנאמרו בבן סורר ומורה הם בהיפוך מן הסברא דמן הסברא היה לנו לומר בחילוף הדברים כדמפרש ואזיל וכדמסיק דאין לנו לומר אלא דגזירת הכתוב הן:

הוי אומר הבת. דבדין הוא יותר לחייב את הבת שאין דרכה בכך מן הבן שדרכו בכך:

הוי אומר גדול. כלומר הגדול ביותר מן הדין לחייבו יותר ממי שהוא קטן ממנו:

פטרה התורה את הגדול. ביותר משיקיף הזקן וחייבה את הקטן ממנו משיביא שתי שערות עד שיקיף:

הוי אומר הגונב משל אחרים. דזהו תרבות רעה ביותר:

ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת המלך. ואי את רשאי להרהר אחריו ולבקש טעמו של דבר:

מתני' טרטימר בשר. חצי מנה של בשר והוא שיהיה בשיל ולא בשיל כדרך שהליסטים אוכלין:

באיטלקי. שהוא יין המשובח וממשיך בתריה והוא דשתי ליה מזיג ולא מזיג:

ר' יוסי אומר וכו'. ואין הלכה כר' יוסי:

אכל בחבורת מצוה. בסעודה של מצוה:

אכל בעבור החדש. אע"ג דאין עולין לסעודה זו אלא בפת וקטנית בלבד ואיהו אסיק בשר ויין הואיל ובמצוה קעסיק לא ממשיך:

אכל מעשר שני בירושלם. כיון דכדרך מצותו הוא דכתיב במעשר שני בבקר ובצאן וביין ובשכר לא ממשיך:

נבילות וטריפות שקצים ורמשים דכתיב איננו שומע בקולנו. יצא זה שאפילו בקולו של המקום ברוך הוא אינו שומע:

דבר שהוא מצוה. לאתויי דבר שהוא מצוה מדרבנן כגון תנחומי אבלים דאי מרישא הוי אמינא חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלים קדשים או באכילת פסחים:

ודבר שהוא עבירה. לאתויי תענית ציבור שאסורו מד"ס:

אכל כל מאכל ולא אכל בשר. בהמה ואפי' אכל בשר עוף:

ואע"פ שאין ראיה לדבר. דדילמא ממאכל אחרינא נמי קרי ליה זולל ומיהו שלמה אהא אזהיר משום דממשיך טפי:

זכר לדבר. דבבשר מיקרי זולל וביין מקרי סובא:

גמ' עד שיאכלנו מהובהב. צלי ולא צלי ממש אלא כמהובהב על האש:

אכלו חי. בשר חי:

כלב הוא. מאכל כלב הוא ומקרה בעלמא הוא ולא אתי למימשך:

מבושל. לגמרי:

בר נש הוא. כלו' זו דרך מאכל ב"א הוא ואנן בעינן דרך שהגנבים וגזלנים אוכלין והלכך במבושל פטור:

אכלו הסוקים. הסחוסים וכן גידין הרכין עכשיו אבל סופן להקשות מהו אם כבשר הוי או לא ומייתי עלה פלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בפסחים אם נמנין עליהן או לא וגרסינן לסוגיא זו בפרק כיצד צולין:

איתפלגון. בעלמא ר"י ור"ל בהא דלקמיה:

דתנינן תמן. בפ' העור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר של ישוב וכו' ועור הראש של עגל הרך וכו' ופליגי לענין מאי הן כבשר:

לאיסור אכילה. כגון עור חזיר ועור חטוטרות של גמל הרכה דחשיב התם. וכן לענין טומאת נבילות אבל לענין מלקות לא הוי כבשר כיון שסופן להקשות:

משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה. כצ"ל וכן הוא בפסחים:

מחלפה שיטתי' וכו'. דתמן הוא עבד לה כבשר אע"פ. שסופן להקשות והכא לא עבד לה כבשר דקאמר אין נמנין עליהן:

שניי' היא תמן שהוא עור וסופו להקשות. כלומר אינו קשה אלא בסופו אבל עכשיו רך הוא ופריך כ"ש דקשיא ומה התם מיהת סופו להקשות כלומר עומד להקשות ביותר מן הגידין רכין ואת עבד ליה כבשר כאן בגידין שאין סופן להקשות כל כך כמו העור לא כ"ש דכבשר הוו:

טעמא דר' שמעון בן לקיש גרסינן וכן הוא שם:

הבשר לא גידים. ומגזירת הכתוב הוא ולא מטעמא דאין נחשבין כבשר:

בקולם. דכתיב בקולינו ומשמע דעבירה דהוי משום שאינו שומע בקולם:

יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים. דמצוה הוא דעביד:

אם הזכירוך לבולי. בפ"ב דמ"ק גרסינן לזה ולעיל מינה קאמר התם כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושותין ופחזין א"ר יוחנן אם הזכירוך לבולי יהא הירדן בעל גבולך. וראיתי פירושים בזה ואינן נוחין לי ונראה דאענין דלעיל קאי ובולי הם חבורת הפוחזין והריקים והם הזכירוך שתמנה בחבורתם תראה לברוח ולהפטר מהם עד שיהא הירדן בעל גבולך וכלומר הרחק מהם ואל תלך בדרך אתם ואפי' צריך אתה להתרחק עד הירדן והיינו נמי דקאמר עליה קובלין לרשות להפטר מבולי וכלומר קובלין בפני הרשות ואפי' במועד כדי להפטר מחבורת הפוחזין האלו ואיידו דשייכא לענינא דהכא מייתי לה ובס' המעריך ראיתי שהוא מפרש מלשון חשיבות ולומר אם יקראוך למלך ולשר תתרחק. ובאמת בולי מלשון חשיבות הוא וכן נמצא במקום אחר אבל הכא לא שייכא כלל ואפשר שעל שם שחבורת אנשים כאלו דרכן להתנהג בחשיבות בענין אכילה ושתיה מכנה אותם בלשון הזה ומ"מ עיקר הכונה נראה כמו שפירשתי וכן מוכח מדר' יוחנן קובלין לרשות להיפטר מהן:

ומלקט פירורין. מהנשאר מסעודת קידוש החודש שאכלו אמש בבית הכנסת ואכלן וכל זה כדי לחבב ולייקר להמתאספים בחבורת סעודת מצוה זו ואמר יהא חלקי עם אלו שאכלו כאן בלילה זו:

בקולם. בקולינו כתיב ומשמע דוקא בקולם הוא דאינו שומע:

מתני' גנב משל אביו ואכל ברשות אביו. אע"ג דשכיחא ליה לגנוב משל אביו הואיל דברשות אביו אכל בעיתא ליה שהוא מתפחד ומתבעת מאביו שמא ראנו ולא ממשיך:

גנב משל אחרים. לא שכיחא ליה שיכול לגנוב בכל עת משל אחרים ולא ממשיך:

עד שיגנוב משל אביו. דשכיחא ליה ויאכל ברשות אחרים דלא בטית ליה ובכה"ג ודאי אתי למימשך:

ומשל אמו. מנכסים שיש לה שאין לאביו רשות בהן כגון שנתן לה אחר נכסים במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהן ואין הלכה כר' יוסי ב"ר יהודה. אזהרה לגניבה הראשונה מנין לא תגנוב גרסי' והכי מייתי לה לקמן פרק אלו הן הנחנקין הלכה ב' ועל גונב נפשות קאי וקרי לה גניבה ראשונה שהיא הראשונ' שהזהירה התורה עלי' דלא תגנוב בגונב נפש הכתוב מדבר ולא תגנובו דפ' קדושים לגניבה שניה והיא גניבת ממון וס"ל דמכאן ג"כ אזהרה לגניבת בן סורר ומורה:

גמ' לא תגנובו וכו'. ברייתא בת"כ פ' קדושים:

למקט. להכעיסו על שעה אחת אע"פ שרוצה להחזיר לו אח"כ:

לא תגנוב את שלך מאחר הגנב. אע"פ שהוא גנב ממך לא תקח ממנו בגניבה ובהסתר שלא תראה כגנב אלא תבעהו לדין ותקח ממנו בפרהסיא:

עד שיגנוב מעות. ויקנה בהן בשר:

עד שיזלזל במעות לא שיזלזל המקח כדמפרש ואזיל:

מה אנן קיימין. כלומר דלא תימא לפרש שמזלזל במעות ונותן יותר מן השוה וכדמפרש אם בהוא אומר להמוכר הא לך חמשה דינרין ותן לי בשר מה ששוה שלשה דינרין שטיא הוא ואין זה נקרא מזלזל במעות אלא דרך שוטים הוא זה:

הא לך תלתא. ואם באומר הא לך תלתא דינרין ותן לי עבורן מה ששוה חמשה דינרין בר נש הוא כלומר הלא דרך בני אדם כן שרוצים לקנות המקח בזול אם יכולין להשיג ופשיטא שאין זה מזלזל במעות:

אלא כן אנן קיימין בהוא דאמר הא לך חמשה והב לי חמשה. כלומר שרואה שעכשיו שהבשר בזול ואינו משגיח על המעות ואומר הרי לך חמשה דינרין ותתן לי כפי מה שנותנין עכשיו בחמשה דינרין וזהו הנקרא' מזלזל במעות שמאחר שהוא רואה שהמקח בזול ונותנין הרבה מזלזל במעות הוא וקונה הרבה יותר מן הצורך:

הי דינו גנב. איזהו הנקרא גנב ואיזהו הנקרא גזלן ואיידי דאיירי בענינא דגניבה קאמר להא הכא:

גנב בפני עדים גנב. כלומר אפי' שלא גנב בהצנע אלא ראוהו עדים כל זמן שאינו בפני הבעלים גנב הוא נקרא ודינו כגנב לענין כפל ואם בפני הבעלים לקחו זהו הנקרא גזלן:

ר' זעירה בעי. הקשה על זה דאמאי קרית ליה גזלן אם לא לקחו אלא בפני הבעלים לבדן:

מעתה. כלומר אלא דאני אומר מעתה אפילו נתכון לגזילה ולבעליה שאם לא ירצה בעליו ליתנו יעמוד עליו בעצמו אע"פ כן אין זה גזלן הואיל ולא לקחו ממנו בפרהסיא כדלקמן:

והי דיני גזלן על דעתיה דר' זעיר'. אי הכי השתא דאפי' לוקח בפני הבעלים לאו גזלן הוא א"כ איזהו הנקרא גזלן לדידיה:

עד שיגזלנו. שיקח ממנו בפרהסיא בפני עשרה בני אדם:

בנין אב שבכולן. דממנו כמדין מהו הנקרא גזלן כדכתיב ויגזול את החנית וגו' ושם לקח ממנו בחזקה ובפרהסיא וגלה לנו הכתוב דבכה"ג קרוי גזלן:

מתני'. אם לא היתה אמו ראויה לאביו. שלא היתה דומה ושוה לו בקול במראה ובקומה דכתיב איננו שומע בקולנו ומדלא כתיב בקולינו ביו"ד ש"מ קול אחד לשניהם ומדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' ואפי' אין אמו ראויה לאביו. דברי ר' יהודה הוא דמפרש וכלומר דלא תימא ראויה ממש בעי ולאפוקי אם היתה אסורה לאביו דלא היא דהא סוף סוף אביו ואמו הן אלא בשוה לאביו קאמר כדפרישית במתני':

וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם. אמתני' דלעיל קאי דקאמר ר' יוסי בר' יהודה עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופריך והא הכל של אביו הם דמה שקנתה אשה קנה בעלה:

תיפתר בהאי גוונא. כגון שלקחה דיודין מיני מאכל של קדירה ועשתה שירותא וגנב מן הסעודה הראויה לאביו ולאמו דיודין קדירות ושפות הסיר תרגומו תפי דודא וכן בלשון המקרא בכיור או בדוד:

מתני'. גדם. ידו קטועה:

בננו זה. משמע שרואין אותו:

ולא חרשין. שאינן יודעין אם קבל דבריהם או לאו ואע"פ שרואין אח"כ שאינו מקיים מצותן מ"מ התורה אמרה איננו שומע בקולנו ואיכא להפוכי בזכותא ולמידרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע שצריך שישמעו שאומר איני מקבל מכם:

מתרין בו בפני שלשה. הכי קאמר מתרין בו בפני שנים שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד של ג' כדתנן בפ"ק מכות בשלשה דויסרו אותו האמור בבן סורר ומורה מנקות הוא דכתיב הכא בן סורר ומורה וכתיב התם והיה אם בן הכות הרשע:

זה הוא שלקה בפניכם. ואע"ג דמיבעי ליה למידרש זה ולא סומין הא נמי נפקא לן דאם איתא דלהך דרשא לחוד הוא דאתא לזה הוא שלקה בפניכם לכתוב בנינו הוא ומשמע הוא שלקה בפניכם ומדכתיב זה ש"מ תרתי:

גמ' כך אתה דורש בזקני בית דין שצריך שיהו מנוקין מכל מום:

מתני' ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. כיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא:

ואם משנגמר דינו ברח. הוי כגברא קטילא וחייב אפי' לאחר כמה שנים:

גמ' סוטה. אם רצה הבעל למחול על קינויו מוחל:

ובן סורר ומורה. אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין:

וזקן ממרא על פי בית דין. אם ירצו מוחלין לו:

ולא מתניתא היא. ומאי קמ"ל:

ולא מתני' היא. ומאי קמ"ל דהא קתני בסוטה פ"ד אמר בעלה איני משקה לא שותה ומשני דאי ממתני' סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה קמ"ל דאע"פ שנכתבה יכול למחול אבל דוקא בשלא נמחקה דאילו בשנמחקה לא בדא אמרו שיכול למחול מאחר שכבר נמחק השם:

אבל אם נגמר דינו. כגברא קטילא הוא ושוב אינן יכולין למחול:

הדא דתימר שלא להורגו. הוא דיכולין למחול אבל להחזירו לשררותו כבתחלה לא היו מחזירין אותו למקומו הראשון אע"פ שמחלו לו:

מה טעמא דבית שמאי. התם בסוטה קאי ואיידי דאיירי בהאי מתני' מייתי לה הכא וגרסינן להא בריש פ"ד שם דקתני שם במתני' דלעיל מתו בעליהן עד שלא שתו בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות ובית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה:

הבא לי בעלי ואני שותה. ואין העיכוב ממני:

החזירתה התורה לספיקה וספיקה לספיקה. כלומר דמדכתי' והביא האיש את אשתו וליכא א"כ בספיקה היא לעולם עומדת מאחר שאינה יכולה לשתות ולברר הספק ואם כן ספק כתובתה אם תטול או לא מחזירין ג"כ לספיקה:

וספיקה לחודיה. כלומר לעולם הספק במקומו ולחודיה קאי ומספק אין אתה יכול להוציא ממון והלכך אינה נוטלת כתובתה:

תמן תנינן. בכתובות פ"ט וגרסינן להא שם הלכה ז':

הפוגמת כתובתה. שהוא אומר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מכה:

תני הפוגמת. דוקא הפוגמת לא תפרע אלא בשבועה ולא הפוחתת שאומרת לא היתה כתובתי מתחילה אלא מנה דהיא נפרעת שלא בשבועה:

א"ר חנינא. פוגמת בא משא ומתן בינתים. כלומר דעכ"פ יש כאן הודאה במה שנשא ונתן לה והויא כמודה במקצת אלא דמיהת שבועה זו תקנת חכמים היא דמדאורייתא ליכא נשבע ונוטל והואיל ואיכא הודאה תקנו חכמים שלא תגבה אלא בשבועה אבל פוחתת לא בא משא ומתן ביניהם שהרי לדבריה לא נתן לה כלום אלא שפוחתת מעיקרא היא:

כמה דתימר תמן. במתני' התם ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ואי נימא נמי דאם עד אחד מעידה שהיא פחותה והבעל אומר התקבלת כל כתובתיך:

לא תפחות. כלומר לא תגבה כמו שהיא פוחתת ואומרת אלא בשבועה:

א"ר יוסי. שאני התם דבשעה שהוא מעיד שהיא נפרעת אין כאן הכחשה נגד העדים שבשטר אבל גבי פחותה לא מהימן עד אחד לחייבה שבועה שהרי השטר לפנינו בשני עדים ובשעה שזה מעיד שפחות הוא א"כ מכחיש את שנים ואין אחד מכחיש את שנים:

תני. תנינן התם והנפרעת שלא בפניו וכו' ופריך וכי נפרעי' מאדם שלא בפניו. בשטר שהריבי' אוכלת בו. וזכות הוא לפוטרו מן הריבית:

ובית דין גובין ריבית. בתמיה:

תיפתר שערב לו מעובד כוכבים. שהיה ערב לעובד כוכבים המלוה בשביל זה וכגון שהעובד כוכבים קבל עליו להפרע מן הלוה תחלה דאל"ה אסור דעובד כוכבים בתר ערבא אזיל וביקש מן הלוה ולא מצאו וגבה מזה הערב ועכשיו נפרע הוא מן הלוה:

אמר ר' הושעיה. הא קמ"ל שלא תאמר יעשה דין שני כלומר גניבה שניה תעשה עכשיו לדין ראשון ואם עוד יחזור ויקלקל יהא נסקל לפום כן צריך ר' יוחנן למתני לזה דאם מת אחד מהן בטל דינו לגמרי דהא לא הוי שמעינן ממתני':

והתני בתוספתא פ"ו דשבועות יורש וכו'. ואמאי גובה שלא בשבועה הא עכ"פ פגום הוא וכדתנן במתני' דלעיל:

בזה יפה כח הבן וכו'. וכדמסיק לקמן דבבנו לא תיקנו שבועה:

ונשבע שבועת יורש. כלומר אע"פ דשבועת פוגם שטרו אין הבן נשבע. מיהו שביעת היורש דעלמא ודאי נשבע הוא שבועה וכו' ושלא מצינו וכו' דאם היה נמצא פרוע הוא והלכך צריך לישבע שלא מצאתי:

מתניתא דב"ש. בתמיה האי ברייתא דהבן אינו נשבע בפוגם לא אזלא אלא כב"ש דב"ש אמרי בסוטה שמת בעלה נוטלת כתובתה אע"פ שאינה שותה דקסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסי' בחזקת בעל השטר והבאים להוציא ממנה עליהם להביא ראיה שזינתה וקס"ד דה"נ טעמא הוי הואיל והשטר בידו ובחזקתו הוא ואין אתה יכול להוציא מידו דעומד לגבות כגבוי דמי:

א"ר יוסי. לא דמיא דהתם טעמא דב"ש כדאמרינן לעיל שאין המניעה ממנה והיא אומרת הבא לי בעלי אבל הכא טעמא אחרינא איכא וכ"ע מודים בה שהרי בדין היה שאפילו אביו לא ישבע שהרי השטר בידו הוא אלא שתקנה תיקנו חכמים בפוגם את שטרו שישבע משום דאמרינן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק ובו הוא דתיקנו ולא בבנו דכיון דבבנו ליכא טעמא כי היכי דלידוק העמידו על דין תורה וגובה בלא שבועה:

נתחייב אביו שבועה. בעלמא קאי דהדין הוא מי שנתחייב שבועה בב"ד לגבות איזה ממון ומת אין בנו גובה לממון זה:

דלא כן מה אנן אמרין וכו'. כלומר דאי אמרת גובה וכי יש אדם מוריש שבועה לבניו הא בנו אינו יכול לישבע אלא ודאי אינו גובה:

הכין איתאמרת. ר' בא סבר לומר דאף בפוגם שטרו הדין כן ועל זה איתמר נמי האי מילתא דאם אביו פגם השטר בב"ד וא"כ כבר נתחייב שבועה ואם מת אין בנו גובה א"נ דרך שאלה היא אם הכין איתאמרת דאף פוגם שטרו בכלל:

רב חסדא בעי. הקשה על דברי ר' בא דאין סברא לומר לחלק כן וכי בשביל שזה הלך לשתי פסיעות לב"ד יהא נפסד בתמיה דהרי אם פגמו חוץ לב"ד את מודה לי דגובה ומפני שפגמו בב"ד אתה רוצה לומר שאינו גובה אלא לא היא דלא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא היכא דאביו נתחייב שבועה מן הדין אבל בפוגם שטרו כיון דבאביו גופיה אינה אלא מתקנת חכמים בעלמא לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה דבבנו לא תיקנו ולעולם גובה הוא בשבועת יורשין:

מתני' נידון על שם סופו. סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו מה שהורגל בו ואינו מוצא ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:

הנייה להן. שאין מוסיפין לחטוא:

הנייה לעולם. שקטה כל הארץ:

רע להן. שהיו מוסיפים זכיות:

ורעה לעולם. שהיו מגינין על הדור ומוכיחים להן:

יין ושינה לרשעים הנייה להן. כל זמן ששותין וישינים אינן חוטאין ואין מריעין לבריות:

ולצדיקים רע להן. שאינם עוסקים בתורה ורע לעולם שכשהן מתבטלין פורענות באה לעולם:

פיזור. שהן נפרדין זה מזה ואינן יכולין להועץ ולסייע זה את זה:

שקט לצדיקים הנייה להן והנייה לעולם. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

גמ' וסופו לשכח את תלמודו. כלומר שמחמת שמשבח ומהדר אחר לימודו והרגל הרגיל בו ואינו מוצא הורג את הנפשות לקחת ממונם. ויש לפותרו לשכח את תלמודו אלא דלא שייך כ"כ הכא:

ובלבד יין עם רוב שינה. הרבה יין הגורם רוב שינה הוא דרע לצדיקים אבל מעט ולישן ולנוח מעט טוב להן כדר' יונתן דישינים הן קימעא ומתוך כך דעתן מתיישבת ביותר לעסוק בתורה:

מתני' הבא במחתרת. שאמרה תורה יהרג נידון על שם סופו דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי אמר אי קאי לאפאי קטילנא ליה אמרה התורה הבא להרגך השכם להורגו:

אם יש לו דמים. כגון האב הבא במחתרת על הבן דבידוע שרחמי האב על הבן ולא בא על עסקי נפשות שאפי' הבן יעמוד עצמו להציל ממונו אין האב הורגו ואם הבן עמד עליו והרגו יש לו דמים דמתחייב על הריגתו:

חייב. האב כששבר את החבית לשלם כשאר מזיק:

אם אין לו דמים. בהריגתו כגון שאר כל האדם שניתן רשות לבעל הבית להרגו פטור מלשלם אם שבר את החבית משום דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שניצל פטור הוא מן התשלומין שכיון שמתחייב בנפשו הרי הוא כשאר מחויבי מיתות ב"ד דקי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין ואע"פ שאין נהרגין:

גמ' תני. ברייתא במכילתא פרשת משפטים והמקרא השלישי דבמשל חשיב התם ופרשו השמלה דמוציא שם רע דלאו שמלה ממש אלא דברים מחוורין כשמלה שיש עדים בדבר ומייתי האי ש"ס להברייתא בפ' נערה שנתפתתה הלכה ד':

על משענתו. נמי משל הוא דכי תעלה על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג עליו אלא מהו משענתו על בוריו כלומר שעמד על בוריו מחמת המכה ואע"פ שלאחר מכאן הכביד ומת פטור כדאמרינן בפ' הנשרפין:

אם זרחה השמש עליו. ג"כ משל הוא דללמדך אם ברור לך הדבר כשמש דיש לו שלום עמך ולא בא על עסקי נפשות יש לו דמים וההורגו נהרג עליו:

פעמים שהוא בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג. זה ג"כ ברייתא במכילתא בפסוק אם במחתרת וה"ג שם אם במחתרת וגו' ומהו זה ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג אתה אומר ספק שהוא בא לגנוב וספק להרוג או אינו אלא ספק לגנוב וספק שלא לגנוב אמרת אם כשיגנוב ודאי והרגו ה"ז חייב ק"ו זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב מכאן אתה דן על פיקוח נפש שגדולה שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה היה דוחה את הספק הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון ספק בא לגנוב ספק בא להרוג. ע"כ. וכלומר דברייתא זו פליגא אברייתא דלעיל דס"ל להאי תנא דיש לו דמים דקרא מיירי בהאי גוונא בספק אם זה בא לגנוב בלבד ולא על עסקי נפשות הוא בא או ספק שבא להרוג שוב אין אתה רשאי להרגו ויש לו דמים דמתחייב ההורגו אע"פ שאין ברור לו כשמש שיש לו שלום עמך ודריש כשמש לאידך גיסא אם ידוע לך בודאי שאין לו שלום עמך ועל עסקי נפשות הוא בא הרגהו ואם לאו אלא שספק הוא לך אל תהרגהו:

אתה אומר וכו'. כלומר אימא קרא מיירי אם הספק על הגניבה הוא אם בא לגנוב או לא בזה חייב ההורגו אבל אם יש אפי' איזה ספק שבא להרוג מותר להרגהו ועל זה מסיק דאי אפשר לומר כן דקרא למה לי הא אפי' בודאי יגנוב וכי אתה רשאי להרגו ק"ו על הספק ומכאן אתה דן על פיקוח נפש שהרי גדולה היא שפיכות דמים וכו' וא"כ פשיטא שהיא דוחה את הספק ומהיכי תיתי לומר שיהרגנו דאיצטריך קרא להכי הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון ראשון. וסוגיא דהכא חסרה במקצת ההעתקה ונשתבשה במקצת וכצ"ל פעמים שהוא בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג. כלומר שהוא ספק לך על מה הוא בא שפעמים יש לומר לגנוב ופעמים וכו' והן הן דברי המכילתא. או אינו אלא פעמים שבא לגנוב פעמים שלא לגנוב אמרת שאם בא לגנוב ודאי והרגו ההורג נהרג פעמים שהוא בא לגנוב נהרג בתמיה כלומר אם ספק הוא שאינו אלא לפעמים פשיטא שאינו נהרג:

חוץ למחתרת. כשעמד והלך לו לחוץ אסור להורגו ויש לו דמים אם הרגו ור"ש בן יוחאי פליג וס"ל דאפי' הלך לו לחוץ למחתרת ועמד בעל הבית עליו והרגו אין לו דמים:

לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו חמי ליה וכו'. כלומר כשזה רואה שהבעל הבית הולך אחריו ורוצה ליקח הממון ממנו יעמוד לנגדו ויהרגנו וא"כ אכתי דיניה כהבא להרגך הוא ואין לו דמים אם קדם בעל הבית והרגו:

רב הונא. נמי כרשב"י ס"ל ודריש ליה מכי יחם לבבו שזה הבעל הבית יחם לבבו על ממונו ואם ירצה לקחתו יעמוד הגנב לנגדו לפיכך אם קדם והרגו פטור:

כל דייתי עלי. במחתרת אני הורגו מפני שספק הוא לי אם בא על עסקי נפשות חוץ מחנניה בן שילא שיודע אני בו שלא יבא עלי אלא לקחת סעודתי וחפיצי ממני:

מכיון דאברי לביה עלוי. שלבו בריא עליו ונתן דעתו לעשות כזאת שוב אין זה במעלת חנניה בן שילא:

מתני' אלו שמצילין אותן. מן העבירה:

בנפשם. שניתן רשות לכל אדם להרגן כדי להצילן מן העבירה:

הרודף אחר חבירו להרגו. דכתיב אצל נערה המאורסה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ונערה המאורס' נפקא לן מדכתיב צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה מכלל דאם יש מושיע לה חייב להושיע לה בכל דבר שיכול להצילה ואפי' בנפשו של רודף אחריה:

ואחר הזכר. נפקא לן מדכתיב ולנער חסר ה"א זה זכר וה"ה לכל חייבי כריתות ומיתת ב"ד שבעריו' דיש בהן קלון ופגם לנרדף מצילין אותן בנפשן דכתיב חטא מות חטא אלו חייבי כריתות מות אלו חייבי מיתות ב"ד:

אבל הרודף אחר הבהמה. אע"פ שדומה לעריות:

והמחלל את השבת והעובד עובדי כוכבים. אע"פ ששניהם כופרים בעיקר:

אין מצילין אותן בנפשן. וכ"ש שאר חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאינן של עריות שאין מצילין בנפשן ואין מותר להרגו כלל עד שיעברו עבירה בעדים ויהיו חייבים מיתה בב"ד:

גמ' אחר כל שאר עבירות שבתורה. עריות של חייבי כריתות ומיתות ב"ד לאפוקי עריות דחייבי לאוין כדמסיק:

נעשה המעשה. כבר אסור להרגו אלא אם יש עדים מביאין אותו לב"ד:

אם יש שם מושיעים. בדבר אחר וכגון שיכול להציל באחד מאבריו אין מצילין אותו בנפשו:

אם אמרה הנח לו. לפי שהיא מתפחדת שמא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו כדמפרש ואזיל שסוף סוף אם יראה שרוצין למחות בידו יהרגנה:

פשיטא דא מילתא רוצח ששיבר את הכלים. אחר רציחתו או שהזיק איזה דבר שחייב לשלם שאע"פ שמתחייב בנפשו הוא אין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד אלא האי הוא דקמיבעיא לן היה משבר עד שהוא מגיע לעיר כלומר אם בשעת רדיפתו אחרי זה להרגו שיברן מהו:

רודף שנעשה נרדף. היה רודף אחר חבירו להרגו ונתחזק הנרדף מן הרודף וגברה ידו עליו וחזר ורדף הוא אחריו להרגו מהו להציל את הרודף דמעיקרא בנפשו של נרדף מי אמרינן הואיל והוא רדף אחריו בתחלה לא ניתן להצילו בנפשו של הנרדף אע"פ שהוא עכשיו הרודף או דילמא אמרינן אפשר שלא היה זה רוצה להרגו ממש ונמצא עכשיו הוא רודף וניתן להצילו להראשון בנפשו של זה ולא איפשיטא:

גדול שנעשה קטן. כלומר שנתחזק הקטן על הגדול ממנו ורדף אחריו ונמצא זה הגדול נרדף ונעשה קטן בכח ממנו מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן מי אמרינן הואיל והרודף לאו בר מיתה ועונשין הוא אין מצילין את הגדול בנפשו או דילמא לא שנא דהא מכל מקום רודף הוא. ובשבת פ' שמונה שרצים וכן בפ"ב דעובד כוכבים גריס מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן והיינו הך:

התיב ר' ירמיה. מאי קא מיבעיא ליה הא מתני' היא דתנן בסוף פ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ואע"פ שרודף הוא אלמא דאין מצילין את הגדול בנפשו של קטן:

שנייא היא תמן. דלא קרי ליה רודף שהרי אין את יודע מי הורג את מי כלומר כמו שהיא מסוכנת ועומדת למות מחמת הולד כן נמי הולד עומד למות מחמת קושי לידתה ויש לקרוא לה רודפת אחריו כמו שהוא רודף אחריה הילכך מניחין כמות שהוא ואין נוגעין בו כי קא מיבעיא לן שהקטן רודף אחר הגדול ואינו נרדף ממנו ולא איפשיטא:

לא כ"ש מפני חי העולמים. לכ"ש שיהרגו אותו למנעו מן העבירה מפני כבוד חי העולמים:

הדרן עלך בן סורר ומורה