מתני' המוציא יין כדי מזיגת הכוס. של ברכה והוא רובע רביעית יין חי שאם ימזוג אותו בשלשה חלקים מים כדרך שממזגין ליינות החזקים יעמידנו על רביעית והוא ביצה ומחצה וזהו שיעור כוס של ברכת המזון וקידוש:

חלב כדי גמיעה. והיא פחות אפילו מכדי לוגמיו ומכ"ש מרביעית ודוקא חלב בהמה טהורה דחזיא לשתיה אבל של בהמה טמאה דלא חזיא אלא לרפואה שיעורו כדי לכחול עין אחת. והוא שיעור הכחול ומשום דכל מידי ששייך בו אזלינן בתר שיעור הפחות לחומרא וחלב האשה וכן לובן ביצה שיעורו כדי ליתן במשיפה של קילור שהוא פחות יותר מפני שכן דרכן לכך:

דבש כדי ליתן על הכתית. על ראשו של הכתית והוא מכה שעל גב הסוסים והגמלים שבאה להן מחמת המשאות שעליהן א"נ כתית הוא מכה שעל גב היד ועל גב הרגל:

שמן כדי לסוך אבר קטן. של קטן בן יומו והוא אצבע הקטנה שברגלו:

מים כדי לשוף בהן את הקילורית. ומפרש הכא בגמ' דדוקא במים של הטל שאינן ראוין אלא לכך אבל בשאר מים שיעורן כדי לרחוץ בהן פני אמדוכה שהוא שיעור הפחות. וקילור עצמו שיעורו כדי לשוף אותן במים:

ושאר כל המשקין. לאתויי דם וכל מיני משקין שיעורן ברביעית דלא חזו לרפואה ובפחות מרביעית לא חשיבי מידי:

וכל השופכין. שאינן ראוין אלא לשפוך אותן שהן רעים וסרוחים:

שיעורן ברביעית. דבהכי חזי לגבל בהן את הטיט:

רבי שמעון אומר. כל המשקין כולן ברביעית ולא נאמרו שיעורין הללו אלא למצניעיהן לכך דמדאצנע להן אחשבינהו וקסבר ר' שמעון דהמצניע בעית מיהת שיעורא זוטא ופליג אהא דתנן בפ' דלעיל כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו דהמצניע מיחייב עליו אפילו בכל שהיא. ואין הלכה כר"ש:

גמ' כמה שיעורין של כוסות. בלילי פסח. וגרסינן לכולה סוגיא לקמן בפ' ערבי פסחים בהלכה א':

וישנן רביעית יין באיטלקי. של יין האיטלקי שהוא חזק וממזגין אותו על חד תלת במיא וא"כ כל היין של הד' כוסות הוא רביעית הלוג:

תמן תנינן. ריש פ' מפנין. ומשום דנמי נלמד סתום מן המפורש במקום אחר הוא מייתי לה הכא:

דתנינן תמן. בפ"ג דשקלים גבי תרומת הלשכה:

דר' יהודה היא. המתני' דתני בתוספתא פ"ט מים וכו' ר' יהודה אומר כדי לשוף בהן את הקילור כך הוא בתוספתא ונדפס כאן אגב שיטפא דלקמן גבי יין. ובע"פ גריס כדי מזיגת המזוג והיינו הך דהשיעור במים כדי למזוג בהן היין להכוס וצ"ל דגי' אחרת היה להם בתוספתא כדמוכת מדלקמן ומיהו הא דקאמר דר' יהודה היא לא קאי אלא על שיעור היין דסתם לן התנא במתני' כר' יהודה דהתוספתא:

מזוג בכמה. אם הוציא מה שהוא כבר מזוג בכמה הוא שיעורו:

נישמעינה מן הדא. גופה דקתני לר' יהודה שיעור שתיהן בהראוי להמזיגה:

א"כ הדא אמרה מזוג אפילו בכמה כוסות. כלומר לא איכפת לן אפי' כבר מזוג הוא בכמה כוסות מ"מ השיעור הוא לעולם לפי ערך המזיגה שאם מזג רובע רביעית יין בשלשה חלקי רביעית מים ויש כאן רובע רביעית יין וג' רובע רביעית מים וכשהוציא ממנו משערין בו בהשיעור שיכולין למזוג בו יין אחר לפי ערך ואם כן אם הוציא כדי שיעור למזוג בו רובע רביעית יין א"צ כאן ג' חלקי רובע רביעית לפי שכבר יש בו מהיין וכן לעולם משערין במזוג אפילו בא מהרבה כוסות מזוגין כמה הוא שיעורין של כוסות. כלומר ומה היא המדה של רביעית שאמרנו כשיעור הד' כוסות:

טיטרטון. שם המדה שהיה ידוע להם ורביע ממנו ה"ז הרביעית ששיערו חכמים:

מהו לשתותן. לד' כוסות בכרך אחד זה אחר זה או דילמא במקומן הוא דתקינו רבנן א' לקידוש והב' אחר חצי הלל ושתים שהן לברכת המזון ולאחר שגומר ההלל ופשיט לה מן מה דאמר ר' יוחנן בהלל אם שמעה בבה"כ כדרך שנוהגין לאומרו אחר תפלת ערבית יצא וא"צ לחזור ולאומרו על סדר הכוסות וא"כ ש"מ דגם סדר הכוסות אינן מעכבין ואפי' שתאן בזה אחר זה ולא על סדר ההלל יצא:

מהו לשתותן מפוסקין. להפסיק בשיעור שתיית הכוס או שצריך לשתות השיעור בבת אחת ופשיט לה מהאי דאמרי' כלום אמרו אלא שישתה ולא שישתכר לשתות הרבה יותר מדאי ואם אתה אומר שהוא שותה אותן אפי' מפוסקין א"כ אף הוא אינו משתכר ולמה הוצרכו לומר שלא ישתכר אלא ש"מ דמצוה לשתות השיעור בבת אחת והלכך הזהירו בלבד שלא ישתה הרבה בבת אחת שלא ישתכר ולא יהיה יכול להגיד הסדר שתיקנו חכמים:

מהו לצאת ביין של שביעית. שניתותר לו אחר זמן הביעור:

יוצאין ביין של שביעית. אפי' אם הוא מאחר זמן הביעור דמצוה קא עביד:

מהו לצאת בקונדיטין. שנותנין בו דבש ופלפלין ונקרא יין קונדיטין:

קונדיטין ביין. מותר לערב הקונדיטין ביין:

מהו לצאת מזיגין. הרבה יותר משיעור מזיגה:

בין מזוגין. הרבה והוא שיהא בהן עדיין טעם ומראה יין:

אל תרא יין כי יתאדם. מכלל דמשובח הוא:

מבושל כדי תבל. ובפ"ג דשקלים דאיתא ג"כ להאי סוגיא גריס תני מבושל כמטובל והיינו הך ולענין מעשרות תנינן לה כדאמרי' לעיל בפ"ד דמעשרות שהמבושל הוא טובל למעשר שהאש אחד מהששה דברים שקובעין למעשר ואסור אפי' באכילת עראי עד שיעשה:

מהו לצאת. ד' כוסות ביין מבושל:

ר' יונה. דמתיר כדעתיה הוא שהיה מזיק לו יין של ד' כוסות שחיזק לראשו מחמתן עד העצרת:

אפוי נהירין. שהיו פניו מאירות וצהובות תמיד:

חדא מן תלת מילין אית בך וכו'. או מלוה בריבית או מגדל חזירין אתה ופרנסתך מצויה לך תמיד וא"ל תיפח רוחיה וכו' ויין מזיק לי אפי' הד' כוסות שמחויב אני לשתותן אלא לימודי בתורה שכיח לי תדיר וכדכתיב חכמת אדם שתמיד בו תאיר פניו:

אשכח רבי אבהו סימה. בודאי איזה אוצר ומציאה מצא:

תוספתא עתיקא. שכבר למדתיה והייתי מחפש אחריה ומצאתיה ונהניתי:

תומנתה. שמינית המדה הישינה שמודדין בה המורייס בציפורי:

חכים. מכיר אני לה דבית ר' ינאי היו רגילין למדוד בה דבש:

תני. היא החצר שמינית הישינה של טבריא:

הדא דידן הוות. זו מידה שלנו בטבריא היתה כמו כן מלפנים:

ולמה לא אמר. עלה נמי עתיקתא כמו שקראו אותה הישינה וקאמר בשביל שהיתה כך גם בימיו וא"ד שהיתה מקדם קטנה ואח"כ גידלו אותה וחזרו והקטינו אבל לא כל כך כמו שהיתה ולפיכך לא קרא לה עתיקתא:

כמה היא שיעורו של כוס. שיחזיק בו רביעית הלוג:

תני. בתוספתא פ"ט יין יבש בכזית דברי ר' נתן:

אתייא דר' נתן כר"ש. דמתני' דאמר כולן ברביעית ואף היין ולפיכך קאמר ר' נתן ביבש בכזית שכן הרביעית לכשיקרש יעמוד על כזית:

וטהרו דמה משום נבילה. דדם נבילה לא מטמא כנבילה:

עד כמה. הוא טהור ואם אפי' ברביעית ויותר מרביעית:

ולא אגיביה. לא השיב לו ר' סימון כלום ושאל לו לריב"ל עצמו וא"ל דעד רביעית הוא שטהרו אבל רביעית ויותר טמא לפי שהרביעית בלח הוא כזית ביבש ודם הנבילה כבשרה לטמא בכזית להאי מ"ד והורע בעיני ר' אלעזר שלא החזיר לו ר' סימון השמועה שהרי כך שמע הוא ג"כ מריב"ל:

ורב ביבי. היה יושב ומספר האי עובדא בענין אחר שר' יצחק שאל דרך שאלה לר' סימון אם עד רביעית דוקא טהור ויותר הוא טמא ובעט ביה ר' סימון בר' יצחק וגער בו ואמר ר' זריקן לר' סימון בגין דשאל לך הדין את בעט ביה וא"ל אין משום דלא הוית דעתי עלי מיושבת וכהאי דאמר ר' חנין וכו' ואנא סמך על הפלטר ולפיכך אין דעתי עלי בכל פעם ופעם:

סידקי. הוא הסוחר המוכר בחנות להתבואה הוא ופלטר מוכר הלחם ותמיד הוא מייקר:

מאי כדון. ומה הוי עלה של דם נבילה וקאמר כהאי דתנינן בריש פ"ח דעדיות העיד וכו':

מהו טהור. אם טהור הוא מלהכשיר בשאר משקה הא לטמא מטמא הוא ופשיט ליה דתמן תנינן בפ"ו דמכשירין דם השרץ כבשרו לענין טומאה אבל אינו מכשיר את הזרעי' ואין לנו כיוצא בו וא"כ לא מצית אמרת בדם נבילה טהור מלהכשיר הא לטמאות מטמא שהרי שנינו בדם השרץ אין לנו כיוצא בו ודחי לה דאיכא למימר דה"ק ואין לנו כיוצא בו לענין שיעור הטומאה ששיעור טומאת דמו בכעדשה כמו בשרו:

אבל דמו מטמא היא כבשרו. וכלומר לענין זה הוא שאין לנו כיוצא בו שלא מצינו בשאר דם ששיעורו כבשר ולא קאי על שאינו מכשיר ואכתי בדם נבילה מיבעיא לן דילמא טהור מלהכשיר קאמר הא לטמאות מטמאו אם הוא יותר מרביעית ולמעלה. ובפ"ג דשקלים גריס ושיעור טומאתו שדמו מטמא כבשרו כלומר לענין שיעור טומאתו הוא דאמרי' שאין לנו כיוצא בו והיינו הך:

א"ר יוסף. תנאי היא דאיכא מ"ד טמא וכר' יהודה דריש פ"ה דעדיות שהעיד ששה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה דם נבילות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין וקי"ל כב"ה ואיכא מ"ד טהור ואפי' ברביעית ור' יהושע בן בתירה דאמרן:

רב אבדומה נחיתה. כך היו קוראין אותו שהיה רגיל לירד לבבל מא"י ויאות קאמר דלר' יהודה טמא ביותר מרביעית שהרי ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה ועל פיו טמאו במעשה של בית רבי:

מה שהוא ביותר מרביעית וכדאסר ריב"ל:

תני בתוספתא שם רשב"ג אומר דם כדי לכחול עין אחת שכך כוחלין לברקית והוא הכתם שנולד בעין:

בדם עטלף שנו. שזהו רפואה לברקית:

דבש הדא דאת אמר. לשיעורא דמתני' בהדין עתיקא שנתקלקל ואינו ראוי לשום בישול אבל בזה שלנו וחדש הוא כדי לבשל בתוכה ביצה קלה:

הדא דאת אמר באילין מיא דטלא. שבאין ממיץ הטל וכו' כדפרישית במתני':

במפנה מבית לבית היא מתני'. ודרכו לשפוך אף אלו שעדיין ראוין קצת שאינו רוצה להטריח ולהביאן עמו:

משיבין חכמים לר"ש. וכי אפשר לומר כן וכו' והוא השיב להן וכי אין אתם שונין בפ' יום הכפורים כל האוכלין מצטרפין לככותבת ואע"ג דאיכא דחשיב טפי ליתובי דעתא ואיכא דלא חשיב כולי האי ואפ"ה כולן מצטרפין הן וא"כ אוף אנן אית לן כהאי כל המשקין וכו':

לא נאמרו וכו'. וקס"ד דר' מנא דר"ש מודה להא דתנינן בפ' דלעיל ולפיכך מתמה למצניעין כל שהן וכי איצטרך שיעורא למצניע:

ותני כן. וקאמר הש"ס דבאמת איכא דתני הכי לר"ש דלא למצניעהן קאמר אלא למוציאהן וכלומר דבשעת הוצא' הוא דאמרי להני שיעורין אבל מצניעיהן שיעורן בכל שהן ולא פליג ר"ש את"ק אלא דמפרש וקמ"ל לחלק בין המוציא לבין המצניע:

ותני כן. ואיכא דתני כן לרבנן דאינהו סברי כן וכדתנינן במתני' וגורסין בדברי ר"ש כמו שהוא לפנינו לא נאמרו וכו' אלא למצניעיהן הא למוציאיהן ברביעית ופליג ר"ש אמתני' דפ' דלעיל:

מתני' אזן לקופה. לאחיזה:

גמי כדי לעשות ממנו תלאי לתלות לנפה ולכברה. שהוא פחות משיעור אזן אבל חבל מתוך שהוא קשה מהגמי ופוגם הוא את העץ אין דרך לעשות ממנו תלאי הלכך שיעורו כאזן:

מדת מנעל. להראות לאומן המדה לעשותו בשביל הקטן והוא יותר פחות מתלאי ואין הלכה כרבי יהודה:

קשר מוכסין. הן שתי אותיות של הסימן להמוכסין ששילם המכס וגדולות הן מאותיות שלנו:

והמוציא קשר מוכסין חייב. אע"פ שכבר הראוהו למוכסן ונפטר ממנו מפני שהוא לו לסימן להראותו לאחר:

נייר מחוק. ואינו ראוי לכתוב עליו שיעורו יותר גדול:

כדי לכרוך על פי צלוחית. קטנה של שמן מבשמי פלייטון ולכסות אותה:

גמ' הדא דאת אמר בההן. חבל רכיכה שהוא רך וחדש אבל בזה שהוא קשה ואינו ראוי לכופפו ולעשות ממנו אזן שיעורו כדי לבשל בו ביצה קלה:

הדא דאת אמר בהין גוויא. בזו הקליפה הפנימית של הגמי אבל בהחיצונה ועושין ממנו סביבות הנפה והכברה כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה מפני שהוא קשה ואינה ראויה לתלאי:

תני. בתוספתא פ"ט וכן להא דלקמן:

הוצין. שעושין מהן מסיפס למחיצה:

הדא דאת אמר באילין שהן רכות וראויות לעשית מהן אוזן אבל באלו הקשות כדי לעשות צפירה והיא שעושין סביבות הכפיפה למעלה לשפה:

כלי נצרים. סיב שעושין ממנו כלי נצרים:

תורי דקל. הן השורות שסביבות הדקל והוא כעין הסיב:

זמורות. של עצי הגפנים:

אם לבהמה. כשהן רכות וראויות למאכל בהמה:

כשיעור העצים שהוא אם לתקן כל שהן ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה:

לנשבין. סביבות הנפה לחזק אותה:

זיפי חזיר. הן הנימין מהשדרה של חזיר ועומדות שורות שורות:

באילין רכיכתא. שהאחת אינה ראויה לרצענין כעין שעושין בראש החוט של התפירה אא"כ היא קשה:

חשבון חמש. אם הוציא הגרעינן לחשבון שיעורן בחמש משום שבחמש ראויין הן לסימן החשבון כדרך שעושין לסימן האחת הראשונה היא סימן לעשיריות והשניה הוא למאות והשלישית לאלפים והד' לרבבה והחמישי' למאה אלפים ומכאן ואילך א"צ לסימן אלא חוזרין וכופלין:

אם להזייה של אפר פרה שמזין באזוב והן ג' גבעולין:

ובלבד קטן שהוא יודע לנעול. את המנעל שלו אבל לא בקטן ביותר שאין מדת מנעלו כלום:

להראותו למוכס אחר. חזי דגברא דפרע מוכסא אנא:

לבעל חוב אחר. שרוצה ללות הימנו ולומר חזי דגברא דפרע אנא:

אם יש בו חלק וכו'. וקמ"ל דלא תימא מקום החלק בטל הוא לגביה דכוליה מחוק הוא:

מתני' עור כדי לעשות קמיע. אם הוא מעובד קצת כגון שהיה מלוח אבל עדיין לא נעשה בקמח ולא נתעבד בעפצים בזה שיעורו כדי לעשות ממנו קמיע ואם לא נתעבד כלל ועדיין הוא רך שיעורו כדי לצור בו משקלות קטנה שמשקלה שקל ואם הוא עשוי בקמח אבל עדיין לא נתעבד בעפצים שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט ואם הוא מעובד כל צרכו שיעורו בחמשה על חמשה:

דוכסוסטוס. מדרך הוא שחולקין את העור לשנים והצד שהוא כנגד השער נקרא דוכסוסטוס וראוי לכתוב עליו מזוזה שמצותה בדוכסוסטוס והצד השני שהוא כנגד הבשר נקרא קלף וכותבין עליו תפילין ושיעורו כדי לכתוב עליו פרשה קטנה של תפילין שהוא שמע ישראל. ולהכי נקיט לפרש שהוא שמע ישראל לאשמעינן שמשערין בכתב קטנה של תפילין ובפרשה קטנה שבהן וכלומר דאע"ג דבמזוזה נמי אית בה פרשת שמע ישראל לא משערינן בה מפני שרגילין לכתוב כתב של מזוזה יותר גדול מבשל תפילין ואנן אזלינן לחומרא בכל שיעורי שבת במידי דשייכא לכך ולכך ושכיחא לתרוייהו והא קמ"ל במאי דשנה של תפילין ושהיא שמע ישראל:

דיו כדי לכתוב שתי אותיות. והיינו אם הוציא אותו בקולמוס אבל אם הוציאו בכלי בפני עצמו צריך יותר ובכדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות והכי קאמר בגמרא:

זפת וגפרית כדי לעשות נקב בגמרא קאמר במזניק שנו כלומר שמדרך שסותמין את החבית וזופין אותה בזפת ובגפרית שלא יצא היין דרך הסדקין ועושין נקב קטן בהן. שיהא זונק היין דרך הנקב כשהוא רוצה ואם יש בו כדי לעשות נקב קטן כזה זהו שיעור הוצאתן:

שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. לסותמו:

גמ' אית תניי תני כדי ליתן על הקמיע. ולא כדי לעשות כדתני במתני' ומפרש לה דמ"ד כדי לעשות קמיע מיירי בההן רכיכה דהואיל שהוא רך ראוי לעשות הקמיע עליו ומ"ד כדי ליתן על הקמיע ולכרוך בו מיירי בזה שהוא קשה ואינו ראוי אלא לכרוך בו:

קלף וכו' הדא דאת אמר בקולף פני העור כדפרישית במתני' שחולק את העור לשנים ופני העור זהו החלק שכנגד הבשר וקולף זה של צד הבשר ומתקנו שיהא ראוי לכתוב עליו ולפיכך נקרא קלף וזה שיעורו בפרשה קטנה שבתפילין:

ברם בהון דוכסוסטין כדי לכתוב וכו'. כלו' דקמ"ל דאפילו כותב הוא בצד הבשר אלא שלא חילק את העור מתחלה נקרא כולו דוכסוסטוס ושיעורו כשיעור דוכסוסטוס ממש כדי לכתוב עליו שתי פרשיות שבמזוזה:

הוציא דיו וכו' כדפרישית במתני':

תמן תנינן. בפ' י"ב דפרה אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא ובכנפו ומזה עליו ואע"פ שיש עליו כדי הזייה טהור וכמה יהא במים ויהא בהם כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולים ויזה וכלו' חוץ ממה שהאזוב בולע:

ר' ירמיה בעי. וכי לא מסתברא שאם היה בכלי שצריך יותר מזה ודומיא להא דאמרי' גבי דיו לענין הוצאה ואנן סתמא תנן כדי שיטבול ומשמע אפי' הן בכלי:

כחול וכו' שכן אשה כוחלת. לפעמים אפי' אחת מעיניה להתקשט ויוצאה לשוק והלכך שיעורו בעין אחת אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן להתקשט בעין אחת וכלו' דאי אזלת בתר העושים להתקשט א"כ מדרכן של אלו לכחול שתי העינים ואפי' היא זונה שבזונות ומופקרת לכל אף בלא קישוט כל כך מכל מקום מקפדת לכחול שתיהן ואמאי משער התנא בעין אחת. אלא היינו טעמא שכן אשה כשהיא חוששת באחת מעיניה ואינה יכולה לכחול אותה כוחלת היא עין אחרת שלה ויוצאת כך לשוק:

אמר ר' מנא מה. בתמיה וכי תנא חוששת בעיניה במתני' אלא כך הוא שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ומטמנת השניה ויוצאת כך לשוק ודרך הצנועות לעשות כן מפני שהולכות מעוטפות ואינן מולות אלא עין אחת כדי לראות וכהאי דכתיב לבבתני באחת מעיניך אלמא שמדרך הצנועות כך הוא:

שכן אשה סומא באחת מעיניה. ועושה נמי כן שכוחלת את השניה:

במזניק שנו. כדפרישית במתני':

על פי סדק קטן. לאו נקב ממש אלא ע"ג סדק שהיא יותר קטן מהנקב:

מתני' דבק כדי ליתן בראש השבשבת. קנה של ציידין ועושין כעין דף קטן בראשו ומשימין עליו דבק כדי שהעוף הבא עליו יהא נדבק בו:

חרסית. מפרש בגמרא חוורא והוא מה שחופרין בהקרקע ומוציאין משם כעין סיד לבן ועושין ממנו הכור של צורפי הזהב שמתיכין בו ושיעורן כדי לעשות הפי של הכור:

כדי לעשות פטפוט. הוא הרגל למושב הכור:

סובין. דרך לתת סובין על פי הכור שמתיכין בו הזהב או הכסף:

כדי לסוד קטנה שבבנות. דרך הבנות כשמגיעין לפרקן ולא בא להן האורח טופלות אותן בסיד שיהא האורח ממהר לבא וג"כ להשיר את השער. ויש מפרשין לסוד אצבע קטנה שבבנות מפני שדרך לסוד אותן להשיר את השער ולעדן הבשר וטופלין אברים אברים כדי שלא יזיק להן הסיד:

כדי לעשות כלכול. נקראת צידעא שטופלין הצדעין טינפל"א בלע"ז להשכיב את השיער:

אנדיפי. היא בת צידעא שטופלין על הפדחת להסיר את שערות הקטנות והדקות והל' כת"ק:

גמ' מהו חרסית חוורה. כדפרישי' במתני':

תני שמואל. ובדבי שמואל תני שהעפר והאפר שיעורן כדי לכסות וכו':

חרש כל שהוא וכן הגמי כל שהוא מותר לטלטלן בתוך הבית. בשבת מפני שראוין לכסות בהן את הרוק וכיוצא בו:

ובלבד מן המוכן. שתהא דעתו עליהן ולאפוקי אם השליכן לאשפה וכדתני כן וכו':

אמר רבי וכו'. כך היא בתוספתא פ"ט:

בעשוי כביצה. חתיכה עבה שראויה לכלכול ודברי ר' נחמיה בחבוט הסיב במים ונימוח הוא שראוי להנדיפי:

מתני' אדמה. טיט עב נקרא אדמה ודרך לחתום בה המרצופין והן השקין של עורות:

כחותם האיגרות. שהיא פחות מחותם המרצופין והלכה כחכמים:

כדי לזבל כרישה. והוא פחות מקלח של כרוב והלכה כחכמים:

חול הגס. שדרך שמערבין אותן עם הסיד לחזק:

כדי ליתן על מלא כף של הסיידין:

כדי לעשות קולמוס. שיגיע לראשי אצבעותיו:

אם היה עבה או מרוסס. שבורה ואינה ראויה לקולמוס שיעורה כעצים כדי לבשל בה ביצה קלה שבבצים והיא ביצת תרנגולת שהיא קלה להתבשל יותר משאר בצים והיינו כגרוגרת מביצה קלה וכשהיא כבר טרופה מעורבת בשמן ונתונה באילפס שממהרת היא להתבשל:

גמ' לקישרי אצבעותיו. ומשום דרבי יוחנן אמר סתם הלכך בעי רבי זעירא איזה קישרי דניחא אם נפרש עד הכא כמו שהיה מראה לפני בני בה"מ עד קשר הראשון או דילמא עד הכא והיינו למעלה עד קשר השני:

תמן תנינן. בפ' י"ג דכלים מכתב שניטל הכותב טמא מפני המוחק. יש כלי שראשו אחד חד כקולמוס לכתוב על הפנקס וראשו אחד עב וחלק למחוק בו הכתב ולחזור ולכתוב כפי מה שהוא צריך ואם ניטל ראשו אחד עדיין כלי הוא וטמא מפני שראוי עדיין בשביל ראש השני שנשאר ובעי נמי ר' זעירא ניחא עד הכא אם ניטל צד הכותב עד כדי אחיזה כקשר הראשון או דילמא אפילו עד הכא שאף אם ניטל עד כדי אחיזה במקום הקשר השני. ולא איפשיטא ליה:

כל ביצה דתנינן בכלים. בפ' י"ז דכלים ושנינו שם כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית וזהו על כל מקום ששנינו שיעורו כביצה כגון לטומאת אוכלין וכיוצא בו מיתפרשא כביצה ממש לבד מה ששנינו בשיעורי שבת כביצה לאו ביצה ממש אלא כגרוגרת מכביצה ומפורש היא מאיזה ביצה:

מתני' עצם כדי לעשות תרווד. כף:

חף. הוא שן משיני הפותחת:

הכרכר. היא העץ של האורגין ששובט בו החוטין:

כדי לזרוק בעוף. להבריחו:

כדי לזרוק בבהמה. משום דלא טרח אינש למישקל צרור או אבן להבריח העוף דבקלא בעלמא סגי ליה והלכה כרבי אליעזר:

גמ' מהו חף סרגיד. דרך לעשות בתור המנעול כעין שינים וחורין וחלל ביניהם וכן בהמפתח ולהיות נכנסין שיני המפתח בתוך החלל של המנעול ושיני המנעול נכנסין בתוך חלל ונקבי המפתח ומתוך כך פותח היא. ומפרש הכא לחף דקאמר ר' יהודה היינו הסרגיד של המנעול שבו נכנסין שיני המפתח ומשום ששיני המנעיל גדולים יותר משיני המפתח א"נ איפכא שיני המפתח הן בולטין וגדולים יותר מהשנים שבמנעול שאינם אלא כעין הבדל בין החללים ולחומרא:

תמן תנינן. בסוף פי"ד דכלים מפתח של ארכובה. שעשוי כמין ארכובה:

שנשבר מתוך ארכובתו טהור ר' יהודא מטמא מפני שהוא פותח בו מבפנים:

ושל גם. העשוי כמין גם יונית שנשבר מתוך גמו טהור היו בו חפין ונקבים ניטלו חפין טמא מפני הנקבים וכו' והך סיפא ארישא נמי קאי במפתח של הארכובה ולכ"ע מיתנייא שאף ר' יהודה מודה בה. ופריך הכא מחלפה שיטתיה דר' יהודא וכו' למאי דמפרש דחף דהכא הוא הסרגיד של המנעול. תמן הוא אומר החף הוא הבלוט דהא קתני ניטלו החפין טמא מפני הנקבים אלמא שן הבלוט במפתח הוא נקרא חף והכא הוא עביד החף הוא הסרגיד שבמנעול ולא משני מידי:

זכוכית וכו' תמן תנינן. לקמן בפ' י"ז כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן וכו' וקתני ושל זכוכית כדי לצוק בתוכה שמן והכא את אמר הכין שיעורא אחרינא בשברי זכוכית ומשני ר' אחא כאן בעבה ההיא כדי לגרור וכאן בפי"ז בחדה הוא דקה א"נ כאן בחדה ראויה לגרור והתם בעבה. וא"ד דמעיקרא ל"ק כאן בפי"ז לענין טלטול ובעינן שיעורא דנפיש וכאן לענין הוצאה ואם יש בהן כדי לגרור שיעורא היא להוצאה:

וירגיש. שיש בו כל כך שירגיש העוף ודכוותה לר"א שיהא בו כדי שתרגיש הבהמה:

מקורזל. מתוקן שניטל ממנו ראשיו החדין אם הוא כזית נוטלו ועוד כאגוז ועוד כביצה שכן דרך לקנח כשמסיך את רגליו בתחלה בהקטן ואח"כ בהגדול ממנו:

עד מלא היד. התירו לטלטל מפני כבוד הבריות:

כך אנו אומרים וכו'. בתמיה וכי צריך שיהא יושב ומשקל ביד כמה הוא זה וכמה הוא זה ועל רישא דהברייתא הוא מקשה:

חוץ מן העשוי כחפיסה. כחרס טיט עשויה כחפיסה ודלוסקמא:

ישנו. בהיתר טלטול כמלא רגל וכו':

לא אמרו אלא של בושם. אחד והיא קטנה אבל מדוכה שדכין בה בשמים הרבה והיא יותר גדולה לא:

חייב חטאת. דחשיב כמחובר ומפני כבוד הבריות התירו לקנח בו:

חרס כל שהוא. כל שהוא ממין חרס אסור לקנח בו מפני הסכנה וכהאי דלקמן:

אפילי אזני חביות של חרס והאזנים ממין אחר אין לקנח בהן וכן בכל דבר הנכנס לאור אע"פ שהוא יוצא ואינו נשרף כולו מ"מ מכיון שהאור שולט בו אסור לקנח בו מפני הסכנה וכן מים שלקק מהן הכלב וכן להא דלקמן קשין הן לתחתוניות:

וההן דמשזג בבי בני. שהוא משתטף אחר הזיעה במרחץ ולא נסתפג מן הזיעה וזה שהוא משתטף בתוך אמבטיאות רע הוא לחולי טבעות:

חמשה דברים נאמרו בקרומות של קנה וכו'. ומשום שקסמין בדילין ממנה ואין מקנחין וכו':

מתני' חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו. כשמסדרין את הפצימין שנותנין על גבי הדלת או קורות ויש חלל ביניהן נותנין מעט חרס שם וסומכן שלא יתעקמו:

לחתות אש מיקוד. אלמא דבהכי הוא דחשיבא:

משם ראיה. אדרבה משם ראיה לדברי דהא כתיב ולחשוף מים מגבא וכשיש בה לקבל רביעית מים שהוא שיעור הראוי חשיבא הוא והלכה כר' יוסי:

גמ' מקדשין בו. מי חטאת בכלי חרס דאיירי במתני':

למה אין מקדשין בו אם מפני שאין בו כדי לקבל טומאה ולאו כלי הוא הרי כלי גללים וכו' ותנן בפ"ה דפרה דמקדשין בהן:

אלא מפני שאינו מקבל רביעית. לפי שעורא דרבי מאיר קשיא נמי וכי לא מודה רבי שמעון בן לקיש בכלי חרס קטן והוא שלם אפילו אינו מקבל אלא כל שהוא מקדשין בו:

הוי. דלית לן טעמא אחרינא אליבא דרשב"ל אלא משום שאין עליו תאר כלי:

וקשיא על דר' יוחנן לפסול את הגויה אינו פוסל. כלומר שהרי אין בו שיעור כדי לקבל רביעית שהוא שיעור כמשקין לפסול את הגויה כדתנן בפ"ד דמעילה ולקדש מי חטאת מקדשין בו בתמיה:

אלא כר' יוסי. דאמר אף בכלי חרס כל שהוא שיעורו אם יש בו לקבל כדתנן בפ"ד דמקואות החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית ר' יוסי אומר אף בכלי חרס כל שהוא לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס ופריך כלום א"ר יוסי אלא כשהוא שלם דילמא בשבור כהאי דאנן קיימין במתני' בתמיה:

תני ר' חייא. בברייתא והיא מסייעא לדר' יוחנן וברייתא חדא דרשב"י מסייע לדר' שמעון בן לקיש:

הדרן עלך המוציא יין