מתני' היה מביא. הבעל את מנתתה. כדכתיב והביא את קרבנה עליה:

בכפיפה מצרית. סל העשוי מצורי הדקל הרך הגדל סביבות הדקל:

כדי לייגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים ובגמ' מפרש:

תחילתן וסופן בכלי שרת. בגמרא מפרש דלאו בכלי שרת ממש קאמר שאין אדם מביא מנחתו מביתו בכלי שרת אלא בקלתות של כסף ושל זהב הראויים לכלי שרת קאמר:

וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת:

כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בבבלי פריך והאיכא מנחת חוטא דכתיב בה לא יתן עליה שמן וגו' וכן הא דתנן כל המנחות באות מן החטים והרי מנחת העומר באה מן השעורים ומשני דכרוך ותני וה"ק כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותם שאינן טעונות שמן ולבונה באות מן החטים ובאות סולת כגון מנחת חוטא ומנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורי' טעונה שמן ולבונה ובאה גרש וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח:

גרש. מבורר ומנופה בי"ג נפה כעין סולת בחטים:

קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:

מעשה בהמה. שהפקירה עצמה למי שאינו בן זוגה:

גמ' כתיב וביד הכהן יהיו מי המרים. ובהאי קרא גופיה כתיב ונתן על כפיה את מנחת הזכרון וביד הכהן וגו' דמשמע אחר שנמחקה המגילה ונקראו מי המרים הוא נותן המנחה על ידיה הילכך פריך מעתה כדי לייגעה בתמיה דקס"ד לייגעה כדי שתודה ולאימתה השם והרי כבר נמחק:

אלא כדי להטיל אימה עליה. האי לייגעה לאו משום מחיקת השם הוא כדאמרינן בפרקין דלעיל שעושין בה כל המעשים האלו שלא ימחה אלא הכא ה"ט דהתורה חסה עליה שלא תמות מיתה מנוולת ומטילין אימה עליה שתודה ותאמר טמאה אני ולא תשתה ואע"פ שנמחקה המגילה:

מנחתה. ל' המשנה הוא דבקרא לא כתיב אלא קרבנה אלא דל' משנה נמי כל' המקרא וכדלקמן ולפיכך דריש לה מלמד כו' כלומר הא דאמר מנחתה לאו דמשלה היתה קריבה אלא שתהא קדושה בכלי שרת לשמה:

כך היא קדשה לשמו. שצריך לקדשה נמי לשמו של בעל:

ותני כו'. השתא מדייק ל' מנחתה דנקט דעל כרחך לא משלה היתה קריבה:

דתני ר' חייא ופליג. לקמן פ"ג סוף הלכה ו' על הא דאמרינן כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות וקאמר התם דאין שריפה בראש המזבח ומקשה עלה מדר' חייא דאמר בכהנת לוי' וישראלית הנשואות לכהנים כיצד עושין דליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפתה של אשה כלומר דלכפרתה היא באה ואין מנחתה קריבה כליל בלא קמיצה ולאכול אינה יכולה מפני שותפותו של איש שהיא קריבה משלו וכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו':

אלא הקומץ כו' גרסינן. ועכ"פ ש"מ דמשל בעל היתה קריבה ואת אמר מנחתה בתמי':

ואלא מה דאישתעי קרא. כפי לשון המקרא כך הוא לשון המשנה דכתיב והביא את קרבנה עליה:

בעלה מהו כו'. הואיל ויש לו חלק בה אם יכול להפריש מליה חוץ מדעתה:

אחר. את"ל בעלה מפריש חוץ מדעתה כדאמרן אחר מהו:

ייבא כהאי דא"ר יוחנן. דמחוסרי כפרה אינן צריכין דעת. בבלי נדרים דף ל"ה:

שכן אדם מפריש על בנו הקטן. ואף על פי שאין בו דעת וכדדריש התם דכתיב זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן:

ניחא זב וזבה כו'. דמרבינן אף קטן:

ויולדת. אלא יולדת היכי משכחת לה דנימא דרבי רחמנא זאת תורת היולדת אפי' קטנה ויש קטנה יולדת בתמיה:

לא כן אמר ר' רדיפה כו'. לעיל פ"ק דיבמות ולא משכחת לה דחיה ואם הביאה ב' שערות גדולה היא:

מאי כדון שכן כו'. מסקנת הקושיא היא כלומר מאי אמרת בה טעמא אי משום שכן אדם מפריש על בתו קטנה והא אי אפשר לה שתלד וחי' אלא משהביאה סימנין וא"כ כבר יצאת מרשות אביה:

אלא שכן אדם כו'. ההוא זאת תורת היולדת לא מרבי לה לקטנה אלא בגדולה מיירי ומרבי לה אפי' יולדת חרשת שאין בה דעת:

וכאן. ופריך השתא דאכתי סוטה לא מצינו למילף מהתם דאינה צריכה דעת דתרווייהו לא משכחת לה בסוטה ואי אתה יכול לומר שכן אדם מביא על אשתו סוטה כשהיא קטנה או חרשת:

קטנה אין אתה יכול. לומר בסוטה דהאמר ר"ז כו' אין לה רצון דפיתוי קטנה אונס היא כדאמרינן סוף פ' ארבעה אחין:

דכתיב ואמרה האשה וגו'. דריש לה סוף פ"ד פרט לאילמת ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת:

וא"ר ר' אבין. היינו טעמא דסוטה אינה צריכה דעת מכיון דמעוכב מלשמוח עמה ברגל דכתיב ושמחת וגו' מפריש עליה חוץ מדעתה אפי' מקודם:

ר' אחא בשם ר' אילא. פליג על דר' יוחנן דאמר בקרבן יולדת מפריש עליה חוץ מדעתה משמע כל קרבנה ור' אילא ס"ל דאינו מפריש עליה אלא חטאת העוף מפני שהוא עיקר המכשרתה לאכול בזבחים כדאמרינן פ"ו דכריתו' ובודאי איהי ניחא לה:

תני כו' אלא דבר שהוא מאירה לה בזה. לאכול קדשים והיינו נמי כדר' אילא:

אין לך אלא זה. ולא קרבן אחר ור' יוסי פליג אהא דלעיל דמפריש עליה קרבן סוטה כדדייק מההיא ברייתא:

תני אידך מה זה כו'. הך ברייתא פליגא אברייתא דר' יוסי וס"ל כר' אבין דמפריש עליה קרבן סוטה וה"ג מה זה מעכבה מלאכול בזבחים אף הכא מעוכב מלשמוח עמה מכיון שהוא מעוכב כו':

תני אפילו הקפת נזירות על ראשה אפי' קרבן נזירות שעליה יכול להפריש חוץ מדעתה ואע"פ דאין כאן עיכוב מלאכול בקדשי' דהרי הנזיר אוכל בקדשים:

מעכבה היא מלאכול בזבחים. בתמיה הא תניא לעיל דאינו מפריש עליה חלא דבר שהוא מתירה לאכול בזבחים:

מכיון והיא מנוולת. מחמת עיכבת גילוח ואינו שותה יין והוא מעוכב מלשמוח עמה כמו שהיא מעכבה בזבחים הוי ומפריש עליה:

תני ר' יודה אומר כו'. מפורש לעיל ביבמות פ' ט"ו הל' ג':

והתני. על מתני' פריך דתני כל המנחות תחלתן בכלי שרת והתני סדר מנחות מביאין מתוך ביתו כו' דאלמא לא בעינן כלי שרת:

ומשני ראויה ליקרב בכלי שרת. כלומר בכלי הראוי לעשות ממנו כלי שרת קאמר:

שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר. ומהאי טעמא נמי אין מנחת חוטא טעון שמן ולבונה וכדאמר בבבלי בהדיא הכא:

הרי חטאתו ואשמו של מצורע. וטעונת נסכים כדאמרינן בפ"ט דמנחות ומצורע נמי חוטא הוא כדאמר ר' יצחק זאת תהיה כו' דהנגעים על לשון הרע הן באין:

מכיון שנתייסר. מנגעו איכפר ליה מחטאי כדכתיב ונקלה וגו' וכדדרשינן כיון שלקה הלך לו חטאו והרי הוא כאחיך וקרבן דבעי לאישתרויי בקדשים הוא:

מנחת מנחת. לג"ש נאמר במנחת העומר ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב קלוי וגו' ונאמר להלן בסוטה מנחת קנאות היא מה להלן שעורים דכתיב בה קמח שעורי' אף מנחת העומר שעורין:

אר"א. ברייתא היא בת"כ ויקרא פ' י"ג:

נאמר כאן אביש. קלוי וגו':

ונאמר במצרים. כי השעורה אביב:

הבא ביכורים בפסח. מנחת העומר:

והבא ביכורים בעצרת. שתי הלחם כדכתיב והניף הכהן אותם על לחם הביכורים:

אם מצינו. מה מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו והוא מן החטין הציבור מביאין חובתן מהן בעצרת:

מאיזה מין. וכן מצינו שהיחיד מביא חובתו מן השעורין והיא מנחת קנאות אף הציבור לא יביאו חובתן בפסח אלא מן השעורין:

אם תאמר. כמו דבר אחר הוא וכן גרסי' בהדיא במנחות דף ס"ק דאם תאמר עומר מן החטין אין שתי הלחם ביכורים ורחמנא קרינהו ביכורים דכתיב וביום הביכורים:

תמן. חסר כאן וצ"ל תמן תנינן החילקא הטרגיס והטסני טמאים בכ"מ ומשנה היא בפ"ו דמכשירין ומפרש ר' יונה החילקא לשנים נחלק כל גרעין החטה לשנים:

טרגיס כו'. וכן מפרש בבבלי מועד קטן דף י"ד:

ר' יוסי בר' בון בעי. אם נאמר דמכאן ואילך בכלל קמחין הן ואין צריך להפריש הסלת מתוכן ונ"מ לפרושי קמח דמתני' אם נחלק הגרעין לחמשה אם זה כבר נקרא הוא קמח ולא איפשטא:

מתני' היה מביא. הכהן:

פיילי. כוס בל' יוני:

מן הכיור. דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי:

כשם שממעט. ר' יהודה בכתב המגילה לקמן במתני'. כך הוא ממעט במים ואין הלכה כר' יודה:

ומקום הי' שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל:

וטבעת קבועה בה. לאחזה בטבעתה ולהגביהה מבין הריצפה:

כדי שיראה. צריך ליתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים:

ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן:

גמ' תני חדשה. שצריך שיהא כלי חרס חדש ול"ג במתני' חדשה וכן הוא בנוסחת הבבלי:

מתני' דר"א. דאמר במצורע צריך חדשה וילפינן נמי הכא מכלי חרס דמצורע כדלקמן:

דתנינן תמן. נגעים פי"ד:

אל כלי חרש על מים חיים. כתיב במצורע ודרשינן מה מים שלא נעשו בהן מלאכה דהא חיים כתיב:

הכא מאי אית לך הכא מנלן דחדשה בעינן. חסר כאן והכי צריך לגרוס כגי' הבבלי. כלי כלי אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים א"ר יוחנן דו סבר כר' ישמעאל כו'. כלו' דגמר כלי כלי ממצורע אי מה להלן במצורע מים חיים כו' א"ר יוחנן דו סבר כרבי ישמעאל. דבאמת גם הכא מים חיים בעינן. דר"א סבר כר' ישמעאל דמי כיור מי מעיין הן דתני מי כיור כו'. והא דר"א כרבי ישמעאל במים. כלומר הא ודאי פשטינן דר"א סבר כר' ישמעאל דמי כיור מים חיים בעינן:

ור' ישמעאל כר"א בכלי חדש. לשון בעיא היא אם רבי ישמעאל נמי סבר בהא כר"א דהכא כלי חדש בעינן דילפינן ממצורע:

אשכח תני בכלי חרש חדשה ר' ישמעאל אומר. דאשכחן ברייתא דקתני בהדיא לר' ישמעאל בעינן חדשה:

אית תניי תני בכלי חרש ולא במקיד'. שברי כלי חרס ודריש מדכתיב בכלי משמע כשהוא שלם:

הוון. בני הישיבה בעו מימר דאתיין הני ברייתא כהני תנאי דלר"א דדריש בכלי צריך שיהא חדש וכן נמי שיהא שלם ומ"ד אפי' במקידה כרבנן:

כולה רבנן. ודחי לה הש"ס דאפי' תימא כולה כרבנן וכאן כשרובה קיים כאן כשניטל רובה דלאו כלי כלל הוא:

לא במפוחם. שהושחרו פניו ע"י האור:

כולה דרבנן. תרווייהו אליבא דרבנן דאע"ג דלא בעי חדש במפוחם מודו דלכתחילה לא והא דמכשרי במפוחם היינו בדיעבד:

תמן תנינן. בפ' י"א דפרה:

אזוב שהזה בו. מי חטאת כשר למצורע:

זו להוציא מדר"א. דלא אתיא מתני' כר"א:

דתני. בתוספתא פ"ח דנגעים וה"ג התם אזוב שהזה על החטאת כשר למצורע ר"א אומר עץ ארז ואזוב כו' האמור בתורה שלא נעשית בו מלאכה:

והלא ק"ו. כלומר ק"ו מעתה שאם הזה על החטאת שפסול לחטאת אחרת:

מה אם המצורע. שלא מצינו שהמלאכה פוסלת בהאמור בו:

מהו שיכשר למצורע אחר. אם נימא דהוי כהזה על החטאת דפסול למצורע או דילמא שאני חטאת דרחמנא אחשבה בה מלאכה:

מה דמר כשר. כלו' דאשכחן דפליגי בה ומ"ד כשר הדא היא כר' יודא דלקמן וכן ר"א מודי בה דשאני חטאת כדאמרן:

תני כו' בתוס' שם:

שבתי. שבת שלי היתה:

אחר ר"ט לביתו. ור"ט כהן היה:

תן לי סנדלי. ללמד שגדולה שימושה:

מקל. של ארז שבו מטהרין את המצורעין:

שליברות. וכן הוא בתוספתא ובת"כ פ' מצורע פ' א' גריס של ברות והוא ברוש א' מעשר' מיני ארז בפ"ב דר"ה:

וראשה טרף. ובראשה עלה א' כמו עלה טרף בפי':

אחת לשנים כו'. כלומר אחר שמחלקין לארבעה כרביע כרעי המטה זהו עובי' של ארז וכן הוא במשנה פי"ד דנגעים:

ומזין ושונין כו' כדאמר במקל זה טיהרתי ג' מצורעין ור"ט שלא בפני הבית ובגבולין היה:

מי. מי המרים כתיב אחר נתינת העפר:

יכול מראה מים. שאפי' לאחר נתינת העפר יהיה בו רק מראה מים:

ת"ל ארד. פירושא דעפר דקרא נקט:

יכול מראה דיו. שצריך שלא יהא ניכר בו שום מראה מים:

מראה מים ומראה ארד. שיהא העפר על פני המים ולא כמראה דיו ממש:

ושיערו חכמים כו'. ולפי שיעור המים יקח שיעור עפר:

והא תני ר' יודא אומר רביעי' ר' יודא כו'. ואע"ג דבמתני' מפרש הכי בהדיא ס"ד דהמקשה דר"י פליג נמי אהא דלדידיה צריך שיהא כמראה דיו דהוא ממעט במים ודרך בעיא נקט לה לר"י ומשני ר"י כדעתיה כו' כלומר דאפי' ר"י מודה בזה אלא שהוא ממעט במים לפי שהוא ממעט בכאב ואליביה דר"י צריך שלא יקח עפר אלא לפי שיעור רביעית כדי שיהיה מראה מים ומראה עפר:

תמן תנינן. סוף פ' ג' דיומ':

שזרחה החמה. והגיע זמן ק"ש לכל:

אל"ף בי"ת. בראשי תיבות של הפרשה:

והא תני בכתב שבו כאן כתב שכאן כו'. שהיה כותב במגילה ורואה בכתב שבטבלא אלמא דכל הפרשה כתובה עליה:

פתר לה באל"ף שכאן מאל"ף שכאן כו'. כלומר לעולם ר"ת כתוב בה ועל התחלת התיבה היה רואה ממה שכתוב בטבלא. ובבבלי שם מסיק דבסירוגין היתה כתובה תחלת התיבות אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות וכו':

תני ר' הושעיא. ופליג דכל הפרשה היתה כתובה:

ולמה מים ועפר וכתב. בסוטה:

מים כו'. שתשים לב לאלו הדברים ותודה:

בארך. לשון מעיינך:

וכתב לה. בגט ועשה לה הכהן בסוטה וחפשה לא ניתן לה בגט שיחרור שאלו כלן צריכין שיהיו כתובין לשמה וכן משמע בבבלי דף י"ח שצריך. שיהיה הכתיבה והמחיקה לשמה ומדכתיב ועשה לה דרשינן שיהי' כל מעשיה לשמה וכן הוא בתוספתא פ"ב דגיטין:

אפר פרה. כדיליף בבבלי בג"ש מעפר סוטה:

ורוק יבמה. דכתיב לעיני הזקנים:

אף דם צפור מצורע. צריך שיהא נראה וניכר במים:

שיערו לומר כו'. כלומר לפיכך אמרו רביעית דהוא שיעור לכל הצפרים שיהא דמן ניכר במים ולא מבטלין לגמרי המים מפני שצריך שיהא מראה דם ומראה מים כהדא דתני כו':

יכול דם וודאי. שיהא רק מראה דם:

נפסלין בלינה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סוטה הל' י"ב כר"י דהוא מארי' דגמרא:

יכול מן המזבח לקופה. כלו' אפי' מעפר המזבח יקח ויתן לכלי א"נ מן המונח לקופה גרסינן כלומר שיביא מבחוץ מקופת עפר שלו ויתן אל המים:

עד שיחפור בדקל. כמו בדקר שצריך דווקא לחפור מקרקע המשכן ולא יביא עפר אחר מבחוץ ליתן שם:

אשר יהי'. אם יהיה הבא משם ואם אין שם תן שם:

ור' אבין פליג דלת"ק אם אין שם עפר אינו כשר כשחפר בקרקע המשכן אלא יביא מבחוץ ור' אבין ס"ל דכשר:

ואכן אתאמרת. כן נאמרה מלימוד המקרא דיכול בקרקע המשכן לעכב שצריך לחפור מקרקע המשכן ת"ל יהי' מ"מ ואפי' מבחוץ אבל בדיעבד אם חפר מקרקע המשכן נמי כשר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם:

המשכן לרבות נוב וגבעון כו'. וכן הוא בבבלי שם לפי גי' התוס' דנוב וגבעון צריך לרבות דבמה הוו וכר' יודא בשלהי דזבחים וכו' ע"ש:

מתני' בא לו לכתוב את המגילה. בגמ' פליגי בה אימתי הוא כותב:

אם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם שכב לא הנקי:

ואת כי שטית תחת אישך וגו'. וכל המקראות הסדורי' בפרשה כדחשיב לקמן אלא דקרא והשביע הכהן וגו' מפסיק ואינו כותב שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה וגם במקרא ובאו המים וגו' אינו כותב סוף המקרא ואמרה האשה וגו' שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות ובבבלי דרי' לה דכתיב וכתב את האלות האלה אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות:

ר' יוסי אומר לא היה מפסיק משהתחיל לכתוב אם לא שכב וגו' היה כותב הכל והשביע הכהן וגו' ואמרה האשה וגו' דדריש את לרבות צוואות וקבלות:

כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא קללו' בלבד ולא קללות הבאות מחמת ברכות ולא צוואות וקבלות דדריש האלות ולא קללות הבאות מחמת ברכות האלה למעוטי צוואות וקבלות:

גמ' איתפלגון. פליגי בסדר הכתיבה והשבועה:

היון. בני הישיבה בעי מימר דבהא פליגי:

היך מה דהוא קרייא. כמו שנאמר במקרא והשביע ואח"כ וכתב:

כדי לסמוך שבועה להשקיי'. דאחר שמשביעה מוחק המגילה ומשקה וסומכין שבועה להשקייה כדי שתשים על לבה ביותר בשעת השקייה והילכך לא היה מפסיק בכתיבה:

בין תניין. התנאים וכל המעשים שנאמרו בסוטה ובין השבועות הכל מעכבין:

הוון. בני הישיבה מתחילה בעי למימר דמ"ד הכל מעכב אית ליה כ"מ שנאמר חוקה או תורה לעכב וכאן נאמר זאת תורת הקנאות:

ומ"ד שבועות מעכבות. אבל לא שארי הדברים כגון פריעת ראשה וכיוצא דחשיב לה בפרקין דלעיל:

לית ליה. חוקה או תורה לעכב ואפ"ה השבועות מעכבין דהן עיקר המעשה השייך להשקייה:

עוד הוא חית ליה. ודחי לה הש"ס דכ"ע אית ליה חוקה או תורה לעכב:

אלא שאינן על הסדר. כלומר הא דאמר דשארי דברים אינן מעכבין על הסדר המקרא הוא דאינן מעכבין דס"ל לא נאמרו מקראות על הסדר אבל המעשים גופן מעכבין ולמ"ד דהכל מעכב אפילו על הסדר הן מעכבק:

ואתיין אילין פלוגתא. דתנאי דפליגי אם הסדר מעכב:

כהכין פלוגתא. דפליגי ר"י ור"ל לעיל:

דמ"ד בין כו' מעכבין. ואפי' על הסדר ס"ל כמ"ד משביע ואח"כ כותב כסדר המקרא:

ותניין אינן מעכבין. על הסדר:

מתני' לוח. של עץ:

נייר. של עשבים שכותשין אותם ומדבקין אותן בדבק שקורין גלי"ד ועושים כמין עור:

דפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו דמליח וקמיח ולא עפיץ שהיו מעבדין הקלפים בעפנים שקורין גלי"ש:

בספר. בקלף:

קומוס. שרף האילן ומתוכו כמים. קלקנתום. אדרימונ"ט והוח צבע הרצענין:

ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחוק וקומוס וקנקנתום עבדי רושם:

אלא בדיו. שהוא בלא קנקנקום ויכול להמחות:

גמ' מהו שתטמא את הידים. אם יש בה משום קדושה ודמי לשאר ספרים שגזרו חכמים שיטמאו את הידים:

הרי זה שאלה. בניחותא וצריך להתיישב בדבר:

אינה שאלה. דודאי לא מטמאה דכלום גזרו כו' לא מפני קדושתן כדמפרש עעמא בי"ח דבר שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו דאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה:

וזו למחיקה ניתנה. מתחילה ואין בה משום קדושה:

לא צורכה דלא הואיל וניתנה למחיקה. דלא כמו אלא כלומר דמהאי טעמא קא מיבעיא ליה הואיל וניתנה למחיקה ואפ"ה אפשר דאית בה משום קדושה חלא גזירת הכתוב הוא על המחיקה ואי לא הוי ניתנה למחיקה לא הוה מספק' ליה דודאי יש בה משום קדושה:

כמה אותיות כו'. אם כתב הכהן במגילת סוטה אותיות שלא לצורך כמה הן שיהא חייב על המחיקה דבחנם נמחקו:

טעמון דב"ה. דצריך שתי אותיות כדי לכתוב יה מהשם כלומר דאינו חייב אלא על מחיקת השם והילכך צריך שתים:

ר' יודן בעי כתב מפיו. שלא היה פרשת סוטה כתובה לפניו כדאמרינן לעיל שצריך שיהא קורא ממה שכתוב לפניו אלא מפיו כתב מאי:

ומחק בעפר. זו בעיא אחריתא אם לא מחק במים אלא בעפר אי הוה מחיקה בדיעבד ולא איפשיטא:

היה כותב ראשון ראשון. שכתב אות אחת ומחק וחזר וכתב ומחק מהו ולא איפשיטא:

מכיון. דאמר קרא דלמחיקה ניתנה מאי איכפת לן אם כתובה על עור בהמה טמאה:

רואה אני את כו' גרסינן. שמא כו' דה"ט דאין כותבין דשמא תאמר איני שותה ואמרינן לקמן פ"ג דמגילתה נגנזת ויהא גנאי לשם שיהא גנוז על עור בהמה טמאה:

הכא. בסוטה כתיב ספר והכא בגט נמי כתיב ספר דכתיב וכתב לה ספר כריתות:

הכא. מ"ש בגט דאת אמר כל דבר שהוא בתלוש כשר כדאמרינן פ' ב' דגיטין:

והכא אמר הכין. דאין כשר אלא מגילה:

דכתיב בספר. דמשמע בספר הידוע שכותבין עליו ס"ת אבל התם גבי גט לא כתיב אלא ספר:

וכתב יכול בדיו כו', כלומר בדיו שיש בו כל הדברים הללו א"נ כשם שדיו כשר כך הם כשרים:

ת"ל ומחה. ואילו אין יכולין להימחות:

ת"ל וכתב. ובמשקין לאו כתב הוא:

ואיזו זו. דיו שאין בו קלקנתום:

והתני. אם מחק פרשת סוטה מתוך הספר תורה כשר וסתם דיו שכותבין בו ס"ת מטילין בו קלקנתום:

תיפתר. כר"מ דאמר כשהי' אצל ר' ישמעאל לא היו מטילין כדאמר בבבלי בפרקין דלקמן דף כ' בברייתא קמייתא אליבא דר' ישמעאל:

מתני' אמן על האלה. שמקבלת עליה ואמן כו' ולכך הוצרכה לכפול:

שלא שטיתי ארוסה ונשואה. ע"י גילגול שבועה הוא שמגלגל עליה זנות של אירוסין ואע"פ שלא היה בו קינוי וסתירה וכדאמר בגמ' דמכאן לגילגול שבועה מן התורה:

שומרת יבם וכנוסה. אם היתה יבמתו וכנסה וקנא לה ונסתר' מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיא שומרת יבם ובגמ' מפרש לה:

אמן שלא נטמאתי כו'. פירושא קמפרש לה לאמן על האלה אמן על השבועה וה"ק אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת ואם נטמאתי יבואו בי היינו קבלת האלה שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבאו בך כל הקללות הללו:

אמן שלא אטמא. כדמפרש בגמ' שאם תטמא לאחר זמן המים מערערין אותה:

גמ' אמן לקבלה כו'. כלומר באמן יש ג' דברים הללו קבלת דברים ושבועה והאמנת דבר כדיליף לקמיה:

אמן לקבלה. ילפינן מסוטה כדתנן במתני':

לשבועה למען הקים וגו'. ולקמן מקשי עלה:

ויאמר אמן וגו'. והתם ייאמנו הדברים הוא דכן יאמר ה' כתיב:

אין מן הדין אמן שבועה. אם מהמקרא הזה ילפת אמן לשבועה. מלמען הקים:

לית ש"מ כלום. דבשבועה לאבות לא מצינו אמן:

ויידא אמרה. ומאיזה מקרא ילפינן:

דא. זה המקרא דכתיב לעברך וגו' ובאלתו ואין אלה אלא שבועה כמה דתימר כאן והשביע הכהן וגו' וילפינן אלה אלה מסוטה שיש בו שבועה והדר ילפינן אלה מאלות שבהר עיבל דכתיב בהו וענו כל העם ואמרו אמן:

מנין למדו לגילגול שבועה. מן התורה:

מסוטה. דמגלגלין עליה מאיש אחר אע"פ שלא קינא אותה ממנו:

עד כדון. עד כאן לא שמענו מכאן שמגלגלים אלא דברים שהוא ראוי להשביע עליהן בפני עצמו דהרי אם היה מקנא לה מזה האיש אחר הי' ראוי להשביע עליה:

דברים שאינו ראוי להשביע. בפני עצמן כגון עבדים שטרות וקרקעות מנין:

נישמעינה. לזה מן הדא דקתני ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע עליהן בתמיה דהא תנן לקמן פ"ד ארוסה ושומרת יבם לא שותות:

ותימר. ואפילו הכי אמרת דמגלגלין וה"נ למדנו מכאן דמגלגלין אפי' דברים שאינו ראוי להשביע עליהן:

אף כל הנשבעין. צריכין לקבל עליהן אלה עם השבועה:

הוו בעיי מימר. היו בני הישיבה רוצין להקשות ע"ז דבשלמא למ"ד אף כל הנשבעין באלה ניחא דלכולא מילתא ילפינן מסוטה:

מ"ד. אלא למ"ד דאין כל הנשבעין באלה ובשבועה קשיא לגילגול שבועה אתה למד מסוטה ולמה אין אתה למד נמי לאלה בשבועה:

אף כל הנשבעין באמן ואמן. דלא ליהוי אמן כשבועה אא"כ ענה שתי פעמים אמן אמן:

מאן תנא שומרת יבם. במתני' דמתנה עלה:

ר"ע היא. דלטעמיה אזיל דאמר בפ"ק. דיבמות דיש ממזר ביבמה והה"ד דס"ל אם זינתה אסורה ליבמה דחד טעמא להו כדפרישית שם והילכך מתנה בהדה כדתנן לקמן זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה:

מה איכפת לי' ממזר גבי קינוי. דמה שייך ממזר להכא ואפילו לרבנן דאמרי אין ממזר ביבמה גבי קינוי מודו דמתנה עלה דהתירה אמרה וקנא את אשתו ואפילו מקצת אשתו דזקוקה לו כאשתו ומאת אשתו קדריש וכלומר דמרבינן לשומרת יבם דמתנה עמה ע"י גילגול דלקנא לה בעוד שהיא שומרת יבם אי אפשר דקדמה שכיבת הבועל היא:

א"ר שמי כו'. כלו' דמתמה על דמקשי ליה מה איכפת כו' דאפילו רבנן מודו בהא והא אשכחן דלא מדייק ר' ינאי כן כדלקמן:

נמנו שלשים כו'. כמפורש ביבמות שם:

ולא מתניתא היא. ומאי קאמר נמנו דמשמע שהן דרשו מהמקרא זה:

לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת. דכיון דהשתא לא תפסי בה קידושין לקמיה נמי לא תפסי בה:

בתר כלי כו'. לאחר כל השבח הזה אומר אני דלא מוכחא מידי מהאי מתני' דיכולני לפרש המתני' כר"ע דאמר יש ממזר ביבמה ואין קידושין תופסין בח"ל:

ויתביניה. השתא מסיק לקושיא דלדידך מ"ט לא הקשה ג"כ ר' ינאי לר"ל דמה איכפת ממזר גבי קידושין דהרי אפי' לרבנן דאמרי אין ממזר מח"ל קאמרת דמודו ביבמ' דאין קידושין תופסין ביבמה דהויא כערוה והילכך נאסרה עליו אם זינתה אלא ודאי דלא אתיא אלא כר"ע:

התורה אמרה כו'. ל"ג הכא ואגב שיטפא דלעיל היא:

שומרת יבם כו' מותרת לביתה. ליבמה דסבר אין זיקה למיהוי כארוסתו שזינתה:

רבנין אמרין. האי קושיא בשם ר' מנא דלא כן אמר ר' יעקב בשם ר' לעזר בריש פ"ב דיבמות שומרת יבם שמתה מותר באמה דלא אלימא זיקתה למיהוי כארוסה ותהא אמה אסורה משום חמותו וכדמפ' התם טעמא זיקה היתה לו בה כיון שמתה בטלה זיקתה דאין זיקה לאחר מיתה דעלמא הא מחיים יש זיקה והכא אמר רבי לעזר מותרת לביתה דאין זיקה אפי' מחיים:

בגין דתנינן כו'. ע"כ לאו לתירוצא מיתפרשא אלא קושי' אחריתא היא שהקשו על ר' לעזר דקס"ד דמותרת לביתה לכ"ע קאמר ואפילו אליבא דר"ע א"כ קשה מאן תני הדא מתני'. לא רבנן ולא. ר"ע שהרי שנינו בזה הכלל דאם לא היתה אסורה לא היה מתנה עמה וברישא קתני נמי שומרת יבם דמתנה בהדה:

אלא כיני כו'. ע"כ כן אנו מפרשים לפלוגתייהו דר' לעזר וריב"ל דרבי לעזר דקאמר מותרת לביתה אליבא דרבנן קאמר דסברי דאפי' מחיים לא אלימא זיקה למיהוי כארוסה שזינתה וריב"ל כר"ע ולכ"ע מתני' כר"ע אתייא ולא כרבנן כדמוקמינן לעיל:

ותני כן. תניא כוותיה דדרשינן מקרא ונעלם וגו' ולא מעיני יבמה דאלמא לא מקנא לה משום דלא נאסרה עליו:

וכהנת היתה. זקוקה ליבם כהן ורבותא אשמעינן דאע"פ כן התירוה לביאה:

אף לא מכות. שומרת יבם שזינתה אפי' מלקות אין בה דלא תהיה אשת המת וגו' מוקמינן אהווי' שלא תינשא לאיש זר אבל לא בזנות:

לא שהיה ר"מ כו'. אמתני' קאי דקאמר ר"מ אמן שלא אטמא וה"ג לא שהיה ר"מ אומר המים בודקין אותה מעכשיו אלא המים פקודין בה כשתטמא בודקין אותה למפרע וכן הוא בתוס' שם ד"ה אמן שלא:

תורת הקנאות תורת העולמים זו. כלומר דנוהגת לדורות קאמר ולא דדרשינן ריבויא לתורת הרבה לומר שהאשה שותה ושונה וכדדריש בבבלי דף י"ח לת"ק דברייתא אלא דס"ל אין האשה כו'. א"נ זאת גרסינן דזאת מיעוטא הוא לו' דאין האשה שותה ושונה:

את ר"ע. לפני ר"ע:

משני אנשים. אם מת בעלה זה שהשקה ונישאת לאחר וקינא לה ונסתרה דלא דרשינן מיעוטא אלא על איש אחד:

כורכמית תוכיח. שפחה משוחררת היתה כדאמרינן בעדיות שם מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהית' בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון ובבבלי גריס איפכא לרבנן בתראי:

תמן תנינן. בעדיות עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים כו' הוא הי' אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את שפחה משוחררת וחכמים כו':

מה אנן קיימין. טעמייהו דחכמים דאמרי משקין ובמאי עסקינן. וה"ג אם בגר שנשא בת ישראל כבר כתיב בני ישראל לא גרים אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא וגו' וכן היא גירסת הראב"ד ז"ל שם. וה"פ אם הוא גר שנשא ישראלית וקרי לה גיורת שהיא אשת הגר אמאי משקין הא כתיב בני ישראל וגו' איש כי תשטה אשתו דמשמע דדוקא אם הוא ישראל:

ואם בישראל שנשא גיורת. אפ"ה אין משקין דכבר כתיב והביא האיש את אשתו דמשמע שיהיו שניהם שווין:

אלא כן אנן קיימין בגר שנשא גיורת. דמרבינן לקמיה מואמרת אליהם דאע"פ שהוא גר והיא גיורת עדיפא לן לרבות מאליהם הואיל ושניהן שוין וגר שנשא בת ישראל ממעטינן ליה מבני ישראל כן פי' שם הראב"ד ז"ל:

ימה טעמא דעקביא גרסי':

לרבות כו'. כדמסיק ומה כתוב בפרשה ושכב וגו' דשכיבתה אוסרתה ובעלה מקנא לה ומשקה:

הוא סומא. אין לי למעט מהמקרא אלא הוא סומא:

היא סומא. מנין:

וקאמר ממתני'. מברייתא דאשכחן ר' יודא פוטרו לסומא מכל מצות האמורות בתורה:

מתני' ולא משנתגרשה. אם גירשה ונסתרה לאחר ונטמאת ואח"כ החזירה קינא לה ונסתרה לא היה מתנה עמה על זנות שלאחר הגירושין דגרושה שזנתה מותרת לבעלה דבקידושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה דכתיב והיתה לאיש אחר לפיכך אם נתקדשה לאיש אע"פ שלא נבעלה אסורה לחזור לבעלה ואם נבעלה בלא קידושין מותרת לחזור לבעלה:

זה הכלל כל שתבעל כו'. הא אם היתה אסורה כיון אם היא יבמה וזנתה בנשואי אחיו דנאסרה עליו היה מתנה עמה הכי מסיק בבבלי:

גמ' פשיטא. היא שאדם מוחל על קינויו דבדידיה תלה רחמנא וכגון קודם סתירה וכדאמר בבבלי דף כ"ה דלאחר סתירה אין קינויו מחול:

גירש. הא קא מיבעיא לן אם גירש אי הוי כמי שמחל וכדמפרש ואזיל:

היך עבידא. היכי דמי דקא מיבעיא לן כגון קינא לה ונתגרשה קודם הסתירה והחזירה ואח"כ נסתרה מאי:

אין תימר. דאם נאמר דכמי שמחל הוא וקינוי הראשון אינו כלום א"כ אינו' יכול להשקותה על זו הסתירה אא"כ קינא לה פעם שניה:

אין תימר. ואם נאמר דלא הוי כמחיל אין צריך לקנות לה פעם שניה אלא משקה אותה על זו הסתירה:

אבל אם קינא לה ונסתרה כו'. כלומר אבל אם גירש אחר הסתירה שידע בה שנסתרה בזו לא קא מיבעיא לן אי הוי כמחילה דאפילו מחילה גופה אחר הסתירה אינה כלום אלא הא קא מיבעיא לן דאם החזירה ונסתרה ושתת ולא בדקוה המים מאי אם נוכל לסמוך דטהורה היא הואיל ולא בדקוה או דילמא מאחר שאין המים בודקין אותה כשהיא אסורה בחזירתה לבעלה דהרי אחר הסתירה החזירה ואינו מנוקה מעון הוא איכא למימר דטמאה היא ולא איפשיטו הני בעיות:

סליק פירקא בס"ד