המקנא לאשתו. לישנא דקרא נקיט. ובבבלי מסיק דאע"ג דקתני המקנא דיעבד אין לכתחילה לא הלכה דחובה היא לאדם לקנא לאשתו אם היא צריכה לכך אבל בזמן הזה לא לימא איש לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני דיש לחוש לדברי רבי יוסי ברבי יהודה דאמר בגמרא מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו ואם נסתרה אחר שקינא לה בינו לבין עצמה נאסרה עליו איסור עולם שאין לנו מי המרים לבודקה ולהתירה:

מקנא לה ע"פ שני'. אם בא להשקותה מי מרים צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה:

ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו. אפי' אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה נאסרה בסתירתה עד שתשתה כדיליף בבבלי ריש פ' ה' מקראי דסתירתה אוסרתה עליו מספק:

ר' יהושע אומר כו'. דצריך שני עדים אף לסתירה ובגמ' מפרש טעמא דפלוגתייהו והלכה כרבי יהושע:

גמ' כתיב ועבר עליו וגו'. ודריש רוח קנאה דנכנסה בו רוח טהרה לקנא את אשתו ולא שיקנא לה מתוך שחוק כו':

עבר וקינא לה בא' מן הדברים הללו. מהו:

מה איתאמרת כו'. לענין מה נאמרו הדברים דלא יקנא לה מתוך שחוק כו' למצוה אבל בדיעבד הוי קינוי או לעיכוב:

ופשיט לה אתייא כהדא. דאמרינן בעלמא:

כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. והכא דכתיב זאת תורת הקנאות לעכב:

הקינוי ר' יהושע כו'. ור' יהושע מטעמא דנפשיה אמר רשות וטעמייהו מפרש לקמן. ובבבלי פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע היא:

דר' ליעזר כב"ש דאמרי בשלהי גיטין לא יגרש כו' ואם מצא בה דברים כאורין. מכוערין ולאו דבר ערוה ממש וכהאי דאמרינן בפ"ב דיבמות דף כ"ד רוכל יוצא כו' דלגרשה אינו יכול כו':

לפום כן. אמר ר' ליעזר חובה היא לקנאות כדי לברר הדבר:

והא תני משום ב"ש כו'. ברייתא היא שם:

מפורמין. קרועין ומגולין ובפ' המדיר קרי לה כה"ג דת יהודית:

ת"ל כי מצא בה ערות דבר. ודרשי דבר המביא לידי ערוה אלמא אפי' בדברים מכוערין כה"ג יכול לגרשה. קיימתיה. הא דקתני דאפילו בדברים כאלו יכול לגרשה שיש עדים על זה:

אפילו הקדיחה תבשילו. יכול לגרשה ומכ"ש בדברים כאורין:

לפום כן הוא אומר רשות כו'. דהרי אם רצה יכול לגרשה:

ומ"ט דר' ליעזר. אמתני' קאי דאמר מקנא ע"פ שנים כו':

כי מצא בה ערות דבר. ואע"ג דהאי קרא לאו בסוטה כתיב מ"מ דריש ליה אקינוי וסתירה הואיל ותליא קינוי בגירושין למאי דדריש לעיל:

ערוה זו סתירה. שמביאה לידי ערוה:

דבר זה קינוי. שבא ע"י דיבור וילפינן קינוי מג"ש דבר דבר דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר:

ומשקה כו'. אפי' אין כאן אלא עד א' בסתירה או ע"פ עצמו דכתיב ומעלה בו ודריש בו אפי' הוא עצמו ראה שנסתרה:

בתנאים כו'. כלומר אפי' אין כאן עדים אלא ע"פ עצמו קרינן ביה ומעלה בו להשקותה ע"פ תנאים שהתנה עמה בקינוי ע"פ אחרים שאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני:

תני ר' יוסי בר"י משום ר' ליעזר. איפכא דמקנא ע"פ עד אחד כו' וכן מייתי בבבלי להא דר"י בר"י והתם דריש לה מטעמא אחרינא:

נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר. ואסתירה קאי:

ואין מציאה בכ"מ אלא בעדי'. בכ"מ שנאמר בתורה כי ימצא איש שוכב וגו' וכדומה. דדוקא בעדים הוא וה"נ צריך שיהיו ב' עדים בסתירה:

מה מקיים ר' ליעזר דבר. האי ר"א דאמר ר"י בר' יודה משמי':

דבר שהוא מרגיל כו'. זו הסתירה ולא דריש לה אקינוי:

עד אחד מהו שישקה. השתא מהדר לעיל אדר"א דמתני' דקאמר משקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ויליף לה ע"פ עצמו דכתיב ומעלה בו ועד כאן שמענו ע"פ עצמו עד א' מנלן:

וקאמר דק"ו הוא מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון. בכופר בכל דמן התורה פטור משבועה:

עד א' שהוא זוקקו לשבועת ממון. מן התורה להכחיש העד:

לכ"ש. שיהא נאמן בסתירה להשקותה:

קרוב. מהו שיהא נאמן בסתירה להשקותה אליבא דר"א:

מי קרוב מבעלה. ואפ"ה נאמן:

מה בינו כו'. כלומר דמתמה מ"ש קרוב דפסול לעדות הוא ואפ"ה נאמן בסתירה וה"נ בעד מפי עד ומאי מספקא ליה:

קרוב כו'. ודחי לה דלא דמי דקרוב מצינו שהוא כשר לאחר זמן כגון בקרוב ונתרחק אבל עד מפי עד אינו כשר לעולם ולא איפשיטא:

מ"ט דר' יהושע. דאמר מקנא ומשקה ע"פ שנים:

כי מצא בה ערות דבר. ודריש כי מצא אסתירה ודבר זה הקינוי וכי מצא אכולה מילתא קאי דצריך שיהיה ע"פ שני עדים דאין מציאה בכל מקום אלא בעדים כדלעיל:

ומקנא ע"פ עד א' או ע"פ עצמו לא גרסי' הכא:

ומעלה בו בקינוי. כלומר דלא דרשינן בו דקרא אבעל כדדריש ר"א אלא אקינוי קאי שמעלה אחר שקינא לה ונסתרה. והיותר נראה דהאי ומקנא ע"פ כו' עד בקינוי גרסי' לה לעיל בדברי ר' יוסי ברבי יהודה והתם שייכה אחר תיבת אלא בעדים וטעמיה דר"י בר' יודה מפרש דאמר מקנא לה ע"פ א' או ע"פ עצמו דדריש ומעלה בו אקינוי קאי והיינו דבעלה עצמו מקנא לה ולא כר"א דדריש לה אסתירה ועד א' מק"ו:

מה מקיים ר' יהושע ערוה. דלהי מילתא דריש לה:

וקאמר דהכי דריש לה ערוה שהיא באה מכח דבר. כלומר דלא דרשינן לערוה בפני עצמה דחדא קאמ' קרא כי מצא בה ערות שהיא סתירה הבאה מכח דבר אחר הקינוי וקאי כי מצא אתרווייהו דצריך להיות ע"פ שנים דאין מציאה אלא בעדים והשתא נמי אתי שפיר הא דלא יליף ר' יהושע ג"ש דדבר דבר דלא איצטריך לדידיה:

השיבו חכמים על דברי ר' יוסי ב"י כו' הכל ממנו לקנאות לה בשנייה גרסינן. והוא כמו בשנאה כלומר דלדבריו דמקנא לה על פי עצמו אם כן אין לדבר סוף דכשישנאה יהא לעולם נאמן לומ' קנאתי לה מפלוני ויביא עדים שנסתר' דהואיל ובאמת לא קינא לה לא נזהרת היא ויבא לפוסלה מכתובתה כשלא תרצה לשתות:

מה טיבה להיסתר. כלומר דר' יוסי מקשי ע"ז דחששו שתפסיד כתובתה בחנם הי' לה להזהר בסתירה דבלאו הכי יחוד אסור מן התורה. ה"ג די לא אתיא אלא על דמתני'. הך קושיא דלא יהיה לדבר סוף על המתני' אליבא דר"א הוא דשייכא שפיר להקשות דאמר משקה לה ע"פ עצמו דהוא נאמן לו' שנסתרה:

הכל ממנו לקנות לה מפיו כו'. כלומר כשירצה יקנא לה בפני שנים ואז יהא נאמן לעולם לומר שנסתרה:

ורבי מנא אמר אפילו כו'. דאפילו תימא כהאי תנא כר"י ב"י דאמר לר"א מקנא לה ע"פ עצמו והסתירה צרוך להיות ע"פ שנים אתייא נמי שפיר הך קושיא דכמ"ד לקמן הלכה ב' דמקנא לה מאביה או מבנה וא"כ הכל ממנו כו' דהרי מותרת להתייחד עם אביה ועם בנה ולא קשיא מה טיבה להיסתר דהתורה התירה וכדמסיק וכן קאמר בבבלי ד"ב דלדברי שניהם קשה אלא דהתם משמע דעיקר הקושיא לדברי ר"י בר' יהודה כדקאמר התם אף למשנתינו אין לדבר סוף ולא נחית להא דאמר הכא:

דאמר ר"י כו'. וכדדריש לה בבלי קידושין דף פ' וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו:

בתך. דכתיב בהאי או בנך או בתך:

בתך בסתר אמך בסתר. כלומר שדיבר הכתוב בהוה לפי שהן מצויין זה אצל זה דמתייחד אדם עם אמו ועם בתו:

עם אחותו. מתייחד עמה לפרקים באקראי בעלמא ואינו דר עמה בקביעו'. וכרב אסי שם דף פ"א ולא קיימא המסקנא כן אלא כדתני בתוספתא פ"ה דקידושין אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה לא יתייחד עמהן:

לוקין. משום לא תענה:

אתה אמרת לוקין. כלומר דזה פשיטא הוא דלוקין מכ"ש מעידי קינוי אלא הא מיבעיא לן מהו שישלמו. לה שרצו להפסיד כתובתה וכמ"ד לוקה ומשלם:

או ייבא כיי דמר רב בא כו'. או דנימא דאתיא כהאי דאמר שמואל דאין למדין דבר דבר מעדים זוממין כלומר דעדים זוממין חידוש הוא ואין לך. בו אלא חידושו כאותה שאמרו בריש מכות היכא דמעידין בפירוש שחייב לחבירו ר' זוז ונמצאו זוממין דמשלמין ואין למדין דבר אחר ממנו ולא איפשיטא:

נסתרה בעד אחד כו'. לר' יהושע דמתני' בעי דמצריך שני עדים בסתירה ואם אחד ראה שנסתרה בשחרית וא' בין הערבים מהו שיצטרפו:

ייבא כהדא. אתיא הא כדתני' בתוספתא פ"ה דגיטין גבי המגרש את אשתו ואח"כ נתייחדה עמו בפני ב' עדים צריכה ממנו גט שני דחיישינן שמא בא עליה:

באחד. אם לא היה אלא עד אחד:

אין זה ייחוד. דאין מצטרפין וה"נ אין מצטרפין עדי סתירה:

קינא לה בעד א' כו' מאחר שהוא איש והיא אשה. לישנא דקינוי נקט הכא שאל תסתר עם פלוני מאחר שהוא איש כו' ולישנא יתירא היא:

אין קינויו קינוי. דאין מצטרפין:

ייבא כהדא. הא דאמרי' דאין מצטרפין אתיא בפלוגתא דהני תנאי דתני' לקמיה:

אין מקבלין כו'. פלוגתא זו מבואר בהרבה מקומות בבבלי ועיקרה בפ' זה בורר דף ל"א. ולר' יהושע בן קרחה הכא נמי מצטרפין:

מודין כו' בעדי בכורה. שמעידין ששמעו מאביו שאמר זה פלו' בני בכור הוא דמצטרפין זה אחר זה אפי' לא שמעו שניהם כאחד. כן פירשו התוס' שם ע"ב ד"ה בעדות בכור. ובעידי החזקה. שמעידין שאכלה שלש שנים מהשדה בחזקה שהיא שלו מצטרפין אפי' זה מעיד שאכל שלש ראשונות של שמיטה וזה מעיד על שלש אחרונות דאחד קרקע מסהדי:

אף בעידי סימנין כן. כשמעידין על ב' שערות וכדמפרש ואזיל. והגירסא משובש' בכאן והעיקר כדגריס בסנהדרי' שם וכן הגהתי כאן:

מה דפשיטא. זה הוא פשיטא לנו כשא' אמר ראיתי ב' שערות בגבו וא' אומר ראיתי שתי שערות בגפו דאמרי' במס' נדה דף נ"ב שתי שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה אחת ע"ג קשרי אצבעות של יד ואחת ע"ג קשרי אצבעו' של רגל. גבה וכריסה שתיהן במקום הערוה וגבה הוא למעלה במקום התפוח וכשזה מעיד על ב' שערות בגבו וזה על ב' שערות בקשרי אצבעותיו לאו כלום הוא דחצי עדות הוא:

זה אומר ראיתי שערה אחת בגבה וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסה. דהוי חצי עדות וחצי דבר עד אחד ושער א' פשיטא דלאו כלום היא:

כ"ש גבו וגפו. בא' מעיד על שערה אחת בגבו וא' על שערה אחת בגפו דרחוקין הן זה מזה ונלמד במכ"ש מגבו וכריסו דלאו עדות הוא:

שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו גרסי'. דעדות שלם הוא וחצי דבר בזה פליגי ר' יוסי. כו':

מאן דאמר פסול כמעיד על חצי סימן. דכל כת על שערה אחת מעידין ולא מצטרפין:

אני אומר שמא נשרו. שהיתה שם עוד שערה אחת ונשרה. ובבבלי פ' מרובה דף ע' ובכמה מקומות מסיק כמאן דאמר פסול דממעט לה מדבר ולא חצי דבר:

אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבו וא' אומר ראיתי שתי שערות בכריסו גרסי':

דברי הכל פסול. דלר' חגיי עדיפא ליה. חצי דבר ועדות שלם מדבר שלם וחצי עדות והילכך אפי' מאן דמכשיר לעיל מודה הכא דפסול:

ור' בא אומר ד"ה כשר. דהואיל וכל א' מעיד על סימן שלם ואפילו חצי עדות הוא מצטרפין ולר' בא דבר שלם וחצי עדות עדיפא ליה ולא דמיא לדלעיל א' אומר ב' שערות בגבו וא' אומר ב' שערות בגפו דהכא במקום אחד הן:

במחלוקת. כמחלוקת דלעיל כן פליגי הכא וכן אמר ר' יוסי:

והא ר' יודן סבר כוותי. ומ"ט פליגת בהא:

על רביה אנא פליג. על ר' יוסי קאמר כלומר עליך אני חולק ומכ"ש על ר' יודן:

יאות. שפיר אומר ר' חגיי דד"ה מודים בזה דאין מצטרפין דמה אלו שטר כו':

וקרא עליו ערער. לומר שהוא מזויף ובאו עדים להעיד על חתימתן זה מעיד כו'. שמא כלום הוא. בתמיה:

ואין כל כו':

דאפי' כל אחד מעיד על שני' מהחתומי' לאו כלום הוא דהואיל וכל הארבעה חתמו צריך ב' עדים על כל חתימה כדין שטר שחתמו עליו ב' עדים:

וכה. והכא נמי כל סימן כו':

יליף לה משני חזקה. מחזקה מייתי ראיה דאין מצטרפין כדמסיק:

מתני' כיצד הוא מקנא לה אמר לה כו'. האי אמר לה לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני וה"ק אם אמר לה אל תדברי כו' לאו כלום הוא ועדיין מותרת אלא דוקא כשאמר אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר כו' כדמפרש בגמ':

ומותרת לאכול בתרומה. אם אשת כהן היא:

ושהת כדי טומאה שיעור שהיי' מפרש בגמ':

ואם מת. בעלה קודם שישקנה:

חולצת ולא מתייבמת. כדדריש לה בבבלי מדכתיב גבי אשה שמצא בה ערות דבר והלכה והיתה לאיש אחר ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם ואע"פ כן אינה פטורה מן החליצה כשם שאם היה בעלה חי דלא היתה מותרת בלא גט:

גמ' סוף דבר עד שתדבר עמו. אם אנו צריכין שתדבר נמי עם הסתירה הא אם נסתרה בלא דיבור לא תחשב הסתירה כלום בתמיה:

דיברה אתא מימר לך. דצריך להשמיענו דדיבור בלא סתירא לאו כלום הוא ואפילו הקפיד הבעל ואמר לה אל תדברי והאי אל תדברי דמתני' מפרשים אל תסתרי כדמסיק לשון נקי היא מתני' כו' ומיהו דיברה דסיפא על כרחך אית לן למימר דדיבור ממש הוא:

מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחד. אל תסתרי עם פ' ופ' הואיל ומותר להתייחד עם שנים דבסתמא בכשרים מחזקינן להו או דילמא בקפידא דבעל תלא רחמנא והא קפיד:

במחלוקת. היא דלמ"ד לעיל דמקנא לה מאביה ובנה ואע"פ שמותרת להתייחד עמהם ס"ל נמי דמקנא לה משני בני אדם כאחד:

ר' יוסי בעי. אם אמרי' נמי דמקנא לה אפי' ממאה בני אדם כא' ואע"ג דאמרינן בעלמא תרי כמאה היינו היכא דמדינא צריך תרי כגון בעדים תרי ומאה חד דינא אית להו אבל הכא דמדינא מותר להתייחד עם שנים אלא דהואיל וקפיד הבעל מי אמרינן אפי' במאה הוי קפידי' קפידא או דילמא בקפידא כ"כ אמרי' בטלה דעתו אצל כל אדם א"נ שאני בשני' דאיכא למימר קים ליה לבעל בהו דפרוצים הם ואסורה להתייחד עמהן אבל במאה אי אפשר דלית בהו תרי כשירי:

אמר ר' יוסי אמר לה אל תכנסי כלו'. כלומר דר' יוסי בר בון פשיט לי' בעיא דר' יוסי דלא הוי קינוי דאטו אם אמר לה אל תכנסי לבה"כ שיש שם אנשים הרבה מי הוי קינוי דודאי נכנסת:

עמו. לבית הסתר קתני במתני':

אמר ר' מנא. דדוקא עמו שנכנסו שניהם כאחד:

הא זא"ז. שנכנס הוא או היא תחלה לא:

אפי' זא"ז. הוי סתירה דמ"מ יש רגלים לדבר:

לפלטיא. רה"ר בלילה הוי סתירה כשנתייחדו במקום מיוחד:

לחורבה. הוי יחוד אפילו ביום וכן למבואות אפילות:

סוטה מה היא. ודאי או ספק:

אמרו ליה ספק גרסי' וכן הוא בתוספתא שם וכן מה שהגהתי לקמן ומכאן כו' כן סיים שם והיינו דקאמר עלה מיליהון דרבנן דלקמן פליגין על בן זומא דאמר הא דספק רה"י טמא דוקא בדבר שיש בו דעת לשאול דגמרינן מסוטה דאלמא בסוטה כל שיש בה דעת לשאול אסורה ולדידהו מצינו דאפי' יש בה דעת לשאול מותרת:

דאמר ר"ז כו' אין לה רצון. דפיתוי קטנה אונס היא. והא תנינן כל שאין בה כו'. כלומר דגם במשנה שם שנינו דאין בו דעת לשאול ספיקו טהור דמשמע ביש דעת לשאול ספיקו טמא:

ברם הכא. כלומר ולדברי בן זומא דמסוטה ילפי' הרי מצינו דקטנה אע"פ שיש בה דעת לשאול ספיקה טהור הילכך ע"כ הנך רבנן פליגי עלי' וס"ל דלא ילפינן מסוטה:

מפני מה ספק רה"ר כו'. סיום הברייתא דלעיל הוא דשאלו לבן זומא:

שהציבור עושין פסחיהן בטומאה גרסי'. תמן תנינן. בכריתות דכל העריות כו' דחייב על העראה חוץ משפחה חרופה דאינו חייב על העראה כדדרי' לקמן:

החמיר בשפחה. כלומר זה בלבד החמיר בשפחה שעשה בה המזיד כשוגג לענין קרבן כדדריש התם דכתיב וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו והדר כתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות מזיד כשוגג:

שכבת זרע. כתיב בשפחה חרופה ואינו חיי' עד שיגמור ויפלו':

הכא כו'. דבסוטה נמי כתיב שכבת זרע וא"כ נימא נמי דלא נאסרה לה בהעראה:

ומשני רבי יוסי שאני בסוטה דכתיב ונסתרה. בסתירה לבד קראה. הכתוב טמאה ואסירה עד שתשתה:

ליידא מילה כתיב ש"ז. וא"כ לאיזה דבר נאמר בסוטה שכבת זרע הואיל ולא הקפיד הכתוב על כך:

ומשני לשיעורין. לשיעור סתירה:

כהדא דתני כו' וכמה היא ביאה. באיזה שיעור ביאה ובבבלי מפרש דכל הני דחשיב למעוטי שיעור ארצותה דלא צריך:

כדי חזירת דקל. בבבלי מפרש חזרה דר"א היינו ברוח:

גירדי. אומן גרדי את הנימא:

אע"פ שאין ראיה. גמורה לדבר דקרא לאו הושטת ידו לסל כתב ביה יש זכר ורמז במקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:

לאחר התרת הסינר. כלומר דמלבד שיעור התרת סינר הוא:

בעצמו שיער. כמה שהוא היה שוהה בביאתו:

ובן עזאי נשא אשה מימיו. הא מצינו דאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה כו':

נתחמם בלילה:

לתרומה. בתמיה מצינו אשה שהיא אסורה לבעלה ותהא מותרת בתרומה ול"ל קרא:

למה לא. ופריך אלמה לא מצינו הרי אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ואם בת כהן היא פסולה מן התרומה כדאמרינן ביבמות בסוף ארבעה אחין ומדחזינן דלא תלינן תרומה באיסור בעלה הה"ד נמי איפכא:

לא מצינו כו'. דאף דמצינו מותרת לבעלה ואסורה בתרומה איפכא לא מצינו דהרי חזינן דמחמרינן בתרומה אפילו כשהיא מותרת ומכ"ש כשהיא אסורה לבעלה והדרן קושיין לדוכתיה:

א"ר אבין כן איתאמרת כו' גרסינן. דבאמת כך אמרו וא' ליבם דלתרומה לא איצטריך:

מתניתא אמרה כן. דאסורה ליבם ומנא לן אלא דילפינן מונטמאה:

פרט לאונסין. דאינה נבדקת:

מה את שמע מינה. היכן שמענו זה מכאן:

מה תחת אישך לרצון. אם היתה לרצון. כמו שהוא תחת אישך:

סוטה כשם שהיא אסורה לבעל כו'. סוגיא כתובה לעיל מס' יבמות פרק עשירי סוף הלכה א' ושם ביארתי היטיב ע"ש:

מתני' אלו אסורות לאכול בתרומ'. לעולם ואפילו היא בת כהן ואלו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות:

האומרת טמאה אני לך. מפרש בגמ':

ושבאו לה עדים שהיא טמאה. ואפי' לאחר שתשתה ולא בדקוה המים לפי שאשה שיש לה עדים שנטמאה ואפילו הן במדינת הים אין המים בודקין אותה כדדריש בבבלי דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה והה"ד לעד אחד דכל מקו' שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים:

ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקין אותה דכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה מאחר שנאסרה עליו לאחר סתירה אז האשה ההיא תשא את עונה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:

שני תלמידי חכמי'. שיודעי' להתרות בו:

שמא יבא עליה בדרך. שצריך להשקותה בירושלים בב"ד הגדול כדלקמן:

בעלה נאמן עליה. שלא יבא כדמפרש טעמא בגמרא ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' מתני' לא כמשנה הראשונה. דודאי כמשנה ראשונה אתייא דהא תנינן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים דאלו שלש נשים נאמנות האומרת טמאה אני לך וכדמוקי התם באשת כהן שאומרת נאנסתי דיוצאת ונוטלת כתובה ואסורה בתרומה דהא זונה היא ואפי' באונס והתם אמרינן חזרו לומר שאינה נאמנת ואוכלת בתרומה וכרב ששת בבבלי שם ומתני' דקתני האומרת טמאה אני אסורה בתרומה כמשנה ראשונה ולא כמשנה אחרונה היא בתמי':

ואפי' ואפי' תימא כמשנה האחרונה. ושאני הכא דיש רגלים לדבר שנסתרה אחר הקינוי:

פרט לשקדמה שכבת זרע אחרת לאישך. כגון שנטמאה בעודה ארוסה:

כענין שנאמר מלבד עולת הבוקר. כלו' האי מבלעדי דרשי' על קודם כמו מלבד וגו' דפרשינן על תמיד שיהא קודם למוסף:

והא תנינן. על מתני' פריך דקאמר אם בא עליה בעלה בדרך אין המים בודקין אותה:

שהיא מקבלת את בעלה. דאלמא דהמים בודקין אותה ואפי' לאחר ביאת הבעל:

כאן בשאינו יודע. בשעת ביאה שנסתרה דמנוקה מעון קרינן ביה:

שלח בתר אתתי'. שנשבית ושלח להביאה. תלת תלמידין. דבדרך לא סגי בשנים עד דאיכא שלשה דוקא כדרב בבבלי דף ז':

ובעלה. עמהם שהרי הוא מעלה אותה:

ולא היה מתייחד עמה. לפי שהיה כהן ושבויה אסורה לכהן:

יגעתי באנחתי. להוציאה מבית השביה ומנוחה וגו':

הרי הוא נאמן עליה. ואין צריך להעמיד עדים אצלו:

זו שאין חייבין עליה כרת. אלא בלאו כדדריש ביבמות פ"ק לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה:

שיש לה היתר לאחר איסורה. ואין יצרו תוקפו:

שאין לה היתר. אם תמצא טמאה ולפיכך לבו רודף אחריה:

מים גנובים. כלומר דבר האסור לו יצרו רודף אחריו:

גזירת הכתוב הוא. דבעלה מביאה כדכתיב והביא האיש וגו' ונאמן עליה:

ובלבד בעדים. עמו דוהביא האיש דרשינן דהאיש משקה ולא הב"ד:

מתני' היה מעלה אותה לב"ד הגדול. כדדריש בבבלי כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם ע"פ התורה אשר יורוך מה להלן בב"ד הגדול אף כאן בב"ד הגדול:

ומאיימין עליה. כדי שתודה:

כדרך שמאיימין. באיום גדול על עדי נפשות כדאמרי' פ"ד דסנהדרין דהוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו':

הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קילקול:

דברים שאינה כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה מעשיהן של צדיקים כדמפרש בגמ':

גמ' שלא תחזור בה. אם טהורה היא ובבבלי שם מוקי למתני' קודם שנמחקה המגילה מאיימין עליה שתחזור בה שלא ימחה השם. וברייתא לאחר שנמחקה המגילה:

עמדי על בורייך. הסמכי על נקיותיך:

ר"מ. היה רגיל לדרוש בבה"כ של חמת כל לילי שבת. חד זמן עני דריש. היה שוהה הרבה בדרשה:

אזלת. ורצת לכנוס לביתה ומצאה נר שכבה:

הן הוייתה. היכן היית:

מכך וכך. כך וכך יבא עלי שאין את נכנסת לבית עד שתלך ותרוק בפני הדורש. ועבד גרמי'. עשה את עצמו כאלו חושש בעיניו:

מגירתא. השכנות:

הא ענייתיך. הגיע העת והעונה שתוכל לבא לביתך עשי עצמך כיודעת ללחוש ומתוך כך תרוק בעיניו לעשות רצון בעלך:

חכמה את. יודעת את ללחוש על עין ומתוך אימתו עליה השיבה לא:

אמר לה. אע"פ כן מה איכפת לך תרוק ז' פעמים בעיני ואז יהיה טוב לי:

מן דרקקת. לאחר שרקקה:

לא הוינן מייתי. וכי לא היינו מביאין אותו להלקות על הספסל עד שיתרצה וירצה לאשתו:

כגון מעשה ראובן כו'. שהודו ולא בושו כדדריש לקמיה:

להם לבדן ניתנה הארץ. המלכות ליהודה וראובן נטל חלק בתחילה בארץ בעבר הירדן:

ולא עבר זר בתוכם. בברכות שבא משה לברכן נחברכו שניהם זה אחר זה:

דריש שלש מקראות. דלקמן כולן לשבח:

לפתח שכל העינים מצפות לו. להשגחת השם ב"ה. ובבבלי קאמר בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו:

שפיתחא לו את העינים. שנתנה טעם ועינים של היתר לדבריה:

ועלי זקן מאד וגו'. זה המקרא דריש נמי לשבח שלא שכבו ממש אלא שהיו משהין את קיניהן ומתוך כך לא היו יכולות לטהר לבעליהן ומעלה עליהן הכתוב כו' כדדריש בבבלי סוף פ' במה בהמה:

אמר ר' תנחומא. עוד ראיה דלא חטאו ממש:

הרי הוא. דמצינו דמקנטר להון ע"י הנביא למה וגו' ואם תאמר ישכבון ממש יש כאן עבירה חמורה ולמה מקנטרן בקלה:

ולא הלכו וגו'. בבני שמואל כתיב ודריש נמי לשבח שלא הטו אחרי הבצע ממש אלא שהיו נוטלין מעשר מבע"ה ודנין לאותן שנטלו מהן וכעין דאמרי' בסוף כתובות פסילנא לך לדינא ואע"פ דשלהן נטלו היה להן למנוע מדין של אלו:

מברכתא. שיירא שהיא עוברת ממקום למקום בסחורה:

והיו מניחין כו'. ולפיכך העלה עליהן הכתוב כאלו הטו שלא נתעסקו בצרכיהן של ישראל כפי המוטל עליהן:

מתני' שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה זניתי והפסדתי כתובתי ונותנת ביד בעלה שלא תתבענו לאחר זמן. ובבבלי דף ז' מוקי למתני' במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד אבל במקום שכותבין כתובה מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר:

ויוצאה. ואינה נהרגת שהרי לא התרו בה עדים בשעת מעשה:

מעלין אותה לשער המזרח. שער החיצון שבו נכנסין להר הבית ואף על גב שהיתה שם כדקתני לעיל היו מעלין אותה לב"ד הגדול כו' דבלשכת הגזית היו יושבין ובעזרה היתה אמרי' בבבלי שהיו מעלין ומורידין אותה כדי לייגעה אולי תטרוף דעתה ותודה:

שעל פתח שער נקנור. זו היא נוסחת הבבלי כלומר ומשם לשער נקנור הוא שער העליון שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ולפי נוסחא דהכא הוי כאלו אמר לשער המזרח שהוא שער נקנור:

ששם משקין את הסוטות. כדיליף בגמרא דבעינן לפני ה':

ומטהרין את היולדות. והה"ד זבין וזבות כדי שיעמדו על גבי קרבני':

ומטהרין את המצורעים. כדכתיב והעמיד הכהן המטהר וגו' לפני ה' ועובי חלל אותו השער לא נתקדש בקדושת עזרה והיו עומדין שם המצורעין ומכניסי' ידיהן לתוך חלל העזרה לבהונות ליתן עליהן מדם האשם שאינן יכולין להוציא הדם מהעזרה לפיכך צריך להכניס ידו דביאה במקצת שרא רחמנא:

אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלה:

נקרעו. ואינו חושש. ואם נפרמו אינו חושש פרימה גדולה מקריעה שנקרעת לקרעים הרבה:

עד שהוא מגלה את לבה. דילפינן מדכתיב ראש האשה ומדכתיב את ראש מלמד שסותר את שערה:

אם היה לבה נאה. כדאמר טעמא בגמרא ואין הלכה כר' יודא:

גמ' זה שער נקנור. שמשם הוא מחנה שכינה:

כל מקום כו'. לאתויי מצורעין אבל טעמא דיולדות כדפרישי' במתני' דאין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו:

אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים. עלי הכהן אמרו לבניו וקא דריש לה על הסוטה:

פתר קרייה. היה מפרש לקרא דאבועל קאי שחוטא לבעל:

ההין. זה הוא זן ומפרנס אותה:

ואת אתי על דעתד גרסינן. שבא על המוכן:

באשה. שהיא חוטאת על בעלה הזן ומפרנס או ה ונותנת עיניה על אחר ואם יחטא איש לאו דוקא:

ומבזין על הספק. בתמיה שמא טהורה היא ואמאי מבזה אותה הכהן מקודם:

אנדרולמסיה. תערובו' כדאמ' בב"ר פ' נח והורגת הטובים עם הרעים וה"נ בשביל הטמאות מבזין גם הטהורות:

קרייא אמר מקרין כו'. שהיה משביע את האשה ואח"כ פורע ראשה ואע"ג דבקרא כתיב ופרע את ראש האשה והדר והשביע אותה הכהן ס"ד דהמקשן דמדכתיב לעיל מינה והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' ובתר הכי כתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע וגו' והני תרתי והעמידה והעמיד למה לי אלא ש"מ דה"ק והעמידה לפני ה' כדי להשביע' ואדבתרא קאי אח"כ ופרע את ראש האשה ולפיכך פריך על המתני' דמשנה סדר המקרא דקתני הכא אוחז כו' ובפירקין דלקמן תני שמשביע אותה:

ומשני ר' אילי מכיון כו' מחמת עמידה הראשונה כו'. וה"ק והעמיד הכהן את האשה וכבר ופרע וגו' מחמת עמידה הראשונה:

מחלפא כו' דתמן. בסנהדרין פ' נגמר הדין אמר האיש כשהוא נסקל מכסין כו' ומלאחרי' מפני שכולה ערוה מיהו ס"ל לר"י דהאשה נסקלת ערומה אלמא דלא חייש להרהורא:

והכא הוא אמר הכין. בתמיה דאם לבה נאה לא היה מגנה דחיישינן להרהורא:

מכל מקום למיתה כו' ומסתלקת היא ולפיכך לא חיישינן:

ויתגרו בה פרחי כהונה. להיות רודפין אחריה:

מחלפא וכו'. דאכתי דרבנן אדרבנן קשיא:

תמן. היינו טעמא דאינה נסקלת ערומה דאין לך ייסור גדול מזה שנסקלת ותרתי לא עבדינן בה מיתה ובושה דכתיב ואהבת לרעך כמוך צריך שיבור לו כו' אבל הכא מצוה לביישה אפילו היא טהורה דכתיב ונוסרו וגו' שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות. וכן מפרק לה בבבלי דף ח':

מתני' קטליות. ענקים שמשימין סביב הצואר ומפני שהאשה חונקת עצמה בהן כדי שיתראה בעלת בשר נקראו קטליות:

מעבירן ממנה. בבבלי מפרש דלא תימא שיניחו לה הנזמים והטבעות אחר שקרעו בגדיה דיותר גנאי הוא לה כמו האדם הערום ומנעלי' ברגליו קמ"ל דלא:

חבל מצרי. מפ' טעמא בגמרא:

וקושרו למעלה מדדי'. כדי שלא יפלו בגדיה ותשאר ערומה:

וכל הרוצה לראות. בבבלי מפרש דדוק' באנשים רשות הוא ולא חובה אבל בנשים חובה על כל המצויות שם לבא ולראות ודקתני בסיפא כל הנשים מותרות חייבות קאמר כדכתיב ונוסרו. מפני שלבה גס בהן. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו וחיישינן דלא תודה ואנו מבקשים דתודה שלא ימחה שם הקודש על המים:

גמ' מתניתא. דקתני היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים בשאין השחורים נאין לה:

לא בדא. לא כן הוא דלא תתכסה אלא בבגדים מכוערי' והכי אמר בבבלי שם:

לפי שעשת כמעשה מצרים. שהיו שטופין בזימה:

חבל מצרי מעכב. אם מעכב הוא או לא דאם אין חבל מצרי קושרין בגדיה בדבר אחר וכן נמי בעי בכפיפה מצרית דתנינן לקמן בריש פ"ב אם מעכבת היא ולא איפשיטא ובבבלי פשיט לה דאין חבל מצרי מעכב:

משל מי הן באין. חבל מצרי כו' משל ציבור או משירי הלשכה:

ייבא כהאי דאמר רבי. בפ"ד דשקלים דתנן שם אמת המים העוברת בעזרה כו' באין משירי הלשכה ממה שנשתייר בלשכה אחר הפרשת התרומות והכא נמי כן דכשאר צרכי העיר הן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' סוטה הל' י"ב:

מתני' המקום נוולה. שמגלה כהן את ראשה ומבזה אותה:

היא גלתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגלתה עצמה לנואף:

המקום גלה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל:

בירך התחילה כו'. בדרך תשמיש הירך נהנה בתחילה בקירוב בשר:

לפיכך תלקה הירך תחילה. לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה כדמפרש בגמ':

ושאר כל הגוף לא פלט. שאר איברי הגוף אינם פליטים מן החולי ואע"פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך:

גמ' בסאסאה. בשלחה תריבנה כתיב ודרשינן בסאה סאה באותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה:

אין לי אלא סאה. עבירה גדולה:

תרקב. חצי סאה תרי וקב דהיינו ג' קבין:

תומן ואוכלא. משקלות קטנות הם כלומר שאף עבירות קטנות נפרעין ממנו:

סאות הרבה. כלומר מידות הרבה:

אחת לאחת. אפי' אותן שאינם של מידה אלא קטנות מאד נפרעין ממנו:

למצוא חשבון. דריש לה על העונש דבמעט מעט שנפרעין הימנו החשבון מתמצה כדמסיק בנוהג שבעולם כו' וכעין דאמר בבבלי ערבי פסחים עשיר בשורו כו':

דבר אחר אחת מתארעה. מתעורר ומצטרף ועל העבירו' קאי שהעבירות קטנות מצטרפות והחשבון מתמצה ואז נפרעין ממנו וכן דריש לה בבלי הכא וכדפרש"י שם:

עד אחת. אפילו עבירה קלה אין מוותרין:

כשם שיש דיעות במאכל ובמשתה. יש אדם שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש אדם שאינו איסטניס כל כך ויש שאינו איסטניס כלל כך יש דיעות באנשים חלוקות לענין פריצות יש שמקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל:

שפורח זבוב כו'. כלומר אפילו לא ראה שום פריצות אלא כפריחת הזבוב בעלמא מקפיד וזהו חלק רע כו' ובבבלי שלהי גיטין לא גריס לה להאי חלוקה:

ומניחו כמות שהוא. ואינו שותהו:

נהיגין. וכי כך היו נוהגין אבותיך שמדה שאינה הוגנת היא דמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו:

פורשים מן המזנה כו'. כלומר שפורשין ממנה שלא לישא אותה ואין פורשין מבתה כדאמרי' ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכדמסיק ואתייא כו':

מקרא אחד מכריע שני מקראות. קושיא היא כלומר היאך אנו מקיימין שני המקראות דכתיב בהו בטן ברישא והדר ירך:

כאן למעשה. המים בודקין כי אורחייהו בטן ברישא והדר ירך. וכאן לתנאין. הא דכתיב בתת ה' את ירכך וגו' לתנאי דמתנה הכהן ומלייט לה לייט הירך ברישא והא דכתיב גם בקללה לצבות בטן ולנפיל ירך ההוא דמודע לה הכהן דיבדקו לבטן ברישא שלא להוציא לעז על מי המרים לומר אין פורענות זו על ידן וכן מפרק לה אביי בבבלי דף ט'. אמר ר' אבין. פליג עלה דאפי' תימא שניהם למעשה או לתנאי כלומר דקראי לאו דוקא וליכא קפידא בבדיקה זימנין הכי וזימנין הכי ולא קשיא דלפ"ז תרי קראי דכתיב בהו בטן ברישא למה לי דצריכי חד לבועל וחד לאשה:

הדעת מכרעת. ר' אבין הוא דמסיק למילתיה למאי דאמר דקראי לאו דוקא וקרא יתירא איצטריך לבועל א"כ מ"ט אמרו במתני' תלקה הירך תחילה והילכך מפרש דהדעת מכרעת אמרו לפי שהתחילה הירך בעבירה תחילה ולא מדרש המקרא:

אפטרה. סילוק הדרשה כשהיו החכמים מתקבצין ונפטרין משם היו רגילין לדרוש בענין המקראות:

מדת הטובה המרובה. אם זכה באחד מאבריו עאכ"ו שיתנו לו שכר בכל אבריו:

מתני' שמשון הלך אחר עיניו. כדמפרש בגמרא:

לנביות. חניתות:

לב אביו ולב ב"ד כו'. כדיליף בגמ':

גמ' לפי שתחילת קלקלתו בעזה. כדכתיב וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו':

והכתיב וירד שמשון תמנתה. וירא שם אשה מבנות פלשתים ומעשה דתמנת קודם לשל עזה:

דרך נשואין היו. אותה של תמנת ולא בא עליה בזנות ולא הוי ליה קילקול כולי האי:

ע"י שהיתה לשם שמים. דתמר נתכוונה לש"ש להקים ממנו זרע. ובבבלי אמר יהודה ע"י שנתעלה כו':

כגון הדא בית מעיין. שהיתה יושבת בשיפוע ההר ומפלטתא בראש ההר וטבריה בעמק:

מראין לו כרמי תמנתה זרועין כלאים. מכרמי קדייק דהוה לי' לכתוב ויבאו עד תמנתה. בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן. לאו דוקא לא תתחתן קאמר אלא איסור נשואי נשים נכריות:

ואת אמר הכין. כי מה' הוא בתמיה:

אם ללצים הוא יליץ. כתיב דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו:

כתיב ותחל וגו' בין צרעה ובין אשתאול. והלא צרעה ואשתאול מנחלת יהודה היו כמו שמצינו במקרא ולפיכך דרשי לה הני תרי אמוראין כו':

היו שערותיו מקישות כו'. והיינו דקאמר בבבלי שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג:

שהיתה תשמישו שוה לכל אדם. וכדמסיים בבבלי אמתו כבני אדם וזרעו כנקל שוטף והיינו הברכה:

כחרובית גדולה היה. קליעת ראשו היתה גדולה כמין אילן חרוב:

יכול ככידון. כלומר דלא היתה גדול רק ככידון כי כן דרך להמשיל דבר הגדול לכידון ולמה המשילו לחרוב:

וקאמר עלה ר' יוחנן דבדין בדין היה עשוי. כפארת האילן שיוצאין ממנו קליעות קטנות כעין דאמרינן החרובין משישרשרו והילכך קאמר כחרובות:

נסבית כו'. לקחתי איזורי ואיזור דברי ואזור דחמרי. כן גריס בפאה:

מקפא. להקיף גזע החרוב של א"י:

ולא מטון. מרוב עביו:

ונגד. נמשך:

יפה סיפסוף. הוא הפרי הגרוע שנשאר באילן בסוף:

מפנקרסין. פירות החשובים:

די ביומוי כו'. שבימיו נשתנה העולם:

סאה ארבליס. חטין ממקום ארבל:

וכדון. ועכשיו נשתנה דהקמת והסלת כו' בין הכל אין עולין לסאה אחת:

יכול בכל. שבכל ענינו היה יפה מכל ישראל:

ת"ל מכף רגלו וגו'. דבענין זה לבד היה יפה שלא היה בו מום וכן בשאול:

אבל באבנר. נאמר שר וגדול וגו' מישראל משמע דבכל ענינו היה גדול:

ואבנר למה נהרג. מאחר דהיה כשר וטוב מכל ישראל:

מה את בעי מן גלגוי דהדין. מה אתה רוצה מהדברים שמגלגל עלינו ומתפאר בעצמו:

בסירה הוערת. בקוצי' הוסבכה הכנף ובא ולקחה:

וצפחת כו'. וכי על צפחת תאמר ג"כ דבסירה הוסבכה:

שהיתה סיפק בידו למחות. בשאול שלא להרוג נוב עיר הכהנים:

לא מלך אלא ארבעים שנה. כדכתיבי קראי והכא הוא אומר ויהי מקץ וגו' בתמיה:

אלא בשעה כו'. אותן ארבעי' נחשבו משעה ששאלו ישראל להן מלך כדחשיב בתמורה דף ט"ז עשר שנים מלך שמואל ובשנה העשירית שאלו להן מלך והעשירית ממנין הארבעים הרי ארבעים שנה עד מרדו של אבשלום ועד בכלל שנה אחת שמלכו שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו ושלשי' ושש שמלך דוד:

ומה כו'. מה אתה רוצה עכשיו:

חד פיתק. תן לי כתב א' שילכו עמי ב' אנשים אותן שארצה ליקח וכתב לו סתם:

וצמת. וקבץ לו שנים שנים עד מאתים:

קרואים כו'. אם קרואים היו לא הלכו לתומ' אלא קרואי' מדוד וכו':

וכיון. שראו שהדברים באים לידי חילוף למרוד בדוד:

כי ברבים היו עמדי. תפלתן של רבים היו עמדי לעזרני:

מתני' וכן לענין הטובה. נותנן לו לאדם שכר מעין הטובה אשר עשה ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה הטובה מרובה וכדמצינו הכא דהתם חדא שעתא והכא ז' יומי:

גמ' אמור לחכמה וגו'. והיא אצל הקב"ה ומפיו שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

מה יעשה וגו'. ובבבלי דריש נמי לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום:

מתני' ואין באחיו גדול ממנו. שהי' מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים בו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים:

מי לנו גדול מיוסף. מי לנו לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול ואין בישראל גדול ממנו הרי מדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול ובה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה:

אלא על כל הצדיקים. שכבוד ה' יאספהו:

גמ' כבוד חי העולמים. המחנה כבד מאד קדריש:

איזוריהם התירו. מפני אבילות:

קישרי כתפיהון התירו. והלכו חלוצי כתף:

זקפו קומתן. מפניו לכבודו. ראו מה פרע להן. כדלקמן:

שבין איגרות. המן לאיגרות מרדכי:

כתיב ויקונן וגו'. איידי דדריש בענין גמילות חסד נקט לה הכא:

לא מסתברא דלא ללמד בני יהודה קינה גרסינן. כלומר לא היה לו לומר אלא ללמד קינה ומאי קשת דקאמר. א"נ דמתמה וכי מה צריך עכשיו לקשת כדמסיק:

מי היה. כלומר מי היו אז המתגרים בישראל דהמלחמה בפלשתים לא היתה נגד ישראל אלא לפגוע מדת הדין בשאול:

מ"ד ספר בראשית ניחא. דהוא ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים ורמוז שם כי במות הצדיקים השונאים באים ומתגרים כדאמר בב"ר למה פרשה זו סתומה לפי שנסתמו עיניהן מהצרו' כשמת יעקב:

חומש הפקודים. דכתיב ביה תמות נפשי מות ישרים:

מה מלחמה כו'. היכן רמוז זה וקאמר כדדרשינן ובני ישראל וגו':

הדא הוא דכתיב לעמרמי וגו'. ולעיל קחשיב להו ולמה הוזכרו אלא ללמד שחסרו מהן ארבע משפחות ובימי דוד חזרו כדלקמן:

שגמלו לצדיק חסד. ששם גמלו חסד והוי כאלו מת שם:

עמו. דכתיב ויקח משה את עצמו' יוסף עמו ודרוש עם נפשך את עבד על משה דבשביל שנתעסק בעצמות יוסף זכה שהקב"ה בכבודו נתעסק עמו כמשל אפרכוס הטוען באפיריון בן המלך ואע"פ שאומרים לו שאינו כבודו מפני שע"י כן המלך ג"כ יכבדו בנישואי בתו:

על כנפי שכינה. בכנף הוד לבושו:

אילו ואילו. ישראל היו אומרים שלום לפי שהנהיג' בתורתו ומלאכי השרת שכן דרכם להקדים לכל הצדיקי' בפטירתן ולומר להן שלום:

סליק פיקרא בס"ד