מתני' נושאין על האנוסה. לאחר שאנס או פתה אשה מותר לישא בתה כדדריש בגמ' בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה:

ר' יודה אוסר באנוסת אביו. כדמפרש טעמיה בגמ' ואין הלכה כר' יודה:

גמ' כיני מתני'. כלו' דמפרש הא דקתני על האנוסה כן אנו מפרשים כמו אחר האנוסה ולישנא דעל כמו סמוך ואחר הוא כדמפרש ואזיל:

מותר באמה. והה"ד בבתה וכן בסיפא פיתה כו' והה"ד באמה אלא דחדא בכל גווני נקט:

דרך נישואין שנו. האי על הנשואה דרך נישואין קאמר אם הראשונה דרך נשואין היא חייב על האונס והפיתוי בשניה:

תמן תנינן. פ' אותו ואת בנו דף פ"ב וגרסי' להאי סוגיא ריש פ' ואלו הן הנשרפין והגי' בכמה נוסחאות נשתנית ומשובשת וכאן תמצא הגי' נכונה וברורה שבררתי משתיהן:

שחטה ואת בת בתה. ואין כאן עדיין איסור:

ואח"כ שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

סופג את הארבעים. דחד לאו הוא וחד התראה וחד מעשה:

סופג שמנים. דס"ל לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד ב' מלקיות:

ה"ג אמר ר' לעזר סומכוס וריב"ן שניהן כו'. וכן הוא בכריתות דף י"ד:

דהא תנינן תמן. בכריתות שם:

חייב עליה משום חמותו ואם חמותו כו'. כגון שהיה נשוי בתה ובת בתה ובא בנה וכשבא עלי' חייב על חמותו ואם חמותו ואם חמיו וזה נמי כסומכוס דבחד מעשה עבד לכולהו:

מודה סומכוס בראשונה. במשנה ראשונה דקתני התם שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג את הארבעים ומודה נמי סומכוס בזה וכלומר דר' יודה בר פזי בא לחזק דברי ר' לעזר שאמר סומכוס וריב"ן אמרו דבר א' דע"כ מדמודה סומכוס בראשונה ש"מ דטעמיה דבסיפא שמות מחולקין הן אותו ואת בנו ובנו ואותו דאי טעמיה משום דגופות מחולקין הן א"כ אפילו ברישא נמי אלא ע"כ דשאני רישא דתרווייהו בנו ואותו נינהו והשתא סומכוס וריב"ן אמרו דבר א' דהתם נמי שמות מחולקין הן חמותו ואם חמותו כו':

ודחי לה הש"ס דאשכחן ברייתא דתני עוד היא במחלוקת. דחלוק סומכוס אף בראשונה וכן הביא רש"י ז"ל שם בשם תוספתא ואם כן ע"כ דטעמיה דגופות מחולקין הן אבל בחמותו דלאו גופות מחולקין הן לא. ובכריתות שם דחי לה נמי כה"ג אלא דמשם משמע דאותו ואת בנו ובנו ואותו נמי לאו שמות מחולקין קרי להו:

מ"ט דריב"ן. דחייב על כל אחת ואחת:

מה אשה ובתה. דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וחלקן הכתוב אשה ובתה בלאו אחד ובת בנה ובת בתה בלאו אחד ללמדך שחלוקין בלאויהן ואפילו עביד לכלהו שלש כאחד נמי חלוקין בלאוין הן:

דמה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין. דהרי חלוקין בכתוב בשני לאוין והה"ד לבת בנה עם אשה ובתה וחדא מינייהו נקט:

אף אשה ובת בנה ובת בתה. אפילו עביד לכלהו:

בשני לאוין. כלומר נמי חלוקין בלאוין הן דכמו דאשה ובת בתה בשני לאוין כך אשה ובת בתה בשני לאוין ואי איכא לכלהו חייב בשלשה לאוין:

מה טעמון דרבנן. דהתם דפליגי על ריב"ן וסברי דאינו חייב אלא אחת דשלשתן שם אחד הן:

מה כו'. דרבנן ילפי איפכא דמה בת בנה ובת בתה בלאו אחד כללן הכתוב:

אף אשה. אפילו עביד לכולה נמי בלאו אחד הוא ואף על גב דאשה ובתה לאו בפני עצמו דילפינן מבת בנה ובת בתה:

בכלהון. טעמא דמתני' מפרש דנושאין על האנוסה דבכל עריות כתיב שכיבה:

לקיחה. ואיש אשר יקח וגו':

זקוקה לו. כלומר כשהראשונה נשואה לו חייב על השניה משום אמה או משום בתה ואפי' אנס השניה:

או אינו אלא דרך נישואין. שאינו חייב על אונס השניה אלא דוקא נשאה נמי דאשר יקח אתרווייהו קאי:

ומשני כבר אמרנו שאין קידושין בעריות. דהרי למדנו שאין קידושין תופסין בעריות כדאמרינן פירקין דלעיל הלכה ה' ולא שייך בשניה לקיחה:

והכתיב לא יקח את אשת אביו. ונימא נמי דדוקא דרך לקיחה הא באונס מותר:

ומשני בא להודיעך כו' עד שלא נשאת לאביו. כלומר דוקא אם נשואת אביו היא ולא אנוסת אביו דלא כר' יהודה והלכך כתיב בה קיחה דקיח' אאביו קאי:

בא להודיעך כו' עד שלא נשאת לאחיו. דאם אנסה אחיו מותר בה דלא אסרה תורה אלא ע"י קידושין וקיחה אאחיו קאי:

ותני כן על ידי ייבום. כלומר דתניא נ"ה דאאחיו קאי דהרי על ידי יבום מותרת כשמת אחיו:

עד שלא נשא אחותה. דאם אנס אחותה מותר בה:

ותני כן. דקיחה אאחותה קאי דהרי לאחר מיתת אחותה מותר בה דאלמא דכל זמן שהיא לקוחה לו אסרה תורה:

והכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וגו'. ונימא נמי דע"י אונסין מותר:

ומשני ר' אבין שלא תאמר כו'. כלומר דהתם משום האי דרשא כתיב דמצינו שהתירה התורה קיחת אחותו פעם אחד:

קין כו'. לכך נאמר חסד כו' שאמרתי עולם חסד יבנה וכן אמרינן בבלי סנהדרין דף נ"ח:

בא להודיעך כו'. ללמדך דקידושין תופסין בחייבי לאוין:

ר' חונה שמע כולהון מן הדין קרייא. הא דר' חונה לא שייכא הכא מידי ולעיל פרק כיצד הלכה ד' גבי שניות קאי דאמר שם אם אמו ואם אביו שניות וקאמר עלה התם דרבי חונה יליף לכולהו מזה הכתוב כדפרישית שם ומייתי התם האי ברייתא דלקמיה ואגב מייתי הכי נמי לדרבי חונה:

כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה וגו' שארה הנה זימה היא וכתיב בפרשת קדושים ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו ודרשינן זמה זמה לגזירה שוה:

מה למטן שלשה דורות. בת בתה ובת בנה שהן ב' דורות למטן ועם אשתו הן שלשה דורות:

אף למעלן. דורות עליונים ג' דורות ולומר לך שאף אם חמותו אסורה:

מה למטן בלא תעשה. דכתיב לא תקח אף למעלן דלא כתיב בה אזהרה ילפינן בגזירה שוה דבל"ת:

מה למעלן דרך נישואין. דואיש אשר יקח כתיב וכדדריש לעיל דוקא דרך נשואין אסרה תורה אם נשא אשה אסור באמה:

אף למטה דרך נשואין. אם נשא אשה אסור בבתה:

מה למטה עשה בת זכר. דבת בנה כבת בתה אף למעלה נעשה אם זכר אם חמיו כאם חמותו וזה כאביי בבבלי סנהדרין דף ע"ה:

ופריך וכדרבי מאיר. דרבי מאיר אומר גזירה שוה כמקום שבאת וכדאמר לעיל פרק הערל הלכה ג'. כלומר דרבי מאיר סבר בכל גזירה שוה דון מינה ואוקי באתרה שבכל מקום דלמדין ג"ש דנין עיקר הדבר מחבירו אבל לשאר דברים העמידנו במקומו ואל תשווהו לחבירו קשיא:

דור שלישי שלמעלן גרסינן. דהא למטה בהדיא כתיב לא תקח אלא דלמעלן מנין שהוא בלא תעשה דהרי דור שלישי שלמעלן ילפינן מלמטן ואוקי באתרה כמו שלמעלן אין מפורש אזהרה באשה ואת אמה כן דור שלישי אם חמותו אינו בל"ת:

וכרבנן. וכן נמי לרבנן קשיא דאינון אמרי גזירה שוה כאמור בה דהיינו דון מינה ומינה שלכל דבר נלמד מחבירו האמור בו:

דור ג' שלמעלן מנין שהיא בשריפה. דהרי אתה למד דור ג' שלמעלן מלמטן שהוא מפורש בה ומה למטן אינו מפורש בשריפה אף דור שלישי שלמעלן מנין שהיא בשרפה:

ומשני בין כרבי מאיר כו' שהוא בלא תעשה ובשרפה גרסינן מכיון כו'. כלומר מכיון דילפינן גזירה שוה זימה זימה:

כמי שכולהן כן. הוי כמו שכתובין בכתוב אחד:

דכולהן כן. וכולן שוין בזה דקאי שרפה והל"ת אכל הג' דורות בין מלמעלן בין מלמטן:

עד כדון בת בתו מן הנישואין. עד כאן לא ילפינן אלא בת בתו דהיא נמי בכלל אשה ובתה ובת בתה והתם מן הנשואין דכתיב לא תקח:

בת בתו מן האונסין. מניין:

ערות בת בנך וגו' כתיב ומה אנן קיימין. המקרא הזה כו' על כרחך לאונסין:

לעונש מנין. בת בתו מאונסין שהיא בשרפה:

הנה מהנה. כתיב באונסין ערות בת בנך וגו' לא תגלה כי ערותך הנה וכתיב באשה ובתה שארה הנה מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו והדר ילפינן זימה זימה מאשה ואמה דבשריפה. וכן אמר בבלי שם:

עד כדון כר"ע. זו היא שיטת ר"ע דיליף הנה הנה זימה זימה:

כר' ישמעאל. אבל לר"י מצינו ברייתא דלא יליף הכי:

דתני ר"י הנה מאתהן דכתיב התם באש ישרפו אותו ואתהן ודריש מאתהן דהן נמי לשון הנה:

עד כדון בת בתו מן האונסין. כדילפינן בתו. מן האונסין מנין:

רב אמר. דילפינן מק"ו על אזהרה ועל העונש וגלויי מילתא בעלמא היא דבת בתו מכח קורבה דבתו קאתיא:

בעון קומי ר' אבהו בת בתו מן הנישואין. כתיבא:

בת בתו מן האונסין. מנין:

כל שם בת בת אחת. דמ"ש מן הנישואין או מן האונסין כולן שם בת להן ולית ליה לר' אבהו אם אינו ענין דלעיל דבת בתך סתמא כתיב והכל בכלל:

הבא על האשה וילדה בת ואח"כ בא כו'. ע"כ גי' זו טעות היא דמה שייך כאן בת בתה ובת בנה. ובכריתות שם גבי חמותו ואם חמותו כו' דהוי אשה ובתה ובת בתה ובת בנה והתם על ידי נשואין מיירי שהיה נשוי לבת בתה ולבת בנה וחזר ובא על חמותו ושפיר משכחת לה כל הג' איסורין כאחת וכדפרישית לעיל. לכך נראה דה"ג הבא על האשה וילדה בת ובא בנה עליה וילדה בת וחזר ובא עליה. על אותה הבת שנולד' מבת אשה ומבנה דהויא בת בתה ובת בנה כאחת ולא גרסינן משום אשה ובתה דלא משכחת לה לגוונא דנקט הכא והבעיא לא הוה אלא בת בתה ובת בנה כאחת אם חייב שתים. א"נ דגרסינן הבא על האשה וילדה בת ובא עליה וילדה בת ואח"כ בא עליה. על אותה הבת שנולדה מבתו דהויא בתו ובת בתו כאח' וכן מוכח מדלקמן דהבעיא הוי בכה"ג וגרסינן בבעיא חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ולא גרסינן ובת בנה והא דנקט משום אשה ובתה ולא משום בתו דבתו לא כתיבא בהדיא אלא מכללא דבת אשה נפקא:

כולהון משום זימה. הכתוב עשאן לכולן זימה אחת דאינו חייב בביאה אחת אלא אחת:

למה לית אינון אמרין. מ"ט אמרו דאינו חייב אלא אחת משום דהכתוב עשאן זימה אחת ולמה לא נאמר דהיינו טעמא בתך לא תגלה בת בתך לא תגלה בתמיה. כלו' מי כתיב אשה ובתה לא תגלה ובת בתך לא תגלה הא לא כתיב אלא חדא לא תגלה וכללן בלאו אחד והילכך אינו חייב אלא אחת והא דקאמר בתך ובת בתך לאו דוקא דהרי בתך לא כתיבא אלא בת אשה קאמר דבתך בכללא היא כדלעיל:

א"ל אילו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תגלה. כלומר אי הוה כתיב האי לא תגלה בתר בת בתה ערות אשה ובתה ובת בתה לא תגלה שפיר הוינן אמרין דה"ט בתה לא תגלה בת בתה לא תגלה לא כתיב אבל השתא דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו' זימה היא והוי אמינא הואיל דלא כלל הכתוב לבת בתה עם בתה בלאו אחד חייב שתים אפילו בביאה אחת והילכך צריכין לטעמא דעשאן זימה אחת דזימה אכלהו קאי:

שני לאוין וכרת אחד. כל מקום שאתה מוצא בכתוב כן אע"פ שכרת אחד כתיבה הלאוין חולקין כריתות ואם עשאן שניהם בהעלם א' חייב שתים:

מה טעמא. כלומר היכן מצינו דכתיב במפטם שמן המשחה והסך על בשר אדם וגו' וכתיב איש אשר ירקח כמוהו ונכרתה וגו' הרי כאן כו' וחולקין הלאוין לכריתות לחילוק חטאות. והכי אמרינן בריש כריתות ובבבלי מכות:

וכר' ישמעאל. לעיל קאי דילפינן בתו מק"ו דבת בתו וקאמר לר"י דאמר למדין ואין עונשין מק"ו:

מנן ליה. בתו מנין לו ולית ליה לר' ישמעאל דגלויי מילתא בעלמא הוא:

וקאמר אתייא לר' ישמעאל כההיא כו' ובת כהן. הוה ליה למיכתב ומה ת"ל ובת איש כהן להביא את הבא על בת בתו מן האונסין כו' כלומר בת איש היא ואינה בת אשתו אלא מן האונסין כי תחל לזנות את אביה כנומר מאביה בשרפה:

אפילו לאזהרה את ש"מ. דהא לאזהרה נמי אין למדין מבת בתו דאין מזהירין מן הדין אלא את שמע מינה מהאי קרא דכתיב אל תחלל את בתך ודרשינן זו אזהרה לבתו מאנוסתו אל תחללה בזנות וכדר' אילעאי בבבלי סנהדרין שם:

ומ"ט דר' יודה. במתני' דאוסר אנוסת אביו:

דכתיב לא יקח וגו' כנף אביו זו אנוסתו. דכנף שראה אביו ואפי' אנוסתו לא יגלה:

מה כו' תמן אמרין. בבבל אומרים לתרץ אליבא דרבנן:

ולא יודעין כו'. ולא ידענו ממי באה שמועה זו דקשיא לן עלה כדלקמיה:

כנף הסמוכה לאביו. דבבבל אומרין לרבנן דכנף הסמוכה כלומר שהיא סמוכה וראוי' לאביו והיא שומרת יבם שלו כדאמר בבבלי ריש פירקין:

בלא כך כו'. וקשיא דהא בלא כך אינו חייב עליה משום אשת אב בתמיה דהא זקוקה כאשתו דמיא:

א"ר הילא. דל"ק דלהתריי' נ"מ שאם התרו בו משום אשת אב או משום כנף אב לוקה ואם התרו בו משום שניהם לוקה שתים וכדאמר התם על דמקשה ותיפוק לי' משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין:

מודה ר"י במכות כו'. דלא אמר אלא דאסור באנוסת אביו אבל אינו לוקה ואינו מביא קרבן:

בשאר כל הספיקות. ובסנהדרין גריס בשאר כל האנשים ועיקר כלומר בשאר כל העריות כגון אנוסת אביו וכיוצא בהן:

שהוא פטור. כלומר מותר דלא אסר אלא באנוסת אביו מההיא דרשא דלעיל:

שאם קידשה. לאנוסת אביו שתפסו בה קידושין וצריכה גט:

מהו שיהא הולד ממזר לר"י. באנוסת אביו:

לא יבא פצוע דכא הפסיק הענין. בין ולא יגלה כנף אביו ללא יבא ממזר לומר לך דאנוסת אביו אין הולד ממזר:

ופריך הפסיק הענין לאשת האב. דהא בחד קרא כתיבי לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו ונימא נמי דהפסיק הענין מאשת אב דלא הוי ממזר:

אשת אב בכלל כל העריות. דכבר מפורשת בפ' עריות:

ויצאת כו'. כלו' דממנה למדו על כל עריות. דח"כ דהוי ממזר וכדאמרי' סוף החולץ:

ותצא כו'. דנימא דיצאת אשת אב ללמד על כל העריות לממזר:

ותצא אנוסה. קרא דלא יגלה כנף אביו ללמד נמי על כל האונסין של עריות לאיסור:

א"ל. לא דמי דבשלמא אשת אב בכלל כל העריו' היתה והילכך אמרינן ויצאת מכללה כו':

אית לך למימר. אבל יש לך למימר דאנוסה בכלל כו' בתמיה דהיכן מצינו אזהר' לאונסין דנימא בכלל היתה:

ותצא אשת אב ותלמד על כל. נימא דאשת אב גופה מלמד על כל הכתוב דכתיבא בה על עריות לממזר ועל האונסין לאיסור:

אנוסתה. כלומר ואנוסתה נמי תלמד:

א"ל. דלא שייך לומר כן דהרי חלוקין הן:

אם אשת אב היא לא מיקריא אנוסת אב כו'. ולאו כחדא הוו ללמד זה על זה:

מתני' גיורת שנתגיירו בניה עמה. והורתן ולידתן שלא בקדושה:

לא חולצין כו'. דאחוה מן האב בעינן וגרים אין להם שאר מן האב דרחמנא אפקרי' לזרעי' כזרע בהמה שנאמר וזרמת סוסים זרמתם:

אפי' הורתו של ראשון כו' כדמפרש בבבלי דאפילו השני הורתו ולידתו בקדושה והוי אמינא דכשתי אמהות דמי ותיהוי עליה כנכרית בעלמ' ואי בעי לייבומי מייבם קמ"ל דאפ"ה אסור' וקיימא עליה באיסור אשת אח:

גמ' והלא הגר כו'. ברייתא היא בת"כ בפ' קדושים פ' ט' ורישא דברייתא הכי היא אביו ואמו קלל מה ת"ל. דהלא כבר נאמר אשר יקלל את אביו ואת אמו. לפי שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת יכול לא יהי' חייב עד שיקלל שניהם בבת אחת ת"ל אביו קלל אמו קלל אפי' אחד מהם. דברישא דקרא סמך קלל לאביו והכא לאמו לומר לך אפי' קלל א' מהם חייב:

והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו. כלו' מכאן נשמע דהגר חייב על אמו אע"פ שאין חייב על אביו דאין אבות לעכומ"ז דהרי אפילו על אחד מהן חייב:

ר"ע אומר אביו ואמו קלל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו גרסינן וכן הוא התם. כלומר דלהכי אתי ייתורא דקרא אביו וגו' ללמדך על הגר שאינו חייב על קללת אמו הואיל ואין חייב על קללת אביו. ולר"ע נפקא ליה דאין צריך לקלל שניהם מדר' יונתן דאמר משמע זה בפני עצמו כו' עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו:

מודה ר"ע בשתוקי כו'. דוקא בגר דאביו ידוע ואינו חייב על אביו קאמר דאינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דאינו חייב על אביו משום דלא ידעינן מנו:

מה פליגין. ע"כ לא פליגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה דרבי יוסי הגלילי מחלק דמצינו דחייב על אמו ולא על אביו ורבי עקיבה אינו מחלק:

אלא בגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. כלומר אף על פי שלידתו בקדושה:

אף ר"י הגלילי מודה. דאין חילוק וחייב נמי על אביו כשם שהוא חייב על אמו והאי מודה לאו מודה לר"ע הוא אלא דכמו דר"ע אינו מחלק בהורתו שלא בקדושה דפטור אף על אמו כן נמי לר"י הגלילי בהורתו ולידתו בקדושה דחייב נמי על אביו:

לחמץ. שם מקום:

אילין דבר עשתין. שם משפחה אחת וגרין היו:

מהו שייבמו. וממתני' דקתני לא חולצין ולא מייבמין ליכא למיפשט דאיכא למימר לאו משום דאסירי אלא שאינן בתורת חליצה ויבום ושריא לעלמא ואינהו נמי שרו בנשותיהן זה לזה וכן אמר בבבלי גבי יודן אמתא לחד תרוצא התם:

הוון בעיין מימר. היו בני הישיבה רוצין לומר הא דאמר ר' יוחנן אסור דוקא באשה שיש לה בנים כלומר באחין מן האם דכאשה שיש לה בנים הוי דהא לא שייך כאן תורת יבום ומטעמא דשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי בעכומ"ז יש להן שאר מן האם:

אבל באשה שאין לה בנים. כלומר היכי דשייכא תורת יבום באין לה בנים והיינו באחין מן האב מותר דהא אין להן שאר אב וטעמא דשמא יאמרו ליכא דבגיותן נמי אין להם שאר האב ומה נפשך מותר:

דאם אשת אחיו. מייבם אותה שפיר כלומר אם חשבינן אותה כאשת אחיו:

ואם כו'. דלא הוי כאשת אחיו מותר נמי דהוי כנושא אשה מן השוק:

אתא ר' יעקב. וקאמ' דלא היא דאפי' כן אסור אפי' באחין מן האב דלא יאמרו מצות יבום ראינו נוהגין בגרין ואתו למימר דיש בהן תורת יבום ואם יקדשנה אחר אתו לאפוקה למ"ד דאין קידושין תופסין ביבמה:

בזמן שהכירה. שבא עליה אחיו לאחר שנתגייר:

אבל. אם לא בעלה לאחר מכאן כ"ע מודים שהוא מותר דהוי כנושא אשה מן השוק דאין אישות לעכומ"ז וקמ"ל דלא ניגזור אטו כשבא עליה לאתר שנתגייר. וכה"ג אמרינן בבבלי דף צ"ח:

גר שנתגייר כו'. רישא דברייתא גרסינן שם ע"ב:

והיה נשוי אשה ובתה. בהיותו עכומ"ז ונתגיירו עמו:

או אשה ואחותה. מן האם דאלו מן האב אינו מוציא וכ"כ התוס' שם:

ומוציא אחת. דלא ליתו למישרי בישראל אשה ובתה או אשה ואחותה:

במה דברים אמורים. דאיזו שירצה יכנוס:

שלא הכיר. שלא בא על אחת מהן לאח"כ:

אותה שהכיר. היא אשתו לקיימה דבא עליה כשהוא בישראל וקנאה ומוציא האחרת:

כיון שהכיר הכיר. דבדיעבד לא מפקינן להו מיניה לאחר שכנסן. ובבבלי דלא מחלק בזה משמע דלעולם מפקינן מיניה אחת מהן:

גר. שהיה נשוי אחותו בהיותו עכומ"ז ונתגייר מיירי וטעמא באחותו מן האם שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה כו' וכן פירשו התוס' שם אלא דכתבו דברייתא דבבלי פליגא על ההיא דהכא מדלקמן:

בין מאב. ובבבלי מחלק באחותו ואפי' לר"מ:

מאב יקיים. דליכא שמא יאמרו דאפי' בעכומ"ז אין להם שאר אב:

אחות אמו יוציא. דדמיא טפי לאחותו מאם והא דקאמר ר"מ באחותו מן האב יוציא נמי משום אחותו מאמו גזור דהא אין להן שאר אב אלא דבאחות אביו דמיפלגא טפי לא גזיר ר"מ. א"נ משום דבעכומ"ז נמי ס"ל לקמן דאסור ודריש לה מקרא ועיקר:

אחות אמו מאמה יוציא. דליכא צד אב כלל:

מאביה יקיים. כחכמים שם:

שאר כל העריות. לאתויי אשת אב כדאמר התם:

לא אמר אלא כנס. אם כנס בהיותו עכומ"ז ונתגייר אין מפרישין אותן:

הא בתחילה. לאחר שנתגייר אסור וכן מפרשינן הא דקאמר בבבלי ושאר כל העריות מותרות לו לומר שאין מפרישין אותן וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות א"ב:

עכומ"ז. נמי דינא הכי אחותו כו' דפליגי לפי שיטתא דלעיל והילכך מה דאסר בעכומ"ז אסור לגר למר וכן למר דכולהו טעמא שמא יאמרו כו':

פשט הוא לן. טעמא דר"מ פשוט לן מהאי קרא:

את אביו. ודריש את לריבוייא:

מעתה. נימא לר"מ דאחות אב נמי אסורה שהיא סמוכה לאביו ואמאי אמר ר"מ יקיים:

אחות אמו תהא אסורה. אע"ג דבאמ' אסורה לר"מ ה"ק דלדידך דדרשת בסמוך וכמו דלא מחלק ר"מ בין אחותו מן האב או מן האם דשתיהן סמוכות כן נמי לא יחלק בין אחות אב לאחות אם אלא דאחות אב תהא אסורה מאת אביו ואחות אם תהא אסורה מאת אמו דהרי סמוכין הן נמי שתיהן:

התיב ר' שמעון. על קושיית ר' ביבי דהאי לא מצית אמרת דהכתיב ויקח עמרם וגו':

אמר רבי הילא. ר' הילא בא לתרץ דמכל מקום קשיא מאי טעמא באמת לא דרשינן נמי על אחות האב. דלא מרבינן אלא בסמוך לו מן אביו או מאמו והיא אחותו אבל לא אחות האב דסמוכה לאביו היא וטעמא דאסר רבי מאיר אחות האם הואיל ואיכא צד האם ודמיא טפי לאחותו מאם:

מעתה אפי' כב"נ כו'. בתמיה אם לב"נ אסור אחות האב היאך נשא עמרם יוכבד דודתו דאחות אביו היתה:

והכתיב וגם אמנה אחותי בת אבי וגו'. ולרבי מאיר אחותו מאב אסורה:

משם ראיה. ובב"ר פ' י"ח גריס בשיטתן השיבן. כלומר דהם אין חוששין לזרע האב ואמר כן כדי שלא יקחוה ממנו. ואפשר לפרש נמי הכא כן דמשם ראיה לא ותהי לי לאשה כתיב כלומר דלמה לו שיאמר ותהי לי לאשה דהרי יודעין היו עכשיו שאשתו היא אלא דקאמר לשיטתכם מותרת היא לי ותהי לי לאשה אבל באמת לא היתה אחותו אלא בת אחיו ובבבלי סנהדרין דף נ"ח מקשי לה התם אליבא דר"ע דאמר אפי' אחותו מאם מותרת מהכא דקאמר אך לא בת אמי ומשני דה"ק קורבא דאחוה אית בהדה מאבא ולא מאימא וליתקוני דיבורא קמא דקאמר אחותי היא וכדפרש"י שם דקרי לה אחותי דבני בנים הרי הן כבנים והיא מותרת לי והיינו נמי דקאמר הכא משם ראי' דהא לאו אחותו היא לא ותהי לי לאשה קאמר דודאי מותרת לי דאין לי אלא קורבא בהדא כו':

מאי כדון. מאי הוי עלה וקאמר ר' יוסה דכל ערוה כו' ולאפוקי חייבי כריתות וכדר' יוחנן בבבלי שם:

התיבון לו הרי אחותו הרי ב"ד של ישראל אין ממיתין עליה ובן נח מוזהר עליה גרסינן. דהרי אחותו מאם לכ"ע אסורה וכדהשיבו שם חכמים לר"מ דקאמר הכי דכל ערוה פי' הרבה עריות שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליהן ומפרק שם דרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא היא דאמר לא הוזהרו על חייבי כריתות דדריש את אביו על אשת אביו והא דקאמר אחותו רבי מאיר אליבא דר"א היא אלא דשיטתא דהכא לא אתייא כן אליבא דר"א הא דלעיל דהתם אמר ר"א דאפילו אחות אב אסורה:

ר' הילא כו'. דפליג על זה ואמר דמוזהרין על חייבי כריתות דלא ענש אלא אם כן הזהיר:

עבד מותר באחותו. אפי' באחותו דעכומ"ז אסור וכ"ש שאר עריות. ובבבלי שם גריס מותר באמו כדמפרש התם טעמא דיצא מכלל העכומ"ז ופקע שם בן נח מיניה ולכלל ישראל לא בא דליגזר שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה:

שמעת אפי' מאם. דסתמא קאמרת וא"כ אפי' באחותו מן האם מותר דקס"ד דאליבא דר"מ קאמר דאסר בעכומ"ז אפי' אחותו מן האב והילכך קאמר דעבד מותר דאי לר' יודה מאי מספקא ליה פשיטא דמן האם דמן האב אפי' עכומ"ז מותר:

אין. ואפי' מן האם:

והתנינן וכן שפחה כו'. וקס"ד דטעמא משום אחוה הוא דאסור דהויא ליה אשת אחיו מאמו ומכ"ש דאסור באחותו:

ומשני לחליצה וליבום. כלומר דטעמא דמתני' לאו משום איסורה אלא משום דאינן בתורת חליצה ויבום ושריא לעלמא ואינהו נמי שרו וכדפרישית לעיל:

עבד שבא על אמו חייב חטאת. לשון בעיא היא אם נאמר דחייב דואמרת אליהם כתיב בפרשת קרבנות ודרשינן לרבות עבדים:

או נאמר לחלבין איתאמרת. כלומר דהתורה רבתה עבדים לשאר חטאות לחלב וכיוצא בו אבל לא לעריו':

ופשיט ליה מה מצינו בזיקת אם. באיסור אמו בגר דקי"ל דאסור באמו:

שעשה בה צד שנתגיירה. כלומר אחר שנתגיירה:

כצד. כמו עד שלא נתגייר' דטעמא דגר אסור באמו הוא משום שלא יאמרו כו' הוא דקודם שנתגיירה אסור בה היה וכדאמרינן בבבלי פ' כיצד דף כ"ב:

אף שפחה כו' נעשה בה. כלומר דפשיט ליה דמד"ס הוא אבל חיוב חטאת ליכא:

מתני' חמש נשי' שנתערבו ולדותיהן. הזכרים ויש לכל אחת מהן בן ודאי שלא נתערב:

ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבעה חולץ לאחת מהן דכל אחת ספק היא לו באשת אחיו ובן החמישית ישאנה ממ"נ אם אשת אחיו היא הרי טוב ואם לאו הרי חלץ לה יבמה:

הוא ושלשה. זה שייבם חולץ לאחרת ושלשה עמו והחמישי מייבם ממ"נ וחוזרין השנים הללו וחולצין להשלישית ושנים עמהם והחמישי מייבם וכן כלם:

נמצאו ד' חליצות. תחלה חולצין לפי שאין אחד רשאי לייבם עד שיחלצו לה הארבעה כי היכי דלא ליפגע ביבמה לשוק. והה"ד דמצי הארבעה למיחלץ לכלהו והאחד לייבם את כלן אלא דאמר בבבלי דהכי שפיר טפי דילמא לכל חד וחד מיתרמא דיליה ומתקיימה מצות יבום:

גמ' בכל אתר. בכל מקום אמרי' דאין חליצה אחר חליצה לא ביבמה אחת ולא בב' יבמות כדתנן לעיל פ"ה:

והכא את אמר הכין. בתמיה דארבעה חולצין לאחת:

ומשני כאן בודאי. יבמות אין חליצה אחר חליצה.

כאן בספק. מתני' דלא ידעי' איזו יבמתו וכטעמא דפרישית במתני':

בכל אתר את אמרת בכל מקום שאומרים לו ייבם אין אומר חלוץ גרסינן. דקי"ל במקום דשייך יבום אין אומרים חלוץ מתחילה:

והכא את אמר אכין. בתמיה:

כאן בספק. דאי אפשר לייבם מתחילה דלא יפגע ביבמה לשוק כדפרישית במתני' וגרסינן להך קושיא ופירוקא נמי לעיל פ' כיצד הלכה ז':

מתני' האשה כו' בני הכלה. הודאין:

מתו כשירין. הודאין:

התערובות לבני הזקנה. כלומר לנשי בני הזקנה כדמפרש בגמ':

ובני הכלה. לנשי בני הכלה ודאין:

אחד. מן התערובות חולץ תחילה והדר מייבם אידך ממ"נ אי האי דחלץ לה היא בן הכלה וחלץ לאשת אחיו הא אישתריא לה בהך חליצה ושפיר נסיב לה אידך שהוא בן הזקנה דהיא אשת בן אחיו ומותרת לו ואי האי דחלץ לה הוא בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ הויא כחולצת מן הנכרי ובן הכלה כי מייבם לה שפיר קא מייבם:

גמ' א"ר יוחנן כיני מתני'. כן אנו מפרשין להמתני' דהאי לבני הכלה לבני הזקנה דקאמר כמו לנשי בני הכלה כו' כדבמתני':

זאת אומרת. ממתני' דקתני דמייבמין לכתחילה לאשת בן אחיו:

שמותר אדם לישא אשת בן אחיו. ולא חיישינן משום ביטול מצות יבמין דשמא ימות ותפול לפני אחיו ותהיה אסורה לו משום כלתו. והכי דייק לה בריש מכילתין מכלתו דמתני' התם והכא עיקר דלכתחלה מיירי כמה שכתבתי שם:

מתני' כהנת כו' הרי אלו אוכלין בתרומה. כדמפרש בגמ' שכן עבד כהן נמי אוכל בתרומה:

וחולקין חלק א'. בגמ' מפרש דדוקא אם באו כאחד חולקין דאין חולקין לעבד בגורן אא"כ רבו עמו:

בין כשירות. כדמפרש בגמ':

גמ' הרי אלו כו'. דטעמא שכן עבדי כהן כו' ואפי' דמספקינן לכל א' בעבד כהן אוכל בתרומה בשביל רבו:

וחולקין חלק א' הדא היא דתני ר"ח כו'. כלומר דהא דקאמר חלק אחד כאחד הוא שבאין כאחד לגורן ואז חולקין להן וכדתני ר' חייא דנשים ועבדים אין חולקין על הגורן וכדמפרש טעמא בבבלי דף ק' דאשה משום גרושה שמא יגרשנה בעלה ואסורה בתרומה ולא ידעי אינשי ופלגי לה א"נ משום יחוד היכי דלא שכיחי בה אינשי בגורן. ועבד נמי דילמא אתו לאסוקי מתרומה ליוחסין:

מתוך הבית. כשהן בביתן משגרין להן:

ואין נושאין כו'. דטעמא הוא לא כשרות יכולין להנשא מפני הפסול דכל א' מהן ספק עבד הוא וכשרות אסורות לעבד:

ולא פסולות מפני הכשר. דכל א' מהן ספק כהן היא ופסולות אסורות לכהן וספק איסורא לחומרא:

מהו שיביאו מנחה אחת כו'. דבסיפא דמתני' גבי הגדילו ושחררו זא"ז תנן דנותנין עליהן חומרי ישראל וחומרי כהנים וכדמפרש בבבלי התם דמנחת כהן נשרפת כולה כליל ומנחת ישראל נקמצת והשיריים לכהנים ושלהן נקמצת כמנחת ישראל וקרב בפני עצמו ואין שירים נאכלין ונשרפת כמנחת כהנים והכא בעי ברישא דעדיין לא שחררו זא"ז אם מביאין מנחה אחת

ותהא קריבה כליל משום ספקא דמנחת כהן או דילמא דאי אפשר להקריבה כליל משום חלקו של העבד דיש בה שיריים וקרי כאן כל שממנו לאישים הקומץ הרי הוא בבל תקטירו:

וקאמר דתני בברייתא מביאין מנחה אחת ומתנין עליה. למחול כל אחד חלקו לחבירו:

ותהא קריבה בכליל. לחומרא א"נ דמתנין עליה שתהא הקטרת שיריים לשום עצים ולא לשם מנחה וכעין דמפרק לה בבבלי על הסיפא באם אחד מהן מביא מנחתו:

מהו שיביאו ב' מנחות. בשותפות ויהא אחד קריבה בכליל כדין מנחת כהן ואחת נקמצת ונאכלת כמנחת ישראל:

תני. נמי דמביאין בהאי גוונא וצ"ל דמתנין בה נמי כדלעיל:

מה שיעידו עדות אחת. דעבד פסול לעדות ובעי אם יעידו שניהן כאחת אם תעלה להן לעדות אחת כלומר לאיש אחד:

וקאמר אתייא כההיא דאמר ר"ז כו'. דבפ"ק דמכות תנן אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן דכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנ' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב א' כדאמרי' בריש סוט'. וקאמר רב אסי בעלמא מאחר שאלו ימצאו כו' דבכל מקום שאין העדים נהרגין אין ההורג נהרג נמי דעדות שאי אתה יכול להזימ' היא ולאו שמה עדות וכדאמרי' בבלי סנהדרין מ"א:

אף הכא כן. דהרי עדות שאי אתה יכול להזימה היא דעדותו של עבד לאו עדות היא ואינן נהרגין עד שיזומו שניהן וא"כ לא הויא עדות כלל:

מתני' הגדילו התערובות ושחררו. בגמרא מפרש דאפי' לכתחילה מותר לשחרר:

ראוין. ולא גרושה וחלוצה משום הכהן

אין סופגין את המ'. דכל חד אמר אנא לאו כהן:

אינן משלמין. דכל חד אמר כהן אנא ומספיקא לא מפקינן ממונא:

ואין חולקין. אין נותנין להם תרומה על הגורן דהמשוחרר ישראל הוא ואפי' יבאו שניהם כיון דאינן אוכלין דילמא אתי לידי תקלה:

ומוכרין את התרומה. תרומת תבואתן אין נותנין אותה לכהן כשמפרישין אותה דכל חד אמר אייתי ראיה דלאו כהן אנא ולאוכלה אי אפשר אלא מוכרים לכהני' והדמים שלהן:

ואין חולקין בקדשי המקדש. כגון עורות קדשים:

ואין נותנין להם קדשים. להקריב:

ואין מוציאין את שלהן מידיהן. אם היו חייבין חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר כהן אנא ודיניה דכהן דמקריב בכל שעה שירצה ועבודתו ועורה שלו כדמייתי הכא בגמ' והילכך אינן יכולין להוציא מידם אלא הם יקריבו קרבנותיהן ויחזרו להן הבשר והעור ויתנו לכל מי שירצו או הללו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב את קרבנם:

ובכורו ירעה עד שיסתאב. ואפי' בזמן הבית דהא לא מצי למכפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים כדאמרי' בבכורות פ"ד דף כ"ח הילכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל מתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה:

חומרי ישראל וחומרי כהנים. כדפרישית לעיל בגמ':

גמ' לשעבר. ושחררו דמתני' דייק דמשמע דוקא לשעבר אם שיחררו בדיעבד הא לכתחילה לא ישחררו זא"ז בתמיה הא אין להן תקנה עד שישחררו זא"ז:

ומשני כיני מתני'. דבאמת כן צריך לפרש המתני' דמותר לשחרר אף בתחילה:

אף ר"י הגלילי אמר אסור לשחרר. כלומר אפי' לר' יוסי הגלילי דאמר בעלמא אסור לשחרר העבד דעובר בעשה כדאמרי' פ"ד דגיטין מודה הוא הכא שהוא מותר לשחרר:

מפני תיקון הולד. כלומר מפני תקנת תערובות הללו דהרי אי אפשר להן לישא אשה דכל אחד ספק עבד ספק בן חורין הוה עד שישחררו זא"ז. ובבבלי שם קאמר רבא כופין ומשחררין זא"ז כדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואפשר דהכא נמי קאמר דמדמותר לשחרר כופין אותן מפני תיקון הוולד:

מהו ראויות. דקתני במתני' מאי ראויות:

לא פסולות. לאפוקי פסולות לכהונה:

מנין לכהן כו'. ברייתא בבבלי פ' הגוזל דף ק"ט:

שהוא מקריב קרבנותיו. שהי' מוטל עליו אפי' במשמר שאינו שלו:

ת"ל כו'. והתם מסיק לה ומנין שעבודת' בשרה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו וכן צריך לגרוס הכא כדלקמן:

היה זקן או חול'. שראוין לאכול הן וכן נמי ראוין לעבודה ע"י הדחק כדמוקי לה התם ולפיכך עורן ובשרן שלו:

היה טמא ובעל מום. שאינן ראוין להקרבה לפיכך עורן ובשרן עליהן. של אנשי משמר וכן גריס רש"י ז"ל שם בבעל מום בלשון אחר שפירש:

ובעי אילין בני התערובות. דמתני' מה את עבד להן כזקן וכחולה ועבודתן ועורן שלהן:

או כטמא ובעל מום. ושל אנשי משמר היא:

וקאמר מסתברא. מן הסברא ראוי לעשותן כטמא ובעל מום שהרי אינן ראוין להקרב':

ומתני' עבדא לון. אלא דממתני' שמעינן דעושה להן כזקן וחולה:

דתנינן אין מוציאין שלו מידו. דמשמע אפי' עבוד' ועורות קרבנותיהן. וזה כלשון ראשון דרש"י ז"ל במתני' וכדפרישית וכן הוכיחו התוס' שם מההיא דהכא ומה שהקשה רש"י דהיכי מצי למיעבד שליח הא אמרי' בהגוזל שם דהיכי דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא משוי כבר תירצו התוס' שם דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חול' וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה:

מתני' מי שלא שהת כו' חולצין ולא מייבמין. לאשתו של ספק זה בני הראשון חולצין שמא בן אביהן הי' ולא מייבמין שמא בן אחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב ואשתו עליהן בכרת וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהם חולץ ולא מייבם:

היו לו אחין מן הראשון ומן השני. שלא מאותה האם:

הוא. או חולץ או מייבם לאשת בן הראשון או לאשת בן האחרון דאם אחיו הוא הרי טוב ואם לאו נכרית היא אצלו וכגון שאין שם אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק:

והם א' חולץ וא' מייבם. או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחבירו מייבם אם יבמתו היא הרי טוב ואם לאו נכרית היא ומשום יבמה לשוק ליכא למיחש שהרי חלץ לה יבמה:

היה א' ישראל וא' כהן. א' מן הבעלים ישראל וא' כהן:

נושא כו'. כדפרישית במתני' דלעיל:

הוא אונן עליהם. על כל א' ביום מיתתו ואסור בקדשים דשמא זה אביו הוא:

והם אוננין עליו. וביום מותו אסורין שניהן לאכול בקדשי'. ובגמ' פריך לה דהיכי משכחת דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהרי אינו מיטמא להם ומפרק לה:

הוא לא יורש אותן. דיורשים מדחין אותו אלו אצל אלו:

אבל הם יורשין אותו. בשלא הניח זרע וחולקין הממון בין שניהן:

פטור על מכתו כו'. אם הכה וקלל את זה וחזר והכה וקלל את זה אבל שניהם ביחד חייב כדמפרש בגמ':

ועולה במשמרו. לעבוד ואין בני משמר מעכבין על ידו אבל אינו חולק דכל בני משמר דחי ליה גבי חברי':

במשמר א'. ובית אב אחד כדמפרש בגמ':

גמ' מה אנן קיימין. במאי עסקינן מתני' דקתני ונשאת וילדה:

אם לאחר מיתה. לאחר שמת ראשון נשאת:

לית יכיל. אי אתה יכול לפרש כן:

דתנינן כו' והם אוננין עליו. אלמא דשניהן חיין:

וגרסי' הכא הא דלקמן אלא בשגירש. כלומר דע"כ בשגירש הראשון מוקמינן ומאי אחר בעלה אחר גט בעלה וא"כ קשיא:

ניחא לשני אינו מטמא. הא דאינו מטמא לשני שפיר דשמא בנו של ראשון הוא:

לראשון למה אינו מטמא מה נפשך כו'. דאם בנו שפיר מטמא ואם אינו בנו אלא של שני א"כ חלל הוא שנולד מגרושה ומה בכך שיטמא:

אלא בשאנס. הראשון אנסה בזנות ומאי אחר בעלה אחר בועלה. והכי מוקי לה בבבלי מעיקרא אלא דלשמואל התם דס"ל דבזנות גזרו רבנן לפוסלו מדין כהונה ומתני' דקתני עולה במשמרו כו' אלמא דאין פסול לעבודה ע"כ מוקמינן בקידושי טעות שקידשה הראשון על תנאי ולא נתקיים ויוצאת בלא גט וכר' ישמעאל התם:

ופריך ולא כן אמר ר' בא כו'. לעיל סוף פ"ג דאנוסה אין צריכה להמתין וטעמא משום דכל המזנה מתהפכת ואם באנוסה מיירי מתני' קשה מאי דקתני מי שלא שהת ג' חדשים דמשמע שעברה ולא שהתה הא אנוסה מדינא אינה צריכה להמתין:

ומשני וסברן מימר כרבנן. כלומר דמתני' מוקמינן אליבא דרבנן דר' יוסי דפליגי התם וסבירא להו דאנוסה נמי צריכה להמתין:

והכא. מילתיה דר' בא אליבא דרבי יוסי אנן קיימין וכן אמרי' לעיל פ' החולץ הלכה י"א אליבא דרבי יוסי הכי:

אוננין. שחייבין בדין אונן על הספק:

ומטמאין על הספק. לאו בספיקא דמתני' איירי אלא ספק בן ח' ספק בן ט':

מתני' אמרה כן. דאוננין על הספק דתנינן הוא אונן והם אוננים עליו והכא ספק הוי:

הוה ליה עובדא. שמת לו תינוק א' וספק הוי:

לית צריך. אתה לנהוג אנינות ואבילות:

סימנין היו ניכרין. הא דר"ח מיירי שיש בו סימנין וקס"ד דגמרו שערו וציפרניו וסומכין על זה שכלו חדשיו:

ופריך לא כן כו' סימנין בן שמנה אין עושין מעשה. אף על פי שגמרו שערו וציפרניו אין סומכין עליהן להשוותו לבן קיימא עד שיהא בן עשרים כדאמר בבבלי פרק הערל דף פ':

ומשני סימן היה לו. דבהכי מיירי שבעל ופירש דודאי סימן גמור הוא לסמוך שכלו חדשיו והא דקרי לה ספיקות משום דלא אישתהי ל' יום דבעלמא ספיקא קרי לה כרשב"ג לקמן היכא דלא שהה ל' יום ולהכי קרי לה נמי בברייתא ספיקות אף על גב דקים לי':

בן שמנה כו'. ברייתא פרק הערל שם:

ומיניקתו. מפני הסכנה דאיכא נמי סכנת אמו שלא ירבה חלב הדדין:

אלו תינוקות ספיקות. ספק בן ח' או בן ט' מהו לחלל את השבת ולמול אותן:

ויאות. דשפיר מהלינן דמה נפשך כדמסיק אם בן ט' הוא ימול ואם בן ח' נעשה כמחתך בשר בעלמא שלא לצורך:

רבנן כו'. שאל על זה מי אמר לך דמותר לעשות כן ולחתוך שלא לצורך. אבל בבבלי פ' ר' אליעזר דמילה דף קל"ו מסקינן להאי טעמא דמש"ה מותר בכל התינוקות אליבא דר' שמעון בן גמליאל דכל ששהה ל' יום ספיקא הוי אלא דבספק בן ח' אין מלין בשבת מהאי טעמא לדעת הרמב"ם ז"ל:

תני רבי שמעון בן גמליאל כו'. פ' ר"א דמילה שם:

שלשים יום. שלימין:

ופדויו מבן חודש. מדתלי בהכי ש"מ שעכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן:

ובהמה שמנה ימים. ויום שמנה כלאחר שמנה וכ"כ התוס' שם:

מה פליגין. לא נחלקו אלא בשלא נולד לחדשיו דלא קים לן שכלו חדשיו אבל אם כלו חדשיו אף רבי שמעון בן גמליאל מודה דלא צריך ל' יום. וכן מוכח התם מעובדא דרב אשי:

הכה את זה כו'. אמתני' קאי דקתני פטור על מכתו כו' דוקא בשהכה או קילל זא"ז דהוי התראת ספק. וברייתא היא ג"כ בבבלי פירקין:

לית הדא פליגא. אם מתניתא לא פליגא על ר' יוחנן דס"ל התראת ספק שמה התראה:

דאיתפלגון. דפליגי בב' י"ט של גליות אם עשה בהן מלאכה דר"י אומר דלוקה דמקבלין התראת ספק:

ור"ל כו'. וכן פליגי בבלי פ' אלו הן הלוקין:

ומשני ר' חנינא א"ר דלית היא פליגא. על ר"י דשאני הכא ומודה בה ר' יוחנן:

תמן איפשר כו'. דהתם הרי אפשר לעמוד על הספק אחר שיוודע להם מתי קדשו ב"ד את החדש וכשנודע אגלאי מילתא למפרע דהתראה הוי ולא חשיבה התראת ספק בכה"ג אף על גב דבשעת התראה היה ספק:

ברם הכא הרי אי אפשר לך לעמוד עליו. מי הוא אביו ואפילו ר"י מודה בה:

הכה שניהן כאחת כו' חייב. דהתראת ודאי היא:

ר"י פוטר. כדדריש לה מקרא לקמן:

מחלפה שיטתיה דר' יודה. וקשיא דידיה אדידי':

דתנן תמן. פ' גיד הנשה נוהג בשל ימין ובשל שמאל ר' יודה אומר אינו נוהג אלא בשל אחת ותנינן שם אכל מזה כו' משל ימין ומשל שמאל סופג פ':

אינו סופג אלא ארבעים. וסבירא ליה להאי תלמודא דלר"י ספוקי מספקא ליה באיזו נוהג כדלקמן ואפילו הכי קאמר סופג מ' אלמא דלר"י היכי דודאי איסורא עבד אע"פ שנסתפק לנו באיזה מהן חייב והכא נמי אם הכה בבת אחת אמאי פטור לר' יודא:

ומשני ר' קרוספי דאינה מוחלפת דתמן עיקר לאוין ספק היה. כלומר לר"י עיקר לאו דגיד הנשה נסתפק לנו באיזו נוהג ואסרינן בשניהם מספיקא וכשאכל שניהם ודאי איסורא קאכיל והילכך חייב:

ברם הכא ודאי היה. כלומר שהיה לנו לידע איזו אביו והיינו כשאר אב מחזקה:

ונסתפק לו. ואירע ספק זה וכלומר דעיקר האיסור נצטוה על אביו חזקה ולא על הספק וכדלקמן:

מעתה נבילה שביטלה בשחוטה. כלומר שנתערבה בשחיטה ולא נודע איזו היא ואכל שתיהן ונימא נמי מאחר שודאי היה ונסתפק לו עכשיו שיהא פטור בתמיה והרי ודאי אכל נבילה:

וקאמר ר' יוסי דמודה ר"י בשאר כל הספיקות שהוא חייב גרסי'. כלומר בכה"ג דודאי אכל האיסור אעפ"י שספק איזו היא:

ברם הכא. היינו טעמי' דר"י דקרא דריש דאביו ודאי כתיב ולא הספק. אמו אגב גררא נסבה א"נ דכמו אמו ודאי כן אביו וכלומר דלא נצטוה מתחלה על גוונא שיש ספק באביו איזה הוא ואע"ג דהכה שניהן כא' פטור:

ועולה כו'. ופריך לא יעלה מאחר דאינו חולק:

מפני פגם המשפחה. דהללו משפחות בושין עליו שאומרין עליו פסול לעבודה הוא. וכן הוא בבלי שם:

תני והן. הא דקתני שניהם של משמר א' נוטל חלק א'. ודוקא שיהיו שניהן בית אב א' דאי לאו הכי בית אבות מדחי ליה וכדאמר שם:

סליק פירקא בס"ד